רודולף שטיינר

GA223

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, עציון בקר

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

30.9.1923   וינה

בהרצאה הראשונה שניתנה השתדלתי להגדיר כיצד המאבק של מיכאל עם הדרקון נמשך עד המאה ה-18 כרעיון מכריע, ממש אימפולס מכריע באנושות; בהרצאה השנייה ניסיתי להראות כיצד ניתן ובאמת יש להביא לתחייה פורייה של אימפולס זה. אך כעת, לפני שנדון בפרטים של חג מיכאל בתחילת הסתיו, ברצוני לדבר היום על מספר תנאים מוקדמים הכרוכים בכוונה כזו.

ליבת העניין היא זו: כל האימפולסים כגון אימפולס מיכאל תלויים בזה שהאדם ישיג הארה על-חושית הנוגעת לקשר שלו לא רק עם תנאים ארציים, אלא עם תנאים קוסמיים: עליו ללמוד להרגיש את עצמו לא רק כאזרח כדור הארץ, אלא כאזרח היקום, ככל שהדבר מורגש מבחינה רוחית או כתמונה פיזית. מה שמציעה מערכת החינוך העכשווית שלנו כיום אלו אפשרויות רדודות ביותר כדי לחוש את הקשר שלנו עם הקוסמוס. אכן, מחמת המדע הנגוע מבחינה חומרית אנשים מודעים למצבים הארציים עד כדי תחושת קשר אליהם, לפחות בכל הנוגע לחייהם החומריים במובן הרחב. אך הידע לגבי קשר זה בהחלט לא מעורר התלהבות, ומכאן שכל הסימנים החיצוניים של קשר כזה הפכו עמומים מאוד. התייחסות בני האדם לחגים המסורתיים התעמעמה והיטשטשה. בעוד שבתקופות קודמות של האבולוציה האנושית חגים כמו חג המולד או חג הפסחא השפיעו השפעה מרחיקת לכת על כל החיים החברתיים וביטוייהם, כיום הם הפכו רק להד קלוש למה שהייתה כוונתם פעם, כשהם מתבטאים בכל מיני מנהגים שחסרים כל משמעות חברתית עמוקה יותר.

כעת, אם אנחנו מתכוונים בדרך כלשהי לממש את חג מיכאל עם המשמעות החברתית מרחיקת הלכת שלו, אנחנו חייבים, באופן טבעי, קודם כל ליצור תחושה לגבי מה שהוא עשוי לסמל; כי בשום פנים ואופן אסור לו לשאת את אופי החגיגות המודרניות שלנו, אלא עליו להיות מובא ממעמקי האדם. לעומקים האלה אנחנו יכולים להגיע רק על ידי התעמקות מחודשת וכניסה למערכת היחסים שלנו עם הקוסמוס החוץ-ארצי ועם מה שהיא מניבה עבור מחזור העונות.

כדי להמחיש את מה שאני באמת מתכוון בכל זה, עלי רק לבקש מכם להתבונן עד כמה מופשטים, עד כמה מנותקים מקשר עם האדם, כל הרגשות והתפיסות של היקום החוץ-ארצי שחודרים היום לתודעת האדם. חישבו על מה שאסטרונומיה, אסטרו-פיזיקה ומדעים דומים אחרים משיגים היום. הם מחשבים את הנתיבים של כוכבי הלכת – מיקומם של הכוכבים הקבועים, למשל; מתוך תוצאות המחקר באנליזה ספקטרלית^[1] הם מגיעים למסקנות הנוגעות להרכב החומרי של גרמי השמיים הללו. אך מה קשורות כל התוצאות של שיטות כאלה לחיי הנפש הפנימיים האינטימיים של האדם? האדם המצויד בכל חוכמת-שמיים כזו, חש מנותק לגבי מה שהוא חושב עליו כעל כדור הארץ. הרגלי החשיבה הנוכחיים הקשורים בעניינים האלה הם בבסיסם רק מערכת של מושגים מוגבלים מאוד.

כדי להאיר זאת באופן טוב יותר, הבה נתבונן על מצב תודעה שקיים בהחלט בחיים הרגילים, אם כי פחוּת ערך: מצב החלימה בזמן השינה. על מנת להשיג נקודות מגע לדיון היום אספר לכם בכמה מילים מה קשור למצב זה. חלום עשוי להיות קשור לתנאים פנימיים של האורגניזם האנושי ולהפוך אותם לתמונות הדומות לסמלים.^[2] למשל, תנועות הלב יכולות להופיע באופן סמלי באמצעות להבות, וכן הלאה: אנו יכולים לקבוע באופן מעשי ומפורט את הקשר בין הסימבוליזם של החלום לבין המצבים והתהליכים האורגניים הפנימיים שלנו. או לחילופין, החלומות יכולים לסמל אירועים חיצוניים בחיינו, אירועים שנשארו בנו כזיכרונות וכדומה. בכל מקרה זה מטעה לקחת ברצינות רבה את התוכן הרעיוני של חלום. חלום יכול להיות מעניין, יש לו היבט סנסציוני, אנשים רבים מוצאים בכך עניין רב; אך עבור אלה הרואים באופן עמוק יותר את טבעו של האדם, תוכן החלום כפי שהוא נוגע לתפיסה עצמה הוא בעל משמעות מועטה במיוחד. לעומת זאת, ההתפתחות הדרמטית של חלום היא החשובה ביותר. אדגים זאת:

נניח שאדם חולם שהוא מטפס על הר. זהו טיפוס קשה מאוד ההולך ומתגבר ככל שהוא עולה. לבסוף הוא מגיע לנקודה שבה כוחו לא עומד לו והתנאים הפכו כל כך בלתי אפשריים שהוא לא יכול להמשיך: עליו לעצור. משהו כמו פחד, משהו כמו אכזבה נכנס לחלומו. אולי בשלב זה הוא מתעורר. כעת, משהו עומד בבסיס החלום הזה, שבאמת לא צריך לחפש אותו בתמונות עצמן כפי שהן מושכות את הדמיון, אלא בכוונה כחוויה הרגשית, בחסימות ההולכות ומתעצמות המופיעות בנתיב הכוונה הזו, ובנסיבות המפגש עם מכשולים בלתי ניתנים למעבר. אם נחשוב על כל זה כמתקדם בצורה רגשית-דרמטית, נגלה תוכן רגשי מסוים העומד כתוכן דרמטי בבסיס תמונות החלום האמיתיות. אותו תוכן רגשי יכול לעורר חלום אחר לגמרי. האיש עלול לחלום שהוא נכנס למערה הנעשית חשוכה יותר ויותר ככל שהוא מגשש את דרכו עד שהוא מגיע לבסוף לביצה. שם הוא ממשיך לחצות אותה בקושי עוד קצת, אבל לבסוף הביצה עוצרת כל התקדמות נוספת. תמונה זו חובקת את אותו תוכן דרמטי-רגשי ורגשות כמו התמונה הקודמת; את התוכן הדרמטי המדובר אפשר היה לחלום בצורות רבות אחרות.

התוכן הציורי של חלום עשוי להשתנות ללא הרף; הגורם המהותי הוא מה שעומד בבסיס החלום על ידי תנועות, מתח ורגיעה, תקווה ואכזבה. אף על פי כן, החלום מציג את עצמו בתמונות, ועלינו לשאול, כיצד אלו עולות? למשל, הן עולות משום שברגע ההתעוררות משהו נחווה על ידי האני והגוף האסטרלי מחוץ לגוף הפיזי והגוף האתרי. טבען של חוויות על-חושיות כאלה הוא כמובן משהו שאי אפשר לבטא בתמונות השאולות מעולם החושים; אך כשהאני והגוף האסטרלי מתאחדים שוב עם הגוף הפיזי והגוף האתרי אין להם ברירה, אלא להשתמש בתמונות מההיצע הזמין. בדרך זו דרמת החלום המיוחדת מתלבשת בתמונות.

כעת אנו מתחילים להתעניין בתוכן התמונות הללו. המבנה שלהן שונה לחלוטין מאלו של חוויות אחרות. מדוע? החלומות שלנו מספקים רק חוויות חיצוניות או פנימיות, אך הם נותנים להן רצף שונה. מדוע זה כך? זה בגלל שחלומות הם מחאה נגד צורת החיים שלנו בעולם החושים הפיזי בשעות הערות שלנו. שם אנו חיים שזורים לחלוטין במערכת חוקי הטבע, וחלומות פורצים דרכם. חלומות לא יעמדו בזה, ולכן הם קורעים אירועים מהקשרם ומציגים אותם ברצף אחר. הם מוחים נגד מערכת חוקי הטבע – למעשה, על האנשים ללמוד שכל טבילה לתוך הרוח היא בדיוק מחאה כזו.

בהקשר זה, ישנם אנשים יוצאי דופן אשר כל הזמן מנסים לחדור לעולם הרוח באמצעות השיטה הרגילה של מדעי-הטבע. מעניין במיוחד בהקשר זה הוא ספרו של ד”ר לודוויג שטאודנמאייר על ניסיונות במאגיה. אדם מסוג זה מתחיל בהנחה שכל מה שיש להבין צריך להיות מובן לפי צורת המחשבה של מדעי-הטבע. כעת, שטאודנמאייר לא בדיוק מתעסק בחלומות ככאלה, אלא בתופעות הנקראות מדיומיסטיות, שהן באמת הרחבה של עולם החלומות. אצל בני אדם בריאים החלום נשאר חוויה שאינה עוברת לאורגניזם החיצוני; אך במקרה של מדיום כל מה שנחווה בדרך כלל על ידי האני, והגוף האסטרלי, ואשר מתעצב לאחר מכן בתמונות שמספקים הגוף הפיזי והגוף האתרי, עובר לחוויות של הגוף הפיזי והגוף האתרי. דבר זה הוא מה שמעורר את כל התופעות הקשורות לתנאים המדיומיסטיים. שטאודנמאייר צדק לגמרי כשסירב להיות מונחה לפי מה שמדיומים אחרים הציעו לו, ולכן הוא התחיל להפוך את עצמו למעין מדיום. אפשר לומר שהוא חלם תוך כדי כתיבה: הוא הניח את העיפרון כפי שראה מדיומים עושים זאת, ובוודאי שזה עבד! אך הוא נדהם מאוד ממה שהתגלה: הוא נדהם מרצפים שמעולם לא חשב עליהם. הוא כתב כל מיני דברים זרים לחלוטין לתחום חייו המודעים. מה שנכתב היה לעיתים קרובות כל כך מרוחק מחייו המודעים שהוא שאל: “מי כותב זאת?” והתשובה הגיעה: “רוחות”. הוא היה צריך לכתוב “רוחות!” תארו לעצמכם: החומרני, שכמובן אינו מזהה רוחות, נאלץ לרשום “רוחות”. אבל הוא היה משוכנע שכל מה שכותב דרכו משקר, אז לאחר מכן הוא שאל מדוע הרוחות שיקרו לו כך; והן אמרו: “ובכן, אנו צריכות לשקר לך – זוהי דרכנו.” אחר כך הוא שאל על כל מיני דברים שעניינו אותו לגבי עצמו, ופעם הרוחות הרחיקו לכת ואמרו “ראש כבש”.^[3] כעת, איננו יכולים להניח כי הלך-הנפש שלו היה כזה שגרם לו לתייג את עצמו כראש כבש. אבל בכל מקרה, התגלו כל מיני דברים שסוכמו בביטוי: “עלינו לשקר לך;” אז הוא חשב שמכיוון שבאופן טבעי אין רוחות, אזי מי שחייב לדבר הוא התת-מודע שלו. אך כעת המקרה הפך עוד יותר מדאיג: התת-מודע מכנה את המוח המודע ראש כבש, והוא משקר; מכאן שאישיות זו תצטרך להתוודות: “בתת המודע שלי אני שקרן חסר-כישורים.”

אבל בסופו של דבר כל זה רק מצביע על כך שהעולם שאליו צולל המדיום מביע מחאה נגד האילוץ של חוקי הטבע, בדיוק כמו עולם החלומות. כל מה שאנחנו יכולים לחשוב, לרצות או להרגיש בעולם החושים הפיזי מתעוות ברגע שאנחנו נכנסים פחות או יותר לעולם התת-מודע הזה. מדוע? ובכן, חלומות הם הגשר המוביל אל עולם הרוח, ועולם הרוח חדור כולו במערכת חוקים שאינם חוקי הטבע, אלא חוקים הנושאים אופי פנימי שונה לחלוטין. חלומות הם המעבר לעולם הזה. טעות חמורה היא לדמיין שניתן להבין את עולם הרוח באמצעות חוקי הטבע; חלומות הם המבשר, כפי שזה, המזהיר אותנו מחוסר האפשרות רק להרחיב את חוקי הטבע כשאנו חודרים לעולם הרוח. ניתן להעביר את אותן שיטות אם נכין את עצמנו להשיג זאת; אך בחדירה לעולם הרוח אנו נכנסים למערכת חוקים אחרת לגמרי.

הרעיון שאפשר וצריך להבין את העולם רק באמצעות היכולות המנטליות שפותחו במהלך שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות הפך היום לאקסיומה. זה קרה בהדרגה. כיום אין עוד אנשים כאלה שעדיין היו מצויים במחצית הראשונה של המאה ה-19, אנשים למשל, מהסוג של יוהנס מולר, המורה של האקל, שהתוודה שהרבה מחקרים שהוא מבצע אך ורק בתור פיזיולוג, הוא סירב לקבלם באופן ברור כל עוד הוא חשב על כך במצב הערות הרגיל שלו, אלא כאשר לאחר מכן באופן לא-מודע חלום החזיר לו, בהיותו ער, את כל מלאכת הכנת המירקם, את כל הצעדים שעשה, וכך חידות רבות כאלה נפתרו בחלומותיו. יוהנס מולר היה גם אחד מאלה שעדיין היו משוכנעים לחלוטין שבשינה אדם שוכן באריגה הרוחית המוזרה הזו, שלא נגועה על ידי חוקי הטבע הבלתי נמנעים; מקום שבו אפשר אפילו לחדור לתוך מערכת חוקי הטבע הפיזיים, כי בבסיסם יש שוב משהו רוחי, ומכיוון שמה שהוא רוחי אינו נתון ביסודו להכרח טבעי, אלא רק מתבטא על פני השטח הנראה.

באמת צריך לדבר בפרדוקסים אם מחשבות הנובעות באופן די טבעי ממחקר רוחי אמורות להגיע למסקנתן ההגיונית. כל מי שחושב בקנה אחד עם מדע-הטבע המודרני לא יאמין שאור הקורן בנקודה נתונה בחלל ייראה בהיר באותה מידה במרחק. הפיזיקאי מחשב את הירידה בעוצמת האור בריבוע המרחק, והוא מחשב את כוח המשיכה באותו אופן. לגבי ישויות פיזיות אלו, הוא יודע שתוקפו של מה שנכון על פני כדור הארץ פוחת ככל שאנו עוברים אל הקוסמוס שמסביב. אבל הוא מסרב ליישם עיקרון זה על חשיבתו. אולם מבחינה זו החשיבה אינה שונה בשום צורה מכל דבר שאנו יכולים ללמוד על ענייני האדמה במעבדות, בחדרי הניתוח – מכל דבר עלי אדמות, עד 2 כפול 2 = 4. אם כוח הכבידה פוחת בריבוע המרחק, מדוע לא יקטן תוקף מערכת חוקי הטבע ביחס דומה ובסופו של דבר, מעבר למרחק מסוים, ייפסק כליל?

לשם חודר מדע-הרוח. הוא מציין שכאשר ערפילית אוריון או ערפילית Canes אמורות להיות נושא למחקר, מתבצע מהלך עם מושגים טלוריאניים, כאשר למשל, היה על נוגה להיות מוארת על ידי להבת נר. כאשר מדע-הרוח חושף את האמת באמצעות אנלוגיות כאלה אנשים חושבים שזה פרדוקסלי. אף על פי כן, במצב בו אנו חודרים במהלך השינה לעולם הרוח, מוצעות לנו אפשרויות גדולות יותר לחקור את ערפילית אוריון או ערפילית Canes מאשר עבודה במעבדות או במצפה כוכבים. המחקר היה מניב הרבה יותר אם היינו חולמים על העניינים האלה במקום להגות בהם בשכלנו. ברגע שאנו נכנסים ליקום אין טעם ליישם את תוצאות מחקרנו הארצי. אופי החינוך של ימינו הוא כזה שאנו נוטים ליישם על כל הקוסמוס את מה שאנו מחשיבים נכון בתא האדמה הקטן שלנו; אך ברור שהאמת לא יכולה להתגלות בדרך זו.

אם נצא מהתבוננויות מסוג זה, חלק ניכר ממה שעמד בפני אנשים בדברים קודמים דרך התבוננות פרימיטיבית, אך חודרת, של ראיית-הרוח של הדברים, מקבל ערך רב יותר ממה שיש לו באופן כללי עבור האנושות של ימינו. אנו אפילו לא נתקרב לידע שנוצר בחיים הפסטורליים של הזמנים הפרימיטיביים, שכיום מתעלמים ממנו באופן שטחי כל כך; שכן אותם רועים זקנים חלמו רבות על פיתרון לתעלומות הכוכבים טוב יותר מכפי שניתן לחשב היום על ידי מדענינו החכמים עם מצפה הכוכבים והספקטרוסקופים שלהם. עד כמה שזה נשמע מוזר, זה נכון. על ידי לימוד בדרך רוחית-מדעית את מה שנשמר מימי קדם, נוכל למצוא את דרכנו לתוך הקשר המסתורי הזה שיש לנו עם הקוסמוס. הרשו לי לספר לכם כאן לגבי מה שניתן לגלות אם נחפש באמצעות מדע-הרוח את החשיבות הדתית והמוסרית, אך גם החברתית, של התעלומות הדרואידיות הישנות מצד אחד, ואת אלו של מיסטריית מיתרס מצד שני; שכן זה יעניק לנו נקודות מגע עם הדרך שבה עלינו להגות את עיצובו של חג מיכאל.

בנוגע למיסטריית הדרואידים, מחזור ההרצאות שנתתי לפני מספר שבועות ב-Penmaenmawr,^[4] למקום הנקרא Wales באנגליה שנמצא בדיוק מאחורי האי Anglesea – יש חשיבות מיוחדת למדי מכיוון שבמקום זה תזכורות רבות למקדשי הקורבנות הישנים ומקדשי המסתורין של הדרואידים וניתן למצוא שרידים הנמצאים בתוך השברים. היום השרידים האלה, הקרומלך (מבנים מגליתיים) והתלים האלה, לא ממש מרשימים. מטפסים לראשי ההרים ומוצאים אבנים מסודרות בצורה כזו שיצרו מעין חדר, ועליו אבן גדולה יותר; או שרואים את הקרומלך מסודרים במעגלים – במקור היו תמיד שנים עשר. בסביבה הקרובה של Penmaenmawr נמצאו שני מעגלי שמש כאלה הצמודים זה לזה; באיזור ספציפי זה, שבו אפילו לחיים הרוחיים של הטבע יש השפעה כה שונה מזו של הטבע במקומות אחרים, ניתן היה לבדוק בבהירות מירבית את מה שקבעתי בהרצאות אנתרופוסופיות שונות הנוגעות לתעלומות הדרואידים. אכן ישנה אווירה רוחית די מיוחדת באיזור זה שבו – באי Anglesea – הייתה התיישבות של אגודת המלך ארתור. אני חייב לתאר זאת כך:

כשמדברים על דברים על-חושיים איננו יכולים ליצור מחשבות באותו אופן כפי שאנו עושים בדרך כלל בחיים או במדע, שם נוצרות מחשבות מופשטות, מוסקות מסקנות וכו’. אך בנוסף לצמצום את השפה שלנו, אפילו כשמדברים באופן פחות או יותר מופשט – שפתנו, שהפכה למופשטת, דורשת זאת – ובכן, אם אנחנו רוצים לתאר משהו בצורה רוחית-מדעית, אנחנו לא יכולים להיות מופשטים כמו כל מה שיש בישות הפנימית של נפשנו: הכול חייב להיות מוצג באופן ציורי. חייבות להיות תמונות, אימגינציות, לנגד עיני הנפש. הכוונה כאן היא למשהו שונה מהמחשבות. מחשבות בנפש הן סבלניות בצורה יוצאת דופן, בהתאם למידת העצלות הפנימית שלנו: אנחנו יכולים להחזיק אותן; אך אימגינציות תמיד מנהלות חיים משלהן: אנו מרגישים די ברור שאימגינציה מציגה את עצמה בפנינו. זהו תהליך שונה מכתיבה או ציור, אך דומה. אנחנו כותבים או מציירים עם נפשנו; אך אימגינציות אינן מוחזקות בצורה מופשטת כמו מחשבות בלבד: אנו כותבים אותן. ברוב חלקי אירופה, שבהם הציוויליזציה כבר קיבלה אופי כה מופשט, אימגינציות אלו חולפות באופן יחסי די מהר: תיאור העל-חושי כרוך תמיד במאמץ פנימי. זה כמו שנכתוב משהו שיימחק מיד על ידי איזה כוח דמוני – בבת אחת ייעלם שוב. כך גם לגבי אימגינציות שבאמצעותן אנו מביאים את העל-חושי לתודעה וחווים אותו בנפשנו.

כעת, לאווירה הרוחית באזור ויילס שהזכרתי, יש את המוזרות הזו: כאשר אימגינציות מטביעות את עצמן ללא קושי לתוך היסוד האסטרלי, הן נמשכות זמן רב יותר, מוטבעות באופן עמוק יותר. זה מה שנראה באופן כה בולט באותו ישוב; ואכן, הכול שם מצביע על דרך רוחית יותר להגיע לנתיב שאליו אותם כוהנים דרואידים עתיקים באמת חתרו – לא בתקופת הניוון של הכתות הדרואידיות, כשהן הכילו די הרבה דברים חסרי טעם ואפילו מרושעים, אלא בזמן פריחתם.

כשאנו בוחנים את אחד מהקרומלכים הללו אנו מוצאים אותו סוגר, באופן פרימיטיבי, מקום מסוים לחדר שהיה מכוסה מסיבות הקשורות למטרות הכהן. כאשר מתבוננים באור השמש אזי קודם ישנו אור השמש הפיזי. אך אור שמש פיזי זה חדור כולו מהפעילויות הרוחיות של השמש; לדבר על אור השמש הפיזי רק כפי שעושה הפיזיקאי המודרני יהיה בדיוק אותו דבר כמו לדבר על שרירי האדם, עצמותיו, דמו וכן הלאה, תוך השמטת כל התייחסות לנפש ולרוח האוחזות בו. אור הוא בשום אופן לא סתם זרחן: הוא זרחן נושא אור – ניחן במשהו פעיל ונפשי. אולם היסוד הנפשי הזה של אור אובד לאדם בעולם-החושים בלבד. – כעת, כאשר הכומר הדרואידי נכנס למקום הקבורה הזה – כמו מקומות קדושים אחרים של כתות, הקרומלכים הוקמו בעיקר על קברים – הוא סידר ארגון כזה כך שבדרך מסוימת החדר היה אטום לקרני השמש הפיזיות; אך הפעילויות הרוחיות של השמש חדרו אליו, והכוהנים הדרואידים הוכשרו במיוחד לתפוס אותן. אז הם הסתכלו דרך האבנים האלה – הן תמיד נבחרו במיוחד – לתוך החדר שבו חדרה הפעילות הרוחית של השמש, אך שממנו נשללו ההשפעות הפיזיות. ראיית החזון שלהם נלמדה היטב, שכן מה שניתן לראות בחדר חושך פרימיטיבי מסוג זה משתנה בהתאם לתאריך: פברואר, יולי, אוגוסט או דצמבר. ביולי יש לו גוון צהוב קל; בדצמבר הוא מקרין מבפנים גוון כחלחל קלוש. ומי שמסוגל להתבונן בכך רואה – בשינויים האיכותיים שעוברות במהלך השנה תופעת הצללים הזו, הכלואה בחדר חושך שכזה – את כל מחזור עונות השנה בפעילות הנפשית-רוחית של קרינת השמש.

ודבר נוסף: מעגלי השמש האלה מסודרים במספר שתים עשרה, כמספר שנים עשר המזלות; ועל ההר שטיפסנו מצאנו מעגל שמש גדול ובסמוך אליו אחד קטן יותר. אילו היינו עולים, אולי בבלון, ומסתכלים מלמעלה על שני המעגלים הדרואידים הללו, תוך התעלמות מהמרחק הבלתי משמעותי ביניהם, הייתה מתגלה אותה תכנית קרקעית – יש בזה משהו מרגש מאוד – כמו זו של הגתאנום בדורנאך, אשר נהרס בשריפה.

הכוהנים הדרואידים העתיקים חינכו את עצמם לקרוא ממה שנראה באופן זה בעיני נפשם, כיצד בכל שעה ביום ובכל עונה בשנה, צל השמש משתנה. הם יכלו להתחקות אחר תצורות הצללים הללו ובאמצעותן לקבוע במדויק, זה הזמן של חודש מרץ, זה הזמן של חודש אוקטובר. דרך תפיסה זו שהובאה אליהם הם היו מודעים לאירועים קוסמיים, אך גם לתנאים קוסמיים שיש להם משמעות לחיים על פני האדמה. כעת, חישבו איך אנשים מתנהלים בימינו כאשר הם רוצים לקבוע את השפעתם של החיים הקוסמיים על החיים הארציים – אפילו האיכרים! יש להם לוח שנה שמספר מה צריך לעשות ביום זה או אחר, והם גם עושים זאת בערך; שכן נעלם הידע הבסיסי בעניינים אלה שפעם היה זמין. אבל לא היו כאלה לוחות שנה בתקופת הדרואידים העתיקים, ואפילו הכתיבה לא הייתה: מה שהכוהן הדרואידי הצליח לספר מהתצפיות שלו על השמש, היווה את הידע של בני האדם על הקשר בין השמיים לאדמה. כאשר הכוהן אמר: המיקום של השמש מחייבת כעת זריעה של חיטה, או, הגיע הזמן להוביל את עדר השוורים למרעה, זה נעשה. הפולחן של אותה תקופה היה הכול מלבד תפילה מופשטת: הוא הסדיר את החיים בדרישותיהם המעשיות והברורות בהתאם להארה שהושגה בתקשורת עם רוח היקום. שפת השמיים הגדולה פוענחה, ולאחר מכן יושמה על דברים ארציים.

כל זה חדר אפילו לפרטים האינטימיים ביותר של חיי החברה. הכוהן ציין, לפי קריאותיו ביקום, מה צריך לעשות ביום כזה ואחר בשנה כדי להשיג מגע נוח עם היקום כולו. זו הייתה כת שבעצם הפכה את כל החיים למעין פולחן אלוהי. לשם השוואה, המיסטיקה המיסטית ביותר של זמננו היא סוג של הפשטה, שכן היא, אפשר לומר, נותנת לטבע החיצוני ללכת בדרכו מבלי להתעסק בו: היא חיה וקיימת במסורת ומחפשים דרכה התעלות פנימית, על ידי הסתגרות והתרכזות המחפש בתוך עצמו עד כמה שאפשר כדי להגיע לחיבור מופשט עם איזה עולם כימרי^[5] של רוח אלוהית. כל זה היה שונה מאוד בזמנים העתיקים ההם. בתוך הכת – וזו הייתה כת שהיה לה קשר אמיתי ונכון עם היקום – התאחדו בני האדם עם מה שהאלים יוצרים ומביאים לעולם: כאנשי אדמה הם ביצעו את רצון האלים כמו לקרוא בכתב הכוכבים באמצעות השיטות המוכרות לכוהנים הדרואידים. אך היה עליהם לדעת לקרוא את הכתוב בכוכבים. יש לזה השפעה עמוקה אם נהיה מסוגלים, באותה נקודה, להחזיר את עצמנו לתנאים כמו שתיארתי ששררו בשיא התרבות הדרואידית. גם במקומות אחרים באזור זה – אפילו עד נורווגיה – ניתן למצוא שרידים רבים כאלה של התרבות הדרואידית.

באופן דומה, בכל רחבי מרכז אירופה, בחלקים מגרמניה, באזור הריין, אפילו במערב צרפת, ניתן למצוא שרידים ותזכורות של פולחן המיתרס הקדום. כאן אציין שוב רק את התכונות החשובות ביותר. הסמל החיצוני של כת המיתרס הוא תמיד שור עליו רוכב אדם שנועץ חרב לתוך צווארו של השור; למטה, עקרב נושך את השור, או נחש; אך בכל פעם שהייצוג הושלם תראו תמונה זו של שור ואדם מוקפים ברקיע השמיים, ובמיוחד בסימני המזלות. שוב אנו שואלים, מה תמונה זו מבטאת? את התשובה לעולם לא ימצא מדע היסטוריה חיצוני, מיושן, משום שאין לו כל אמצעי לבסס את יחסי הגומלין היכולים לספק רמזים למשמעות האיש הזה על הפר. על מנת להגיע לפיתרון יש להכיר את אופי ההכשרה שעברו מי ששירתו את כת המיתרס. אפשר כמובן להריץ את כל הטקס בצורה כזו שיהיה יפה – או מכוער, אם תרצו – מבלי שיקרה משהו אינטליגנטי. רק מי שעבר הכשרה מסוימת יכול היה להבין זאת. זוהי הסיבה שכל התיאורים לגבי מיסטריות המיתרס הם ממש קשקושים, למרות שהתמונות מבטיחות תנובה רבה. השירות של פולחן המיתרס דרש מהחניך פיתוח עדין ורגיש מאוד של היכולת לקלוט חישות. הכול היה תלוי בהתפתחות יכולת זו אצלו.

אמרתי אתמול בהרצאה הפומבית^[6] שהלב האנושי הוא באמת איבר חישה לא-מודע: באופן לא-מודע הראש קולט דרך הלב מה קורה בתפקודים הפיזיים של פלג הגוף התחתון והחזה. כשם שאנו תופסים אירועים חיצוניים בעולם החושים דרך העין, כך הלב האנושי הוא במציאות איבר חישה ביחסו לתפקודים הנזכרים. באופן לא-מודע, באמצעות הלב, הראש, ובמיוחד המוח הקטן [cerebellum], קולט את הדם שניזון מהמזונות שהשתנו, קולט את תפקוד הכליות, הכבד ותהליכים אחרים של האורגניזם. הלב הוא איבר החישה לתפיסת כל זאת בחלק העליון של האדם.

כעת, להעלות את הלב הזה כאיבר חישה לדרגה מסוימת של תודעה היה הנושא בחינוך של אלה שהיו אמורים לעסוק בפולחן המיתרס. היה עליהם לפתח תחושה רגישה ומודעת באורגניזם האנושי לתהליכים בכבד, בכליות, בטחול וכו’. האדם העליון, המנהל, היה צריך לחוש בעדינות רבה מה קורה באדם החזה ובאדם הגפיים. בתקופות קדומות יותר, חינוך מסוג זה לא היה ההכשרה הנפשית שאנו רגילים אליה כיום, אלא חינוך של כל האדם, הפונה בעיקר ליכולת התחושה. בדיוק כפי שאנו אומרים, על בסיס תפיסה אופטית חיצונית, יש ענני גשם או, השמיים כחולים, כך החניך המספיק בוגר היה יכול לומר, כעת המטבוליזם באורגניזם שלי הוא מסוג זה, עכשיו הוא כזה. למעשה, התהליכים בתוך האורגניזם האנושי נראים זהים כל השנה רק בהתבוננות באופן מופשט בעיניים. כאשר המדע יתקדם שוב לאמיתות ממשיות הנוגעות לדברים אלה, בני אדם יהיו מלאי פליאה בלומדם כיצד הם יכולים לקבוע, באמצעים שונים מאוד מהשיטות הגסות של המכשירים המדויקים המודרניים שלנו, כיצד מצב הדם שלנו ותפקודי העיכול שונים בינואר מאשר בספטמבר, ובאיזה אופן הלב כאיבר חישה הוא ברומטר נפלא למהלך העונות בתוך האורגניזם של האיבר המטבולי האנושי. תלמיד המיתרס למד לתפוס את מהלך העונות בתוכו באמצעות אורגניזם הלב שלו, מדע-הלב שלו, שהעביר לו את המזון שהשתנה ונשמר על ידי העיכול ושנלקח לדם. מה שנתפס שם באמת הראה באדם – בתנועת האדם הפנימי – את כל מהלך הטבע החיצוני.

הו, במה מסתכם המדע המופשט שלנו, לא משנה באיזו מידה אנו מתארים צמחים ותאי צמחים, בעלי-חיים ורקמות בעלי-חיים, בהשוואה למה שהיה נוכח פעם באופן אינסטינקטיבי בזכות יכולתו של האדם להפוך את כל ישותו לאיבר תפיסה, לפתח את יכולת התחושה שלו לאיבר המסוגל ללקט ידע! האדם נושא בתוכו את הטבע החייתי, ובאמת הוא עושה זאת בצורה אינטנסיבית יותר ממה שמדומיין בדרך כלל; מה שחסידי מיתרס הקדמונים תפסו באמצעות מדע-הלב שלהם לא יכול להיות מיוצג באופן אחר מאשר על ידי השור. הכוחות הפועלים דרך האדם המטבולי, ומאולפים רק על ידי האדם העליון, מסומנים על ידי כל דמויות העקרב והנחש המתפתלים סביב השור. האדם שהוכן לכך, בכל חולשותיו, רכוב למעלה בעוצמתו הפרימיטיבית, נועץ את חרבו של מיכאל בצוואר השור. אולם רק מי שלמד עניינים אלה היה יודע מה הוא זה שצריך לכבוש כך, וכיצד זה בא לידי ביטוי במהלך עונות השנה.

הסמל מתחיל לקבל כאן משמעות. באמצעות ידע אנושי רגיל שום התבוננות או הצגה ציורית לא תוכל לעשות עם זה משהו. ניתן להבין זאת רק אם יודעים משהו על מדעי הלב של תלמידי מיתרס העתיקים; כי מה שהם באמת למדו כשהם הסתכלו על עצמם מבעד לליבם היה רוח המעבר השנתי של השמש בגלגל המזלות. באופן זה חווה האדם את עצמו כישות עליונה, הרוכבת על הטבע הנמוך שלה; לכן ראוי היה שהקוסמוס יהיה מסודר סביבו במעגל; באופן זה נחוותה הרוחיות הקוסמית.

ככל שמדע-הרוח המתחדש מאפשר לנו לבחון את מה שהובא לאור על ידי ראיית רוח עתיקה, מודעת למחצה, חלומית – אבל ראיית רוח, כך, בכל זאת, גדל הכבוד שלנו כלפיה. רוח של יראת כבוד לתרבויות העתיקות מתפשטת בנו כאשר אנו רואים עמוק יותר לתוכן ומגלים מחדש, למשל, שמטרת פולחן המיתרס הייתה לאפשר לכוהן, על ידי חדירה לסודות מחזור העונות, לספר לחברי קהילתו מה צריך לעשות בכל יום בשנה. כת המיתרס שימשה להפיק מהשמיים את הידע לגבי מה שצריך להתרחש על פני האדמה. כמה גדולה לאין שיעור ההתלהבות, העידוד, לגבי מה שיש לעשות על האדמה אם האדם מרגיש שהוא פעיל בצורה כזו שלתוך פעילותו זורמים האימפולסים שפוענחו מהכתב הקוסמי הגדול שהוא קרא ביקום; שהוא הפך ידע זה לנקודת המוצא שלו והפעיל את האימפולסים שנוצרו בעניינים הרגילים של חיי היומיום! עם זאת, מטבע הדברים זה יכול להתאים באופן מועט למושגינו המודרניים – אך זה היה טוב ונכון במובן הקדום. אולם בהסתייגות זו עלינו להבין בבירור מה המשמעות של לקרוא ביקום את מה שיש לעשות בחייהם של בני האדם עלי אדמות, ובכך לדעת את עצמנו כאחד עם האלוהי שבתוכנו – לעומת ויכוח על צרכי החיים החברתיים ברוחם של אדם סמית או קרל מרקס.^[7] רק מי שיכול לדמיין את הניגוד הזה מסוגל לראות בבירור לתוך טבעם של האימפולסים החדשים שדורשים החיים החברתיים של זמננו.

בסיס זה לבדו יכול לגרום למסגרת התודעה הנכונה לתת להכרה שלנו לעבור מכדור הארץ אל המרחב הקוסמי: במקום להעריך ולחשב בצורה מופשטת ולהשתמש בספקטרוסקופ, שזוהי השיטה הנפוצה כשמסתכלים למעלה אל מרקורי, נוגה, שבתאי וכן הלאה, אנו משתמשים באמצעים המורכבים מאמגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. בדרך זו, גם כאשר רק אימגנציה פועלת, הגופים השמיימיים הופכים למשהו שונה מאוד מהתמונה שהם מציגים לאסטרונומיה המודרנית – תמונה שנגזרת בחלקה מהתבוננות חושית ובחלקה ממסקנות. הירח, למשל, נראה לאסטרונומים של ימינו כמין גוף מינרלי שמיימי עתיק, אשר, כמו מעין מראָה, מחזיר את אור השמש שאחר כך, בתנאים מסוימים, נופל על כדור הארץ. הם לא מתעסקים במיוחד באף אחת מההשפעות של אור שמש זה. במשך זמן מה התצפיות הללו יושמו לגבי מזג האוויר, אך האנשים החכמים מדי של המאה ה-19 סירבו, כמובן, להאמין בכל קשר בין המופעים השונים של הירח ומזג האוויר. אך אלה, שבדומה לגוסטב תיאודור פכנר, הייתה להם נטייה מיסטית בנפשם, אכן האמינו בכך. סיפרתי שוב ושוב את הסיפור בחוגינו, על הבוטנאים הגדולים של המאה ה-19 שליידן וגוסטב תיאודור פכנר, שניהם פעילים באותה אוניברסיטה. שליידן ראה זאת כמובן כאמונה תפלה בלבד שעל פכנר לשמור נתונים סטטיסטיים מדויקים לגבי כמות הגשמים בתקופות הירח המלא ובתקופות הירח החדש. מה שהיה לפכנר לומר על השפעת הירח על מזג האוויר הסתכם כאמונה טפלה טהורה עבור שליידן. אבל אז התרחש המאורע הבא: לשני הפרופסורים היו נשים; ובימים ההם עדיין היה נהוג בלייפציג לאסוף מי גשמים לכביסה. לשם כך הוקמו חביות; וגברת פכנר וגם גברת שליידן קלטו מי גשמים בחביות כאלה, כמו כולם. כעת, הדבר הטבעי היה שגברת שליידן תאמר שזה טיפשי לטרוח על איזו השפעה יש למופעי הירח על הגשמים. אך למרות שפרופסור שליידן חשב שזה טיפשי להתייחס לעניין ברצינות, גברת שליידן נקלעה לסכסוך אלים עם גברת פכנר מכיוון ששתי הנשים רצו להציב את החביות שלהן באותו מקום באותו זמן. מתוך ניסיון אישי ידעו הנשים את הכול אודות הגשם, אם כי הגברים על במות הפרופסור שלהם נקטו עמדה שונה לגמרי בעניין.

ההיבטים החיצוניים של הירח הם כפי שתיארתי אותם; לאחר שעלינו מאימגינציה לאינספירציה אנו מתמודדים במיוחד עם תוכנו הרוחי. תוכן זה של הירח הוא לא רק משהו שיש להבינו במובן מופשט: הוא אוכלוסיית ירח אמיתית; כאשר מסתכלים בצורה רוחית-מדעית, הירח מציג את עצמו כמעין מבצר בקוסמוס. מבחוץ, לא רק קרני האור של השמש, אלא כל ההשפעות החיצוניות של היקום משתקפות על ידי הירח מטה עד לכדור הארץ; אך בפנימיותו של הירח יש עולם שלם שבימינו ניתן להגיע אליו רק על ידי עלייה, במובן מסוים, לעולם הרוח. ניתן למצוא בכתבים עתיקים רמזים רבים לגבי הקשר של הירח לישויות קוסמיות אחרות, ולהשוות זאת למה שניתן לומר כעת על ידי האנתרופוסופיה לגבי טבעו של הירח.

לעיתים קרובות שמענו שבזמנים העתיקים הייתה לבני אדם לא רק את החוכמה האינסטינקטיבית שעליה דיברתי: היו להם מורים כישויות שמעולם לא ירדו לגופים פיזיים – ישויות גבוהות שהפעילו רק גופים אתרים, ושהוראתם הועברה לבני אדם שלא על ידי דיבור, כפי שאנו מדברים היום, אלא על ידי העברת החוכמה בצורה פנימית, כאילו מרכיבים את הגוף האתרי עם החוכמה. אנשים ידעו על קיומן של ישויות גבוהות אלה, בדיוק כפי שאנו יודעים שקיים מורה פיזי כלשהו; אך הם גם ידעו שהישויות הללו מקיפות אותם במצב רוחי לגמרי. כל מה שקשור לאותה “חוכמה ראשונית”, המוכרת אפילו על ידי הכנסייה הקתולית – החוכמה הקדמונית שהייתה זמינה פעם, ושגם הוודות ופילוסופיית הוודנטה הנשגבת שלה אינן אלא הדהוד קלוש שלה – את כל זאת ניתן לייחס לתורתן של הישויות הרוחיות הגבוהות הללו. החוכמה ההיא, שלא נכתבה מעולם, לא נחשבה על ידי האדם: היא גדלה בו. אסור לנו לחשוב על ההשפעה שמפעילים אותם מורים קדומים כעל כל סוג של הוראה מדגימה. כפי שהיום בילדותנו אנו לומדים לדבר על ידי חיקוי האנשים המבוגרים, ללא שום הוראה מיוחדת – שכן אנו מתפתחים במידה רבה דרך צמיחה פנימית – כך, ללא כל הוראה מופשטת, השפיעו המורים הקדמוניים השפעה מסתורית על האנשים של אותה תקופה עתיקה; התוצאה הייתה שבגיל מסוים אדם פשוט ידע את עצמו כבעל ידע. כפי שהיום הילד מקבל את שיניו השניות או מגיע להתבגרות בגיל מסוים, כך גם אנשים בתקופות הקדומות הפכו באותו אופן לנאורים. – אין ספק שסטודנטים מודרניים רבים ישמחו אם דבר כזה עדיין היה מתרחש – אם האור של החוכמה פשוט היה מתלקח בהם מבלי שיצטרכו להתאמץ במיוחד!

זו הייתה חוכמה השונה מאוד מכל מה שיש לנו היום! זה היה כוח אורגני באדם, הקשור לצמיחה ולכוחות אחרים. זו הייתה פשוט חוכמה בעלת אופי שונה לגמרי, ואת מה שהתרחש בקשר אליה אני יכול להסביר בצורה הטובה ביותר על ידי השוואה. נניח שאני מוזג איזה נוזל לכוס ואז מוסיף מלח. כאשר המלח מומס הוא משאיר את הנוזל עכור. לאחר מכן אני מוסיף מרכיב שישקיע את המלח, שישאיר את הנוזל טהור יותר, צלול יותר, בעוד שהמשקעים צפופים יותר. טוב מאוד: אם אני רוצה לתאר מה חדר לבני אדם בתקופת החוכמה הקדמונית, אני חייב לומר שזוהי תערובת של מה שהוא טהור לחלוטין מבחינה רוחית ושל יסוד חייתי פיזי. מה שאנו חושבים בימינו, אנו מדמיינים את המחשבות המופשטות שלנו פשוט כמתפקדות ומחזיקות מעמד מבלי שיש להן כל קיום בנו: או שוב, הנשימה והמחזוריות נראות כמו משהו בפני עצמן, נפרדות. אך עבור האדם הקדמון בתקופות אדמה מוקדמות יותר, הכול היה אחד: זה היה פשוט מקרה של צורך לנשום ושל מחזור הדם המסתובב בו; רצונו שכן במחזוריות שלו. אז הגיע הזמן שבו החשיבה האנושית נעה גבוה יותר לכיוון הראש והפכה טהורה יותר, כמו הנוזל בכוס, בעוד המשקעים, כפי שאנו יכולים לכנות זאת, קיבלו צורה למטה.

זה התרחש כאשר המורים הקדמוניים נסוגו יותר ויותר מהאדמה, כאשר החוכמה הראשונית הזו לא הועברה עוד בדרך הישנה. לאן נסוגו המורים הקדמוניים האלה? אנו מוצאים אותם שוב במבצר הירח שעליו דיברתי. זהו המקום שבו הם נמצאים ושם ישותם ממשיכה להתקיים. מה שנשאר על פני האדמה היה המשקעים – כלומר הטבע הנוכחי של כוחות ההתרבות. כוחות אלה לא היו קיימים בצורתם הנוכחית בתקופה שבה התנהלה החוכמה הקדמונית על פני האדמה: הם הפכו בהדרגה לכאלה – מעין משקעים. אני לא רומז שהם משהו ראוי לגינוי, רק שבהקשר זה הם המשקעים. חוכמתנו המופשטת הנוכחית היא מה שמתאים בנוזל המומס לחלק העליון. תהליך זה מראה לנו שהתפתחות האנושות הביאה מצד אחד את המאפיינים הרוחיים יותר במובן המופשט, ומצד שני, כמשקעים, את התכונות החייתיות הגסות יותר. השתקפויות מסוג זה יעוררו בהדרגה תפיסת התוכן הרוחי של הירח; אך יש לזכור שסוג זה של מדע, שבעבר היה בעל אופי נבואי, היה טבוע בראיית הרוח האינסטינקטיבית של בני האדם.

כשם שאנו יכולים לדבר על הירח בדרך זו – כלומר, על מה שאני יכול לכנות אוכלוסייתו, ההיבט הרוחי שלו – כך נוכל לאמץ את אותו מהלך במקרה של שבתאי. כאשר על ידי מאמץ רוחי-מדעי, נלמד להכיר את שבתאי – מעט מתגלה דרך האימגינציה, אך הרבה יותר באמצעות אינספירציה ואינטואיציה – נעמיק יותר ויותר לתוך היקום, ונגלה שאנו מתחקים אחר תהליך התפיסה החושית. אנו חווים תהליך פיזי זה; אנו רואים משהו, ואז מרגישים את האדום שבו. זה משהו שונה מאוד מהנסיגה מהגוף הפיזי, על פי השיטות שתמצאו מתוארות בספריי, ואז להצליח להתבונן בהשפעות של עצם חיצוני על האורגניזם הפיזי האנושי; להתבונן כיצד כוחות האתר, העולים מבפנים, תופסים את התהליך הפיזיקלי-כימי המתרחש, למשל, בעין במהלך תפיסה אופטית. במציאות, פעולת החשיפה של עצמנו לעולם בדרך הרגילה על ידי תפיסה, אפילו בהתבוננות מדעית, אינה משפיעה עלינו מאוד. אך כאשר אדם יוצא מעצמו בצורה זו ועומד בפני עצמו בגוף האתרי ואולי גם בגוף האסטרלי, ואז רואה לאחר מעשה כיצד נוצר תהליך חושי שכזה של תפיסה או הכרה – למרות שטבעו הרוחי עזב את טבעו הפיזי – אז הוא אכן מרגיש תהליך אדיר ואינטנסיבי המתרחש ברוחיות שלו. מה שהוא חווה זוהי אקסטזה אמיתית. העולם הופך לעצום; מה שהוא רגיל לראות רק במעגל הראייה החיצוני שלו, כלומר, גלגל המזלות והמיצג החיצוני של קבוצות כוכביו, הופך למשהו שעולה מתוכו. אם על מישהו היה להתנגד ולומר שמה שמתעורר יכול להיות רק זיכרונות, זה רק יוכיח שהוא לא מכיר את האירוע המדובר; כי מה שמתעורר אין אלה באמת זיכרונות, אלא אימגינציות אדירות המועברות על ידי אינטואיציות: כאן אנו מתחילים לראות מבפנים את מה שראינו קודם רק מבחוץ. כבני אדם אנו שזורים בכל המסתורין של גלגל המזלות, ואם ננצל את הרגע הטוב עלול להבהב לפנינו, מתוך היקום הפנימי, סודו של שבתאי, למשל, במעברו על פני גלגל המזלות. אתם מבינים, קריאה בקוסמוס מורכבת ממציאת השיטות לקריאה מתוך הגופים השמיימיים הנראים בפנימיותם כשהם עוברים בגלגל המזלות. מה שהכוכב האינדיבידואלי מספר לנו מספק את התנועות של כתב העולם; כל מה שנוצר סביב התנועות כאשר כוכבי הלכת עוברים את קבוצות המזלות נותן לנו את העיצורים, אם יורשה לי להשתמש בהשוואה זו. על ידי השגת ראייה פנימית לגבי מה שאנו צופים בדרך כלל רק מבחוץ, אנו באמת לומדים להכיר את המהות של מה שקשור לכוכבי הלכת.

זוהי הדרך להכיר את שבתאי, למשל, בישותו הפנימית האמיתית. אנו רואים את אוכלוסיית שבתאי, שהיא שומרת הזיכרון של המערכת הפלנטרית שלנו; כל מה שאי פעם התרחש במערכת הפלנטרית שלנו מאז תחילת הזמן נשמר על ידי רוחות שבתאי כמו בזיכרון קוסמי אדיר. אז אם מישהו רוצה לחקור את המהלך הקוסמי-היסטורי הגדול של המערכת הפלנטרית שלנו, בוודאי אסור לו להעלות לגבי זה השערות, כפי שעשו קאנט ולפלס שהסיקו שפעם היה ערפל קדמוני שהתעבה ונכנס לתנועה ספירלית שממנה כוכבי לכת התפצלו והסתובבו סביב השמש, שנשארה באמצע. דיברתי על כך שוב ושוב והערתי כמה נחמד לבצע את הניסוי הזה לילדים: יש לכם טיפת שמן צפה על פני נוזל כלשהו; מעל הנוזל יש לכם חתיכת קרטון שדרכה מדביקים סיכה, וכעת אתם מסובבים את טיפת השמן על ידי סיבוב הסיכה, וכתוצאה מכך מתפצלות טיפות שמן קטנות יותר. עכשיו, יכול להיות שזה דבר טוב בחיים לשכוח את עצמך; אבל במקרה כזה אל לנו לשכוח את מה שאנו עצמנו עושים בניסוי, כלומר מניעים את טיפת השמן. באותה נקודה, אל לנו לשכוח את המסובב בתיאוריית קאנט-לפלס: נצטרך להציב אותו ביקום ולחשוב עליו כעל איזה מורה גדול ואדיר בבית הספר שמסובב את הסיכה. אז התמונה הייתה נכונה וכנה; אך המדע המודרני פשוט לא ישר כשהוא עוסק בדברים כאלה.

אני מתאר לכם איך באמת מגיעים ליכולת לראות מה חי בכוכבי הלכת ובאופן כללי בגופים השמיימיים. באמצעות שבתאי עלינו ללמוד את מבנה המערכת הפלנטרית באבולוציה הקוסמית-היסטורית שלה. רק מדע שהוא רוחי יכול להציע לנפש האדם משהו שיכול להיראות כמו התנסות קוסמית. כיום אנו באמת חושבים רק על התנסויות ארציות. ההתנסות הקוסמית מובילה אותנו אל ההשתתפות בקוסמוס; רק על ידי התנסות משותפת של הקוסמוס בדרך זו, נשיג שוב אינסטינקט רוחי למשמעות העונות שבהן שזורים חיינו האורגניים כמו גם חיינו החברתיים – אינסטינקט ליחס השונה מאוד שבו כדור הארץ עומד ביחס לקוסמוס בדרכו מהאביב לקיץ, ושוב מהקיץ דרך הסתיו אל החורף. נלמד לחוש באיזו מידה זורמים החיים על פני כדור הארץ באביב הנובט, לעומת הסתיו המביא את מותו של הטבע; נרגיש את הניגוד בין חיי ההתעוררות בטבע באביב לבין מצב השינה שלו בסתיו. בדרך זו יוכל האדם שוב להיות תואם למהלך הטבע ולחגוג חגים בעלי משמעות חברתית, באותו אופן שבו כוחות הטבע, באמצעות האורגניזם הפיזי שלו, הופכים אותו לאחד עם הנשימה ומחזור הדם שלו. אם נתחשב במה שיש בתוך עורנו, נגלה שאנו חיים שם בנשימה שלנו ובמחזור הדם שלנו. שם אנחנו כבני אדם פיזיים; ביחס למה שמתרחש בנו אנחנו שייכים לחיים הקוסמיים. כלפי חוץ חיינו שזורים באופן הדוק עם הטבע החיצוני כפי שאנו חיים כלפי פנים עם הנשימה ומחזור הדם שלנו.

מהו באמת האדם ביחס לתודעתו? ובכן, הוא באמת תולעת אדמה – וגרוע מכך: תולעת אדמה שאף פעם לא יורד עליה גשם! ביישובים מסוימים בהם יורד גשם רב, כל כך נעים לראות את התולעים יוצאות מהאדמה – צריך להיזהר לא לדרוך עליהן, כמו כל מי שאוהב בעלי-חיים. ואז אנחנו מהרהרים: החבר’ה הקטנים והמסכנים האלה נמצאים כל הזמן שם מתחת לאדמה ויוצאים רק כשיורד גשם; אך אם לא יורד גשם, עליהם להישאר למטה. כעת, המטריאליסט של היום הוא בדיוק תולעת אדמה כזו – אבל כזו שאף פעם לא יורד עליה גשם; כי אם נמשיך באותו קו דמיון, הגשם יהיה מורכב מקרינה הזוהרת לתוכו של הארה רוחית, אחרת הוא תמיד יזחל שם למטה במקום שאין בו אור. היום האנושות חייבת להתגבר על טבע תולעת האדמה הזה; עליה להתגלות, היא חייבת להיכנס לאור, לאור היום הרוחי. הקריאה לחג מיכאל היא הקריאה לאור היום הרוחי.

זה מה שרציתי לציין בפניכם לפני שאוכל לדבר על הדברים היכולים לחנוך חג מיכאל כחג בעל משמעות מיוחדת – אשר משמעותי גם מבחינה חברתית.

—————————————————————————————–

1. ניתוח של שבירת קרני אור שלכאורה מגלות מאיזה חומרים הן מוקרנות. ↑
2. ראה: רודולף שטיינר, ידע על-חושי (אנתרופוסופיה כדרישת התקופה) יצא לאור בעברית בהוצאת חירות ↑
3. Kohlkopf – במובן המילולי: “ראש כרוב.” ↑
4. ראה: בסדרת ההרצאות של רודולף שטיינר: האבולוציה של העולם והאנושות Anthroposophic Press. וגם ב-האבולוציה של התודעה Rudolf Steiner Press, 1966.—e.Ed. ↑
5. עולם מדומיין שאיננו יכול להתגשם. ↑
6. ראה: רודולף שטיינר, ידע על חושי (אנתרופוסופיה) כדרישת העידן – יצא לאור בהוצאת חירות. ↑
7. Adam Smith , 1790-1723 אדם סמית היה פילוסוף וכלכלן סקוטי, אחת מן הדמויות העיקריות בעידן הנאורות הסקוטית. יש הרואים בו את אבי הכלכלה המודרנית. ספרו “עושר העמים” משנת 1776 מכיל את רעיונותיו החשובים והמשפיעים ביותר בתחום הכלכלי. סמית עסק רבות גם בתחום הפילוסופיה של המוסר.

   Karl Marx- 1883-1818 קרל היינריך מרקס היה פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, היסטוריון, עיתונאי וסוציאליסט גרמני ממוצא יהודי. עבודתו העיונית והתיאורטית הניחה יסודות לניתוח הסדר התעשייתי המודרני, שהיווה תשתית לכל ביקורת הקפיטליזם, מאז ועד היום. ↑