חג מיכאל וכוחות הנפש של האדם
רודולף שטיינר
GA223
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
עריכת תרגום: עציון בקר
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 2
28.9.1923 וינה
חבריי היקרים, בסיום ההרצאה אתמול הייתה לכם היכולת לחוש ממה שיכולתי לספר לכם בנוגע לתפיסה הישנה של מאבקו של מיכאל עם הדרקון, אינדיקציה לכך שלזמננו נדרשת התחדשות מרכיבי תפיסת העולם, שפעם הכילה את האנושות בתמונה רחבת המימד הזו –ולמעשה, עד לא מכבר. הפניתי שוב ושוב את תשומת הלב לעובדה שבנפשות רבות מהמאה ה-18 תפיסה זו עדיין הייתה חיה במלואה. אך לפני שאוכל לומר לכם – כפי שאספר בהרצאות הבאות – מה יכולה וצריכה לעשות נקודת מבט רוחית אמיתית ועדכנית כדי להחיות אותה, אני חייב להציג בפניכם לכאורה כמעין אפיזודה – הלך מחשבה אנתרופוסופי כללי יותר. דבר זה יחשוף את הדרך שבה ניתן להחיות מחדש את התפיסה הנדונה כך שתהפוך שוב לכוח בחשיבה, ברגש ובפעולה של האנושות.
אם נתבונן ביחסינו הנוכחיים לטבע ולעולם כולו, ונשווה זאת עם מספיק פתיחות מחשבתית לזו של זמנים קודמים, נגלה שבעיקרון האדם התנתק לגמרי ביחסו לכוחות הקוסמיים, מנותק במידה שהוא הוכנס דרך לידתו לקיום הפיזי ואיבד את זיכרון חייו לפני הלידה – זיכרון שבזמנו היה משותף לכל האנושות. בתקופה זו של ימינו גדל השימוש בכוחות התודעה והזיכרון שלנו שדרכם אנו יכולים להיזכר בחיים הארציים הללו. אך בתקופות קודמות של האבולוציה האנושית קם ונהיה הזיכרון האמיתי, השחזור הממשי של חוויות טרום-לידתיות שהאדם עבר כיצור נפשי ורוחי לפני חייו הארציים. זהו גורם אחד שהופך את האדם של ימינו לאדם שכל תודעתו ממוקדת בארצי: הוא אינו מודע לטיב הקשר בין קיומו הארצי לקיומו הרוחי.
הגורם השני הוא זה: כאשר מעמיק האדם את מבטו כעת אל הקוסמוס העצום הוא מתבונן בצורות החיצוניות של הכוכבים וקבוצות הכוכבים, אך אין לו עוד שום יחס רוחי פנימי למה שרוחי בקוסמוס. אנו יכולים ללכת הלאה: האדם בן ימינו מתבונן בממלכות הטבע המקיפות אותו על פני האדמה – היופי הרב של הצמחים, הפרופורציות העצומות של ההרים, העננים החולפים, וכן הלאה. אולם כאן שוב הוא מוגבל לרשמי חושים; ולעיתים קרובות הוא אף חושש, כאשר הוא חש במגע עמוק ואינטימי יותר עם מרחבי הטבע הגדולים, שמא יאבד את תמימות לבו אליהם. שלב זה של האבולוציה האנושית היה הכרחי להתפתחות כדי לחוות את תודעת החופש, תחושת החופש, כדי להגיע למודעות עצמית מלאה, לעוצמה הפנימית המאפשרת לאני להתרומם למלוא גובהו; אך הכרחיים ככל שהיו חיי הנבדלות האלה של האדם ביחס ליקום, הם חייבים להיות רק תקופת מעבר לתקופה אחרת שבה האדם עשוי למצוא את הדרך חזרה לרוח, שאחרי הכול עומדת בבסיס כל הדברים והישויות. ובדיוק מציאת דרך זו חזרה לרוח שיש להשיג אותה באמצעות הכוח שיכול להגיע למי שמסוגל לתפוס את רעיון מיכאל במובנו הנכון ובצורתו האמיתית, הצורה שהוא צריך ללבוש בזמננו.
המנטליות שלנו, חיי ה-Gemüt[1] שלנו, וחיי הפעולה שלנו, כולם צריכים להיות חדורים באימפולס מיכאל. אך כשאנו שומעים את ההצהרה שיש להחיות את חג מיכאל בין בני האדם ושהגיע הזמן להקצות לו את מקומו בין שאר החגים השנתיים, זה כמובן לא מספיק שמספר אנשים יגידו, ובכן בואו נתחיל – הבה וניצור את חג מיכאל! ידידיי היקרים, אם על האנתרופוסופיה להשיג את מטרתה, השטחיות הרווחת כל כך כיום בוודאי שלא תמלא תפקיד בשום התחייבות אנתרופוסופית; אלא, מה שעשוי לצמוח מתוך האנתרופוסופיה חייב לעשות זאת ברצינות העמוקה ביותר. כדי להתוודע למה שצריכה להיות רצינות זו, עלינו להתבונן באיזה אופן החגים תפסו את מקומם באבולוציה האנושית, החגים שפעם היו מלאי חיוניות והיום כה חסרי חיים. האם חג המולד או חג הפסחא נוצר בגלל שמספר אנשים העלו רעיון לְכּוֹנֵן חג בתקופה מסוימת של השנה ואמרו, הבה נעשה את הסידורים הדרושים? מטבע הדברים זה לא המצב. כדי שמשהו כמו חג המולד ימצא את דרכו לחיי האנושות, ישוע כריסטוס היה צריך להיוולד; אירוע זה היה צריך להיכנס לאבולוציה ההיסטורית העולמית של האדמה; היה צריך להתרחש אירוע טרנסצנדנטלי. ולחג הפסחא? לעולם לא הייתה יכולה להיות לו משמעות כלשהי בעולם, אלמלא הוא הנציח את מה שהתרחש דרך מיסטריית גולגותא, אלמלא התערב אירוע זה באופן נוקב בתולדות האדמה ובאבולוציה של האנושות. אם בימינו חגים אלו ידעכו, אם לא תורגש עוד כל הרצינות של חג המולד וחג הפסחא, עובדה זו כשלעצמה אמורה להוביל להעצמה מחודשת שלהם באמצעות הבנה מעמיקה יותר של לידתו של ישוע כריסטוס ושל מיסטריית גולגותא. עם זאת, בשום פנים ואופן אין להעלות על הדעת שצריך באותה שטחיות להוסיף באופן סתמי לחגים האלו על ידי כינון חג מיכאל בתחילת הסתיו. משהו חייב להיות נוכח שיכול להיות מכריע באבולוציה האנושית באותו אופן – אם כי אולי במידה פחותה – כמו כל האירועים שהובילו לכִּינוּן החגים.
בהחלט יש לכונן את האפשרות לחגוג את חג מיכאל במלוא הרצינות, וזוהי התנועה האנתרופוסופית שמתוכה צריכה לעלות הבנה לחג מיכאל שכזה. אך כשם שחג המולד וחג הפסחא עלו מתוך אירועים חיצוניים, באובייקטיביות אבולוציונית, כך חייב להתרחש שינוי רדיקלי בישות הפנימית של האנושות לפני שנעשה צעד כזה. האנתרופוסופיה חייבת להפוך לחוויה עמוקה, חוויה שבני אדם יכולים לחשוב עליה בצורה דומה לזו שהם חשים כשהם חדורים בכל הכוח השוכן בלידתו של ישוע כריסטוס ובמיסטריית גולגותא. כפי שנאמר, ייתכן שהדבר הוא במידה פחותה במקרה של חג מיכאל; אבל משהו מכוח שינוי-הנפש הזה חייב לצאת מהתנועה האנתרופוסופית. זה אכן מה שאנו מייחלים לו: שהאנתרופוסופיה תהיה עשויה להיות חדורה בכוח זה לשינוי הנפשות: זה יוכל להתרחש רק אם חומר ההוראה שלה – אם אפשר לכנות זאת כך – יהפוך לחוויה ממשית.
הבה נפנה כעת את תשומת ליבנו לחוויות כאלה שיכולות להיכנס לישותנו הפנימית באמצעות האנתרופוסופיה. כידוע, בחיי נפשנו אנו מבדילים זה מזה את החשיבה, הרגש והרצון; במיוחד בקשר לרגש אנו מדברים על ה-Gemüt האנושי. החשיבה שלנו נראית לנו קרה, יבשה, חסרת צבע – כאילו הרוחיות מצמקת אותנו כאשר המחשבות שלנו לובשות צורה מופשטת, כאשר איננו מסוגלים להחדיר בהן את החום וההתלהבות של הרגש. אנו יכולים לקרוא לאדם Gemütvoll רק כאשר משהו מהחום הפנימי של ה- Gemütשלו זורם אלינו כאשר הוא מביע את מחשבותיו. אנו נוכל באמת ליצור קשר הדוק עם אדם רק אם התנהגותו כלפינו וכלפי העולם אינה רק נכונה ועומדת בקנה אחד עם החובה, אלא אם מעשיו יגלו התלהבות, לב חם, אהבת הטבע ואהבה לכל ישות. אם כן, ה- Gemütהאנושי הזה, שוכן במרכז חיי הנפש.
אבל בעוד שהחשיבה והרצון קיבלו אופי מסוים בגלל שהאדם הפך למתבודד מבחינה קוסמית, זה נכון עוד יותר לגבי ה- Gemütהאנושי. החשיבה עשויה להרהר בשלמות החישובים הקוסמיים שלה ואולי להתמוגג מעדינותם, אך היא פשוט לא מצליחה לחוש עד כמה בעצם היא מרוחקת מפעימות הלב החמות של החיים. רבים עשויים למצוא סיפוק בפעולות נכונות המבוצעות על ידי תחושת חובה בלבד, מבלי להרגיש באמת שחיים של התנהגות עניינית כזו אינם אלא חצי חיים. לא האחד ולא השני נוגעים עמוק בנפש האדם. אך מה שנמצא בין חשיבה לרצון, כל הכלול ב- Gemütהאנושי, אכן קשור קשר הדוק עם כל ישותו של האדם. למרות שלעיתים נראה – לאור הנטיות המיוחדות של אנשים רבים בזמן הנוכחי – כאילו הגורמים שצריכים לחמם ולרומם את ה- Gemüt ולמלא אותו בהתלהבות עלולים להתקרר גם כן, זוהי אשליה. שכן ניתן לומר שחוויותיו הפנימיות והמודעות של אדם עלולות במהירות להגיע לחסך בהיעדר האלמנט של ה-Gemüt; אך דרך חוסר כזה ישותו תסבול בהכרח בדרך כלשהי. אם נפשו של אדם כזה יכולה לסבול זאת – אם אולי דרך החוסר הנפשי הוא מכריח את עצמו לחוסר Gemüt – התהליך יכרסם את כל ישותו בצורה אחרת: הוא יתאכל ממש אל תוך האורגניזם הפיזי שלו, וזה ישפיע על בריאותו. הרבה ממה שמופיע בתקופתנו כסימפטומים של ניוון קשור בעצם לחוסר ה- Gemüt שבו אנשים רבים מצאו את מקומם. החשיבות המלאה של ההצהרות הכלליות הללו יתבהר כאשר נעמיק בהן.
מי שפשוט גדל לתוך הציוויליזציה המודרנית שלנו ומתבונן בדברי העולם החיצוני: הוא קולט אותם, יוצר עליהם מחשבות מופשטות, אולי שואב הנאה אמיתית מפריחה מקסימה או מצמח מלכותי; ואם הוא בכלל בעל דמיון אולי אפילו ישיג תמונה פנימית של אלה. עם זאת, הוא נותר לגמרי לא מודע ליחסו העמוק יותר לאותו עולם שהצמח, למשל, הוא חלק ממנו. לדבר ללא הרף על רוח, רוח, ושוב רוח זה לגמרי לא מתאים לתפיסה רוחית. במקום זאת, מה שצריך הוא שנהיה מודעים ליחסים הרוחיים האמיתיים שלנו לדברים הסובבים אותנו. כאשר אנו מתבוננים בצמח בדרך הרגילה איננו חשים כלל בנוכחותה של ישות אלמנטרית השוכנת בו, של משהו רוחי; איננו חולמים שבכל צמח כזה יש משהו שאינו מרוצה מכך שאנו מתבוננים בו ויוצרים תמונות נפשיות כה מופשטות כפי שאנו עושים כיום עם הצמחים. כי בכל צמח מסתתרת –לכאורה כבעין מעשה קסמים – ישות רוחית אלמנטרית; רק מי שבאמת מתבונן בצמח בצורה הנכונה, מבין שהיופי הזה הוא מעטפת של ישות רוחית הצפונה בו כבחבלי קסם – כמובן, ישות חסרת חשיבות יחסית בקנה המידה הגדול של יחסי הגומלין הקוסמיים, אך עדיין ישות הקשורה באופן אינטימי לאדם.
האדם באמת קשור באופן כה הדוק לעולם שהוא לא יכול לעשות צעד בממלכות הטבע מבלי להיכנס להשפעה העזה המופעלת עליו מיחסיו האינטימיים עם העולם. וכאשר אנו רואים את החבצלת בשדה, צומחת מהזרע עד הפריחה, עלינו לדמיין באופן חי – אם כי לא על ידי האנשה – שחבצלת זו ממתינה למשהו. (שוב אני חייב להשתמש במילים אנושיות כפי שעשיתי קודם כדי להביע תמונה אחרת: הם לא ממש יכולים לכסות את המשמעות, אבל הם כן מבטאים את המציאות הטבועה בדברים.) בזמן שהחבצלת פותחת את עליה, אך במיוחד את פריחתה, היא באמת מצפה למשהו. היא אומרת לעצמה: אנשים יעברו ויסתכלו עלי, וכאשר מספר מספיק של עיניים אנושיות יפנו אלי את מבטן – כך אומרת רוח החבצלת – אני אתפכח ממעשה הקסם שהוטל עלי, ואוכל להתחיל בדרכי אל עולמות הרוח. – אולי תתנגדו לכך במובן שחבצלות רבות צומחות ללא עין אנושית: כן, אבל אז התנאים שונים, וחבצלות כאלה מוצאות את שחרורן בדרך אחרת. כי הגזירה שמעשה הקסם של החבצלת המסוימת הזו יוסר על ידי עיניים אנושיות מגיע על ידי המבט האנושי הראשון המוטל על החבצלת. זוהי מערכת יחסים שנרקמה בין האדם לחבצלת כאשר הוא מניח לראשונה למבטו לנוח עליה. הרוחות האלמנטריות הללו סביבנו מתחננות אלינו, למעשה, אל תסתכלו על הפרחים בצורה מופשטת כל כך, ואל תיצרו תמונות נפשיות מופשטות שלהם: העדיפו לתת לליבכם ול- Gemütשלכם להיכנס לתוך מה שחי בפרחים כנפש ורוח, כי הם מפצירים בכם להסיר את מעשה הקסם. על הקיום האנושי באמת לשחרר באופן תמידי את הרוחות האלמנטריות השוכנות מכושפות במינרלים, בצמחים ובבעלי-חיים.
ניתן לחוש בקלות ביופיו השופע של רעיון כזה; אלא שדווקא על ידי אחיזתו במשמעותו הרוחית הנכונה, שנוכל להרגיש אותו גם לאור האחריות המלאה שאנו נוטלים בכך כלפי הקוסמוס כולו. בעידן הנוכחי של הציביליזציה – זו של התפתחות החופש – יחסו של האדם לפרחים הוא רק טעימה ממה שהוא באמת צריך לשתות כדי להרוות את נפשו. הוא לוגם על ידי גיבוש מושגים ורעיונות, בעוד שעליו לשתות על ידי התאחדות, באמצעות ה- Gemütשלו, עם הרוחות האלמנטריות של הדברים והישויות המקיפות אותו.
אמרתי, אנחנו לא צריכים לקחת בחשבון את החבצלות שלעולם לא נראות על ידי האדם, אלא חייבים לחשוב על אלה שכן נראות, כי הן צריכות את מערכת היחסים של ה- Gemütשהאדם יכול לשתף איתן. כעת, מהחבצלת מתרחשת השפעה; ורבות, אדירות ומפוארות הן אכן ההשפעות הרוחיות, המתקרבות ללא הרף לאדם מתוך הדברים שבטבע כשהוא הולך בו. מי שיכול לראות לתוך הדברים האלה קולט ללא הרף את המגוון והפאר של כל מה שזורם אליו מכל עבר דרך הרוחיות האלמנטרית של הטבע. וזה זורם לתוכו: זה משהו שזורם אליו ללא הרף כרוחיות על-חושית הנוצקת על הטבע החיצוני, שהוא מראָה של האלוהי-רוחי.
בימים הבאים תהיה לנו הזדמנות לדבר על העניינים הללו ביתר פירוט, במובן האנתרופוסופי האמיתי. כרגע נמשיך ונאמר שבאדם שוכן הכוח שתיארתי ככוח הדרקון שמיכאל נתקל בו, מולו הוא נלחם. ציינתי שלדרקון הזה יש צורה דמוית חיה, ובכל זאת הוא באמת ישות על-חושית, שבגלל המרד שלו כיצור על-חושי הוא גורש לעולם החושים, היכן שנמצאת כעת ישותו; עוד ציינתי שהוא קיים רק באדם, כי הטבע החיצוני אינו יכול להכיל אותו. לטבע החיצוני, כתמונה של הרוחיות האלוהית, אין בתמימותו שום דבר עם הדרקון. הדרקון התבסס בישותם של בני אדם, כפי שציינתי. אך בגלל היותו יצור כזה – יצור על-חושי במובן עולמי – הוא מושך מיידית את הכוחות האלמנטריים העל-חושיים הזורמים אל האדם מתוך הטבע, ומתאחד איתם. כתוצאה מכך האדם, במקום לשחרר את הישויות האלמנטריות הצמחיות מהקסם שלהן דרך נפשו וה- Gemütשלו, האדם מאחד אותן עם הדרקון, מאפשר להן לגווע עם הדרקון בטבע התחתון שלו. שכן כל דבר בעולם הנע בזרם האבולוציוני, לוקח כיוונים רבים ושונים לשם כך; הישויות האלמנטריות השוכנות במינרלים, בצמחים ובבעלי-החיים חייבות לעלות לקיום גבוה יותר ממה שמוצע על ידי משכנם הנוכחי. את זה הן יכולות להשיג רק על ידי מעבר דרך האדם. הקמת ציוויליזציה חיצונית היא בוודאי לא המטרה היחידה של האדם עלי אדמות: יש לו מטרה קוסמית בתוך האבולוציה העולמית כולה; מטרה קוסמית זו קשורה לעניינים כאלה כפי שתיארתי זה עתה – עם התפתחות נוספת של אותן ישויות אלמנטריות שבקיום הארצי נמצאות בשלב נמוך, אך מיועדות לשלב גבוה יותר. כשהאדם נכנס איתן למערכת יחסים מסוימת, וכשהכול מתנהל כמו שצריך, הן יכולות להגיע לשלב גבוה יותר זה של האבולוציה.
בימים ההם של האבולוציה האנושית האינסטינקטיבית, כאשר ב- Gemütנצצו כוחות הנפש והרוח והם היו מובנים מאליו עבורו כמו כוחות הטבע, האבולוציה העולמית למעשה התקדמה בצורה כזו שזרם הקיום עבר באדם בצורה רגילה ומסודרת. אך דווקא בתקופה שצריכה להסתיים כעת, שחייבת להתקדם לצורה גבוהה יותר של רוחיות, נמסר חומר אלמנטרי שאין לו מספר שבתוך האדם לידי הדרקון; כי זה טבעו להיות רעב וצמא לישויות האלמנטריות האלו: לזחול על צמחים ומינרלים מפוחדים כדי להשביע את עצמו בישויות האלמנטריות של הטבע. כי הוא רוצה להתאחד עימן, ועימן לחדור לתוך ישותו שלו. בטבע החוץ-אנושי הוא לא יכול לעשות זאת, אלא רק בטבעו הפנימי של האדם, כי רק שם אפשרי לגביו הקיום. ואם זה היה נמשך, היה נחרץ גורלה של האדמה, כי הדרקון עלול היה לנצח בקיום הארצי.
הוא עלול היה לנצח מסיבה מאוד ברורה: בזכות הרוויה שלו מישויות אלמנטריות בטבע האנושי, משהו קורה פיזית, נפשית ורוחית. מבחינה רוחית: אלמלא הדרקון שבאדם שספג את הישויות האלמנטריות מבחוץ, אף אדם לא היה מגיע לעולם לאמונה המטופשת בעולם חיצוני חומרי גרידא, כפי שמניחים בחקר הטבע כיום; האדם לעולם לא היה מקבל אטומים מתים וכדומה; הוא לעולם לא היה מניח את קיומם של חוקים ריאקציוניים כמו זה של שימור הכוח והאנרגיה, או של קביעות החומר. כאשר אלה באים לידי ביטוי באדם, בגוף הדרקון, ההתבוננות האנושית מוסחת ממה שהדברים מכילים כרוח; האדם אינו רואה עוד רוח בדברים, שנכנסו אליו בינתיים; הוא אינו רואה דבר מלבד חומר מת.
מבחינה נפשית: כל מה שאדם ביטא אי פעם בדרך של מה שאני חייב לכנות פחדנות-נפש, נובע מכך שהדרקון ספג את הכוחות האלמנטריים שבתוכו. הו, כמה נפוצה פחדנות-הנפש הזאת! אנחנו יודעים היטב שצריך לעשות את זה או את זה, שכך וכך הוא הדבר הנכון לעשות במצב נתון; אבל אנו לא יכולים להביא את העצמי שלנו לעשות זאת – משקל מת מסוים פועל בנפשנו: הישויות האלמנטריות בגוף הדרקון פועלות בנו.
מבחינה גופנית: האדם לעולם לא היה מתייסר במה שנקרא חיידקי מחלות אלמלא הוכן לכך גופו כמצע לחיידקים – באמצעות ההשפעות הרוחיות שתיארתי זה עתה. הדברים הללו חודרים אפילו לתוך האורגניזם הפיזי; אפשר לומר שאם אנו תופסים את האדם באופן נכון ברוחו, בנפשו ובגופו כפי שהוא מורכב היום, נמצא אותו מנותק מממלכת הרוח בשלושה כיוונים – למען מטרה טובה, בוודאות; השגת החירות. אין לו עוד את הכוחות הרוחיים שהיו בו; כך אתם רואים שבאמצעות החולשה המשולשת הזו של חייו, דרך מה שהפך בו הדרקון המפוטם, הוא נמנע מלחוות את עוצמת הרוח בתוכו.
ישנן שתי דרכים לחוות את האנתרופוסופיה – וריאציות רבות נמצאות ביניהן, אבל אני מזכיר רק את שני הקצוות – הדרך האחת היא זו: אדם מתיישב על כיסא, לוקח ספר, קורא אותו, ומוצא אותו די מעניין וגם מנחם ללמוד שיש דבר כזה כמו רוח, כמו אלמוות. יספק אותו רק לדעת לגבי נפש האדם שהיא לא מתה כשגופו מת. הוא שואב סיפוק גדול יותר מקוסמוגוניה[2] כזו מאשר מתפיסה חומרנית. הוא מקבל זאת כפי שניתן להתבונן באופן מופשט על גיאוגרפיה, אלא שהאנתרופוסופיה מספקת יותר נחמה. כן, זו דרך אחת. האיש קם מהכיסא שלו ממש לא שונה ממה שהיה כשהתיישב, פרט לכך שהפיק סיפוק מסוים ממה שקרא – או שמע, אם זו הייתה הרצאה במקום ספר.
אך יש דרך אחרת לקבל את מה שיש לאנתרופוסופיה לתת, והיא לספוג משהו כמו הרעיון של מאבק מיכאל בדרקון בצורה כזו שתהפוך באמת להתמרה פנימית, להרגיש זאת כחוויה נוקבת וחשובה, לקום מהכיסא שלו כישות אחרת לגמרי אחרי שקרא משהו מהסוג הזה. וכפי שנאמר, יש מנעד רחב של גוונים בין שני אלה.
אי אפשר בכלל לסמוך על הסוג הראשון של הקוראים כשמדובר בהחייאת חג מיכאל: אפשר לסמוך רק על אלה שנחישותם, לפחות במסגרת יכולתם, תיקח את האנתרופוסופיה לתוכם כמשהו חי. זה בדיוק מה שצריך לחוות בתוך התנועה האנתרופוסופית: הצורך לחוות ככוחות חיים את הרעיונות שבהתחלה מציגים את עצמם רק ככאלה, כרעיונות. כעת אגיד משהו פרדוקסלי לחלוטין: לפעמים הרבה יותר קל להבין את מתנגדי האנתרופוסופיה מאשר את חסידיה. המתנגדים אומרים, הו, הרעיונות האנתרופוסופיים האלה הם פנטסטיים –אין להם אישוש במציאות; והם דוחים אותם, אין להם שום קשר לכך. אפשר להבין בקלות גישה כזו ולמצוא לה מגוון סיבות. ככלל זה נגרם מפחד מרעיונות אלה – גישה אמיתית, אם כי לא מודעת. אך לעיתים קרובות קורה שאדם מקבל את הרעיונות; עם זאת, למרות שהם חורגים באופן קיצוני כל כך מכל דבר אחר בעולם שניתן לקבלו, הם מייצרים בו פחות תחושה מאשר מייצר מנגנון מחשמל המופעל על מפרק האצבע שלו. במקרה האחרון הוא לפחות מרגיש בגופו עוויתות שמייצר הניצוץ; היעדר ניצוץ דומה בנפש הוא מה שגורם לעיתים כה קרובות לייסורים גדולים – זה מתחבר עם דרישת זמננו שבני האדם יאחזו ברוח ויתרשמו ממנה, לא ממה שהוא רק פיזי. אנשים נמנעים מחבטות וטלטלות, אך הם לא נמנעים ממגע עם רעיונות העוסקים בעולמות אחרים, רעיונות המציגים את עצמם כמשהו מיוחד מאוד בעולם החושים של ימינו, ואז הם שומרים על אותה אדישות כלפיהם כמו כלפי רעיונות החושים.
היכולת הזו להתעלות לנקודה שבה מחשבות על הרוח יכולות לאחוז בנו בעוצמה כמו כל דבר בעולם הפיזי, זהו כוח מיכאל. הביטחון ברעיונות הרוח – בהינתן היכולת לקבל אותם בכלל – הוא שמוביל להשתכנעות: קיבלתי אימפולס רוחי, אני מתמסר לו, אני הופך להיות הכלי לביצועו. כישלון ראשון – לא משנה! כישלון שני – לא משנה! מאה כישלונות אין להם חשיבות, שכן אף כישלון אינו גורם מכריע בשיפוט אמיתותו של אימפולס רוחי שהשפעתו הובנה ונתפסה באופן פנימי. יש לנו ביטחון מלא באימפולס רוחי, שאחזנו בו בנקודת זמן מסוימת, רק כאשר אנו יכולים לומר לעצמנו, מאה הכישלונות שלי יכולים לכל היותר להוכיח שהתנאים למימוש האימפולס אינם ניתנים לי בהתגשמות זו; אך אני יכול לדעת שהאימפולס הזה נכון מהטבע שלו. גם אם עלי לחכות מאה התגשמויות לכוח להגשים את האימפולס הזה, דבר מלבד הטבע שלו לא יכול לשכנע אותי ביעילות או בחוסר יעילות של כל אימפולס רוחי.
אם תדמיינו את המחשבה הזו שהתפתחה ב- Gemütהאנושי כביטחון רב ברוח, אם תחשבו שהאדם יכול להיאחז איתן כסלע במשהו שהוא ראה כמנצח מבחינה רוחית, משהו שהוא מסרב לוותר למרות כל ההתנגדות החיצונית, אז תהיה לכם תפיסה של מה באמת דורש מאיתנו כוח מיכאל, ישות מיכאל; כי רק אז תבינו את טבעו של הביטחון הגדול ברוח. אנו עשויים להשאיר אימפולס רוחי כזה או אחר בעמדת המתנה, אפילו לכל ההתגשמות; אבל מרגע שתפסנו אותו, אסור לנו לעולם להסס לטפח אותו בתוכנו, כי רק כך נוכל לשמור אותו להתגשמויות הבאות. וכאשר ביטחון ברוח יבסס בדרך זו מבנה נפש שכלפיו החומר הרוחי הזה ייראה אמיתי כמו האדמה מתחת לרגלינו – האדמה שבלעדיה לא יכולנו לעמוד – אז תהיה לנו ב- Gemütשלנו תחושה של מה שמיכאל באמת מצפה מאיתנו.
ללא ספק תודו שבמהלך המאות האחרונות – אפילו באלף השנים האחרונות של ההיסטוריה האנושית – נעלם חלק גדול מביטחון פעיל זה ברוח, ושהחיים אינם תובעים מרוב בני האדם התפתחות של אמון שכזה. אך זה מה שהיה צריך לבוא, כי מה שאני באמת מבטא כשאני אומר זאת הוא שבמקרה האחרון האדם שרף את הגשרים שבעבר הייתה דרכם תקשורת עם כוח מיכאל.
אבל בינתיים התרחש רבות בעולם. האדם במובן מסוים כופר בכוח מיכאל. החומרנות המוחלטת והעזה של המאה ה-19 היא למעשה כפירה בכוח מיכאל. אך מבחינה אובייקטיבית דווקא בשליש האחרון של המאה ה-19 ניצח כוח מיכאל בתחום הרוח החיצונית. מה שהדרקון קיווה להשיג באמצעות האבולוציה האנושית לא יתגשם, אך מצד שני אנו רואים היום את העובדה הגדולה האחרת, שמתוך החלטה חופשית האדם יצטרך לקחת חלק בניצחונו של מיכאל על הדרקון. זה כרוך במציאת הדרך לנטוש את הפסיביות הרווחת ביחס לרוח ולהיכנס לדרך אקטיבית. לא ניתן לרכוש את כוחות מיכאל באמצעות כל צורה של פסיביות, אפילו לא באמצעות תפילה פסיבית, אלא רק באמצעות הפיכתו של האדם לכלי של כוחות אלוהיים-רוחיים באמצעות רצונו האוהב. שכן כוחות מיכאל לא רוצים שיפצירו בהם: הם רוצים שבני אדם יתאחדו איתם. אנשים יוכלו לעשות זאת אם הם יקבלו את שיעורי עולם הרוח באנרגיה פנימית.
דבר זה יצביע על מה שחייב להופיע באדם אם על החזון אודות מיכאל לחזור שוב לחיים. הוא חייב באמת להיות מסוגל לחוות את הרוח, ועליו להיות מסוגל לאסוף חוויה זו לגמרי מתוך החשיבה – בשלב הראשון לא באמצעות איזושהי ראיית רוח. היינו יכולים להיות במצב רע אם כולם היו צריכים להיות בעלי ראייה רוחית כדי להשיג את הביטחון הזה ברוח. כל מי שבכלל פתוח לתורת מדע-הרוח יכול לקבל את הביטחון הזה. אם אדם ירווה את עצמו יותר ויותר בביטחון ברוח, יגיע אליו משהו כמו אינספירציה; זה משהו שבאמת כל הרוחות הטובות של העולם מחכות לו. הוא יחווה את האביב, יחוש את היופי והחביבות של עולם הצומח וימצא הנאה עמוקה מהחיים הנובטים ומתפתחים; אבל במקביל הוא יפתח רגש לאלמנטריות הרוחית הכרוכה במעשי הקסם בכל החיים המתפתחים האלה. הוא ירכוש תחושה, תוכן של Gemüt, האומר לו שכל פריחה מעידה על קיומה של ישות אלמנטרית שנמצאת בתוכה כבמעשה קסם; הוא ילמד להרגיש את הכמיהה בישות אלמנטרית זו להשתחרר על ידו, במקום להימסר לדרקון שאליו היא קשורה דרך אי הנראות שלו. כאשר הפרחים יקמלו בסתיו הוא יידע שהוא הצליח לתרום במעט להתקדמות הרוח בעולם, באפשרו לישות אלמנטרית לחמוק מצמיחה כשהפריחה קמלה, נושרת והופכת לזרע. אבל רק כאשר הוא הספיג את עצמו בכוחו העוצמתי של מיכאל, שהוא יוכל לסייע ליישות האלמנטרית הזאת להגשים את הרוחי אליה היא כמהה.
אנשים יחוו את מחזור העונות. הם יחוו את האביב כהולדת ישויות אלמנטריות המשתוקקות לרוח, ואת הסתיו כשחרורן מהצמחים הגוססים והפריחה הנובלת. אנשים כבר לא יעמדו לבדם כמנותקים מהקוסמוס שרק התבגרו בחצי שנה בסתיו יותר ממה שהיו באביב: יחד עם הטבע המתפתח הם יתקדמו דרך אחת מאבני הדרך של החיים. הם לא רק ישאפו את החמצן הפיזי מספר מסוים של פעמים, אלא ישתתפו באבולוציה של הטבע, במעשי הקסם ובהתפכחות של ישויות רוחיות בטבע. אנשים כבר לא ירגישו את עצמם רק מזדקנים; הם יחושו את השינוי של הטבע כחלק מהגורל שלהם: הם יתלכדו עם כל מה שצומח שם, יתרחבו בישותם, כי האינדיבידואליות החופשית שלהם יכולה למזוג את עצמה בהקרבה אל הקוסמוס. זה מה שהאדם יוכל לתרום לתוצאה חיובית של מאבקו של מיכאל עם הדרקון.
לפיכך, אנו רואים שמה שיכול להוביל לחג מיכאל חייב להיות אירוע של ה-Gemüt האנושי, אירוע Gemüt שיכול שוב לחוות את מחזור העונות כמציאות חיה, באופן שתיארתי. אך אל תדמיינו שאתם חווים זאת רק על ידי הגדרת המושג המופשט הזה במוחכם! אתם תשיגו זאת רק לאחר שבאמת תספגו את האנתרופוסופיה בצורה כזו שתגרום לכם להתייחס לכל צמח ולכל אבן, בצורה חדשה; לאחר שהאנתרופוסופיה לימדה אתכם להתבונן בכל חיי האדם בדרך חדשה.
ניסיתי לתת לכם מעין תמונה של מה שיש להכין במיוחד ב-Gemüt האנושי, אם עליו ללמוד להרגיש את הטבע מסביבו כישותו שלו. הדבר הגדול ביותר שאנשים שמרו מסוג זה של הדברים הוא היכולת לחוות במחזור הדם שלהם אלמנט נפשי מסוים בנוסף לגורם החומרי: הם שימרו דברים אלה, אלא אם כן הם מטריאליסטים מובהקים. אך לחוות את פעימות הדופק של הקיום החיצוני כפי שאנו עושים בישותנו הפנימית, לקחת חלק פעם נוספת במחזור העונות בזמן שאנו חווים את החיים בתוך עורנו – זוהי ההכנה הדרושה לחג מיכאל.
מכיוון שהרצאות אלו נועדו להציג עבור התבוננותכם את היחס בין האנתרופוסופיה ל-Gemüt האנושי, ברצוני שהרצאות אלו ייתפסו באמת לא רק על ידי הראש, אלא בעיקר על ידי ה-Gemüt; כי בבסיסה כל אנתרופוסופיה היא חסרת תועלת במידה רבה בעולם ובקרב בני אדם אם היא לא נספגת על ידי ה-Gemüt, אם היא לא נושאת חום לתוך ה-Gemüt האנושי הזה. המאות האחרונות השפיעו פיקחות מרובה על בני האדם: בעניין החשיבה, אנשים הגיעו לנקודה שבה הם אפילו לא יודעים עד כמה הם חכמים. זאת עובדה. נכון, אנשים רבים מאמינים שאנשים בימינו הם טיפשים; אך אם נניח שיש אנשים טיפשים בעולם, זה באמת רק בגלל שהפיקחות שלהם הגיעה לממדים כאלה שחוסר ה-Gemüt שלהם מונע מהם לדעת מה לעשות עם כל פיקחותם. בכל פעם שקוראים למישהו טיפש, אני תמיד טוען שזהו רק מקרה המשקף שהוא לא יודע איזה שימוש לעשות עם פיקחותו. הקשבתי לדיונים רבים שבהם לעגו לדובר כזה או אחר בגלל שהוא נחשב טיפש, אך מדי פעם היה דווקא אחד מהם נראה לי החכם ביותר.
פיקחות, אם כן, ניתנה לנו בשפע במאות השנים האחרונות; אבל מה שאנחנו צריכים היום הוא חום של Gemüt, והאנתרופוסופיה יכולה לספק זאת. כשמישהו שלומד אנתרופוסופיה אומר שהיא משאירה אותו קר, הוא מזכיר לי מישהו שלא מפסיק לערום עצים בתנור ואז מתלונן שהחדר לא מתחמם. אך כל מה שהוא צריך לעשות זה להדליק אש על מנת שתצית את העץ, ואז החדר יתחמם. אפשר להציג אנתרופוסופיה, והיא העץ הטוב של הנפש; כל אחד בפנימיותו רק יכול להבעירה. מה שכולם חייבים למצוא ב-Gemüt שלהם הוא הגפרור שבאמצעותו ניתן להצית את האנתרופוסופיה. האנתרופוסופיה היא למען האמת חמה ונלהבת: היא עצם נפשו של ה-Gemüt; מי שמוצא את האנתרופוסופיה הזו קרה, אינטלקטואלית ועובדתית פשוט חסר את האמצעים להדליק אותה כדי שהיא תתפשט אליו באש שלה. כמו שצריך רק גפרור קטן כדי להדליק עץ רגיל, כך גם האנתרופוסופיה צריכה רק גפרור קטן. אבל הוא יצית את כוחו של מיכאל באדם.
———————————————————————————————
- Gemüt – בתרגום מגרמנית לאנגלית השאירו כפי שהיא את המילה הגרמנית. זהו מונח דינמי שקשה לתרגום גם בעברית. לרוב המילה Gemüt תורגמה כנפש השכלית רגשית, אך אפשרות יותר קולעת למשמעות המילה בעברית היא: נפש החשיבה האינטלקטואלית חדורת התבונה והחום האנושי. מכיוון שההגדרה ארוכה, אשאיר את המילה Gemüt גם בתרגום העברי. [המתרגם] ↑
- קוֹסְמוֹגוֹנְיָה היא התורה בתחום מדעי החלל אשר עוסקת באופן היווצרות היקום מראשיתו ועד למצבו הנוכחי. ↑