רודולף שטיינר

GA223

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, עציון בקר

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 1

27.9.1923 וינה

כאשר כיום דנים במעגלים מסוימים אודות האנתרופוסופיה, אחת מההצהרות המוטעות הרבות שנעשות לגביה היא שהיא אינטלקטואלית, שהיא פונה בעיקר לתודעה המדעית ושהיא אינה מתחשבת מספיק בצרכי הנפש האנושית [Gemüt].^[1] מסיבה זו בחרתי באנתרופוסופיה ובנפש האדם כנושא של מחזור הרצאות קצר זה, אשר לשביעות רצוני הרב, אני יכול להעביר לכם כאן בווינה, חבריי היקרים.

הנפש האנושית אכן הודרה לחלוטין מתחום ההכרה על ידי ההתפתחות האינטלקטואלית של הציוויליזציה בשלוש או ארבע המאות האחרונות. נכון שהיום אנשים מתעקשים בכל מעודם שאדם מתעכב במה שהאינטלקט היבש כלשעצמו יכול להבין. אף על פי כן, כאשר מדובר ברכישת ידע, אנשים תלויים אך ורק באינטלקט זה. מצד שני, כל הזמן מדגישים שעל הנפש האנושית לבוא לידי ביטוי שוב – אך לא ניתנת לה ההזדמנות לעשות זאת. נשללת ממנה ההזדמנות ליצור קשר כלשהו עם חידות קוסמיות, ותחום הפעולה שלה מוגבל למה שמעסיק באופן האישי ביותר את בני האדם, לעניינים המוכרעים רק בדרך האישית ביותר.

בתחילה נדון היום במה שאוכל לכנות מעין מבט היסטורי לאחור, כיצד בתקופות קודמות של האבולוציה האנושית, הוענק לנפש זו עדיפות בחיפוש אחר הידע, כאשר הותר להעלות תמונות מפוארות ואדירות בפני נפש האדם, שנועדו להאיר את מאמצי האדם לממש את שילובו בגוף האירועים העולמיים, בקוסמוס, ואת השתתפותו בהשתנות הזמנים. באותם ימים שבהם עוד הורשה לנפש האנושית לתרום את חלקה בעניין השקפות העולם, התמונות הללו באמת היוו את המרכיב החשוב ביותר בהן. הן ייצגו את הקשרים הקוסמיים העצומים והמקיפים וביססו את מעמד האנושות בקוסמוס.

על מנת ליצור בסיס למחקר נוסף של הנפש האנושית מנקודת המבט של האנתרופוסופיה, הייתי חפץ להציג בפניכם היום את אחד מאותם דימויים מפוארים ויוצאי דופן שנועדו בעבר לתפקד כפי שציינתי. בו-זמנית זה אחד מאותם דימויים המותאמים במיוחד, נכון לימינו, להיות מובאים בפני נפשותיהם של בני אדם באופן חדש, שגם בו נעסוק. ברצוני לדבר איתכם על התמונה שכולכם מכירים, אבל שמשמעותה עבור התודעה האנושית התפוגגה בהדרגה ושבחלקה סבלה מתפיסה מוטעית: אני מתייחס לדימוי של המאבק, הקרב, של מיכאל עם הדרקון. אנשים רבים עדיין מושפעים ממנו עמוקות, אך התוכן העמוק יותר שלו הוא עמום או לא מובן. במקרה הטוב הוא אינו יוצר קשר כה קרוב עם הנפש האנושית כפי שהיה פעם, אפילו במאה ה-18. לאנשים בימינו אין מושג לגבי השינויים שחלו מבחינה זו, עד כמה חלק גדול ממה שאנשים חכמים מכנים חזיונות פנטסטיים היוו את המרכיבים הרציניים ביותר של השקפות העולם העתיקות. בעיקר היה זה המקרה עם תמונת המאבק של מיכאל עם הדרקון.

כיום, כאשר אדם משקיף על התפתחותו על פני האדמה, תפיסת עולם מטריאליסטית גורמת לו לנטייה להתחקות לאחור לאבות הפיזיים שהיו בעלי-החיים, כדי לראות את צורתו האנושית המושלמת פחות, ואיך היא יותר ויותר התפתחה לצורה המושלמת. בדרך זו באמת מתרחקים מהאדם של ימינו המסוגל לחוות את ישותו בצורה פנימית, נפשית-רוחית, ומגיעים ליצורים הרבה יותר חומריים שמהם אמור היה האדם להופיע – יצורים שעמדו הרבה יותר קרוב לקיום החומרי. אנשים מניחים שהחומר התפתח בהדרגה כלפי מעלה עד לנקודה שבה הוא חווה רוח. עד לא מזמן זו לא הייתה ההשקפה: היא הייתה ההיפך הגמור.

אפילו בסוף המאה ה-18, כאשר אלה שלא נדבקו מנקודת המבט המטריאליסטית ומהלכי הנפש שלה – עדיין לא היו רבים שהיו נגועים כל כך – החזירו את מבטם הפנימי לאנושות הפרהיסטורית, הם הסתכלו על אבותיהם לא כמו ישויות פחות אנושיות מעצמם, אלא כישויות רוחיות יותר. הם ראו ישויות שהרוחיות הייתה כל כך טבועה בהן עד שהן לא לבשו גופים פיזיים כפי בני אדם נראים כיום עלי אדמות. אגב, כדור הארץ אפילו לא היה קיים אז. הם ראו ישויות שחיות בצורה גבוהה יותר, רוחית יותר ויש להן – אם לבטא זאת באופן בסיסי – גוף בעל חומר עדין ורוחי הרבה יותר. בתחום זה לא התייחסנו לישויות כמו בני האדם של ימינו, אלא ישויות נעלות יותר שיש להן לכל היותר גוף אתרי, לא גוף פיזי. כאלה, בערך, היו אבותינו כפי שאנשים הבינו אותם אז.

אנשים נהגו להסתכל לאחור לתקופה בה לא היו גם בעלי-חיים גבוהים יותר, כאשר לכל היותר היו בעלי-חיים שצאצאיהם מסוג המדוזות חיים באוקיינוסים של ימינו. במה שהיה האב הקדמון של כדור הארץ שלנו, הם ייצגו, ניתן לומר, את ממלכת בעלי-החיים, את המישור שמתחת לזה של האדם; ומעל האחרונים הייתה הממלכה החובקת רק ישויות עם גוף אתרי לכל היותר. מה שמניתי בספרי ‘מדע הנסתר בקוויו העיקריים‘,^[2] כישויות מההיררכיות הגבוהות עדיין קיימות בימינו, אם כי בצורה אחרת, באופן שבמובן מסוים חושבים עליהן כמוצאו של האדם.

הישויות הללו – אנג’לוי [מלאכים], ארכאנג’לוי [מלאכי-עליון] וארכאי – בשלב האבולוציה שלהן באותה תקופה, לא נועדו להיות ישויות חופשיות במובן שבו אנו מדברים היום על חופש בקשר לאדם. רצונן של אותן ישויות לא נחווה על ידן באופן שהעניק להן את אותה ההרגשה הייחודית שאנו מבטאים בביטוי: לרצות משהו באופן שרירותי. אותן ישויות לא רצו דבר באופן שרירותי; הן רצו את מה שזרם לתוך הווייתן כרצון אלוהי; רצונן הזדהה לחלוטין עם הרצון האלוהי. הישויות האלוהיות המדורגות מעליהן ומסמלות, ביחסי הגומלין שלהן, את ההדרכה האלוהית של העולם – ישויות אלו הפעילו את רצונן, במובן מסוים, דרך הרוחות הנמוכות יותר – מלאכי-עליון ומלאכים שרצונותיהן התנהלו לחלוטין בהתאם לתכלית ובמובן של רצון עליון, אלוהי-רוחי.

עולם הרעיונות של האנושות העתיקה הזו היה כדלקמן: באותה תקופה עתיקה טרם הגיע הזמן בו תוכלנה להתפתח ישויות אשר תהיינה מודעות לתחושת החופש. סדר העולם האלוהי-רוחי דחה רגע זה לעידן מאוחר יותר, שבו חלק מאותן רוחות, המזוהות עם הרצון האלוהי, היו, במובן מסוים, אמורות לקבל רצון חופשי משלהן. זה היה אמור להתרחש כאשר יגיע הזמן הנכון באבולוציה העולמית. אין זה מטרתי היום לאשר מנקודת המבט האנתרופוסופית את מה שאפיינתי; זה ייעשה בהרצאות הבאות. היום אני רק מתאר את התפיסות שמעסיקות את האישים הנאורים ביותר אפילו מאוחר עד המאה ה-18. אציג אותם באופן היסטורי, שכן רק בשיטה זו נגיע לתפיסה חדשה של בעיית החייאת התפיסות הללו בצורה אחרת.

אבל אז – כפי שראו זאת אנשים אלה – בין הרוחות האלה, שגורלן הקוסמי האמיתי היה להישאר מזוהות עם הרצון של הרוחות האלוהיות, קמו מספר ישויות שרצו לנתק את רצונן ולשחרר אותו, מהרצון האלוהי. בגאווה על-אנושית, ישויות מסוימות התקוממו משום שהן רצו חופש של הרצון לפני שהגיע זמן הבשלת חירותם; והחשוב ביותר מבין הישויות האלו, מנהיגן, נתפס כישות המעוצבת בדרקון שמיכאל נלחם בו – מיכאל, שנשאר למעלה בממלכת אותן הרוחות שרצו להמשיך לעצב את רצונן בהתאם לרצון האלוהי-רוחי מעליהם.

בכך שמיכאל נשאר יציב בתוך הרצון האלוהי-רוחי, הוא קיבל את האימפולס להתמודד בצורה נאותה עם הרוח שאחזה בחופש בטרם עת, אם יורשה לי לנסח זאת כך; שכן כפי שתיארתי, הצורות שהיו ברשותן של ישויות ההיררכיה של המלאכים, מלאכי-עליון והארכאי פשוט לא הותאמו לישות שנועדה להיות בעלת רצון חופשי, משוחררת מרצון אלוהי. רק מאוחר יותר באבולוציה העולמית נוצרו צורות כאלה, כלומר צורת האדם. אך יש לתפוס כל זאת כמתרחש בתקופה שבה עדיין לא הייתה אפשרית התפתחות קוסמית של צורת האדם; גם צורות החיות הגבוהות לא היו אפשריות כפי שתיארתי, רק הנמוכות שהזכרתי.

לפיכך הייתה צריכה להיווצר צורה שאפשר לכנותה סותרת מבחינה קוסמית, והרוח העקשנית הייתה חייבת להימזג לתוך התבנית הזו, אפשר כך לומר. זו לא יכולה הייתה להיות צורה של בעל-חיים כמו אלו שנועדו להופיע רק מאוחר יותר, וגם היא לא הייתה יכולה להיות צורה של בעל-חיים של אותה תקופה, של החומר הרך יותר שהיה נפוץ באותו זמן. היא הייתה יכולה להיות רק צורת בעל-חיים השונה מכל צורה שהייתה אפשרית בעולם הפיזי, אך היא עדיין הייתה דומה לבעל-חיים בגלל הייצוג של סתירה קוסמית. הצורה היחידה שיכולה הייתה להתפתח מתוך מה שהיה אפשרי באותה תקופה היא צורת הדרקון. באופן טבעי פירשו את הדרקון בדרכים שונות כאשר הוא צויר או יוצג בדרך אחרת – פחות או יותר מתאימה, על פי ההכרה והדמיון הפנימיים של האמן – לגבי מה שהיה אפשרי באותה תקופה בישות שפיתחה רצון עיקש. אבל בכל מקרה צורה זו לא נמצאה בעולם הפיזי בין אלה שהתאפשרו בסולם בעלי-החיים עד לאדם: היא הייתה צריכה להישאר ישות על-חושית. אך ככזו היא לא הייתה יכולה להתקיים בממלכה המאוכלסת על ידי הישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר – מלאכים, מלאכי-עליון וכן הלאה: היה צריך להעביר אותה, כפי שזה היה, לבין הישויות שהיו יכולות להתפתח במהלך ההתפתחות הפיזית. זהו הסיפור של “נפילת הדרקון מהשמיים לאדמה”. זה היה מעשהו של מיכאל, הענקת צורה שהיא על-חייתית: על-חושית, אך בלתי נסבלת בתחום העל-חושי; כי למרות שהיא על-חושית היא אינה תואמת את ממלכת העל-חושי היכן שהתקיימה לפני שהיא מרדה.

כך הועברה צורה זו לעולם הפיזי, אך כצורה על-פיזית, על-חושית. היא חיה לאחר מכן בממלכה שבה חיים המינרלים, הצמחים ובעלי-החיים: במה שהפך לאדמה. אך היא לא חיה שם בצורה כזו שעין אנושית הייתה יכולה לתפוס אותה כפי שהיא תופסת בעל-חיים רגיל. כאשר עין הנפש מורמת לאותם עולמות אשר הוענקו לה, ניתן לומר, בתוכנית של העולמות העליונים, היא מתבוננת באימגינציות שלה בישויות ההיררכיות הגבוהות; כאשר העין הפיזית האנושית מתבוננת בעולם הפיזי היא רואה בפשטות את מה שנוצר בממלכות הטבע השונות, עד לצורת האדם הגשמי-החושי. אך כאשר עינה של הנפש מופנית אל מה שהטבע הפיזי חובק, היא רואה את הצורה הסותרת מטבעה של היריב, של מי שהוא כמו בעל-חיים ובכל זאת לא כמו בעל-חיים, השוכן בעולם הנראה, אך הוא עצמו בלתי נראה: העין הנפשית רואה את צורת הדרקון. ובכל ראשיתו של הדרקון ראו אנשים של פעם את מעשהו של מיכאל, שנשאר בממלכת הרוח בצורה המתאימה לממלכה זו.

כעת נוצרה האדמה, ואיתה האדם; ובמובן מסוים, הכוונה הייתה שהאדם יהפוך לישות כפולה. עם חלק אחד של ישותו, עם החלק הנפשי-רוחי שלו, הוא היה אמור להגיע אל מה שנקרא העולם השמיימי, העל-חושי; עם החלק האחר, עם החלק הפיזי-אתרי, הוא היה אמור להשתייך לטבע הזה שהתהווה כטבע-אדמה, כגוף קוסמי חדש – הגוף הקוסמי שאליו נדחקה הרוח הכופרת, היריב. כאן האדם היה אמור להתהוות. הוא היה הישות שלפי הצו הקדום העומד בבסיס הכול, שייכת לעולם הזה. האדם היה שייך לאדמה. הדרקון לא היה שייך לאדמה, אבל הוא הועבר אליה.

וכעת חישבו במה נתקל האדם על פני האדמה, כאשר הגיע לידי קיום עם האדמה. הוא נתקל במה שהתפתח כטבע חיצוני מתוך ממלכות טבע קודמות, נטייה שהגיעה לשיאה בממלכות המינרלים, הצמחים והחיות הנוכחיות שלנו, עד לצורתו הפיזית שלו. זה מה שהוא נתקל – במילים אחרות, מה שאנחנו רגילים לכנות טבע חוץ-אנושי. מה זה היה? זה היה, ועודנו היום, ההנצחה של מה שכוון על ידי הכוחות היצירתיים הגבוהים ביותר בתוכנית המתמשכת לאבולוציה של העולם. זוהי הסיבה שהאדם, כשהוא חווה זאת ב-Gemüt שלו, יכול להשקיף על הטבע החיצוני, על המינרלים ועל כל מה שקשור לעולם המינרלים, על תצורות הגביש המופלאות – גם על ההרים, העננים וכל שאר הצורות האחרות – להתבונן בטבע החיצוני הזה במצב המוות שלו, כפי שהוא; במצב של חוסר-חיים. אבל הוא רואה את כל זה שאינו חי כמשהו שעולם אלוהי קודם השליך – בדיוק כפי שמתרחש עם גוויית האדם, אם כי במשמעות אחרת, כאשר האדם החי משליך אותו כאשר הוא מת.

למרות שההיבט של גוויית האדם כפי שהיא נראית לנו, אין בו דבר שיכול להרשים אותנו באופן חיובי, אך מכיוון שבמובן מסוים מדובר גם על גווייה אלוהית, אם כי במישור גבוה יותר, אשר מקורה בממלכת המינרלים, ניתן להתייחס אליה כגורם שתבניתה וצורתה משקפות את המקור האלוהי החי חסר-הצורה. ומה שמתהווה אז כממלכות הטבע העליונות יכול להיחשב כהשתקפות נוספת של מה שהיה קיים כמקור האלוהי חסר-הצורה. אז האדם יכול להביט בכל הטבע ואולי להרגיש שהטבע החוץ-אנושי הזה הוא מראָה של האלוהי בעולם. והרי זה מה שהטבע נועד לתת ל- Gemüt האנושי. באופן נאיבי, ולא באמצעות ספקולציות, על האדם להיות מסוגל לחוש שמחה והסכמה למראה ביטוי זה או אחר של הטבע, לחוש צהלה והתלהבות פנימית כאשר הוא חווה את הטבע היצירתי בנביטתו ובפריחתו. עצם חוסר המודעות שלו לסיבת התרוממות הרוח הזו, ההתלהבות הזו, השמחה המציפה הזו בטבע – זה מה שצריך לעורר עמוק בליבו את ההרגשה שה Gemüt-שלו קשור באופן כה אינטימי לטבע הזה שהוא יכול לומר לעצמו – אך בתודעה עמומה: כל זה הוציאו האלים מעצמם וקבעו בעולם כמראָה שלהם – אותם אלים שמהם נבע ה Gemü-שלי, שמהם אני עצמי צמחתי באופן שונה. כל התרוממות הרוח והשמחה הפנימית שלנו בטבע, כל מה שעולה בנו כתחושת שחרור כאשר אנו משתתפים באופן חי ברעננות הטבע, כל זה צריך להיות מותאם לתחושת היחס בין ה Gemüt-האנושי שלנו לבין מה שחי שם בטבע בחוץ כמראָה של האלוהות.

כידוע, מיקומו של האדם באבולוציה שלו הוא כזה שהוא סופג את הטבע לתוך עצמו – לוקח אותו דרך הזנה, דרך נשימה, וגם – אם כי בצורה רוחית – דרך תפיסת החושים. בשלוש הדרכים הללו הטבע החיצוני נכנס לתוך האדם, והוא זה שהופך אותו לישות כפולה. דרך ישותו הנפשית-רוחית הוא קשור לישויות ההיררכיות הגבוהות, אך חלק מישותו עליו ליצור מתוך מה שהוא מוצא בטבע, ממה שהוא לוקח לתוך עצמו; זאת על ידי מה שהוא מקבל לתוכו כהזנה, כגירוי הנשימה, ואפילו בתהליך האתרי העדין יותר של התפיסה, המרחיבה בו את תהליכי הטבע החיצוני. זה מופיע אצלו כאינסטינקט, תשוקה, תאווה חייתית – ככל דבר חייתי העולה ממעמקי הטבע שלו. הבה נציין זאת בזהירות. שם בחוץ אנו רואים גבישים שנוצרו בצורה מופלאה, מסות מינרלים המתנשאות להרים ענקיים, צורות מינרלים חדשים הזורמים כמים על פני האדמה בדרכים המגוונות ביותר. במישור גבוה יותר של כוחות מעצבים לפנינו החומר והטבע הנובט של הצמחים, המגוון האינסופי של צורות בעלי-החיים, ולבסוף הצורה הפיזית האנושית עצמה.

כל החיים בטבע החיצוני, הם מראָה של האלוהות. הטבע ניצב שם בתמימותו הנאיבית המופלאה מול ה-Gemüt האנושי, רק בגלל שהוא משקף את האלוהות והוא בבסיסו אינו אלא השתקפות טהורה. אלא שיש להבין השתקפות זו. בראש ובראשונה אין להבין אותה על ידי השכל, אלא רק, כפי שנשמע בהרצאות הבאות, דווקא על ידי הGemüt-. אבל אם האדם כן מבין את זה עם הGemüt- שלו – ובתקופות קדומות שעליהן דיברתי, אנשים הבינו זאת – הוא רואה בזה מראָה של האלוהות. אך אז הוא פונה למה שחי בטבע ונכנס לגופו שלו – מלחים, צמחים וחלקי בעלי-חיים; הוא מתבונן במה שנובט בירוק התמים של הצמחים ובמה שעדיין אפילו קיים בצורה נאיבית בגוף בעל-החיים. את כל זה הוא קולט כעת כשהוא מסתכל לתוך עצמו: הוא רואה את זה מתעורר בו כתשוקות, כתאוות חייתיות, כאינסטינקטים חייתיים, והוא קולט מה הטבע נעשה בתוכו.

זו הייתה עדיין התחושה שהוקירו רבים מהאנשים הנאורים ביותר אפילו במאה ה-18. הם עדיין הרגישו בבהירות את ההבדל בין הטבע החיצוני לבין מה שהטבע הופך לאחר שהאדם זלל, נשם וקלט אותו. הם חשו בעוצמה את ההבדל בין הטבע החיצוני הנאיבי, המורגש לחושים, מצד אחד, לבין החושניות האנושית הגואה בתוך האדם, מצד שני. הבדל זה עדיין היה ברור באופן חי לאנשים רבים במאה ה-18, אשר חוו את הטבע ואת האדם ותיארו אותם בפני תלמידיהם, תיארו כיצד הטבע והאדם מעורבים במאבק בין מיכאל לדרקון.

בהתחשב בכך שהניגוד הקיצוני הזה עדיין העסיק את נפשם של בני האדם במאה ה-18 – הטבע החיצוני בתמימותו המהותית, והטבע שהושחת בתוך האדם – עלינו לזכור כעת את הדרקון שמיכאל הדיח לעולם הטבע הזה, כי הוא מצא אותו לא ראוי להישאר בעולם הרוח. שם בחוץ בעולם של מינרלים, צמחים, אפילו של בעלי-חיים, הדרקון הזה, שצורתו אינה תואמת את הטבע, לא לבש אף אחת מצורותיהם של ישויות הטבע. הוא לבש את צורת הדרקון, שהיום בוודאי נראית פנטסטית לרבים מאיתנו – צורה שבהכרח חייבת להישאר על-חושית. הוא לא יכול להיכנס למינרל, לצמח או לבעל-חיים, וגם לא לגוף אנושי פיזי. אבל הוא יכול להיכנס למה שהטבע החיצוני, התמים הופך להיות, בצורה של אשמה בהתגברות חיי האינסטינקטים בגוף האדם הפיזי. אנשים רבים אפילו עד המאה ה-18, נהגו לומר: הדרקון, הנחש הזקן, הושלך מהשמיים אל האדמה, שבה לא מצא בית; אבל אז הוא הקים את מעוזו בישות האדם, וכעת הוא מושרש בטבע האדם.

באופן זה הדימוי האדיר של מיכאל והדרקון עדיין היווה עבור אותם זמנים חלק בלתי נפרד מההכרה האנושית. אנתרופוסופיה המתאימה לאותה תקופה תצטרך להסביר שעל ידי כך שהאדם לקח את הטבע החיצוני לתוך עצמו באמצעות הזנה, נשימה ותפיסה, הוא יצר בתוכו תחום פעולה עבור הדרקון. הדרקון חי בטבע האדם; התפיסה הזו שכנה בצורה כה ברורה ב- Gemütשל בני המאה ה-18, עד שאפשר בקלות לדמיין אותם כמי שהציבו איזו ישות עם ראייה-רוחית בכוכב אחר כדי לצייר תמונה של כדור הארץ, והוא היה מראה את כל מה שקיים במינרלים, בצמחים ובחיות – בקיצור, בלא-אנושי – כדבר שאין בו זכר לדרקון, אבל הוא היה מצייר את הדרקון כמתפתל דרך החייתי שבאדם, ובכך מייצג ישות אדמה.

המצב מהתקופות הטרום-אנושיות השתנה עבור בני המאה ה-18 שצמחו ממנו. עבור הקדם-אנושות המאבק בין מיכאל לבין הדרקון היה צריך להיות ממוקם באובייקטיביות החיצונית; אבל כעת הדרקון לא נמצא באף מקום. היכן הוא? איפה צריך לחפש אותו? בכל מקום בו יש אנשים על פני האדמה. שם הוא יהיה. אם מיכאל רצה להמשיך את משימתו, שבזמנים הטרום-אנושיים הייתה בטבע האובייקטיבי, כאשר משימתו הייתה לכבוש כלפי חוץ את הדרקון, מפלצת העולם, עליו להמשיך מעתה והלאה את המאבק בתוך הטבע האנושי. זה התרחש בעבר הרחוק ונמשך עד המאה ה-18. אבל אלה שהחזיקו בדעה זו ידעו שהועבר לאדם הפנימי אירוע שהיה בעבר קוסמי; למעשה, הם אמרו: הסתכל לאחור לתקופות קדומות בהן עליך לדמיין את מיכאל שהשליך את הדרקון מגן-עדן לאדמה – אירוע שהתרחש בעולמות חוץ-אנושיים. והנה הזמן התקדם הלאה: האדם הגיע לאדמה, ולקח לתוכו את הטבע החיצוני, התמיר אותו, ובכך איפשר לדרקון להשתלט עליו, וכך המאבק בין מיכאל לדרקון חייב להימשך מעתה על פני האדמה.

מגמות חשיבה כאלה לא היו מופשטות כפי שאנשים בתקופתנו היו רוצים שהמחשבות יהיו. היום אנשים אוהבים להסתדר עם מחשבות ברורות ככל האפשר. הם ניסחו זאת כך: ובכן, בעבר אירוע כמו המאבק בין מיכאל לדרקון פשוט נחשב כמשהו חיצוני; אך במהלך האבולוציה האנושות פנתה פנימה, ומכאן שכעת אירוע כזה נתפס רק כלפי פנים. – באמת, אין לקנא במי שמסתפק בעצירה בהפשטות שכאלה, וממילא הם לא מצליחים לדמיין את מהלך ההיסטוריה העולמית של המחשבה האנושית. כי זה קרה כפי שהצגתי זאת כעת; המאבק הקוסמי החיצוני של מיכאל והדרקון הועבר אל האדם הפנימי, כי רק בטבע האנושי יכול היה הדרקון למצוא כעת את תחום פעולתו.

אך בדיוק על ידי כך חדרה דרך בעיית מיכאל הנביטה של חירות האדם; שכן אם המאבק היה נמשך בתוך האדם באותו אופן שבו התרחש בעבר בלעדיו, האדם היה הופך באופן וודאי לאוטומט. בגלל ההעברה אל הישות הפנימית, המאבק הפך במובן מסוים – המתבטא בהפשטה חיצונית – לקרב של הטבע העליון באדם נגד טבעו הנמוך. אך הצורה היחידה שהיא הייתה יכולה להיות מונחת עבור התודעה האנושית הייתה זו של מיכאל בעולמות העל-חושיים, שאליהם הובלו בני אדם בהרימם את מבטם. למען האמת, במאה ה-18 עדיין היו הנחיות ומדריכים רבים, שכולם מספקים דרכים שבהן אנשים יכולים להגיע לתחום של מיכאל, כך שבעזרת כוחו יוכלו להילחם בדרקון השוכן בטבעם החייתי.

אדם המסוגל לראות לתוך החיים הרוחיים העמוקים יותר של המאה ה-18, יצטרך להציג את האדם באופן ציורי במידת מה כדלקמן: כלפי חוץ צורת האדם; בחלק התחתון, החייתי, הדרקון מתפתל – אפילו מתפתל סביב הלב; אבל אז – מאחורי האדם, כי אנו רואים את הדברים הגבוהים יותר בחלק האחורי של ראשנו – הדמות הקוסמית החיצונית של מיכאל, מתנשאת, זוהרת, שומרת על הטבע הקוסמי שלה אך משקפת אותו בטבע האנושי הגבוה, כך שהגוף האתרי של האדם עצמו משקף מבחינה אתרית את דמותו הקוסמית של מיכאל. אז יהיה גלוי בראש אנושי זה – אך פועל מטה כלפי הלב – כוחו של מיכאל המוחץ את הדרקון וגורם לדמו לזרום כלפי מטה מלבו של האיש אל הגפיים.

זו הייתה תמונת המאבק הפנימי-אנושי של מיכאל עם הדרקון שעדיין שמרו בליבם אנשים רבים מהמאה ה-18. זו הייתה גם התמונה שהראתה באותה תקופה לאנשים רבים שחובתם לכבוש את ה”תחתון” בעזרת ה”עליון”, כפי שהם ביטאו זאת: האדם זקוק לכוחו של מיכאל למען חייו.

האינטלקט רואה את תורת קאנט-לפלאס; הוא רואה את האדים הקדמוניים של קאנט-לפלס – אולי אדים ספירליים. מתוך זה, כוכבי לכת מתפתחים, השמש נשארת באמצע. על אחד מכוכבי הלכת עולות בהדרגה ממלכות הטבע; האדם מגיע לעולם. במבט אל העתיד, רואים שכל זה יעבור שוב אל בית הקברות הגדול של הקיום הטבעי – האינטלקט אינו יכול שלא לדמיין את העניין באופן זה, ומכיוון שיותר ויותר האינטלקט הפך לשליט היחיד שמזהים עם ההכרה האנושית, השקפת העולם הפכה בהדרגה למה שהיא כיום עבור האנושות בכלל. אבל בכל אותם אנשים קודמים שדיברתי עליהם היום, הייתה פעילה העין של הGemüt-, כפי שאני יכול לקרוא לה. באינטלקט שלו האדם יכול לבודד את עצמו מהעולם, כי לכל אחד יש את הראש שלו ובראש הזה את המחשבות שלו. בGemüt- שלו הוא לא יכול לעשות זאת, שכן הGemüt- אינו תלוי בראש, אלא באורגניזם הריתמי של האדם. את האוויר שיש לי בתוכי ברגע הנוכחי, לא היה לי בתוכי לפני רגע: זה היה האוויר הכללי, וברגע הבא זה יהיה שוב האוויר הכללי כשאנשוף אותו. רק הראש הוא שמבודד את האדם, עושה ממנו מתבודד על פני האדמה. לגבי הארגון הפיזי של הGemüt- שלו, האדם אינו מבודד בצורה זו: מבחינה זו הוא שייך ליקום, הוא בסך הכול דמות בקוסמוס.

אולם בהדרגה איבד הGemüt- של האדם את כוח הראייה שלו, והראש לבדו הפך לרואה. אך הראש לבדו מפתח רק אינטלקטואליות – הוא מבודד את האדם. כשאנשים עדיין ראו עם הGemüt- שלהם, הם לא השליכו מחשבות מופשטות אל הקוסמוס במטרה לפרש ולהסביר אותו: הם עדיין קראו בו תמונות מפוארות, כמו התמונה של מאבק מיכאל עם הדרקון. אדם כזה ראה מה חי בטבעו ובישותו, משהו שהתפתח מהעולם, מהקוסמוס, כפי שתיארתי מקודם. הוא ראה את מאבק מיכאל הפנימי מתעורר לחיים באדם, באנתרופוס, ותופס את מקומו של מאבק מיכאל החיצוני בקוסמוס. הוא ראה את האנתרופוסופיה מתפתחת מתוך הקוסמוסופיה. ובכל פעם שאנו מסתכלים לאחור לתפיסת עולם עתיקה, הרחק מהמחשבות המופשטות המשפיעות עלינו בקור וענייניות, מהאינטלקטואליות הגורמת לנו לצמרמורת, אנו מודרכים לתמונות, שאחת המפוארות שבהן היא זו של מיכאל במאבקו עם הדרקון; מיכאל, שהשליך לראשונה את הדרקון לכדור הארץ, שם הדרקון היה יכול לכבוש את מבצרו האנושי. מיכאל, כפי שתואר לפני כן, שהפך מאז ללוחם הדרקון באדם.

בתמונה זו שהעליתי עבורכם, באופן קוסמי עומד מיכאל מאחורי האדם, בעוד שבתוך האדם נמצא דימוי אתרי של מיכאל המנהל את המאבק האמיתי שבאמצעותו האדם יכול להשתחרר בהדרגה; כי לא מיכאל עצמו מנהל את המאבק, אלא מסירות אנושית והדימוי הנובע ממנה כמיכאל. אנשים עדיין יכולים להרים מבטם לישות הזאת, למיכאל הקוסמי שעדיין חי בו המאבק הקוסמי המקורי עם הדרקון. באמת, לא על פני כדור הארץ בלבד מתרחשים אירועים – למעשה, אירועים ארציים נותרים בלתי מובנים עבורנו, אלא אם כן אנו מסוגלים לראות אותם כדימויים של אירועים בעולם העל-חושי ולמצוא את הסיבות שלהם באותו עולם. במובן זה בוצע מעשה מיכאל בתחום העל-חושי זמן קצר לפני זמננו, מעשה שהייתי רוצה לאפיין באופן הבא. בכך עלי לדבר באופן שבימינו מכפישים אותו כאנתרופומורפי; אך איך אוכל להתייחס לכך אחרת מאשר באמצעות מילים אנושיות כדי לתאר את מה שמתרחש בעולם העל-חושי?

התקופה שבה מיכאל השליך את הדרקון לכדור הארץ נמצאת זמן רב לאחור בתקופה שלפני היוֹת האדם; אבל אז, הופיע האדם על פני האדמה והתרחש מה שתיארתי: המאבק בין מיכאל לדרקון הפך יותר ויותר למאבק פנימי. בסוף המאה ה-19 מיכאל יכול היה לומר: התמונה באדם כעת מספיק דחוסה כדי שהוא יהיה מודע לה בתוכו: כעת הוא יכול להרגיש ב Gemüt-שלו את כובש הדרקון – לפחות הדימוי אומר לו משהו. באבולוציה של האנושות השליש האחרון של המאה ה-19 מייצג משהו חשוב בצורה יוצאת דופן. בזמנים קדומים יותר היה לאדם בעיקר דימוי קלוש של מיכאל; אך הוא יותר ויותר התעבה, ובשליש האחרון של המאה ה-19 הופיע הדבר הבא: בתקופות קדומות הדרקון הבלתי נראה, העל-חושי, היה השולט, פעיל בתשוקות ובאינסטינקטים, בתשוקות ובתאוות החייתיות. לתודעה הרגילה, הדרקון נשאר לא נגיש; הוא שוכן בטבעו החייתי של האדם. אבל שם הוא חי בכל מה שנוטה לגרור את האדם למטה, מה שמניע אותו להפוך בהדרגה לתת-אנושי. המצב היה כזה שמיכאל תמיד התערב בטבע האנושי, כדי שהאנושות לא תיפול נמוך מדי.

אך בשליש האחרון של המאה ה-19 תמונת מיכאל התחזקה כל כך באדם, עד שעניין הפניית רגשותיו כלפי מעלה והעלייה לתמונת מיכאל הפכה להיות תלויה ברצונו הטוב; כך שמצד אחד, בחוויה לא מוארת של הרגשות, הוא יוכל להציץ בתמונת הדרקון, ומצד שני, דמותו הזוהרת של מיכאל תוכל להתייצב מול עין הנפש – זוהרת לראייה הרוחית, אך עדיין בהישג ידה של התודעה הרגילה. לכן יכול היה התוכן של הGemüt- להיות כזה: כוחו של הדרקון פועל בתוכי, מנסה לגרור אותי למטה. אני לא רואה זאת – אני מרגיש זאת כמשהו שגורר אותי מתחת לעצמי. אבל ברוח אני רואה את המלאך הזוהר שמשימתו הקוסמית הייתה תמיד כיבוש הדרקון. אני מרכז את הGemüt- שלי בדמות זוהרת זו, אני נותן לאור שלה לזרום לתוך הGemüt- שלי, וכך הGemüt- המואר והמחומם שלי יישא בתוכו את כוחו של מיכאל. ומתוך החלטה חופשית אוכל, באמצעות הברית שלי עם מיכאל, לכבוש את כוחו של הדרקון בטבע הנמוך שלי.

אם הרצון הטוב הדרוש היה מגיע למעגלים נרחבים כדי להעלות תפיסה כזו לכוח דתי ולחרוט אותה בכל Gemüt, אז לא היו לנו את כל הרעיונות המעורפלים והאימפוטנטיים שכה נפוצים כיום בכל רובע – תוכניות לרפורמות, וכדומה. במקום זאת, יהיה לנו משהו שיוכל שוב לתפוס את כל האדם הפנימי, כי זה מה שניתן לחרוט בGemüt- החי – אותו Gemüt חי שנכנס למערכת יחסים מלאת חיוניות עם כל הקוסמוס ברגע שהוא באמת מתעורר לחיים.

אז המחשבות הזוהרות של מיכאל יהיו המבשרות הראשונות ליכולתנו לחדור שוב לעולם העל-חושי. השאיפה להארה תהפוך לדתיות פנימית ועמוקה. ובכך אנשים יתכוננו לחגי השנה, שהבנתם רק מהבהבת קלושות לאורך הדורות – אבל לפחות היא מהבהבת – והם יחגגו בהכרה מלאה את החג שלוח השנה קובע בסוף ספטמבר, בתחילת הסתיו: חג מיכאל. חג זה יחזור למשמעותו רק כאשר נוכל לחוות בנפשנו חזון חי שכזה. כאשר נהיה מסוגלים להרגיש זאת בצורה חיה ולהפוך אותו לדחף חברתי אינסטינקטיבי של ההווה, אז חג מיכאל זה – מכיוון שהאימפולסים נובעים ישירות מעולם הרוח – יכול להיחשב כאימפולס החשוב ביותר – אפילו כאימפולס ראשוני כדי שנמצא את דרכנו לצאת מהאסון הנוכחי: להוסיף משהו אמיתי לכל הדיבורים על אידיאלים, משהו שמקורו לא בראשים או בלבבות של בני אדם, אלא בקוסמוס.

ואז, כשהעצים משילים את עליהם והפריחה מבשילה לפרי, כשהטבע שולח לנו את הכפור הראשון שלו ומתכונן לשקוע אל מותו החורפי, נוכל לחוש בהתפרצות הרוח, איתה עלינו להתאחד – בדיוק כפי שאנו מרגישים את חג הפסחא עם האביב הנובט ומנץ. אז, כאזרחי הקוסמוס, נוכל לשאת לחיינו אימפולסים אשר, בהיותם לא מופשטים, הם יהיו יעילים ויגלו את כוחם באופן מיידי. לחיים לא יהיה שוב תוכן נפשי עד שנוכל לפתח אימפולסים קוסמיים בGemüt- שלנו.

———————————————————————–

1. Gemüt – בתרגום מגרמנית לאנגלית השאירו כפי שהיא את המילה הגרמנית. זהו מונח דינמי שקשה לתרגום גם בעברית. לרוב המילה Gemüt תורגמה כנפש השכלית רגשית, אך אפשרות יותר קולעת למשמעות המילה בעברית היא: נפש החשיבה האינטלקטואלית חדורת התבונה והחום האנושי. מכיוון שההגדרה ארוכה, אשאיר את המילה Gemüt גם בתרגום העברי. [המתרגם] ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑