רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית: מוטי גולדנר

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

10 הרצאות שניתנו בדורנאך אוקטובר 1915, GA254

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה שלישית 16.10.1915

מאחר ועדיין צריך לדון בחומרים אחרים, אוסיף היום רק אפיזודה קצרה לנושאים בהם דנו במהלך הימים האחרונים. מחר יימסרו פרטים ספציפיים יותר באשר לתנועה האוקולטית במאה התשע עשרה ויחסה לציביליזציה ולתרבות. בכל אופן, אני חייב להוסיף למהלך לימודינו נושא בעל חשיבות רבה. תוכלו לזכור שאמרתי מספר דברים בקשר לחוברת של פון ורנגל (von Wrangell), מדע ותיאוסופיה, וכאשר אחזור עליהם אמחיש שמנקודת המבט של מדע הרוח חייבים לייחס חשיבות רבה להתגלות המטריאליזם ולתפיסה המטריאליסטית של העולם במאה התשע עשרה. תהיה זאת טעות פשוט לאמץ גישה ביקורתית.

כאשר אנו מתעמתים עם משהו הגישה הביקורתית היא תמיד הפתרון הקל. לכן חשוב להבין שהזרם באבולוציית האדם שיכול להיקרא תפיסת עולם מטריאליסטית התעורר במאה התשע עשרה באורח בלתי נמנע. תמיד היו לכך מאפיינים רבים, אבל ניתן לתאר שני אספקטים שיכפילו את הבנתנו לגבי משמעותו המלאה.

המטריאליזם מעולם לא התקיים קודם לכן בצורה בה הופיע במאה התשע עשרה כהשקפת עולם ממשית. אמת, היו פילוסופים מטריאליסטים אינדיבידואלים כמו דמוקריטוסנד (Democritusand) ואחרים – תוכלו לקרא אודותיהם בספרי חידות הפילוסופיה – שהיוו, ניתן לומר, את המבשרים של המטריאליזם התיאורטי. אבל אם נשווה את תפיסת עולמם למה שבא לידי ביטוי במטריאליזם של המאה התשע עשרה, יהיה ברור שהמטריאליזם לעולם לא התקיים קודם לכן בצורתו הנוכחית. פחות מכול היה יכול הוא להתקיים, הבה נאמר, בימי הביניים, או במאות שקדמו לשחר החשיבה המודרנית, מאחר ובאותם ימים נפשות האדם היו עדיין בקשר קרוב מידי עם האימפולסים של עולם הרוח. להגות את הרעיון שהיקום כולו אינו אלא סך של אטומים הנעים מעצמם בחלל ושאטומים אלו, המתגבבים למולקולות, מעוררים את כל תופעות החיים והרוח – תפיסה כזאת שמורה למאה התשע עשרה.

כעת, ניתן לומר שקיים ותמיד יתקיים, משהו שניתן להבחין בו העובר כחוט השָנִי, אפילו דרך התפיסות הגרועות ביותר של העולם. ואם נעקוב אחר חוט שני זה העובר דרך אבולוציית האדם, נהיה חייבים להתוודע לפחות לחוסר העקביות של השקפת העולם המטריאליסטית. חוט שני זה מורכב מהעובדה הפשוטה שבני האדם חושבים. ללא חשיבה, לא הייתה באפשרותו של האדם להגיע להשקפת העולם המטריאליסטית. אחרי הכול, הוא שקל היטב בחשיבה השקפה כזאת, הוא רק שכח להפעיל שיקול דעת כזה לגבי החלק הקשור לידיעה העצמית ולומר לעצמו: אתה עצמך חושב, בעוד שהאטומים אינם יכולים לחשוב! לו רק היה מופעל שיקול דעת כזה, היה נמצא על מה להתבסס. ובהתבסס על כך הייתה נמצאת תמיד חוסר התאמה עם המטריאליזם.

אבל המטריאליזם חייב להיות מוכר כפי שהוא באמת בכדי לגלות את האמת אודותיו. כל עוד החזיק האדם ברעיון המהווה מעין חזון תעתועים אודות המטריאליזם, רעיון לפיו האימפולסים הרוחיים כלולים בו, הוא היה יכול להיצמד בחוזקה לאותו קטע מהרוח אותה הוא מבקש למצוא בתופעות הטבע, וכן הלאה. מאחר וחשיבה אפשרית רק עבור הרוח, כל עוד הוא לא ישליך באמצעות הרוח את הרוח מהמבנה של היקום, הוא לא יוכל לפגוש את השקפת העולם המטריאליסטית במלוא שממונה. היה זה הכרחי שבזמן כלשהו האדם יוכל להתייצב בפני מלוא שממונו של המטריאליזם. אבל מה שגם חשוב כאן זה לשקף ולהרהר אודות החשיבה. דבר זה הכרחי לחלוטין. ברגע בו אנו עושים זאת, אנו מתוודעים לעובדה שהיה זה הכרחי שבנקודה מסוימת באבולוציה יופיע שיממון הנוף המוצג על ידי המטריאליזם בכדי שהאנשים ייעשו מודעים למה שניצב בפניהם שם.

זהו אספקט אחד של החומר, אבל הוא לא ניתן להבנה בצורה נכונה מבלי שהאספקט האחר יוצג אף הוא. תמונת העולם המטריאליסטית היא חלל – ובחלל אטומים הנמצאים בתנועה – ודבר זה מהווה את הכול. באופן בסיסי, זה מהווה תוצאה חיצונית, חיזיון שווא של חלל חד-צדדי שאטומים נעים בתוכו, כלומר, החלקיקים הזעירים הללו בהם, שכפי שהראנו בהרצאות קודמות, חשיבה אמיתית לא תודֶה בקיומם. אבל שוב ושוב אנשים מגיעים לאטומים הללו. כיצד הם נמצאו? כיצד הגיע האדם להשערת קיומם?

איש לא ראה אטום מימיו, מאחר והם מהווים השערות, בדותות של השכל (mind). לכן, בנפרד מהמציאות חייבת להגיע המרצה מסוימת שתדחוף את האדם להחליט לאחר מחשבה שקיים עולם של אטומים. משהו חייב לעודד בו את הנטייה להגות עולם אטומיסטי – הטבע עצמו ללא ספק אינו מוביל אותו ליצור תמונה אטומיסטית שלו! עם פיסיקאי מיומן – ואני לא מדבר כאן באופן היפותטי מאחר ודנתי בפועל בעניינים אלו עם פיסיקאים – עם פיסיקאי מיומן ניתן לדבר אודות דברים אלו מאחר ויש לו את הידע הנוגע לפיסיקה חיצונית. הוא לעולם לא נתקל באטומיזם! הוא היה צריך לומר – כפי שאכן הייתה המסקנה אליה הגיעו פיסיקאים שנונים בשנות השמונים של המאה האחרונה: האטומיזם מהווה השערה, היפותזה המספקת את הבסיס לחישובים. אבל הבה נהיה ברורים לחלוטין שאין אנו עוסקים כאן במציאות כלשהי. פיסיקאים הגונים יעדיפו להיצמד למה שהם קולטים בעזרת החושים, אבל שוב ושוב, כמו חתול הנופל על רגליו, הם חוזרים לאטומיזם.

אזכורים לדברים אלו ניתנו לעיתים קרובות מאז העברתי הרצאות אודות התיאוסופיה של הרוזנקרויצרים במינכן (ב-1907). ואם תלמדו את מה שפורט במשך השנים, תדעו שיסודות הגוף הפיסי הוענקו לאדם בסטורן הקדום, שעבר אז דרך האבולוציה של השמש והירח הקדומים, ואז במהלך תקופת הירח הקדום קלט לתוך האורגניזם שלו, אל תוך מה שהתקיים באורגניזם הפיסי שלו באותו הזמן, את המערכת העצבית שלו.

יהיה זה אירוני למדי לדמיין שבמהלך תקופת הירח הקדום המערכת-העצבית הייתה זהה למה שמציג עצמו כיום לעוסקים באנטומיה או בפיסיולוגיה. בירח הקדום המערכת-העצבית נכחה כאב-טיפוס בלבד, כאימגינציה. היא לא נעשתה לפיסית, או עדיף לומר, מינראלית במובן הכימי, עד לתקופת האדמה. המערכת-העצבית המסתעפת השלמה שיש לנו כעת בגופנו, מהווה תוצר של האדמה. במהלך התפתחות האדמה, חומר מינראלי השתלב לתוך אב-הטיפוסים האימגינטיביים של המערכת-העצבית שלנו, ובאותה המידה לתוך אבות-טיפוס אחרים. כך הגיעה לידי קיום המערכת-העצבית שלנו.

המטריאליסט אומר: בעזרת מערכת-עצבית זו אני חושב, או קולט. אנו יודעים שזוהי אמירה שטותית. בכדי לקבל רעיון נכון של התהליך, הבה נצייר את מסלולם של מספר עצבים באורגניזם (ראה תרשים). אבל כעת הבה נעקוב אחר עצבים שונים העוברים דרך האורגניזם ומסתעפים בדומה לענפים. לעצב יש כאילו גזע ממנו יוצאים הענפים. ענפים אלו מגיעים לידי שכנות עם אחרים ואז עדיין סיבים דקים ממשיכים הלאה. (הדיאגרמה מהווה כמובן רק סקיצה גסה.)

כעת, כיצד חיי האדם נוטלים מהלכם בתוך מערכת-עצבית זו? זוהי שאלה בעלת חשיבות מרכזית. אנו יכולים ליצור כאן תפיסה מוטעית אם אנו מתבוננים רק בהכרה הערה היומית. אבל אם אדם חושב על הרגע בו ביחד עם האגו שלו וגופו האסטרלי, הוא מחליק החוצה מהגוף ולכן גם החוצה ממערכת העצבים, ובמיוחד אודות הרגע בו הוא מחליק לתוך הגוף שוב בעת היקיצה, הוא יתנסה בהתנסות מיוחדת. במהלך השינה, עם האגו שלו וגופו האסטרלי הוא שהה מחוץ לעצביו. הוא החליק לתוך העצבים שוב ונמצא בתוכם בפועל במהלך חיי העירות שלו. בפעולת ההתעוררות הוא מרגיש עצמו כאילו זורם מבחוץ אל תוך העצבים.

תהליך היקיצה הרבה יותר מורכב מהניתן להעברה בתרשים. במשך היום, ביחד עם נפשו, האדם נמצא בתוך גופו, ומרגיש זאת עד לקצות העצבים. אין זה כאילו הגוף הפיסי התמלא במעין ערפל שאינו ניתן להבדלה. האיברים על מבנם השונה מתמלאים בנפרד, באופן אינדיבידואלי. כאשר הוא עובר לתוך איברים שונים, האדם מחליק גם אל תוך סיבי עצבי התחושה, עד לקצה הרחוק ביותר של הסתעפות העצבים.

הבה ננסה לצייר זאת בבהירות. אשרטט שוב, אבל אני יכול לשרטט זאת רק כמעין סוג של השתקפות מראה. אני יכול לצייר זאת רק מבחוץ, שעה שבמציאות זהו דבר שחייב להיות מצויר מבפנים. הניחו שכאן (ראה תרשים בהמשך) נמצא הגוף האסטרלי וכאן "אנטנה" חושית מתפשטת ממנו. מה שאני מצייר זה הגוף האסטרלי. אני משרטט אנטנה מסוימת לתוך סיבי העצבים.

כעת הניחו ששרוולי מעילי היו נתפרים ביחד והייתי מחליק את זרועי לתוך המעיל – הניחו שהייתי בעל מאות זרועות והייתי צריך להשחיל אותן בדרך זו למה שבסופו של דבר מסתכם כשק (כיס). עם מאות זרועות אלו הייתי מגיע למקום בו השרוולים נתפרו יחדיו. באותה הדרך אני מחליק לתוך הגוף הפיסי, עד לקצות סיבי העצבים. כל עוד אני נמצא במהלך פעולת ההחלקה פנימה, אינני מרגיש דבר. רק כאשר אני מגיע לנקודה בה השרוולים נתפרו יחדיו שם אני מרגיש משהו. אותו הדבר נכון גם באשר לעצבים. אנו מרגישים את העצבים רק היכן שהם מסתיימים. במהלך היום אנו בתוך סובסטאנציה עצבית, נוגעים בקצות עצבנו כל הזמן. האדם אינו מבין זאת באופן מודע אבל דבר זה מתבטא בתודעתו בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא. כעת האדם חושב עם האגו שלו וגופו האסטרלי ולכן אנו יכולים לומר: חשיבה היא פעילות הנישאת על ידי האגו והגוף האסטרלי אל הגוף האתרי. גם משהו מהגוף האתרי נוטל חלק בזה – בכל אופן תנועתו. מה שמחולל את התודעה זה שבפעולות החשיבה אני מגיע ללא הרף לנקודה בה נוצר מגע (עם קצות העצבים). אני בא במגע עם מספר אין סופי של נקודות אבל אינני מודע לכך. זה מגיע לתודעה רק במצב בו מישהו מתנסה באופן מודע בתהליך היקיצה. כאשר הוא עובר באופן מודע אל תוך מעטה עצביו הוא מרגיש כאילו הוא נדקר מכל הכיוונים.

הכרתי פעם אדם מעניין שהפך מודע לכך בדרך לא תקינה. הוא היה מתמטיקאי מכובד, הבקי בכל המתמטיקה הגבוהה של אותו הזמן. הוא, כמובן, עסק רבות בחשבון אינטגרלי ודיפרנציאלי. ה"דיפרנציאל" במתמטיקה זה היחידה האטומית, הקטנה ביותר שניתן להגות בה – אינני יכול לומר יותר אודות כך היום. למרות שלא הייתה זו התנסות במודעות מלאה, לאדם זה הייתה התחושה שהוא נדקר מכל הכיוונים כאשר הוא היה שקוע בחשבון דיפרנציאלי. כעת, אם התנסות זו אינה מורמת להכרה בדרך מתאימה, בעזרת תרגילים כמו אלו שניתנו בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים – דברים מוזרים ביותר יכולים לקרות. אדם זה האמין שהוא מרגיש את הדיפרנציאלים מכל הכיוונים. "אני דחוס עד מלאות בדיפרנציאלים" כך הוא אמר. "אין בי שום אינטגרל". ויותר מכך הוא הפגין בדרך מתוחכמת ביותר שהוא מלא בדיפרנציאלים!

כעת נסו לראות "דקירות" אלו בבהירות. מה האדם עושה איתן אם הן לא מגיעות לתודעתו?

הוא מקרין אותן אל החלל, ממלא את החלל בהן – ואז הן מהוות אטומים. זהו, לאמיתו של דבר, מקורם של האטומים. אם נמצאת לפניך מראה ואין לך מושג שזוהי מראה, קרוב לוודאי שתאמין ששם, בחוץ, נמצא אוסף אנשים אחר. באותה הדרך האדם מעלה את הרעיון שהחלל השלם מלא במה שהוא עצמו מקרין לתוכו. תהליך-עצבי שלם זה משוקף חזרה לתוך האדם הודות לעובדה שהוא נתקל בו (כבמעין סוג של מחסום). אבל הוא אינו מודע לכך ולכן הוא חושב על החלל השלם סביבו כעל ישות המלאה באטומים: האטומים מהווים את מראית העין הנגרמת על ידי הדקירות שבקצות העצבים שלו. הטבע כשלעצמו אינו מחייבנו בשום מקום להניח את קיומם של האטומים, אבל מבנה האדם מחייבנו. ברגע היקיצה האדם צולל מטה לתוך ישותו ונעשה מודע בתוך תוכו למספר העצום של הנקודות המרחביות בתוכו. ברגע זה הוא נמצא בדיוק באותו המצב כאילו הלך למראה, הקיש עליה – והבין שהוא אינו יכול להגיע אל מאחוריה. באופן דומה, ברגע היקיצה אדם נתקל בקצות עצביו ויודע שאינו יכול להגיע אל מעבר להם. התמונה האטומית השלמה דומה למסך משקף. ברגע בו האדם מתוודע לכך שאינו יכול להגיע אל מעבר לזה, הוא יודע כיצד מתנהלים הדברים.

וכעת חישבו על האמירה של מרטין הקדוש אותה ציטטתי בהזדמנויות קודמות. מה מדען הטבע אומר? הוא אומר: נתח את תופעות הטבע ותמצא את העולם האטומי! אך אנו יודעים שהעולם האטומי פשוט לא שם. האמת היא שקצות עצבינו לבדם שם. אז מה אם כן, נמצא שם היכן שמשערים שנמצא העולם האטומי? לא נמצא שם דבר! אנו חייבים להישאר במראה, בקצות העצבים. האדם נמצא שם והאדם הוא מִתקן משקף. כאשר לא מודעים לדבר זה, ניתן לשער שמונחים מאחוריו כל סוגי הדברים. מתעוררת השקפת העולם המטריאליסטית, שעה שבמציאות, צריך לגלות ולמצוא את האדם עצמו. אבל דבר זה לא יכול להתרחש כל עוד נאמר: נתח את התופעות של הטבע – מאחר והתוצאה הנובעת מכך היא האטומיזם. במקום זאת צריך לומר: נסה ללכת מעבר למה שמשמש רק כרושם, כמראה חיצוני, נסה לראות דרך הרושם! ואז לא יאמר: … ותמצא את העולם האטומי, אלא, ותמצא את האדם! וכעת היזכרו מה מרטין הקדוש אמר במעין סוג של נבואה מבלי להבינה עד תומה בעצמו:

"Dissipez vos ténèbres materiels et vous trouverez l'homme".^[2] זהו בדיוק אותו הדבר, אבל ניתן להבין זאת רק בעזרת מה שהתייחסנו אליו כאן.

באמצעות הדרך בה אנו יוצרים קשר בין מדע הרוח לבין מדעי הטבע וגם לשגיאות של מדעי הטבע, אנו מספקים את הכמיהה הקיימת מאז התקיימו אנשים בעלי שמץ של מושג אודות ההטעיה הנוצרת כתוצאה מהשקפת העולם המטריאליסטית. כאשר אנו חושבים אודות המאפיין המהותי של תפיסתנו את העולם, העובדה בעלת החשיבות העצומה ההולמת בנו היא: מדע הרוח נמצא כאן עקב כיסופיהם של הללו בעלי הרגש כלפי האמת, לאמת אשר היא לבדה יכולה להביא את מה שהאנושות זקוקה לו.

בהרצאה של מחר אראה לכם מדוע הייתה מוכרחה להופיע טעות כאשר נעשה הניסיון עם הספיריטואליזם במאה התשע עשרה. ציינתי לפניכם בדרכים רבות שהיה זה עניין של סוגסטיה שהופעלה על ידי אנשים חיים, שעה שהאמינו שההשפעות מגיעות מהמתים. ניתן להגיע אל המתים רק באמצעות משיכת אותם החלקים של נפש האדם שניתן להרימם אל מחוץ לגוף הפיסי. ניתן להכיר את חייו של האדם בין המוות ללידה מחדש רק באמצעות מה שניתן להתנסות בו מחוץ לגוף הפיסי. לכן לא ניתן להשתמש במדיומים – אם משתמשים במילה במובנה הנכון – למטרה זו. עוד אודות כך מחר, כאשר מה שנאמר כאן יקושר אף הוא לנושא של החיים לאחר המוות.

———————————————————————————–

1. הטקסט מופיע בצרפתית במקור האנגלי. המתרגם לעברית מציע את התרגום הבא למשפט זה: "סלקו את החומריות החשוכה שלכם ותגלו את האדם". אם זאת, יש לקחת בחשבון שהמתרגם לעברית לא שולט בשפה הצרפתית. ↑