התנועה האוקולטית במאה ה-19
רודולף שטיינר
תרגום מאנגלית: מוטי גולדנר
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
10 הרצאות שניתנו בדורנאך אוקטובר 1915, GA254
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה 1 10.10.1915
מההרצאות שניתנו לאחרונה יכולתם להבין שהשקפת העולם המטריאליסטית של ימינו, שדרך החשיבה המטריאליסטית, אינה נובעת מרצונו השרירותי של האדם, אלא נובעת מצורך היסטורי מסוים.
הללו בעלי הבנה מסוימת של התהליך הרוחי של אבולוציית האדם, יודעים שבאופן בסיסי, בכל המאות והאלפים הקדומים יותר, האדם נטל חלק בחיי הרוח במידה רחבה יותר מאשר בארבע מאות או חמש מאות השנים האחרונות. אנו יודעים באיזו תופעה נפוצה קשור הדבר. בתחילתה הראשונית של אבולוציית האדמה, הראייה הרוחית המוּלדת של הירח הקדום פעלה באדם. אנו יכולים לראות שבתקופות המוקדמות ביותר של אבולוציית האדמה, יכולת זו של הראייה הרוחית הקדומה הייתה בעלת עוצמה רבה ופעילה ביותר, וכתוצאה מכך טווח ראייתו הרוחית של האדם באותם הזמנים היה רחב ומקיף מאוד. ראייה רוחית עתיקה זו הלכה ופחתה עד שהגיעו הזמנים בהם הרוב הגדול של בני האדם איבד את יכולת ההתבוננות אל תוך עולם הרוח, והמיסטריה של גולגותא הגיעה כתחליף. אבל שריד מסוים של היכולת הנפשית הקדומה נשאר, וניתן למצוא ראייה לכך, למשל, בהכרת-הטבע שהתקיימה עד למאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה, ולמעשה עד המאות השש-עשרה והשבע-עשרה. הכרת טבע זו הייתה שונה ביותר באופייה מהמדע המודרני. הייתה זו הכרת הטבע שעדיין היתה יכולה להסתמך, אמנם לא על ראייה אימגינטיבית צלולה, אבל ביחד עם זאת על שרידים של אינספירציה ואינטואיציה שהיו בשימוש ועוּבדו על ידי הללו שנקראו אלכימאים. אם האלכימאי של אותם הזמנים פעל מתוך הגינות ולא מתוך מטרה אגואיסטית, הוא עדיין פעל במובן מסוים, מתוך אינספירציות ואינטואיציות קדומות. בשעה שהוא עסק בפעולותיו החיצוניות, שרידים של ראייה רוחית עדיין פעלו בו, למרות שלא נלווה לזה ידע מהימן. אבל מספר האנשים בהם המשיכו להתקיים שרידים קדומים אלו של ראייה רוחית, הלך ופחת בהתמדה. לעיתים קרובות אמרתי שניתן היום בקלות רבה להעלות שרידים אלו של נפש האדם במצב של חזיון רוחי אטביסטי. ראינו כיצד ראייה אטביסטית זו יכולה להתגלות בדרכים שונות בתקופתנו.
מכל זאת תוכלו לראות שככל שאנו מתקרבים לתקופתנו באבולוציה, אנו ניצבים יותר בפני ירידת כוחות הנפש הישנים ועליית נטיות נפשו של האדם להפניית תשומת הלב לחיצוני, לעולם החומרי. לאחר הכנה איטית והדרגתית, נטייה זו הגיעה לשיאה במאה התשע עשרה, למעשה באמצע המאה. עד כמה שמעטה היא ההבנה לכך היום על ידי הללו אשר אינם נוטים להתייחס לעניינים אלו, בעתיד יהיה זה ברור שהנטיות המטריאליסטיות של החלק השני של המאה התשע עשרה הגיעו לשיאן באמצע המאה. היה זה הזמן בו נטיות אלו פיתחו את מלוא כוחן. אבל כתוצאה מכל נטייה מתפתחים כישרונות, והגדולה המרשימה באמת שהתפתחה על ידי המדע המטריאליסטי נובעת מנטייה זו של הנפש לפנות אל החיצוני, אל עולם החושים החומרי.
כעת אנו חייבים לחשוב על שלב זה באבולוציה האנושית כעל מי שנלוותה אליו תופעה אחרת. אם נעביר עצמנו אחורנית באמצעות אימגינציה לתקופות קדמוניות של ההתפתחות הרוחית האנושית, נמצא שבאשר לידע הרוחי, האנשים ניצבו בעמדה מוצלחת באופן יחסי. רוב בני האדם, למעשה כולם, הכירו את עולם הרוח באמצעות ראייה ישירה. כשם שהאדם של הזמנים המודרניים מבחין במינראלים, צמחים וחיות ומודע לצלילים ולצבעים, כך היו האנשים של העבר מודעים לעולם הרוחי. הדבר היווה מציאות ממשית עבורם. כך שבזמנים העתיקים ההם, כאשר התודעה המלאה של העולם החומרי החיצוני עומעמה במהלך השינה או החלימה, לא נימצא ולו אדם אחד אשר לא היה מחובר עם המתים שהיו לצידו במהלך החיים. במצב העירות האדם היה יכול לקיים יחסים עם החיים. במהלך השינה או החלימה, עם המתים. לימוד אודות נצחיות הנפש לא נדרש באותם זמנים קדומים כפי שכיום לא נדרש להוכיח שהצמחים קיימים. רק דמיינו בנפשכם מה היה קורה אם מישהו בזמננו היה מתחיל להוכיח שהצמחים קיימים! בדיוק אותה הגישה הייתה מאומצת בזמנים הקדומים לו מישהו היה חושב שנחוץ להוכיח שהנפש חיה גם לאחר המוות.
האנושות איבדה אט אט את היכולת הזאת של החיים במשותף עם עולם הרוח. כמובן שהיו תמיד אינדיבידואלים שעדיין השתמשו בכל הזדמנות שנקרתה בכדי לפתח ראייה רוחית. אבל אפילו דבר זה הפך ליותר ויותר קשה. כיצד פיתחו האנשים את המתנה הייחודית של הראייה הרוחית בזמנים הקדומים יותר? אם בעזרת ראייה חודרת אנו לומדים היום את אפלטון, או מה שהתקיים אצל הרקליטוס, אנו חייבים לשים לב – וזה חל במיוחד על הפילוסופים היווניים הקדומים יותר – שהם כולם שונים מהפילוסופים המאוחרים יותר. קיראו את הפרק הראשון של ספרי חידות הפילוסופיה, היכן שהראיתי כיצד פילוסופים קדומים אלו, טאלס (Thales) ופרמנידס (Parmenides), אנקסימנס (Anaximenes ) והרקליטוס (Heraclitus), מושפעים עדיין על ידי הטמפרמנטים המיוחדים שלהם. עד עתה לא הופנתה תשומת הלב לדבר זה. האזכור הראשון לכך נעשה בספרי, לכן באופן בלתי נמנע, חייב לחלוף זמן מה לפני שהדבר יתקבל – אבל לא זה העניין. אצל אפלטון, אנו עדיין יכולים להרגיש שפילוסופיה זאת עדיין אוחזת באדם כולו. אך כאשר אנו פונים לאריסטו, מתקבלת ההרגשה שיש לנו עניין עם פילוסופיה שנלמדת בצורה אקדמית. לכן בכדי להבין את אפלטון נדרשת ראייה חודרת יותר מהמצויה בדרך כלל באמתחתם של הפילוסופים המודרניים. מסיבה זו פעורה תהום בין אפלטון ואריסטו. אריסטו נחשב כבר מלומד במובן של הזמנים המודרניים. אפלטון מהווה את הפילוסוף האחרון במובן היווני הקדום. הוא הפילוסוף שמושגיו ורעיונותיו עדיין חדורים במידת מה בחיים. כל עוד מתקיימת פילוסופיה מסוג זה, הקשר עם העולם הרוחי לא מתנתק, ואכן דבר זה המשיך להתקיים זמן רב, למעשה עד לימי הביניים. בימי הביניים לא פיתחו את הפילוסופיה לשלבים גבוהים יותר, אלא פשוט נטלו את הפילוסופיה האריסטוטליאנית, ועד לנקודת זמן מסוימת היה זה לטובה. הפילוסופיה האפלטונית נלקחה אף היא באותה הדרך.
כעת, בזמנים העתיקים, כל עוד התקיים לפחות הכושר מרמה מסוימת לראייה רוחית, דבר רב משמעות התרחש כאשר האנשים הרשו לפילוסופיה זו לפעול עליהם. כיום, הפילוסופיה פועלת רק על הראש, רק על החשיבה. הסיבה מדוע אנשים רבים נמנעים מהפילוסופיה היא שהם לא אוהבים לחשוב. ובמיוחד חסרה להם התשוקה ללמוד אותה מאחר והפילוסופיה אינה מציעה דבר בדרך המעוררת התרגשות (sensationalism). אך הפילוסופיה הקדומה, כאשר היא נקלטה אל תוך נפשו של האדם, הייתה עדיין מסוגלת, עקב כוחה המעניק חיים הרב ביותר, להאיץ ולהחיות את מתנות הראיה הרוחית שעדיין התקיימו. לפילוסופיה האפלטונית, ויותר מכך, אפילו לפילוסופיה האריסטוטליאנית, הייתה השפעה זו. בהיותן פחות מופשטות מהפילוסופיות של הזמנים המודרניים, הן היו עדיין מסוגלות להאיץ ולעורר את יכולות הראייה הרוחית הטבועות בנפש האדם. וכך קרה שבאנשים שהקדישו עצמם לפילוסופיה, יכולות שאחרת היו שוקעות מתחת לפני השטח התעוררו לחיים. זו הדרך בה הרואים הרוחיים הופיעו. אבל מאחר ומה שנדרש כעת ללמוד אודות העולם הפיסי שהיה בעל ערך במישור הפיסי בלבד – וזה חל גם על הפילוסופיה – הפך לחשוב במידה הולכת וגוברת, האדם הרחיק עצמו יותר ויותר משרידי הראייה הרוחית הישנה. הוא לא היה יכול יותר לחדור לעומקים הפנימיים של הקיום והיה זה קשה יותר ויותר להיעשות לרואה רוחי. דבר זה לא יתאפשר שוב עד שהשיטות החדשות שצוינו כהתחלה בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים תתקבלנה על ידי המין האנושי כמתקבלות על הדעת.
שמענו שהתקופה המטריאליסטית הגיעה לשיאה – ניתן היה גם לומר, לנקודתה העמוקה ביותר – באמצע המאה התשע עשרה. התנאים ייעשו לבטח קשים יותר ויותר אבל אף על פי כן החוטים המקשרים עם האימפולסים של אבולוציית האדם הקדומה יותר חייבים שלא להתנתק. התרשים הבא מציג כיצד הראיה הרוחית התפתחה:
כאן (צהוב) הראיה הרוחית עדיין קיימת במלוא פריחתה. היא נעלמת יותר ויותר עד שנעלמת לגמרי בנקודה הנמוכה ביותר אליה הגיעה באמצע המאה התשע עשרה, ומשם היא מתרוממת שוב. אבל הבנת עולם הרוח אינה זהה לראיה רוחית. כשם שביחס לעולם, המדע אינו מהווה דבר הזהה רק לתפיסה חושית, כך הראיה הרוחית עצמה מהווה עניין השונה מההבנה של מה שנראה. בתקופות קדומות האנשים הסתפקו, על פי רוב, בראייה (הרוחית). הם לא הגיעו לנקודה בה הם חשבו אודות מה שהם ראו. עבורם הראיה הרוחית הספיקה. אבל כעת, החשיבה הצטרפה. לכן הקוa-b מציין ראיה רוחית, חזון. הקו c-d מציין חשיבה אודות או השתקפות של עולם הרוח.
בזמנים הקדומים האדם היה מצויד בחזיונותיו (בראיה הרוחית) והחשיבה שכנה באזור התת-מודע של הנפש. הרואים הרוחיים של הזמנים הקדומים לא חשבו, ולא שיקפו. כל דבר הגיע אליהם ישירות באמצעות ראייתם. החשיבה התחילה להשפיע לראשונה על הראיה הרוחית בערך שלושה או ארבעה אלפי שנים לפני הספירה הנוצרית. התקיימה תקופת זהב בתרבויות ההודית, הפרסית, המצרית-כלדאית וגם בתרבות היוונית הקדומה מאוד בה חשיבה, עדיין צעירה ורעננה, הייתה בקשר נישואין עם החזון/הראיה הרוחית בנפש האדם. בזמנים ההם, החשיבה לא היוותה את התהליך המאומץ כפי שהיא בימינו. לאדם היו מושגים מסוימים גדולים וחובקי-כול, ובנוסף היה לו את החזון/ראיה רוחית (נקודה e בתרשים). דבר מה מסוג זה, למרות שכבר בצורה חלשה יותר, נכח במידה ניכרת אצל הרואים הרוחיים שיסדו את המיסטריות הסמותרסיאניות (Samothracian) ושם העניקו את הלימוד האדיר אודות ארבעת האלים: אקסיארוס (Axieros), אקסיאוקרסוס (Axiokersos), אקסיאוקרסה (Axiokersa) וקדמילוס (Kadmillos). בלימודים כבירים אלו אשר מצאו פעם את ביתם באי סמוס (Samos), מושגים ורעיונות נשגבים מסוימים הונחלו להללו שהתקדשו במיסטריות והם היו מסוגלים לאחד רעיונות ומושגים אלו עם פירות הראיה הרוחית הקדומה שהשתמרה. בהזדמנות אחרת יהיה זה אפשרי לדבר אודות דברים אלו בפרוט רב יותר.[2]
אבל אז הראיה הרוחית שקעה בהדרגה אל מתחת לסף התודעה והמאמץ להעלותה מהמעמקים נעשה קשה יותר ויותר. היה זה אפשרי, כמובן, לשמר מספר מושגים ורעיונות, ואפילו לפתחם הלאה. וכך לבסוף הגיע הזמן בו, שימו לב טוב, התקיימו מתקדשים אשר לא בהכרח היו בעלי ראייה רוחית.
במקומות שונים נערכו התכנסויות של מתקדשים אלו, ושם פשוט התאימו את מה שנשמר בחלקו מהזמנים הקדומים, שאותו ניתן היה לאשר שאכן רואים רוחיים קדומים גילו אותו – או מה שהיה ניתן לקבל מאנשים שעדיין היו בעלי יכולות של ראיה רוחית אטביסטית. וההשתכנעות בנכונות הדברים נסמכה בחלקה על המסורות ההיסטוריות ובחלקה על ניסוים שנערכו. אנשים שכנעו עצמם שמה שהאינטלקט חשב היה נכון. אבל ככול שהזמן עבר, מספר האינדיבידואלים בהתקבצויות אלו שהיו עדיין מסוגלים לראות אל תוך עולם הרוח, הלך ופחת, שעה שהללו שהיו להם תיאוריות על עולם הרוח וביטאו זאת בסמלים וכדומה, הלך וגבר בהתמדה.
ועתה חישבו מה הייתה התוצאה הבלתי נמנעת שנבעה מכך בערך באמצע המאה התשע עשרה, כאשר הנטיות המטריאליסטיות של האנשים הגיעו לנקודה העמוקה ביותר. באופן טבעי, היו שם אנשים אשר ידעו שקיים עולם של רוח וידעו גם מה ניתן למצוא בעולם הרוח, אבל הם לעולם לא ראו את העולם ההוא. אכן, המלומדים הבולטים ביותר במאה התשע עשרה היו אנשים אשר למרות שלא ראו דבר מעולם הרוח, ידעו שהוא קיים, יכלו לשקף (רעיונות) אודותיו, ויכלו אפילו לגלות אמיתות חדשות בעזרת סימבוליזם ושיטות מסוימות שנשמרו במסורת העתיקה. הבה ניטול דוגמה אחת בלבד. שום דבר מיוחד לא מושג באמצעות התבוננות בציור של אדם. אבל אם דמות האדם צוירה עם ראש של אריה, או דמות אדם אחרת צוירה עם ראש של שור, הללו שלמדו כיצד יש לפרש דברים אלו יכלו ללקט הרבה מאוד מהייצוג הסמלי מסוג זה, ובאופן דומה, אם תוּאר שור עם ראש אדם או אריה עם ראש אדם. סמלים כאלו היו נפוצים בשימוש, והתקיימו כינוסים רציניים בהם שפת הסמלים יכלה להילמד. לא אוסיף וארחיב בנושא, מאחר ובתי הספר להתקדשות שמרו על סמלים אלו בקפדנות יתרה, ולא מסרו אותם לאיש אשר לא התחייב לשמור אותם בסוד. בכדי להיות ידען אמיתי האדם נדרש רק לשלוט בשפת הסמלים – דהיינו, בכתב סמלי מסוים.
וכך המצב היה באמצע המאה התשע עשרה שבאופן כללי המין האנושי, במיוחד האדם המתורבת, החזיק בכושר הראיה הרוחית עמוק מטה בתת ההכרה, ועדיין היה בעל נטיות מטריאליסטיות. אך התקיים מספר גדול של אנשים אשר ידעו שקיים עולם של רוח, שידעו שכשם שאנו מוקפים באוויר, כך אנו מוקפים בעולם של רוח. אבל בעת ובעונה אחת אנשים אלו היו נתונים תחת לחץ של רגש אחריות מסוים. לא הייתה להם גישה ליכולות ממשיות כלשהן דרכן קיומו של עולם הרוח היה יכול להראות, וּמנגד לא היה להם הרצון לראות את העולם בחוץ נכנע בסיכומו של דבר למטריאליזם. וכך במאה התשע עשרה הללו שהיו מתקדשים ניצבו בפני סיטואציה קשה, סיטואציה בה התעוררה השאלה: האם אנו צריכים להמשיך לשמור בתוך חוגים מצומצמים את הידע שהגיע אלינו מהזמנים הקדומים ורק להשקיף מבחוץ שעה שכול המין האנושי, ביחד עם התרבות והפילוסופיה, שוקע מטה למטריאליזם? האם נעז פשוט להתבונן מהצד שעה שכל זה מתרחש? הם לא העזו לעשות זאת, במיוחד הללו בעלי הגישה הרצינית האמיתית כלפי דברים אלו.
וכך קרה שבאמצע המאה התשע עשרה המילים "אזוטריסט" ו-"אקזוטריסט" שהיו בשימוש על ידי המתקדשים עצמם, קיבלו משמעות החורגת ממשמעותן הקודמת. האוקולטיסטים התחלקו לאקזוטריסטים ואזוטריסטים. אם לצורך ההשוואה, נתאים כאן ביטויים הקשורים לפרלמנטים המודרניים – למרות שבאופן טבעי הם אינם מתאימים כאן – האקזוטריסטים יוכלו להיות מושווים למפלגות השמאל והאזוטריסטים למפלגות הימין. האזוטריסטים היו אלו שרצו להמשיך לציית בחומרה לעיקרון שלא להרשות לשום דבר מקודש, לשום ידע מסורתי, לשום דבר שהיה מאפשר לחשיבת האנשים להשיג תובנה באשר לשפה הסמלית, לצאת לפומבי. האזוטריסטים, היוו, ניתן לומר, את השמרנים מקרב האוקולטיסטים. אם כן, אנו יכולים לשאול מי היו האקזוטריסטים? הם היו והינם הללו שרצו לתת פומבי לחלק מהידע האזוטרי. באופן בסיסי, האקזוטריסטים לא היו שונים מהאזוטריסטים, למעט העובדה שהראשונים נטו ללכת בעקבות דחפי רגש האחריות שלהם, ולהוציא לפומבי חלק מהידע האזוטרי.
באותם הזמנים התנהל ויכוח נרחב, שהתלקח במיוחד באמצע המאה התשע עשרה, אודותיו העולם החיצוני אינו יודע דבר. אכן, ההתנגשויות והויכוחים בין האזוטריסטים לאקזוטריסטים היו הרבה יותר לוהטים מהללו המתנהלים בין הקונסרבטיבים והליברלים בפרלמנטים המודרניים. האזוטריסטים עמדו על כך שרק לאלו שהתחייבו לשתיקה חמורה בנושא ואשר היו רוצים להשתייך לחברות מסוימות צריך להימסר משהו הקשור בעולם הרוח או ידע כלשהו בקשר אליו. האקזוטריסטים אמרו: אם נצעד בעקבות עיקרון זה, אנשים שלא סיפחו עצמם לחברות או אגודות כאלו בסופו של דבר ישקעו כולם לתוך מטריאליזם.
וכעת האקזוטריסטים הציעו דרך. אני יכול לספר לכם את זה היום: הדרך שהוצעה על ידי האקזוטריסטים בזמן ההוא היא אותה הדרך בה אנו עצמנו צועדים. הצעתם הייתה שחלק מסוים מהידע האזוטרי יופץ בקרב הציבור. אתם רואים כיצד גם אנו עצמנו פעלנו בעזרתם של כתבים שהופצו, בכדי שהאנשים יובלו באופן הדרגתי אל הידע של עולמות הרוח.
באמצע המאה התשע עשרה הדברים לא הגיעו לנקודה בה אנשים יכלו להסתכן ולומר שהגיעו לידי הכרעה בשאלה. כמובן שבחוגים כאלו לא התקיימה הצבעה, והדברים שאומר בהמשך מהווים מטפורה בלבד. אף על פי כן ניתן לומר שבהצבעה הראשונה האזוטריסטים זכו והאקזוטריסטים היו חייבים להיכנע. החברה או האגודה לא התפצלה מאחר והם צייתו למצווה הקדומה להישאר ביחד. עד לעת המודרנית חברים לא גורשו או התפטרו. דברים כאלו לא התרחשו מאחר ואנשים הבינו שהם חייבים להישאר ביחד, כך שהאקזוטריסטים לא יכלו לעשות דבר אלא להיכנע. אבל אחריותם למין האנושי הכריעה אותם. ניתן לומר שהם הרגישו עצמם כשומרי האבולוציה. הדבר הכריע אותם, ובהתחשב בתוצאות ההצבעה הראשונה – הושגה מעין פשרה, אם מותר לי להשתמש במילה זו, ושוב אני משתמש במילה שנגזרת מהלשון הרגילה וחייבת להילקח באופן מטפורי. פשרה זו הובילה לסיטואציה הבאה.
נֶאֶמָר כך, וזה אושר גם על ידי האזוטריסטים: האנושות באופן כללי חייבת להתוודע בדחיפות לכך שהעולם הסובב אותנו אינו חסר רוחיות, אינו מורכב רק מחומר ואינו כפוף רק לחוקים חומריים. האנושות חייבת להגיע להכרה שכשם שאנו מוקפים בחומר, כך אנו מוקפים גם ברוח, ושהאדם אינו מהווה רק ישות הניצבת בפנינו כאשר אנו מתבוננים בו בחושים החומריים, אלא יש בתוכו משהו בעל טבע רוחי ונפשי. האפשרות להכיר זאת חייבת להישמר עבור האנושות. על בסיס זה הושגה הסכמה של פשרה.
אבל מאחר והאזוטריסטים של המאה התשע עשרה לא היו מוכנים לוותר על הידע האזוטרי, התפשרו על שיטה שונה. כיצד התממש הדבר מהווה סיפור מורכב. לעיתים קרובות במיוחד בעת הקמת קבוצות דיברתי אודות מה שהתרחש אז. האזוטריסטים אמרו: אין ברצוננו שהידע האזוטרי ייעשה לפומבי, אבל אנו מודעים לכך שהמטריאליזם של תקופתנו חייב להיבלם. במובן מסוים האזוטריסטים התבססו על העיקרון הידוע היטב, מאחר וכאשר אנו רואים באופן חוזר ונשנה את סוג הגישה שאומצה כיום כלפי הידע האזוטרי אנו יכולים לפתח הבנה וסימפטיה כלפי הללו שטענו באותו הזמן שאינם מוכנים לשמוע על הוצאת הידע לפומבי. אך אנו חייבים להיות מודעים לכך, ששוב ושוב ניתן לראות שהפתיחה לתקשור של הידע האזוטרי מובילה לאסון, והללו שהשיגו אחיזה בידע כזה הם אלו המציבים מכשולים ומעצורים המונעים את הפצתו. בשבועות האחרונים דיברנו לעיתים קרובות על כך שמעט מאוד תשומת לב הוקדשה למעצורים ועיכובים אלו. כאשר הופכים את הידע האזוטרי לפומבי נתקלים ברוב ההתנסויות האומללות. אפילו כשמוגשת עזרה לאינדיבידואלים עם מלוא הרצון הטוב שבעולם – אפילו כאן רוב העניינים הבסיסיים מובילים לאסון! תתקשו להאמין כמה פעמים קורה שעצה ניתנת לאינדיבידואל מסוים, אבל היא אינה מניחה את דעתו. כאשר העולם החיצוני אומר שהאוקולטיסט שפועל בדרך בה אנו פועלים כאן, מפעיל סמכות רבה – זוהי רק אמירה. כל עוד העצה שניתנה מתקבלת, בדרך כלל לא מתלוננים על האוקולטיסט. אבל כאשר אין אוהבים את העצה, היא אינה מתקבלת. אנשים אפילו מאיימים ואומרים: "אם לא תיתן לי עצה שונה, אני פשוט לא אתקדם." זה עלול להגיע לנקודה של איום ממשי, למרות שהיה זה פשוט עניין של ייעוץ לטובת האדם שבנדון. אבל מאחר והוא רוצה משהו שונה, הוא אומר: "חיכיתי מספיק. עכשיו ספר לי בדיוק מה אני צריך לעשות." לבסוף הדברים מגיעים לנקודה בה הללו שהיו מאמינים תמימים בסמכות הופכים לאויבים המרים ביותר. הם מצפים לקבל עצה שהם עצמם מבקשים וכאשר היא אינה מוצאת חן בעיניהם הם הופכים לאויבים המרים ביותר. לכן, בזמננו, למדנו מהניסיון שאין אנו יכולים פשוט לגנות את האזוטריסטים שסירבו לקחת חלק בגילוי הפומבי של האמיתות האזוטריות.
וכך באמצע המאה התשע עשרה לא התרחשה ההוצאה הזאת לפומבי. בכל אופן, נעשה ניסיון לטפל בדרכים מסוימות בנטיות המטריאליסטיות של התקופה. קשה להביע את מה שנאמר ואני יכול להביע במילים רק את מה שלעולם לא יוכל להיות מבוטא אבל בכל זאת נותן תמונה נכונה. באותו הזמן האזוטריסטים אמרו: מה ניתן לעשות בקשר לאנושות זאת? אנו יכולים לדון באריכות אודות הלימוד האזוטרי אבל אנשים פשוט יצחקו לנו ולכם. לכל היותר תזכו במספר אנשים תמימים, במספר נשים תמימות, אבל לא תשכנעו את הללו הנאחזים בגישה המדעית המחמירה, ותאלצו להתחשב בנטיות התקופה.
כתוצאה מכך נעשו מאמצים למצוא שיטה באמצעותה יהיה ניתן למשוך את תשומת הלב לעולם הרוח, ואכן בדיוק באותה הדרך בה העולם החומרי נדרש לעובדה שבתחום הפלילי עצם העורף אינה מכסה או אינה מכסה לחלוטין את החלק המקביל של המוח שלה. וכך הגיע לעולם המדיומיזם שהוכנס לזירה מתוך כוונת תחילה. במובן מסוים, המדיומים היו הנציגים של הללו שרצו לשכנע באמצעותם אנשים בקיומו של עולם הרוח, מאחר ובאמצעות המדיומים אנשים יכלו לראות בעיניים הפיסיות את מה שמקורו בעולם הרוח. המדיומים יצרו תופעה שיכולים היו להציגה במישור הפיסי. המדיומיזם שימש כאמצעי דרכו הציגו לאנושות שקיים עולם של רוח. האקזוטריסטים והאזוטריסטים התאחדו בתמיכתם במדיומיזם, בכדי לטפל בנטייה שרווחה באותו הזמן.
רק חישבו אודות אנשים כמו זולנר (Zöllner), וולאס (Wallace), דו פרל (du Prel,), קרוקס (Crookes), בוטלרו (Butlerow), רוחס (Rochas), אוליבר לודג' (Oliver Lodge), פלמריון (Flammarion), מורסלי (Morselli), שיאפרלי (Schiaparelli), אוכורוביץ' (Ochorowicz), ג'יימס (James) ואחרים – כיצד הם השתכנעו בקיומו של עולם הרוח? היה זה בגלל שהם היו עדים להתגלויות מעולם הרוח. אבל כול דבר היכול להיעשות על ידי עולם הרוח ועל ידי המקודשים חייב, קודם כל, להיבחן בעולמם של האנשים. בשלות האנשות חייבת כל הזמן להיבחן. לכן התמיכה הזאת במדיומיזם, בספיריטואליזם, היוותה גם היא, במובן מסוים, ניסיון. כל מה שהאקזוטריסטים והאזוטריסטים שהסכימו להתפשר יכלו לומר היה: מה יצא מזה – נשאר רק לחכות ולראות. ומה למעשה יצא מזה?
רוב המדיומים מעבירים אינפורמציה מהעולם בו חיים המתים. רק קראו את הספרות בנושא! להללו שהוזכרו (מעלה) התוצאות היוו סיבה לצער מהדרגה הגבוהה ביותר. הגרוע ביותר שהיה יכול לקרות אכן קרה. מאחר וכפי שאתם מבינים, התקיימו שתי אפשרויות. אחת מהן הייתה זאת. השתמשו במדיומים והם ביצעו תקשורים מסוימים. הם היו מסוגלים ליחס את מה שהם תקשרו רק לסביבתם הרגילה – ליסודות החומריים בהם כמובן הרוח נוכחת. מה שציפו לו היה שהמדיומים ישפכו אור על כל החוקים החבויים של הטבע, החוקים החבויים של יסודות הטבע. אבל מה שקרה בפועל היה בלתי נמנע, מהסיבה שתתואר להלן.
כפי שאנו יודעים, מורכב האדם מגוף פיסי, אתרי, אסטרלי ואגו. לכן, מרגע שהולכים לישון ועד שמתעוררים האדם האמיתי נמצא באגו ובגוף האסטרלי שלו. אבל הוא נמצא באותה העת בממלכת המתים. המדיום שיושב שם אינו מהווה אגו וגוף אסטרלי. תודעת האגו ותודעת הגוף האסטרלי דוכאו (אצלו) וכתוצאה מכך הגופים הפיסי והאתרי הופכים לפעילים במיוחד. במצב זה המדיום רשאי להגיע לידי קשר עם מהפנט או אינספרטור – זאת אומרת, עם מספר אנשים אחרים. לאגו של האנשים האחרים, או אפילו לסביבה, יכולה להיות השפעה על המדיום. בלתי אפשרי הוא הדבר עבור המדיום להיכנס לממלכת המתים מאחר ואיברי ישותו השייכים לממלכה זו (האגו והגוף האסטרלי) הפכו ללא פעילים. המדיומים הולכו שולל. הם מסרו לכאורה ידע אודות ממלכת המתים. וכך ברור היה הדבר שניסיון זה לא השיג דבר חוץ מלהפיץ ברבים אשליה רבה. לכן, יום בהיר אחד, היו חייבים להודות שהנתיב בו צעדו הוביל את האנשים לידי טעות – ללימוד לוציפרי טהור הקשור בתצפיות אהרימניות טהורות. אשליה ממנה שום דבר טוב לא היה יכול לצמוח הופצה בארץ. ככול שהזמן עבר התוודעו לכך יותר.
לכן, כפי שאתם רואים, נעשו ניסיונות לטפל בנטיות המטריאליסטיות של התקופה ועדיין להביא הביתה לתודעת האנשים שקיים עולם של רוח סביבנו. בהתחלה נתיב זה, כפי ששמענו, הוביל להטעיה. אבל מזה אתם יכולים להסיק עד כמה נחוץ הנתיב השני, דהיינו, להתחיל לתת פומבי לחלק מהידע האזוטרי. זהו הנתיב אותו חייבים ליטול אפילו אם הוא מוביל לאסונות האחד אחרי השני. ניתן לומר שהעובדה המהותית בגינה אנו שואפים למדע הרוח היא ההכרה באמיתות הצורך להביא לידי ביטוי את העיקרון של האקזוטריסטים של אמצע המאה התשע עשרה. ומטרת מדע הרוח אותו אנו רוצים לטפח אינה אחרת מאשר להביא לידי ביטוי עיקרון זה, להביאו לידי ביטוי מתוך רחשי כבוד וכנות.
מכל זאת יתבהר לכם שהמטריאליזם אינו דבר לגביו אנו יכולים רק לעסוק בספקולציות. אנו חייבים להבין את נחיצות הופעתו, במיוחד של הפסגה – או הנקודה הנמוכה ביותר – אליה הוא הגיע בסביבות מחצית המאה התשע עשרה. המגמה המלאה התחילה כמובן הרבה לפני כן – ללא ספק, כשלוש מאות, ארבע מאות או חמש מאות שנים קודם לכן. נטייתו של האדם לרוח עברה יותר ויותר לתת-המודע שלו, ומצב זה הגיע לשיאו באמצע המאה התשע עשרה. אבל גם דבר זה היה נחוץ, בכדי שכישרונות האדם המטריאליסטים הטהורים יוכלו להתפתח מבלי שיופרעו על ידי היכולות האוקולטיות. פילוסוף מטריאליסטי כמו קאנט, פילוסוף מטריאליסטי מהבחינה של האידיאליסטים של המאה התשע עשרה – תוכלו בקלות לקרוא אודות כך בספרי חידות הפילוסופיה – לא היה יכול היה להופיע לולא היכולות האוקולטיות היו נסוגות לרקע. יכולות מסוימות מתפתחות באדם שעה שאחרות נסוגות, אבל שעה שסוג אחד של יכולות וכישרונות מתפתח כלפי חוץ, הסוג השני נוטל את נתיבו הפנימי. לכן, שלוש מאות, ארבע מאות או חמש מאות השנים הללו לא היו אבודות לחלוטין בעבור האבולוציה הרוחית של המין האנושי. הכוחות הרוחיים המשיכו להתפתח מתחת לסף התודעה, ואם תחשבו אודות מה שציינתי בקשר לחוברת של פון ורנגל (von Wrangell)[3] בקשר למה שהוא קורא שם "דמוי חלום", תוכלו לזהות את קיומן של היכולות האוקולטית המחכות רק להתגלות. הן קיימות בשפע בנפשות האנשים. זהו רק עניין של משיכתם החוצה בדרך הנכונה.
היה זה נחוץ לומר דברי הקדמה אלו, ומחר נעבור לשאלת היחסים שבין החיים למתים, בזכרנו שבמובן מסוים הנתיב השגוי שנבע מהפשרה בין האקזוטריסטים והאזוטריסטים היה למעשה מאלף. בכדי להבין את טבע הפשרה הזאת אנו חייבים ללמוד את שאלת הלידה והמוות ואז להראות לְמה הובילו השפעתן של השיטות המטריאליסטיות בהקשר זה.