רודולף שטיינר

GA301

תרגמה מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4

המחנך כמעצב התוכן העתידי של נפש האדם

23 באפריל 1920, באזל

תקציר: מושגים מופשטים יוצרים חומות המפרידות בין בני האדם. הפיכת האינטלקט המופשט, הפסיבי, לחשיבה פעילה באמצעות עיצוב פנימי של מושגים מדעיים-רוחיים חיים. היישום המוטעה של החוק הביוגנטי הבסיסי (של הקל) ביחס להתפתחות הנפשית-רוחנית של האדם. שרידים נפשיים-רוחניים בחוויות הפנימיות של הזקנה. מאז התקופה ההודית הקדומה עד לתקופת התרבות הנוכחית, ישנה פחות ופחות הקבלה בין ההתפתחות הפיזית להתפתחות הנפשית-רוחנית. כיום ההתפתחות הטבעית נעצרת בגיל 28. יש להשיג כיום דרך פעילות פנימית את מה שקודם הגיע כמתנת הטבע.

***********************************************

עד כה ניסיתי להראות לכם איך ניתן לגשת לאדם מבחוץ. היום הייתי רוצה לגשת למשימתנו מהצד השני, שאותו הייתי מכנה צד החוויה הפנימית הקשורה למה שניסיתי לתאר בשלושת הימים האחרונים. אולי זה נראה כאילו תמונת האדם שאותה הצגתי לא מובילה מן ההתחלה לבניית בסיס מעשי עבור אמנות החינוך. אך כעת אנו מדברים על הגישה לישות האדם משני הכיוונים השונים, מהצד החיצוני, כפי שעשינו עד כה, וגם מהצד הפנימי, ורק אז נקבל לא רק נקודות מבט נוספות, אלא אינדיקציות לנקודות פתיחה אמיתיות לאמנות החינוך.

ראשית, אני רוצה לציין שדרך אותה גישה שהוצגה כאן כעתיד מדעי הטבע, האדם נעשה בהדרגה שקוף מבחוץ. באמצעות ההתבוננות באדם, מתחילים לגלות מתוך פעילות האיברים, מתוך הישות השלמה, את מה שנחווה אז באדם באופן פנימי. תחילה זה נחווה כמחשבה, כהרגשה, כרצון. לפי השקפת העולם העכשווית, מצד אחד פוגשים אדם עמום, שלא ניתן לחדור אותו ולא ניתן להבינו, אדם העומד מולנו כאילו אטום; ומצד שני, פוגשים חוויות פנימיות פחות או יותר מופשטות של חשיבה, רגש ורצון, שאת פרשנותן הקונקרטית איננו קולטים או מרגישים באופן פנימי. ראינו שהאדם הוא ישות המורכבת משלושה חלקים. כעת נתבונן באדם פנימה לפי שלושת ההיבטים של חשיבה, רגש ורצון, ונראה כיצד משתלבות שתי נקודות המבט, נקודת המבט החיצונית ונקודת המבט הפנימית.

מה שאנו יכולים להשיג כיום כתוכן החשיבה שלנו הוא בעצם משהו מאוד, מאוד מופשט. כמורים, כפדגוגים, כמחנכים, איננו יכולים להתקרב לאדם המתפתח באמצעות תוכן רעיוני זה. במובן מסוים, קיימת חומה המפרידה בינינו לבין האדם האחר. חומה זו מופיעה בחיים החברתיים וגורמת לאותו אסון חברתי שאנו חווים. היא מופיעה גם בתחומים מיוחדים כמו החינוך וההוראה. בהשפעת ההתפתחות המדעית המטריאליסטית שהשתלטה על כל חשיבתנו וזרמה גם לתוך כל תפיסת המציאות שלנו, כל מה שיש לנו לומר על הנפש והרוח הפך בהדרגה לאמירות ריקות מתוכן; לא ניתן לפעול על בסיס אמירות אלו, לא ניתן להתייחס נכון לאדם הבוגר ואי אפשר להתייחס נכון לילד על בסיס אמירות אלו. חייבים למצוא את הדרך להגיע למציאות. אך לא נוכל להגיע למציאות זו אם יהיו לנו רק אותם חיי חשיבה מופשטים, שכלתניים, אינטלקטואלים, כפי שהכיוון המדעי המודרני טיפח אותם עד כה. האמת היא שבדרך זו האדם כן מגיע למעשה לרוח. כל התוכן הרעיוני בחינוך השכלתני שלנו כיום הוא רוח, אבל זאת רוח מסוננת. היא רוח שבמובן מסוים אינה יכולה לפרוץ מתוך גבולותיה, רוח שאינה חווה את עצמה מבפנים כתוכן אמיתי, ולכן – אם יורשה לי להתבטא כך – היא נשארת גסה יותר. רוח זו שולטת בחיינו, רוח זו שאינה חודרת באמת לשום דבר. היא מטביעה באמנות את הצורה החיצונית החומרית, במקום לדלות אותה מתוך החומר עצמו, ובתחום התצורות החברתיות של הקהילה האנושית היא רוצה לכפות קשרים חברתיים בדרך חיצונית, במקום לדלות אותם מתוך האדם החי עצמו. אם אנו מביאים בחשבון את מה שמדע-הרוח יכול לתת לנו, אנו רוכשים גישה שונה לחלוטין כלפי הרוח. כי מדע-הרוח הרבה יותר משמעותי בזכות האופן שבו הוא ניגש לדברים מאשר בזכות התוכן שלו. אם תיצמדו למהות של הידע של ימינו, תגלו שהוא משקף את מה שכבר קיים. הגענו לנטורליזם, שבאמנות אך ורק מעתיק את העולם החיצוני, כי אין לנו ידע המגיע לתוכן בלתי תלוי בעולם חיצוני זה. אנחנו נעים רק בין הגבולות של תמונת-חיקוי של העולם החיצוני. איננו מודעים לאופן שבו ממעיינות האדם יכול לצמוח תוכן חי, משום שתוכן חי זה אינו יכול לבוא משום מקור מלבד הרוח עצמה.

שימו לב כעת לניגוד המלא בין התוכן של מדע-הרוח לבין התוכן של מדעי הטבע הרגילים. בימינו, כאשר אנשים שומעים את מה שאומר מדע-הרוח, רבים מתייחסים אליו בהתחלה כאל משהו – אם אבטא זאת בצורה קיצונית – כאל משהו טיפשי ולגמרי דמיוני. מדוע? מפני שהם אינם רגילים לשמוע אנשים מדברים על העולם באופן שבו מדבר מדע-הרוח. הם רגילים לשמוע אנשים שמדברים על העולם כך שהם יוכלו להשוות את מה שהם שומעים עם מה שאפשר לקלוט בחוץ, עם מה שרואות עיניהם, עם מה שהם תופסים דרך החושים החיצוניים. מדע-הרוח מציג דברים שבתחילה לא ניתן למצוא שום דבר דומה להם בעולם החיצוני, אם מתבוננים אך ורק באמצעות החושים. מתוך הדברים שאותם מציג מדע-הרוח, האדם יכול להשיג משהו רק אם הוא יוצר מתוך רוחו שלו עצמו. אנו יוצרים, כמובן, מתוך התוכן העמוק יותר של העולם, אבל עלינו ליצור באופן פעיל מתוך הרוח. זה מה שחשוב, הפעילות היצירתית הזו מתוך הרוח. כשאנו לומדים את מדע- הרוח, איננו מחכים, אם יורשה לי לתאר זאת כך, עד שיבוא לקראתנו מבחוץ איזה עץ או בעל חיים, שאנו מתארים אותו דרך מושג מסוים. עלינו ליצור את המושג מתוך חיינו הפנימיים. נראה מייד באמצעות דוגמאות את האופן שבו עלינו ליצור מושגים באופן פנימי דרך מדע-הרוח, ואת האופן שבו מושגים אלה הופכים לתוכן חי באדם. ניתן לומר שהאינטליגנציה השכלתנית שלנו הפכה בהדרגה לריקה מתוכן. מדע-הרוח נותן לאינטלקט השכלתני הזה משהו שבאמצעותו הוא יכול למלא את הריק הזה מתוכו עצמו.

אם, למשל, תיקחו ספר כמו "מדע הנסתר" שלי,^[1] ותקראו אותו כמו שאתם קוראים כל ספר אחר המתאר כיום את העולם, לא תצליחו להבין אותו בכלל. כיום, גם כאשר אנו עומדים מול יצירת אמנות, אנו אומרים לעצמנו: נכון, מתארים כאן משהו, אבל איפה בעולם אפשר למצוא דבר כזה? גם במקרה של מחזות תיאטרון, ואפילו במקרה של רומנים, כלומר ביצירות שהן פרי הדמיון, אנו מצפים למצוא את התוכן שלהם בעולם באותה צורה, או כמעט באותה צורה. לא ניתן לעשות זאת בהתחלה עם התוכן של מדע-הרוח. אנו צריכים לעשות שם משהו אחר, וזו הסיבה לכך שיש התנגדות כה גדולה למדע-הרוח: האדם חייב לעשות משהו שונה לגמרי מאשר מול התוצר של האמנות או המדע הרגיל של זמננו. האדם חייב לבצע פעילות פנימית עם כל צעד שאותו מתאר המחבר של ספר כזה של מדע-הרוח. לא תשיג שום דבר מקריאת ספר כזה אם אתה לא יוצר מחדש, מתוך עצמך, את תוכן הספר על פי הקווים המנחים המוצגים בספר. בדיוק מסיבה זו, מדע-הרוח מנוגד באופן כה קיצוני לדרך החשיבה של תקופתנו. כיום, אנשים גם מעדיפים לרוץ להרצאות שבהן מציגים בפני החושים שלהם באמצעות צילומים וכדומה את מה שהם אמורים לקלוט בעצמם. או שהם רצים לקולנוע כי הם יכולים לראות שם משהו. בכלל לא חשוב להם שיש שם גם כמה מילות הסבר. במילים אחרות, הם רוצים להישאר פסיביים, הם רוצים להישאר צופים, אנשים שרק צופים בדברים. אם אתה מאפשר להרגלים של זמננו להשפיע עליך בצורה כזו, אתה לא מרוויח שום דבר מספר או מהרצאה על מדע-הרוח. למעשה, הרצאה במדע-הרוח או ספר מדעי-רוחי אינו מכיל שום דבר. הכול תלוי בעבודתך הפנימית, בעיבוד הפנימי של מה שמוצג כקו מנחה, אפשר לומר, בספר או בהרצאה.

כלומר, העיקר הוא שהחשיבה אשר הפכה להיות פסיבית בעידן השכלתני שלנו תהפוך כעת לאקטיבית. מדע-הרוח עצמו הוא פעילות פנימית שבו האדם עוסק בעולם של רעיונות, ובכך הוא שונה לחלוטין ממה שבני האדם רגילים אליו כיום. לחינוך העצמי הפנימי הזה יש חשיבות עצומה, כי דרכו ניתן להתגבר לגמרי על הרוחניות המופשטת המאפיינת את התרבות האינטלקטואלית של תקופתנו. כתוצאה, משתנה כל המבנה הנפשי והרוחני של האדם.

התרגשתי כאשר קיבלתי דווקא הבוקר מכתב ממורה בבית הספר ולדורף שלנו בשטוטגרט, שאותו הקמנו על בסיס העקרונות הפדגוגיים שאנו דנים בהם כאן. אתם אולי יודעים שצוות המורים של בית הספר ולדורף עבר הכנה במשך מספר שבועות באמצעות קורס סמינריוני ושהמורים קוראים שוב ושוב את תמליל הקורס הזה. במכתבו כתב המורה: "כשאני קורא את ההרצאות הפדגוגיות האלה שוב ושוב, נדמה לי כאילו שהייתי בארץ זרה ופתאום שמעתי קולות ממולדתי". אני יכול להבין היטב את ההרגשה הזאת. האדם של ימינו מרגיש זר בעולמנו השכלתני. אם הוא מתעלה על עצמו באמת במידה כזו שהוא מצליח להפעיל את האדם הפנימי האקטיבי בתוכו, כפי שהוא חייב לעשות במקרה של כל הרצאה מדעית-רוחית, אז יחיה בו משהו שדומה לתחושת החזרה לביתו, לארצו המקורית, לאותם הצלילים שמהדהדים מעולם הרוח, שהאדם למעשה בא ממנו. העיקר הוא שנתרגל להיות תמיד מודעים לנוכחות הרוח. למשל, מה היה חשוב לי בקשר למורי בית ספר ולדורף? היה לי חשוב שהמורים האלה ישימו בצד במידה מסוימת את כל מה שמהווה פדגוגיה נורמטיבית, אותה פדגוגיה שהמורים משתמשים בה בהוראה כך שהם זוכרים שהם צריכים לעשות דבר זה או אחר בדרך כזו או אחרת, כי הם זוכרים שזה מה שמצווה המדע הפדגוגי הנכון. במידה מסוימת, מדע-הרוח מוביל לכך שבכל רגע נתון האדם ישכח את התוכן הרוחני שהוא קיבל באמצעות מדע-הרוח, וכל פעם יהיה חייב לקבל אותו מחדש ולייצר אותו בתוך עצמו. האדם לא חי את מדע-רוח באמת אם הוא נושא אותו רק כמשהו שהוא זוכר.

סילחו לי אם אעלה כאן משהו אישי. גם אם אדבר 30, 40 או 50 פעם על אותו נושא, לעולם לא אוכל לתת את אותה הרצאה. אני לא יכול לעשות זאת בדיוק כמו שאני לא יכול – סליחה על ההשוואה הגסה – לאכול שוב את מה שאכלתי אתמול. אנו נמצאים כאן במשהו אשר חי. בכל מה שמהווה תוכן מדעי-רוחי, אנו נמצאים במשהו חי. עלינו לעבוד על זה וליצור אותו שוב ושוב. ניסיתי להכין כך גם את המורים של בית הספר ולדורף כדי שכל בוקר ייכנסו לבית הספר שלהם עם נפש בתולית, אפשר לומר, ויפגשו משהו חדש לגמרי, יעמדו מול חידות חדשות לגמרי. מה שמדע-הרוח מלמד את האדם, מה שנוצר כתוצאה מחינוך-עצמי דרך מדע-הרוח, היא היכולת לשכוח, יכולת שאינה אלא הצד השני של עיבוד אקטיבי. אולי תרצו לומר: אני מכיר גם מספר מדעני-רוח או אנתרופוסופים, שסופרים על אצבעות הידיים את מה שהם למדו. כן, אורחים יקרים, זהו עדיין חוסר השלמות של האנתרופוסופים. לא יכולתי למנוע מאנתרופוסופים כאלה להיות נוכחים כאן עכשיו, כך שבסופו של דבר גם הם צריכים לשמוע זאת. זהו פגם או חוסר שלמות אם יש לאדם ידע אנתרופוסופי כמו ידע של זיכרון, אם אין לו אותו כמקור לחוויה הנפשית הפנימית שרוצה להיווצר בנפש בכל רגע מחדש. זה בדיוק הלך הנפש שבו יש לעמוד מול האדם כאשר אנו אמורים ללמד או לחנך אותו. לכן, הנקודה היא שמדע-הרוח, דרך האופן שבו אנו מעבדים אותו, יביא את נפשנו למצב של חוויה הפועלת באותה צורה כמו שפועל כל יום מחדש תהליך העיכול בעולם הפיזי. ואז, כל דבר שקשור לזיכרון בלבד נעלם מול מה שנותן מדע-הרוח עקב העובדה שהוא פועל מתוך אינטלקט פעיל, ולא מתוך אינטלקט פסיבי.

זה מה שהייתי מכנה ההפריה של האמנות הפדגוגית בתחום החשיבה אם מאפשרים למדע-הרוח לזרום לתוך כל פעילות החשיבה שלנו. מצד אחד, אפשר לגשת לאדם מבפנים, מכיוון החשיבה, מכיוון האינטלקט. אך אפשר לעשות זאת גם מכיוון הרצון. אני יכול כאן רק לתאר את הדברים האלה, אבל הרעיונות שאנסה לתאר מסוגלים, אם מבינים אותם מספיק לעומק, להלהיב את אלה שאמורים לחנך או ללמד אנשים. אני רוצה להצביע על משהו שקשור לשאלה שנשאלה.

נשאלה השאלה כיצד התפתחות הילד, כפי שניסיתי בהתחלה לשרטט אותה בקווים כלליים, עד השנה השביעית, ולאחר מכן עד השנה ה-14 או ה-15, קשורה למה שנובע מהחוק הביוגנטי הבסיסי של ארנסט הקל.

כפי שאתם יודעים, אותו חוק ביוגנטי בסיסי קובע כי בהתאם להשקפת העולם המדעית החיצונית, כאשר מדובר באדם, בהתפתחות העובר ישנה חזרה על ההתפתחות הפילוגנטית, וכי האונטוגנזה היא חזרה על הפילוגנזה. בתקופה שבין ההתעברות ללידה, האדם עובר בהדרגה בהתפתחותו צורות שונות של חיות, מהפשוטות ביותר עד למורכבות ביותר, עד שהוא עולה לצורה האנושית. אני מכיר היטב את החוק החשוב הזה מבחינת השקפת העולם המדעית ואת מגבלותיו, ודווקא מי שמכיר מגבלות אלה חייב לומר שזהו חוק מדעי חשוב מאוד. אך מדענים ניסו להחיל אותו על ההתפתחות הנפשית-רוחנית של האדם האינדיבידואלי ביחס לאנושות כולה, וכתוצאה מכך הם עלו על מסלול לא נכון לחלוטין.

כיצד ניתן למצוא הקבלה בין התפתחותו הנפשית-רוחנית של האדם לבין החוק הביוגנטי הבסיסי הזה? רק אם היה אפשר לומר שהילד הקטן, כשהוא מתחיל את מסלול חייו הארציים, עובר דרך המצבים הבראשיתיים של המין האנושי, וכשהוא גדל, הוא עובר דרך המצבים של תקופות מאוחרות יותר של האבולוציה האנושית, וכן הלאה. כלומר, התפתחות הילד משחזרת כביכול את אבולוציית המין האנושי כולו. דבר כזה ניתן להציג רק כפנטזיה, כפרי דמיון, והוא אינו תואם שום מציאות. רק מדע-הרוח מסוגל להתקרב למציאות בתחום זה. אם נעקוב אחר העוּבר האנושי מהשבוע הראשון, השני או השלישי – במידה שניתן לעשות זאת כיום – עד ללידתו, נראה רמזים של צורות עוקבות הנעשות יותר ויותר מושלמות, צורת דג וכו'. לעומת זאת, כאשר מתבוננים בשנים הראשונות בהתפתחות הילד, לא רואים שום דבר המצביע על חזרה כלשהי על מצבים קדמוניים של האבולוציה האנושית, וגם בהמשך ההתפתחות לא רואים שחזור של תקופות מאוחרות יותר של האבולוציה האנושית. אם נרצה למצוא דברים כאלה, נצטרך לדמיין ולהמציא בהתפתחות הילד כוחות ותהליכים שאינם קיימים במציאות. היה זה חלום יפה כאשר הפדגוג וולף,^[2] או אחרים טענו כי ילדים עוברים תקופה של עידן ברברי פראי, ולאחר מכן הבנים עוברים תקופות מסוימות המשחזרות את תקופת התרבות הפרסית, וכו'. מהמצאות אלה יכולים לצאת דימויים פיוטיים יפים, אבל הם שייכים לתחום האבסורד, כי תיאור כזה לא מתאים בכלל לשום מציאות אמיתית! אתה חייב להיות מסוגל לראות את חיי האדם במציאותם המלאה אם אתה רוצה למצוא בהם את המקבילה הנפשית-רוחנית לחוק הביוגנטי הבסיסי. וכאן מדע-הרוח מגלה שאין להסתכל על תחילת החיים, אלא על סופם. כאשר האדם עובר את השנה ה-35, ה-40, ה-45 לחייו, ואחרי גילאים אלה עדיין שומר על יכולת התבוננות עצמית מסוימת, אז מופיעים שרידים מסוימים בחיי הנפש של האדם, בחוויה הפנימית ביותר של האדם. כשם שבגשמיות החיצונית באים לידי ביטוי בחיים העובריים שרידים מסוימים מהאבולוציה של המין האנושי, כך מופיעות החוויות הפנימיות המיוחדות במינן שהאדם חווה לאחר גיל 35, 40, 45, כאשר מתפתחת בו התבוננות עצמית אמיתית, שניתן להגיע אליה רק אם מפתחים את אותה פעילות חשיבה שמופיעה כשחיים באופן אמיתי את מדע-הרוח. אז ניתן לשים לב לכך שבגילאים מתקדמים מופיעות חוויות פנימיות שאינן באות לידי ביטוי בשלמותן, אלא מופיעות כשרידים; כבר לא קיימת אז הגשמיות המאפשרת לנו לתת באמת ביטוי למה שמופיע בגיל זה מבחינה נפשית-רוחנית; הגשמיות נכשלת מבחינה זו. כל עוד אנחנו לא נרשה לגשמיות שלנו להטעות אותנו, נהיה עשירים מבחינה נפשית-רוחנית לעת זקנה. אך כיום מעטים הם האנשים בתרבות השכלתנית שלנו שמבחינים במה שקורה בנפש ככל שהאדם מתקדם בשנים. ואתם יודעים מדוע הם אינם שמים לב לזה? בגלל החינוך שלנו כיום, החינוך שמבוסס על אינטלקטואליזם, על שכלתנות! זה גורם לנו להיות תלויים מאוד בגשמיות. לכן איננו שמים לב שברגע שעברנו את גיל 35, בחיי הנפש שלנו מתרחשים דברים שפשוט לא ניתן לתת להם ביטוי פיזי בגלל הגוף הפיזי האנושי הנוכחי, אך ניתן לחוות אותם באופן פנימי אם איננו ישנים מבחינה נפשית כשעוברים תקופה זו בחיי האדם.

זו עובדה שמעיקה ומכבידה מאוד על נפשנו כי רוב האנושות כיום ישנה בזמן אותן חוויות של ההזדקנות שביכולתן להוביל את האדם לעומקים עצומים, אם הוא רק יחווה את הזדקנותו בערות פנימית מלאה. כיום, הרוב הגדול של בני האדם עוברים את חייהם כשהם ישנים! אם אנו מפתחים חשיבה פעילה, אם אנו רוכשים חיי רגש וחיי רצון פעילים – ועוד רגע נראה מה זה אומר בדיוק – אז אנו יכולים להבחין בשרידים אלה של חיי הנפש בגיל מבוגר. אמנות חינוך אשר מופרית באמת על ידי מדע-הרוח תביא לכך שנוכל באמת לחוות את החוויות האלה של הזקנה. רק אז נדע גם במסגרת הסדר החברתי שחוויות כאלה של הזקנה אכן קיימות; ורק אז האדם גם יפגוש בצורה שונה את החיים לקראת הזקנה. במובן מסוים, הוא יהיה סקרן לגבי מה שהגיל יכול להציע לו. תתפתח אז בבני האדם חוויית חיים פנימית שונה לגמרי.

אך מה הסיבה לכך שמופיעים שרידים של חוויות כאלה בזקנה? כדי להבין זאת, יש להתבונן באבולוציה האמיתית של המין האנושי מנקודת המבט של מדע-הרוח. באנתרופולוגיה המטריאליסטית, התפתחות אמיתית זו של המין האנושי נשארת באפלה, והאמונה הרווחת היא שנקודת המוצא של האבולוציה האנושית היא המצב הפראי של האנושות. אין זה נכון. להיפך, אם נחזור לאלף השביעי או השמיני לפני הספירה, בחלק גדול מהאנושות המתורבתת דאז התפשט ידע קדמוני. זה היה ידע קדמוני מסוג אינסטינקטיבי, אך הוא ידע שעלינו כיום להשתחוות בפניו בענווה, אם אנו מסוגלים להבין אותו. השרידים האחרונים מתועדים בוודות של התרבות ההודית. אך אלה אינם הידע המקורי, אלא משהו שעבר שינויים. עבודת המחקר מתייחסת כיום לשרידים ההיסטוריים הראשונים של תרבות מצרים, בבל והודו בשכלתנות יבשה ביותר. אך מה שהמחקר הזה מוציא לאור עם כל השכלתנות היבשה שלו הוא שוב רק השריד האחרון של אותו ידע קדמוני אינסטינקטיבי של האנושות, שגרם לאדם להרגיש שהוא אחד עם היקום כולו. כל מי שבאמת שולט היום במדעי הטבע ואז רואה מה היה הידע הקדמוני הזה על בני האדם, אפילו בהשתקפותו הקלושה שנמסרה לדורות הבאים מבחינה היסטורית – מדע-הרוח יכול להראות את מה שלא נמסר מבחינה היסטורית; אתם יכולים לקרוא על כך ב"מדע הנסתר" שלי – כל מי שבאמת יודע כיצד להתבונן לעומק בידע קדמוני זה, מודע לכך שבזמנים העתיקים יותר של האבולוציה האנושית הדברים נראו שונה ממה שמאמינה האנתרופולוגיה המטריאליסטית של ימינו, שמדמיינת שהאדם התפתח מעצמו מהאדם הפראי לזה שאנו אומרים עליו היום: "הגענו כה רחוק". לא, ההתבוננות האמיתית באבולוציה האנושית מראה לנו שהייתה תחילה תקופה של אבולוציה פרהיסטורית. אנו חוזרים לאלף ה-7, ה-8 וה-9 לפני תחילת הכריסטיאניות, כאשר לבני האדם היה ידע ראשוני, שאותו הם יכלו לרכוש רק בזכות העובדה שנשארו מסוגלים להתפתח פיזית ונפשית עד גיל מבוגר יותר. ואז אנחנו מסתכלים על התרבות הראשונה שקמה בדרום אסיה אחרי שאסון עולמי גדול פגע באדמה. אנו יכולים להתקרב לתרבות קדומה זו רק על ידי התבוננות בתכונות האנושות באותה תקופה. כיום, ההתקדמות המקבילה של ההתפתחות הפיזית עם התפתחות הנפש עד גיל 7, ואז שוב עד להתבגרות המינית, נפסקת בגיל 30-20; בגיל זה אנחנו כבר מוכנים כבני אדם עבור התקופה הנוכחית. מאותו רגע, אנחנו לא יכולים עוד לצפות לכך שנעבור קפיצות ענקיות בהתפתחות באותו אופן שבו אנו מתפתחים בקפיצות עם התחלפות השיניים וההתבגרות המינית.

המצב היה שונה בתקופות הקדומות של האנושות. בתקופה ההודית הקדומה, בני האדם התפתחו פיזית עד שנות ה-50 לחייהם, באותו אופן שבו אנו מתפתחים רק עד שנות ה-20 שלנו. באמצעות העובדה שההתפתחות הפיזית-גופנית וההתפתחות הרוחנית-נפשית מקבילים, היה קיים אותו ידע קדמוני אינסטינקטיבי אצל האבות של אותה תקופה. אותם אבות פשוט הזדקנו והמשיכו להתפתח נפשית-רוחנית עד לשנות ה-50 לחייהם, ועדיין עברו טרנספורמציה פיזית כמו זאת שאנו חווים רק בהתבגרות המינית.

ואז הגיע התקופה שב"מדע הנסתר" שלי קראתי לה התקופה הפרסית הקדומה. כאן אנו חוזרים לאלף הרביעי, החמישי והשישי לפני הכריסטיאניות, כאשר ההתפתחות הגופנית נמשכה עד שנות ה-40. ואז מגיעה האבולוציה המצרית-בבלית, באלף השלישי והרביעי לפני הספירה. האדם נשאר מסוגל להתפתח עד אמצע החיים, עד אחרי גיל 35. ואז מגיעה האבולוציה שיש לנו עליה ידע משמעותי דרך ההיסטוריה: האבולוציה של התקופה היוונית-לטינית, היוונית-רומית, שבה האדם נשאר מסוגל להתפתח באופן מלא מבחינת גופו הפיזי עד תחילת שנות ה-30 לחייו. היוונים וגם הרומאים של אותה תקופה חיו באופן שונה מאיתנו. אנשים אינם מקבלים כיום אמיתות כאלה בהתפתחות ההיסטורית של העולם משום שתשומת הלב כבר אינה מופנית אל הדברים האלה. אנשי יוון העתיקה עדיין חיו כך שהם הרגישו את ההיבט הנפשי-רוחני בו זמנית כמו דבר גופני. כשהם הפנו את מבטם אל העולם, הם ידעו: אינני מסתכל רק על דברים; בו בזמן הם היו ערים לתהליכים פיזיים בתוך גופם. זה היה כך הודות לעובדה שהם נשארו מסוגלים להתפתח פיזית-גופנית הרבה יותר זמן מאיתנו.

את כל מה שאנשי התקופות הקדומות של האבולוציה האנושית עדיין חוו בגופם, אנחנו חווים בגיל מבוגר רק בנפש-רוח שלנו – אם איננו עוברים את כל הגיל המבוגר תוך כדי שינה. אלה השרידים שדיברתי עליהם. מבחינה פיזית, תחילת החיים מופיעה, על פי החוק הביוגנטי הבסיסי, כחזרה על מה שהתרחש בהתפתחות המין האנושי, אך כיום אנו חווים את מה שעבר על האנושות הקדומה על ידי התבוננות בשרידים של הזקנה. מה שאנו חווים כיום בסוף שנות ה-40 או תחילת שנות ה-50 לחיינו כשרידים נפשיים, עדיין יכול לתת לנו מושג על התרבות ההודית הקדומה הראשונה, באלף השביעי והשמיני לפני הכריסטיאניות. מה שאנו חווים נפשית-פנימית בשנות ה-40 נותן לנו השתקפות של המצב בתקופה הפרסית הקדומה באלף הרביעי והחמישי. מה שאנו חווים לקראת סוף שנות ה-30 לחיינו הוא השתקפות – כבר לא פיזית, אלא רק רוחנית – של מה שהמצרים והבבלים הקדומים חוו והרגישו באופן שונה לגמרי, ולכן היו להם חיים חברתיים שונים לגמרי. החוקרים המלומדים מתארים כיום את היוונים בצורה לגמרי שונה מאיך שהם היו באמת. מוזר איך שהכול מבוסס כיום על דברים חיצוניים. לפני המלחמה, שמענו שבמקום זה או אחר בעולם יתקיימו שוב מה שנקרא משחקים אולימפיים. למעשה, במשחקים אלה מחקים את המראה החיצוני של אותם משחקים שהיו מבוססים לגמרי על העובדה שהאדם יכול היה לעבור התפתחות פיזית עד אחרי שנות ה-30 לחייו, התפתחות שכבר לא ניתן לעבור בתקופתנו. בזמנים הקדומים, מתוך הגוף הפיזי האנושי זרם משהו נפשי-רוחני באדם עד לגיל הרבה יותר מתקדם.

אם כן, אנו יכולים לומר:

תקופת התרבות הראשונה: חוויות אמיתיות עד אחרי גיל 48

תקופת התרבות השנייה: חוויות אמיתיות עד אחרי גיל 42

תקופת התרבות השלישית: חוויות אמיתיות עד אחרי גיל 35

תקופת התרבות הרביעית: חוויות אמיתיות מגיל 28 עד גיל 35.

תקופת התרבות החמישית היא התקופה שלנו, תקופתנו הנוכחית; אנחנו חיים בה מאז אמצע המאה ה-15, ואנחנו נשארים מסוגלים להתפתח עד גיל 27 או 28 לכל היותר.

רק השקפה זו יכולה לתאר את האנושות הנוכחית. האנושות הנוכחית חייבת להתפתח באופן שונה מהאנושות בתקופות קודמות. בתוך הנפש-רוח של האדם המודרני כבר לא מופיעים רעיונות חיים, תפיסות חיות, אם הוא נשאר תלוי באופן פסיבי בהתפתחותו הגופנית-פיזית. אם איננו רוצים שאחרי גיל 30 תיווצר שממה בתוכנו, עלינו ליצור לעצמנו תפיסות ממקורות שונים מאלה של התפיסות שאותן אנו רוכשים אך רק באמצעות התפתחותנו הגופנית-פיזית. לעת עתה, בני האדם עדיין חיים באשליות איומות לגבי הדברים האלה.

אני רוצה לציין שהרעיונות הדתיים שלנו, כולל אלה שעדיין נוכחים בהוראה שלנו, עברו אלינו בירושה. מדוע אנו פוחדים לחדש את החשיבה הדתית שלנו? מפני שאנשים כיום חוששים מאוד מלקבל דברים ממקורות רוחניים. הם רוצים להסתפק במה שעבר אליהם בירושה, כי במובן מסוים הם רואים את עצמם מול האין, מול הריק. תחושה זו מוצדקת, משום שבגיל 27 או 28 גוועים באדם כיום החיים הרוחניים הפנימיים שמתעוררים עקב התפתחות הגוף. לכן הייתה שממה בתוכנו אילו הרעיונות הדתיים שירשנו כבר לא היו פועלים בנו, לפחות באופן לא מודע ואינסטינקטיבי. ואילו לא היינו מנציחים דרך המסורת רעיונות מסוימים מימי קדם, כולנו היינו הופכים שוממים אחרי גיל 28. כיום אנו חייבים להכיר בחוק זה של האבולוציה האנושית. שימו לב כי יש להבין את מה שאני אומר כדימוי. ככל שמתקדמת האבולוציה של האנושות, כך האנושות נעשית צעירה יותר. במילים אחרות, האבולוציה של האנושות מגיעה באופן פסיבי לשנים צעירות יותר ויותר, ואז היא מפסיקה לפעול מבחינה רוחנית. היוונים עדיין הגיעו לגיל 30 בהתפתחות הגוף. האדם של ימינו משיג זאת רק דרך התפתחות נפשית-רוחית ופנימית, דרך יכולות פנימיות שאותן עליו להוציא לאור באמצעות רוחניות יצירתית. ככל שאנשים יתקררו יותר ביחס לרעיונות הדתיים המסורתיים ולא ירצו לשים שום דבר אחר במקומם, כך הם יחוו יותר את ההתקררות הזו. חינוך שכלתני טהור לעולם לא יוכל לתת דבר לבני אדם בגילאים מאוחרים יותר. זה בעצם מה שקורה עם החלפת השיניים, מה שמתרחש בילדות המוקדמת, ומה שאנו יכולים ליצור רק כאשר מעוררים את הרצון. אך העיקר הוא שהאדם חי כיום בתוך אנושות שמסוגלת להתפתח באמצעות גשמיותו רק עד גיל 27 או 28, ואת האימפולסים להמשך ההתפתחות בגיל מבוגר יש לספק ממקורות רוחניים.

אם אנו בוחנים כך את החיים החברתיים, עלינו לומר לעצמנו שההתבוננות ברעיונות מראה לנו שהאנושות נעשית צעירה יותר, שמתרחש תהליך שדרכו האנושות נעשית, במובן מסוים, פחות ופחות מושלמת. אך אני מאמין שהרצון שיכול להפרות את האמנות הפדגוגית שלנו גדל ומתפתח אצל האדם שיכול להבין באמת את העובדה הזאת, האדם שיכול להציב את עצמו באנושות עם תחושת אחריות מלאה ועם ידע כזה על האבולוציה של האנושות. אדם כזה מסתכל אז על מה שיש לעשות בפועל. עלינו לחלץ ממקורות רוחניים משהו שמאפשר לאדם להיות אנושי גם כאשר הוא עובר את גיל 27 או 28. הבנה מעמיקה זו, ברגש ובתודעה, של האימפולסים בהתפתחות האנושות היא הדחף שאנו זקוקים לו תחילה. אנשים אינם מבינים זאת בימינו. אם אנשים שומעים כיום שוב ושוב שכדור הארץ התפתח ביחד עם כוכבי לכת אחרים מתוך ערפילית קדמונית, שיום אחד הוא ייפול שוב בחזרה אל תוך השמש, ושאנחנו לא יודעים מה היא בעצם מטרת הקיום של אנושות זו, אם אנשים מפנימים את תמונת האבולוציה שאותה מציגה השקפת העולם המדעית, מכל זה לא ייוולד שום רצון. אך מתוך השקפת עולם זו, אשר מתבוננת במציאות האמיתית שבאדם, עולה הרצון, שכן אנו יודעים עכשיו מה עלינו לעשות, אנו יודעים שכעת מתחילים להופיע אותם צרכים חינוכיים שבעבר הטבע עצמו דאג להם. אנו מביטים לאחור אל הזמנים הקדומים ואומרים: אתם היוונים הייתם עדיין ברי המזל על כך שהייתם מסוגלים לפתח את הנפש-רוח בעצמכם מתוך גופכם הפיזי גם אחרי גיל 28; אתם המצרים, אתם הבבלים, על כך שאפילו בשנות ה-40 לחייכם הייתם מסוגלים להתפתח מהסיבה הפשוטה שכוח אלוהי פעל עם השפעה עוצמתית באיברים הפיזיים שלכם. אפשרות זו למצות את מה שהשיג הטבע עצמו, כלומר הכוחות האלוהיים בטבע, אינה קיימת עוד עבור האנושות המודרנית, ותהיה קיימת פחות ופחות עבור האנושות העתידית. אנחנו, בני האדם, חייבים לקחת בעצמנו אחריות על התפתחותנו. עלינו למצוא יותר ויותר את הדרך להתמודד עם המשימה להפוך את בני האדם לאנושיים באמת. זו הנקודה שבה המדע מתחיל להפוך ישירות לרצון. כי בנקודה זו, מתברר שאנחנו נכנסים בעצם לתקופה באבולוציה האנושית שבה עולות בפני אמנות החינוך משימות חדשות. לכן עד לאחרונה כל אמנות החינוך הייתה אינסטינקטיבית. יותר מכל דבר אחר, כל אמנות החינוך הייתה אינסטינקטיבית. היו אז עקרונות מופשטים טובים, כפי שכבר הסברתי. אולם כעת מתעורר הצורך להפיח רוח חיים בעקרונות מופשטים אלה מבפנים, משום שביכולתנו להחיות עקרונות מופשטים אלה, ולהפוך אותם לאמנות אמיתית של חינוך אנושי, כי אחרת האנושות העתידית תהפוך לשוממה.

כאשר אני עומד כעת בתחילת הדברים שאני רוצה לדון בהם בנושא אמנות החינוך, אתם מבינים שאינני רוצה שנקודת המוצא תהיה דיון תיאורטי, אלא רגשי. כהתחלה, הייתי רוצה לומר שהפדגוגיה אינה צריכה להתבסס על עקרונות, אלא על רגש. ברגע זה, עלינו להיות חדורים ברגש: תוכן הנפש של האנושות הופקד בידיהם של אלה שמחנכים את הצעירים. זו הדרך הבריאה, כאשר אנו מרגישים את עתיד האנושות בתוכנו, אפשר לומר. זוהי נקודת המוצא הנכונה, לא כאשר אנו יודעים דבר זה או אחר, אלא כאשר אנו מרגישים וחווים את משימת החינוך כולה כקשורה לאבולוציה האנושית. רציתי להציג בפניכם נקודת מוצא זו היום לא כמשהו תיאורטי, אלא כרגש. הייתי אומר שתוכלו לתפוס נכון את מה שרציתי להביא בפניכם היום אם תוכלו לשכוח את כל המשפטים האינדיבידואליים שאמרתי, את כל האמירות התיאורטיות ששמעתם, ותוכלו להרגיש בנפשכם את כובד המשימה של המחנך. אם נוכל לקחת איתנו ברגש זה את כל מה שהתעורר בתוכנו דרך מחשבות אלה, אם רגש זה יכיל את כל מה שנאמר, נוכל לפתח מתוך רגש זה במהלך ההרצאות הבאות את הפרטים הקשורים לאמנות החינוך.

מתוך התשובות להסתייגויות שהועלו (בעל פה) לאחר ההרצאה הרביעית

ד"ר שטיינר:

הייתי רוצה להוסיף היום רק עוד כמה דברים: מאוד קל להניח שציורי ילדים, למשל, מזכירים ציורים של עמים פראיים. אך טענה זו מבוססת על השערה מופרכת לחלוטין, ההשערה הטוענת שהעמים שאצלם אנו מוצאים ציורים כאלה כיום הם העמים המקוריים. זה נכון שאנו יכולים להשוות את ציורי הילדים עם ציורים שנעשו על ידי מה שאנו מכנים עמים פרימיטיביים. אך למעשה, עמים אלה אינם פרימיטיביים, אלא מנוונים. האנתרופולוגיה המדעית טועה גם כשהיא טוענת שהעמים החיים כיום כפראיים וברבריים הם במידה מסוימת אותם אנשים שאנחנו הצאצאים שלהם. אסור שאמנות החינוך תתבסס על טעויות כאלה של המדע; כי אז, אנו נעריך יתר על המידה את התכונות הילדיות [childlike] של העמים הפראיים החיים בימינו; ובתקופה האחרונה באמת מגזימים מאוד בערך של תכונות אלה. אנו יכולים להודות בעובדות, כמובן, קיימת אי הבנה של הקשר האמיתי בין התפתחות האדם האינדיבידואלי לבין האבולוציה האנושית כולה. אין זה מאוד משמעותי גם שהיום אפשר למצוא שירים של ילדים שמקורם בתקופה שתיארתי כאן כתקופה החמישית. מקורם איננו יותר קדום מזה. אם היינו חוזרים דרך מדע-הרוח לעבר רחוק יותר מאשר מסוגלת להגיע האנתרופולוגיה החיצונית, היינו מגלים שאין זה נכון בשום אופן להשוות את שירי הילדים של ימינו למה שהיה קיים בזמנים קדומים של האבולוציה האנושית. אני רוצה להצביע היום רק על העובדה שהאנתרופולוגיה החיצונית, אשר מתחקה אחר האדם מההווה ועד לזמנים הקדומים, ורואה באדם המודרני הד של האדם הקדמון, חייבת למצוא דרך חדשה, מדעית-רוחית, להתבוננות באבולוציה האנושית. בדרך זו, כמובן, יש לפתח גם חוש כלפי מה שנותר רק מבחינה היסטורית מהתרבות הבראשיתית האינסטינקטיבית של האנושות. אני מזכיר לכם את ספרות הוודות ואת אמירות הטאו המשמעותיות ביותר של לאו צו, וכן הלאה. דווקא מי שמציג השקפה מדעית-רוחית לגבי האבולוציה האנושית ייקח בחשבון את כל מה שנמסר מבחינה היסטורית לפני שהוא יגיע למה שציינתי כאן.

לא בכדי אמרתי אתמול שהרבה יותר נוח, כמובן, להצטרף לדעה הכללית מאשר להתנגד לכל כך הרבה דברים. אך קיים עיקרון פדגוגי מסוכן כיום: למצוא הקבלה בין מה שילדים עושים לבין מה שעושים העמים הפראיים של ימינו, או מתקופות קדומות יותר – מה מכנים כיום "תקופות קדומות". כי העיקר הוא שנמצא מקורות אמיתיים של חיים רוחניים, ועלינו לחפש אותם תחילה אצל הילד.

לגבי הדבר השני. שימו לב שאמרתי שכיום אנו מוצאים את העיקרון המופשט – אפילו תיארתי אותו כעיקרון מצוין – שהכול צריך להתפתח מתוך הילד. אפשר לשמוע זאת היום בכל מיני צורות, ואפשר לראות גם שאנשים מאמינים שזה מה שהם עושים. אך ראשית נסו להבין מה זה אומר לא להתייחס לטבעו של הילד כאל משהו מיסטי לא ידוע, שלאחר מכן צריך להתפתח מתוך עצמו, אלא עלינו להכין קודם כול את עצמנו דרך מה שאנו משיגים בעצמנו כחינוך עצמי, וזה דבר שאנו יכולים להשיג רק באמצעות מדע הרוח. נסו להשיג תובנה, בעזרת מדע-הרוח, לגבי מה שחי באמת בילד!

אין לי שום דבר נגד העיקרון שאין להביא לילד שום דבר מבחוץ, אלא יש לראות את כול מה שנמצא בו. אך קודם כל צריך ללמוד לראות את הילד. כדי לעשות זאת, האדם חייב קודם כל להיות שקוף, ומה שתיארתי מאפשר לראות באמת את הטבע האנושי מצדדים רבים ומגוונים ביותר. הצדדים הרבים האלה של הטבע האנושי מוסתרים על ידי מה שמגיע היום מהגישה המטריאליסטית הרגילה. כי מה שמכונה כיום נפשי-רוחני הוא לעיתים קרובות רעיון מופשט, שכלתני. כמובן שחלק ממה שנדרש כדי להוכיח את הדברים שאמרתי יתברר באמת רק בהרצאות הבאות. אבל אין לי כל התנגדות לאמירה שעלינו להעריך מעל לכול את מה שנמצא בתוך הילד ולדלות אותו ממנו, ואין לי כל התנגדות גם לאמירה שלא צריכים להביא לתוך הילד את מה שיש בתוכנו. להיפך, אני רואה בשני עקרונות אלה משהו לגמרי מובן מאליו. אני רק רוצה להראות איך אפשר לקיים שני עקרונות אלה באופן מקיף.

——————————————————————————————-

1. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
2. Friedrich August Wolf, 1759-1824. ↑