התחדשות אמנות החינוך דרך מדע-הרוח
רודולף שטיינר
GA301
תרגום מאנגלית וגרמנית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 2
המבנה המשולש של האדם
באזל, 21 באפריל 1920
תקציר: ההבדל בין המדע הרגיל למדע-הרוח. המבנה המשולש של האדם: גוף, נפש ורוח. המבנה המשולש של הגוף הקשור לחיי הנפש: מערכת העצבים והחושים – חיי החשיבה, המערכת הריתמית – חיי הרגש, והמערכת המטבולית – חיי הרצון. עצבים מוטורים ועצבים סנסוריים. הקשר בין הרגש לתהליכים של מחזור הדם עם הדוגמה של החוויה המוזיקלית. התנועה של נוזל המוח והשדרה. המבנה המשולש של הנפש: חשיבה, רגש ורצון. סימפתיה ואנטיפתיה. המבנה המשולש מבחינה רוחנית: ערות לעומת שינה. חשיבות השינה לתחושת ה'אני'.
********************************************
לפעמים קשה לאפיין באופן שיתאים לתודעה של זמננו את טבעו המיוחד של מדע-הרוח; כי מובן מאליו שאנחנו שופטים דברים על פי מה שכבר מוכר לנו. מדע-הרוח, כפי שאנחנו מבינים אותו כאן, הוא בעל אופי שונה ממה שאנו רגילים לכנות מדע כיום; כמובן, הוא בעל אופי שונה לא מפני שהוא שואף לגלות תכנים שונים או רעיונות אחרים על דברים, אלא מפני שהוא מתייחס לאדם כולו באופן שונה; ודווקא הודות לאופי השונה שלו, מדע-הרוח יכול להפרות את אמנות החינוך. אם אדבר על טבעו המיוחד, זה של מדע הרוח, אני רוצה לומר בתור התחלה את הדברים הבאים.
כשאנו שומעים על ידע כלשהו היום, אנו מאמינים שאנו רוכשים רעיונות מסוימים על דבר זה או אחר, ואז, אם יש לנו זיכרון פחות או יותר טוב, אנחנו נושאים איתנו בזיכרוננו את הרעיונות האלה לאורך כל חיינו. אנחנו זוכרים דברים, ובזכות הזיכרון שלנו אנחנו יודעים אותם. אך למעשה, מדע-הרוח לא נועד לכך שנשתמש בו בחיים באופן זה. כמובן, רבים כן ניגשים למדע-הרוח בצורה כזו בגלל הרגלי החיים של תקופתנו. אבל אלה שמתייחסים לידע של מדע-הרוח כאל מעין אוסף של רעיונות בצורת רשימות, לא רואים את הידע הזה במובן הנכון. כי אז הם בעצם מסתכלים על משהו שהוא הרבה יותר קרוב לחיים מאשר הידע החושי והחומרי הרגיל באופן כזה שהוא הופך להיות למשהו מרוחק מהחיים, בדיוק כמו נקודת המבט החושית-חומרית. אם מישהו היה אומר: אכלתי ושתיתי אתמול, זה קרה פעם אחת, אז אני כבר לא זקוק לזה כל ימי חיי, היינו כמובן חושבים שזו שטות. כי חייבים לחדש כל הזמן שוב ושוב את הקשר של האורגניזם האנושי עם מה שהאורגניזם הזה חייב לקבל מהטבע מחוץ לאדם, ואי אפשר שלא לחזור שוב ושוב על התהליך הזה של הזנה ועיבוד מחדש. במובן מסוים, אותו הדבר נכון גם לגבי מדע-הרוח. מדע-הרוח נותן לפנימיות האדם משהו שממלא אותו בחיים, משהו שהוא חייב לחדש שוב ושוב, כדי שהוא יישאר תמיד חי בתוכו. ולכן מדע-הרוח הוא משהו שהרבה יותר קרוב לאלמנט היצירתי באדם מאשר הידע הרגיל, ולכן יכול לתת לנו השראה אמיתית מכיוונים רבים, כדי שנדע לעבוד כאמנים עם החומר היקר ביותר הזה, האדם בהתהוות.
זה לא ברור ישר מן ההתחלה שמבחינה זו, מדע-הרוח הוא משהו חי. אבל אם תבחנו בסבלנות את הדברים שעלינו להציג בהתחלה בצורה מופשטת יותר בגלל הרגלי החשיבה המודרניים שלנו, אם תהיה לכם סבלנות להתבונן בדברים אלה, תתחילו לשים לב שהם הופכים בהדרגה למשהו חי. אז יהיה לנו בכל רגע, בכל שעה, לא רק ידע, אלא בו-בזמן גם בית ספר של אהבת החיים. אם תהיה לכם סבלנות, תראו איך למדע-הרוח יש כיוון שונה לגמרי, ותראו שאת הנזק הגדול ביותר גורמים לו דווקא אלה שפעם למדו משהו ממדע-הרוח ואז מתייחסים אליו כמו לכל ידע אחר, כמו לרשימה של כל מיני עובדות.
רציתי לומר זאת בראשית דבריי, משום שאת הדברים שאומר היום יש לראות קודם כול באור זה. אתמול הצבעתי על כך שכדי לקבל ידע אמיתי על טבע האדם, יש להסתכל עליו מנקודות מבט שונות רבות, אך נקודות מבט שונות אלה מובילות לראייה מאוחדת של ההיבט הפיזי-גופני והנפשי-רוחני. אמרתי אתמול שבמדע-הרוח מדברים על האדם הפיזי, האדם האתרי, האדם האסטרלי וישות ה'אני'. במובן מסוים, כל אחד ממרכיבים אלה של הטבע האנושי מורכבים גם הם משלושה חלקים. הגוף הפיזי מורכב משלושה חלקים, וכך גם שאר מרכיבי האדם, כך שניתן לקחת בחשבון נקודות מבט מצטלבות מגוונות ביותר. היום אנסה לשפוך אור על טבע האדם מזווית שונה לגמרי, ואתם תראו איך בסופו של דבר יופיע באור זה תיאור חי של ישות האדם.
אנו יכולים להסתכל על האדם באופן שונה לחלוטין מאתמול, משלוש נקודות מבט: מנקודת מבט גופנית, מנקודת מבט נפשית ומנקודת מבט רוחנית. אני רוצה להדגיש שמה שאני אומר היום נאמר מנקודת מבט שונה לגמרי, ורק בהמשך יופיע הקשר למה שנאמר אתמול. כאמור, אנחנו יכולים להסתכל על האדם מנקודת מבט פיזית. אנו רואים אז מייד שהאדם מופיע בפנינו כישות משולשת. גם מנקודת המבט הנפשית וגם מנקודת המבט הרוחנית, הוא מופיע בפנינו כישות משולשת.
נתבונן תחילה באדם מנקודת מבט פיזית-גופנית. ההשקפה המדעית-פיזיולוגית של זמננו מוטעית מבחינות רבות, ואינה מגיעה להשקפה חיה אמיתית לגבי טבע האדם. על בסיס מחקר שאותו ערכתי בנושא במשך שלושים שנה, הצבעתי על דברים אלה בספרי "חידות הנפש", שיצא לאור לפני שנתיים-שלוש. בהתחלה הצבעתי על החלוקה הטבעית של האדם הפיזי לשלושה חלקים. קודם אחזור על הדברים כפי שהצגתי אותם, ובהדרגה במהלך ההרצאה אוסיף את הראיות האינדיבידואליות כדי לבסס את דבריי.
אם נבחן את האדם תחילה מזווית גופנית, קודם כול נתבונן במהותו כישות חיה, הקולטת את העולם החיצוני דרך החושים. אבל אתם יודעים גם שהחושים האלה, אשר ממוקמים במובן מסוים בפריפריה של האורגניזם האנושי, מובלים הלאה אל תוך האדם הפנימי דרך עצבים. כל מי שמערבב בלי הבחנה את ארגון החושים והעצבים עם שאר האורגניזם של האדם אינו מתבונן באדם באופן שמאפשר לו להבין את מהותו. יש מידה גבוהה של עצמאות, של אינדיבידואליזציה, במה שאני מכנה האדם העצבי-חושי. ודווקא משום שכיום המדע המודרני מתייחס לאדם כאל מעין אחדות מעורפלת, בני האדם לרוב אינם לוקחים בחשבון את העצמאות הבסיסית הזו של האדם העצבי-חושי. תבינו זאת טוב יותר כשאמשיך להרחיב בנושא.
מרכיב עצמאי שני בישות האנושית הפיזית הוא כל מה שמשולב בה, שאני מכנה האורגניזם הריתמי, הקצבי של האדם; הוא החלק הריתמי במערכת הנשימה, במערכת מחזור הדם ובמערכת הלימפה. כל מה שפועל באדם באופן ריתמי שייך למערכת השנייה של הישות האנושית השלמה, ויש לה עצמאות יחסית מהאדם העצבי-חושי, כאילו ששתי המערכות האלה פשוט קיימות זו לצד זו באופן עצמאי, אך מתקשרות זו עם זו. לא קיימת באדם אחדות כמו זו שאותה מתארים המושגים המעורפלים במדעי הטבע של ימינו.
המרכיב השלישי הוא שוב משהו שיש לו עצמאות יחסית מבחינת האדם השלם: הוא מה שאני מכנה האדם המטבולי או האורגניזם של חילוף חומרים. אם מסתכלים על הפעילות של שלושת ההיבטים האלה באדם, האדם העצבי-חושי, האדם שחי בפעילויות ריתמיות מסוימות, והאדם שחי במטבוליזם, אז יש לנו את כל מה שקיים בטבע האנושי כאורגניזם פעיל. יחד עם זאת, הצבענו על שלוש מערכות עצמאיות באורגניזם האנושי.
צריך להבין שהמדע של ימינו מציג מושגים שגויים לגבי שלוש המערכות העצמאיות הללו כאשר נאמר פשוט שחיי הנפש קשורים לחיים העצביים. האמונה שחיי הנפש קשורים רק לחיי העצבים מבוססת על הרגל חשיבה שהשתרש במהלך הזמן, מאז סוף המאה ה-18. כדי להתחבר למשמעות של חלוקת גוף האדם לשלושת החלקים שאותם ציינתי, אני רוצה לבחון את הקשר בין חיי הנפש של האדם לחלקים אלה.
קודם כול יש לומר שכל מה שמרוכז בגוף המטבולי של האדם, כלומר בפעילות הגוף של חילוף חומרים, קשור ישירות לרצון האנושי. מערכת הדם קשורה ישירות לרגש האנושי, והמערכת העצבית-חושית קשורה לחשיבה האנושית.
מדעי הטבע המודרניים יצרו בנושא זה רעיונות ומושגים שגויים. על פי מדעי הטבע, חיי הנפש של האדם קשורים ככלל לחיי העצבים, או לכל היותר לחיים העצביים-חושיים. כלומר, החשיבה, הרגש והרצון קשורים ישירות לחיים העצביים, ורק דרך העצבים מועברת פעילות חיי הנפש באופן עקיף לאדם הריתמי ולאדם המטבולי. דרך רעיון זה, נוצר בלבול קשה בתפיסה לגבי האדם. אנו מתרחקים מהטבע האנושי במקום להתקרב אליו. לחיים העצביים-חושיים יש קשר ישיר אך ורק לפעילות החשיבה, ולשום דבר מלבד זה. מצד שני, כשם שחיי החשיבה קשורים ישירות לחיים העצביים-חושיים, כך חיי הרגש קשורים ישירות למערכת הריתמית של האדם. חיי הרגש כחלק מחיי הנפש פועמים בו-זמנית בנשימה, במחזור הדם ובמחזור הלימפה, והם קשורים ישירות למערכת ריתמית זו, בדיוק כשם שהחשיבה קשורה למערכת העצבים. ומערכת הרצון קשורה ישירות למערכת המטבולית. משהו קורה תמיד בחילוף החומרים אצל האדם כאשר יש פעילות רצון או אימפולס רצון. בניגוד למה שחושבים לרוב, אין קשר בין חיי העצבים לרצון. לרצון יש קשר ישיר עם חילוף החומרים, והאדם רק קולט/תופס את הקשר הזה דרך מערכת העצבים, בפעילות החשיבה שלו. אלה הם הקשרים האמיתיים. למערכת העצבים אין משימה אחרת חוץ מאשר לחשוב. בין אם אנו חושבים על אובייקט חיצוני כלשהו, או חושבים על מה שקורה דרך הרצון הקשור למטבוליזם, לעצבים יש תמיד את אותה משימה.
המדע של היום מבחין בין עצבים סנסוריים – שאמורים לשאת את רשמי העולם החיצוני מהפריפריה של הגוף אל האיבר המרכזי, כמו שהם אומרים – לבין עצבים מוטוריים, אשר אמורים לשאת את מה שנובע מהמערכת המרכזית כאימפולס רצון לפריפריה של הגוף. אנשים המציאו תיאוריות חכמות מאוד – ואני ארחיב על כך מאוחר יותר – תיאוריות באמת חכמות ביותר, כדי להראות איך אפשר להוכיח דרך חיתוך העצבים וכו' שיש הבדל בין עצבים סנסוריים ועצבים מוטוריים. אבל במציאות, לא קיים הבדל כזה. ומכל התיאוריות החכמות על ההבדל בין עצבים מוטוריים לעצבים סנסוריים, הרבה יותר משמעותית העובדה שניתן לחתוך את מה שנקרא עצב מוטורי ולחבר את קצהו לקצה של עצב סנסורי, והתוצאה היא עצב מסוג אחד. עובדה זו אומרת הרבה יותר מכל תיאוריה בדויה. היא מראה שאפילו מבחינה אנטומית-פיזיולוגית לא ניתן למצוא הבדלי תפקוד אמיתיים בין עצבים מוטוריים לעצבים סנסוריים. העצבים ה"מוטוריים" אינם אלה הנושאים את אימפולס הרצון מהאיבר המרכזי לפריפריה של האדם, אלא הם למעשה גם עצבים סנסוריים, רגישים. הם שם, למשל, כשאני מזיז אצבע, כדי שייווצר קשר ישיר בין ההחלטה של רצון לבין חילוף החומרים של האצבע, כדי שההשפעה הישירה של הרצון תפעל בחילוף החומרים של האצבע. את השינוי המטבולי הזה או את התהליך המטבולי הזה תופס או קולט מה שנקרא העצב המוטורי. ואם אני לא תופס, אם אני לא קולט את התהליך המטבולי, אז לא יכולה להיות גם החלטה של הרצון, מפני שהאדם תלוי בעובדה שהוא קולט את מה שקורה בתוכו, בדיוק כמו שהוא תלוי בקליטה של דברים בעולם החיצוני כדי להיות מודע להם ולהשתתף בהם.
עלי לומר שהבחנה זו בין עצבים סנסוריים לעצבים מוטוריים היא המשרתת הנוחה ביותר של המטריאליזם, משרתת שהייתה יכולה להופיע במדע המטריאליסטי רק מפני שבזמנים המודרניים שלנו אנשים מצאו אנלוגיה פשטנית, השוואה לטלגרף. שולחים מסר דרך הטלגרף מתחנה אחת לשנייה, ואז שולחים מסר בחזרה. אנשים משתמשים בדימוי זה של הטלגרף כדי לתאר לעצמם בערך את התהליכים במערכת העצבים, כדי לדמיין כיצד פועלת התקשורת מהפריפריה של האורגניזם לאיבר המרכזי ובחזרה דרך העצבים הסנסוריים והעצבים המוטוריים. כמובן, דימוי כזה התאפשר רק בתקופה שבה הטלגרף התחיל למלא תפקיד כל כך חשוב כמו במאה ה-19. אילו הטלגרף לא היה קיים, סביר להניח שלא היה נוצר הדימוי הזה, אלא במקום זאת, אפשר היה להגיע אולי לתמונה טבעית יותר של התהליכים שאנו מדברים עליהם.
אולי נראה כאילו שאנו רוצים להרוס מתוך קיצוניות מסוימת, מתוך ביקורתיות מוגזמת, משהו שכל כך הרבה אנשים השקיעו בו מאמץ רב. אבל אל תחשבו שהדבר קל כל כך. אל תחשבו שזה קל לנו. התחלתי כבר בגיל צעיר מאוד לעסוק בתיאוריות על מערכת העצבים, ובשבילי הייתה זו חוויה מזעזעת לגלות בדיוק עד כמה התיאוריה הזו היא המשרתת הגרועה של המטריאליזם, מפני שהיא הופכת את ההשפעה הנפשית הישירה של הרצון על המטבוליזם למשהו שהוא לגמרי חומרי, פיזי, כשהיא מתארת שסיבי עצב פיזיים נושאים את אימפולס הרצון מהאיבר המרכזי לפריפריה של האדם, כלומר לשריר, לאיבר התנועה. בדרך זו, מועברים תהליכים חומריים לתוך האורגניזם האנושי.
במציאות, במעשה רצון יש קשר ישיר בין המהות של אימפולס הרצון הנפשי לבין תהליך מטבולי מסוים. העצב נמצא שם רק כדי להעביר את הקליטה של תהליך זה. באופן דומה, העצב נמצא שם רק כדי לתווך את אותה קליטה שחייבת להתקיים כאשר נוצר קשר בין הרגש של האדם לבין תהליך המתבטא במחזור הדם. זה תמיד נכון כאשר אנחנו מרגישים. מה שמתרחש איננו מבוסס במהותו על תהליך עצבי כלשהו, אלא על שינוי במערכת מחזור הדם שלנו. עם כל רגש מתרחש תמיד תהליך, הפעם לא במטבוליזם, אלא במהלך הריתמי של תהליכי מחזור הדם. ומה שקורה בדם, מה שקורה בהיווצרות הלימפה, בהיבטים הלא מטבוליים של חילוף החמצן (חילוף החמצן הוא כמובן סוג של מטבוליזם, אבל הוא שייך למתווכי הרצון), במידה שבה מדובר בתהליך ריתמי של נשימה, כל זה קשור לרגש. כל רגש קשור ישירות לתהליכים ריתמיים. גם במקרה זה, העצבים נמצאים שם רק כדי לקלוט את מה שקורה ישירות בין הרגש בנפש לבין התהליכים הריתמיים באורגניזם. כלומר, שוב, העצבים הם רק איברי קליטה. לכן, מדע-הרוח מאפשר לנו להבין לראשונה מה זה אומר בעצם כאשר אנו מוצאים שוב ושוב שבספרי פיזיולוגיה או פסיכולוגיה כתוב: אפשר להניח באופן היפותטי כי לאדם יש עצבים סנסוריים ומוטוריים; אבל מבחינה אנטומית, יש בין שני הסוגים הבדל קטן לכל היותר בעובי שלהם, ולא בשום דבר אחר. לגבי ספקולציות על "טבס"[1] ומצבים דומים – אני עוד אחזור לזה מאוחר יותר. היום רציתי רק להצביע על כך שהתבוננות אובייקטיבית באורגניזם האנושי מראה שיש בו שלושה מרכיבים: האורגניזם העצבי-חושי, אשר מופקד על חיי הנפש של החשיבה, האורגניזם שחי בריתמוסים, אשר מופקד על חיי הנפש הרגשיים, והאורגניזם שחי בחילוף חומרים, במובן הרחב ביותר, אשר מופקד ישירות על החלק של הרצון בחיי הנפש.
לשם הבהרה, אנחנו יכולים להסתכל כעת על החיים בספירה המוזיקלית, למשל. החיים בספירה של המוזיקה הם ההוכחה הטובה ביותר – הוכחה אחת מני רבות, ועוד נכיר גם אחרות, אבל היא אולי אחת ההוכחות הטובות ביותר – ליחס המיוחד בין הרגש לבין החיים הריתמיים של האורגניזם. חיי החשיבה, אשר קשורים לאורגניזם העצבי-חושי, קולטים את החיים הריתמיים האלה בקשר שלהם עם חיי הרגש. כאשר אנו שומעים מוזיקה, כאשר אנו מתמסרים ליצירה מוזיקלית, אז כמובן אנו קולטים אותה קודם דרך חוש השמיעה. אבל הפיזיולוגים שיודעים להתבונן ברגישות גדולה יותר שמים לב לכך שהנשימה מעורבת באופן פנימי כאשר אנו עוקבים אחרי התמונה המוזיקלית, והם שמים לב לכך שהנשימה שלנו באמת משתתפת במה שאנו חווים בתוכנו, במה שגורם לנו לקלוט שהתמונה המוזיקלית היא משהו שיש לשפוט מבחינה אסתטית, משהו ששייך לספירה של האמנות.
חייבים להבין בצורה ברורה עד כמה מורכב התהליך המתרחש בתוכנו כל הזמן. ניקח כנקודת מוצא את האורגניזם שלנו. האורגניזם העצבי-חושי הזה, אשר מרוכז במוח האנושי, הוא מרוכז במידה כזו שלמעשה רק חלק קטן ביותר של המוח נמצא במצב מוצק; המוח כולו שוחה בנוזל המוחי-שדרתי. הנקודה הבסיסית היא שאילו המוח לא היה שוחה בנוזל המוחי-שדרתי, הוא היה לוחץ כל הזמן על כלי הדם הממוקמים בבסיס הגולגולת והיה מוחץ אותם כל הזמן. הודות לעובדה שהוא צף בנוזל המוחי-שדרתי, והוא נמצא כל הזמן במצב של ציפה, כפי שאתם יודעים על פי חוק ארכימדס מהפיזיקה, המוח, אשר שוקל בין 1300 ל-1500 גרם, לוחץ למעשה על בסיס הגולגולת רק ב-20 גרם לכל היותר. כלומר, מכיוון שהמוח נמצא במצב של ציפה חזקה, מופעל מעט מאוד לחץ על בסיס הגולגולת. אך הנוזל המוחי-שדרתי מעורב בכל החוויה האנושית שלנו לא פחות מאשר המוח המוצק. נוזל זה נמצא בתנועה מתמדת למעלה ולמטה. הוא נע מעלה ומטה בצורה ריתמית מהמוח דרך תעלת עמוד השדרה, מקרין אחר כך לתוך חלל הבטן, נדחף חזרה לחלל המוח כשהאדם שואף אוויר, ואז, עם הנשיפה, נדחף שוב החוצה, וזורם שוב למטה. הנוזל המוחי-שדרתי נע ללא הפסקה למעלה ולמטה, כלומר, ממשיך להגיע לשאר האורגניזם, כך שמתרחשת תנועה רוטטת מתמשכת, אשר ממלאת את האדם כולו וקשורה לנשימה.
כשאנו שומעים רצף כלשהו של צלילים, אנו פוגשים אותו כבני אדם נושמים. הנוזל המוחי-שדרתי נדחף באופן בלתי פוסק למעלה ולמטה. וכאשר אנו שומעים מוזיקה, הריתמוס הפנימי של הנוזל העולה ויורד פוגש בתוכנו את מה שנוצר בנו דרך הצלילים, באיבר השמיעה, כלקיטה חושית. מתרחשת התנגשות בלתי פוסקת בין הרטט הפנימי של הנשימה שלנו לבין מה שקורה באוזן כתהליך התפיסה של הצלילים. זוהי למעשה החוויה המוזיקלית, האיזון הזה בין התפיסה השמיעתית לבין התהליך הריתמי של הנשימה. וכל מי שרוצה לחבר ישירות בין התפיסה המוזיקלית, אשר חדורה ברגש, לבין תהליכים עצביים, מתאר את החוויה באופן שגוי לחלוטין. בתפיסה המוזיקלית, התהליכים העצביים קיימים רק כדי שנחבר את מה שאנו שומעים עם ה'אני' שלנו בצורה עמוקה יותר, כדי שנקלוט את מה שאנו שומעים בצורה מספיק ברורה כדי שנוכל לתרגם אותו למחשבה (Vorstellung).
ניסיתי לבחון את הדברים האלה מכל הכיוונים. זה היה בתקופה שבה בני האדם באירופה עדיין התעניינו יותר בשאלות כאלה. כידוע, היה אז ויכוח ער בין התפיסה של ריכרד וגנר ותלמידיו לבין התפיסה של הנסליק[2] הווינאי לגבי היופי המוזיקלי. היו דיונים מגוונים ביותר על שאלת התפיסה המוזיקלית. בהקשר זה, הייתה התייחסות גם לניסויים שאותם ניתן לערוך כדי להבין לעומק את התפיסה המוזיקלית. ובמיוחד בתפיסה המוזיקלית יש צורך לחפש את הקשר הבלתי אמצעי בין תהליכי מחזור הדם לבין מהו הרגש האנושי, כאשר בו בזמן ישנו גם קשר ישיר בין מערכת העצבים לחשיבה (Vorstellung). אבל לא צריך לחפש קשר ישיר כזה בין מערכת העצבים לרגש, וגם לא בין מערכת העצבים לרצון.
אני משוכנע שההשערה השגויה לגבי העצבים הסנסוריים והעצבים המוטוריים, שנכנסה למדע כמשרתת המטריאליזם, כבר השתלטה על החשיבה של בני האדם הרבה יותר ממה שחושבים, ותיכנס למנטליות, לדרך החשיבה של הדור הבא או בעוד שני דורות. בעצם, אני משוכנע שתיאוריה מטריאליסטית זו כבר הפכה לדרך חשיבה כללית באנושות. למעשה, מה שהוצג כתיאוריה בפיזיולוגיה או בפסיכולוגיה מהווה כבר חלק מהמנטליות שלנו, ודרך חשיבה זו מפרידה בין בני האדם. אם יש לאדם את ההרגשה – ולאנשים יש כבר היום הרגשה כזו – שכאשר אדם אחר עומד מולנו, יש לנו רק רשמים חושיים זה על זה, שחיי הרגש של האדם השני סגורים בפנינו, ויש קשר בינינו רק דרך העצבים, אז אנחנו בונים חומה המפרידה בין אדם לאדם. זוהי האמת. החומות האלה הובילו להשקפות מוזרות, ואפשר לשמוע כיום שאנשים אומרים: כן, כשאני מסתכל על אדם אחר, אני רואה שיש לו אף באמצע הפנים, שיש לו שתי עיניים באותו מקום שבו אני יודע שגם לי יש שתי עיניים. יש לו צורת פנים דומה לשלי, וכשאני רואה את כל זה, אני מגיע למסקנה הלא מודעת: יש באורגניזם של האדם העומד מולי 'אני' בדיוק כמו שיש בי. יש כבר היום אנשים שתומכים בתיאוריה זו ומבינים את הקשר בין אדם לאדם בצורה חיצונית כל כך, שהם מאמינים שיש צורך במסקנה לא מודעת על בסיס צורת האדם כדי להיות ער לכך שלאדם השני יש 'אני' כמו ה'אני' שלו. אך כאשר תהפוך להלך חשיבה ההשקפה אשר מחברת לא רק בין החיים העצביים לבין חיי החשיבה, אלא גם בין חיי מחזור הדם והנשימה לבין חיי הרגש, ובין החיים המטבוליים לבין חיי הרצון, כאשר זה יהפוך לחוויה ממשית, היא תקרב שוב בין בני האדם. אני יכול כעת להשתמש רק בדימוי כדי לתאר התקרבות זו.
אתם מבינים, היינו באמת מופרדים לגמרי זה מזה מבחינה רוחנית-רגשית כבני אדם אם היינו עומדים זה מול זה כאילו שבאמת פיתחנו את כל הרגשות והרצון שלנו דרך העצבים והיינו צריכים לחשוב על האדם השלם כאילו שהוא סגור בעורו. כך הנפש הייתה מאוד מבודדת. ועלי לומר שכך האנשים מרגישים היום, וההשתקפות האמיתית של רגש זה מופיעה במצב האנטי-חברתי, המצב היותר ויותר אנטי-חברתי באירופה.
אך קיימת גם אפשרות אחרת: כולנו יושבים כאן ביחד באולם הזה; כולנו נושמים את האוויר המשותף, ואי אפשר לומר שכול אחד יכול לנעול את תיבת האוויר שלו מפני הסובבים אותו. אנחנו כולנו נושמים את אותו האוויר. כול מי שמייחס את כל חיי הנפש למערכת העצבים מבודד אנשים. אך כול מי שמחזיר את חיי הנפש לחיי הנשימה, למשל, הופך את חיי הנפש למשהו קהילתי, משותף. כשם שהאוויר הזה משותף לנו, כך חיי הנפש הם משותפים, והופכים להיות משותפים לנו כאשר אנו מחזירים אותם לאורגניזם הריתמי. גם אם בסדר החברתי הנוכחי יש אנשים כיום שעדיין יכולים להרשות לעצמם לקנות דברים קצת יותר טובים, ואחרים צריכים להסתפק בלקנות משהו יותר גרוע, האדם העשיר לא יכול להשיג את האוכל שלו מהירח, מגוף קוסמי אחר, כדי לא לאכול את אותו אוכל כמו העני. מבחינת חילוף חומרים, יש לנו חיים משותפים. וגם חיי הרצון שלנו הופכים לקהילתיים, למשותפים, אם אנו רואים קשר ישיר, ראשוני, בין חיי הרצון לחיים המטבוליים. אתם תראו שיש משמעות אינסופית לכך שמבינים את הקשר הזה בין חיי הרגש לכל מה שריתמי בטבע האנושי, ולכל מה שמחבר את האדם באופן ריתמי עם העולם החיצוני, ומצד שני, לומדים להכיר את חיי הרצון בקשר שלהם עם החיים המטבוליים. גם מבחינה זו, מדע-הרוח מוכיח שיש לו יכולת מיוחדת להביא להבנה אמיתית של החומר והתהליכים שבחומר. בסופו של דבר, המטריאליזם נידון לא להבין דבר אפילו על החומר.
במה שתיארתי עד כה, הצגתי בפניכם באופן ראשוני – נמשיך להרחיב בדברים אלה – את החלוקה של החיים הפיזיים של האדם לשלושה מרכיבים: החיים העצביים-חושיים, החיים של האורגניזם הריתמי והחיים של האורגניזם המטבולי. ביחס לחיי הנפש, כבר דיברנו על המבנה המשולש של החיים האלה בהקשר של החיים הפיזיים. אנו יכולים לראות את המבנה של חיי הנפש פשוט לפי החלוקה המקובלת, החלוקה לחשיבה, רגש ורצון. אבל קשה להבין לעומק את חיי הנפש אם שמים בחזית את המבנה הזה, למרות שהוא מוצדק לגמרי. אתם יודעים שספרי הפסיכולוגיה חוזרים שוב ושוב על החלוקה של חיי הנפש האנושיים להמשגה או חשיבה, רגש ורצון. אך כל מי שמתבונן באופן אובייקטיבי בטבע האדם מבין בצורה יותר ויותר ברורה שחלוקה כזו לא מובילה לתובנה אמיתית לגבי טבע האדם וחייו הנפשיים.
למעשה, קיימת תופעה, או ליתר דיוק מכלול של תופעות, שהיא הרבה יותר אופיינית לחיי הנפש מאשר החלוקה המופשטת לחשיבה, רגש ורצון. כאמור, הרעיון המופשט של חשיבה, רגש, ורצון הוא רעיון נכון, אבל כדי ללמוד להכיר את חיי הנפש בצורה חיה, עדיף שלא נתחיל ישר משלושת ההיבטים האלה, אלא נתאר תחילה משהו שממלא את כל חיי הנפש כהתגלות הרבה יותר ראשונית של חיי הנפש. מדובר בעובדה שהנפש חיה תמיד לסירוגין בסימפתיות ובאנטיפתיות, באהבה ובשנאה. אנחנו לרוב לא שמים לב לאופן שבו חיי הנפש נעים הלוך ושוב בין אהבה לשנאה, בין סימפתיה לאנטיפתיה. איננו מבחינים בכך מפני שאיננו מבינים בצורה הנכונה תהליכים מסוימים בחיי הנפש.
תבינו, האדם שופט את הדברים. פסק הדין הוא חיובי או שלילי. אני אומר: העץ ירוק. אני משלב את שני הרעיונות של עץ וירוק, אני משלב אותם בצורה חיובית. או אני אומר: לא היית איתי אתמול. אני משלב שני רעיונות או סדרה של רעיונות בצורה שלילית. בסופו של דבר, גם שיפוטים כאלה בחיי הנפש מבוססים על משהו שקשור לסימפתיה או לאנטיפתיה. השיפוט החיובי תמיד נחווה בסימפתיה, והשיפוט השלילי תמיד נחווה באנטיפתיה. אין זה אומר שהנכונות של השיפוט מבוססת על סימפתיה ואנטיפתיה, אלא שנכונות השיפוט נחווית דרך סימפתיה ואנטיפתיה. יש לומר שקיים גם מצב שלישי בין השניים, בין הסימפתיה לאנטיפתיה. זה המצב שבו האדם צריך להחליט ולבחור בין סימפתיה לאנטיפתיה. לא רק שיש לנו סימפתיה ואנטיפתיה בנפש שלנו, אלא ברור שיש לנו גם תנודה של סָפֵק או התלבטות הלוך ושוב בין השניים, וגם זה מצב חיובי. כלומר, למרות שאין כאן פיצול כל כך מובהק כמו בגוף הפיזי, כי מדובר בתהליך ולא בחלקים נבדלים, גם את חיי הנפש ניתן לחלק לסימפתיה ואנטיפתיה ומשהו שנמצא ביניהן.
ניתן לראות בצורה ברורה יותר את החלוקה לשלושה היבטים שונים כאשר אנו מסתכלים על ההיבט הרוחני באדם. הפסיכולוגיה המודרנית מייחסת לנפש היבט פשוט זה. אבל אנחנו נראה שניתן להשיג הבנה חיה אמיתית לגבי ישות האדם רק אם אנו מבדילים בין שלושת ההיבטים השונים הללו של האדם: הגוף הפיזי, המורכב מתהליכים עצביים-חושיים, מתהליכים מחזוריים או ריתמיים, ומתהליכים מטבוליים; ההיבט הנפשי, המורכב מחוויות של אנטיפתיה וסימפתיה והתנודה הלוך ושוב ביניהן; וההיבט הרוחי, שגם הוא מורכב משלושה חלקים. גם הרוח האנושית קיימת בשלושה מצבים שונים. אם אנחנו רוצים להבין את האדם מבחינת חווייתו הרוחנית, עלינו לקחת בחשבון קודם כול את חוויית הערות, שאותה כולנו מכירים כמצב האדם בין רגע ההתעוררות ועד להירדמות. מצב אחר בחיי הרוח, חיי השינה, מתרחשים בין רגע ההירדמות עד להתעוררות. ולבסוף, יש מצב שלישי בין שני מצבים אלה, חיי החלום, שאותם אנו לומדים להכיר ברגע ההתעוררות. ערות, חלום, שינה, אלה הם שלושת ההיבטים של החיים הרוחניים. אבל אסור לנו להסתפק ברעיונות הטריוויאליים, הפשטניים לגבי הערות, החלום והשינה. במקום זאת, עלינו לרכוש קודם חוש התבוננות לאופן שבו בא לידי ביטוי המצב הרוחני של השינה. אנו רואים שהשינה פוגשת את האדם ברגע שבו הוא נעשה חסר תנועה, כאשר הוא כבר לא פתוח לרשמים חושיים, וכן הלאה; אבל אנחנו יכולים לנסות לראות את משמעות השינה בשביל חיינו גם מזווית אחרת, אחת מהזוויות הרבות הקיימות:
מקובל לחשוב שכאשר אנו מסתכלים לאחור על חיינו, אנו רואים רצף אחיד. אנחנו מארגנים את זיכרונותינו זה אחר זה, כאילו בזרם רצוף; אך זו טעות. אתם זוכרים את מה שחוויתם היום מהרגע שבו התעוררתם, אבל לפני כן היה הזמן שבו הייתם בתודעת שינה; בזמן השינה זרם הזיכרון מתנתק. ואז מגיע שוב פרק הזמן של שעות העירות, ושוב הזמן של השינה. כך שלמעשה, מה שאנו נושאים בתודעה שלנו כזרם רצוף לאחור נקטע תמיד על ידי מצבי השינה. יש לכך משמעות. יש לכך משמעות מסוימת גם עבור התודעה עצמה. בעצם, אפשר לומר שכאשר משהו חסר, אנחנו בנויים כך שלפעמים אנחנו מסוגלים לתפוס את מה שחסר לא פחות ממה שנמצא מסביב למה שחסר, רק שאנחנו לא תמיד מבינים זאת בצורה ברורה. אם הייתי מצייר לכם כאן על הלוח השחור משטח לבן כך שתמיד אשאיר בתוכו עיגולים שחורים, הייתם מסתכלים על המשטח הלבן, אבל למעשה הייתם שמים לב אליו פחות מאשר למקומות שבהם אין כלום, לעיגולים השחורים, שאותם פשוט לא צבעתי ולא ציירתי בהם שום דבר. גם כאשר יש לנו בקבוק סודה, למשל, אנו רואים פחות את המים, שהם החלק הצפוף יותר, בהשוואה לבועות הקטנות, לבועות האוויר או בועות הפחמן הדו-חמצני שנמצאות בתוך המים. אנחנו רואים את מה שלא נמצא בתוך המים. זה כך גם כשאנחנו מסתכלים לאחור וחווים את הדברים לאחור, ואנחנו לא באמת מרגישים את החוויות שלנו; אנחנו לא מסתכלים עליהן כמו שאנחנו לא מסתכלים על המשטח הלבן, אבל אנחנו תופסים ישירות משהו אחר, ואנחנו חייבים להבין בצורה מדויקת את מה שאנו קולטים באופן ישיר. להבנה זו אנחנו מגיעים רק אם אנחנו מנסים באמת לקלוט על מה בעצם מתבססת תחושת ה'אני'. בהדרגה, אנחנו נתחיל לשים לב – ואפרט את התופעות המובילות לכך בהרצאות הבאות – שקליטה זו של המצבים בשינה שנשארו ריקים היא בעצם זו שמתווכת ומעבירה לנו את תחושת ה'אני' שלנו, ואנו הורסים את תחושת ה'אני' שלנו אם איננו ישנים כמו שצריך. כדי שנגיע לתחושת 'אני' נכונה, בתוך הזיכרונות שלנו חייבות להיות שזורות ההפסקות האלה בזמן השינה. אם בוחנים – וכמו שאמרתי, ארחיב בנושא מאוחר יותר – בהקשר זה את ההפרעות שיכולות להופיע בתחושת ה'אני' עקב חיי שינה לא מסודרים, אפשר לתפוס בצורה ממשית את העובדה שתחושת ה'אני' מבוססת על החורים או החללים הללו בתודעה. אני לא אומר הרעיון של ה'אני', אני אומר: תחושת ה'אני'.
באדם חי לא רק מה שניתן לכנות התוכן של תודעת הערות. גם לחיי השינה יש חלק במה שחי באדם, והוא אפילו חלק גדול יותר. כל מי שיודע להתבונן היטב בסובייקטיביות האנושית יגלה, אם הוא באמת מודע למצב הערות, שמצב זה של ערות קיים בעצם רק בחשיבה. אי אפשר למצוא את אותה מידה של ערות ברגש האנושי. הרגש האנושי אינו נוכח ישירות בתודעה שלנו באותו אופן כמו החשיבה האנושית. הקשר שיש לרגש עם התודעה שלנו יותר דומה לחיי החלום. עד כמה שזה נשמע מוזר, מי שבאמת מסוגל להבהיר לעצמו את ההבדל בין החשיבה לרגש כתופעות של התודעה חייב להגיע למסקנה שכאשר אנו תופסים את החלומות הנמצאים בתודעה, זוהי חוויה מסוג דומה לחוויה של הרגש. עוד נדבר על כך בהרחבה, אך היום אנחנו מציגים את הנושא בקווים כלליים.
ברצון, קיים אותו סוג של חוויה שנמצא במצב הלא מודע של שינה ללא חלומות. חישבו על כך: אתם מרימים את היד, היד עולה, וזאת תוצאה של הרצון. אתם קולטים את התוצאה הזאת של הרצון. אימפולס הרצון, האימפולס הרוחני הבלתי אמצעי, קשור לחילוף חומרים. איננו מבינים את כל התהליך הפנימי המתרחש בין אימפולס הרצון לבין חילוף החומרים, בדיוק כפי שאיננו חווים באופן מודע את מה שקורה לנו כשאנחנו נמצאים בשינה לא מודעת, נטולת חלומות. מבחינת התודעה, החוויות של תהליכי הרצון ושל תהליכי השינה ללא חלומות זהות לגמרי. התהליכים של חיי הרגש והתהליכים של החלום דומים אלה לאלה. כי החיים המודעים, החיים הערים קיימים באמת רק בחיי החשיבה. אם כן, אנחנו לא ישנים רק כאשר אנחנו במצב בין ההירדמות ליקיצה, אלא אנחנו ישנים חלקית גם כאשר אנו ערים. אנחנו ערים רק מבחינת חיי החשיבה שלנו, אנחנו חולמים ביחס לחיי הרגש שלנו, ואנחנו ישנים ביחס לחיי הרצון שלנו.
אל תחשבו שחיי הרצון חייבים אז להישאר לא מודעים. לא, הם דווקא אינם נשארים תמיד לא מודעים. אם היה לי כאן אזור צבוע בלבן עם ארבעה עיגולים שחורים שנשארו ריקים מצבע, הייתי קולט משהו בעיגולים אלה שנשארו ריקים, בדיוק כפי שאני תופס בתודעתי את התוכן שנשאר ריק, את תוכן הרצון שבו אני למעשה ישן בחיי הערות של היום.
חישבו על כך שאם אנחנו מסתכלים על האדם בצורה חיה, גמישה, אנחנו למעשה רואים בו אינטראקציה בין היבטים מובדלים באופן ברור: אינטראקציה בין שלושה מצבים של הרוח. בחשיבה פעילה הרוח הערה; ברגשות פעילה הרוח החולמת; ברצון פעילה הרוח הישנה. עלינו ללמוד להבחין לא רק בין הערות לשינה במצבים המתחלפים של היום והלילה, אלא עלינו ללמוד להבחין גם אצל האדם הער בין הערות לשינה, באינטראקציה ביניהן. יש לכך משמעות גדולה מאוד ומעשית דווקא בחינוך. עלינו לשאול את עצמנו: כיצד אוכל ללמוד להכיר היטב את האינטראקציה בין הרצון לחי החשיבה, וכיצד עלי לעבוד בצורה האופטימלית עם הילד מגיל שש או שבע, כאשר עליי להקדיש תשומת לב מיוחדת לאינטראקציה זו בין החשיבה לרצון. התשובה היא: על ידי התבוננות באינטראקציה בין הרצון לחשיבה במקרה של התופעה השנייה, זו של מצבי הערות והשינה, בתופעה שבה האינטראקציה מתרחשת באופן מוחשי ובולט יותר. אם אני בוחן את הערות והשינה, יש לי משהו שאיתו אני יכול להשוות את הרצון והחשיבה.
יש לציין זאת בתחילת הקורס הזה מפני שהפסיכולוגיה שלנו מקבלת תוכן אמיתי וממשי רק דרך מדע-הרוח. אם ניקח את ספרי הלימוד של הפסיכולוגיה כיום, נמצא הגדרות של הרצון או הגדרות של החשיבה – אבל כל ההגדרות האלה נשארות פחות או יותר הגדרות של מילים בלבד. עלינו להכיר את הדברים האלה בחיים האמיתיים, במציאות הממשית. אך ניתן ללמוד להכיר באמת את הדברים רק אם יכולים לחבר ביניהם בחיים האמיתיים, אם יכולים ללמוד, למשל, את הקשר בין הערות לשינה, כמו שנעשה זאת כאן, ואם בדרך זו נטיל אור על הקשר בין החשיבה לרצון. זה מאפשר לנו להיכנס לעולם האמיתי. זו השאיפה של מדע-הרוח. מדע-הרוח לא מסתכל על חיי הרוח רק מתוך צורך סובייקטיבי כלשהו, כי זה משהו שנראה יפה לאנשים מסוימים שאחרת אין להם הרבה מה לעשות, אנשים שבחיפושם אחרי עוד תוכן לרכילות בבתי קפה יוכלו לספר שהאדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ו'אני'. עם המנטליות הזו של האנשים, ידע זה הופך במקרים רבים רק לרכילות ליד הקפה. אבל הנקודה היא שאסור שזה יישאר בגדר של רכילות כזו. מה שאנו משיגים דרך מדע-הרוח מבחינת הכרת הרוח נועד להאיר את חיי האדם, כך שנלמד להתייחס אליהם בהתאם למציאות הממשית המעשית, בתקופה שבה אנשים כבר אינם יודעים איך להתייחס אליהם בהתאם למציאות זו. התוצאה של אי הידיעה הזאת היא הכאוס באירופה, האירועים האבסורדיים של חמש או שש השנים האחרונות. יש קשר בין אי-הידיעה של התוכן האמיתי של העולם לבין המצוקה של הציוויליזציה שלנו. כל אלה שמאמינים שאנחנו יכולים לדבוק בדרך החשיבה הישנה טועים לחלוטין. במיוחד כאשר עלינו לחשוב בעיקר על עתיד האנושות, כי בתחום החינוך אנחנו עוסקים באדם העתידי, עלינו לחשוב קודם כל על הכוחות שמאפשרים לנו להעביר לדור העתיד משהו אחר ממה שקיבל הדור הזה, שהגיע עכשיו למצב המזעזע הזה בציוויליזציה שלנו.
כל זה מרחיב את המבט ממה שקורה בין כותלי בית הספר, על אדמה שהיא למעשה קדושה בשביל התפתחות האדם, לפרספקטיבה רחבה ומקיפה של כל ההתפתחות הגדולה של האנושות.
—————————————————————————————