התזונה
ד"ר אוגן קוליסקו Eugen Kolisko
ההרצאות שניתנו בשנת 1932
תרגום: עלי אלון
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
ההרצאה מופיעה בספר בשם: התזונה – יצא בהוצאת חירות –ראו כאן.
על המחבר
אחד התלמידים המצטיינים ביותר של רודולף שטיינר. למד באוניברסיטה של ווינה לתואר דוקטור ברפואה. שלט במדעי הטבע ובהיסטוריה והיה מורה 'מלידה'. בתור מרצה ברפואה, זואולוגיה, כימיה והיסטוריה – היה מבוקש מאוד הן באירופה והן באמריקה. נפטר בלונדון בשנת 1939 והוא בן 46.
הקדמה
כשניצבים אנו פנים אל פנים נוכח הארגון מחדש של החינוך, הרפואה והחקלאות חשוב כעת להביא בפני הציבור מחשבות חדשות אלה כדי שהן יתרמו את חלקן בהקמת עולם חדש.
ראשית כל עלינו להבין את הישות האנושית עצמה בגוף, בנפש וברוח כפי שהיא מאופיינת בסדרות הרצאות שהוצאנו לאור הדנות באורגניזם האנושי התלת-ערכי.
אנו חייבים להבין מה מתחולל בתהליך ההזנה אם ברצוננו להחזיק ברשותנו את הרקע הנאות להבנת הבעיות השונות בחקלאות. עלינו לדעת מה משמעות הדבר, באמת, לתת לאנושות את המזון הנכון שיאפשר לאדם לבנות לעצמו גוף בריא, שבו יוכל לשכון ולפתח את פעילויות נפשו ואת פעילויותיו הרוחיות.
הרצאה מספר 1
התזונה: טרנספורמציית החומר
אם ננסה לעסוק בבעיות התזונה וביישום קפדני של תיאוריות שונות בחיי המעשה, יהיה עלינו להיות מודעים ביותר לכך שנכנסים אנו לתחום לא קל שבו שפע של דעות שונות ונקודות ראות סותרות. אנו גם יודעים שקל מאוד לפגוש דעות קדומות רבות במישור זה, שבו קיימת יריבות רבה יותר אולי מאשר בחיי הפוליטיקה. קל מאוד להיקלע לקלחת הדעות היריבות הללו.
על כן ברצוני להבהיר היטב מתחילת הרצאות אלה, שאין לי כל כוונה לעשות תעמולה לסוג מסוים של תזונה, או לדבר אודות מה צריך אדם לאכול, או לתת עצות במגמה זו או אחרת. אני רק אנסה לדבר אודות חלק זה בידע האדם ובזיקתו אל הטבע ואל חיי המעשה – באורח אובייקטיבי מוחלט, כשם שהייתי עושה בכל תחום אחר.
כך, הצבתי לפני את המשימה להראות שההתפתחות הנוכחית שלנו במדעי הטבע נוטה להיות תואמת למה שמגיש לנו מדע הרוח, כלומר, האנתרופוסופיה, כמעין השלמה למדע הטבע. אני רואה בזה תפקיד חשוב, היות ומצד אחד אין מתייחסים ברצינות מספקת לתוצאות של מדע הרוח ומצד שני – ההתפתחות המשתנה ללא הרף של השקפות-העולם של מדעי הטבע אינה חודרת בבהירות מספקת לתודעת הציבור.
על כן בחפצי לדון בבעיות התזונה באורח כזה שאשתדל לצרף את ההתפתחות המתבצעת על ידי נקודות ראות מדעיות ואחרות שעניינן בעיות תזונה, לכל הנובע מידע האדם, מהטבע והמהות של האורגניזם האנושי, מהתהליכים השונים בגוף האנושי הקשורים בתזונה – כשעמדת מדע הרוח אף היא נלקחת בחשבון.
כמובן שלא אנסה ליצור הקשרים שרירותיים. ברצוני להראות, באופן טבעי לגמרי, את ההתפתחויות האחרונות ברפואה ובמדעי הטבע ולצרף הסברים משלימים שאנו רוכשים דרך מדע הרוח, האנתרופוסופיה. ראשית עלינו לרכוש הבנה ביחס למה שמתחולל למעשה בגוף האנושי במהלך תהליך האכילה. המושגים שנעצב ביחס לתזונה יהיו תלויים לחלוטין במושגינו אודות האדם עצמו. עלינו להצביע על כך שבמהלך המאה ה-19 שררו בתחום זה מושגי העולם החומרני. אנו רואים כאן את הנטייה לראות את האדם כאשר פועלים בו תהליכי טבע כמו אלה שבטבע בחוץ, ונהוג להסבירם באורח חומרני מובהק. נטייה זו השפיעה ביותר על המושגים שנוצרו אודות תזונת האדם והללו עדיין שוררים אפילו כעת, כשנטיית-המחשבה ההיא מתחילה לפנות דרך לנטייה אחרת. עלינו לעסוק עדיין בהשתלשלות התוצאות של מושגים אלה על תזונת האדם שזה עתה אופיינו.
הייתה קיימת נטייה, למשל, לחשוב על הזנת האדם כעל אספקת חומרי-מזון, באופן כזה, שאת הדגש החזק ביותר שמו על הצד החומרי הבלעדי של סובסטנציות המזון. נעשו מאמצים להוכיח תיאורטית בניסויים מדעיים שהחשיבות העיקרית של תזונת האדם נעוצה בכניסת סובסטנציות לגוף האדם על מנת לבנות אותו חומרית, וחלק מסובסטנציות אלה מופרש החוצה, וכך מתקיימת מחזוריות מסוימת של החומר.
כמו כן נהגו להראות שחלה צריכת אנרגיה מסוימת ושחומרי המזון השונים מספקים לגוף האדם כמות נמדדת של אנרגיה. אפשר גם להוכיח – כך טענו – שהאדם מְתַחזק את תפקודי גופו בסיוע אספקת אנרגיה זו. מנקודת ראות מדעית נראתה ההזנה כמצב איזון החומר מצד אחד וכמצב איזון האנרגיה מצד שני. כל מי שלומד את תולדות מדעי הטבע במהלך המאה ה-19 יודע איזה דגש שמו על האפשרות להוכיח שהחוק היסודי של שימור האנרגיה, שנחשב לחוק שכוחו יפה לכל הקוסמוס, ניתן ליישום גם על הישות האנושית.
התפתחה תיאוריית-תזונה שעמדה בסתירה גמורה לתיאוריות הקודמות שנחשבו פחות או יותר למדעיות, שהייתה גאה על היותה מסוגלת לראות את תזונת האדם כמוסברת על ידי אפקטים של אנרגיה וסובסטנציה. ראו את האדם כמעין מכונה שעורכים לפעולה בסיוע סובסטנציות מזון, כאשר חום ואנרגיות אחרות מופקות בהתאם מסובסטנציות אלה. אם תדפדפו באחד מספרי המדע הרבים הפופולריים בנושא התזונה, תיווכחו לדעת שחשיבות מירבית מתייחסת לעובדה שהערך התזונתי כולל בו ערך בעירת חומרי המזון.
הערך התזונתי, כך טענו, נמדד לפי האנרגיה שמכילים חומרי המזון, לפי כמות החום שהם מפיקים בתהליך העיכול, ובמילים אחרות, האורגניזם האנושי נראה כשווה-ערך לתנור. תנור מתחמם ואתם מחשבים את ערך הדלק שנשרף. כך חשבו אודות חומרי המזון.
הייתה קיימת תיאוריה מדעית בקשר לתזונה שראתה באדם מנגנון מכני, שאנו ממלאים במזון או באנרגיות וכך אפשר להסבירו באורח חומרי לחלוטין. כל האורגניזם נבנה מסובסטנציות אלה, ומה שהאורגניזם מייצר באנרגיה הוא התוצאה של תהליכי הבעירה. זו היתה 'תורת התזונה הקלאסית' של המאה ה-19 והיא שררה לא רק במדע, אלא הפכה מקובלת ביותר והיה לה תפקיד מכריע בתפיסה הכללית של תזונת האדם.
קיים סוג חשיבה בקשר לתהליך ההזנה שלמעשה הוא משתייך לתחום אחר לגמרי. זוהי חשיבה כלכלית-טכנית, אך משתמשים בה לגבי האורגניזם האנושי. קל להראות שרוב הניסויים, שבהם השתמשו כדי להוכיח את מהימנותה של תיאוריה זו, התבצעו על בעלי-חיים ואחר כך יושמו על הישות האנושית. כמובן שניסויים דומים נערכו גם על בני-אדם, ואין להכחיש שאפשר ליצור איזון שכזה, שלפי המשקל שווה מה שנכנס לגוף האדם למה שמופרש ממנו. כעת עולות שאלות אלה בלבד: מה קורה לסובסטנציות שנכנסות לגוף האדם? מה קורה להן בתוך האורגניזם האנושי? אילו תהליכים מתקיימים שם?
אופייני הדבר להשקפת העולם של המאה הקודמת ושל המאה הנוכחית (המאה ה-20), שקיימת נטייה לחשוב שכל ההתרחשויות בטבע החיצוני דומות לאלה שבתוך הגוף האנושי. קיימת מעין שאיפה פנימית במדע הטבע המודרני למצוא אצל האדם כל דבר – דומה לטבע החיצוני.
כך, עד הזמן האחרון ממש, היתה זו עובדה, שאין לערער עליה, שהערכים התזונתיים, תכולתם בחום, כלומר בכמות הקלוריות תוצאת בעירת החומר ושהדבר החשוב ביותר הוא החומר כהווייתו. כל מי שהעז להחזיק בדעה שונה נחשב למוזר. והנה הגיעה העת – ויהיה עלינו לדבר בעניין זה ביתר פירוט אחר כך – כשנתגלה שהאדם אינו יכול לחיות על מזון המורכב לפי סטנדרט מדעי זה, כלומר לפי כמות החומר והערך הקלורי שבמזון. חבל אמנם, אך זוהי האמת לאמיתה! נחוץ משהו נוסף. חייב להימצא משהו במזון שאי-אפשר לחשב אותו בערך קלורי, משהו חי, סובסטנציות צמחיות טריות, למשל, ומשהו זה נקרא בשם 'ויטמין'. בתחילה אופיינו הויטמינים כ"גורמי-עזר לתזונה". כיום אפשר כמעט להיבהל על ידי ויטמינים אלה, היות ויש להם חשיבות מוחצת לסובסטנציות אלה החבויות בתוך צמחים חיים! חשיבות כחשיבות הסובסטנציות עצמן יש לעובדה שכל דבר שנצרך כמזון, חייבת להיות לו איכות-חיים מסוימת, טריות – אם תרצו – של תכולה ויטמינית.
התגלו דברים רבים אחרים ששינו את כל תורת התזונה המדעית. כשאנו מדברים כאן על תהליכים אלה, עלינו להתחיל בשאלה מה מתרחש בתוך האורגניזם האנושי במהלך תהליך ההזנה? ברצוני להעיר כעת שזוהי דעה קדומה שגורמת לתקלות רבות כשחושבים אנו שכל דבר שמתרחש בטבע – וכל חומרי המזון שלנו מקורם בטבע – תהליכים דומים לו לתהליכים שבתוך האורגניזם האנושי. חשוב מאוד לתת את הדעת לכך בלומדנו את נושא התזונה, שכל הסובסטנציות שנכנסות לאורגניזם האנושי חייבות לעבור טרנספורמציה מלאה כדי שהאדם יוכל לנצל אותן להזנתו. עליהן לעבור טרנספורמציה רבה יותר מכפי שהורגלנו לחשוב.
ברצוני לדון תחילה בעובדה יסודית זו שהאורגניזם האנושי שונה לחלוטין בחוקיו מכל ההתרחשויות בטבע שמחוץ לנו. מבלי להבין עובדה חשובה זו לא נוכל להמשיך בידע התזונה.
כל חומרי המזון נכנסים לתוך האורגניזם האנושי מבחוץ. ובראש וראשונה משתייכים הם לטבע: לממלכת המינרלים, לממלכת הצומח ולממלכת החי. כל פעם שהם נכנסים לתוך גוף האדם עליהם להיחשב כגופים זרים. לא כך הדבר, במידה רבה, אצל האורגניזם של בעל-החיים. קחו למשל דבורה. הדבורה ניזונה מדבש או בעצם מסובסטנציות נקטר (צוף פרחים) העוברות טרנספורמציה לדבש. אם נחשוב על התפקיד החשוב שממלא הסוכר בחיי דבורה יהיה עלינו לומר שהדבורה שרויה לחלוטין בשליטתו של הסוכר. למעשה, דומה הדבר לאדם שסובל מסוכרת, אלא שהדבורה בריאה לגמרי במצב זה. לגבי הדבורה לא קיימת הסוכרת כלל. היא נשלטת לגמרי על ידי דבר שנכנס לאורגניזם שלה מבחוץ, אלא שהיא בריאה לחלוטין.
את אותה התודעה אנו מוצאים אצל בעלי חיים רבים אחרים. כלומר שהם נשלטים פחות או יותר על ידי המזונות שהם צורכים. המזון הספציפי ממשיך לפעול אצל בעל-החיים. באורגניזם של בעל-החיים אין הסובסטנציות עוברות טרנספורמציה שכזאת כפי שעליהן לעבור באורגניזם האנושי. לאדם תזונה רב-גונית ביותר. הוא צורך מגוון רב של מזונות ועם זאת עליו להחזיק באינדיבידואליות שלו. אל תהיו סבורים שהכושר להיות אישיות אינדיבידואלית פועל אך ורק במישור הרוחי, הוא מופיע גם בתחום הפיזיולוגי. השקפתנו המדעית מזלזלת בעובדה זו. אם הישות האנושית לא תעביר בטרנספורמציה במידה רבה שכזאת את כל סובסטנציות המזון שהיא קולטת לפנימה, היא לא תוכל להיות ישות בעלת אינדיבידואליות עצמאית, שיש לה זכות לתבוע חירות. שאם לא כן מוצדקת תהיה דעתם של המטריאליסטים מן השליש הראשון של המאה ה-19, שהיו גאים שהם מסוגלים להוכיח שהאדם מהווה למעשה את מה שהוא אוכל. לתיאוריה זו אין כבר תוקף בימינו. ועדיין יש לנו תורת תזונה שמסכימה עם העובדה שהמזונות בונים את האורגניזם האנושי כמו שלבנים מקימות בית.
אילו כך היה הדבר, אילו האדם לא היה מעביר בטרנספורמציה, במידה רבה, כל דבר שנכנס לתוך האורגניזם שלו, כי אז אף לא היה יכול להיות, מבחינה רוחית, אינדיבידואליות עצמאית.
כך אנו מגלים שתזונת האדם אינדיבידואלית במידה מרובה. בתחום חיים זה ממלאת האינדיבידואליות תפקיד עצום, הרבה יותר מאשר באיזשהו תחום חיים אחר. נצטרך לומר הרבה אודות העובדה שבלתי אפשרי לערוך כללים, כללים מדוקדקים ביחס למה שהבריות חייבות להעדיף. בריאות מהותית בתזונה תלויה כולה באפשרות האדם להציב לשרותו אינסטינקט בריא במידה מספקת שיורה לו, ורק לו לעצמו, מהו המזון הנכון לצרכיו האישיים.
חשוב הדבר, שלא יהיה זה מישהו זולתו שימצא זאת עבורו, אלא שהוא עצמו יהיה מסוגל לעשות זאת. זהו חוק מוזר, שבתחום חיים מיוחד זה יכול אדם, רק הוא בעצמו, לגלות באמת ובתמים מה מתאים לצרכיו האישיים, מה טוב עבורו ומה לא. שונה הדבר אצל כל אדם. כמובן שאפשר לומר, שסובסטנציה זו או אחרת פועלת באורח מסוים, ובדבר הזה יהיה על ההרצאה הנוכחית לעסוק – אך לא ניתן להכין מרשם מידע זה. בתחום זה ניתן אך ללמוד מה הם פני הדברים ואז לנסות ולגלות מהו הדבר הראוי עבור האורגניזם (כל אדם עבורו הוא) לפעמים נושאים מאמצים אלה פירות חיוביים לבריאות.
הערות מכינות אלה נאמרו כדי להצביע על התפקיד החשוב שממלאת האינדיבידואליות בבעיות התזונה. קיימות סיבות פיזיולוגיות שמסבירות מדוע חייב אדם לשנות את מזונו בשלמות רבה כל כך עד כי בסופו של דבר הופך המזון לתוצר הראוי לכניסה לתוך האורגניזם שלו.
אמרתי, שבמקורם כל המזונות מהווים גופים זרים באדם. חישבו מה מוזר הדבר, שכאשר האדם נולד, על התינוק ללמוד למעשה לאכול. חישבו מה קשה הדבר לפעמים ללמד תינוק לאכול! אני מתכוון לפרק הזמן שבו אנו מנסים להעביר את התינוק מחלב-אם למזון רגיל. זהו תפקיד קשה ביותר. ייתכן ונקבל רושם שעבור כל תינוק עלול לפעול כל מזון, מלבד חלב-אם, לפי הנסיבות הנתונות, כמו רעל. למעשה מתחיל האדם את חייו באורח כזה שכל מזון מהווה לו רעל, ויש להערים עליו כדי שיקלוט אותו. זהו תפקיד קשה למצוא את התחבולה הנכונה לתינוקות מסוימים כדי שיתחילו לאכול. זהו מבצע מיוחד לאדם ללמוד איך לאכול. אנו יכולים לומר שהמזון שמגיע בתחילה אל האדם יש לו, פחות או יותר, אופי של רעל עבורו, שאליו עליו להתרגל בהדרגה. כך אנו מגלים לפעמים, מאוחר יותר בחיים, שמזונות מסוימים שנכנסים לתוך האורגניזם האנושי בפעם הראשונה עלולים לפעול כרעלים. עבור כמעט כל אדם מצויות סובסטנציות מסוימות שפועלות עליו כמו רעל. תופעה זו ידועה היטב במונח: רגישות-יתר. פירושו של דבר אנטיפתיה שאינה מתהווה בחיי הנפש, אלא מהווה מעין אנטיפתיה גופנית שעולה אל פני השטח בצורת מחלות שונות. זוהי המציאות שכל סוג מזון עלול לפעול כרעל על איזשהו אדם. לפי האימרה: "מזון האחד – רעל למשנהו".
הדבר העיקרי בהזנה הוא, שכל הסובסטנציות שמגיעות מבחוץ, חייבות להשתנות בטרנספורמציה לסובסטנציות שיכולות להתקיים בדם האדם. כל דבר חייב לעבור טרנספורמציה לדם. איננו יכולים לתאר לעצמנו שוני רב יותר מאשר בין הערבוביה של חומרי המזון שאנו קולטים, מצד אחד, ובין דם-אנוש מצד שני. פירושו של דבר תהליך כימי מורכב מאוד. אם מישהו מכנה את כל התהליכים הכימיים שאין הוא מבין בשם: 'תהליכים אל-כימיים', הרי שאני מעז לומר שזהו באמת ובתמים תהליך אלכימי שעל כל חומרי המזון לעבור בשינוי שלהם לדם.
כל המזונות המוכנסים ישירות לתוך האורגניזם האנושי באמצעות זריקה, למשל חלב, גורמים לחום גבוה. כך הדבר כמעט לגבי כל המזונות. המערך המטבולי אצל האדם נועד לניטרול כל אותם גופים זרים שהוא קולט לפנימו.
תארו לעצמכם שארס הנחשים מאוד רעיל בהיכנסו למחזור הדם של האדם – אך אין הוא גורם לנזק כשהוא נבלע דרך הפה! למרות היותו רעל רב עוצמה שכזה אין הוא מזיק לאדם בתנאי שלא מצוי פצע בקרומית הרירית של הפה, שדרכה הוא עלול לחדור, בסופו של דבר, הישר לתוך מחזור הדם. מצויים מספר רעלים כאלה שפעולתם באורח מוזר זה.
ברם, אתם יודעים אף זאת, שתכונה זו של גוף זר רעלי יכולה אף להימצא בעובדה שמחלות רבות או תחושות אצל אדם שאינו מרגיש כשורה – נעוצות בכך שהוא אוכל יותר מידי או פחות מידי. כמות המזון הנצרך עלולה להיות הגורם למחלות מסוימות. בדרך כלל נותנים אנו את הדעת לעובדה זו כשמדובר בילדים. השאלה הראשונה ששואלים אנו ילד כשאין הוא חש בטוב, היא אם הוא אכל משהו לא רגיל, כי בזה, בדרך כלל, מתחילה הצרה. אני מזכיר את כל התופעות הללו אך ורק כדי להבהיר לכם ש'לאכול' פירושו להכניס גופים זרים לתוך האורגניזם האנושי ועל האדם להיאבק ללא הרף כדי להתמודד נגד פעולתם של גופים זרים אלה. אלא, שהאדם נאבק בזה היות והאורגניזם שיש לו מסוגל להטמיע את הסובסטנציות ההטרוגניות ביותר. אנו תמיד נוכחים לדעת שהאדם הוא ישות אנושית כהווייתה כשהוא מסוגל להתמודד בסביבתו ובהשפעותיה עליו. כשאדם קולט רשמים רבים מידי מסביבתו אין זה בריא לחיי נפשו. הוא בריא אך ורק אם הוא מסוגל 'לעכל', במובן רוחי, כל דבר שמגיע ובא אליו מסביבותיו, אם יוכל להתמודד עם זה.
מה שכוחו יפה בתחום הרוחי באורח כזה שהאדם רשאי להכריז על זכותו על השם 'אדם' רק כשיוכל להציג את אישיותו במשמעות חיובית – כך אף נכון הדבר בהתרחשויות החומריות-פיזיות אלה. מה חבל שבימינו אין הפיזיולוגיה מתחשבת בגורמים אינדיבידואליים אלה.
אם נאמר למשל, שערך המזון נמדד לפי ערך הבעירה שלו כי אז מעיד הדבר שאנו מסתכלים באדם כאילו היה מכונה. כי אז זוהי תורת תזונה שמזלזלת בישות האנושית עד לתהליך הפיזיולוגי של התזונה.
כעת אנסה לאפיין בקיצור את תהליכי הטרנספורמציה המתקיימים בתוך המטבוליות האנושית. אנו רשאים לומר שקליטת המזון ועיכולו כוללים שלושה תהליכים שונים שמתקיימים בשלושה שלבים עוקבים. ראשית המתרחש בפה, שנית בקיבה ושלישית במעיים. בזה מרחיק המטבוליזם עד כדי כך שהמזון רשאי לחדור לתוך זרם הדם. לפני שהעיכול מגיע לנקודה חשובה זו הוא עובר דרך שלושה שלבים. מעניין להבהיר ששלושה שלבים אלה שונים בעיקרם זה מזה. משמעותו של כל אחד משלושת שלבים אלה היא שינוי מהותי של חומרי המזון. כמובן שהכל יודעים עובדה זו, אולם אין מודעים לכך מהו השוני הרב ביניהם.
בכל פעם שנכנס מזון לפה – אין החשיבות מתמקדת בתהליך העיכול אלא בטעימה. לתחושת הטעם חשיבות עצומה לכל העיכול. ברצוני להבהיר זאת על ידי דוגמא. ייתכן ומצויה לפניכם ארוחה נפלאה, המורכבת לפי ערכה הקלורי וייתכן והוספתם לה את כל הוויטמינים הדרושים. ברם, אם אין אתם מחבבים ארוחה זו, אם אין היא לפי טעמכם – היא לא תיטיב עמכם. על כן אין אנו יכולים לטעון אודות מזון מסוים שהוא מזון טוב, אם אין הוא בעת ובעונה אחת, טעים לאדם. אכן, זוהי עובדה חשובה מאוד שטעמו של המזון טוב, שהאדם מרוצה ממנו, אוהב אותו. ואם כך הדבר אנו אומרים שתאבונו מגורה (שהצטבר רוק בפיו בתשוקה לאכול). אולם תופעה זו נמשכת הלאה! לא רק זאת שהרוק בפה זורם ללא מעצורים בצפייה לארוחה טובה – אותו הדבר מתרחש בקיבה. ואם כאן מופרש רוק הריהו מעורר את הפרשת מיצי הקיבה ודבר זה מצידו פועל באורח ממריץ על יצירת נוזלי המעיים. תהליכים אלה עוקבים זה אחר זה באורח ספונטני. וכעת הבה ונשאל: כיצד קורה הדבר שמופרש רוק? דבר זה קשור לעובדה שיש לנו בפה גם חישה. אין אנו טועמים אך ורק בגופנו. בחישה זו אנו נוטלים חלק גם בנפשנו. מדען נודע כינה פעם את מיץ הקיבה בשם 'מיץ פסיכולוגי'. אם נהנה אדם ממזונו מופרשים מיצי העיכול מעצם הנאה זו ואתם יודעים היטב שדי אם תדמו לעצמכם משהו שאתם משתוקקים מאוד לאוכלו ומיד יתחיל לזרום הרוק בפיכם. עבור האכילה והתיאבון חשוב מאוד שהמזון על צלחתכם ינעם למבטכם. ישנם אנשם מסוימים שאוכלים יותר בעיניהם מאשר בפיהם.
ישנם אחרים שאוכלים רק משום שהמזון כה נאה וערוך בטוב-טעם. הזדמן לי להכיר מישהו שלא אהב כלל לאכול, אולם כל פעם שראה סלק יפהפה – היה עליו פשוט לאכול אותו. למרות שאמר שאין הוא מחבב סלק, הצבע היה אדום נהדר שכזה שהרגיש שהוא מוכרח לאכול אותו בכל מקרה. ניתן היה לשכנע אדם זה לאכול רק כשהמזון מצא חן בעיניו. כאן מילאו העיניים תפקיד חשוב בקליטת המזון כאילו היתה קיימת זיקת מה בין חוש הטעם והעיניים.
ההיפך מזה מתרחש למשל, כשלאדם נטיה לצירופי צבע מכוערים. ואז אנו אומרים שלו או לה יש טעם רע. החוש לצבע ממוקם בעין, אולם אנו יכולים לומר שכל אותם מערכי-חישה: העין, חוש הריח, וחוש הטעם קשורים זה לזה. לכל מה שמתרחש בתחומם של חושים אלה חשיבות עצומה לכל התהליך המטבולי.
תהא זו דעה קדומה לומר שהערך התזונתי תלוי בקלוריות ובוויטמינים. אנו עשויים לומר שהמזון מתבשל, ומכינים אותו באורח כזה וכזה והוא כה מושך במראיתו שלאינדיבידואל יש רושם שהוא אוהב את המזון הזה, כך שהוא משתתף בכל תהליך קליטת המזון ועיכולו בחיי-נפשו ובהתעניינותו. כל זה, ולא רק הקלוריות, כלולים בערך התזונתי של המזון. אינני אומר דבר נגד הקלוריות, אולם מהוות הן לכל היותר שליש או רבע מסך כל הגורמים.
כעת אנו מגיעים לשלב שבו אנו מתקדמים מהחומר אל ההכרה, שלחיים, לטריות המזון, לויטמינים יש אפקט מסוים. ברם – כל הדברים האחרים שהזכרתי גם הם חשובים. תהליך העיכול מתחיל בצורה מורכבת ביותר. תחילת תהליך ההזנה הוא תהליך אינטימי ביותר, תהליך חושי-עצבי, תהליך של התודעה. אין הוא מתחיל בחומר, אלא בתודעה. בתחום העילי של תהליכי העיכול מתחבר האדם למזונות באורח רוחני מורכב ביותר. וודאי אתם יודעים שמיד, ברגע שטועמים אתם כמות פעוטה של מזון, הנכם יודעים בוודאות רבה או מועטת יותר כיצד פועל מזון זה, מהי השפעתו עליכם.
ישנם אנשים בעלי חוש טעם מפותח במיוחד. הללו יודעים מיד על אילו איברים פועלים ומשפיעים מזונות מסוימים. רוקחים, ובמיוחד בזמנים הקדומים, וכן רופאים, התפתח אצלם כושר זה כך שהיו מסוגלים לחוש באפקט של סובסטנציות שונות על איברי גופם, ברגע שסובסטנציות אלה נכנסו לפיהם. מן הפה פועל אפקט זה דרך מערכת העצבים על כל האורגניזם. אנשים אלה מקשרים במודעות את המזונות הנכנסים לפיהם עם האורגניזם, עם חלק מורכב אחר שלו. הם נוטלים משהו מהמזון, מעין קדם-ידע מה הוא מכיל וכל גופם מתלכד עימו. אתם תגלו שהאנשים שונים מאוד מבחינה זו. בעיקרו של דבר ישנם שלושה טיפוסי אנשים: אוכלי הכמות, שדאגתם העיקרית מתמקדת בהשגת כמות מסוימת של מזון כדי למלא את גופם. הזללנים, החיים בכל ישות נפשם במזון שלפניהם. גם כאן מוצאים אנו זאת בדרגות שונות של גסות ועדינות. והללו שמכירים יותר בהבדלים שבין המזונות. הם מתעניינים מאוד בסובסטנציות השונות שבהרכב המזון שלהם. נוכל אף לכנות זאת: התעניינות רוחנית במזון. בראש וראשונה עלינו לומר: חשובה תגובתו של אדם, כישות שלמה, למזונו. כל זה קשור בהתעניינות, בתיאבון, בטעימת המזון ובצורת הכנתו. חוש הטעם מהווה את תחילת תהליך ההזנה והוא המרכיב החשוב ביותר. אם למישהו כושר טעימה – אינכם צריכים ללמד אותו בנפרד כיצד ללעוס! (כמה קורסים לדיאטה מייחסים חשיבות מיוחדת להוראת הלעיסה.)
אם כן, מצאנו משהו שמביא אדם לזיקה אינטימית למזונו דרך תהליך חושי-עצבי. ולמדנו על תחילתו של העיכול. כאשר אתם קולטים עמילן או קמח מתקיימת טרנספורמציה מסוימת. העמילן או הקמח הופכים לסוכר. זוהי תחילתו של עיכול. אולם חשיבות רבה ביותר יש, בשלב ראשוני זה, לתהליך החישה, למודעות מלאה לסובסטנציות הנקלטות. באיזור עילי זה יש לנו תודעה מרובה, אך פעילות עיכול קטנה מאוד. אנו רשאים כמעט לנטוש את הצד החומרי לגמרי, אם נשמיט את תהליך הלעיסה הפיזי כשאנו עושים מן המזון חתיכות קטנות. כאן אנו ערים לגמרי. זהו תהליך עצבי-חושי. תחושות מסוימות, הקשורות בקשר אמיץ לתהליך זה, משפיעות על התיאבון ועל פעילותם של מחישות שונות. כל הגורמים הללו קיימים ומהווים את המרכיבים המורכבים יותר בתהליך העיכול. כאן האדם מאוד אינדיבידואלי ומשתתף בכל הוויתו וישותו האינדיבידואלית.
השלב השני קשור בכל התהליכים המתחוללים בקיבה. רק אנשים מועטים מאוד מודעים להתרחשויות אלה. בדרך כלל אין לנו יותר ידע מודע אודות התהליכים בקיבתנו מאשר במהלך חיי החלימה שלנו. כאשר משהו לקוי בקיבה – משפיע הדבר על חלומותינו. יש לנו מעין תחושה בגוף והדבר קשור מאוד לחיי הנפש שלנו. אנשים הסובלים במשך זמן ממושך מדאגות, מדאגות רציניות של ממש, ומחששות לאורך זמן, מראים נטיה מסוימת למחלות קיבה. כשנתקלים אתם באדם שסובל מבעיות בקיבה – תיווכחו לדעת שבעבר היו לו צרות הקשורות לחיי הנפש, והשפעתן נמשכה זמן רב, עד כי לבסוף נתגלתה התגובה בקיבה. נוכל אף לבטא זאת כך: הקיבה היא לב העיכול. יש בה תנועות ריתמיות, התכווצויות ריתמיות. בקיבה פעילות ריתמית רבה. היא מהווה את האמצע בכל תהליך העיכול. שם העיכול אינטנסיבי הרבה יותר. במערכת זו מותקף החלבון ומתחיל העיכול שלו.
כאן לפנינו תחום שהוא בלתי-מודע הרבה יותר. וככל שנרד יותר לתוך האורגניזם כך תיראה לנו הפעילות הפיזית חזקה יותר. עד שלבסוף נגיע אל השלב השלישי של תהליך העיכול, כלומר, למעיים. חלק זה נסתר לגמרי מן התודעה שלנו. ונוכל להשוותו אך ורק למצב השינה, כשם שהשוונו את השלב השני בתהליך העיכול לחיי החלימה ורק את השלב הראשון – לחיים מודעים במלואם. בשלב שלישי זה מתקיימת פעילות עיכול פיזית אינטנסיבית ביותר. הכל עובר טרנספורמציה. לא רק הקמח והחלבון אלא אפילו השומן מתעכל כאן. השומן הוא הסובסטנציה הקשה ביותר לעיכול. ועל כן עליו להמתין זמן ממושך ביותר. ובקיצור: כל דבר משתנה בטרנספורמציה וברצוני להבהיר זאת על ידי דוגמא. נניח שביצה נכנסת לנתיב העיכול. ראשית לפנינו חלבון חי מסוג מסוים. חלבון האפרוח. לכל צמח ולכל בעל-חיים החלבון הספציפי שלו. על נקלה אפשר להראות שלכל סוג צמח או סוג בעל-חיים הרכב-חלבון מיוחד. בהיכנסו לקיבה ובמיוחד למעיים, הוא נהרס, הוא מתפורר. אותו הדבר קורה כאשר שמים ביצה לתוך חומצה ואחר כך לתוך בסיס. גם אז משתנה הוא בטרנספורמציה. החלבון נהרס ומשהו אחר נוצר שאין לו את תכונות החלבון החי. אין הוא ספציפי כבר לסוג מסוים, אלא מתפורר בהדרגה ועובר טרנספורמציה לסובסטנציות אחרות. הוא הופך לאנאורגאני. הוא נהרס לגמרי כשהוא משולל מתכונותיו המקוריות הספציפיות כחלבון צמח או כחלבון בעל-חיים. המהות החיה הספציפית, זו שהכימאי לעולם אינו יכול לתפוס – להבין מהותה – נעלמת. זהו שיפוט מוטעה מצדו של המדע בימינו כשהוא סבור שהחלבון החי מהווה סובסטנציה כה מורכבת. היא הופכת למורכבת רק ברגע שהיא נהרסת. או אז נושרת היא מן ההרכב של תהליך החיים ומופיעה כמשהו בלתי מובן לחלוטין לכימאי. פירושו של דבר, שמבחינה כימית הוא כל כך מורכב בהכילו סובסטנציות רבות כל כך, כאשר כל אחת מהן מורכבת במבנה שלה, עד כי הכימאי חש עצמו אובד-עצות בנסותו להרכיב חלבון באופן סינתטי. לעולם לא יגיע למטרתו ורק יתקרב אליה על ידי יצירת סובסטנציות שיהיו 'דומות' לחלבון.
המדע הצליח ליצור סובסטנציה 'דומה' לחלבון: פפטון. אנו מוצאים סובסטנציה זו בקיבה באוכלנו ביצה. אולם כאשר הביצה הופכת לפפטון (בטרנספורמציה) על ידי מיצי העיכול, אין היא מהווה עוד סובסטנציה חיה. אתם רואים שאנו מקבלים, על ידי תהליך סינתטי, אותה סובסטנציה בלבד אשר מופיעה בהתפרק החלבון בעוברו תהליך-הרס (קטבוליזם). לעולם לא נוכל להרכיב במעבדה כימית חלבון חי של ממש, אלא רק את זה שנשר מתהליך-החיים, שאינו קשור עוד לחיים. ברגע שהסובסטנציה נכנסת לתחום החומר האנאורגאני, לספירת החומר הכימי, המת – היא נראית מורכבת מאוד במבנה שלה. ברם – היא רוכשת מבנה מורכב זה אך ורק ברגע זה. מורכב – מנקודת ראותו של הכימאי. כמובן שאם אשווה הרכב זה להרכבו של המלח הרגיל אראה שהוא מורכב ביחס אליו. מנקודת הראות של החיים אין הוא אלא חומר הבניה שביסוד כל אורגניזם חי, שבו לא קיימים החוקים הכימיים המקובלים.
אלה הם שני עולמות שונים. מצד אחד – עולם החיים, שבו אין דריסת-רגל לכימיה ושבו אנו מוצאים דברים כאלה כגון הויטמינים ואת זה המרכיב את הסוג הספציפי של האורגניזם החי והמסב לכל סוג וסוג להיות לו חלבון ספציפי. כל הספירה הזאת חדורת-חיים. ומצד שני יש לנו סובסטנציות מתות כגון זו שאנו רואים בגוויית האדם. ברגע שהישות האנושית מתה, אנו רואים שכל חלק נפרד לבד, אבל נרקב בו-זמנית. לפני המוות היה האורגניזם שלמות, ישות חיה. כך הדבר תמיד כשמשהו חי – מת. או אז הוא נושר מחוקי החיים ונתון לגרביטציה ומהווה סובסטנציה בלבד, חומר מת גרידא. אז ורק אז יכולים הכימאי והפיזיקאי לאפיין ולהגדיר אותו. לפני שהמוות חל – לא היה זה בהישג ידם. זה משתנה בטרנספורמציה, מאבד את החיים, מתפרק לחלקים – למרכיבים וכך הופך למורכב בהכילו את כל אותם מרכיבי החלבון השונים, שאודותיהם מדבר הכימאי, כגון חומצות אמינו וכדומה של הגוף המת, של משהו שהיה חי.
מעניין לדעת שבשלב השלישי בתהליך העיכול חדלות כל הסובסטנציות להיות ספציפיות ומשתנות בטרנספורמציה למשהו אחר. למשל, השומן מתפרק, אין הוא יכול להישאר בתור השומן של בעל חיים ספציפי זה או של צמח ספציפי. עליו לעבור טרנספורמציה, להתפרק להללו הקרויים המרכיבים הכימיים שלו, לגליצירן וכן הלאה. הקמח חייב להפוך לסוכר וכאשר עבר כבר טרנספורמציה – לא ניתן כבר לומר מהו מקור הסובסטנציה. המהות המקורית סולקה ממנו. כך הדבר במיוחד עקב ההשפעה של מיצי הלבלב, המרה והמעיים. הם משנים כל דבר לגמרי, מפרקים אותו ומחסלים את גילויי החיים הספציפיים.
פעילות העיכול בפה על ידי הרוק, בקיבה על ידי מיצי הקיבה, ובמעיים – על ידי מיצי המעיים חלה הודות לשיתוף הפעולה שבין שתי סובסטנציות. בפה יש לנו בסיס, בקיבה – חומצה מלחית ובמעיים – שוב בסיס, ברם מצוי משהו נוסף. בסיס וחומצה ניתן לייצר במעבדה. אולם מלבדם אנו מוצאים סובסטנציה הקרויה בפיסיולוגיה בשם תסס, כמו הפפסין בקיבה. ההגדרה למילה פפסין היא: "זה אשר מעכל". אתם יכולים, למשל, ליטול מעט מיץ קיבה ולעבות אותו – ואז תקבלו אבקה לבנה המהווה את מיץ הקיבה המיובש. אם תמוססו אותה במים ותוסיפו מעט חומצה מלחית וחלבון-ביצה, ימס זה האחרון או יתעכל. פירושו של דבר שאנו יכולים, בעזרתו של הפפסין, ליצור תופעת עיכול מחוץ לאורגניזם האנושי. לפניכם כאן חלק מהקיבה. אתם יכולים לקחת סובסטנציה מעכלת זו, "סובסטנציה רותחת" זו (פפטון פירושו רותח) ואז את המיץ שמקורו בלבלב, את הטריפסין – ותוכלו לחסל אותה לגמרי. אולם אלה, למעשה, אינם סובסטנציות אנאורגאניות, אלא שרידים מתהליכי העיכול החיים.
מעניין מאוד להתבונן ולראות שמחומרי המזון אפשר לגזול את החיים הספציפיים שלהם אך ורק על ידי תהליך-חיים. אף אדם לא ראה מימיו תסס שכזה בצורת סובסטנציה חומרית. תוכלו אך למצוא סובסטנציות חלבוניות שונות שאליהן צמודות תכונות אלה ומקורן באורגניזם החי בתיווך איזשהו תהליך. האדם יכול לעשות זאת אך ורק באורגניזם החי שלו.
הטרנספורמציה עוברת דרך שלושה שלבים ובסופו של דבר עולה בידה לסלק לחלוטין מן המזונות את תכונותיהן הספציפיות. הלעיסה, שאנו מוצאים לבסוף במעיים, המראה שלה חלבי, וכל דבר מוצק הפך לנוזל ואין הוא כבר סובסטנציה אורגנית של ממש. היא נעשתה משוללת מן התכונות האורגניות הספציפיות שלה ועברה טרנספורמציה וכך, אחרי שקמלה, היא יכולה להיטמע לבסוף על ידי הישות האנושית. האדם אינו יכול להטמיע לפנימו גופים זרים. הללו היו פועלים כרעל בדמו. למשל, במקרה של הרעלה מבשר או הרעלה מפירות – לא ניתן היה לשנות את החלבון המיוחד של אותו בעל-חיים או את החלבון של הצמח והוא נכנס לתוך דם האדם כשהוא גורם לאותן תופעות כאילו הוזרק הישר לתוך הדם. כשסובסטנציה זרה חיה נכנסת לדם – היא פועלת ומשפיעה כמו רעל. האדם אינו יכול לשאת זאת. הוא חייב להילחם בזה ולהפרישו אל מחוץ לגופו. לעיתים ניתן לעשות זאת מבלי לחלות ממש. הפרוצדורה הרגילה היא שמרחיקים את החיים מקו הגבול שבו נפגשים מיצי המים והדם. דבר זה מתואר בהרחבה בספר מאת רודולף שטיינר ואיטה וגמן 'קווי יסוד להרחבת אמנות הרפואה'[1] בספר זה מתוארים תהליכי הזנת האדם מנקודת הראות של מדע הרוח. אם נלמד לפני ולפנים את התהליכים השונים באורגניזם האנושי, נגלה שאין חילוקי דעות בין מדע הטבע ובין ההשלמה לו במדע הרוח.
אם ניתן את דעתנו לכל עובדה שהתגלתה על ידי מדע הטבע בקשר לתזונת-אנוש, והדבר שונה במידת מה אצל בעלי-החיים, נגלה תהליך שלם של טרנספורמציה בהזנה. ברגע שהמזון נכנס לתוך דם האדם הוא מתחייה שם, אלא שבאורח כזה שהוא נעשה חדור בכל אותם כוחות המצויים באורגניזם האנושי ועל כן ניתן להטמעה. הכל עובר טרנספורמציה ברגע זה. מי שסבור שאי אפשר להאמין שלאדם, בתהליך ההזנה שלו, כוח עצום של טרנספורמציה לעולם לא יקיף בהערכתו את הישות האנושית כשלמות. אתם רשאים להאמין שאין אתם מטריאליסטים ורשאים אתם לדבר גבוהה על התכונות הרוחיות באדם, אולם אם אין אתם לוקחים בחשבון את העובדה הפיזיולוגית הפשוטה, שהאדם לבדו מכל הישויות החיות מסוגל לבצע את הטרנספורמציה המושלמת ביותר של החומר, לא יהיה לכם בסיס מוצק של ממש לוודא ולאמת שהאדם הוא ישות רוחית. זה לא היה יכול להיות כן, אם לא היה חי באדם כוח הפועל בעוצמה כה רבה באורח חומרי עד כי הוא משנה את כל החומר. תהליך ההזנה אצל האדם שונה לחלוטין מזה שאצל כל יתר האורגניזם החיים. לאדם כוח, שבמידה מסוימת אף מבטל חוקים הקיימים מחוץ-לו בטבע, כוח המסוגל לשנות חומר.
יהיה עלינו לדון בכך אחר-כך מנקודות ראות שונות. אולם רציתי להתחיל בעובדה חשובה זו, שבהתייחס לאורגניזם האנושי יש להדגיש בצורה מירבית את כוח השינוי הזה ולומר שמתקיימת בגופנו טרנספורמציה מלאה של המזון, המסלקת את כל החיים (שבמזונות) שמקורם בטבע שמחוץ לאדם.
אין אנו אוכלים כדי לקלוט את הסובסטנציות השונות שאנו מכניסים פנימה, אלא כדי להשתמש בכוח הרב שבפנימנו, כלומר, להסב לו לפעול כדי להרוס את מה שמגיע ובא מסביבתנו. כעת ייתכן ונבין היטב את העובדה הבאה:
פעם היה נהוג ברפואה להשתמש במרשמים תזונתיים מסוימים 'מעוכלים-למחצה', מרשמי פפטון. אם כל תהליך ההזנה מוביל בסופו של דבר לעובדה שכל סובסטנציה עוברת טרנספורמציה, אז מדוע לא לתת לאנשים מזון בקדם-עיכול? הם יכולים לקבל חלבון כזה ואז אולי יוכלו לעכל אותו ביתר קלות. זאת אמת לאמיתה. הוא נעכל בקלות יתר, אך אחרי זמן-מה התגלה שאין זה טוב לבריאות. התברר שהאדם זקוק לפעילות שבאמצעותה עליו לבצע את כל תהליך העיכול. עליו להיות מסוגל להשתמש בכוחותיו. יש לו כוח עודף במערכת העיכול שלו, שיש לו נטיה לשנות כל דבר לסובסטנציית-אנוש לאחר שהוא מאבד תחילה את אופיו הטבעי. האדם זקוק לכוח זה ועליו להשתמש בו. על כן עלול להתרחש שמזון בקדם-עיכול לא יהיה טוב עבורו כלל. אתם יודעים באיזו קלות מאבד המזון מערכו אם אתם מבשלים אותו במשך זמן ממושך מידי. ניסוי מעניין למדי נערך על ידי פרופסור באוניברסיטה. הוא נכנס למסעדה לארוחת צהרים. לפעמים הוא נכנס לשם בדיוק בשעה 12.00 ולפעמים בשעה 15.00. לאחר זמן מה הוא שם לב שהארוחות שניתנו לו בשעה 15.00 לא היטיבו עימו. הן לא השביעו את רצונו כמו אלה שהגיע אליהן ב-12.00. היות והוא היה מדען הוא ערך את השיקולים הבאים: "המזון בשעה 15.00 מכיל את אותה כמות קלוריות כמו המזון שאני מקבל בשעה 12.00. אז מדוע יש לו אפקט שונה?" הוא לא בטח לחלוטין בניסיונו האישי ועל כן החל להזין עכברים. אחרי זמן-מה שם לב שהעכברים שבלעו מזון בשעה 15.00 איבדו ממשקלם. הם רק גדלו למחצית הגודל של אלה שקיבלו מזון בשעה 12.00 ולבסוף הם מתו. אין ספק שזוהי היתה תקרית דרסטית למדי. אך יש בה כדי להוכיח שבישול ממושך מידי הורס את המזון. היום היינו אומרים: בישול יתר הורס את הויטמינים. אולם, לשם מה אנו זקוקים לויטמינים? מפני שאנו מעוניינים לשנות את הסובסטנציה החיה, ברצוננו להרוס ולשנות אותה. ברצוננו להשתמש בכוח זה. כך הדבר ביחס לשרירים שלנו. יש לתרגל אותם, שאם לא כן הם יתכווצו. איברים ללא שימוש מתנוונים. כך יש להשתמש בכוחות שיש לנו במערכת העיכול שלנו. אלה הם התהליכים של השינוי שמחסלים את תכונות מזונותינו כך שהם יוכלו להיכנס לאורגניזם האנושי.
תהליך העיכול האנושי המושתת על פעילות האורגניזם האנושי, חייב להוציא אל הפועל טרנספורמציה זו. נוכל לראות כמה הרבה תלוי בטרנספורמציה זו.
אם תיקחו לתשומת לבכם את כל מה שהעלינו היום כי אז לבטח תסכימו שזוהי תפיסה שונה מזו שמתייחסת אך ורק לערך בעירת המזונות. הסובסטנציה מהווה רסיס-קטן בלבד ממה שהאדם באמת זקוק לו. הוא מעוניין בחיים, אלא שבאורח כזה שהוא יוכל תחילה לשנות אותם והוא חייב לעשות זאת בכל פעילות נפשו. עליו לעשות זאת בשלושה שלבים. בתחילה זוהי פעילות רוחנית בצרוף לכוחות הנפש שלו. אחר-כך בקיבה, כשכושרות הרגש שלו פעילים יותר ובשלב הסופי רצונו מעורב היכן שמתקיים העיכול. פעילות הרצון קשורה בצורה עמוקה למטבוליות. אחרי כל ההתרחשויות הללו יכול המזון להיכנס לדם האדם. בדם הוא מתחייה ונעשה חלק מהישות האנושית ויש לו רשות לחדור לתוך האורגנים השונים.
בהרצאה הבאה אנו נעסוק באפקטים השונים של מזון מן החי, מהצומח ומהמינרלים על האורגניזם האנושי. כיצד מזון מהחי עובר שינוי לתוך הסובסטנציה האנושית ושתהליכים מורכבים יותר מתקיימים בטרנספורמציה של מזון שבא מממלכת הצומח, ושתהליכים משוכללים הרבה יותר ומרחיקי לכת חייבים להתקיים כדי להשתלט על המטבוליות המינרלית. וכיצד דרגות אלה בתהליך העיכול חייבות להתמזג בשלבים שונים באורגניזם האנושי.
בוודאי שמתם לב שכדי לרכוש הבנה לתהליך ההזנה האנושי עלינו ליטול את התוצאות שהושגו על ידי מדע הטבע ולמזג אותן עם תפיסה אוניברסלית יותר של האדם, המושתת על מדע הרוח, האנתרופוסופיה. או אז אנו יכולים להכיר את המצב המיוחד של הישות האנושית: שהאדם, בכל תהליך ההזנה שלו, הוא אינדיבידואל. שכל דבר שמקורו בטבע שמחוץ לאדם חייב לעבור טרנספורמציה בתוך האדם.
————————————————————————————-
- קווי יסוד להרחבת אמנות הרפואה – ד"ר רודולף שטיינר, ד"ר איטה וגמן. – יצא בעברית בהוצאת תלתן ↑