רודולף שטיינר

GA195

4 הרצאות שניתנו בין אוקטובר לדצמבר 1919

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, יוסי פלג

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות ומכיל גם הקדמה מצוינת של סֶווָק גוּלביקיאן – ראו כאן

הרצאה שלישית

שטוטגרט, 25 בדצמבר 1919

כשהזדמנה לי הזדמנות לדבר בשנים האחרונות אודות אחד מן הפסטיבלים הגדולים של השנה, חג המולד, פסחא או חג השבועות, חשתי מחויב לומר שאין לנו זכות בהזדמנויות כאלו לציין חגים אלו על פי המנהג הישן. אין לנו זכות לשכוח את הסבל והצער שכה נפוצים בימינו, ולזכור רק את המאורע הגדול ביותר, הנוקב ביותר באבולוציה הארצית. בעומדנו על היסודות של השקפה רוחית של העולם, זו חובתנו להרשות לכל הסימפטומים של שקיעה בציביליזציה האנושית כיום לחלחל למחשבותינו ולחדור ישר לתוך עץ חג המולד. זוהי חובתנו המיוחדת לקבל את לידתו של ישוע כריסטוס לתוך לבנו, לתוך נפשנו, בדרך כזו שלא נסגור את עינינו להידרדרות המפחידה שמשיגה את מה שמכונה העולם התרבותי.

ביום זה במיוחד עלינו לשאול האם כל הרעיון של חג המולד נכנע גם הוא לכוחות של הניוון הכללי? כאשר מדובר היום בחג המולד האם אנו עדיין חשים את אשר אנו צריכים לחוש כאשר אנו מחממים את מחשבותינו ורגשותינו כדי להרהר בחגו של כריסטוס? האם אנשים בדרך כלל מודעים למשמעות האמיתית של מה שחדר לאבולוציה האנושית במיסטריה של גולגותא?

אנו מעלים אור בעץ חג המולד שלנו, אנו חוזרים על המילים והביטויים המקובלים הקשורים עם חג המולד, אך לעיתים כה קרובות אנו נמנעים מלפתוח את עינינו במלואן, אנו נמנעים מלהתעורר בשלמות לצורך להכיר בכך שגם כאן יש שקיעה והידרדרות. אנו נמנעים מלשאול: "היכן אתה, הו כוח הכריסטוס, שיביא באופן פעיל לעליה חדשה?" צריך להיות ברור לכם מן ההרצאות שניתנו בחוגים שלנו במשך שנים רבות שרק כוחו של כריסטוס מסוגל להחדיר את הציביליזציה המידרדרת באימפולס שיכול להחיותה ולהפיח בה רוח חדשה.

בזמן זה של השנה אפשר להיזכר באנשים מאמצע המאה ה-19 או לקראת השליש האחרון שלה אשר, מתוך מנטליות מטריאליסטית מסוימת, דיברו באופן שונה למדי מן הדרך שבה אנשים רבים מדברים היום. למעשה הם דיברו יותר בכנות מרוב האנשים כיום. אני רוצה להזכיר לכם אינדיבידואל אחד, אישיות מטריאליסטית באמת – דיוויד פרידריך שטראוס. אתם בוודאי יודעים שהספר: האמונה הישנה והחדשה, הוא סוג של תנ"ך של מטריאליזם.

אחת השאלות ששטראוס שואל בספר זה היא האם אנו עדיין יכולים להיות כריסטיאנים. הוא עונה על שאלה זו, והדבר הבלתי רגיל בשאלה שלו שהיא באה ממטריאליזם בסיסי, אבל בה בעת מאישיות כנה וישרה.

דיוויד פרידריך שטראוס בונה בניין אוניברסלי של מחשבות ורעיונות שנוצרו כולן בהתאם לחוקים פיזיים מטריאליסטיים. הוא ממקם את האדם בתוכו בסדר-עולם שבו הטבע האנושי נשלט אך ורק על ידי חוקים פיזיים. בהתבססו על אמונות אלו שטראוס עונה לשאלה: "האם עדיין אנו יכולים להיות כריסטיאנים?" ב"לא" תקיף וכנה. אנשים המחזיקים בהשקפות בנות זמננו של מדע הטבע כמו שטראוס אינם יכולים להיות כריסטיאנים.

דעה נוראה אבל כנה לחלוטין מבוטאת ב"לא" זה של דיוויד פרידריך שטראוס, וכיום אנו מייחלים לעיתים קרובות שמליצי היושר הרשמיים של אמונה דתית זו או אחרת יהיו כה כנים כמו דיוויד פרידריך שטראוס. אם רק יכולים היו לראות שלמרות שהם נושאים את שמו של כריסטוס הם בעצם מתנגדים פעילים לכריסטיאניות.

ידידיי היקרים, אל לנו להיכנע לאהבת הנוחות ואל לנו לסגור עינינו בפני תופעות חשובות ביותר של זמננו. אולי זה לא ייראה לכם קשור לחג המולד אבל לי זה באמת נראה קשור, כאשר אני מתכוון לחוויה שנקרתה לי דרך סוג של מחקר רוחי של תופעה מן ההווה המיידי.

אחרי השבר והאסון שבאו על אירופה, מה עשו האנשים שבמידה רבה היו אחראים להם, במיוחד במרכז אירופה – אם אדם כלשהו יכול להיחשב כאחראי לדברים כאלה – למצבים הנוראים שאליהם הידרדרנו? מה עשו אנשים אלה כאשר אסון ושבר באו על אירופה? הם כתבו ספרים! נכתבו ספרים על ידי כל מיני אנשים.

כעת, אפשר לערוך את הניסוי הבא בעזרת מדע-הרוח. אנו יכולים לשאול אלו צורות ומחוות מדברות אלינו מרוב חלקי ספרים אלו של צידוק-עצמי. ניסיתי להתקרב לשאלה זו מכל הזוויות. שאלתי את עצמי איזה סוג של צורות-חשיבה עולה מאנשים אלה, שבהם תלוי כה הרבה מגורלה של אירופה. אם איננו מתקדמים רק באופן מופשט, אלא נכנסים לתוך הדברים בפרטי פרטים, דרוש להשוות דבר אחד למשנהו, הרי שעולה מעצמה ההשוואה כשאני שואל את עצמי באיזו תקופה באבולוציה ההיסטורית של אירופה טופחו צורות חשיבה כמו אלו שעלו אצל אישים מובילים במשך המלחמה הגדולה. אחרי בדיקה מדוקדקת של העובדות התברר לי שאנשים חשבו באופן כזה בזמנו של יוליוס קיסר הרומאי. אין הבדל בין חיי הנפש וחיי החשיבה של יוליוס קיסר בזמן המלחמות הגאליות שלו והדרך שבה אינדיבידואלים מודרניים צרים את מחשבותיהם. משמעות הדבר שאנשים אלו נשארו בשלב של חיי חשיבה שלחלוטין לא מושפע מן הכריסטיאניות, כי יוליוס קיסר חי לפני שהמיסטריה של גולגותא פרצה לתוך האבולוציה. גם אם שמו של ישוע כריסטוס עולה לפעמים על שפתותיהם, חיי הנפש של אנשים אלו התפתחו בדרך שאין לה דבר עם הכריסטיאניות הממשית.

הלימודים הרבים והשונים שלנו הראו לנו שאם דבר כלשהוא מתפתח בהתאם לתקופתו, הוא טוב ביסודו עבור האנושות, אבל גם ההיפך הוא הנכון, אם דבר כלשהו אינו משתנה ועולה על פני השטח מאוחר יותר. כאשר זה קורה, כאשר למשל, משהו שהתאים לזמנו של קיסר ממשיך למלא תפקיד במאה העשרים, מה שהתאים לימיו של קיסר משנה צורה למשהו לוציפרי. משהו ששייך בצדק לתקופה אחרת נהיה לוציפרי, אם הוא נשאר ללא שינוי. למעשה זהו בדיוק הטבע של ההשפעה הלוציפרית.

זה בתורו מוביל לשאלה מדוע אנשים שגורלם מיקם אותם בעמדת מנהיגות נותרו מאחור באופן זה בחייהם.

כדי לענות על שאלה זו עלינו להפנות את תשומת לבנו אל אלו הטוענים שחייהם הרוחניים חדורים באימפולס הכריסטוס, אבל למעשה פועלים בדרך אנטי-כריסטיאנית. הבה ונפנה את תשומת לבנו לנציגים רשמיים רבים של אמונות דתיות, אנשים המתיימרים לדבר על פי הבשורות, אבל מתנגדים לכל דבר שבאמת מספר על הכריסטוס החי בזמננו. האנשים הכי אנטי-כריסטיאניים כיום נמצאים לעיתים קרובות בקרב הכמורה, בקרב המטיפים למה שקרוי אמונות כריסטיאניות.

תשובה לשאלה זו אפשר למצוא על ידי בחינה של ספר – שרבים מעריכים אותו כרלבנטי מאוד – שכותרתו 'טבע הכריסטיאניות'[1] מאת אדולף הרנק. אם שמו של כריסטוס היה נמחק מספר זה ובמקומו היה נכתב שם של אל פחות ידוע בדרך כלל, אל החודר ושולט בחיי אנוש בדיוק כפי שהוא חודר ושולט בטבע; אם שמו של הכריסטוס היה נמחק ומוחלף בשמו של יהווה מן הברית הישנה, היה ספר זה קרוב יותר לאמת, ובעל משמעות.

עובדה היא שאדולף הרנק אינו יודע דבר על טבעו האמיתי של כריסטוס, ואין לו מושג קלוש על ישות כריסטוס האמיתית. הוא סוגד לאל אוניברסלי בלתי מוגדר ומייחס את שמו של כריסטוס לאל אוניברסלי בלתי מוגדר זה. ומי הוא אדולף הרנק? אדולף הרנק הפך לתיאולוג אופנתי ומקובל בחוגים אשר תומכים בנטיות הרוחיות של אינדיבידואלים אלה שעליהם דיברתי. מכיוון ששום התגלות אמיתית המתייחסת לכריסטוס לא באה יותר מנציגי האמונות, איננו מוצאים יותר שום תחושה של התגלות אמיתית של כריסטוס במאורעות בני זמננו ובאנשים הקשורים בהם.

זה בקושי אומר משהו לאלפי ולמיליוני אנשים בני ימינו, כאשר הם מדברים על פסטיבל חג המולד. כי אינם יודעים דבר על המציאות של כריסטוס במובן שכה נחוץ עבור זמננו. עלינו לבחון דברים אלה אם ברצוננו להשיג הבנה עמוקה יותר של גורמי הניוון והשקיעה הגלויים לעין במאורעות הנוכחיים, ובחיי אנוש הקשורים עם מאורעות אלו.

לעיתים קרובות דיברתי בפניכם כאן על מאורע חשוב זה שהתרחש בשליש האחרון של המאה ה-19, המאורע שבאמצעותו נוצר יחס מיוחד בין ישות המלאך העליון שאנו מכנים מיכאל וגורל המין האנושי.

מאז נובמבר 1879, מיכאל נהיה למנהיג, אם אפשר להתבטא כך, של כל אלה המבקשים להעניק לבני האדם את הכוחות המיטיבים הנחוצים עבור התקדמות בריאה. התייחסות לדבר זה מערבת שני אספקטים שונים: ראשונה העובדה האובייקטיבית, ושניה, הדרך שבה עובדה אובייקטיבית זו קשורה אל מה שבני האדם מוכנים לקבל לתודעתם, לתוך רצונם. העובדה האובייקטיבית היא בפשטות זו, שבנובמבר 1879, מעבר לספרה של עולם החושים, בעולם העל-חושי, התרחש מאורע שניתן לתאר אותו בדרך הבאה: מיכאל השיג את היכולת – במידה ואנשים באים לפגוש אותו בכל התכולה החיה של נפשם – להעניק ולהחדיר בהם את כוחו, ובכך לאפשר להם לשנות את כוח ההיגיון המטריאליסטי הישן שלהם, שכבר נהיה לכוח הדומיננטי באנושות, לכוח אינטלקטואלי רוחי, לכוח רוחי של הבנה. זוהי עובדה אובייקטיבית. זה מה שהתרחש. אנו יכולים לומר שמאז נובמבר 1879 מיכאל נכנס לקשר שונה עם האדם מזה שקדם לו. אבל בה בעת עלינו לשרת את מיכאל.

ההסבר הבא יבהיר לכם את כוונת דברי.

תיזכרו בכך שלפני שהמיסטריה של גולגותא התרחשה על האדמה, היהודים של הברית הישנה הביטו מעלה אל יהווה שלהם. הללו, בקרב כוהני היהודים, שהביטו מעלה ביהווה במודעות מלאה, היו מודעים היטב לכך שאינם יכולים להגיע אליו ישירות בעזרת תפיסה אנושית. עצם שמו של יהווה אסור היה בדיבור, ואם היה צורך לבטאו ניתן רק סימן, סימן הדומה לצירופים מסוימים של סימנים שאנו עושים באמנות האוריתמיה.[2] הכהונה היהודית היתה מודעת היטב לכך שבני אדם יכולים להתקרב ליהווה באמצעות מיכאל. הם קראו למיכאל ארשת פניו של יהווה. בדיוק כפי שאנו לומדים לדעת מישהו כאשר אנו מתבוננים בפניו, כפי שאנו מסיקים מסקנות אודות עדינות נפשו מן העדינות של ארשת פניו, ואודות אופיו מן הדרך שבה הוא מביט בנו, כך הכוהנים של תקופת הברית הישנה, באמצעות הראיה הרוחית האטביסטית שזרמה אל נפשותיהם בחלומות, שאפו להשיג 'מארשת פני' יהווה, מן הקשר שבין מיכאל ליהווה, משהו שעדיין לא היה בר השגה עבור המין האנושי ככלל.

העמדה של כוהנים אלה כלפי מיכאל ויהווה היתה נכונה. הגישה שלהם כלפי מיכאל היתה נכונה משום שהם ידעו שאם מישהו בזמן ההוא פונה אל מיכאל הוא היה יכול למצוא באמצעות מיכאל את הכוח של יהווה, שהיה מתאים עבור האנושות של הזמן ההוא.

מאז הופיעו מושלים אחרים של הנפש של האנושות במקום מיכאל. אבל בנובמבר 1879 מיכאל קיבל על עצמו פעם נוספת ממשל זה, ויכול להיות פעיל בחיי-הנפש של אלו המבקשים דרכים אליו. דרכים אלה היום הם דרכי הידע המדעי-רוחי. אנו יכולים לקרוא להן 'הדרכים של מיכאל' באותה מידה כמו 'הדרכים של הידע המדעי-רוחי'.

אבל בדיוק בזמן שמיכאל נכנס בדרך זו לקשר עם נפשות אנוש, כדי לתת להן השראה למשך שלוש מאות שנה, כוח הנגד הדמוני שהכין עצמו לכך, הציב כנגדו את האופוזיציה החזקה ביותר. וכך יצאה זעקה מסוף העולם ועד סופו במשך מה שקרוי שנות-המלחמה, למעשה שנים של טרור, זעקה שהפכה לאי הבנה אוניברסלית ממלאת כעת לבבות ונפשות אנוש.

הבה ונתאר איך היה העם היהודי של הברית הישנה אם במקום להתקרב ליהווה דרך מיכאל היו היהודים מבקשים להתקרב ליהווה ישירות. הם היו נהיים לאנשים חסרי סובלנות, אנשים אנוכיים העסוקים בהאדרת כוחה של אומתם שלהם, אומה החושבת רק על עצמה. כי יהווה הוא האל הקשור לכל הדברים הטבעיים, ולהתפתחות ההיסטורית החיצונית של המין האנושי שאותה הוא מגלה ברצף הדורות כפי שהוא מבטא עצמו באיכויות המהותיות של האנשים. רק בגלל שהעם היהודי הקדום בזמן ההוא השתוקק להתקרב ליהווה דרך מיכאל הוא ניצל מלהפוך לגזע כה אנוכי שישוע כריסטוס לא יכול היה לבוא בקרבו. בכך שהחדירו עצמם בכוחו של מיכאל, בצורה שלבש כוח זה בזמן ההוא, היה העם היהודי פחות רווי באגואיזם לאומי מאשר היה אם היה פונה ישירות ליהווה.

כיום מיכאל שוב מושל העולם, אבל המין האנושי צריך עכשיו להתקשר עימו בדרך חדשה. מיכאל עכשיו אינו עוד ארשת פניו של יהווה, אלא ארשת פניו של כריסטוס ישוע. היום אנו צריכים להתקרב לאימפולס הכריסטוס דרך מיכאל. במובנים רבים האנושות עדיין לא הגיעה לשלב זה. האנושות שומרת באופן אטביסטי על האיכויות הישנות של תפיסה שבעזרתן אפשר היה להתקרב למיכאל כאשר היה עדיין מתווך ליהווה. לכן למין האנושי היום יש יחס מוטעה למיכאל. יחס שגוי זה למיכאל גלוי לעין בתופעה אופיינית מאוד.

במשך שנות המלחמה שמענו כל הזמן את השקר האוניברסלי הבא: "חירות והגדרה עצמית לעמים אינדיבידואלים, אפילו לארצות הקטנות ביותר". זהו רעיון כוזב במהותו, כי היום בעידן מיכאל אינדיבידואלים אנושיים הם הדבר היותר חשוב מקבוצות ועמים. שקר זה אינו אלא מאמץ להחדיר כל אומה אינדיבידואלית לא בכוח החדש אלא בכוח הישן של מיכאל מן הזמנים הפרה-כריסטיאניים, עם כוח מיכאל של הברית הישנה. עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, יש נטיה בקרב מה שקרוי אומות תרבותיות היום להעביר את מה שהיה מוצדק אצל היהודים מן הברית הישנה למשהו לוציפרי, ולעשותו לאימפולס רב העוצמה ביותר בכל אומה ואומה.

כיום אנשים שואפים לייסד את הממלכות של פולין, צרפת, אמריקה וכו', על פי שיטות חשיבה המתאימות לזמנים של הברית הישנה. הם חותרים ללכת בעקבות מיכאל כפי שנכון היה לפני המיסטריה של גולגותא, כאשר האנושות התאמצה להגיע דרך מיכאל אל אל-העם יהווה. היום זה כריסטוס ישוע שאנו צריכים לבקשו דרך מיכאל, כריסטוס ישוע המנהיג האלוהי של כל הגזע האנושי. זה אומר שאנו צריכים לחפש אחר רגשות ורעיונות שאין להם דבר עם הבחנה והפרדה אנושית מסוג כלשהו על האדמה. רגשות ורעיונות כאלו אין למצוא על פני השטח. יש לחפש אותם היכן שהרוח והנפש האנושיות פועמות ורוטטות – כלומר, בשביל של מדע-הרוח. עלינו להחליט ולבקש את כריסטוס האמיתי על ידי תרגול מדע-הרוח, במילים אחרות, על שביל מיכאל. רק דרך חתירה זו לאמת רוחית אפשר לחפש ולמצוא את כריסטוס האמיתי; אחרת מוטב יהיה לכבות את אורות חג המולד, להחריב את כל עצי חג המולד ולהכיר סוף סוף באמת המלאה שאיננו רוצים דבר שיזכיר לנו את מה שכריסטוס ישוע הביא לאבולוציה האנושית.

דרכי חשיבה פרה-כריסטיאניות מדברות אלינו מן הביוגרפיות של בני דורנו – דרכי חשיבה שבזמננו הן אנטי-כריסטיאניות. כאשר אישים מייצגים משמיעים הצהרות כמו של וילסון ב-14 הנקודות שלו, דבר מלבד מנטליות טהורה של הברית הישנה אינו מהדהד מהצהרות שכאלו, מנטליות שבימינו נהייתה לוציפרית.

מהי הסיבה לכך? מה באמת פועל כאן? כאשר אנו חוזרים לאחור דרך תקופות האבולוציה האנושית אל טרם היות המיסטריה של גולגותא, אנו מוצאים, מוקדם במהלך הציביליזציה המזרחית, בתוך הציביליזציה שמתוכה צמחה הציביליזציה הסינית המודרנית, אישיות אנושית שהיוותה את ההתגשמות החיצונית של לוציפר. לוציפר באמת הלך על האדמה בזמן ההוא, בגוף אנושי. היה זה הוא שנשא את האור האנושי שאנו מוצאים ביסוד החכמה הפרה-כריסטיאנית העתיקה, עם היוצא מהכלל של היהדות. באמנות, בפילוסופיה ובתבונה המדינית של יוון עדיין פעל הרבה ממה שנבע מהתגשמותו של לוציפר אלפי שנים לפני המיסטריה של גולגותא.

חשוב לנסות להבין שמה שאנו מכנים היום תבונה והיגיון אנושיים הוא תמיד, במידה ולא עבר ספיריטואליזציה, מתנה של לוציפר. אל לנו לאחוז בהשקפה הכיתתית וצרת האופק שכל דבר לוציפרי הוא נורא, עלינו להיפטר ממנה. ככל שננסה להיפטר מלוציפר כך יגביר אחיזתו בנו, כי היה זה הכרחי במשך אלפי שנים של אבולוציה אנושית להיכנס לתוך הירושה של לוציפר שהתגשם. ואז באה המיסטריה של גולגותא. ויבוא זמן בעתיד אשר, בדיוק כפי שלוציפר התגשם במזרח באישיות ארצית, כדי להכין את הכריסטיאניות בקרב העמים הפגאניים, כך במערב תתרחש התגשמות ארצית של אהרימן עצמו. זמן זה מתקרב. אהרימן יופיע במובן אובייקטיבי ממשי על האדמה. בדיוק כפי שלוציפר הלך על האדמה וכריסטוס הלך על האדמה, באופן אובייקטיבי, בצורה אנושית, כך אהרימן גם כן יהלך על האדמה, מביא עימו עוצמה יוצאת דופן ומתגברת לתבונה האנושית הארצית. אין זו משימתנו כבני אדם לעכב בשום דרך שהיא התגשמות זו של אהרימן, אבל זוהי משימתנו להכין את האנושות מראש כך שאפשר יהיה להעריך את אהרימן בדרך הנכונה. כי לאהרימן יהיו משימות שונות, ובני האדם יצטרכו להעריך נכונה ולעשות שימוש נכון במה שנכנס לעולם באמצעות אהרימן. האנושות תוכל לעשות זאת רק אם תסתגל בדרך הנכונה למה שאהרימן כבר שולח לאדמה מן העולמות העל-חושיים כדי לשלוט בעסקי הפיננסים על האדמה מבלי שיורגש. אסור שזה יקרה. אהרימן אינו צריך לשלוט בכלכלה ובכספים על האדמה מבלי שיבחינו בכך. עלינו להיות מודעים לגמרי לאיכויות המיוחדות שלו ולהכיר במה שהוא עושה. עלינו להיות מסוגלים לעמוד כנגדו בהכרה מלאה.

בהרצאותיי כאן בשטוטגרט אתייחס לדברים שאנו צריכים לציין בזהירות באבולוציה האנושית עד לזמן של התגשמותו של אהרימן, כך שכאשר התגשמות זו תתרחש נוכל לדעת כיצד להעריך זאת בדרך הנכונה. היום רק אעיר את תשומת לבכם לדבר אחד נוסף, ביחס לכך שרבות מן הפרשנויות לבשורות הן גרועות כמו ההשקפות המטריאליסטיות הגרועות ביותר. כאשר נציגים של מה שמכונה חברות דתיות מקבלים את הבשורות כיום בפשטות כפי שנכתבו, וכאשר כל התגלות חדשה נדחית, מסירות כזו לבשורות, דרך כזו של קידום הכריסטיאניות, היא באמת הדרך הטובה ביותר להכין עבור אהרימן את הופעתו על האדמה. רבים מאוד מנציגי הכתות של ימינו או מה שמכונה האמונות, פועלים באינטנסיביות עבור אהרימן. הם מתעלמים מהאמת: "תמיד אהיה עמכם, אפילו עד סוף תקופות האדמה", ומכריזים ככפירה כל מה שנובע מחזון ישיר של הכריסטוס היום. הם מתעלמים מאמת זו כי נוח יותר לפרש את הבשורות כפשוטן, כלומר, להיאחז במה שהם מחשיבים כפרשנות מילולית של הבשורות.

המין האנושי צריך להיות מוגן על ידי חכמה מלהתייחס לבשורות בדרך זו, כי במובן חיצוני בלבד, עבור כוח ההיגיון הפיזי שלנו, ארבע הבשורות סותרות זו את זו. אלו שאינם מתעמקים וחוקרים יותר ומבקשים פרשנות רוחית של הבשורות מפיצים למעשה פרשנות כוזבת שלהן, מרמים אנשים אודות הסתירות החיצוניות המצויות בהן. ואלו המרמים בני אדם ביחס לדברים המעסיקים אותם בחיוניות הרבה ביותר הם העוזרים הטובים ביותר להתקדמותו של אהרימן.

הדבר החשוב ביותר עבור האנושות בת זמננו הוא למקם את כריסטוס במרכז בין אהרימן ולוציפר. כוחו של כריסטוס צריך לחלחל בנו. אבל כבני אדם עלינו לבקש תמיד את שיווי המשקל בין אקסטזה מיסטית, המרוממת אותנו מעבר לעצמנו, ושיקול דעת מטריאליסטי המבקש לגרור אותנו מטה לאדמה. בכל רגע אנו צריכים לחפש את שיווי המשקל בין האימפולסים הלוציפריים אשר מרוממים אותנו מעלה והאימפולסים האהרימניים המושכים אותנו מטה. במאמץ למצוא שיווי משקל זה אנו מוצאים את כריסטוס.

באופן מוזר קרה דבר יוצא דופן באבולוציה האנושית בזמן שבו המטריאליזם החל להשתלט. ביחס לזה אציין רק שני טקסטים: גן העדן האבוד של מילטון ומשיח של קלופשטוק. בפואמות אלו מתואר עולם הרוח כגן-עדן שאבד והאדם הושלך מתוכו. העבודה של שני המשוררים מבוססת על הרעיון של דואליות ביקום, על הניגוד שבין טוב ורע, שבין האלוהי והשטני. זוהי הטעות הגדולה של הזמנים המודרניים שאבולוציית העולם מוצגת כדואליות, בעוד שהיא צריכה להיות מוצגת כשילוש. מערכת אחת של כוחות הם הכוחות הלוציפריים החותרים מעלה ומתקרבים אלינו דרך מיסטיציזם, סנטימנטליות ודימיון אקסטטי – וגם כל מה שמתנוון לפנטזיה ולאשליה, כוחות השוכנים בדמנו. השניים הם הכוחות האהרימניים השוכנים בכל מה שהוא יבש, וכבד (אם מדובר בפיזיולוגיה) במערכת השלד. הכריסטוס עומד באמצע בין שניים אלה. הוא מהווה את קבוצת הכוחות השלישית. של לוציפר היא הראשונה, של אהרימן השניה, ובמרכז, בין שניהם, כוח הכריסטוס.

מה קרה בתקופתנו המודרנית? קרה משהו שעלינו להתייחס אליו ביראת כבוד רוחית ואינטלקטואלית אמיתית, כי עד שלא נבין את מה שקרה לא נוכל להיכנס בדרך הנכונה לחג המולד. אנו קוראים היום את מילטון וקלופשטוק, אנו קוראים את תיאוריהם על העולם העל-חושי. ומה אנו מוצאים? בכל מקום אנו מוצאים את האיכויות של לוציפר מיוחסות לישויות המכונות אלוהיות. סופרים כמו מילטון וקלופשטוק מתארים את הקרב בין האיכויות הלוציפריות הנראות להם כאלוהיות, והאיכויות האהרימניות. חלק גדול ממה שהאנושות המודרנית מתארת כאלוהי הוא בפשטות לוציפרי. אנשים אינם מכירים בהם כפי שהם, כפי שאינם מכירים את הטבע האמיתי של הכוחות האהרימניים.

אותו דבר מופיע בפאוסט של גתה, היכן שאנו מוצאים את מפיסטופלס עומד כנגד 'האל'. גם גתה לא היה יכול להבדיל בין הלוציפרי לבין האהרימני. כתוצאה מכך מפיסטופלס שלו הוא סוג של תערובת של שניהם. כבר הצבעתי על כך בספרון שלי: Goethes Geistesart.[3]

חסידים אמיתיים של גתה לא רק מצטטים מילולית מכתביו, כפי שעושים אקדמאיים רבים. אם אנו הולכים בנאמנות בשביל שגתה הלך בו, אנו יכולים להכיר היכן הוא היה צריך להתפתח ולהשתנות, במיוחד אם אנו בוחנים את השקפת עולמו אחרי 1832, אנו יכולים לדבר על גתה של 1919 שתהא במהרה ל-1920.

אנו צריכים למצוא דרך להודות, בשלוות נפש, שבמאות המטריאליסטיות רב ממה שהוא לוציפרי בטבעו חבוי מאחורי מה שקרוי אלוהי. הרבה ממה שאנשים כיום מבקשים להפיץ כדת מגיע לאנושות רק כמילים הנולדות על כנפיו של לוציפר.

רק כאשר אנשים יוכלו שוב להכיר בדואליזם זה – בלוציפרי שמוליך אותם מעלה ומעבר לעצמם, ובאהרימני המוביל אותם מתחת לעצמם – ולפנות מזה לאשר הוא באמת כריסטיאני, רק אז הם יחגגו שוב את חג המולד בדרך הנכונה, כמאורע המאפשר לנו לזכור כיצד רכשה האדמה את משמעותה האמיתית והמיוחדת ממה שחדר לתוך האבולוציה האנושית.

היום איננו יכולים שלא לחשוב לפעמים על לאונרדו דה וינצי, אשר פעם כידוע לכם, צייר את הציור הגדול שלו, הסעודה האחרונה במילאנו – כריסטוס עם תלמידיו סביבו. לקח לליאונרדו זמן רב לצייר ציור זה – 20 שנה. הוא רצה להכניס הרבה לציור זה, ולא היה יכול לסיים אותו כי תמיד ניסה מחדש לצייר את דמותו של יהודה בדרך הנכונה. במדינת מילאנו, ראש המנזר שבו צוירה התמונה היה מעסיקו הישיר של לאונרדו. כאשר הגיע ראש מנזר חדש, אדם תקיף בדעתו, ולא סבלני כקודמו, הוא הלך ללאונרדו ודרש בתוקף שציור התמונה יסתיים במהירות. לאונרדו ענה שעכשיו הוא יכול להשלים את התמונה, כי מאז שראש המנזר החדש הגיע יש לו מודל ליהודה. בזמן קצר הוא סיים את פניו של יהודה כפי שאנו רואים אותם עכשיו בתמונה.[4]

בדיוק כפי שבתחילת תקופתנו המודרנית הופיעו פניו של יהודה בפני לאונרדו כנגד הרקע של אמונה חיובית, כך כיום יש לנו הזדמנויות תכופות לרשום בלבנו ובנפשנו את העובדה שזה, שאת יום הולדתו אנו חוגגים בעונה קדושה זו, נבגד יותר מכל על ידי רבים המכריזים שלחגוג חג זה הוא מצווה של אמונתם. אנו יודעים שחג המולד עצמו אומץ במהלך ההיסטוריה של הכריסטיאניות, רק במאה השלישית או הרביעית. אנשים החלו לחגוג את לידתו של כריסטוס במשך ימים אלו בדצמבר. המאורע בגולגותא התרחש כמה מאות שנים לפני התמסדות חג המולד. היה זה חידוש נועז בזמן ההוא, כשאומץ על ידי אלו שמחשבותיהם התמקדו במאורע זה. מאוחר הרבה יותר היה אפשרי עדיין לשתול דברים חדשים בכריסטיאניות. רבים מאלו שקראו לעצמם כריסטיאנים אמיתיים לחמו אז כנגד חידושים שכאלה. היום פועלים אנשים רבים מאוד כך, כאשר הם אינם מוכנים לקבל את הדרך שבה התקדמה אמונתם שלהם, כאשר קיבלה את מוסד חג המולד במאות השלישית והרביעית. אנשים כאלה נאחזים בקשיחות בפירושים מילוליים ומפנים גב לכל התגלות חיה.

נוראה היא השינה העמוקה שבה נתונים אנשים כיום – אשר, בדרכי החשיבה הלא מוסריות שלהם, לעיתים קרובות מידי מטילים דופי בדברים המבקשים לחדור לחיי הרוח – הגרועים ביותר הם אלה הבוגדים ברוח האמיתית הנובעת מלב ליבה של התפתחות כריסטיאנית.

האורות של עץ חג המולד מביאים עימם מצב רוח רציני זה אלינו היום. בפעם הבאה אני מקווה לדבר אודותם בהקשר אחר.

—————————————————————————

[1] Das wesendes Chrisentums, תורגם לאנגלית תחת הכותרת מהי הכריסטיאניות?, 1901.

[2] אמנות תנועה שפותחה על ידי רודולף שטיינר. ראה ספרו אוריתמיה כדיבור נראה לעין, הוצאת רודולף שטיינר 1984 וגם: דברי הקדמה לאוריתמיה / רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. וגם: להשאיר מקום למלאכים – אוריתמיה ואמנות החינוך / רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת שוני תובל.

[3] Gothes standard of the soul, אנתרופוסופיק פבלישינג ושות, 1925.

[4] להרחבה ראו את הספרים: ליאונרדו דה וינצ'י ומיכאלאנג'לו / רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. וגם: תולדות האמנות והתפתחות התודעה האנושית / גוטפריד ריכטר – יצא לאור בעברית בהוצאת הרדוף, וגם: ההיסטוריה של האמנות / רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.