התאוסופיה של הרוזנקרויצריזם
רודולף שטיינר
סדרה של ארבע-עשרה הרצאות
מינכן: 22 במאי עד 6- ביוני 1907
99 GA
תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית
תיקונים: דליה דיימל
עריכה ותיקונים: דניאל זהבי
ההתפתחות הפלנטרית II
הרצאה מספר 10 3.6.1907
לספר המלא ראו כאן
דיברנו אתמול אודות ההתגשמויות השונות של הפלנטה שלנו, על ההתגשמויות של סטורן והשמש. נזכיר רק בקצרה שהאדם על פלנטת השמש, המבשרת של אדמתנו, התפתח לדרגה של היות גוף פיסי וגוף אתרי. אם כן, הוא עלה למין קיום של צמח. אמרתי לכם גם כמה שונה היה קיום צמחי זה, מזה אשר אתם מכירים בעולם הצומח הסובב אתכם כיום. אנו נראה שהצמחים, כפי שהם מקיפים אתכם כיום, התהוו רק על האדמה שלנו. במידה מסוימת תיארנו כיצד אבות האנושות הללו על השמש, במידה שהיה להם גוף אתרי, הביאו לידי ביטוי בגוף הפיסי, בעיקר את האיברים שאנו מכירים כיום, כבלוטות של צמיחה, ריבוי והזנה. כל זה נראה על השמש, כפי שעל האדמה אנו רואים סלעים, אבנים וצמחים. כתוספת היתה ממלכה שאנו יכולים לקרוא לה ממלכה סטורנית מפגרת, אשר הכילה את היסודות של המינרל המאוחר יותר. על השמש לא היתה שאלה של קיום מינרל כפי שאנו יודעים כיום, אבל, היו גופים שלא רכשו את הכוח לקבל גוף אתרי ולכן מבחינה מסוימת נשארו מאחור, בשלב המינרלי שהאדם עבר פעם על סטורן. אם כן, עלינו לדבר על שתי ממלכות שהתהוו על השמש. בכתבים תאוסופיים, אנשים התרגלו לומר שהאדם עבר דרך ממלכות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים. אתם רואים, זוהי דרך דיבור בלתי מדויקת. הממלכה המינרלית על סטורן נוצרה בדרך שונה למדי. תוך כדי התהוות הנבטים הראשונים, הסימנים הראשונים של איברי החושים שלנו, החלו להראות. לא היתה שם על השמש ממלכת צומח כמו היום, אבל כל שחי היום באדם כאיברי צמיחה, היה בעל טבע כמו צמחי, כלומר כל הבלוטות. הן היו דמויות צמח, משום שהיו חדורות בגוף אתרי.
כעת, נצייר לעצמנו שהקיום השמשי הזה עבר דרך מין מצב של שינה, החְשָכה, תקופה רדומה. אל לכם לחשוב שהמעבר של הפלנטה דרך מצב שינה משמעו סוג של אי-פעילות, מצב של ריקנות. הוא פעיל בדיוק כמצב הדוואכאן של אדם. המצב הדוואכאני של האדם, אינו בלתי פעיל. נהפוך הוא, ראינו שהאדם מתקיים שם בפעילות מתמדת ומשתתף בהתפתחות אדמתנו באופן חשוב ביותר. רק עבור התודעה המודרנית של האדם, זהו מין מצב שינה. עבור תודעה אחרת הוא מופיע הרבה יותר פעיל ויותר ממשי. כל תקופות הביניים הללו מציינות מעבר דרך מצבים שמיימיים גבוהים שמתרחשים בהם דברים חשובים עבור הפלנטות. הביטוי התאוסופי עבור מצבי ביניים אלה הוא "פראלאיה" (PRALAYA).
הבה ונְדָמה שהשמש עברה דרך מצב שכזה ומן השמש התפתח שוב השלב השלישי של האדמה שלנו, הקרוי באוקולטיזם הירח. אם היינו מסוגלים להתבונן בתהליך הזה, היינו רואים, כיצד במהלך של מיליוני שנים, השמש משתנה ונעלמת ולאחר מיליוני שנים נוספות עולה שוב מתוך מצב דמדומים; זוהי ההתחלה של תקופת הירח.
כשהשמש עלתה שנית, בתחילה לא היתה כל חלוקה בין שמש וירח. הם היו עדיין יחדיו כבתקופת השמש. ואז בא, מה שאפשר לכנות, מעין חזרה בראשי פרקים של מצבים קודמים. מה שהתרחש על סטורן ושמש חזר על עצמו בתמצות בדרגה גבוהה יותר. ואז התרחש שינוי ראוי לציון במצב של השמש שהופיעה מחדש. הירח אסף עצמו לתוך מסה כדורית נפרדת מהשמש. שתי פלנטות, או נכון יותר כוכב שבת ופלנטה התהוו מתוך גוף השמש הישן. גוף גדול וגוף קטן נוצרו: שמש וירח.
הירח שאנו מדברים עליו עכשיו, הכיל לא רק מה שהירח הנוכחי מכיל, אלא את כל החומרים השונים והישויות שנמצאים באדמה ובירח הנוכחיים. אם תוכלו לבחוש את כל אלה יחדיו, תקבלו את הירח, אשר אנו מדברים עליו שבזמן ההוא ניתק עצמו מהשמש.
השמש נהייתה לכוכב שבת כדי לקחת החוצה את החומרים הטובים ביותר עם הישויות הרוחיות. כל עוד היתה השמש פלנטה, היא הכילה את כל זה בתוכה. אבל מרגע שנִתנה לפלנטה עצמאית את כל שעיכב את הישויות בהתפתחות הגבוהה שלהן, היא נהייתה כוכב שבת. וכעת, בחזיון הקוסמי שלפנינו, יש גוף בעל התפתחות גבוהה, ככוכב שבת וסביבו נעה בחלל פלנטה בעלת ערך פחות – הירח – שמכיל בתוכו את הירח הנוכחי והאדמה הנוכחית.
התנועה ההיא של הירח סביב השמש, היתה שונה למדי, מהתנועה של אדמתנו הנוכחית. לאדמתנו הנוכחית שתי תנועות, בראשונה, האדמה מסתובבת סביב השמש ובשנייה, סביב עצמה. דרך התנועה השניה המתרחשת 365 פעמים בשנה, מתהווים, כפי שידוע לכם, יום ולילה. ודרך הראשונה, מתהוות ארבעת העונות. אך זה לא היה המקרה על הירח הקדום. הירח ההוא, היה במובן מסוים, מנומס יותר כלפי השמש שלו מאשר האדמה שלנו, משום שהוא נע סביב השמש בדרך זו שהראה לה תמיד את אותו צד, לעולם לא הראה לה את גבו. בעת שהקיף את השמש פעם אחת, הוא עשה רק סיבוב אחד סביב עצמו.
לסוג שונה כזה של תנועה היה אפקט כביר על הישויות שהיו מתפתחות על הפלנטה.
כעת אתאר לכם את פלנטת הירח עצמה. כאן אני חייב לומר, קודם כל, שהאדם היה קצת יותר מפותח מאשר על השמש או על סטורן. הוא התקדם כה רחוק עד שהכיל לא רק גוף פיסי וגוף אתרי, אלא גם את הגוף האסטרלי כתוספת. אם כן, יש לנו כעת אדם שנוצר מגוף פיסי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, אבל עדיין ללא אגו. כתוצאה מכך אדם הירח התקדם לשלב השלישי של התודעה שכבר תארנו, תודעת התמונות שאת השריד האחרון שלה אנו מוצאים בתודעת החלום של האדם היום. כתוצאה מחדירת הגוף האסטרלי לתוך הגופים האחרים, התרחש בהם שינוי, במיוחד בגוף הפיסי. ראינו שעל השמש הבלוטות היו החלק המפותח ביותר של הגוף הפיסי שמקומות מסוימים הוחדרו בזרמים שיותר מאוחר התקשו למקלעת השמש של ימינו. דרך העבודה של הגוף האסטרלי על הגוף הפיסי, התהוותה על הירח ההתחלה הראשונה של מערכת העצבים. העצבים, קישרו עצמם בדרך דומה, למה שיש לכם היום בעצבי חוט השדרה.
כעת תארו לעצמכם דבר אחד. לאדם לא היה עדיין אגו עצמאי, רק שלושת הגופים האחרים היו עצמאיים. האגו האנושי הזה היה באטמוספירה שהקיפה את הירח, כפי שקודם לכן היה הגוף האתרי על סטורן והגוף האסטרלי על השמש. ומשם, אגו זה, קבוע בתוך מוצאו האלוהי, פעל על הגוף הפיסי. אם נזכור שבזמן ההוא, האגו עדיין פועל כשותף לישויות אלוהיות, שעדיין לא שיחרר עצמו, ונפל החוצה מיסוד רוחני אלוהי זה, אז נראה שהאגו, בדרכו לאדמה, התנסה במובן מסוים במין הידרדרות. ובמובן מסוים גם בהתקדמות. התקדמות במידה שהאגו נהייה עצמאי, הידרדרות משום שכעת נהייה חשוף לספק, לטעויות, לשחיתות ולרוע.
האגו פעל מן היסוד האלוהי – רוחי. אם יש אגו שפועל מטה היום מן המישור האסטרלי על הגוף הפיסי, זוהי הנפש הקבוצתית של החיות. האגו עבד בזמן ההוא לתוך שלושת הגופים מבחוץ, כפי שנפשות קבוצתיות אלו היום, עובדות לתוך החיות. הן יכולות ליצור גופים נעלים יותר מאלה של ממלכת החי של ימינו, משום שהן פועלות מתוך היסוד האלוהי. היו ישויות חיות על הירח שבהופעתן ובכל טבען, עמדו גבוה יותר מאשר הקופים המפותחים ביותר של ימינו, אבל לא כה גבוה, כאדם הנוכחי. היתה ממלכת ביניים, בין האדם הנוכחי לבין ממלכת החיות. היו אז שתי ממלכות נוספות, שתיהן נשארו מאחור. אחת מהן לא היתה מסוגלת לקבל גוף אסטרלי לאחר קיום השמש ולכן נשמרה בשלב שבו היו איברי הבלוטות על השמש. הממלכה השניה הזו של הירח, עמדה בין החיות של ימינו לבין הצמחים של ימינו. זה היה מין צמח-חיה. לא קיים היום על האדמה יצור דומה לזה. אנו יכולים רק לזהות ניצנים שלא התפתחו. היתה גם ממלכה שלישית, אשר שימרה את מצב הסטורן, אפילו על השמש. היא עמדה בין המינרל לבין הצמח. כך על הירח יש לנו שלוש ממלכות: צמח-מינרל, חיה-צמח ואדם-חיה.
המינרל של היום שאנו הולכים עליו, לא היה קיים על הירח. לא היו קיימים עדיין סלעים, אדמה מעובדת, רקבובית. הממלכה הנמוכה ביותר עמדה בין הצמח לבין המינרל. כל החומר של הירח היה מורכב מממלכה זו. פני הירח הזכירו במשהו אדמת כבול ועליה צמחים שיצרו מין גושים עיסתיים. הישויות של הירח היוו מין גוש צמחי-מינרלי של עיסה סמיכה. זה היה המצב של הירח במשך תקופות מסוימות של התפתחותו – אפשר להשוות זאת גם עם חסה מבושלת. לא היו סלעים במובן הנוכחי. הדבר הקרוב ביותר לסלעים היו תצורות מסוימות, פה ושם שאפשר להשוות אותן לצמיחה שנוצרת ע"י העצה או הקליפה של עצים מסוימים. ההרים של הירח היו מורכבים מהִתְעָצוּת כזאת, גושים מעוצים כאלה של עיסות צמחיות מעוצות. זה היה כמו מין צמח בא בימים שנהיה יבש. זו היתה ההתחלה המוקדמת ביותר של ממלכת המינרלים ועליה שגשגו הצמחים-חיות. הם לא היו מסוגלים להתנועע באופן עצמאי; הם היו מקובעים לאדמה, כמו האלמוגים כיום.
במיתוסים ובאגדות שלנו, שבהם טמונה חכמה עמוקה שניתנה ע"י מתקדשים, נשמר זיכרון לכך ומעל לכל באגדה על מותו של בלדור (Baldur). בן-האל הגרמאני, או אל-האור, חלם פעם חלום שבו נאמר לו מראש שמותו מתקרב. האלים, האסנים (The Asen), אשר אהבו אותו, התעצבו מאד. הם חיפשו דרך להצילו. אֵם-האלים, פריגה (Frigga), השביעה בשבועה חגיגית את כל ישויות האדמה שלעולם לא יהרגו את בלדור. כולם נשבעו וכך נראה היה שבלדור לעולם לא יוכל ליפול קרבן למוות. בהזדמנות אחת, האלים שיחקו ותוך כדי המשחק הם זרקו כל דבר שאפשר להעלות על הדעת על בלדור מבלי להזיק לו. הם ידעו שהוא היה בלתי פגיע. לוקי (Loki), אל החושך, היריב של האסנים, חשב, כיצד יוכל להרוג את בלדור. הוא שמע מפריגה שהשביעה את כולם לא להרוג את בלדור. אבל, במקום מרוחק צמח צמח הדבקון[1] (Mistletae), שנותר בלתי מושפע; פריגה לא השביעה את הדבקון והיא גילתה זאת ללוקי. לוקי הערמומי, לקח את הדבקון ונתן אותו בידו של האל העיוור הודור (Hodur), והוא, מבלי דעת את אשר הוא עושה, הרג את בלדור עם הדבקון. כך התגשם החלום הרע בעזרת הדבקון. זה תמיד שיחק תפקיד מיוחד במנהגים פופולריים, משהו מבשר רע, רפאי, בא לידי ביטוי כאן. מה שנלמד אודות הדבקון במיסטריות העתיקות של הטרוטנים (Trotten) והדרואידים (Druid) עבר הלאה אל ההמון הפשוט, כאגדות ומנהגים.
אלו הן העובדות: על הירח היתה עיסה מינרלית-צמחית זו ועליה שגשגו הצמחים-חיות של הירח. כעת, היו כאלה שהתפתחו הלאה והגיעו למצב גבוה יותר על האדמה. אחרים נשארו מאחור בשלב הירח וכשהתהוותה האדמה, יכלו ללבוש רק צורה מגומדת, בלתי מפותחת. היה עליהם לשמר את ההרגלים שהיו להם על הירח. על האדמה הם יכלו לחיות רק כטפילים, נצלנים, על בסיס דמוי-צמח. הדבקון חי על עצים אחרים, משום שהוא שריד שנשאר מהצמח-חיה של הירח.
בלדור היה הביטוי למה שהתפתח הלאה, למה שהביא אור לאדמה. לוקי, מצד שני, המייצג של כוחות החושך, המפגרים, הפונים לאחור, שונא את מה שהתקדם ועבר התפתחות. לכן לוקי הוא היריב של בלדור. אף אחד מיצורי האדמה אינו יכול לפגוע בבלדור, האל הנותן אור לאדמה, משום שהיו שווים לו; הם עברו התפתחות. רק ישות שנמצאת עדיין בשלב הירח ומרגישה עצמה מאוחדת עם האל העתיק של החושך, היתה מסוגלת להרוג את אל האור. הדבקון הוא גם מין של תרופה, גם אם הוא רעיל בדרך כלל. כך אנו מוצאים דוגמאות לחכמה קוסמית עמוקה בפולקלור קדום ובמנהגים.
כעת נשוב ונזכר בישויות על סטורן שהאגו היה הגוף החיצוני ביותר שלהן ובישויות שעל השמש הגוף האסטרלי היה הלבוש החיצוני ביותר שלהן. על הירח היו ישויות שהלבוש החיצוני שלהן היה הגוף האתרי. הן הכילו גוף אתרי, גוף אסטרלי, אגו, רוח העצמות, רוח החיים ואדם הרוח ועוד מרכיב נוסף, השמיני, אשר עדיין איננו יכולים לדבר עליו במקרה של האדם, רוח הקודש. אנו יכולים לראות אותן רק כישויות דמויות רוחות רפאים, בגופן האתרי. היתה להן בזמן ההוא אותה דרגת התפתחות כפי שיש לאדם היום. האזוטריזם הנוצרי קורא להם מלאכים. אלו הן ישויות, העומדות היום ישירות מעל האדם, משום שהתפתחו לדרגת רוח הקודש. קוראים להם גם רוחות הדמדומים (Spirits of Twilight) או LUNAR PITRIS.
לרוחות האגו על סטורן היתה ישות מנהיגה שאנו קוראים לה האל-האב. לרוחות האש על השמש היה כמנהיג כריסטוס, או במשמעות של הבשורה של יוחנן, הלוגוס. על הירח המנהיג היה אותה רוח, הידועה בנצרות כ-רוח הקודש. לישויות הללו, שעברו דרך השלב האנושי על הירח, לא היה צורך לרדת כה הרחק עד ללבישת גוף פיסי כאן על האדמה. התצורות הפלנטריות נהיו יותר ויותר סמיכות. לסטורן הקדום היה כמצב הסמיך ביותר, חום. השמש, הכילה כמצב הסמיך ביותר, מה שאנו מכירים כיום, כגז, כאוויר. (עליכם לצייר לעצמכם חומרים אלה סמיכים במעט מאשר החום והגז הנוכחיים). ועל הירח החומרים הגזיים של השמש נעשו כה סמיכים שייצרו את המסה העיסתית-נוזלית-סמיכה שכל הישויות, אפילו הגבוהות ביותר, החיה-אדם, הכילו על הירח. תקבלו פחות או יותר את החומר הזה אם תדמיינו לעצמכם את חלבון הביצה מעובה משהו ולתוך החומר הזה של האדם שולבה מערכת העצבים.
הירח היה מוקף ע"י מין אטמוספירה שנוצרה באופן שונה מזו של האדמה. אנו נבין את תכונתה, אם נחשוב על קטע מפאוסט של גיתה. היכן שהוא רוצה להעלות את הרוחות, הוא רוצה לייצר אוויר-אש. אוויר שבו מומסים חומרים מימיים דמויי ערפל, אשר יאפשרו לישויות רוחיות להשתלב בו. אוויר זה, החדור בחומרים מימיים (נקרא אוויר-אש או ערפל-אש) היה ננשם ע"י הישויות של הירח. לא היו להן ריאות. אפילו הישויות הגבוהות ביותר נשמו דרך משהו קרוב לזימים, כפי שנושמים הדגים של ימינו.
אוויר-אש זה, הנקרא "רוח" (RUACH) במסורת העברית, יכול למעשה להיעשות גלוי בדרך מסוימת. ה"רוח" אבדה לאדם המודרני. האלכימאים הקדמונים יכלו להשיג את התנאים הנחוצים עבורה ולקרוא לישויות אלמנטליות (elemental beings) לשירותם, בעזרתה. אם כן, ערפל-אש זה היה משהו ידוע בשלמותו, בזמן של האלכימאים הקדומים וככל שאנו מתרחקים לאחור, היתה לאדם יותר עוצמה כדי לייצר אותו. אבותינו על הירח נשמו ערפל-אש. הוא התפתח הלאה ומיין עצמו לאוויר הנוכחי שלנו ולכל מה שמופיע על האדמה תחת השפעתה של האש.
האטמוספירה דמויית העשן, דמויית האד של הירח שהיתה לה מידה מסוימת של חום, היתה חדורה בזמנים מסוימים יותר ובאחרים פחות, בזרמים אשר נתלו מטה מהאוויר, כמו מיתרים ושקעו לתוך הגופות האנושיים והתפשטו בתוכם. הגוף האנושי על הירח היה תלוי על מין חוט שהתפשט לתוך האטמוספירה, כפי שהיום הילד בתוך גוף האם תלוי בחוט הטבור. זה היה כמו חוט טבור קוסמי ומתוך ערפל-האש, חומרים נכנסו לגופות האנושיים. ניתן להשוות זאת למה שהאדם עושה בעצמו כיום עם הדם. ה"אני" היה מחוץ לאדם ושלח דרך החוטים הללו לתוך הגוף משהו דומה לדם וחומר זה זרם פנימה לגוף והחוצה. הישויות מעולם לא באו במגע עם פני הירח, הן ריחפו מעליו וסבבו אותו, כאילו היו זורמות וצפות. האדם-חיה של הירח נע, כפי שחיות המים של ימינו נעות במים. זו היתה עבודה של המלאכים, רוחות הדמדומים, לתת למיצי הדם הללו לזרום לתוך הישויות האנושיות.
לתנאים השונים מאד הללו, היתה גם תוצאה אחרת. על הירח החלה מין מערכת דם. מן הקוסמוס זרם פנימה והחוצה חומר שמזכיר דם, כפי שהיום אוויר זורם לתוך הגוף והחוצה. וגם התהוותה עבור אדם-ירח זה, יכולת שהופיעה רק עם הדם. זה היה ההדהוד הראשון של צליל פנימי שהנפש יכלה לחוות. רק כאשר לישויות יש גוף אסטרלי, מתהווה התחושה הזו והן יכולות לבטא את התחושה הזו בצלילים ובאמת בדרך ראויה לציון. הן לא יצרו צלילים באמת, הן לא יכלו לזעוק בכאב, הן לא היו עצמאיות כדי לתת ביטוי לצליל, לבכות, אבל זה קרה ביחד עם חוויות מסוימות. בעונות מסוימות התרחש על הירח, מה שאפשר לכנות, כהתפתחות של דחפי פריון, והחוויה הפנימית של הישויות של הזמנים הללו התבטאה בצליל. אחרת הן היו שרויות בדממה. במצב מוגדר של הירח כלפי השמש, בעונה מסוימת, הירח העתיק הדהד בצליליו לתוך הקוסמוס. הישויות שעל פניו קראו החוצה את העוצמה הנובטת והמתפתחת שלהן לתוך הקוסמוס.
יש לנו שריד מזה שנשתמר בקריאות של בעלי חיים מסוימים. של האייל[2] למשל. הקריאה היתה יותר ביטוי לתהליך כללי, מאשר של חוויה אינדיבידואלית, המבוטאת באופן רצוני. מאורע קוסמי מצא כאן את ביטויו.
עלינו לקבל כל זאת כתיאור בלתי מדויק, משום שאנו קשורים למילים שנטבעו עבור דברים שבאו לידי קיום רק בתקופת האדמה שלנו. ראשית כל, עלינו להמציא שפה, אם עלינו לבטא את אשר נראה ע"י עינו של הרואה הרוחי. אבל באותה מידה, התיאורים הללו הם חשובים, משום שהם השביל הראשוני להתקרבות אל האמת. רק דרך תמונות, דרך דמיון, נמצא את הדרך לחזון. אל לנו ליצור מושגים מופשטים, סְכֵמות מֵכניות. לא לשרטט דיאגרמות של תנודות, אלא ניתֵן לתמונות להתהוות בתוכנו. זוהי הדרך הישירה, השלב הראשון של הידע. כפי שוודאי הוא שהאדם היה נוכח בזמן ההוא עם כוחותיו, כך אמת היא שאם יצייר לעצמו את הדברים, זה ידריך אותו למצבים שבהם היה קיים אז.
אחרי הכל, הישויות על הירח עברו דרך האבולוציה שלהן ויכלו לעלות לשלב גבוה יותר. הגיע הזמן שבו הירח והשמש התאחדו שוב, חזרו להיות לגוף אחד וכך נכנסו לפראלאיה. ואז, לאחר שעברו דרך מצב שינה זה יחדיו, קיום חדש זרח, ההצהרה המוקדמת ביותר של קיום אדמתנו.
כעת באה חזרה קצרה בראשי פרקים על שלושת המצבים הראשונים, ברמה גבוהה יותר. ראשית סטורן, אחרי כן השמש ואז הירח פעם נוספת מתפצל וסובב סביב לגוף האחר. אבל ירח זה עדיין הכיל את האדמה בתוכו.
ואז בא שינוי נוסף, בעל חשיבות עליונה. כל שהוא אדמה, השליך החוצה מתוכו את הירח הנוכחי. זה אומר, את החומרים והישויות הגרועים ביותר, הבלתי שמישים ואותם מכיל הירח הנוכחי. כל אשר היה חומר מימי, זורם, בירח הקדום, קפוא כעת על הירח הנוכחי (את זה אפשר להוכיח באמצעים פיסיקליים). ומה שהיה מסוגל להתפתח הלאה, נשאר מאחור, כאדמה. התפתחות גבוהה יותר התרחשה על האדמה, כתוצאה מהיפרדות השמש הקדומה לשלושה גופים אלה: שמש, ירח ואדמה.
ההיפרדות הזו התרחשה לפני מיליוני שנים, בתקופה הלמורית העתיקה. ומישויות הירח הקדום שתוארו כצמח-מינרל, צמח-חיה וחיה-אדם, התהוו המינרל של ימינו, הצמח של ימינו, החיה של ימינו והאדם שנהיה מסוגל לקבל לתוך עצמו את האגו שקודם לכן ריחף סביבו והיה מאוחד עם האלוהות. האיחוד של האני עם האדם התרחש אחרי ההיפרדות של השמש, הירח והאדמה, ומנקודה זו בזמן והלאה, האדם נהיה מסוגל לפתח את הדם האדום בתוכו ולהתרומם לרמה שהשיג היום.
————————————————————————————-