רודולף שטיינר

מגרמנית: אלישע אבשלום

www.Tiltanbooks.com

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

סדרת ההרצאות יצאה לאור גם בתרגום מאנגלית בהוצאת כחותם – ראו כאן

מחזור ההרצאות של חג המולד

הרצאה שלישית

דורנאך, 4 בינואר 1924

GA316

תקציר

כוחות חומריים ארציים וכוחות חומריים פריפריאליים מתאזנים במערכות האיברים הספציפיות. התבוננות בראש מנקודת מבט זו; חוסר המשקל והמנוחה הסטאטית שלו. כוחות קוסמיים וארציים בראש וביתר השלד, חומצה פחמתית וחומצה זרחתית ומשמעותן. סובסטנציות כתהליכי בניה קוסמיים והתייחסות של הישות הקוסמית אליהן. התבוננות מיוחדת על הכוחות המתגברים על תהליכי העופרת. משמעותם של תהליכי המגנזיום, תקופות ריתמיות שבהן יש לתהליכים הללו משמעות שונה. האנטימון והמטמורפוזות של תהליכי פחמן נלמדים על פי תהליכי עיצוב קוסמיים ואתריים בתקופות עוקבות.

********

ידידי היקרים!

ברצוני לבשר לכם שמהבוקר ננהל את העניינים כך, שתשקלו אילו שאלות הייתם רוצים להעלות או לכתוב לי, כך שאוכל להתחשב במהלך ההרצאות בכל המשאלות שיבואו מכם, וכך ייצא לאור מה שתרצו שיגיע.

היום ברצוני לומר לכם עוד דבר, המתחבר ישירות לעיונים שקיימנו אתמול ושלשום על האדם עצמו ועל קשריו לעולם. לא יועיל אם ננסה בהתבוננות אנתרופוסופית על האדם להימנע ממבוכה בפני אלה המחזיקים בכל מיני השקפות על האדם מתוך המדעיוּת בת-זמננו, וננסה מעט ככל האפשר לסטות מן הדברים השגורים באופן כללי. שכן מה שעומד לפנינו הוא, שבעובדות משמעותיות וגדולות האמת סוטה באופן ניכר ממה שרגיל כיום. לכן מי ששואף כיום אל האמת חייב שיהיה לו גם האומץ לראות כמה דברים הנחשבים בידי המדע בן זמננו כאבסורדיים לגמרי. אף על פי כן אם ברצונכם לרפא באמת – לא כאן אך בדרך כלל – כלומר אם ברצונכם להתערב בין אלה המרפאים כיום מתוך העולם החיצוני, מן ההכרח הוא שתעסקו במדע חיצוני זה השגור כיום, בדרך שעוד אדבר עליה. לולא כן תיאלצו להתנודד כשיכורים עם האמת בין הטעויות המסתובבות כיום.

כיום מסתכלים על העניין בו מדובר כעת, כאילו היה מדובר בשבעים עד שמונים חומרים הקיימים על האדמה, עם כוחות מסוימים השולטים בחומרים אלו, כוחות משיכה ודחייה וכן הלאה, כוחות הפועלים באמצעות אקוויולנטים מסוימים, משקל סגולי של אטומים וכיוצא באלה. בדרך זו מגיעים למה שמכונה חוקי טבע, שבאמצעותם מנסים ליצור השקפה על האופן בו מגיעים החומרים לצורה, האופן בו הם מגיעים לכלל חוקי טבע, ואז בונים מבנה דמיוני שאמור להיות האדם, מבנה-אדם שנוצר מן הכוחות השונים שאת מקורם מחפשים בחומרים עצמם. אולם אין זה כך. האדם אינו עומדנ– לא במכלול מבנהו ולא בכוחות המבצעים את תזונתו ואת תהליכי הגדילה שלו – רק תחת ההשפעות היוצאות מן החומרים הארציים. ראינו כבר בהתבוננות על הגוף האתרי, שהאחרון עומד תחת השפעתם של כוחות הזורמים לתוכו מן הפריפריה, מן הקוסמוס. אם תבחנו כעת שני סוגי כוחות אלה – הכוחות המגיעים מחומרי האדמה והכוחות המגיעים מן הפריפריה – תיווכחו כי בעבור כל איבר נחוץ איזון, שיווי משקל, נחוצה הרמוניזציה של שני סוגי הכוחות הללו. באופן בו מושג שיווי משקל זה נבדלות זו מזו באופן ניכר מערכות האיברים הספציפיות של האדם.

נתבונן מנקודת מבט זו על הראש האנושי. כאן יש קודם כל להבחין – הפניתי כבר את תשומת הלב לכך לעתים קרובות במהלך ההרצאות במקומות בהם דובר על כך – בכוח הכבידה, במשקל, בו יש להתחשב בכל גוף ארצי, ואשר את הקשר שלו יש להביא בחשבון, כי המשקל של מוח האדם, כלומר עיקר המאסה של הראש האנושי, מנוטרל למעשה בחלקו הגדול כאשר המוח בעל קווי המתאר החדים צף בנוזל המוח, כך שניתן לומר: בנוזל המוח, הנע במחזוריות מטה דרך תעלות עמוד השדרה, בנוזל המוח הזה צף המוח. אם נשקול את המוח יהיה משקלו 1,300 עד 1,500 גרם. אולם בהימצאו באדם אין הוא שוקל כל כך הרבה; הוא שוקל לכל היותר 20 גרם. מדוע? משום שהוא צף בנוזל המוח, ולפי חוקי ארכימדס מאבד כל גוף ממשקלו כמידת המשקל של כמות הנוזלים שנדחית על ידו. המוח מקבל בנוזל המוח דחף כלפי מעלה, כך שמכל משקלו נותרים לו 20 עד 25 גרם. זהו המשקל בו לוחץ המוח כלפי מטה. לו היה לוחץ מטה במלוא כובדו, לא יכלה להיות במוח שום מערכת של כלי דם, מאחר שהכל היה נמעך. ניתן לומר איפוא באמת שהתכונה הארצית של הכבידה נלקחה ממנו. אנו חיים במוחנו לא באמצעות התכונה הארצית של הכבידה, אלא באמצעות היסוד השואף להתרחק מן האדמה, באמצעות הדחף כלפי מעלה, המנוגד לכבידת האדמה. המוח כפוף לכבידת האדמה לכל היותר עם 20 גרם. אנו נמשכים לאדמה בכל הנוגע לראשנו רק בכוח מועט מאד.

זהו הדבר האחד. ממנו תוכלו להיווכח שהארציות של המוח נעלמת במידה גבוהה הודות למערך האנושי. המערך האנושי מכוון כך שכוחות האדמה פשוט נעלמים. אולם דבר זה מתרחש עוד במידה גבוהה בהרבה. את הדחף כלפי מעלה מכיר האדם דרך עקרון ארכימדס, למרות שבאופן טכני עקרון זה לא תמיד נלקח בחשבון. אחרת לא היו קורים דברים כמו התמוטטות הסכר באיטליה, שם פשוט עקב חוסר ידיעה של עקרון ארכימדס נעשתה טעות טכנית קריטית. איני יודע אם האנושות רואה זאת, אך ניתן להסיק זאת במדויק מתיאורי האירוע. האנשים רואים כנכונים את אותם חוקים שמתאימים להם ומתעלמים מהחוקים שאינם לרוחם.

לא רק לגבי הראש האנושי קיימת העובדה שכל המבנה הפנימי שלו גורם לו לאבד את משקלו. דבר שונה מתרחש עקב סידור מיוחד של תהליך הנשימה של האדם, עקב תנאים סטאטיים מסוימים המתקיימים בין השאיפה פנימה לנשיפה החוצה. מנת הנשימה המופעלת בשאיפה פנימה נשברת בדרך מסוימת כשהיא נשאפת פנימה, ומנת הנשיפה הנגדית שמגיעה כתוצאת הנשיפה החוצה מתנהלת בדרך דומה. שתי אלו מתנהגות בדרך דומה לכובד מצד אחד ולדחף כלפי מעלה מצד שני, והמעניין הוא שכאשר אנו הולכים, אנו משאירים את מוחנו במנוחה בכל הנוגע לתנאים הסטטיים של ראשנו. כפי שאיננו נותנים לו להיות כפוף לכובד באמצעות הדחף כלפי מעלה הנגרם בידי הנוזל, כך מתרחש הדבר בכל הנוגע לתנאים הפנימיים שלו כשאנו הולכים. הדבר תקף לא רק בקשר למוחנו, אלא גם, בדרך קוריוזית, בעיקר לתנועה שאנו מבצעים עם האדמה. תנועה זו אנו מבצעים רק עם יתר הגוף, אך לא עם המוח; המוח נישא כל הזמן מעלה, כך שממשקל של 1,500 גרם נותרים רק 20 גרם. מלבד זאת, גם כשאנו מניעים את ראשנו באותה מהירות כמו יתר גופנו, לאמיתו של דבר הוא נשאר במנוחה. לדמות שדבר-מה אשר נראה כנמצא בתנועה נמצא למעשה במנוחה, יהיה קשה לכם יותר מלתאר שדבר הכפוף לכוח הכובד אינו כבד למעשה. אך זוהי המציאות. לגבי המערך הפנימי של האדם נמצא הראש כאילו היה במצב של מנוחה תמידית; כל הכוחות בו מתאזנים זה עם זה, ורק כלפי מטה מתקיים כובד מועט, שהיחס שלו הוא 20 ל-1,500, ובכיוון קדימה מתקיים כוח תנועה מועט ביותר. אולם האלמנט המהותי של התנועה מתאזן, כך שניתן לומר שהראש האנושי נמצא ביתר האורגניזם – בכל הקשור לחווייתו הפנימית – כמו אדם הנוסע במנוחה במכונית ואינו זז כלל. הראש האנושי חווה מה שהיה חווה לולא היה לו משקל, והוא מבטל את התנועתיות שלו כאשר נע האדם, וכאשר אפילו האדמה נעה יחד אתו.

איבר הראש האנושי הוא איפוא דבר מיוחד במינו כאשר הוא סוגר עצמו, מַגְלֵה עצמו מכל המתרחש על האדמה. האדמה נוטלת חלק מועט מאד בפעילות ראש כלשהי. לעומת זאת כל הראש האנושי הזה מהווה חיקוי של הקוסמוס. למעשה, מה שמהווה את הראש האנושי הינו חיקוי של הקוסמוס; הוא באמת השתקפות של הקוסמוס ואין לו שום קשר עם כוחות האדמה. המבנה הפנימי של המוח מחקה איפוא את כוחות הקוסמוס, ולפנינו מבנה-מוח פנימי שאיננו יכולים להסביר את צורתו מתוך אלמנט ארצי כלשהו, אלא חייבים להסבירו מתוך הקוסמוס. האדמה פועלת רק כאשר היא מחדירה כלפי מטה את המבנה הקוסמי – אני מבטא זאת בצורה גסה אך אתם תבינו אותי – ומוסיפה לאדם את כל אשר נוטה לאדמה בלבד. תוכלו לחוש זאת בנקל בשלד. הוא מתרומם באדם מעלה בגולגולת, ואז נלקח ממנו האלמנט המחקה את הקוסמוס ואנו מקבלים את היתר, שהינו חצי קוסמי, בסידור הצלעות, העומדות כבר תחת הרושם של האלמנט הארצי. הסתכלו בשלד בעיקר על העצמות הצינוריות של הרגליים והעצמות הצינוריות של הזרועות: כאן בפנינו מבנה ארצי טהור. ראו הצלעות. תוכלו לראות שהן נוצרו ממצב שיווי המשקל בין היסוד הקוסמי לארצי. כעת הסתכלו על הראש, וכאן אתם רואים גם בכיסוי הגולגולת צורה שבה ניתֵק הקוסמוס מן האלמנט הארצי את האפשרות ליצור את עצמו, צורה המחקה את הקוסמוס. כך יש ללמוד באמת את צורתו של האדם.

רק אם תלמדו באופן זה את הצורה האנושית, ותדעו מחוץ לכך שהראש נמצא במנוחה בחוויותיו הפנימיות, דהיינו, הוא מחקה את הקוסמוס במנוחה בכל הנוגע למבנים הרכים שלו, המבנים הנוזליים, תבינו כי למעשה לא ניתן לדבר כאמת על שום אנטומיה ופיסיולוגיה כפי שהן מופיעות בתיאורים כיום, מאחר שהן חסרות את המודעות שמדובר כאן בגורם העומד תחת השפעה קוסמית.

אמרתי כי קיימים כוחות הנכנסים פנימה מן הפריפריה, כאילו הם מגיעים אל הראש האנושי מכל הצדדים ונכנסים לתוכו. אך קיים הבדל ברור אם הכוחות הללו מגיעים כאשר הירח עומד בדרכם או כאשר עומדת בדרכם השמש, או כאשר עומד בדרכם סטורן. העובדה שנמצאים שם כוכבים מסוימים מעצבת את הכוחות הפריפריים הללו. אין זה איפוא היינו הך מאיזה כיוונים מגיעים כוחות אלה. השפעתם מעוצבת באופן מהותי בידי המקום בו אנו רואים מזל מסוים. זוהי מחשבה – שכיום היא שטחית – שעמדה בבסיסה של חכמה קדומה. כיום לא מקבלים מן העובדות הללו כל דימוי על האופן בו קיימים הדברים הללו במציאות. מה שאמרתי הוא מהותי ביותר להבנה מהו למעשה טבעו של המבנה האנושי. שכן בכך שהאדם כפוף בראשו לגמרי לקוסמוס, בעוד שבעצמות הצינוריות של הרגליים הוא כפוף רק לאלמנט הארצי, מתבטא בו-בזמן – עד ליסוד הסובסטנציאלי – הגורם הנעוץ בכוחות הבונים.

בראותכם מבנה עצמות באדם, אתם יודעים שנמצא בו גיר של חומצה פחמתית. אולם יש בו גם גיר של חומצה זרחתית, ולשניהם משמעות רבה במבנה העצמות. באמצעות גיר החומצה הפחמתית מקבלות העצמות את תכונת הכפיפות לאדמה. לולא השתלב גיר החומצה הפחמתית בעצמות, לא יכלה האדמה להיכנס אליהן. גיר החומצה הפחמתית יוצר בעבור האדמה את נקודת האחיזה החומרית המאפשרת לעצב את העצמות על פי כוחות הבניה שלה. גיר החומצה הזרחתית, לעומת זאת, יוצר בעבור הקוסמוס את נקודת האחיזה על מנת שיעצב את העצמות. אם לפניכם, לדוגמא, עצמות צינוריות כמו עצמות הירכיים של האדם, הרי שעצמות הירכיים הללו לא יכלו להתרחב מלמעלה כלפי מטה לולא ניתנה להם יכולת זו באמצעות גיר החומצה הפחמתית. אך לא יכול היה להיות ברשות האדם צוואר הירך לולא היה האחרון ניתן לו באמצעות גיר החומצה הזרחתית. אין זה משנה מאומה שאנשי האנטומיה יטענו שכמויות גיר החומצה הזרחתית וגיר החומצה הפחמתית אינן שונות באופן מהותי בעצם צינורית ובצוואר הירך. קודם כל דבר זה אינו לגמרי נכון לגבי מחקר עדין – הכמות שונה – אך בדברים אלה יש להביא בחשבון דבר נוסף. כל האורגניזם האנושי מיועד לבצע תהליכי בניה ופירוק. תהליכים שכתוצאה מהם נבנה דבר-מה ותהליכים שבאמצעותם מופרש כל אשר נבנה ואינו ניתן יותר לשימוש. הבדל משמעותי מאד בין כוחות בניה ופירוק בסובסטנציות עצמן תוכלו למצוא למשל בפלואור. איש האנטומיה הרגילה יאמר: פלואור ממלא תפקיד בבניית השיניים, הוא נמצא גם בשתן. פלואור נמצא איפוא גם כאן וגם כאן. אך לא זה החשוב. בבניית השיניים ממלא הפלואור תפקיד פוזיטיבי; השיניים לא יכולות היו להיבנות בלא פלואור. בשתן נמצא פלואור האמור להיהרס. הגורם המהותי הוא שתבחינו האם דבר כלשהו במקום מסוים מופרש, או האם הוא נחוץ לשם בנייה. כאשר יש לכם חלק של עצם הנבנה באופן מהותי מן הקוסמוס, אזי גיר החומצה הזרחתית בו הוא יסוד בונה. בחלק אחר של עצם נמצא גיר החומצה הזרחתית כהפרשה – ולהפך: בעצמות צינוריות גיר החומצה הפחמתית הוא יסוד בונה, ובחלק הנבנה בידי הקוסמוס הוא נמצא כגורם מופרש. אף פעם אין זה חשוב אם חומר זה או אחר נמצא במקום מסוים; החשוב הוא מהי הדרך שעושה חומר זה, מה משמעותו במקום מסוים באורגניזם.

ניסיתי פעם להמחיש דבר זה באופן תמונתי לידידינו, כשאמרתי: הבה נניח שאני יוצא בתשע בבוקר לטיול ופוגש שני אנשים היושבים על ספסל ומשוחחים בשלווה. אחר הצהריים, בשעה שלוש, אני יוצא שוב; שניהם יושבים שוב יחד בשלווה. בקביעת שתי עובדות אלו לא עשיתי מאומה, משום שפני הדברים עשויים להיות כלהלן: האדם האחד הביא עמו לחם בחמאה ונשאר לשבת מן השעה תשע עד שלוש, בעוד שהשני הלך, עשה דרך מסוימת, והתיישב כאן שוב רק לקראת השעה שלוש. האחד התרענן במנוחה והשני עייף מאד. המבנה הפנימי שונה באופן מהותי בשניהם. אין זה חשוב האם אדם זה או אחר נמצא שם, אלא מה הוא עשה, מהי דרכו בקיום שהביאה אותו למקום זה.

לכן אין זה משנה להבנה של האדם, האם באיבר מסוים נמצא חומר זה או אחר. חייבים לדעת כיצד הוא נמצא שם, האם הוא נמצא שם כיסוד בונה או שהוא מופרש, ורק אז ניתן להבין את האדם. לעולם לא נמצא את המעבר מן האיכות של חומר מסוים הנחוץ לאורגניזם האנושי, לאמצעי ריפוי, אם לא נהיה מסוגלים לתפוס תהליך זה באופן סדיר. רק כשיודעים זאת מגיעים לכך שעובדתית תפוצת החומרים בקוסמוס שונה לגמרי מכפי שסבורים באופן הרגיל.

עובדה בולטת, שרק לא חשבו עליה כבר מזה חמש מאות עד שש מאות שנה, היא שבעזרת תהליכים אנליטיים מסוימים באורגניזם האנושי ניתן להוכיח קיומו של ברזל. על כל התהליכים הללו ניתן לומר: באורגניזם האנושי, בדם, יש ברזל. אך לשווא ינסו להוכיח קיומה של עופרת באדם אם האורגניזם הוא נורמלי. את העופרת מכירים למעשה רק בעופרת עצמה במקום בו היא נמצאת בצורה גסה. אך כל המתכות הנמצאות בסובסטנציית אדמתנו בצורה גסה, היו פעם במבנה המקורי שלהן בסטורן, בשמש וכן הלאה במצבים מרפרפים, אפילו במצבי חום אתריים. האדם בישותו התקיים כבר כמובן על סטורן הקדום בצורה אחרת. הוא נטל חלק בכל התהליכים שבהם למשל הגיע הברזל ממצב מרפרף לגמרי, בתפוצה עדינה במצב של חום אתרי, למה שהינו כיום. הוא נטל חלק במה שהפך העולם להיות. הדבר המהותי הוא שהאדם התייחס לברזל, או למגנזיום, באופן זה שהוא קלט חומרים אלו אל מבנה האורגניזם שלו. על העופרת הוא התגבר. כלפי המגנזיום הוא התייחס איפוא כך שהוא חיבר את תהליך המגנזיום עם התהליך שלו. ביחס לעופרת הוא נהג כך שהוא נמלט מתהליך העופרת, הוא הפריש אותה מעצמו, כך שבכל הנוגע למגנזיום אנו רואים כיצד שולטים באדם אותם כוחות השולטים בחוץ במגנזיום. האדם חייב להתגבר עליהם בפנימיותו. אולם לפני שהאדם נסגר בתוך עורו, כאשר היה לו עדיין מבנה שעבר כל הזמן מטמורפוזה, מבנה שהיה מאוחד עם הקוסמוס, הוא התגבר על תהליך העופרת, וכך נמצאת כיום בתוכו ההתגברות על תהליך העופרת, ההפרשה שלו וסילוקו ממנו. יש לו בתוכו כוחות הבנייה של המגנזיום, וכוחות הפרשה בעבור תהליך העופרת.

מה משמעות הדבר? עליכם רק ללמוד מה קורה לאורגניזם האנושי כשנגרמת לו הרעלת עופרת. הוא נעשה שברירי, נוטה להתפרקות. לכן ניתן לומר שהאורגניזם האנושי אינו יכול לשאת עופרת בתוכו. כשמופיעה הרעלת עופרת סימן הוא שיש עופרת באורגניזם. האורגניזם מתחיל כמובן להילחם בתהליך הנעוץ בסובסטנציית העופרת – סובסטנציות מהוות תמיד תהליכים. העופרת מתפשטת בתהליכים אורגניים; האורגניזם נאבק כנגדה, מנסה לדחוק החוצה את העופרת. אם הוא מסוגל לעשות זאת הוא מבריא. אם העופרת חזקה יותר הוא אינו מבריא. אז מופיע באורגניזם תהליך ההתפוררות המוכר של הרעלת עופרת, משום שהאורגניזם האנושי מסוגל לשאת רק את התהליכים המתגברים על תהליך העופרת. אין הוא יכול שיהיו בו הכוחות הבונים את סובסטנציית העופרת.

אם חוקרים כעת מה מרוויח האדם מכך שאין הוא מסוגל לשאת בתוכו עופרת, מגיעים לדבר שלהלן. רואים אתם, האדם הינו קודם כל ישות חושים. הוא קולט רשמים סביבו, ואז חושב על הרשמים שקלט. הוא נזקק לשני הדברים: הוא חייב לקלוט רשמים על מנת שיוכל להיכנס לקשר עם העולם, והוא חייב גם לחשוב, חייב לחזור אל רשמיו, ובחזרה זו אל רשמיו הוא מפתח את עצמאותו. אילו היינו רק קולטים רשמים היינו הולכים תמיד אל הראיה החיצונית. לעומת זאת בכך שאנו נסוגים מן הדברים וחושבים עליהם אנו מהווים אישיות, אינדיבידואליות. הודות לכך איננו נכנסים אל תוך הדברים. וכשלומדים את הגוף האתרי האנושי, נוכחים לדעת שיש לו בתוכו מרכז של כוחות לדחיית עופרת. מרכז זה נמצא בערך במקום בו מתערבל השיער. שם קורנים הכוחות דוחי-העופרת. הם קורנים פנימה בכל מקום באורגניזם, כדי שהכוחות בוני-העופרת לא יוכלו להיכנס לאורגניזם. הכוחות המתגברים על העופרת, שבנו את הגוף, הינם בעלי משמעות גדולה, משום שכוחות אלו המתגברים על העופרת, הם הגורמים לכך שכאשר אני רואה גיר זה איני נשאר בראיה הפשוטה של הגיר. אלמלא כן הייתי מזהה עצמי עם העצם שאני רואה. אני הופך עצמי לעצמאי, משתק את ההתבוננות, ואני עושה זאת עם אותם כוחות המהווים כוחות דוחי-עופרת. כך איפוא הודות לכוחות דוחי-עופרת אלה יכול האדם להיות אישיות הסגורה פנימית. את העובדה שהאדם מסוגל להפריד עצמו מן העולם הוא חב לכוחות דוחי-העופרת.

העניין הוא בכך שכוחות אלו הנמצאים באדם, ואשר קיומם עשוי להיות בולט מאד אם מביאים בחשבון קשר מסוים עליו אדבר מיד, הם לא רק בעלי משמעות פיסית-אתרית; יש להם בהחלט גם משמעות נפשית-מוסרית. מה שברצוני לומר הוא זה: האדם נוטל לתוך עצמו גוף מתכתי מסוים אותו הוא מחבר לאורגניזם הגופני העצמי שלו, בעוד שגוף מתכתי אחר הוא דוחה; הוא נמצא ברשותו רק כתהליכי דחייה או התגברות עליו. מהיכן נובע שבמהלך התפתחותו הארוכה מתקופת סטורן, השמש וכן הלאה, הפריש האדם סובסטנציות מסוימות הנוצרות בחוץ, בעוד שאחרות הוא קלט? בהפרשה זו נעוצה בד-בבד העובדה שהאדם יכול לקלוט לתוכו כוחות מוסריים עצמאיים. לו היה האדם כשיר, למשל, לאפשר בתוכו קיומם של כוחות יוצרי-עופרת – נוכל לתאר לעצמנו שהאורגניזם הנוכחי שלו אמנם אינו מסוגל כעת להשתמש בעופרת, אך אולי היו ברשותו כוחות יוצרי-עופרת כלשהם, היתה בתוכו עופרת באותו מובן שיש בו כיום ברזל – אז היה האדם, בגלל העופרת, נושא בתוכו מחצית התכונות המוסריות, הוא היה נושא בתוכו אז משיכה חולנית (כיום היינו מכנים זאת מחלה) לחוסר-הטוהר החיצוני בעולם. האדם היה מחפש בתשוקה חומרים בעלי ריח, חומרים המעלים סירחון, ומריח אותם כדי להתבשם בהם. ואם אנו רואים בילד, כפי שקורה אצל ילדים, שיש לו תכונות פרוורטיות אלונ– ישנם ילדים המחפשים בתשוקה כל מיני דברים מעלי סירחון, השואפים באף למשל בנזין – אזי אצלם תכונת דחיית העופרת אינה בנמצא. כאן יש לנסות לעורר באמצעים טיפוליים או אפילו תרופתיים את הכוח דוחה-העופרת. באמצעות דרכי טיפול שעליהן עוד נדבר, אפשר לעורר כוח דוחה-עופרת זה.

הבה נישאר בחומר מסוים הממלא תפקיד באורגניזם – המגנזיום. כאן נוכל ללמוד דבר מעניין במיוחד. בתחום החינוך הפניתי שוב ושוב את תשומת הלב כיצד פרק החיים הראשון, אותו עלינו להפריד בחדות מכל אלה הבאים אחריו, הוא זה המגיע עד להתחלפות השיניים. פרק החיים הבא הוא זה המגיע עד לבשלות המינית. חשיבות הפלואור נעוצה בכך שהוא חיוני לבניית השיניים, וכך גם המגנזיום. אולם בניית השיניים אינה מתרחשת רק בפה, בלסת העליונה והתחתונה, אלא כל האורגניזם נוטל בה חלק; תהליך המגנזיום מתרחש בכל האורגניזם האנושי. חשיבותו בעבור האדם היא הגדולה ביותר עד להתחלפות השיניים. לאחר התחלפות השיניים אין יותר למגנזיום אותה משמעות גדולה שהיתה לו לפני כן, משום שכוחות המגנזיום באדם מקשים את האורגניזם שלו וסוגרים את האורגניזם בתוך עצמו, ונקודת הסגירה של התקשות זו של האורגניזם האנושי, התרכבות זו של כוחות וחומרים בתוך עצמם, מגיעה להשלמתה בהתחלפות השיניים, עם קבלת השיניים השניות. עד אז צריכת המגנזיום היא בעלת המשמעות הגדולה ביותר לאורגניזם האנושי.

וכעת, האורגניזם האנושי מהווה מכלול בכל הנוגע להתפתחותו בזמן. הוא חייב לפתח בתוכו מגנזיום ולצרוך אותו. אם אין ברשותו תהליכי המגנזיום הללו, חסרים לו כוחות ההתקשות הנכונים. אולם אין הוא יכול להפסיק לייצר כוחות מגנזיום. ייצור המגנזיום מתרחש לאחר התחלפות השניים כמו לפניה. מגנזיום זה חייב להיות מעובד באורגניזם, וכך איפוא הדבר המהותי לאחר התחלפות השיניים הוא שיש להתגבר על המגנזיום, הוא חייב להיות מופרש. הוא מופרש בייחוד בהפרשת החלב באדם; בעוד הפרשת החלב קשורה לבשלות המינית, אתם רואים תהליך תקופתי מעניין הקשור לכך. הבה ניטול את המגנזיום: עד להתחלפות השיניים הוא נצרך בידי האורגניזם האנושי, ולאחר התחלפות השיניים ועד לבשלות המינית הוא מופרש, ותחת הכוחות המהווים את כוחות החלב, מהווה המגנזיום הפרשה. לאחר מכן מתרחשת התהפכות עד לשנות העשרים. אז משמש כוח המגנזיום להתקשות עדינה של השרירים. סובסטנציות מהוות למעשה רק הרכב של תהליכים; העופרת היא רק לכאורה אותה סובסטנציה גסה ואפורה; זוהי שטות לומר שזוהי חתיכת חומר גס. העופרת היא התהליך המתנהל בגבולות המסמנים את התפשטות העופרת. הכל הוא תהליך! ניתן לומר כי התהליכים הסובסטנציאליים קיימים באדם לא רק באופן זה שתהליכים סובסטנציאליים מסוימים יכולים להיות מעובדים באדם ותהליכים מסוימים אחרים נדחים – תהליכים שבהם חייב להתקיים הכוח המפריש – אלא קיימים תהליכים אחרים, כמו תהליך המגנזיום, המשתנים באופן ריתמי, כך שלמעשה חיינו מפתחים בתקופות ריתמיות את התהליכים הצורכים מגנזים, ולאחר מכן את התהליכים הגורמים להפרשתו.

דבר זה ממחיש לכם כי איננו יוצאים נשכרים במאומה כאשר אנו רק מבצעים אנליזה ואומרים שהאורגניזם האנושי מכיל מגנזיום. מאומה לא נאמר בכך, משום שבשנה השתים-עשרה מקבלות סובסטנציות אלו משמעות שונה לגמרי מכפי שהיתה להן בשנת החיים הרביעית או החמישית. לומדים להכיר את האדם רק כאשר יודעים מתי לתהליכים סובסטנציאליים מסוימים, כלומר לחומרים, יש משמעות זו או אחרת באורגניזם האנושי. אם מבקשים ללמוד כיצד חומרים המצויים בטבע שבחוץ עשויים להמשיך לפעול באורגניזם האנושי, אזי לימוד התכונות הכימיות של חומרים הינו בעל המשמעות המועטה ביותר. חייבים ללמוד דבר-מה שכיום בקושי נלמד. אם עוקבים אחר לימוד החומרים עד למאה ה-13 או ה-14, רק אז מקבלים את היסודות לכימיה בת זמננו. יסודות אלו התקיימו בתהליכים האלכימיים, המופיעים לנו כיום לעתים קרובות כטיפשיים. אולם יש משהו נוסף. באותם זמנים התקיים דבר-מה שאין לו שום המשך, שניתן לכנותו כיום “תורת החתימות”, תורה שיושמה במיוחד על צמחים, אך גם על מינרלים, ואשר אין לה המשך כיום.

הסתכלו על חומר כמו האנטימון: התכונה המהותית של האנטימון היא שהוא מקבל את צורתו הריבועית, את הצורה דמויית-השיער. אם תטפלו בו בדרך מטלורגית מסוימת, תקבלו את “ראי-האנטימון”, וזאת כאשר משליכים את האנטימון המרפרף על משטח קר. לברק הריבועי יש תמיד הנטיה לבנות צורות הנראות מאד במדויק כצורות של הגוף האתרי. מה שנוצר כאן נראה דומה מאד לצורות של צמחים פשוטים מסוימים המתרפקים על הגוף האתרי. כשמתבוננים בסובסטנציית אנטימון מקבלים באופן בלתי אמצעי את ההרגשה שהוא קליט מאד לכוחות אתריים. הוא מתרפק אל תוך הכוחות האתריים. כל אחד יכול לאשר זאת כאשר הוא מטפל באנטימון באמצעות אלקטרוליטים, ומביא אותו בתנאים מסוימים אל הקתודה: נוצרת סדרת פיצוצים המובילים אל הקשרים של האנטימון אל הכוחות האתריים. זהו מקרה בולט, אולם פעם היו לאנשים יכולות תפיסה חזקות מאד לדברים אלו; כיום יכולות תפיסה אלו אינן קיימות. כיום אין מעריכים התבוננויות כמו אלה שהבאתי. זוהי הסיבה שעומדים חסרי עצות לנוכח תחושות משמעותיות. רואים אתם, קיימים יהלום, גרפיט, אנטרזיט או אבן פחם: כולם מהווים פחם, אך עדיין כה שונים זה מזה. מדוע? לו יכלו בני האדם להיכנס באמת לא לתכונות כימיות גרידא אלא ל”חתימה” במובן העתיק, הם היו מתחילים להבין מהו טיבו של ההבדל בין אבן הפחם לגרפיט. אבן הפחם נוצרה במשך תהליכי האדמה, בעוד שהגרפיט נוצר בתהליכי הירח, תהליכים פלנטריים שקדמו לאדמה, והיהלום נוצר בתהליכי השמש הקדומה. ואם אתם מתבוננים בדברים באורח קוסמי, תקבלו גם מבט אל תוך מה שלא מותנה בחומר, אלא בשאלה באילו נסיבות ותקופות נטל חומר צורה מסוימת, כלומר צורה מוצקה. אך אם יסוד חומרי, פיסי-ריאלי, כפוף לזמן, אזי לזמן יש משמעות מוגדרת. שהרי חישבו על כך שאם אתם מקבלים את מה שאמרתי, תוכלו לומר שאבן פחם היא ילד; היא אינה כה זקנה. גרפיט הוא כבר מבוגר יותר, ויהלום, אם אינו קשיש, הוא לפחות גברי בצורה חזקה מאד. אם אתם מציבים משימה כלשהי הדורשת, נאמר, אדם בגיל בָּשֶל, לא תיקחו לשם כך ילד; הדבר החשוב הוא גיל החיים. כך תוכלו להבין שפשוט על פי הגיל הקוסמי, בכל מקום בו מופיע הפחם יש לו תפקיד שונה מזה של הגרפיט, שהגיע לגיל בשלות מסוים. נחוץ איפוא להסתכל אל התהליכים הקוסמיים אם מבקשים ללמוד את קשריו של האדם אל מה שנמצא בקוסמוס שבחוץ. אם לאנטימון יש תחושה מיוחדת לגוף האתרי של האדם, ואתם מספקים אנטימון כתרופה לאורגניזם האנושי, עליכם לדעת איזה קשר יש לו עוד מחוץ לאדם, כאשר ברצונכם לדעת מה מתעורר בגוף האתרי של האדם באמצעות האנטימון. אם ברצונכם להבין מה אמורה תרופה כלשהי להיות באדם, עליכם להיכנס לתהליכים העדינים בטבע.