הרצאות לרופאים וסטודנטים לרפואה

עיונים והנחיות מדיטטיביים להעמקת אמנות הרפואה

רודולף שטיינר

מגרמנית: אלישע אבשלום

www.Tiltanbooks.com

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

מחזור ההרצאות של הפסחא

הרצאה חמישית

דורנאך, 25 באפריל 1924

תקציר

על עיצוב איברי הישות ויחסיהם ההדדיים. הסיבה הכללית למחלות, הבנה על השפעות של תרופות. יחסים שונים במחלות הפיסיות ובמחלות הרוח, הטמפרמנטים. כלל מנחה בעבור המדיטציה לרכישת התודעה האימגינטיבית. אותו כלל לרכישות התודעה האינספירטיבית. תחושה בידע, תחושה בהכרה. הפיכה של תנועות הנוער לקונקרטיות בעזרת רפואה השואפת להתקדמות. הריפוי החרישי של כוחות התורשה בחינוך. היחס של הרופא אל המטופל. פנייה לחיבור הפנימי אל הגיתאנום כנקודת מרכז של הצבת משימות.

********

ידידי היקרים!

ברצוני לחלוק איתכם היום עוד מספר דברים בנוסף לעיונים שטיפחנו, ואחר כך להיכנס מעט לנושא הכללי שאליו התייחסו שאלותיכם. ברצוני לומר כעת דבר-מה שטוב יהיה לבחון אותו אם מקדמים הכרות-ידע כמו אלה שטופחו בימים האחרונים. בעיקר נחוץ לא להציב בפסגת ההתבוננויות אמיתות כלליות; רק כאשר חווים תחילה דברים מסוימים אפשר להעביר אותם למישור הכללי, משום שרק כך מקבלות האמיתות הכלליות את הצביון הממשי שלהן. וכך נציב בפנינו היום את טבעו בן ארבעת המרכיבים של האדם, את הגוף הפיסי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני, כשלכל אחד ממרכיבים אלה מבנהו המיוחד. לגוף הפיסי ולגוף האתרי מבנה מרחבי-זמני, לגוף האסטרלי ולאני מבנה רוחי טהור. נוכל לדמות לעצמנו מבנה רוחי טהור בכך שנאמר: המבנה הרוחי איננו מרחבי-זמני; חלל וזמן אינם נמצאים בו. אך כשאני מדמה את העניין בתמונה, אוכל להמחיש לעצמי בתמונה את המבנה הרוחי ולהביא אותו בכך גם לכלל דימוי. דבר זה מתרחש בתודעה אימגינטיבית. וכעת זיכרו היטב שמדובר כאן מצד אחד במבנה פיסי-אתרי, אשר באדם הישן הוא נפרד לגמרי מן המבנה הרוחי-נפשי, ומצד שני מדובר במבנה רוחי-נפשי.

כשאנו מתבוננים באדם הישן יש לנו באדם ישן זה מבנה פיסי-אתרי מובהק, ששלח מעצמו והלאה את האני שלו ואת גופו האסטרלי, ויש לנו בנפרד מן הגוף הפיסי והגוף האתרי את המבנה הנפשי-רוחי. הם שונים מאד זה מזה. המבנה הפיסי-אתרי בנוי כך, שהוא עובר דיפרנציאציה לאיברים הספציפיים; הוא בנוי כאורגניזם ששלח במובן מסוים את האיברים הבודדים כאילו ממרכז החיים החוצה. האסטרלי ומבנה-האני בנויים כך שהם נעים מבחוץ כלפי פנים, הם נוצרים איפוא יותר באמצעות היפוך הפנים והחוץ, והגורם המהותי כאן הוא הוצאת החלל וגם הוצאת הזמן באמצעות היפוך זה. העניין המהותי הוא ששניים אלה – המבנה הפיסי-אתרי והמבנה הרוחי-נפשי – נבדלים זה מזה באופן בסיסי. וכעת, באדם העומד בעולם הפיסי במצב העירות, הרוחי-נפשי, כלומר האסטרלי ומערך-האני, סגורים – אם נשתמש בביטוי שאינו לגמרי מתאים, אך יכול להמחיש את העניין – במערך הפיסי-אתרי. הם חודרים האחד את משנהו בדרגה מסוימת. לפיכך כל איבר פיסי החדור בחום ובאור מגופו האתרי, חי במצבו הער, כאשר הקוסמוס פועל דרך הגוף האתרי, גם באחיזתם של מערך האני והמערך האסטרלי. חישבו כעת על הדבר הבא: מערך-האני והמערך האסטרלי חודרים איבר או מערכת איברים כלשהם במבנה העצמי שלהם, ובמילים אחרות – גורם כלשהו שאמור להיות לו המבנה הפיסי והאתרי שלו, מקבל מבנה רוחי, הופך להשתקפות של האסטרלי ומערך-האני. זהו למעשה באופן כללי הגורם למחלות הפיסיות. אם מדברים באופן כללי, אזי הגורם למחלות הפיסיות הוא העובדה שגוף האדם הופך לרוחי מדי במקום כלשהו או בכללותו. לכן ההתבוננות העובדתית, מלאת ההתמסרות, על האדם החולה – כפי שנעשתה בצורה חזקה במיוחד בזמנים קדומים – מטילה אור רב כל כך על הכרת האדם הרוחי.

חישבו על כך שבזמנים קדומים, בהם התחושה לגבי טבע האדם היתה שונה לגמרי מזו שבימינו – ואיני אומר את הדברים הבאים כדי להטיף לחזור לתחושה זו במתודות של זמננו – אך בזמנים קדומים, בהם התקיימו השקפות מוצקות יותר על האדם, הן התבטאו גם בתופעות כמו זו: אם סברו שהדבר יועיל לבריאותו הנפשית של אדם שהיה בעל השקפות כפירה, היו שורפים אותו. היו שורפים את הכופרים בטענה שהדבר נעשה למען בריאותם הנפשית, כדי שישתחררו מן היסורים הנוראים הצפויים להם לאחר המוות. זה נבע בתחילה מתוך חזיון, ורק מאוחר יותר נעשה ברוטאלי. היו אז השקפות מוצקות על האדם, והדברים הגיעו לכך שנתנו לאדם שנחשב בריא מליסה, למשל, בתמיסה מסוימת. כאשר קיבל מליסה מועשרת בדרך מסוימת, הוחדרה תודעתו בהבזקים קטנים של חלומות. הוא נעשה חולמני יותר משהיה לפני נטילת המליסה, אך בתמורה לכך הצטברו בתודעתו אימגינציות חרישיות. אם טיפלו בו לדוגמה בדרך מסוימת עם שכרון (צמח ממשפחת הסולניים), הוא קיבל פוטנציאל חזק מאד לאינספירציות. באמצעות מחקרים מעין אלה מצאו למשל שאם מקלעת השמש מומרצת באמצעות צמח השכרון, היא נעשית מוחדרת ברוח. מצאו שאז נאחזים הגוף האסטרלי ומערך האני בחזקה במקלעת השמש, או שהבחינו כי אם נותנים לאדם נוזל מליסה, אזי כל אספקת הדם למוח הגדול התחזקה – אמנם בדרגה מועטה, אך הדבר פעל בצורה משמעותית מאד – משום שמערך האני נאחז במוח הגדול בחזקה. כך בדקו על האדם כולו כיצד הוא יכול להיעשות רוחי וכיצד ניתן לראות באיברים השונים את האופן בו הם יכולים להיעשות רוחיים. זוהי דעה קדומה לומר שאנו חושבים רק עם הראש. אין זה נכון. אנו חושבים עם רגלינו וזרועותינו, והראש מסתכל על המתרחש בזרועות וברגליים וקולט זאת בתמונות המחשבות. הוא לא היה לומד לעולם את חוק הזוויות – זאת אמרתי לכם בקורס חג המולד – לולא היה צועד. הוא לא היה לומד חוקי שיווי משקל מכניים לולא למד אותם באמצעות נקודת הכובד שלו עצמו, המובילה אותו בתת-התודעה שלו. ברגע בו אנו צוללים אל הגוף האסטרלי, המעבד כל זאת בתת-התודעה, מופיע לפנינו האדם, גם אם הוא לעתים שוטה גמור בעולם הפיסי, כחכם מאד, משום שכל הגיאומטריה המתפתחת בהליכה, בהרגשת-עצמו, הופכת למודע בתת-מודע – אם אתבטא בפרדוקס זה – ואז נראית באמצעות המוח. וכעת, כאשר המערך הרוחי-נפשי נאחז חזק מדי במערך הפיסי-אתרי נוצרת המחלה הפיסית. בימים קדומים חקרו את הרוח באיברים הפיסיים, משום שכל דבר שניתן לדבר עליו ככזה שניתן כמתנה מלמעלה הינו רוחי, רוחי-נפשי. אולם יש להבחין כאן ביסוד שקיבל האדם כמתנה מלמעלה בדרכים רוחיות טהורות; יסוד זה ממשיך להיות בגדר מתנה. ניקח את הבלדונה כדוגמה לאבחנה זו.

בעוד שבאופן הרגיל הפיסי והאתרי הם שפועלים בצמחים, אצל הבלדונה פועל חזק מאד מבחוץ היסוד הקוסמי-אסטרלי, ובכל מקום בו פועל הרוחי על צמח או חיה – האסטרלי או הגורם המקביל בקוסמוס למערך-האני – נוצר הרעל. הוא מנוגד למתנה הרוחית, אך מהווה בהחלט את המקבילה לרוחי, משום שהוא מייצג בצמח ובחיה יסוד המשתרע מעבר לצמחיות, יסוד קוסמי-אסטרלי. כשאנו מסיטים את האסטרלי באמצעות צמח השכרון, אנו מסיטים פשוט את מה שחי בגלימת-החום של האדמה, בה מסתיימת האטמוספירה, אל מקלעת השמש של האדם, ובכך גם אל הסרעפת. אך כשאנו נוטלים מליסה, שאיננה רעל במהותה, אנו מקבלים השפעה חרישית זו של הרוחי המתבטאת רק בנטייה לנמנום. אפשר לומר שבמליסה תהליך היווצרות הרעל נמצא במצב של הריון בלבד. דבר זה מביא אתכם אל הכלל: מחלה פיסית הינה ספיריטואליזציה חזקה מדי של האורגניזם הפיסי או חלק ממנו. עשוי להופיע דבר נוסף. עשוי להופיע שבעת שהאדם נמצא במצב ער, המבנה הרוחי-נפשי של גופו האסטרלי או מערך-האני שלו מוכנסים חזק מדי אל איבר פיסי כלשהו, אולם כעת אינם חודרים את האורגניזם הפיסי עקב חוזקו של המבנה הרוחי-נפשי שלהם, אלא להפך – הם דווקא מקבלים מן האורגניזם הפיסי את המבנה הפיסי שחודר אליהם, וכך כאשר ישן האדם הוא נעשה בגופו האסטרלי ובאני שלו לתמונת-חיקוי של הגוף הפיסי והאתרי שלו, כלומר האדם קולט לגופו האסטרלי ולאני שלו את המבנה הפיסי. רואים אתם, כאן נבדלים ביניהם באופן מהותי ביותר שני האופנים הללו של הופעת חוסר הסדירות באדם, גם לגבי ההתבוננות. אצל אדם חולה הופך האיבר החולה באופן מעניין לרוחי: הוא נעשה בהיר יותר. הוא נראה כאילו הרוחיות ננעצת בו מבחוץ, מפני השטח שלו. למבט האוקולטי נראה אדם חולה, זמן רב לפני שרואים חיצונית עקבות מדויקים כלשהם בצבע עורו וכיוצא באלה, כאילו הוא שקוף, אך ניתן לומר שהשקיפות מוחדרת ברוחי-נפשי. אצל אדם שבו המקרה הפוך, בו המערך הרוחי-נפשי קולט את המבנה של הפיסי-אתרי, מבחינים בכך באופן בו נראה האדם על-פי הנפשי-רוחי שלו כאשר הוא ישן: כאן הוא הופך לרוח רפאים, רוח רפאים קלילה ואוורירית של גופו הפיסי. הוא נעשה דומה לגופו הפיסי. הוא הופך הלכה למעשה לדמות-רפאים של גופו הפיסי. הניסויים הגסים שמקיימים הספיריטיסטים במה שמכונה התגלויות – ובדרכים נסתרות מסוימות הדבר כבר קורה – מתבססים כולם על כך שהמדיום מחליש את הרוחי-נפשי – דבר זה אף נאמר בגלוי – ובחדר המוחשך יכולים אז הגוף האסטרלי המוחלש והאני המוחלש ליטול את צורות האיברים עד לידי כך שהם נראים לעין באפלה, כך שההתגלויות אמנם אמיתיות, אך מרושעות. כל אלו המכונות מחלות רוח נובעות מכך שהרוחי-נפשי – הגוף האסטרלי ומערך האני – נוטל את המבנה הפיסי והאתרי: מחלות פיסיות נובעות מספיריטואליזציה של האורגניזם הפיסי או חלק ממנו, ומחלות רוח נובעות מהיעשותם של האסטרלי או של מערך האני או חלק מהם לתצורות במובן הפיסי או האתרי. זוהי אמת כללית, שהינה מדריכה יוצאת מן הכלל בעבור הכרת-הידע האנושית.

זהו שוב דבר-מה הנוגע גם הוא בשאלות שהעלו אחדים מכם בנוגע ליחס בין הרפואה לפדגוגיה. שכן באורגניזם הילד עומדות לפנינו כל הדרגות בין שני קצוות אלו. אצל ילד אחד יש למערך האסטרלי והאני נטיית יתר להפוך את הגוף הפיסי לרוחי, בילד האחר קיימת יותר הנטיה לתת לעצמו את הצורה מן הפיסי והאתרי; ובין השניים נמצאים כל שלבי הביניים. חוק זה מתבטא גם בטמפרמנט. כאשר המקרה הוא שלאסטרלי ומערך-האני נטייה נלהבת לקלוט צורות מן הגוף הפיסי או האתרי – עדיין לא ברמה של פגיעה נפשית, אך כזו שהאדם מסתדר איתה עדיין – אנו מדברים על הטמפרמנט המלנכולי. ברגע בו האסטרלי ומערך-האני נלהבים להטביע את המבנה החזק שלהם בגוף הפיסי או האתרי, אנו מדברים על הטמפרמנט הכולרי; והטמפרמנטים הפלגמטי והסנגוויני עומדים ביניהם. בטמפרמנט הפלגמטי המצב הוא כזה שהגוף האסטרלי ומערך-האני לא כל כך מתלהבים, אולם יש להם במובן מסוים הנטייה ליטול את המבנה של הגוף הפיסי, ובעיקר של הגוף האתרי; בטמפרמנט הסנגוויני היסוד הויטלי הנמצא בגוף האתרי מושפע בחזקה בידי הגוף האסטרלי. כך מתבטאים הדברים גם בטמפרמנטים. ואנו רואים כיצד במקרים הקיצוניים הקו המנחה של איש הרפואה הוא לדעת כיצד במצב העירות שלובים זה בזה הנפשי-רוחי בפיסי-אתרי. גם למחנך זהו הכלל במצבים רדומים, וכך הפדגוגיה והרפואה מהוות למעשה תחומים הנמשכים האחד אל תוך השני. חשוב שתנסו, ידידי היקרים, להגיע בראיית האדם ככל האפשר לאימגינציה. בנוגע לדברים הללו ברצוני עוד לתת לכם כמה נקודות אחיזה.

אתם מכירים בצורה תמונתית לגמרי, או לפחות ביכולתכם להכיר, את צורתו של האדם במצב העוברי. גם כיום, עד כמה שהדבר אפשרי, יודעים כיצד הוא המצב העוברי בשלבים הראשונים, כיצד הוא מתעצב מאוחר יותר, ומתוך כך תוכלו ליצור לעצמכם תמונה מקושרת על האדם במשך המצב העוברי. בהמשך תוכלו ליצור תמונה מקושרת על האדם במשך שלב הילדות. עליכם לנסות להפוך את התמונה הראשונה והתמונה השניה לאינטנסיביות ככל האפשר, כך שתמששו באמת עם החשיבה, שבאמת תעקבו אחר צורת העובר באופן פנימי כאילו הייתם ממששים אותו עם חשיבתכם. אז תגדילו פשוט במחשבתכם את העובר עד לגודלו של ילד, עליו אתם מסוגלים להתבונן באותה אינטנסיביות. ואז אתם דוחפים את הדימוי, את התמונה של העובר, כשאתם מתמירים אותה פנימית, אל התמונה של הילד. כאשר תתקדמו בצורה ממשית יהיו לכם בחווייתכם הפנימית כמה קשיים. יהיה עליכם לומר לעצמכם: אם אני נוטל את ראשו של העובר ומגדיל אותו עד לשלב הילד, הוא נעשה גדול. כעת עלי לכווץ אותו. עלי לגבש פנימית ולהקשות את מה שנמצא עדיין בעובר במצב מימי-נוזלי השייך במובהק לאדם-הנוזלים, כדי שיהפוך למוח העובר. לאחר מכן תיקחו את הגפיים של המצב העוברי, תרחיבו אותם, ויהיה עליכם לעצב אותם ולהפעיל עליהם פעילות פלסטית, לדחוף את הגפיים הלא-פלסטיות של העובר אל גפיו של הילד. זוהי התעסקות פנימית מעניינת באורח יוצא דופן, לדחוף את העובר בראיה פנימית אל גיל הילד.

אז תוכלו להמשיך, כשאתם נוטלים את הילד לעומת המבוגר ועושים את אותו ניסיון. כאן יהיה זה קשה יותר. ההבדלים בין העובר לילד גדולים מאד, ושם הייתם חייבים לפתח פעילות פנימית גדולה כדי לבצע זאת. אך אם תשוו כעת את גיל הילדות עם המצב המבוגר באדם הבשל ההבדלים לא יהיו גדולים כל כך. כאן הקושי יהיה להתאים את האחד למשנהו. אך אם תצליחו לעשות זאת תיוולד בכם באמת האימגינציה של הגוף האתרי האנושי; מהר יחסית תיוולד בכם האימגינציה של הגוף האתרי האנושי. שימו לב:

דחק את התקופה המוקדמת

– תקופת העובּרות –

אל גיל הילדות,

ואת גיל הילדות

אל גיל הצעירות:

תופיע לך כשהיא מעובה

הוויית-אדם אתרית

מאחורי ישות גופנית –

– גוף פיסי עם מבנהו.

Schiebe die Frühzeit

In des Kindes Alter,

Und des Kindes Alter

In die Jugendzeit:

Dir erscheint verdichtet Menschenäthersein

Hinter Körperwesen

כאן לפניכם כלל מנחה, בו תוכלו להשתמש באותה מידה כמו בכללים האחרים שהבאתי אתמול ובשעות הראשונות. חייב רק להיות ברור לכם שהשגת התודעה האימגינטיבית דורשת מאמץ. היא אינה מגיעה באורח קסם, חייבים לרכוש אותה בעבודה אינטנסיבית.

תוכלו להמשיך כעת. תוכלו כעת לנסות לדמות לעצמכם קשיש סקלרוטי. קשיש הוא סקלרוטי בדרגה מסוימת. בכך תחושו שכאשר אתם ממששים קשיש סקלרוטי זה, תקבלו במישוש הרוחי בסקלרוזה את הרושם שהקשיש הינו למעשה חלול. אינכם מקבלים איפוא את הרושם שהקשיש הסקלרוטי אותו אתם ממששים רוחית מוצק יותר, קשה יותר, אלא להפך, הוא אינו קשה יותר, הוא נשאב-החוצה. במישוש הרוחי תקבלו את ההרגשה כאילו אתם נעים לזמן מה בפיסי עם אצבע לחה על קצף בים. אם עושים זאת לאורך זמן מסוים מרגישים כאילו נשאבים. הרגשה זו של הישאבות החוצה אתם מקבלים מן הקשיש הסקלרוטי. עליכם לפתח הרגשת-מישוש זו, הרגשת חוויה זו, כלפי חוש הראיה. כך הדבר לא רק בעין, בראיה; הוא יכול להופיע בכל חוש, גם בחוש החיים. אם אתם תופסים דבר זה עומדת לפניכם כעת מוצקות הזיקנה הנשאבת. ועתה, בדיוק כפי שדחפתם קדימה במקרה הראשון את תקופת העוברות אל הילדות ואחר כך אל האדם הבשל, דחפו כעת חזרה; דמו את האדם הבשל, שאינו נשאב עדיין אלא מוצב בעולם עם מלוא כוחותיו, ודחפו לתוכו את מה שמיששתם בקשיש. כאשר דחפתם את המבנה העוברי אל מבנה הילד ביצעתם מטמורפוזה מרחבית; כעת, כאשר הסתבר לכם שהקשיש הינו ישות חלולה, הנשאבת כל הזמן, עליכם לעשות זאת כאילו הוא מתמלא שוב בכוח כשדוחפים אותו אל הגיל הבשל. בדחיפה זו לאחור הוא הופך לאדם בשל. בעוד שמקודם, כאשר ראינו את החוזק המתכלה, קלטנו משהו כעין שיתוק קל, אזי כעת הקשיש הנדחף באורח זה חזרה, נעשה שוב חזק בעצמותיו ובכל מבנה האורגניזם המוצק שלו. חייבים לראות יותר דחיפה זו של האחד אל השני, ואז יש לדחוף חזרה גם את גיל הבשלות אל הצעירות. גם כאן קל הדבר לעשייה. אנו מדמים אדם שפניו כבר חרושות קמטים ואז ממזגים אותו עם אדם עגול לחיים, ואז הם יתאזנו. כאשר יוצרים זאת מקבלים את הרושם שהגוף האתרי זורם כאילו ומתחיל לצלצל ולהדהד. מקבלים בכך את הרושם של האסטרלי באדם.

כך אתם מקבלים כלל המנחה אתכם לעלות אל האינספירציה:

דחק את מוצקות הזיקנה

אל תקופת הבשלות של האדם

ואת גיל הבשלות

אל חיי הבחרות

תהדהד לך בצלצול קוסמי

פעולת נפש אדם

– כלומר הגוף האסטרלי –

מתוך חיי האתר.

Schiebe die Altersdichte

In die Menschenreifezeit,

Und das Reifealter

In das Jugendleben.

Dir ertönt in Weltenklängen Menschenseelenwirken

Aus dem Ätherleben.

מהדברים שאמרתי אתם רואים גם שההנחיה למדיטציה לא ניתנת כפקודה, אלא מתבססת על דברים שניתן להבינם. מי שמדריך באופן הנכון למדיטציה לא ינהג בצורה סמכותית כפי שהיה פעם במזרח הקדום שבו חינוך הילד התבצע, כמו אצל הקדמונים, על בסיס שונה מזה שלנו. מי שמקבל איפוא אצלנו המלצות למדיטציות, מקבל אותן בצורה כזו שהוא מבין מה עליו לעשות עם עצמו. במזרח קיבל הילד את ההנחיות של אביו. משמעות הדבר היא שבאופן בו חי האדם בו מדובר, התחנך והודרך הילד. הוא לא למד יותר מכפי שראה אצל האב. האדם המבוגר מצא את הגורו שלו אם רצה להתקדם. שם הוברר לו שהגורו לא נתן שום כלל אחר מלבד זה: כך הדבר – כך יש לעשות זאת. זהו ההבדל. בציוויליזציה המערבית שלנו יש לפנות בכל לחירותו של האדם; האדם אמור לדעת מה הוא עושה. ניתן גם להבין כיצד נוצרה הכרת-הידע שמתוך השראה, אם תופסים בהבנה אנושית בריאה כיצד פועלות המחלה הפיסית ומחלת הרוח, וכשמחברים יחד כל אשר אמרתי לכם היום. שכן את הדברים הללו ניתן לתפוס בהבנה האנושית הבריאה. אם הולכים הלאה כדי לתפוס מה עלינו לעשות עם המדיטציה הפנימית, מגיעים עם ההבנה האנושית הבריאה עד לגבול שאליו אפשרי להגיע. ההבנה האנושית הבריאה מסוגלת להגיע לכל מה שיוצא מן האנתרופוסופיה. כאשר מתחיל מה שאינו ניתן כבר להגיע אליו בהבנה האנושית הבריאה, הגענו באמת עד לגבול, והדבר הוא כאילו היינו עומדים בפני ים. גם כאן קיים גבול כזה, ואנו מסתכלים עליו מן החוף. אמת ויציב, ההבנה האנושית הבריאה מובילה לכל דבר. אל תיפלו טרף להשמצה כאילו מדובר בהשקפת עולם מיסטית מוזרה; להשקפת עולם זו אפשר להגיע עם הבנה אנושית בריאה. כשאמרתי זאת פעם בברלין טען כנגדי מישהו במאמר שנכתב על ההרצאה: "הבנה אנושית שהינה הבנה בריאה, אינה מסוגלת לתפוס דבר מעולם הרוח. מי שמבקש לתפוס משהו מעולם הרוח הוא חולה, הוא אינו בריא." כך נטען כנגדי.

אני רוצה לומר עכשיו כמה מילים על כך, שעקב העובדה שבלימודיכם הרפואיים אתם חייבים להתבונן בצורה אינטימית במכלול טבעה של ישות האדם, אתם נמצאים במצב מיוחד במינו גם כאנשים צעירים. יש לקחת ברצינות גמורה שעידן הקאלי יוגה חלף, שאנו נכנסים לתקופת-אור. גם אם בגלל העצלות הפסיבית ממשיך העבר להתגלגל קדימה והאנושות חיה עדיין בחשכה. מן היקום הרוחי מאיר אלינו אור בהיר ואנו כבני אדם נכנסים לעידן מואר. בני האדם חייבים רק להיות מסוגלים לקלוט את כוונותיו של העידן המואר. הנוער נועד מראש לחיות בעידן המואר; ואם יפתח ברצינות הנחוצה תודעה עצמית מסוימת מדוע הגיע לכך שייוולד בתחילת העידן המואר, תהיה לנוער זה ברמות השונות האפשרות להתאים עצמו למה שדורשת למעשה משמעותו של אימפולס ההתפתחות של האנושות. ואימפולס זה דורש כיום שנסתכל בכל על האדם אם ברצוננו להבהיר את העולם, כפי שמקודם הסתכלו על הטבע כדי להסביר את האדם מתוך כוחות טבע ותהליכי טבע ספציפיים. חייבים להגיע בהדרגה להבנת האדם, ולתפיסת תהליכי הטבע הפרטניים כספציאליזציה של המתרחש באדם, כתופעות חד-צדדיות של המתרחש באדם. כשיגיעו לכך ירכוש אחיזה גם יחס אינטימי מסוים בכל התחושה ופעילות הרגש האנושיים, שאותו יחפשו, אבל יחפשו אותו בדרך מהפכנית מסוימת. חישבו רק כיצד החל הנוער לבצע במובן מסוים האֲלהָה של הטבע כאשר הגיעו תנועות הנוער אל העידן המואר. זה היה מופשט; גם אם הורגש בצורה כה מלאת חיים, זה היה עדיין מופשט. לעומת זאת חייבת דרך ההתפתחות הרוחית של הצעירים כיום להביא לכך שיתקיימו רגשות אינטימיים לקשר של הנוער כבני אדם עם העולם, ומה שמרגיש הנוער בצורה רוחית לא יהיה יותר בגדר מדע לאינטלקט. במדע כזה נשארים קרים וצוננים; המדע חייב להיות מעוצב כך שייכנס אליו דבר-מה שיביא לכך שבכל שלב שעושה אדם במדע, הוא יהפוך גם בהלך-הרגש שלו, בתחושה שלו, לאדם אחר, ילמד להכיר משהו שהאנשים שכחו. בני האדם למדו למשל להכיר את הטבע לפני שירדו אל העולם הפיסי, אך אז הם התבוננו בצורה שונה. כעת הורגים באיש הצעיר את אשר הוא עבר בקיום קודם, כאשר מכוונים אותו אל הראיה החיצונית הגסה. אם נגיע שוב לכך שראיית החושים תהיה לנו כאילו צץ ועלה לפנינו בראיית החושים החיצונית מכר ותיק אותו אנו מכירים מהחיים הטרום-ארציים, תיווצר תחושה בידע, תחושה בהכרת-הידע. דבר זה צריך לעבור כמו זרם דם רוחי דרך כל ישות החינוך וההוראה של האדם. אינטימיות זו עם היסוד הממשי היא הדבר שעלינו לרכוש במדע.

בהקשר זה סובל הזמן החדש ממחסור במושגים. מוקדם יחסית בחיי ניסיתי להראות שבעומדו מול עולם החושים החיצוני, רואה האדם למעשה רק חצי מהמציאות; הוא משיג את המציאות כולה רק כשהוא מאחד את אשר עולה בו עצמו עם מציאות החושים החיצונית. הייתי חייב לעשות זאת קודם כל משום שהזמנים אז היו שונים לגמרי מזמננו. הדברים היו אז בהכנה בלבד. הייתי חייב לתאר זאת בדרך של תיאוריית-הכרה. אך אם תקראו את מאמרי "אמת ומדע", הוא עוסק בתחייתה של הרוח בהלך-הרגש האנושי, אותה רוח הנובעת מהפנימיות. בכך נעשה הצעד הראשון בהפיכה זו של היסוד המדעי לאינטימי, בייחוד בקליטה מלאת-הרגש של ישות העולם. מצוי הדבר באופן מיוחד בטווח האפשרות של הרופא ללמוד להכיר חוויה אינטימית זו של מציאות, ולכן פשוט עקב העובדה שהוא רופא, הוא יכיר ביכולתו להיות האדם שיהפוך את המופשטות של תנועות הנוער האחרות, אלה שגורלם לא הביא אותם להיות רופאים, לקונקרטית יותר, רגישה יותר בחושים. כאשר אדם צעיר כיום, שהרפואה נטועה בפנימיותו, אשר העמיק כבר את הרפואה כפי שעשינו כאן, כאשר אדם כזה פוגש לדוגמה מישהו שבפנימיותו נמצא רק החוק והמשפט, הריהו בחור עני משום שלמד רק חוק ומשפט, ואצל המשפטנים העמקה כזו אינה אפשרית בשום אופן. אצל הרופאים היה עדיין עד לתחילת המאה ה-18 משהו מהרוח; בחוק והמשפט חדלה הרוחיות כבר עמוק בימי הביניים, כאשר בני האדם לא חשו בהם יותר את הרוח, אלא רק סעיפים נוטריוניים. אפשרי בהחלט שהרופא הנכנס קודם כל אל החיים הקונקרטיים, יפעל בצורה מפרה באורח יוצא מן הכלל על שאר הצעירים.

לכן יהיה זה טוב אילו הקבוצות הבודדות המוקמות כעת, בעיקר בתנועת הנוער האנתרופוסופית, ייתמכו דווקא בידי הסטודנטים לרפואה. כמובן שבכך יש לחשוב על הקשרים הקארמתיים, אך קיימת הקבוצה מעוררת התקווה של טובינגר, העובדת בפדגוגיה ויכולה להשיג הרבה, למשל, אם יעמדו בתוכה סטודנטים לרפואה, שיוכלו להסביר דברים מסוימים לפי הרפואה. ד"ר בוקהולט מנהיג כעת את תנועת הנוער שלנו, ויהיה זה טוב מאד אם דווקא באמצעות מה שיש לתלמידי הרפואה בפנימיותם תופרה תנועת הנוער. כך נוכל באופן אינדיבידואלי לעשות הרבה מאד. אך מצד שני יהיה זה טוב אם תעסקו מדי פעם, אם תינתן לכם האפשרות לכך, גם בעבודה הפדגוגית, אולם בדרך הרצינית ביותר. אי אפשר לתת הכל בסמינרים של בתי הספר ולדורף. אך אם אדם מוכיח שהוא עוסק בכך ברצינות, אין שום מכשול מצדו ללמוד להכיר את הסמינרים של בית הספר ולדורף כשמתבוננים בדברים הללו גם מן הצד הרפואי, והם גם מוחדרים פנימית במחשבות על כך שריפוי וחינוך היו קשורים ביניהם בקירבה בזמנים קדומים.

חישבו על כך שאנו כיום נטשנו לגמרי את התפיסה של האדם כישות הנכנסת אל החיים הארציים כשהיא מלאה בחטאים, משום שהתפיסה המודרנית אינה יודעת מאומה על משמעותו של חטא. לְמה התדרדר כיום מושג החטא? חוק התורשה שתיארתי לכם בימים אלו כאן, טמון בחטא, בחטא הקדמון.^[1] וגם החטא האינדיבידואלי הינו איפוא דבר-מה שעליו צריך האדם להתגבר במחצית השניה של חייו. עליו להתגבר באמת על המודל שמתוך החטא, הנובע מהתורשה, וניתן לומר גם – מתוך המודל החולה על פי המושגים הקדומים. אך אם יקבל האדם כגופו את אשר פועל במודל שלו עד להתחלפות השיניים, אם הוא יישא אותו עמו לכל אורך חייו, הוא יהיה בגיל תשע מכוסה בכל עורו באקזמה לחה. אם המערך ימשיך להתקדם כך הוא יקבל חורים בכל גופו, הוא ייראה כמצורע; הבשר ינשור מהעצמות, אם יחזיק מעמד בכלל. האדם ייוולד אל העולם כשהוא חולה. לחנך, כלומר לדעת ולהנחות את מה שעובד על פי המודל, משמעותו ריפוי חרישי. במודעות זו עליכם לחיות בתנועות הנוער, שכאשר אתם מדברים על חינוך אתם רואים עצמכם כתראפיסטים. אתם יכולים להביא את אמצעי הריפוי – הנשארים כמובן רוחיים – אך עשויים לעבור בצורה חזקה לפיסי במידה שבה הילד נוטה לפתולוגיה. אתם רק עוסקים בכך במישור אחר, בפדגוגיה, שגם היא אמנות ריפוי. ומצד שני, אם אדם אינו מסוגל לבוא לעזרת החולה באמצעות קווי ההנחיה שהוא נותן לו בעבור תודעתו הסובייקטיבית כדי לתפוס את מהות המחלה שלו, אם המרַפּא אינו מסוגל לעבוד באורח פדגוגי, יהיה קשה מאד לעמוד לצדו של החולה בצורה מרפאת. איני טוען שלחולה חייב להיות אמון עיוור באמצעי הריפוי, זו תהיה הגזמה גדולה, אך אם החולה, פשוט עקב האינדיבידואליות של הרופא, יובא לידי כך שיחוש כיצד הרופא חדור ברצון לרפא, יביא הדבר אצל החולה למשוב חוזר שיהיה אז חדור ברצון להיות בריא. התנגשות זו של הרצון לרפא והרצון להיות בריא ממלאת תפקיד עצום בתראפיה, עד כדי כך שניתן לומר: קיימת כאן תמונת השתקפות של היסוד הפדגוגי, וביסוד הפדגוגי כשלעצמו קיימת השתקפות של הריפוי. דברים רבים כיום תלויים בכך שבני האדם בעולם יהיו שותפים לתודעה הנכונה. אם איפוא סטודנט הרפואה הצעיר נמצא בתודעה הנכונה עם צעירים אחרים, תיווכחו כבר שסטודנט הרפואה יוכל לפעול באורח מפרה בצורה בלתי רגילה על האחרים. חידוד התודעה לשני הכיוונים הללו, זה הדבר הנחוץ באופן מיוחד.

אלה הם הדברים שרציתי להניח בנפשכם ובלבבותיכם, לאחר שנכחתם כאן שוב בצורה כה ממלאת סיפוק. אני מקווה שהדבר יתרום מצדו להידוק וחיזוק הקשר בין נפשותיכם לבין הגיתאנום, ושתרגישו כי בסופו של דבר דווקא בתחום קונקרטי כמו הרפואה, מוצא הגיתאנום אנשים הנושאים אל העולם את מה שיכול להיווסד כאן. תגיעו למודעות הנכונה על כך, אם גם ברגשותיכם תראו עצמכם כחלק מהגיתאנום, ותכוונו את מחשבותיכם לעתים קרובות ליסוד שאליו שואף הגיתאנום כיום למען העולם והתפתחות הציוויליזציה. וכך יהיו קשרי הלב שאתם יוצרים עם הגיתאנום למשהו שיעזור לכם בצורה עמוקה דווקא כרופאים, במילוי המשימה שהצבתם לעצמכם.

עם הרגשות אלו רציתי לשאת את ההסברים האינטימיים יותר שטיפחנו בינינו כאן בשעות האחרונות, ואני מאמין שנוכל להשיג כמה דברים אם תמשיכו הלאה בעולם את הרגשות הללו, שבהן היו מושרות השיחות כאן, לאחר שקיימנו היום את השיחה האחרונה. בכך נישאר יחד בצורה היפה ביותר. הגיתאנום ייתפס בצורה הטובה ביותר כנקודת מרכז בידי מי שיציב לעצמו משימה מוגדרת. הגיתאנום יהיה בכך באמת לגיתאנום, ואתם תהיו גיתאנים אמיתיים. אז תהיו בד-בבד נושאי התמיכה בחוץ בעולם, להם זקוק הגיתאנום. ומנקודת מבט זו אני פונה לנפשכם להיות גיתאנים אמיתיים. אם תעשו זאת, יהיה הכל טוב.