רודולף שטיינר

ברלין 15/1/1914 GA63

תרגמה: אורנה בן-דור

תיקונים: דליה דיימל

הרצאה מספר 7

לספר ראו כאן

ההרצאה מופיעה גם בספר שיצא בהוצאת חירות בשם: סודות מעמיקים לתולדות אנוש 

וגם בספר שיצא בהוצאת כחותם: רוע – מקורו ותפקידו בעולם

הרוע

השאלה שנתבונן עליה היום היא שאלה עתיקת יומין – המקור של הרוע בעולם. ולמרות שהרבה אנשים בזמננו חושבים ששאלה זו כבר נדונה בהרחבה, הנפש האנושית לא תרגיש מסופקת מהתשובות שניתנו ותחזור שוב ושוב להגות בסוגיה זו.

כי אחרי ככלות הכול אין זו שאלה תיאורטית או מדעית, אלא שאלה שאנו פוגשים בחיינו כל הזמן.

בה במידה בה הנפש שלנו מושרשת בטוב ובמועיל, מושרשת היא ברוע ובטעות.

בין אם נפרוס לפנינו את כל ההיסטוריה של החשיבה האנושית ונראה שהשאלה של הרוע העסיקה את הפילוסופים לאורך האבולוציה האנושית, ובין אם רק נלמד על הגותם של ההוגים המובילים של המאה ה-19 ושל זמננו אנו, נגיע למסקנה שאפילו המוחות הגדולים צעדו בכבדות בנתיב של השאלה הזו.

לכן מטרתנו היום היא לקחת כנקודת מוצא את המסקנות של מחזור החורף הזה, את התוצאות של מדע-הרוח, ולראות אם אנחנו יכולים להתקרב קצת יותר לפתרון החידה שהרוע מציב לפנינו.

בכוונה נאמר פה 'להתקרב קצת יותר' וזאת משום שהטבע של השאלה המיוחדת הזאת צריך להזכיר לנו שמדע הרוח יכול רק לפתוח נקודות מבט עבורנו שאינן קרובות למדע החיצוני, וזאת מתוך ענווה מסוימת.

קל להציג את השאלות הגבוהות הללו כאשר אנחנו מתחילים בחיפוש אחרי ידע, אבל גם אחרי מאמץ מתמשך ואמיתי, נהיה מסוגלים לצעוד רק כמה צעדים זמניים, אולי אפילו רק נציץ לעבר השביל שאמור להוביל אותנו באופן הדרגתי לעבר התשובה.

הרשו לי להתחיל בניסיון להראות כיצד שאלה זו השפיעה עמוקות על הלבבות ועל הנפשות של ההוגים החשובים במהלך ההיסטוריה. אני יכול ללכת דרך ארוכה אחורה, אבל בינתיים בואו ונסתכל על הפילוסופים של המאות לפני שהכריסטיאניות שנוצרה ביוון – הסטואים. קבוצה יוצאת דופן זו של הוגים שביססו את ההשקפות שלהם על ההוראה של סוקרטס ושל אפלטון.

הם ניסו לגלות איך אמור להתנהג אדם שחי באופן ההולם ביותר עם הישות הפנימית ביותר שלו וגורלו שאותו הוא מקבל. שאלה עמוקה ויסודית זו העסיקה את הסטואים. התשובה והדימוי שעלה לפניהם כאידיאל עבור אדם כזו היה הדמות של האדם החכם.

כניסה לפרטים על הטבע המדויק של האידיאל הזה וכיצד הוא קשור להשקפה של הסטואים תוליך אותנו רחוק מידי. אבל בואו נחזיק בתודעתנו את תפיסתם, שהמטרה של האבולוציה האנושית לחשוף ולהתפתח יותר ויותר כישויות 'אני' מודעות לעצמן, ושהמטרה של האנושות היא להתקדם לעבר מצב זה.

הפילוסוף הסטואי האמין שה'אני' שאיפשר לישות האנושית להיכנס לעולם עם בהירות מלאה יכול להתענן ולהתערפל. דבר זה יכול לקרות כאשר האדם מרשה לרגשות לפעול חזק מידי לתוך המרקם והמשחק ההדדי העדין של היכולת לחוש ולדמות.

הסטואים חשבו שלהרשות לבהירות של ה'אני' להיות מוצפת או מכוסה בבוץ של הרגשות והתשוקות זו מעין אימפוטנציה רוחית, ולכן אדם אמור להכניע ולכבוש את התשוקות והרגשות שמצויות בפנימו ולחתור לשלום ולשיווי משקל.

נראה שלסטואים היו כמה רמזים על הצעדים הראשונים, כאלה שלעיתים קרובות מתוארים כאן, על הדרך לתפיסה של עולם הרוח, צעדים שתלויים בהכנעה של הסערות הפראיות של התשוקות והרגשות שאם לא כן, עלולים להחליף ולעמעם את הרוח.

הם היו מודעים שרק אז בהירות הנפש וכוחות התפיסה יתמזגו בכל טווח הניסיון של הנפש. בהוצאה החדשה של ספרי: "חידות הפילוסופיה", רציתי לדבר במיוחד על האספקט הזה של הסטואיזם שעליו התבוננו בלימודי ההיסטוריה של הפילוסופיה ולהדגיש אותו.

האידיאל של הסטואים של האדם החכם, המחיש את היכולת הזו לכבוש את הרגשות והתשוקות ולהכניעם. האדם שפיתח חוכמה מסוג זה ובכך חיבר את עצמו לאבולוציה הקוסמית, תפס כפי שהסטואים תפסו, שהאבולוציה הזו היא בעלת יכולת להפוך אותו לחלק ממנה, כך שהחוכמה האישית שלו מתערבבת ומתמזגת עם הזרם השוטף של החוכמה הקוסמית.

בכל מקום שאנשים שואלים את עצמם כיצד האני האנושי יכול להתמזג במבנה השלם ובמרקם של היקום, עולה גם שאלה נוספת: איך יכול הרוע, שפעיל בתוך המרחב של הקוסמוס ושיכול להציב מחסום מול המאמץ האנושי לחוכמה, להיות ממוגר על ידי החוכמה הקוסמית? אותה חוכמה קוסמית שהאדם חייב להניח שהיא קיימת אם הוא רוצה לשקע את עצמו לתוכה.

לסטואים הייתה תפיסה פנימית לגבי מה שאחר כך נקרא ההשגחה האלוהית. איך הם צרפו את שני האספקטים המנוגדים של הרוע ושל החוכמה האלוהית?

הסטואי תפס את הבעיה הזו באופן הדומה לתפיסה של אנשים היום שלא רוצים להיכנס לגמרי לתוך מדע-הרוח, אבל, כמו שזה היה אז, עוצרים על הסף ומוצאים הצדקות לקיומו של הרוע להכרחיות של החירות האנושית.

הסטואי האמין שמכיוון שאנו חייבים להיות חופשיים להיאבק למען האידיאל של האדם החכם, אנו חייבים כמו כן להיות בעלי היכולת לא להיאבק למען החירות – ובמקום זה להשקיע את עצמנו בתשוקות וברגשות.

הסטואי האמין שבמקרה הזה, בני אדם יורדים לאזור נמוך יותר מזה שאליו הם שייכים באמת. ואין הצדקה להאשים את החוכמה האלוהית בירידה זו, כפי שאין זה הגיוני להאשים אותה בעובדה שממלכות החיות, הצמחים והמינרלים קיימות בין הממלכה האנושית.

הסטואים ידעו שיש אזור שאליו בני אדם עלולים לשקוע, אזור שבו הם מאבדים את החוכמה שלהם, אבל כדי לעלות מאזור זה נדרשת מהם בחירה חופשית ואקטיביות של החוכמה שלהם.

אם כן, אנו יכולים לראות שהרבה מהתשובות לגבי משמעות הרוע שלא חדרו רחוק יותר מאשר את הסף של עולם הרוח כבר היו מוכלות בחוכמה העתיקה של הסטואים.

במאות העוקבות לא באמת התרחשה התקדמות משמעותית מעבר להשקפת עולם זו. זה יכול להיות מאוד מובן לנו אם נתבונן בקדוש אוגוסטין, דמות חשובה ביותר שחיה בזמן שאחרי ייסוד הכריסטיאניות, ושהייתה בעלת השפעה רבה על הכריסטיאניות המערבית.

הוא הרהר במשמעות של הרוע בעולם והגיע למסקנה משונה שהרוע והטעות למעשה לא קיימים כלל, אלה שהם רק השלילה, או היעדר הטוב.

הוא האמין שיצור סופי הוא בעל חולשות ולכן ככזה, הוא לא יכול לעשות טוב באופן מתמשך ונצחי.

כתוצאה מהכישלון שלו, הטוב מוגבל באופן בלתי נמנע ולכן טוב חיובי חסר, אולי כמו צל שיכול להראות כחוסר של אור, וקיים רק ביחס לאור.

היום אנחנו יכולים להחשיב דעה כזאת כנאיבית למדי, מאז עברו כמה מאות בהם התקדמה המחשבה שלנו. ובכל זאת מלומד אחד נתן לא מזמן את אותה התשובה לאותה הבעיה: קמפבל, מחבר הספר שנקרא: התיאולוגיה החדשה, שכתביו התקבלו בעין יפה מאוד בחוגים מסוימים.

גם הוא האמין שלנסות לחקור את התופעה של הרוע, זהו דבר חסר משמעות מכיוון שהרוע לא קיים בזכות עצמו, אלא כשלילה פשוטה.

אין זו המטרה שלי להתנצח עם הדעה הזו של שני ההוגים. כל מי שיש לו הגיון בלתי משוחד יראה שהרעיון של רוע רק כהיעדר, אינו שונה מהרעיון של קור כהיעדר חום. ובכל זאת, אם במזג אוויר קר, לא נלבש מעיל מחמם, נחוש באופן מאוד פוזיטיבי וממשי את החוויה הזאת של האיכות השלילית, של ההיעדר הזה!

רעיון זה, שאפילו פילוסופים גדולים של המאה ה-19 אחזו בו, לגבי הרוע כ'היעדר טוב' בלבד, לא מוביל אותנו באמת לשום מקום.

אפשר גם לציין קבוצה שלמה של הוגים אחרים שהתפתחו באופן שמצא דרך להתקרב לממצאים של מדע הרוח.

אחד כזה היה פלוטוניום הנאו-אפלטוניסט שחי בתקופה שלאחר הכריסטוס. אבל היו גם רבים אחרים שהרהרו בטבע של הרוע ושל הטעות בעולם, וראו אותם במונחים של הצירוף של הקומפוזיציה של הפיזי והרוחי באדם.

האדם השקיע עצמו בגוף הפיזי ובזאת עירב את עצמו בחומר, אשר בעצם טבעו מציב מכשולים לעבודת הרוח. הם ראו בשקיעה זו של הרוח לתוך החומר את המקור של הרוע הן בחיים של האדם עצמו, והן בעולם החיצוני.

אבל לא כל ההוגים חיו בשלום עם השקפה כזו. כמה הוגים בודדים לא מצאו אותה כנותנת פיתרון מספק לשאלה הגדולה של הרוע בעולם. אם נסתכל על הוגה חשוב מאזור לגמרי שונה: הפילוסוף היפני nakae Toju, שהיה תלמידו של ההוגה הסיני Wang Yang Ming ואשר חי במחצית הראשונה של המאה השבע עשרה.

הוא ראה כל דבר שאנו פוגשים בו בעולם במונחים של דואליות, בעל שני סוגי טבע. האחד- רי, הוא התבונן עליו כעל אזור הנמצא למעלה, אזור הרוח שאליו שייכת הנפש האנושית, והאחר, קי, בעל הטבע הפיזי, שבו כל מה שגופני וחומרי לוקח חלק.

הוא האמין שכל הישויות נוצרו מהשילוב בין הרי והקי, ושהישות האנושית היא בעלת שני אספקטים אלו.

הרצון האנושי עלה מכיוון שהנפש האנושית עם אספקט ה-רי שלה השקיעה עצמה לתוך הקי, ויחד עם הרצון מגיעה התשוקה.

כך שהנפש הסתבכה ברצון ובתשוקה ובכך פיתחה את הפוטנציאל לרוע. הוגה מזרחי זה, בפירוש מצוי על קרקע דומה למחשבה המערבית כפי שהיא מובעת על ידי הוגים כפלטוניוס: רוע כהסתבכות בתוך החומר. השקפה זו נפוצה בקרב חוגים רחבים של המחשבה האנושית ואנחנו נראה מאוחר יותר שחשוב יהיה לשים לב להסתעפויות שלה.

כמו כן, ברצוני לתאר בקצרה את הרעיונות של הוגה אחר, הוגה חשוב מאוד – הרמן לוטצה, שחי במאה ה-19 ואשר העסיק עצמו עם המקור והטבע של הרוע.

ספריו כוללים מגוון של עבודות פילוסופיות חשובות, לדוגמה: ' המיקרוקוסמוס' היוצא מן הכלל.

הוא היה פילוסוף בעל כוחות לב. הוא האמין שלא ניתן להכחיד את המציאות של הרוע בעולם ובבני האדם אבל הוא דחה את הרעיון של הכרחיות הרוע להתפתחות שלנו ולהתחנכות שלנו.

השקפת עולם מאוחרת זו החזיקה בדעה שרוע וחולשה הם חלק מהחיים משום שאחרת לא יהיו לנפש האנושית האמצעים לטהר את עצמה, לפתח את עצמה, שום כוח מתנגד שמולו היא תוכל לחנך את עצמה.

לוטצה לא היה אתיאיסט אבל הניח שהקיום של אלוהים ככוח קדוש חדר ומילא את העולם. כך שהוא חקר את ההשקפות האלו במונחים הבאים:

אם אנחנו מניחים שאלוהים הצטרך לרוע ולחולשה כדי לאפשר לנו להתפתח ולהשיג חופש של הנפש, הדבר יכול לקרות רק על ידי עבודה פנימית שלנו, רק דרך זה שנחווה את החוויות הפנימיות שלנו של ההתפתחות ושל ההרחקה של עצמנו מהרוע, כך שנוכל להפוך לבעלי מודעות, מודעים לקיום ולערך האמיתיים שלנו.

אבל, הוא אמר, מה לגבי ממלכת החיות? שבה אנו רואים את הרוע והשגוי מתבטא בדרכים רבות? אנו מוצאים בממלכת החיות כל מיני סוגים שונים של מעשי אכזריות, כאלה שלו היו נכנסים לחיים האנושיים היו הופכים לרוע ועוול איום ונורא.

אין באמת אפשרות לחנך את החיות. אנחנו לא יכולים ל'חנך מחדש' את האינסטינקטים של החיות.

לכן לוצטה דחה את הרעיון הזה.

הוא הסב את תשומת ליבנו במיוחד לעובדה שההשקפה על 'חינוך' נוגדת את הרעיון של כל-יכולתו של אלוהים [אומניפוטנציה] משום שרק מה שגרוע יותר צריך להתפתח למשהו טוב יותר, וזה מעיד על כך שהגרוע, הלא מושלם, היה כבר קיים במקור. נראה לו שזוהי בהחלט האשמה לבריאה של אלוהים.

כתחליף, לוטצה תהה אם יהיה נכון יותר להניח, כפי שהניחו הוגים אחרים, שהרוע והטעות לא קיימים כתוצאה של רצון מודע ושל כוחו של האל, אלא שהם רק 'ניתנו' בפשטות. הרוע והטעות שייכים לעולם בדיוק באופן ששלוש זוויות של 180 מעלות, קשורות למשולש. כל עולם שאלוהים שואף ליצור חייב להתבסס, על פי הגישה הזו, על מה שהוא כבר מציאות נפרדת ממנו.

רוע וטעות כחלקים מבניים של המארג העולמי חייבים להיות אינהרנטיים לבריאה האלוהית.

אבל גם רעיון זה נדחה על ידי לוטצה.

הוא הרגיש שהרעיון מביע קיצוץ דרסטי יותר של עבודת האל. משום שאם אנחנו מסתכלים בזהירות על העולם על חוקיו ועל תופעותיו, אנחנו בהחלט יכולים לדמיין עולם ללא רוע. הסיבה לרוע, אשר חודר לתחום החופש האמיתי שלנו, חייבת להיגרם על ידי הכוונה הזדונית והשרירותית של הנעלה, האל.

ישנם הוגים אחרים שניסו ללכת מעט רחוק מכפי שפלוטוניום הלך על ידי צעידה למעמקי הקיום – שיכולה להיעשות רק על ידי פיתוח הנפש ליכולות תפיסה גבוהות יותר.

הוגה כזה היה יעקוב בוהם. מעט אנשים היום מתעניינים ברעיונותיו שנהגו במאות השש עשרה-שבע עשרה, למרות שהוא נחשב לתופעה שמעוררת עניין וסקרנות. הוא ניסה לחדור את מעמקי העולמות ותופעותיו עד למידה שהוא היה יכול להרגיש מעין תיאוסופיה, מעין קדושה ואלוהות בנפשו. באותו זמן הוא ניסה למצוא דרכים לשייך את הרוע והטעות למקור עמוק של זרמים תת-קרקעיים של העולם, והרגיש שהם אינם רק משהו שלילי, אלא משהו שמושרש בתוך המארג הממשי של העולם ושל האנושות.

בוהם רואה בישויות הרוחיות משהו שבו "הבחנה" חייבת לעלות – צריך להתרגל לאופן שבו הוא מביע את הדברים.

הוא חשב שישות שנותנת לפעילות שלה לזרום באופן פשוט לתוך העולם, אף פעם לא תוכל להיות מודעת לעצמה. הפעילות הזו חייבת לפגוש בהתנגדות, לעמוד מול משהו נוסף. דוגמה קטנה של זה מתרחשת כל בוקר כאשר אנו מתעוררים: במידה מסוימת אנחנו מסוגלים לגלות את פעילות הנפש והרוח שלנו מתוך המעמקים הבלתי מוגבלים של הרוח והנפש.

באותה נקודה הנפש-רוח שלנו עומדת מול מה שסובב אותנו, שגורם לנו להיות מודעים לעצמנו פעם נוספת. למעשה אנחנו נעשים מודעים לעצמנו בעולם הפיזי רק כאשר אנחנו פוגשים את ההתנגדות של הדברים שמסביבנו.

ישות אלוהית לא יכולה לפגוש התנגדות, אופוזיציה כזו, מישויות אחרות. זה צריך להיות היריב העצמי שלה, או כפי שבוהם אמר, ה'כן' האישי שלה מול ה'לא' שלה. היא חייבת להניח גבולות מתוכה לפעילות האינסופית שלה. היא חייבת להיות: "מובדלת', חייבת בנקודה מסוימת של ספירת האקטיביות שלה, ליצור את ההתנגדות שלה על מנת להיות ישות מודעת לעצמה.

אם כן, בוהם האמין שזה לא בגלל המזיגה של האלוהי, שהרוע והטעות עלו, כפי שהם עלו מתוך התנאים ההכרחיים של האלוהי להבחין בעצמו.

הבריאה והברואים שלא שיבצו את עצמם בזרם החיים של האלוהי, אלא יצרו מכשול והתנגדות, הם שהעלו את הרוע ואת הטעות.

תשובה כזו לבעיה ודאי שלא תספק אדם שמנסה לחדור לסודות של ההוויה דרך מדע הרוח. רק הזכרתי את זה כאן כדי להראות לכם כמה מהמעמקים העמוקים שמהם הוגה רציני שואב כשברצונו לגלות את מקור הרוע.

יכול הייתי לצטט דרכים רבות אחרות שבהם בני אדם ניסו להתקרב לחידה הזו, למעשה ללא יכולת לבקש אישור לרעיונותיהם במציאות של העולם עצמו.

לוטצה, הוגה רציני מאוד זה של המאה התשע עשרה, האמין שחייבת להימצא חוכמה שתצדיק באופן כלשהו את הרוע ואת הטעות. אבל היכולת שלנו לדעת אותה היא מוגבלת – לפי דבריו אנחנו לא יכולים לחדור את החוכמה הזאת. זוהי בהחלט דוגמה נוספת לדעה מוקדמת של זמננו: האמונה שאנחנו אמורים לקבל את היכולות האנושיות שלנו לידע והבנה כפי שהן, ולא לטרוח לדמיין שזה אפשרי עבורם להתפתח מעבר לתפקודים הנורמליים, הרגילים שיאפשרו לנו לתפוס ולחדור עולמות אחרים ושונים מהאזור של החושים שלנו ולסיבות שתלויות בחושים ומוגבלות על ידם.

לא יהיה זה מרחיק לכת לחשוב ששאלות חשובות כמו השאלה על מקור הרוע לא יכלו לקבל מענה מהסיבה שאנשים היו כה נלהבים ללכת מעבר לצורות ידע והכרה שתלויות בחושים ובסיבות תלויות החושים ובכך לא יכלו להשיג צורות שונות של ידע – כאלו שתוארו כאן בהזדמנויות שונות, כאלו שדרכם הנפש האנושית מתפתחת מעבר לתפיסה הרגילה והיומיומית, ולמבט המדעי הנורמלי.

דיברנו לעיתים קרובות על הפוטנציאל של הנפש האנושית לפלס את דרכה באופן חופשי מהגוף הפיזי, על מנת להשלים את הכימיה הרוחית הזו, כפי שהמימן נפרד מהמים – הנפש והרוח נפרדות מהגוף. כאשר זה קורה, כאשר הישות האנושית מרימה עצמה לאזורים של הרוח, כך שכישות של נפש ורוח היא עומדת באופן נפרד מחוץ לגוף ויכולה להבחין בעולמות הרוח, אז היא יכולה לחוות חוויה חוץ גופית ישירה, מיידית של המארג הנסתר של העולם.

זה אולי לגיטימי לשאול אלו תוצאות נשיג אם נעקוב אחרי הדרך של מחקר רוחי זה, אותו תיארתי לעיתים קרובות, זה שמוצג בפירוט בספרי: 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?'.[1] מה שיעניין אותנו במיוחד היום הוא האופן שבו מה שאנו מכנים בדרך כלל 'רוע' שייך לדרך הזו.

כאשר חוקר הרוח מעלה את עצמו לעולמות גבוהים, מפריד את הנפש והרוח שלו מהגוף על מנת להתבונן במצב נטול הגוף, כל מה שהוא מתבונן עליו כעל רוע, או אפילו חוסר השלמות של החיים שלו, מציג את המחסומים והמכשולים הגדולים ביותר בפני נתיב התפתחותו.

המחסומים הגדולים ביותר נוצרים על ידי אותם תחומים שעליהם הוא מסתכל אחורה ורואה כפגמים או כדברים לא מושלמים.

אינני רוצה להישמע יהיר ולהציע שרק אנשים מושלמים יכולים לפתח את היכולת לתפוס את עולם הרוח, כל מה שאני אומר זה שהדרך לשלמות רוחית כוללת סבל מסוים. מהרגע שאנחנו מפרידים את הנפש והרוח מהגוף ומתחילים להשתתף בעולם הרוח, אנחנו מסתכלים אחורה על חיינו, על כל הפגמים שלהם ומבחינים שפגמים אלו עוקבים אחרינו כמו זנב. אנחנו מבחינים שאנחנו חייבים לשאת אותם איתנו לחיים האחרים, לנסות לפתור אותם, לאזן אותם בעתיד. כל מה שהתעלמנו ממנו בשמחה לפני כן, ולא היינו ערים לו בדיוק כפי שאיננו ערים לאדמה מתחת לרגלנו, מונח עכשיו בבהירות לפנינו כמטרה בלתי נמנעת שאנו חייבים לאחוז בה.

זוהי הבחנה טרגית, תפיסה זו בדבר הטבע של האני הרגיל, היומיומי שלנו, שמעכב אותנו כאשר אנחנו מנסים לעלות לעולם הרוח.

אם הוא לא מעכב אותנו, אם אנו לא מרגישים כורעים תחת הנטל של ההיבט הזה בחיינו אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא מצאנו שביל אמיתי לעולם הרוח. ואפילו אם לא נצליח ללכת רחוק יותר, הבחנה זו היא בעלת ערך רב, הבחנה חיה ובהירה של הרוע והפגמים שלנו. כך שאנו יכולים לראות שהצעדים הראשונים של העלייה לעולמות הרוח מלווים בהתנסות של הרוע ושל חוסר השלמות.

מדוע זה כך?

אם נסתכל מקרוב יותר, נוכל להבחין בעובדה זו קו יסודי שקיים בכל רוע אנושי. בספרי האחרון – 'סף עולם הרוח',[2] ניסיתי לייסד על הבסיס הזה את אפיון הרוע הנובע מהישות האנושית. הקו המשותף של כל סוגי הרוע אינו אלא אגואיזם. אם אנסה לספק הוכחה מפורטת יותר עבור דבר זה יהיה עלי לדבר שעות על גבי שעות, במקום זה, אני רק מניח את זה כאן לפניכם, ומשאיר את זה עבורכם כאתגר מחשבתי.

אני אאסוף את המחשבות האלה בהרצאה הבאה, שבה אני ארצה לדבר אתכם על 'הבסיס המוסרי של חיי אדם' .

הקו המאפיין את כל סוגי הרוע אינו אלא האגואיזם, באופן בסיסי כל הרוע האנושי נובע ממה שאנחנו מכנים אגואיזם. בכל המנעד של 'לא נכון' – מחוסר תשומת הלב הקטן ביותר עד הפשע הגדול ביותר, בין אם זה חוסר השלמות או הרוע המצוי בגוף ובין בנפש. האגואיזם הוא הקו הבסיסי שנמצא מתחת לכולם.

אנחנו יכולים לברר את המשמעות האמיתית של הרוע על ידי כך שנקשור אותו בליבנו עם האגואיזם האנושי, וכל חקירה שמובילה להליכה אל מעבר לחוסר השלמות ולרוע כוללת מאבק עם האגואיזם. פילוסופיות רבות שאפו לייסד עקרונות אתיים ויסודות מוסריים מסוג זה או אחר, אבל העמוקים ביותר חדרו לתוך עקרונות ויסודות כאלה, ככל שהם נעשו מודעים שאגואיזם הוא למעשה גורם נפוץ בבסיס של רוע אנושי, והשביל המוביל מעבר לרוע כאן, בעולם החומרי, הוא השביל שבו אנחנו נאבקים ונלחמים באגואיזם.

במקביל להבחנה זו אנחנו חייבים להודות בהבחנה אחרת, שניצבת לפנינו במחקר הרוח כמשהו בעל טבע מטריד במיוחד.

כי כאשר אנחנו בוחנים את הכישורים והיכולות שאנו צריכים לפתח על מנת להעלות את עצמנו לעולמות הרוח, לעולמות שאנחנו יכולים להבחין בהם רק במצב נטול גוף, כאשר אנחנו לוקחים בחשבון את תרגילי הנפש שחייבים לתרגל על מנת לעלות לעולמות האלו, אנחנו מוצאים שכמה איכויות ואפיונים מסוימים חייבים להתחזק בנפשנו. אלה הם האיכויות שבעולם החושים עושות את הנפש חזקה יותר, עצמאית יותר ויותר נסמכת על עצמה. איכויות, שבמילים אחרות מופיעות בעולם החומר כאגואיזם, חייבות למעשה להתחזק ולהיות יותר אינטנסיביות על מנת לאפשר לנו לעלות לעולמות הרוח. רק כאשר הנפש פיתחה את כוח ה'אני', כבעל שורשים משלו, יכולה היא להיכנס לעולמות הרוח.

על כן אנחנו עומדים כאן בפני פרדוקס: אותן האיכויות שמפרות את עקרונות המוסר בעולם הפיזי, בדיוק הן אלו שאנחנו צריכים לחזק בנתיבנו להבנת עולם הרוח.

מיסטיקאי חשוב כבר אמר:

"כאשר הוורד מייפה את עצמו, מייפה הוא את כל הגן"

זה ללא ספק נכון עם גבולות מסוימים. בחיים האנושיים הרגילים יהיה זה אגואיסטי לנפש לראות את עצמה כוורד המייפה את עצמו, אך אמירה זו בכל זאת, לגמרי נכונה בתנאים של עולם הרוח, ששם ככל שהנפש מחזקת את עצמה ומפתחת השפע הפוטנציאלי שלה, יותר ויותר יכולה היא לשרת את השלם.

אם כך אנחנו יכולים ללכת מעבר למילים ולהתבונן במצב העניינים בדיוק כפי שהוא, כאשר אנו רואים שעולם הרוח וכמותו עולם החושים הפיזיים מעורבבים באופן הדדי, והאחרון חייב למלא את ההתחייבויות שלו לראשון.

אם נחייה בעולם הרוח בלבד, נהיה מסוגלים לפתח יכולות פנימיות של העצמי, כפי שהדבר מבוטא במילים: "כאשר הוורד מייפה את עצמו, הוא מייפה גם את הגן כולו". אבל אנחנו לא יכולים לפתח את היכולת לאלטרואיזם שמאפשרת לנו להתאחד עם אנשים אחרים, להתאחד עם כל העולם. רק בעולם הפיזי אנחנו יכולים למצוא את התנאים שמאפשרים לנו להתגבר על אגואיזם. בתנאים אלה אלטרואיזם זה הדבר שאנחנו צריכים לפתח כדי 'לשבור את ההרגל' של האגואיזם באופן יסודי ככל האפשר.

עקרון זה, שהוא מוחלט עבור חוקר הרוח, חיזוק הנפש המאפשר לו לעלות את עצמו לעולם הרוח, הוא מוחלט באותה מידה כאשר אנחנו מתים ונכנסים לאזור שבו אנחנו שוהים בין מוות לבין לידה מחדש. אנחנו הופכים לחלק מאותו עולם שנעשה נגיש לחוקרי הרוח על ידי פיתוח איכויות מסוימות בנפש. לתוך תנאים אלו אנחנו צריכים להביא את הכוח הפנימי של הנפש שלנו, האיכות שמובעת באמירה:

 "כאשר הוורד מטפח את עצמו, הוא גם מטפח את הגן כולו".

ברגע שאנחנו עוברים את סף המוות אנחנו נכנסים לאזור שבו ההגברה והחיזוק של האני שלנו הוא דבר חשוב.

אני אדבר על כך יותר בהרצאה 'בין מוות ללידה מחדש'. אך לעת עתה אני רק רוצה להצביע על כך שהנפש בעולמות הרוח, בין מוות ללידה מחדש עסוקה בראש ובראשונה עם עצמה, עם הגורל שלה הנובע מחייה הארציים הקודמים.

הנפש האנושית, אם כך, מופיעה לנו בשני אספקטים :

כתושבת של 'בית הספר' הגדול של התנאים הארציים היא חייבת ללמוד לגדול מעבר לעצמה, כך שהאגואיזם יוכל להשתנות לאלטרואיזם ושהנפש תוכל להפוך משמעותית ובעלת ערך לעולם הרחב שהיא חלק ממנו.

אולם בתוך האזור בין מוות ללידה מחדש, להיפך – הנפש צריכה להביא איתה חוסן פנימי, משום ששם ללא חוסן זה, אין לה מה להציע.

אם כן, מה הטבע הדואלי הזה של הנפש אומר לנו למעשה?

הוא אומר לנו שאנחנו צריכים להיות מאוד זהירים ולא להעביר באופן שגוי משהו שנמצא במקום הנכון בעולם אחד – ההגברה של כוח פנימי בעולם הרוח, לעולם אחר – העולם הפיזי, מלבד כאשר אנחנו מנסים לחדור לתוך עולם הרוח.

המשמעות של זה היא שרק רוע ינבע מהישות האנושית, אם היא תרשה לטבע החושים הארצי שלה להיות מוחדר על ידי ההעצמה הפנימית הזו והגיבוש העצמי הזה, למרות שזה בדיוק מה שהאזור של הרוח דורש.

החיזוק וההעצמה של האני שלנו בעולם הרוח בין מוות ללידה מחדש, הוא למעשה מה שמאפשר לנו להכין את האינקרנציה הבאה שלנו בעולם החושים הפיזי, שבו הפעולות החיצוניות שלנו והמחשבות יכולות להפוך לכמה שיותר אגואיסטיות. אנחנו צריכים להשתמש באגואיזם שלנו לפני הלידה לתוך עולם הרוח ולעבוד עלינו, להסתכל על עצמנו באופן כזה שלאחר מכן, בעולם הפיזי אנחנו יכולים להיות פחות בעלי ריכוז עצמי ופחות אגואיסטים – יותר מוסריים במילים אחרות.

זוהי למעשה תמצית העניין של כל אחד הרוצה לחדור לעולמות הרוח. אנחנו חייבים להבהיר שיש סיבה טובה מדוע, בעולמות הרוח, אנחנו מבחינים בכל מה שפגום ורע בנו בדמויות צלליות.

זה מראה לנו שאנחנו חייבים להישאר מחוברים לעולם החושים, שהקרמה שלנו, הגורל שלנו, חייב להמשיך לקשור אותנו לעולם החושים עד שלבסוף נגיע לרמה שבה נהיה מאוחדים ברוח עם כל העולם, במקום לחיות באזור הקטן של ריכוז עצמי.

זה מראה לנו שמה שלגמרי הכרחי עבור תהליך והתקדמות רוחיים, להפוך את האני שלנו למושלם יותר ולהגביר את הקיום העצמי, הוא גם המקור לרוע ולטעות אם אנחנו מעבירים אותו באופן ישיר לדברים בעולם הפיזי החיצוני.

לכן, התקדמות רוחית היא לא משהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להירתע ממנו. זוהי חובתנו לרדוף אחריה.

אבולוציה, אשר לכל היצורים האחרים היא חוק הטבע, עבורנו היא חובה ומטרה. למרות זאת זה יהיה משגה ליישם באופן ישיר בחיים החיצוניים את השאיפה הנכונה עבור אבולוציה רוחית. חיים פיזיים חיצונים ומוסריות שמתאימה להם הם אזור נפרד, עולם שני המקביל לעולם של הרוח שהנפש נאבקת להשיג.

אבל עכשיו אנחנו עומדים בפני פרדוקס – למרות שניגודים חיים כאלה הם, אפשר להגיד, המארג הממשי של העולם.

אמרתי כבר שאנחנו אמורים לחזק את עצמנו בתוך תוכנו. האני, חייב להתחזק על מנת לחדור לעולמות הרוח. לכן אם רק פיתחנו אגואיזם בעליה הרוחית שלנו לא נוכל להגיע רחוק. למה הכוונה?

אנחנו חייבים לחדור לעולמות הרוח ללא אגואיזם ובו זמנית, אנחנו לא יכולים לחדור אותם ללא אגואיזם! (זוהי עובדה שכל מי שרוצה להיכנס לעולמות הרוח חייב להכיר בה בעצב).

מה שזה אומר זה שהאגואיזם שלנו חייב להיות לנגד עיננו, ושאנחנו נהיה מודעים לו באופן אובייקטיבי כזה שנוכל לראות אותו, להכיר בו כאגואיזם הקושר אותנו עם העולם החיצוני.

במילים אחרות, אנחנו חייבים להיאבק להיהפך ללא אגואיסטים באמצעים שעומדים לרשותנו בעולם הפיזי, החיים הארציים, משום שכאשר נגיע לעולמות הרוח לא יהיה לנו יותר את ההזדמנות להפוך ללא אגואיסטים – משום ששם נצטרך להתפתח ולחזק את הכוחות הפנימיים של הנפש.

זוהי הסתירה היחידה הנראית לעין.

בין אם ניכנס לעולם הרוח על ידי התפתחות עצמית, או בין אם נכנס אליו על ידי מעבר סף המוות, אנחנו חייבים לשכון שם עם כוח פנימי של הישות שלנו. אבל זה לא יוכל להתרחש אם לא נפתח אלטרואיזם בעולם הפיזי. לאלטרואיזם בעולם הפיזי יש את תמונת המראה שלו באגואיזם הנכון שאנחנו נזקקים לו בעולם הרוח.

כך אנחנו יכולים לראות כמה קשה הרעיון הזה כאשר אנחנו מתקרבים יותר לעולמות הרוח. אך פרספקטיבה זאת גם מאירה על חיינו האנושיים והארציים.

בואו למשל, נדמיין אדם שנכנס לקיום הפיזי, נולד ומלביש את הישות שהוא היה בין המוות האחרון לקיום הנוכחי שלו בגוף פיזי. יכול לקרות שבאופן שגוי הוא יחדיר את הגוף הפיזי שלו במה שאנחנו יכולים לכנות האנרגיה מלאת החיים, הויטאלית של עולם הרוח, כך שהרוח מתחילה להתבלבל במצב הפיזי ומעבירה לאזור הארצי את האיכות שמקומה הצודק היה בעולם הרוח.

ברגע זה טוב הופך לרוע!

זהו סוד חשוב מאוד של הקיום, שהאיכות שהיא בלתי נפרדת, חיונית לקיום הרוחי שלנו, זאת שמייצגת את ההישגים הגבוהים שלנו בעולם הרוח, יכולה לעבור באופן שגוי ולדור בעולם הפיזי, כך שהיא הופכת להיות הליקוי והסטייה הגרועים ביותר שלנו.

אם כך, אנחנו יכולים להתחיל לענות על השאלה לגבי מקור הרוע והלקוי בעולם. הם מגיעים כאשר אנחנו מאפשרים לטבע הגבוה שלנו, הטוב יותר (לא זה הגרוע ביותר) לרדת ולהתערבב עם עולם שבפני עצמו לא יכול להיות רע.

זה מתקיים כאשר אנחנו מפתחים איכויות בעולם הפיזי שאינן שייכות לשם, שמקומן המוצדק הוא בעולם הרוח.

מדוע יש לנו את הפוטנציאל לרוע? משום שאנחנו גם ישויות רוחיות! משום שחייבת להיות לנו היכולת לפתח את האיכויות האלה כאשר אנחנו חודרים לעולמות הרוח, שהופכות להיות רעות כאשר אנחנו מיישמים אותן בעולם הפיזי. איכויות שמתגלות כאכזריות וכזדוניות בעולם הפיזי, כאשר הן נסוגות מהתחום הפיזי ומורשות במקום זאת לחדור ללב הנפש, להתגלות בעולם הרוח, הופכות להיות איכויות שמקדמות אותנו ועוזרות לנו להיות יותר מושלמים.

מה שהופך לרוע זה העובדה שאנחנו מיישמים באופן שגוי איכויות רוחיות בחיים הפיזיים. אם לא היינו יכולים להיות רעים, לא היינו יכולים גם להיות ישויות רוחיות.

ללא האפיונים שהופכים אותנו לרעים, לא יכולנו להיכנס לעולמות הרוח.

שלמות מורכבת מהיכולת ללמוד כיצד להחדיר את הישות הפנימית שלנו בהבחנה שאנחנו לא אמורים להעביר לעולם הפיזי איכויות שהופכות אותנו לרעים. משום שככל שאנחנו מושכים את האיכויות האלה באופן שגוי לעולם הפיזי, כך אנו גוזלים מהנפש הפנימית שלנו את האיכויות, מחלישים את הקשר שלנו עם עולמות הרוח, שלשם איכויות מסוג זה שייכות למעשה.

מדע הרוח יכול לעזור לנו לראות שהרוע והטעות מפגינים את הקיום של עולם נפשי-רוחי במקביל לזה הפיזי. אם כן, מדוע הוגה כמו לוטצה נעצר ובלם את החקירות שלו על הרוח בעולם הפיזי?

זה משום שכוחות ההבחנה שלו לא מוכנים לחדור לעולמם הרוח, ורוע לא יכול להיות מוסבר במונחים פיזיים משום שהוא למעשה שימוש לקוי של כוחות ששייכים לעולמות הרוח!

לכן אין פלא שפילוסופים שלא התייחסו לעולם הרוח לא יכולים לשרטט את מקור הרוע בעולם החושים הפיזי.

כאשר אנחנו מפנים את תשומת ליבנו לסוג אחר של טעות ורוע שלא קשורים עם הישויות האנושיות, אלה שאפשר להבחין בהם למשל בממלכת החיות, אנחנו מוצאים שאנחנו לא היצורים היחידים שמעבירים באופן שגוי איכויות שמקומן המוצדק בעולם הרוח. ממלכת החיות יכולה להראות לנו שישנן ישויות רוחיות היוצרות רוע בממלכה שישויות אנושיות לא יכולות ליצור בה.

במילים אחרות, כאשר אנחנו מנסים לגלות את מקור הרוע בעולם, אנחנו מבחינים שלא רק אנחנו מביאים את הרוע והטעות לעולם הפיזי. כך שאנחנו יכולים להתחיל להבין מה הכוונה כאשר חוקר רוח אומר שממלכת החיות היא באופן פיזי ייצוג של עולם נסתר של הרוח, ששם ישויות, הקודמות לישות האנושית עשו בדיוק את מה שהישות האנושית עושה עכשיו – העבירו באופן שגוי את הרוח לתוך העולם הפיזי. זוהי הסיבה והמקור של כל מה שאנחנו יכולים להבחין בו כאכזרי או כמוטעה בעולם החיות.

הייתי רוצה להדגיש שאלו המאמינים שרוע יכול להיות מיוחס להסתבכות של הנפש שלנו בעולם החומרי טועים. זה חשוב להבחין שהאיכויות הרוחיות והיכולות הרוחיות של הישות האנושית הם מקור הרוע ושסדר קוסמי שמגביל את הישות האנושית כך שהיא תוכל להביא רק טוב, לא רע, בעולם החושי אינו סדר עולמי חכם. סדר כזה, כפי שאנחנו ראינו, יזדקק לשדוד אותה מהכוחות שהיא צריכה כדי להתקדם ולעלות לעולמות הרוח.

אנחנו ישויות שבאופן סימולטני שייכות הן לעולם החומר והן לעולם הרוח, שבו לא פועלים החוקים הרוחיים של פגמים אלא של שלמות.

ככאלו, אנחנו יכולים להימשך לכיוון אחד יותר מאשר לשני, להיטלטל כמו מטוטלת אחורה באותה מידה שאנחנו יכולים לנוע קדימה. אנחנו מסוגלים לכך משום שאנחנו ישויות רוחיות המביאות רוח לעולם הפיזי ומגלמים אותה כרוע, כפי שגם ישויות אחרות, כנראה גבוהות יותר, מסוגלות להביא רוע על ידי כך שהן מעבירות לעולם הפיזי את מה שצריך היה להיות שייך אך ורק לעולמות הרוח.

אני ער לכך שנקודת מבט כזו על מקור הרוע היא כזו שרק אנשים ספורים יוכלו להתייחס אליה, אך למרות זאת היא תשתרש באופן גובר והולך בחיים של הנפש האנושית.

אנשים יבינו יותר ויותר שצריך לדון בבעיות של העולם יותר ויותר עם ההבנה של עולם אחר, עולם רוח המהווה לו בסיס.

הם יכולים להתייחס לזאת כאשליה, ולחיות בקלות עם השלמות של עולם החושים הפיזי, אבל הפגמים, הרוע והטעות ילוו אותם עד אשר הם יפתחו יכולת לראות את המקור שלהם בהעברה שגויה של אותן איכויות רוחיות שעזרו להם להתקדם כאשר הן יושמו במקומן הנכון, במקומם הרוחי.

אני בטוח שאני לא צריך לציין שזאת תהיה שטות מוחלטת להסיק ממה שאמרתי שרק נבלים ופושעים יכולים להתקדם בעולמות הרוח. זו קריאה לא נכונה לגמרי של האמת. זה יהיה כמו להאשים אותי באמירה שטוב לאדם שיהיה בעל הכוח לרסק שעון לחתיכות.

כמובן שזה טוב להיות בעל כוח כזה, אבל לא צריך להשתמש בו באופן הזה. במידה שווה אפשר להשתמש בו למטרה מועילה כך שהוא יהיה כוח של הטוב ולא של הרע. ההבנה שישום שגוי של הכוחות שאנחנו צריכים כדי להפוך את עצמנו ליותר מושלמים, הוא זה שגורם לרוע, היא זאת שנותנת לנו תובנה עמוקה למיסטריה של הקיום האנושי.

בזמן שלנו אנחנו יכולים להיות ערים לכך שדחף נחוש, ונטייה לעבר עולמות הרוח עולה באזורים העמוקים של הנפש.

עובדה זו יכולה להוביל אותנו להבנה יותר בהירה ויותר מפורטת של התקופה שנפרסת מהמאה ה-19 עד לימינו אנו.

במאה ה-19 האסכולה של הפסימיזם תפסה תאוצה מסוימת בקרב הפילוסופים. הם התבוננו ברוע בעולם והסיקו – חלקם לפחות, למשל, שופנאהור ואדוארד פון הרטמן – שאנחנו צריכים להתייחס לעולם אך ורק כמקום שרוצה במותו של האדם. הם האמינו שההצלה האפשרית היחידה לאינדיבידואל היא לשקוע בתהליך הטבעי של העולם, במקום להיאבק למען מטרה שמספקת הגשמה עצמית מסוג כלשהו.

אני לא כל כך מתעניין במסקנה עצמה כמו במה שעומד בבסיסה: העובדה שהנפש הייתה כבולה במהלך תקופת המטריאליזם כך ששום נחמה לא יכלה להימצא כדי לפצות על הרוע והטעות בעולם, מכיוון שהמטריאליזם דחה את הרעיון של עולם הרוח.  

בה בשעה שרק עולם הרוח לבדו יכול להאיר את המשמעות של הרוע.

במקום לדבר על ניטשה היום, אני רוצה להזכיר הוגה אחר בן המאה ה-19, אחד שמופיע באור טרגי משהו, אם ניקח בחשבון שאנשים הם תוצר של תקופתם פחות או יותר.

ישנה זרימה משותפת של הישות שלנו עם הישות של הזמן שבו אנו חיים. לכן זה היה לגמרי טבעי שבייחוד אלו בעלי המוחות העמוקים והלבבות הפתוחים להשפעות שמסביבם, הושפעו עמוקות מהשקפות העולם כאשר ניסו להסביר את החיים במונחים של תופעות חיצוניות.

אבל אישים כאלה לעיתים קרובות היו פתוחים מידי להיכנע לאשליה שאנחנו יכולים לנוע לאורך החיים, יכולים להתבונן על הרוע בעולם, ללא הנחמה של עולם הרוח שיכול ליישב בנו את הכרחיות הרוע.

פיליפ מינדלנדר נולד ב-1841, הוא חווה את האספקטים הטרגיים של המטריאליזם למרות שהוא עצמו אף פעם לא הפך למטריאליסט. כלפי חוץ הוא היה, אפשר להגיד, ממשיכו של שופנאהוור, אך הוא הגיע להשקפה ברורה משל עצמו.

למרות שהיה ברשותו שכל עמוק, גם הוא היה ילד של תקופתו, וככזה יכול היה לקחת בחשבון רק את הדברים של העולם החומרי.

אנחנו צריכים להבהיר שהמטריאליזם הזה הפעיל השפעה חזקה במיוחד, כובלת במיוחד על המוחות הטובים ביותר והנפשות הטובות ביותר של הימים האלו. האנשים שלא נוגעו ברוח התקופה של זמנם, אלו שכיסו על המבוכה הדתית ששררה סביבם, האנשים ה'דתיים' ביותר – לפעמים הם האנשים האגואיסטים ביותר במובן זה. הם דוחים כל דבר שהולך מעבר לתחום הצר של מה שבטוח ומוכר עבורם. לעיתים קרובות הסבתי את תשומת הלב לטרגדיה של אינספור אנשים ששבויים בהשקפה מטריאליסטית. אנשים מציעים שצורת הכריסטיאניות הטובה והישנה תטיב עם נפשות אלו יותר מאשר מדע-רוח חדש. אך הצעה כזאת רק מראה שהם לא חלק מהזמן שלהם, מראה את חוסר הסובלנות אל מול דחף חדש שנאבק לחדור לאבולוציה התרבותית של הטוב עבור האנושות.

פיליפ מינדלנדר סקר את כל מה שהיה למדע החיצוני ולמטריאליזם להציע, והיה יכול למצוא רק עולם ואנושות שמאופיינים על ידי הרוע. הוא לא היה יכול למצוא דרך אמיתית מעבר לאזיקים המעיקים על הנפש של המטריאליזם כך שיוכל להסתכל למעלה לעבר עולם הרוח. ומדוע זה כך למעשה, בואו נשאל את עצמנו, שכל כך מעט אנשים מוצאים את דרכם לעבר מדע-הרוח?

ההשפעה של דעות קדומות המופעלות על ידי המטריאליזם, או המילה המעודנת יותר שמשתמשים בה היום – המוניזם, היא כל כך חזקה שהיא מערפלת, מעננת ומחשיכה את המראה של עולם הרוח בפני הנפשות שלנו.

אם היו מניחים לאנשים, לא מטים את דעתם ומשפיעים עליהם על ידי השקפות כאלה, הם ללא ספק היו מוצאים את דרכם לעבר עולם הרוח. אך הלחץ שמופעל הוא גדול ביותר, ורק עכשיו סוף סוף, בזמננו אנו, התחילה לזרוח תקופה, שבה אנחנו יכולים לקוות שאנשים ייפתחו להקשיב לעולם הרוח. הכמיהה שלהם הפכה להיות דחופה כל כך שמדע-הרוח חייב למצוא הד בנפשותיהם.

בשני השלישים האחרונים של המאה ה-19 הייתה הזדמנות קטנה מאוד להד כזה להתרחש. הלחץ של המטריאליזם היה אז חזק עד שאפילו מישהו שנפשו ערגה לרוח, כמו פיליפ מינדלנדר נסוג לאחור. הוא התכופף תחת רוחה של ההשקפה הרווחת והיה יכול להגיע רק לאמונה שהעולם כפי שנראה לעיניו היה חסר רוח. מינדלנדר לא היה בעל השפעה גדולה על בני זמנו, אבל זה היה רק בגלל רוח התקופה, שלמרות כל ההתקדמות החומרית שלה, הייתה רדודה באופן עמוק.

אולם מינדלנדר עדיין חש שכל נפש צריכה להרגיש משהו בעומקים שלה במאה ה-19. הוא היה איש של חוכמה ויושרה בהשוואה לאלו שהרוח שלהם הייתה מכוסה בעננים ומוחלשת ולכן לא התייחסו לכל מה שנשאר לא מסופק על ידי ההשקפה המטריאליסטית והמוניסטית.

במקום לפלס דרך הכרכים העבים של "הפילוסופיה של הגאולה" שלו, אפשר להבין את השקפותיו אם מתייחסים לספר הקטן והמצוין של מקס סלינג.

פיליפ מינדלנדר ראה את העולם באופן בלתי נמנע כפי שהוא הופיע לחושים ולשכל שלו, כשהוא מכופף כפי שהוא כופף על ידי כוחות של מטריאליזם. אבל הוא לא היה מסופק. הוא הזדקק להניח קיום של עולם הרוח. הוא אמר לעצמו שהעולם הזה לא קיים ולכן עולם החושים חייב להיות מוסבר רק בעזרת מונחים של עצמו. המסקנה שהוא הגיע אליה הייתה שהיה עולם רוח שקדם לעולם שלנו, שהנפש שלנו שכנה בו בעבר בתחום של ישויות אלוהיות וממנו היא עברה לצורת הקיום הנוכחית של הקיום. ושהעולם הנוכחי שלנו יכול היה להתקיים רק משום שאלוהים ועולם הרוח נעלמו לפנינו.

לכן הוא הגיע לרעיון של עולם של רוח, אבל לא כזה שעדיין מתקיים יחד עם העולם שלנו. הוא ראה את העולם שלנו כמעין גוויה הכורעת תחת נטל הרוע, שהתפקוד העתידי היחיד שלה היה לרדת לתהום הנשייה, כדי שמה שגרם להשמדת האלוהות ועולם הרוח יצטרך לבסוף להישמד.

מוניסטים או הוגים אחרים עלולים לגחך לרעיונות מסוג זה. אך כל מי שיש לו תובנה כלשהי לגבי הדרך שהנפש יכולה להיות חדורה בהשקפה כללית מסוימת עד למידה שהיא הופכת להיות גורל פנימי, יוכל להבין דרך מה מינדלנדר חייב היה לעבור כך שנאלץ להעביר את עולם הרוח לעבר המת, ולראות את העולם הנוכחי רק כגוויה של האלוהי.

מינדלנדר הגיע למסקנה ;;      זו בניסיון להבין את הרוע בעולם. אנחנו רואים שההשקפה שלו הלכה עמוק יותר מאשר נאמר, ההשקפות של ניטשה ושופנאהוור, או בהנסן, או אדוארד פון הרטמן. בגיל 35 כאשר הוא השלים את הפילוסופיה של הגאולה, הוא חש שהוא צריך עכשיו להשיל את הגוף שלו, שהכוח שלו יעמוד לרשותו יותר לעזור לגאולה העתידית של העולם במצב נטול גוף מאשר אם הוא ייתן לגופו לעבור את נקודת אמצע החיים.

אנחנו יכולים לראות את העקביות הפנימית העמוקה והרצינית של מסקנותיו בהשוואה לשופנאהור ולאחרים, בעובדה שהוא עוקב אחרי מסקנותיו לקצוות הרחוקים ביותר. הוא התאבד משום שהוא חש שכך הוא יוכל להזרים את כוחותיו לתוך העולם, יותר מאשר במצב שהוא בעל גוף.

פילוסופים ואחרים אוהבים להתעלם מגורל כזה, אבל עבור זמננו יש לגורל כזה חשיבות פונדמנטאלית. גורל זה מראה דרך מה הנפש חייבת לעבור אם היא באמת חודרת את הכיסופים שנמצאים במעמקיה, ואם היא עומדת מול בעיית הרוע ללא שום השקפה על אותו עולם שמקרין אור רוחי ומאיר את כוונתו של הרוע ומשמעותו.

היה זה הכרחי עבור הנפש האנושית לפתח יכולות מטריאליסטיות. בנקודה מסוימת בעתיד, אנשים שיצפו בעולם הרוח במונחים של פסיכו-ביולוגי, במונחים של נפש, יבחינו שמה שאנחנו מוצאים כהשתקפות פיזית, למשל בממלכת החיות, מתייחס גם לישות האנושית, אבל רק כאשר היא מתעלה לעולם הרוח. מינים מסוימים של חיות יכולות להתקיים במשך זמן רב ללא מזון. אפשר למשל לגרום לראשן להפוך מהר יותר לצפרדע על ידי הרעבה. אפשר למצוא תהליכים דומים בסוג מסוים של דגים שלפעמים לא אוכלים למשך תקופה ארוכה. זה מזרז טרנספורמציה שמאפשרת להם לבצע את מה שהם צריכים לבצע. הם מרעיבים את עצמם כדי שהכוחות, שלולא כן היו מעורבים בהאכלה ובעיכול יוכלו להיות מכוונים מחדש ליצור צורות חדשות.

זוהי תמונה שאפשר ליישם אותה על הנפש האנושית. במשך מאות בשנים הנפש חיה דרך תקופות שבהן האמונה הרווחת הייתה שישנם גבולות לידע האנושי, ואפילו היום ישנם רבים שעדיין חדורים באופן עמוק בתפישה המטריאליסטית, למרות שכיום אנשים מעדיפים לקרוא לזה – מוניזם, משום שהם חשים קצת בושה בעצמם – אפילו שהם מחשיבים את מחשבותיהם כרוחיות. היכולות שהובילו אותנו עד לנקודה זו היו חייבים להתפתח. במילים אחרות – האנושות הייתה חייבת לעבור דרך תקופה של הרעבה רוחית, התקופה של המטריאליזם.

אבל הכוחות שהוחזקו מאחור בנפש יכולים עכשיו בהתאם לחוק הפיזי-ביולוגי, להוביל את הנפש האנושית לחיפוש עולמות רוח. אנשים אפילו יגלו שחוסר שביעות רצון אנושית מאי היכולת למצוא עולם רוח בתוך העולם הפיזי לא יוכל לקבל שום צורה וכיוון, אלא כזו שהרסה את מינדלנדר. מטריאליזם שדד אותו מעולם הרוח, ולכן הוא חש חסר אונים בפני החומרי. הטעות היחידה שלו הייתה שהוא לא הבחין שהעולם שהוא חשב לכזה שקדם ל'גוויות' החומריות, נתן לנו את האפשרות למצוא משהו בנפשנו שיוביל אותנו לעבר העתיד, כפי שהעולם החיצוני מצביע לעבר העבר.

במובן מסוים, מינדלנדר צדק לגמרי: העולם מסביבנו מייצג שאריות של תהליך אבולוציוני קדום. אפילו גיאולוגים מודרניים הודו שהאדמה שאנו הולכים עליה היא גוויה. אך הכישלון של מינדלנדר היה בזה שהוא לא ראה שבזמן שאנחנו הולכים על הגווייה, אנו באופן סימולטני מפתחים את הזרע של העתיד בתוכנו.

כאשר אנחנו סוקרים את המשמעות של מדע-הרוח לכל נפש אינדיבידואלית, משהו יכול להתלקח בתוכנו, משהו שמינדלנדר לא היה יכול להבחין בו, ולכן הוא הרים ידיים.

לפיכך, אנו עומדים בקו פרשת המים בין שתי תקופות: זאת של המטריאליזם וזו של מדע-הרוח. אין אולי, אם אנחנו באמת מבינים את נפשנו, דבר שיוכל להוכיח עבורנו את הצורך לעבוד ולחיות לעבר עתיד של רוחיות מאשר הבחינה של שאלת הרוע, כל זמן שאנחנו יכולים גם להתבונן למעלה למרומים המאירים של עולם הרוח.

אמרתי לעיתים קרובות שאנחנו יכולים להרגיש את עצמנו בהתבוננות כזו בהרמוניה עם האישים הטובים ביותר של התקופה, שהתעמקו למצוא דרכים שבהם האנושות תוכל לחיות לעבר העתיד.

אישיות כזו היה גתה. ואפוריזם שהוא טבע על העולם החיצוני של החושים, כמו חצוצרה המבשרת את הצורך שלנו לפתח את הידע הרוחי שלנו, הוא כזה שיכול לסכם את הדברים שעליהם דיברנו היום, ושלהם אנחנו יכולים להיענות בהדהוד טרנספורמטיבי:

גתה, בפאוסט, נותן לנו ארבע שורות יפות שמראות כיצד ישויות אנושיות הרחיקו את עצמם מהרוח:

זה שמחפש ידע של דברים חיים

בתחילה מנסה לגרש את כנפי הרוח

בידיו, החלקים הנפרדים מונחים מתים

לא קשורים, אויה, בחוט החי של הרוח.

זה היה גורל האנושות להקדיש כמה מאות לחקור את ה'חלקים' הנפרדים של העולם. אבל עתה, באופן הולך וגובר, אנשים יתחילו לחוש את החסך, לא רק באופן תיאורטי, אלא כאובדן עמוק, של החוט הרוחי החסר שמאחד את כל החלקים לשלמות חיה. חוקר מדע-הרוח יכול להבחין למה רוב הנפשות היום לא מודעות לכמיהה שלהן לעולם הרוח. ההגות שלנו על הטבע של הרוע יכולה אולי להוביל אותן להרחיב את הטווח של השורות של גתה באופן שילווה את כל מה שדיברנו עליו היום.

גתה ראה שזה לא מספיק לבתר ולנתח את החלקים אם אנחנו רוצים להגיע להשקפה ולתמונה של השלם, ומעל לכל להבנה כלשהי של עולמות הרוח.

לאחר ניסיון להתקרב לשאלת חידת הרוע, אנחנו יכולים ללכת צעד אחד קדימה ולהתקרב ליסודות העמוקים של עולם הרוח, כשאנו מסכמים את ההכרה שלנו ברגשות הבאים:

רק לחיות לאורו של עולם החושים,

אף פעם לא יפתור את חידת הנפש או את התסבוכת שלה.

את העולם ואת החיים נוכל להבין

רק אם לעולמות הרוח נשאף להעפיל.

—————————————————————

[1] יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.

[2] דרך להכרה עצמית של האדם סף עולם הרוח – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.