הקשר בין האימפולס הלוציפרי-אהרימני ובין אימפולס כריסטוס-יהוה
רודולף שטיינר
תרגם מגרמנית: אלישע אבשלום
ההרצאה מופיעה בספר: עיונים אזוטריים כרך 12 ראו כאן
תודה להוצאת תלתן ואלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב
ההרצאה מופיעה גם בספר בהוצאת כחותם: רוע – תפקידו ומשמעותו בעולם
הרצאה ראשונה
דורנאך, 4 באוקטובר 1918 GA184
ידידיי היקרים!
היום ובימים שיבואו ברצוני לקשר מספר מהלכי מחשבה מתוך ההתבוננויות של הזמן האחרון שטופחו כאן, לחיים האנושיים עצמם. אני מעיר מראש בעיקר בנוגע למחשבות מסוימות שמביאה האנתרופוסופיה ככזו לעומת העולם החיצון, כיצד לאור מחשבות אלו עלינו לרכוש ולהדגיש השקפות מסוימות. רואים אתם, בחיי הטבע, בסדר הטבע, מכיר כיום כל אדם במדויק – כמובן כנובע מסדר הטבע – את אותו דבר עצמו שאנו מחשיבים באמצעות מדע הרוח האנתרופוסופי כתקף לחיים הרוחיים, לסדר הרוחי. כמובן שההשקפה האנתרופוסופית מובנת לא נכון אם מפרשים אותה כמבקשת למזג במדע המודרני כל מיני טעויות המבוססות על אמונות תפלות או מיסטיקה. עלינו להתרגל להשתמש בציונים כמו אלה שאנו רגילים בהם – אהרימני, לוציפרי – לגבי הסדר הרוחי, באותה צורה, רק בשלב גבוה יותר של הקיום, בה משתמש חוקר הטבע בתחומו שלו, נאמר במונחים חשמל חיובי ושלילי, מגנטיות חיובית ושלילית או שימושים דומים. בשונה ממדע הטבע השגור המלא בדעות קדומות, חייב להיות ברור לנו שברגע בו מתעלים להתבוננות בסדר הרוחי של העולם, הרי שמושגים שהינם לגבי מדעי הטבע בעלי תוכן מוגדר – וניתן אף לומר, תוכן מאד מופשט – חייבים להיתפס באופן רוחי.
אנו יודעים שהישות האנושית כפי שהיא מופיעה לפנינו בחיים שבין לידה למוות, מציגה לנו מה שאנו רגילים לקרוא לו הגוף הפיסי, מעבר לו את מה שאנו מכנים הגוף האתרי – או מה שכיניתי גוף הכוחות הבונים, כדי לרכוש מושג קליט יותר. לאחר מכן היא מציגה את הגורם שיש לו כבר אופי תודעתי, לו התרגלנו לקרוא הגוף האסטרלי, אך בו לא נמצא עדיין האופי התודעתי החודר את תודעתנו הנוכחית, העומדת מעליו. מה שאנו מציינים כיום כתת-המודע שלנו לפי השימוש של אנשים רבים שייך לגוף האסטרלי. לאחר מכן יש לנו את התודעה שאנו מציינים כתודעתנו הרגילה, המתחלפת בין מצבי עירות ושינה, השולחת אלינו במצבי השינה רק את החלומות הכאוטיים, ואשר במצב העירות אינה מסתפקת במראות, אלא מוצאת מקלט בשיפוטים ובדימויים, שהינם מופשטים. כל זאת אנו מציינים כאותו מרכיב של הישות האנושית לו אנו קוראים "אני". רק במרכיב האחרון הזה של הישות האנושית, באני המהותי, ניתן לומר שאדם ההווה מכיר את עצמו. "אני" זה משתקף לו מתוך תודעתו. "אני" זה הוא הדבר שבו מתרחשות הלכה למעשה כל חשיבה, רגישה ורציה של הנפש. כל השאר – הגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיסי בצורתו האמיתית – עומדים מתחת לתודעה וגם מתחת לאני. שכן מה שיכולים לקבוע המדע הרגיל, האנטומיה, הפיסיולוגיה וכן הלאה על הגוף הפיסי, אינו אלא צדו החיצוני; אין זה למעשה אלא תוכן התודעה שלנו על הגוף הפיסי האנושי, אותו אנו רוכשים בדיוק באותו אופן בו אנו רוכשים כל קליטת-חושים אחרת. זוהי תמונתו החיצונית של הגוף הפיסי בעבור תודעתנו, אך אין זה הגוף הפיסי עצמו.
כך איפוא שלושת מרכיבי הישות האנושית שאנו מציינים בהתאם להתפתחות כטרום-ארציים (אתם מכירים התפתחות זו מן הספר "מדע הנסתר"), שלושה מרכיבים אלה נמצאים מחוץ לתחום התודעה האנושית. וכעת, אתם יודעים שבכל הנוגע לסדר הרוחי אנו מצביעים על ישויות המשתרעות כהירארכיות כלפי מעלה, כמרכיבים של ההירארכיות, עד לאדם, וכיצד כלפי מטה נוספות להן שלוש ממלכות הטבע – ממלכות בעלי החיים, הצמחים והמינרלים. ברגע שאנו מסתכלים על האדם מבחינה רוחית, איננו יכולים עוד לדבר רק על אותם תכנים של הגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיסי, עליהם מדבר המדע הרגיל או גם האנתרופוסופיה, כשאתם מביאים בחשבון רק את אותם חיים של האדם המתרחשים בהתגלותם בעולם הנתון לחושים. לכן כבר בהרצאות מוקדמות בסתיו זה הזכרתי שמרכיבים נמוכים אלו של הטבע האנושי – הבה נציין אותם כעת כמרכיבים נמוכים של הטבע האנושי – בהתבוננות בהם על פי אמיתותם, קשורים באופן מהותי לרוחות ההירארכיות הספציפיות.
במובן של הדברים שהבאתי בפניכם לאחרונה בהקשר להשקפת העולם של גיתה[1] נוכל לומר: עד כמה שהאדם מתפתח בזמן ובאמצעות שלושה מרכיבים אלה שלו, עד כמה שהוא עובר את אותה התפתחות שניתן לעקוב אחריה מלידתו ועד למותו, הוא קשור לכוחות רוחיים מסוימים העומדים מאחורי התפתחותו. ניסיתי להבהיר לכם זאת באמרי: אם אנו מסתכלים על זה (הדבר מאויר) כאדם בן זמננו, עלינו לחשוב על ישותו זו
בהילוך לאחור אל ההתפתחות, כקשורה לכוחות רוחיים שאותם למדנו להכיר כמרכיבים של ההירארכיות הגבוהות.
כפי שאתם יודעים, כוחות רוחיים אלו אינם פועלים ישירות אל האני באדם הנורמלי, מחוץ לרוחות הצורה, אלו הקרויות אקסוזיאיי. מחוץ לרוחות הצורה האלו, אותם כוחות שהעניקו לאדם את צורתו הראשונית, לא פועלים אל תודעתו הנוכחית הכוחות הרוחיים האחרים. אנו מקבלים אמנם מושג מצומצם, אך עדיין אפשרי במידה מוגבלת, על רוחות הצורה, בהפנותנו את המבט אל אותו עיצוב של האדם (זהו רק חלק, רק מרכיב בעיצובו הכולל) שהוא נוטל עוד במשך זמן חייו הפיסיים. אנו כולנו נולדים כישות זוחלת פחות או יותר. היסוד הזקוף, האנכי, אינו נמצא בשליטתנו. הזדקפותו של האדם קשורה לגורמים רבים מאד בישותו הכוללת. אין מדובר כאן בהזדקפות המתמטית אלא בכוח לסגל לעצמו את המצב הזקוף כמצבו שלו. ואם מתבוננים בהבדל בין האדם לחיה על פי סימני היכר חיצוניים בלבד, אין לגשת אל אותם דברים שבהם מסתכלים באופן הרגיל – מספר העצמות והשרירים וכן הלאה, המשותפים באופן מהותי לאדם ולחיה – אלא יש לגשת אל הזקיפות המעניקה לאדם המתהווה את עיצובו. אליה יש לשים לב. זהו רק חלק מהגורמים שיש להביא בחשבון, אך זהו חלק מהותי. הכוח המשתלב בהתהוותנו הפיסית ככוח ההזדקפות, הוא מסוגם של כל הכוחות המעניקים לנו את צורתנו כבני אדם, כאנשי האדמה. ורק הכוחות מן הסוג הזה נאחזים באני שלנו. לעומת זאת נאחזים כוחות אחרים – אנו מכנים את הכוחות הללו כוחות התנועה הקוסמית, כוחות החוכמה הקוסמית, הרצון הקוסמי, ואנו מציינים אותם כדינאמיס, קיריוטתס וכתרים, שמות קדומים שמשמשים בעבורם בדברים הנראים ברוח המודרנית – כוחות אלה נאחזים במה שאינו נכנס לתודעת האדם, ואשר שייך לגופו האסטרלי, לגוף הכוחות הבונים שלו או גופו האתרי, ולגופו הפיסי. כך איפוא אם מסתכלים על מרכיבים אלו של טבע האדם ללא התוכן הרוחי הזה שהבאתי כאן, מדברים למעשה על אשליה בלבד, על מרקם מראית-עין בלבד. לאמיתו של דבר איננו נמצאים במה שמציג עצמו כמראית-עין חיצונית, אלא אנו נמצאים לאמיתו של דבר בכוחות הרוחיים שצוינו.
אולם – כפי שאמרתי לאחרונה בהקשר של השקפת העולם של גיתה – אל תוך האדם פועלים זמנית, בלא שיהיו קשורים ישירות להתפתחותו, אותם שני סוגי כוחות שאנו מציינים כלוציפרי או אהרימני. נוכל לומר כי באופן רוחי יותר פועלים הכוחות הלוציפריים (אדום באיור) ובאופן בלתי מודע יותר הכוחות האהרימניים (סגול) לכן אנו מקבלים שילוש בהצבתו הקוסמית של האדם בהווית הקיום.
אנו אומרים איפוא: בטבע האדם קיימים כוחות מסוימים הקשורים באופן ישיר להתפתחותו, ולצדם שני זרמי כוחות אחרים, הלוציפרי והאהרימני, שאינם קשורים לזרמים הישירים של התפתחותו אלא פועלים בו באופן זמני, כוחות הנוספים איפוא למה ששייך לו מהותית.
הבה נתבונן כעת בחיים. כשאנו מתבוננים בחיים… חשבו על כך שאיננו רואים את זרם הכוחות השייך לנו למעשה; אנו רואים תמיד את זרימתם המשותפת של שלושת זרמי הכוחות. מה שאנו רואים תמיד, ויהא זה עולם החושים החיצוני או החיים ההיסטוריים האנושיים המתנהלים בין הנאה לסבל, שמחה וכאב, עשייה או עצלות – אנו רואים זאת באופן כזה ששלושת הזרמים זורמים כשהם מעורבים זה בזה. בחיים הרגילים איננו מבצעים את מה שמבצע למשל הכימאי כאשר הוא רואה את המים לא כנוזל פשוט, כפי שהם נראים מבחוץ, אלא מפרק אותם למימן וחמצן; מדע הרוח חייב לבצע פירוק זה. מדע הרוח חייב להתמסר לכימיה רוחית זו, אחרת אי אפשר יהיה לעולם לחדור אל החיים האנושיים.
הצבענו מנקודות המבט השונות ביותר על טבעה המיוחד של אותה ישות שאנו מציינים כישות הלוציפרית, ועל טבעה המיוחד של הישות שאנו מציינים כישות האהרימנית. מנקודת מבט נוספת, נקודת המבט של החיים האנושיים הבלתי אמצעיים, מדובר גם בכניסה לתוך הדברים הללו. נוכל לשאול אז: היכן איפוא נמצאת בחיי האדם הנקודה בה רוכשים הכוחות הלוציפריים השפעה מיוחדת, והיכן היא הנקודה בה רוכשים הכוחות האהרימניים השפעה מיוחדת?
אכן, לו יכול היה האדם להיות נתון – הוא אינו יכול – אך לו יכול היה להיות נתון להתפתחות השקטה הנמצאת בישותו המקורית (אתם יודעים מעיונים קודמים שרק במחצית השניה של חייו הוא היה מסוגל להגיע להכרה עצמית אחידה), אזי לא היה נחשף להתערבות הזמנית של הכוחות הלוציפריים והאהרימניים; אך בחיים האמיתיים כפי שאנו עוברים אותם, חשוף האדם להתערבות זו של הכוחות הלוציפריים והאהרימניים, והוא אף חייב להתחשב בכוחות הלוציפריים והאהרימניים הללו. בכל מה ששייך באדם יותר לתחום התודעה, באופן כזה שהוא שואף לתודעה זו לא באמצעות הטבע בלבד אלא יוצא אל מעבר לטבע הזה (אנו יוצאים מעבר לטבע כאשר למשל במחצית הראשונה של החיים אנו משיגים כבר הכרה עצמית), בכל מה שאליו שואף האדם באמצעות תודעתו, נעוץ דבר-מה שלא נוכל אלא לכנותו 'ע'ל'-'ת'ו'ד'ע'ה'.'תודעתנו היתה נראית שונה לגמרי לולא שכנה בתודעה זו העל-תודעה. על-תודעה היא זו הגורמת לאדם להיכנס אל החיים ההיסטוריים יותר מכפי שהיה נכנס אליהם לו היה נתון להתפתחות פיסית בלבד. לולא זרם יסוד על-תודעתי אל התודעה שהתפתחה בבני האדם, היינו נמצאים היום, בנקודת זמן זו של ההתפתחות האנושית, בתרבות שהיתה מעוצבת באורח שונה לגמרי. אך יחד עם היסוד העל-תודעתי הזה ניתנה האפשרות להתערבותם של כוחות לוציפריים. יש רק לדעת בדרך הנכונה כיצד פועלים הכוחות הלוציפריים אל תוך התודעה. לאדם לא היה מתאפשר לעולם לפתח תודעה אחרת מזו שאפיינתי לכם כאידיאל השקפת העולם של גיתה, לולא פעלו אל תוכו כוחות לוציפריים. באמצעות הכוחות הלוציפריים יצר האדם היפותזות, באמצעות הכוחות הלוציפריים הוא יצר פנטאזיות על המציאות. הוא אינו רק תופס בעלמא את המציאות; הוא מחבר עם התודעה את העל-תודעתי. הוא יוצר לעצמו כל מיני אידיאות על המציאות, אידיאות המאפשרות לו מצדן לגדול יחד עם מציאות זו באופן יסודי יותר משהיה גדל איתה לולא כן. ורק בתפסנו את מכלול תחום האמנות, עלינו להדגיש שבאמנות זו ממלא העל-תודעתי תפקיד גדול כל כך, אם איננו רוצים שהאמנות תתדרדר לנטורליזם טהור; דווקא שם עלינו להוכיח את היסוד הלוציפרי כשהוא פעיל ברמה הגבוהה ביותר. הדגשתי שוב ושוב שאין זה מספיק לומר פשוט: על האדם להתרחק בחייו מן היסוד הלוציפרי. לו היה מתרחק מן היסוד הלוציפרי לא היה האדם מסוגל לנהל חיים מציאותיים, אלא הופך לשטחי. הגורם המציל את האנושות שוב ושוב כמו שאור בעיסה וממריץ אותה לצאת מן השטחיות, הוא ההתעוררות הלוציפרית.
אך כל ההתעוררות הלוציפרית הזו גורמת בד בבד לכך שהאדם נוטה בדרך מסוימת להסתכל על העולם ממבט הציפור. כל התוכניות והאידיאות היפות שבעזרתן האמינו בני האדם באופן זה או אחר שהם מביאים את תור הזהב, כל אלו נבעו מהנטיות הלוציפריות שזרמו אליהם. כל הגורמים שבאמצעותם שאף האדם לצאת מן הגדילה-יחד עם המציאות, שבאמצעותם ביקש כביכול לדלג גבוה יותר מן הקשר שבו הוצב, מצביעים על יסוד לוציפרי. יסוד לוציפרי בטבע האנושי הוא אותו דחף המעניק לנו תמיד הזדמנות להפחית את העניין שלנו בזולתנו. כבני אדם, לו היינו הולכים אחר טבע האדם המקורי שלנו, דהיינו אחר אותם כוחות התפתחות הנעוצים בזרם העצמי של בני האדם, היינו יוצאים הרחק מעבר למידת העניין שיש לנו בעמיתינו בני האדם. לו יכולנו איפוא ללכת רק אחר הישות האנושית, היינו הולכים הרחק מעבר למידת העניין שיש לנו בעמיתינו בני האדם. הישות הלוציפרית בטבע האדם גורמת לאיבוד-עניין מסוים כלפי אנשים אחרים. וכאשר לומדים את האדם על פי ישותו, יש להקדיש ערך רב לנקודה זו: דברים רבים בעולם היו נראים אחרת לו היינו מכירים על ממשותו את הדחף הזה שלנו להיות בעלי עניין גדול הרבה יותר מדי להתבשלות בתוך עצמנו, והרבה פחות מדי עניין לגבי מה שאנשים אחרים חושבים, מרגישים ורוצים. הכרת-אדם אמיתית ניתן לרכוש רק כאשר מאירים את ההשקפה האנושית בשאלה: מה דוחף אותי לצאת מהעניין שביכולתי לפתח לגבי אנשים אחרים? וזו חייבת להיות משימה של תרבות בני האדם בעתיד, לפתח את הכרת-האדם הזו. כיום מתארים לעתים קרובות כהכרת-אדם את מה שאומר מישהו על בני האדם כפי שהוא מדמה אותם בנפשו ככאלה או אחרים, או מדמה שעליהם להיות כאלה או אחרים. לקבל את האנשים כפי שהם ולהיות ברורים בקשר לעובדה שכל אחד הינו כפי שהינו, גם הפושע – גם זה חייב להיאמר – אומר לנו על העולם דבר-מה חשוב יותר מאשר דימויי השווא שאנו יוצרים לעצמנו אודות הישות האנושית, ויהיו המחשבות שאנו רוקמים יפות ככל שיהיו. לומר זאת לעצמנו פירושו להעניק ליסוד הלוציפרי את מצב האיזון הנכון בתוכנו. בעתיד יתגלו אינספור מאמצים מעין אלו לכיוון הכרה אנושית. ומתוך טבעה של התפתחות האדמה של האנושות לא היתה תקופה מרוחקת יותר מן העניין האמיתי והכן בטבע האדם הבלתי אמצעי, מאשר התקופה הנוכחית. אין לבלבל בין מה שמכוון אליו כאן ובין חוסר ביקורתיות כלפי בני האדם. מי שיוצא מן האידיאה: עליך לראות את כל בני האדם כטובים ולאהוב את כולם במידה שווה – עושה לעצמו חיים קלים מבחינה לוציפרית, משום שהוא מתבסס על הפנטאזיות שלו. ראיה זו של כל בני האדם כשווים היא פנטאזיה לוציפרית; אין מדובר בטיפוח אידיאה כוללת, אלא בכניסה לגורם הקונקרטי בכל אדם ואדם, ויחד עם זאת פיתוח הבנה מלאת אהבה – או מוטב לומר, הבנה מלאת עניין.
תוכלו לשאול כעת: מה רוצה בעצם הכוח הלוציפרי הזה בתוכנו, כאשר הוא מונע מאתנו להיות סובלניים במובן חכם כלפי טבע האדם ולפתח בו עניין? מה רוצה הכוח הלוציפרי הזה בתוכנו? יש לו הצדקה מלאה במשק הרוחי, אם אשתמש בביטוי שטחי זה. הכוח הלוציפרי הזה חייב להתקיים, משום שאילו היינו נמצאים רק בזרם בעל המהלך הסדיר ומפתחים את הנטיה שמתוך הטבע והרוח להכרה של כל אדם – וסלחו לי על הביטוי הקשה – היינו טובעים בהכרת האדם שלנו. היינו טובעים, לא יכולנו להגיע באמת לעצמנו. דבר זה קשור לסודות רבים של הקיום – העובדה שבקיום זה אין מאומה שאינו מוביל לרוע ולאסון כאשר עוקבים אחר תוצאותיו עד לקיצוניות. מה שמחבר אותנו בצורה נכונה כל כך לאנשים אחרים, המאפשר לנו למצוא את האדם האחר בתוכנו, היה גורם לנו לטבוע בהכרת האדם שלנו לולא התקיים כל הזמן העוקץ הלוציפרי, המסיט אותנו שוב ושוב מן הטביעה, המעלה אותנו שוב ושוב אל פני השטח ומביא אותנו לעצמנו, כשהוא מעורר בנו את העניין בעצמנו. בקשרינו לבני האדם אנו חיים ביחסי גומלין מתמידים בין הכוח הראשוני המקורי שלנו ובין הכוח הלוציפרי. ומי שטוען שהיה זה פיקחי יותר לו היו בני האדם הולכים אחר הכוח הראשוני המקורי שלהם ולא באים במגע עם יסוד לוציפרי, מי שמניח זאת צריך להניח גם שאם לפניו מאזניים עם שתי קורות ושתי כפות-מאזניים, עדיף לו לסלק את כף המאזניים האחת ולבצע את השקילה רק עם האחרת. החיים מתנהלים במצבי שיווי משקל ולא ביחסים פשוטים וגסים. זהו מה שניתן לומר בנוגע לחיים האנושיים מנקודת המבט של ההתערבות הלוציפרית. לוציפר נאחז בתודעה, אך באופן זה שתת-המודע מתערבב עם התודעה.
ההתערבות האהרימנית נאחזת בעיקר בתת-המודע בחיים האנושיים. הכוחות האהרימניים נכנסים אל כל הדחפים התת-מודעים של הטבע האנושי שהתעדְנוּ. הם נכנסים אל כל אשר פועל אל החיים האנושיים מתוך התת-מודע. אם רוצים לאפיין את אהרימן ולוציפר באופן אישי, כביכול, ניתן לומר: לוציפר הוא רוח יהירה, המעדיפה לנסוק מעלה אל מבט הציפור ולסקור במבטה דברים רבים ככל האפשר. אהרימן הוא מתבודד מבחינה מוסרית, שאינו מראה עצמו בקלות ואשר מנהל את ישותו בתת-המודע של האדם, פועל על התת-מודע שלו ומעלה באוב מתוך תת-המודע הזה שיפוטים. האנשים מאמינים אז שהם יוצרים שיפוטים מתוך תודעתם, בעוד שלעתים קרובות הם מעלים אותם באוב רק מתוך דחפיהם התת-מודעים ומתוך האימפולסים התת-מודעים שהתעדנו, או שהם מעלים אותם באמצעות הכוחות האהרימניים.
תיאורים רליגיוזיים נובעים לעתים קרובות, כפי שאתם יודעים, מהשקפות מדע-רוח קדומות ששוחזרו בימינו. בצדק כינה פטרוס את אהרימן "האריה המתגנב", המבקש לטרוף ברגע שרק יוכל לחטוף ולתפוס. פטרוס כינה את אהרימן כך משום שאהרימן מתגנב במסתרים, כלומר בתת-מודע של הטבע האנושי, ומבקש להגיע למטרותיו הקוסמיות בכך שהוא שואב את הכוח הבלתי מודע של האדם, כדי להשיג באמצעותו בהתפתחות הקוסמית באורח רוחי מטרה אחרת מזו הקיימת בזרם הישר של האדם.
בנוגע לחיים ההיסטוריים, אלו הם תמיד כוחות לוציפריים הרוקמים בנו חלומות גדולים, אך כאלה שאינם מתחשבים בטבע האנושי. כמה אידיאות מתקנות-עולם נרקמו במהלך החשיבה האנושית! ובהתאם לשכנוע של אלה שרקמו את האידיאות מתקנות-העולם האלה, יכול העולם להיות מאושר יותר רק באמצעות אידיאות אלו. הדבר נובע מכך שחשיבה לוציפרית כזו היא בעלת אופי של מבט-על; היא מתנשאת אל מבט הציפור, ובהתאם לקווי המחשבה הנתפסים ממבט הציפור, מאמינה שהיא מקיימת את העולם. אידיאות מתקנות-עולם כאלה, הנובעות תמיד מהיעדר הכרת אדם, נושאות אופי לוציפרי; חלומות על כוח עולמי המגיע ממישורים אנושיים נפרדים נושאים אופי אהרימני. זאת משום שחלומות אלו על כוח עולמי מתפתחים מן התת-מודע. זהו אהרימני לתפוס מישור מסוים של הקיום האנושי, ואז לטוות ולהכליל במישור נפרד זה את העולם כולו. כל הקשור להשגת שליטה של בני אדם על בני אדם אחרים, כל המתנגד לרצון חברתי בריא, הוא בעל טבע אהרימני. אדם שניתן לומר עליו – לא מתוך אמונה תפלה אלא במובן שלנו – שהוא אחוז בלוציפר, מאבד את העניין בזולתו. אדם האחוז בידי אהרימן מבקש לשלוט בכמה שיותר אנשים, והוא מתבסס, אם הוא פיקח, על ניצול החולשות האנושיות כדי לשלוט באמצעותן על בני האדם. האהרימניות היא חיפוש חולשות אנושיות בתת-ארצי, בתת-מודע, כדי לשלוט בבני אדם.
כעת עלינו לשאול: מהיכן נובע כל זה? זוהי קודם כל השאלה המעניינת אותנו. עלינו לשאול את עצמנו מאיזה סוג הם כוחות הישויות האלה – האהרימניות והלוציפריות. אנו יודעים שאדמתנו היא מטמורפוזה – אם נשתמש בביטוי זה של גיתה – של גופים קוסמיים שקדמו לה, המטמורפוזה הרביעית. וכדי לרכוש צורת ביטוי אמרנו: האדמה התגשמה תחילה כשבתאי, לאחר מכן כשמש, אחר כך כירח, וכעת היא התגשמה כאדמה. אנו יודעים איפוא כי אדמה זו היא ההתגשמות הרביעית של ישותה הקוסמית, המטמורפוזה הרביעית, והיא תעבור מטמורפוזות נוספות. כל זאת עלינו להביא בשיקולינו כשאנו ממשיכים כעת ושואלים: איזו משמעות יש לישויות-הכוח האהרימניות והלוציפריות במכלול ההקשר הקוסמי שבו עומד האדם? אנו יודעים שעם אותו חלק מצורת הקוסמוס הנוגע קודם כל אלינו, דהיינו האדמה שלנו, קשורות רוחות הצורה. ואם תופסים את כל הקו המאפיין המייחד את אדמתנו, הרי שהוא מזוהה עם הישויות השוכנות בו, כמובן רק בחלקן הקטן, כפי שהסברתי מקודם, אך הן עדיין שוכנות בו, באופן בו אנו מתגברים על כוח הכבידה בכוח ההזדקפות שלנו. רוחות הצורה האלה מהוות במובן מסוים את הכוחות השולטים בהוויה הארצית, במטמורפוזה הנוכחית של הפלנטה שלנו. אך רוחות הצורה, כפי שאנו יודעים, פועלות באמצעות רוחות אחרות, שאנו מכנים בדרך המודרנית שלנו ארכאי, ארכאנגלוי, אנגלוי, על פי המינוח הקדום.
מישויות אלו מעניינים אותנו כעת קודם כל הארכאי או הכוחות הראשוניים, התחילות הראשוניות. אנו יודעים שבמדרג סדר הישויות הרוחיות עומדות רוחות הצורה ישירות מעל לכוחות הראשוניים. בכך מתנהל מהלך ההתפתחות המקורי של האדם (אותו איירתי כאן סכמטית בלבן בכמה משיכות גיר פשוטות) באופן כזה שכוחות הארכאי מהווים כביכול כוחות משרתים של רוחות הצורה. בישותנו האנושית פועלים הארכאי ופועלים האקסוזיאיי: רוחות שאנו מציינים ככוחות הראשוניים ורוחות שאנו מציינים כרוחות הצורה. אך מלבד זאת קיים עוד תמיד הדבר הבא: קיימים כוחות רוחיים מסוימים של צורה, רוחות צורה, המתחפשים לכוחות ראשוניים, לארכאי. הן יכלו איפוא להיות רוחות צורה אך הפכו את עצמן לא לאקסוזיאיי אלא לארכאי; הן התחפשו. זהו הדבר המהותי כאן, שאנו מגלים מאחורי הדברים כיצד בסדר העולם עצמו מתחפשות ישויות רוחיות, העומדות למעשה בשלבי התפתחות אחרים.
לדבר זה תוצאה מוגדרת מאד. בכוחות הראשוניים הללו, אשר למעשה אינם מהווים כוחות ראשוניים אלא רוחות צורה, ניתן לתלות את מה שחי בצורתה החיצונית של האדמה, כפי שהוא תלוי ברוחות הצורה. אך הדבר המשמעותי הוא שבהוויה הארצית שלנו נוצר כל הקשור עם החלל, בעת שהוא מעוצב לחלל, מתוך חוסר-החלל. אנו תופסים את היסוד המרחבי בשלמותו רק במצאנו את מקורו על פי גורמי הבניה שלו, בבניה ראשונית שהינה חסרת חלל. זהו כמובן הדבר הקשה בעבור החשיבה המערבית, שכה קשה לה לדמות את חוסר-החלל. אך כך הם פני הדברים, שכל הקשור לאנושיותנו המקורית, כל אשר נבע מרוחות הצורה כשהוא נוטל צורה בחלל, הוא תוצאתו של חסר-החלל. אם נדבר באופן קונקרטי: בעת שאנו כאדם יחיד הזוחל תחילה על ארבעותיו, מזדקפים ומתגברים על כוח הכבידה בצורה הזקופה, אנו מציבים עצמנו בחלל; אך הכוח הנעוץ כאן בבסיס שואף להגיע מחסר-החלל אל החלל.
לו היינו איפוא כבני אדם כפופים רק לרוחות הצורה השייכות אלינו, היינו מציבים עצמנו בכל דרך בחלל; היינו מממשים את חסר-החלל בחלל, משום שרוחות הצורה אינן חיות בחלל. מי שמחפש את האלוהות בחלל לא ימצא אותה… כמובן שהוא לא ימצא אותה. הצורות המופיעות בחלל הן התממשות של חסר-החלל.
אותן ישויות המהוות הלכה למעשה רוחות צורה אבל מתחפשות לארכאי, לכוחות ראשוניים, נועדו איפוא על פי ישותן להתקיים בחוסר-החלל. וזהו האופי האהרימני המהותי – שישויות רוחיות אשר בהתאם למהותן נועדו להיות חסרות חלל ביכרו לפעול בחלל. הודות לכך נוצרה בחלל האפשרות לעצב בצורה כזו, שהצורה איננה מוקרנת ישירות מתוך חסר-החלל אלא שהיסוד המרחבי נבנה מחדש בחלל; האחד נבנה באמצעות השני בחלל.
אם אדבר על עובדה קונקרטית: אנו בני האדם שונים כולנו זה מזה, משום שכולנו הוצבנו מתוך חוסר-החלל. צלם המקור שלנו מצוי בחסר-החלל. שם הכל קיים בשוֹנוּת. אתם מכירים בוודאי את הסיפור המפורסם כיצד בהנחייתו של 'ל'י'י'ב'נ'י'ץ' חיפשו פעם נסיכות בגן אחר שני עלי עץ זהים לחלוטין – לנסיכות לא היה פעם שום דבר אחר לעשות – ולא מצאו כאלה משום שלא קיימים שני עלים זהים. אנו כולנו מהווים בהקשר מסוים צורות שמתוך חוסר-החלל, במידה בה איננו זהים זה לזה. אבל אנו נעשים שוב זהים, בעיקר כשאנו קשורים בקרבת דם. אנו נעשים זהים משום שקיימות גם ישויות רוחיות היוצרות את המרחבי על פי המרחבי, ישויות שאינן יוצרות את המרחבי רק מתוך חסר-החלל אלא יוצרות את המרחבי על פי המרחבי. אנו נעשים זהים כאשר כוחות אהרימניים חודרים אותנו. בזאת חייב האדם להודות, אחרת הוא רק יגדף תמיד את הכוחות האהרימניים והלוציפריים, אך לא יבין אותם.
בדוגמא זו אתם רואים בצורה מוחשית כיצד פועל אהרימן אל החיים. עד כמה שתוכלו לומר לעצמכם: אני מהווה אדם לעצמו על פי צורתי, ואיני דומה לאף אחד אחר – באותה מידה אתם נמצאים בקו ההתפתחות הישר. ואילו היה רק זה תקף בעולם, לולא הגיע הזרם הצדדי האהרימני, לא יכלה שום אם לשמוח על כך שבתה כל כך דומה לה, משום שהיה ברור לה כיצד כל אדם בודד מהווה השתקפות מרחבית של חסר-החלל, ושום מהות מרחבית אינה זהה למהות מרחבית אחרת. כניסתן של רוחות צורה מסוימות אל החלל המרחבי פתחה את האפשרות ליסוד האהרימני. כמובן שהיסוד האהרימני הזה אינו מגביל עצמו רק לזהות בין בני אדם, אלא משתרע על תחומים רבים; אך נוכל ללמוד זאת מדוגמא אחת.
אני מבקשכם להיזכר בהרצאה שקשרתי – לא כדי לנחם אתכם אלא מתוך העניין עצמו – לעובדה שהאדם נעשה בָּשֵל למעשה להכרה עצמית רק במחצית השניה של חייו. אמרתי: עד כמה שחיינו מתנהלים במהלך כזה של זמן, ואילו היה להם רק מהלך זה של זמן ולא היה פועל עלינו שום דבר אחר, היינו מסוגלים להגיע להכרה עצמית רק במחצית השניה של חיינו. אבל – כך אמרתי אז – במחצית הראשונה של החיים פועלים כוחות לוציפריים ויוצרים הכרה עצמית, שאינה נובעת מטבע האדם המקורי שלנו. הצבתי לעומת מה שהיו החיים האנושיים אם היו הולכים רק בעקבות טבעם המקורי, את מה שכיניתי 'מ'מ'ל'כ'ת' ה'נ'צ'ח'[2]. רואים אתם, בנוגע לכל השייך לטבע האדם המקורי אנו מהווים כבני 50 אדם אחר מכפי שהיינו בגיל 20: אנו מפתחים את עצמנו. בנוגע לכל מה שבו לא התפתחנו, איננו שייכים לגופניותנו אלא לרוחי-נפשי, ותלויים בממלכת הנצח, אותה ממלכה בה הזמן אינו ממלא כל תפקיד. כפי שבבסיס כל דבר מרחבי נעוץ חסר-המרחב, כך נעוץ הנצח בבסיס כל הנתון לזמן.
לולא התקשרנו עם ממלכת הנצח היינו אנשים שונים לגמרי. כפי שאמרתי לפני זמן מה, רק בגיל 28 או 29 היינו מתעוררים מחיים-בחלום. אך אנו חיים בממלכת הנצח, וכך שוברים את החלוקה של מחצית החיים הראשונה והפיקחות היוצאת דופן של המחצית השניה, באמצעות ממלכת הנצח.
ממלכת הנצח הזו שייכת לכל הכוחות הרוחיים של ישויות ההירארכיות הגבוהות שאנו מכירים, עם יוצא מן הכלל אחד – זה של רוחות הצורה. אלו פועלות אל 'מ'מ'ל'כ'ת' ה'ה'ת'פ'ת'-ח'ו'ת' ש'ב'ז'מ'ן'. 'אך כשהן חיות בצורה מרחבית-לא-מרחבית, כשהן מעבירות את חייהן בין חוסר-החלל לחלל, הן יוצרות את הצורות מחסר-החלל אל תוך החלל. זה נתון לתהליך שבזמן – חייהן פועלים אל תוך הזמן. אך הישויות האחרות הנמצאות בסדר ההירארכי גבוה מרוחות הצורה מהוות ישויות המשתייכות בצורה טהורה לנצח. ניתן לדבר עליהן כעל ישויות בנות-זמן רק בצורה אלגורית; אם מתכוונים לכך באורח מציאותי, אין זו אלא שטות. קשה מאד לדבר על דברים אלה, מן הטעם הפשוט שבהתפתחות התקופה הנוכחית רוכשים מעטים בלבד תחושה ערה למושגים ואידיאות שניתן לפתח כאשר יוצאים מן החלל והזמן. רוב הבריות מחשיבות כיום את חוסר-המרחב לפנטאזיה בלבד, וכך גם את חוסר-הזמן, הנצחי, הבלתי חולף, אשר משום כך הוא גם בלתי ניתן לשינוי.
מעל לישויות של סדר האקסוזיאיי כלפי מעלה, יש איפוא רק ישויות השייכות לממלכת הנצח. אך מתחת להן קיימות ישויות המתחפשות לישויות בנות-זמן, כאלה הנכנסות אל הזמן. כפי שהישויות האחרות, האהרימניות, אותן הגדרתי, נכנסות לחלל, כך קיימות ישויות הנכנסות לזמן. אלו הן ישויות לוציפריות. אלו הן ישויות השייכות למעשה בסדר ההירארכיות לרוחות החכמה, אך פועלות כרוחות צורה, משום שהן פועלות בזמן. ומה שבאופן הרגיל בחיים היה פועל אל הנפש האנושית בצורה חסרת זמן, נכנס באמצעות רוחות אלו אל הזמן. משום כך קורה למשל שדברים מסוימים שיכלו להתקיים בעבורנו תמיד אילו היינו הולכים רק אחר ממלכת הנצח – כפופים גם לזמן. דברים הקשורים רק לטבע הגופני-נפשי שלנו ולא לטבענו הרוחי-נפשי, עשויים למשל להישכח מאתנו או שביכולתנו להיזכר בהם טוב יותר או גרוע יותר וכיוצא באלה. זהו הזיכרון.
רוחות נצח המתחפשות לרוחות בנות-זמן, הן איפוא כוחות לוציפריים. הן מהוות למעשה ישויות וכוחות בעלי טבע גבוה מאד בסדר הקוסמי, כוחות גבוהים יותר מאותם כוחות שעליהם מדברים אנשים מסוימים – גם אם לדעתם שלהם הם מלומדים מאד בתיאולוגיה – כאשר הם מדברים על האלוהות. במציאות הם מתכוונים לכוחות פחותים בהרבה, כפי שהזכרנו כבר גם במקום זה.
כוחות לוציפריים אלו מכילים בתוכם את האפשרות להעביר אל הזמן את מה שבאופן הרגיל היה מופיע למבטנו האנושי בצורה רוחית כנצחי, לתת לו את מראית-העין כאילו הוא מתנהל בזמן. אך ורק הודות למראית-העין הזו של מהלכן-בזמן של תופעות מסוימות בתוכנו, נוצרת המסקנה של בני האדם שפעילות רוחית קשורה לאבטיפוסים חומריים. לולא היינו חדורים בנפשנו בישויות לוציפריות, היתה פעילותנו הרוחית מופיעה בפנינו בצורה ישירה כרוחית. לא היינו מגיעים לרעיון שפעילות רוחית יכולה להיות קשורה לחומר. היינו מודעים לכך שהתמונה שהבאתי לעתים כה קרובות היא היחידה הנכונה: התמונה שמי שמאמין שפעילותו הרוחית נובעת מהחומר, דומה לאדם העומד מול מראה ומאמין שההשתקפות שבמראה נובעת מישות העומדת מאחוריה. כמובן שהתמונה תלויה באופן שבו נוצרה המראה; כך תלויה חשיבתנו בגופניות שלנו. אך הגוף אינו פועל בשונה מן המראה. דבר זה היה מתגלה לבני האדם בראיה ישירה, לולא התקיימה מראית העין הלוציפרית כאילו הפעילות הרוחית נוצרת מתוך היסוד החומרי. במידה בה מתערב לוציפר עם התודעה, הוא מעורר את מראית-העין המוליכה אותנו שולל, בדומה לאופן בו היינו עומדים מול מראה ומבקשים לשבור אותה כדי לראות כיצד נכנס לתוכה האובייקט הנמצא מאחוריה.
מראית-העין הזו כאילו הרוחי מסוגל לנבוע מהחומרי, היא למעשה מראית-עין לוציפרית. ניתן לומר: מי שמניח שהרוחי מהווה תוצר חומרי, מצהיר בכך שלוציפר הוא אלוהיו – גם אם אינו אומר זאת. ההנחה שהרוח נובעת מהחומר זהה לחלוטין להנחה שהראי יוצר את תמונת ההשתקפות, כאילו עמדו הישויות מאחורי הראי… הנחה זו – שהחומר יוצר רוח, רוח אנושית – זהה לחלוטין להצהרה שלוציפר הוא אלוהים, גם אם זו אינה נאמרת. נוכל לשאול גם אודות הקוטב הנגדי. השתקפות לוציפרית היא זו המזרימה מתוך הראי – מתוך החומר – יסוד רוחי. הקוטב הנגדי הוא זה שמקיים גם הוא הטעיה אצל האדם, כאילו המצוי בעולם החושים יכול לפעול באמת בפנימיות האדם. לולא התקיימה האשליה האהרימנית, הנוצרת באמצעות הכוחות הנכנסים מחוסר-החלל אל החלל, היה ברור לאדם כי הכוחות המעוגנים ביסוד החומרי לעולם לא יכולים לרכוש השפעה בתוכו. ההנחה שבחומר מעוגנים כוחות ואנרגיות הפועלים גם באדם היא אהרימנית טהורה, ומי שדוגל בה מכריז על אהרימן כאלוהיו, גם אם אינו אומר זאת.
ואף על פי כן נע האדם בין שתי האשליות הללו: בין האשליה המתעתעת בו שוב ושוב כאילו הראי מפיק את התמונות מתוך עצמו, כאילו החומר מסוגל ליצור פעילות רוחית, והאשליה השניה, כאילו הקיום החיצוני הנתון לחושים מכיל בקרבו אנרגיות המסוגלות להיות מותמרות בדרך כלשהי לפעילות אנושית. האחת אשליה לוציפרית והשניה אהרימנית.
הדבר שמאפיין כל כך את תקופתנו הוא שאין לה שום נטיה להיכנס לרוחי באופן בו היא נכנסת אל סדר הטבע. קל יותר כמובן לדבר על הרוח מנקודת המבט של מיסטיקה ערפילית או של מושגי טבע מופשטים, מאשר להיכנס אל התהליכים הרוחיים והאימפולסים הרוחיים באורח מוחשי בדרך מדעית אמיתית, כפי שעושים עם הטבע. אנו חיים בעידן שבו חייב האדם להתחיל להבהיר באופן מודע לגבי עצמו, מה פועל ביסוד הנפשי שלו. אנו מכירים את הנסיבות שמתוכן הסתיימה התקופה בה יכול היה האדם למצוא באורח בלתי מודע את האימפולסים שהנחו אותו להתקדמות; כיום חייב האדם להתחיל להיכנס במודעות אל המישור שבו חי היסוד הנפשי שלו, ויסוד נפשי זה יוצר את המודעות.
נוכל לומר איפוא שאילו היה האדם הולך בהתפתחותו רק בעקבות טבעו המקורי הראשוני והכוחות הרוחיים הטובים של העולם, הוא היה מהווה ישות שונה לחלוטין מכפי שהינו כעת, מאחר שבמציאות הוא הלך בהתפתחות חסרת-זמן זו בקשר עם הכוחות הלוציפריים והאהרימניים שפועלים עליו זמנית. השאלה כעת היא זו: כיצד נוצר שיווי משקל בין שלושה כוחות אלו? כדי להציב שיווי משקל זה, או לפחות לדעת כיצד להציבו, יש להסתכל על הדבר שלהלן.
המדע החיצוני עושה לעצמו חיים קלים כשהוא מחלק הכל לתחומים שונים לפי העיקרון: "סכין שייכת לאכילה; כאשר הולך איפוא אדם לחנות סכינים יקנה סכין גילוח ויחתוך בעזרתו את מה שמונח על השולחן." כך בונים כיום מדענים רבים את שיפוטיהם, למשל אודות המוות. המושגים של מדעי הטבע בני זמננו לגבי תופעת המוות, אינם מתרחקים בהרבה מחדילת קיומו של אורגניזם. זה נוח, משום שאז אפשרי מה שעושים כיום בצורה גרוטסקית אלה הקוראים לעצמם חוקרים, לדבר על מוות הצמח, על מוות החיה ועל מוות האדם באותו מובן. אך דבר זה אינו שונה מלדבר על סכין ולהתכוון בקטגוריה אחת לסכין שולחן וסכין גילוח. על פי אמיתותו, מה שעשוי להיקרא "מוות" שונה הוא אצל הצמח, שונה אצל החיה ושונה שוב אצל האדם. האנשים מכלילים אותם רק משום שבשלושתם מה שרואים הוא חידלון התפקוד האורגני.
כאשר לומדים את המוות בטבע האנושי – ועסקנו לעתים קרובות בתופעת המוות האנושי – נראה המוות הזה בטבע האנושי בדרך מסוימת ככוח שיווי-המשקל לגבי הכוחות הלוציפריים. בסופו של דבר המוות אינו מתמקד בתופעה החד-פעמית, שהרי האדם מתחיל למות למעשה כבר כשהוא נולד. כאשר אימפולס המיתה נמצא בו כבר, מגשים עצמו המוות בנקודות זמן מסוימת. כל אימפולסי הכוחות המובילים אל המוות, מהווים בד בבד את אותם כוחות היוצרים את שיווי המשקל עם הכוחות הלוציפריים, שכן באמצעות המוות מובל האדם מן הנתון לזמן אל ממלכת הנצח.
אנו יודעים שישותם של הכוחות הלוציפריים מתבססת על כך שהם שייכים למעשה לממלכת הנצח, אך מעבירים את מה שעליהם לבצע בממלכת הנצח אל הממלכה של הנתון-לזמן. דבר זה לא היה מוצא את איזונו אלמלא הביאה ממלכת הנתון-לזמן אל המוות, אלמלא הוציאה את האדם מממלכת הנתון-לזמן אל ממלכת הנצח. המוות הוא המאזֵן ביחס לכוחות הלוציפריים. היסוד הלוציפרי נושא את הנצח אל תוך הזמן; המוות נושא את הזמן אל הנצח. זהו המצב בהתבטאות מופשטת – אלא שבהפשטות אלו נעוצים הרבה מאד דברים קונקרטיים.
מה עלינו לומר על אהרימן? הוא יוצר את הדומה כדומה. הבאתי בפניכם את המקרה הקונקרטי של הדומה בטבע האדם הקשור ליסוד האהרימני. לאחידות חייב להיווצר – או נוצר בפועל – משקל נגד (כמובן שאי אפשר לדבר בשפה תכליתית בלבד, ולכן נוצר משקל הנגד בפועל). חייב להתקיים משקל הנגד הזה, הפועל הלכה למעשה כנגד האחידות. אלא שלעתים קרובות מייחסים בדרך מוזרה את האחידות למשקל הנגד הזה באמצעות אחד המושגים המבלבלים, הנוצרים כאשר לא נכנסים להקשרים עמוקים יותר. משקל הנגד לאחידות הוא כוח התורשה: אנו לא רק דומים [אחידים] בצורה המבוססת על עיצובנו, אלא נושאים בתוכנו כוחות תורשה פנימיים. באמצעות כוחות תורשה אלו שאנו נושאים בתוכנו, אנו פועלים כנגד האחידות והדמיון בצורה. רק מדע מבולבל מכניס אחידות ותורשה לאותה קלחת. אנו נראים דומים להורינו, אך מקבלים מהם בתורשה בד בבד אל האדם הפנימי שלנו כוחות מסוימים השואפים להביא אותנו חזרה אל תבנית-המקור של האדם. מה שאנו מקבלים בתורשה מהווה למעשה מלחמה כנגד האחידות. התבוננות עדינה יותר בחיי האדם עשויה כבר להגיע לכך – אפילו ללא התבוננות על-חושית, בהתבוננות חיצונית לגמרי. נסו לחקור בדרך הנכונה את החיים, נסו להתבונן באנשים שנראים דומים במיוחד להוריהם, לסביהם וכן הלאה בהתאם לצורת תכונות זו או אחרת, והסתכלו אז על האימפולסים המוסריים שעברו בתורשה. תיווכחו לדעת שהאימפולסים המוסריים שעברו בתורשה פועלים באופן הרגיל כנגד עיצובי הצורה הדומים.
אם תראו את התמונות המראות לכאורה את הדמיון בין קלסתר פניהם של אנשים בעלי אישיות בולטת לאבותיהם, תראו בכל שיחד עם זאת ניתן לציין בביוגרפיה שלהם תכונות נפשיות המתקוממות כנגד אלה שמהם נבעו הזהויות הללו בצורה – והן בדיוק התכונות שהועברו בתורשה. זהו באופן מהותי אחד מסודות החיים. הורים יבינו את ילדיהם בצורה טובה בהרבה אם יוכלו לתפוס בלא דעה קדומה עובדות כאלה. סלחו לי שאני אומר זאת, אך בסופו של דבר איננו מהווים חברה שטחית. כאשר למשל לאם יש בן הדומה לה במיוחד, היא יכולה לשמוח שבנה דומה לה; אולם לצורך החינוך יכול להיות שימושי מאד אם היא תאמר כעת לעצמה: אילו תכונות אמורות להתפתח בילד זה, הדומות לאלו שבעטיין אני מתקוטטת כה הרבה עם בעלי? יש להפנות את המבט לאימפולסים קונקרטיים כאלה, שיש להם משמעות עצומה בחיים. הכרתם של אימפולסים כאלה תהיה נחוצה ביותר למשימת החינוך של העתיד, להתפתחות האנושית בעתיד. זאת משום שבעתיד לא נוכל לחנך מתוך חוקים מופשטים, אלא על פי מצע אמפירי, קונקרטי. ומצע קונקרטי ואמפירי זה לא נוצר אם אין מסוגלים לקרוא את החיים. אך לשם כך יש להכיר את האותיות. כפי שאתם יודעים, במובן קונקרטי יידרש הרבה יותר, אך לצורך האותיות הנחוצות לעתיד הקרוב די יהיה אם נכיר את שלושת האותיות – ההתפתחות הנורמלית, היסוד האהרימני והיסוד הלוציפרי. מי שאינו מכיר אותן לא מסוגל לקרוא, כפי שזה שאינו מכיר את האלף-בית לא יוכל לקרוא שום ספר… אלו הן פשוט האותיות שבאמצעותן ניתן להכיר את החיים, ללמוד לקרוא את החיים. ואפשר יהיה לנצח את הרוח האוטופית הנפוצה כל כך באנושות, רק בכך שנלמד לקרוא את החיים. דבר זה מחייב ללמוד את הכוחות הממלאים תפקיד בחיים.
כעת יכול כמובן מישהו לומר: אתה מסביר לנו כאן משהו כחכמת אדם ראשונית קדומה, אך איש אינו מסוגל למצוא אותה! זה מובן מאליו; אבל טענה זו אינה שונה מהטענה: אתה מסביר לי שבמים הזורמים כאן נמצאים מימן וחמצן, ואיני מוצא מאומה מהם. נחוץ להיכנס לנושאים כמו מהי צורה, וקודם כל ליצור עליהם מושג נכון. הבאתי פעם את ההשוואה הבאה, אותה ברצוני להביא שוב.
מישהו יכול להגיע לקובלנץ או למקום אחר כלשהו, גם לבאזל, להתפעל מנהר הריין ולהרגיש את הרושם: מי יודע ממתי זורם הריין, לבטח מזה מאות שנים, ואולי לאורכי זמן בלתי משוערים. כמה עתיק הוא הריין הזה! מה יָשָן כאן למעשה? המים שאתם רואים יהיו בעוד כמה ימים במקום אחר לגמרי, הם ייעלמו מכאן; הם לבטח אינם ישָנים, שהרי לפני כמה ימים לא היו כאן כלל אלא במקום אחר לגמרי. מה שאתם רואים כאן הוא בוודאי לא ישן. אינכם יכולים להחשיב זאת כבן מאות שנים. וכשאתם מדברים על הריין, אינכם מדברים בוודאי גם על גדות הנהר שביניהן זורמים המים. אתם מדברים בוודאי על דבר-מה שאינו עומד מול עיניכם. כשאתם מדברים על המציאות אינכם יכולים לדבר על מה שעומד בפניכם, שהרי מה שעומד בפניכם הוא זרימה-יחד של זרמים הפועלים בעולם, והוא אינו אלא מצב שיווי משקל. ובכל מקום עליו אתם מסתכלים, אתם רואים רק מצבי שיווי משקל. עליכם לחדור תחילה אל הוויות המציאות. רק באמצעות החדירה להוויות המציאות מתאפשר פיענוח האותיות של החיים.
מחר אדבר על הקשר בין האימפולסים הלוציפריים והאהרימניים ובין אימפולס כריסטוס-יהוה, כדי שתיווכחו כיצד אימפולס כריסטוס-יהוה מוצב במציאות בזרמים אלו.
—————————————————————————————