מאת רודולף שטיינר

GA172

10 הרצאות שניתנו בדורנאך בנובמבר 1916

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 8         25 בנובמבר, 1916

חייו של גלילאו לאור בעיית הגורל. האוהב האמיתי של הגורל מאת אלברט שטפן

ההרהורים הנוכחיים שלנו יעניקו לנו משמעות עמוקה ואמיתית יותר רק במידה ולא נבין אותן באופן תיאורטי בלבד, מאחר שהם אמיתות של חיים במובן הגבוה ביותר. עלינו לשאוב מתוכם תוצאות מסוימות עבור הרגשות שלנו, שעשויות לאפשר לנו להסתכל על החיים באופן שונה מאשר עושים זאת אלה שההשקפה האנתרופוסופית לא הכינה אותם לכך. החשיבה שלנו צריכה להתרחב באמצעות מדע הרוח כדי לתפוס את האמת של החיים. פירוש הדבר הוא שעלינו ללמוד להשוות את טבעה של האמת כפי שהיא פוגשת אותנו בחיים עם החשיבה החד-צדדית על האמת שמתרחשת אצל אנשים בקלות רבה. קל מאד להתרגל לכך שתהיה לנו דעה על דבר זה או אחר, לא רק לגבי עניינים יומיומיים אלא גם אודות העובדות החשובות ביותר של החיים, ואז לחזק את נקודת המבט שלנו באמצעות דעה זו, מבלי לשים לב בכלל לעובדה שניתן לראות את העולם מעמדות מגוונות ביותר. לכן, אנו יכולים להגיע אל האמת רק כאשר אנו מרגישים ומבינים איך ניתן לראות כל דבר, כל עובדה, מנקודות מבט רבות. אתאר את מהלך החיים של אדם מסוים כדי לתת לכם דוגמה למה שאני אומר. כעת אנו עוסקים במה שמכנים קרמה, המעבר של הישות האנושית דרך חיים ארציים חוזרים, הגורל של האדם, שמתבטא במהלך חייו. אנו יכולים ללמוד רבות באמצעות דוגמאות של חיים אינדיבידואליים אם אנו מתבוננים בהם נכון באור של חיים ארציים חוזרים.

בדוגמה זו, אנו מתייחסים לאדם שנולד במאה השש-עשרה. על מנת לבחון את ההשפעות התורשתיות שאנשים אוהבים להדגיש היום, נתבונן קודם באביו. האב של אדם זה שנולד במאה ה-16 היה אדם רב-צדדי למדי, אך הוא היה גם עקשן בצורה יוצאת דופן. הדבר התבטא בקשיחות מסוימת בחייו. הוא הכיר מוזיקה היטב, ניגן בקַתְרוֹס וכלי מיתר אחרים, היה לו ידע גם בגיאומטריה ומתמטיקה, ומקצועו היה זה של סוחר. הדוגמה הבאה ממחישה את קשיחותו. היה לו מורה למוזיקה מסוים שבאותו זמן במאה ה-16 היה אדם מכובד ביותר. בתור התלמיד של מורה זה, הוא כתב ספר על מוזיקה, אך זה לא מצא חן בעיני המורה, והוא מתח ביקורת עליו בספר שהוא עצמו כתב. אז התלמיד התרגז באמת, וכתב ספר אחר בו הוא כלל את כל הבוז האפשרי שהוא הצליח לגייס בתוך עצמו נגד "הדעות המיושנות והחלודות" של מורהו. אז הוא הקדיש לו את ספרו וכתב שם במפורש: "מאחר שמצאת לנכון לפנות נגדי באופן כה תוקפני, ברצוני לתת לך הזדמנות לחוות תענוג זה לעתים קרובות יותר. בלי ספק אתה ניהנה מדברים מסוג זה, ולכן אני מקדיש לך ספר זה."

בנו של איש זה הינו האדם שאני רוצה לספר לכם על חייו באופן מוסווה במידת מה. בהתאם למנהג של אותם ימים, הוא למד קודם יוונית ולטינית עם מורה מפורסם באיטליה, מפני שאביו ייחס חשיבות רבה להשכלה טובה. הוא למד את המקצועות ההומניים עם נזיר, למד מתמטיקה מאביו ובנוסף למד ציור, פרספקטיבה ועוד עם מורים אחרים. היות והייתה לו יכולת תפיסה יוצאת מן הכלל במתמטיקה ובמכניקה, הוא המשיך להצטיין בתחומים אלה, והפך לנער רב-צדדי למדי. אפילו בתור ילד הוא בנה כל מני דגמים של מכונות שהיו שימושיים בזמן ההוא. היום, אתם יודעים, ילדים בונים רק מטוסים, אבל בימים ההם נבנו ספינות אחרות. בגיל 18, הבחור הלך לאוניברסיטה ולמד קודם רפואה – תהיו סלחניים לגבי הדבר לאחר ששמעתם את הקטע מפאוסט.^[1] אך הייתה לו חוויה שונה במידת מה מהתלמיד שהכרתם מתוך הסצנה של "מפיסטו והתלמיד". הוא לא עבר את לימודי הרפואה כאילו היה בחלום, וגם לא אמר: "זה לא כל כך נורא." לא, הוא באמת לא אהב ללמוד רפואה, כי הוא ראה שהלימודים התנהלו באופן לא שיטתי, כאשר עובדה אחת באה אחרי השנייה ללא כל קשר אמיתי. אז הוא פנה לפילוסופיה. באותם ימים אינדיבידואלים מסוימים נהגו להתקיף את אריסטו, הפילוסוף היווני שעד אז זכה לכבוד רב. מאחר שאחד המבקרים האלה היה המורה שלו, גם הבחור שלנו התרגל למתוח ביקורת על אריסטו ולשנוא אותו. למרות שאביו היה אדם מוכשר בצורה יוצאת מן הכלל, הוא לא זכה לאהדה רבה. לכן לאחר שבנו למד במשך מספר שנים, לא היה לו מספיק כסף והוא ניסה להשיג מלגה עבורו. אך הוא לא הצליח, ונאלץ להמשיך להעניק לו השכלה עם הכסף שהוא הרוויח בְּזֵעַת אַפָּיו.

לאחר שבנו נאבק כדי לסיים את לימודיו ברפואה ובפילוסופיה, הייתה לו סיבה להרגיש בר מזל במיוחד. הוא התמנה לפרופסור באחת האוניברסיטאות המפורסמות ביותר בארצו, ולימד שם מתמטיקה וגם עסק ברפואה, בה הוא רכש ידע רב עוד בימיו כסטודנט. באופן כללי הוא היה מורה פופולרי למדי. אבל באוניברסיטה זו, הדברים התחילו קצת להתחמם עבורו. זה קרה בגלל ספר שהתפרסם, שהכיל תיאור של פרויקט ציבורי, פרויקט מכני. הוא נכתב על ידי אדם מכובד, שלא היה חכם במיוחד, אך הוא היה בן אצולה ממשפחה של נסיכים במדינה זו. לפרופסור שלנו, למרות גילו היחסית צעיר, לא היה שום קושי להוכיח שאין כל אפשרות לבצע פרויקט זה. הדבר עורר עוינות רבה נגדו, ולמרות שהוא כבר הצליח למשוך תשומת לב לעצמו באמצעות הישגיו, הוא כבר לא חש לגמרי בנוח באותה עיר ובאותה אוניברסיטה. הופיעה הזדמנות לעבור לאוניברסיטה במדינה אחרת, שהייתה רפובליקה. גם באוניברסיטה זו, הוא נהיה מפורסם, היו לו סטודנטים רבים, והוא נתן שעורים פרטים רבים, דבר טבעי באותה תקופה, כך שהייתה לו הכנסה מצוינת. הוא היה זקוק להרבה כסף משום שאביו נפטר והיה עליו לפרנס את אמו ואת אחיותיו. כדי שנוכל לראות את הקרמה של אדם זה באופן ברור יותר, הרשו לי לציין את העובדה האמיתית הבאה: אדם שחי באותה התקופה תיאר אותה לאחר שהאיש שלנו סיפר לו אותה בעצמו. האיש שלנו, שעכשיו לימד באוניברסיטה רפובליקנית, חלם פעם חלום בו ראה את עצמו הולך על גחלים בוערים ועל אפר, וידע שהם באים מקתדרלה שעולה באש בעיר בה הוא היה פרופסור מקודם. הוא סיפר את חלומו וכתב עליו במכתבים רבים. מאוחר יותר התגלה שבדיוק בלילה בו הוא חלם חלום זה, הקתדרלה באמת נשרפה כליל.

הוא היה מוצלח ביותר; היו לו תגליות מדעיות משמעותיות, שאחרים טענו שמגיע להם חלק מהקרדיט, כפי שהיה נהוג אז ועדיין במידה מסוימת נהוג כך גם היום, מבלי להודות לו. הוא נעשה אמיד למדי, אך בעיניו לא מספיק, במיוחד משום שהיה עליו לעבוד קשה מאד. היה עליו לתת שעורים פרטיים רבים, שהביאו לו כסף כמובן, אך דרשו עבודה רבה. בני זמנו, ומאוחר יותר גם אחרים, מספרים בצורה מעניינת איך הוא היה כה עסוק עם מוחו – אני פשוט חוזר על מה שמספרים – עד שהיה לו מעט זמן לשים לב לאימפולסים של הלב. לכן הוא היה חכם מאד, אבל לא כל כך חביב. הוא מעולם לא התחתן רשמית, אך חי בקשר לא רשמי עם אישה ששמה היה מרינה גמבה, והיו להם שתי בנות, שנשלחו למנזר, ובן, שבו הוא הכיר רשמית בתור בנו. למרות שהוא היה המורה של אנשים מפורסמים רבים – למשל הוא לימד את גוסטב אדולף, שמאוחר יותר הפך למלך שוודיה – הדברים לא היו לגמרי כפי שהוא רצה שיהיו. לכן הוא פנה לדוכס הגדול של ארץ מולדתו בה הוא היה פרופסור לפני כן. הדבר קרה ב-1610. למעשה הוא שאף לזכות ביותר פנאי, כדי שיוכל להתמסר להמצאות ותגליות. לכן מעניין להתבונן באדם זה ביותר תשומת לב מאחר שהוא היה באמת ילד של זמנו. מסיבה זו הייתי רוצה לקרוא לכם מכתב שהוא כתב כדי לקבל מעמד הולם יותר בחצרו של הדוכס הגדול. הוא כותב לידיד על התכתבותו עם הדוכס הגדול:

"מכתבו של הוד מעלתך היה מבורך ביותר, קודם כל מפני שהוא מלמד אותי שהוד רוממותו, הדוכס הגדול, אדוני, זוכר אותי, ושנית מפני שהוא מבטיח לי את המשך נדיבותו של כבודו סניור אניאס פיקולומיני, אותו אני מוקיר מעומק ליבי, וגם את אהבתו של הוד מעלתך, שגורמת לך לראות את טובתי ולכתוב לי באופן כה ידידותי על נסיבות בעלות חשיבות רבה. על שרות זה אשאר לתמיד חייב גם כלפי כבודו הסניור אניאס וגם להוד מעלתך, אודה לכם ללא גבול, ואחשיב זאת כחובתי, כהוכחה לערך שאני נותן לנדיבות שכזו, לדבר עם אדונים אלה אודות המחשבות וקשרי החיים שבהם הייתי רוצה לבלות את השנים שעוד נותרו לי. אני מקווה שתופיע הזדמנות כאשר כבודו אניאס, עם התלהבותו וכישרונותיו הרבים, יוכל לתת תשובה מוגדרת יותר לאדוננו הנערץ. מעבר ליחס הסוגד ולכניעה הצייתנית ביותר שחייבים לו כל אחד ממשרתיו הנאמנים, אני עצמי חש אליו מסירות מיוחדת מאד, ואם יורשה לי לומר, אהבה רבה. אפילו אלוהים לא דורש מאיתנו כל רגש אחר מלבד שנאהב אותו, אך אני הייתי מוותר על כל אינטרס אחר, ואין מעמד שלא הייתי מחליף בו את שלי, אם הייתי יודע שזה ימצא חן בעיני הוד מעלתו. לכן תשובה זו תספיק כדי לבצע כל החלטה שהוד מעלתו ירצה לקבל לגבי. אך אם הוד מעלתו, כפי שאנו יכולים להניח, מלא אנושיות וטוב לב, שהופך אותו לראוי לתהילה בין כל האחרים ויהפוך אותו לעוד יותר ויותר ראוי, ירצה להוסיף לשרותי אליו עוד סיפוק נוסף עבורי, אני לא אמנע מלהביע את דעתי. כבר 20 שנה מחיי, ולמעשה רוב חיי, אני עובד עד לפרט האחרון על מנת להתחלק עם כל מי שמבקש זאת ממני בכל כישרון קטן שבו אלוהים חנן אותי או שרכשתי באמצעות מאמציי שלי במקצועי. אך כעת הייתי באמת רוצה להגיע למספיק פנאי ושלווה כדי שאוכל להשלים, טרם חיי יסתיימו, שלוש עבודות גדולות כדי שאוכל לפרסם אותן. הייתי מקווה לעשות זאת אולי לכבודי וגם לכבוד כל מי שיתמוך בי במאמצים אלה, באמצעות העובדה שאולי הייתי מביא לאלה שלומדים את התחום שרות גדול יותר, מקיף יותר, ולאורך יותר זמן, מאשר יכולתי לעשות זאת בכל שארית חיי. אינני מאמין שאוכל ליהנות מיותר פנאי במקום אחר מאשר כאן, כל עוד אני נאלץ לפרנס את משפחתי מעבודתי הרשמית כמורה ומשעורים פרטיים. בנוסף, לא הייתי רוצה לעשות עבודה שכזו בכל עיר אחרת מלבד זו, מסיבות רבות שיהיה מעיק מדי לפרט. ועם זאת, החופש שיש לי כאן אינו מספיק, מאחר שעלי להקריב לפי דרישה של אדם זה או אחר שעות רבות של היום, ולעתים קרובות את השעות הטובות ביותר. לא משנה עד כמה מבריקה ונדיבה רפובליקה, אין זה נהוג לקבל ממנה שכר מבלי לספק שרות לקהילה הגדולה. כל עוד אני מסוגל לתת הרצאות ולספק שרות, אף אחד ברפובליקה אינו יכול לשחרר אותי ממחויבות זו מבלי לשים קץ להכנסה שלי; בקיצור, איני יכול לקוות ליהנות מחסות כזו מאף אחד, מלבד מנסיך אבסולוטי. ואף על פי כן, לא הייתי רוצה, לאחר כל מה שאמרתי, להֵראות כאילו אני מבקש דברים מהוד מעלתך ללא צידוק, כאילו אני מחפש תמיכה מבלי לשרת בהתאם, וללא התחייבות הולמת. אין זאת מטרתי; ההפך הוא נכון. מבחינת שרות הולם, יש לי המצאות שונות שאחת מהן אפילו הייתה מספיקה על מנת לפרנס אותי כל חיי, לו הייתי פוגש נסיך גדול שייהנה ממנה. הניסיון מראה לי שדברים בעלי ערך הרבה פחות משמעותי מביאים יתרון גדול למי שהמציא אותם, והכוונה שלי הייתה מתמיד להביא דברים אלה בפני הנסיך שלי ואדוני הטבעי במקום בפני אחרים. הוא יוכל לעשות בהם ובממציא כחפצו, ולקבל מהם, אם זה רצונו, לא רק את המַחְצָב אלא גם את המתכת. אני ממציא דברים חדשים מסוג זה כל יום, והייתי ממציא עוד רבים יותר, לו היה לי פנאי ואפשרויות טובות יותר להשיג אנשים מיומנים שאוכל להיעזר בהם בחקירות הרבות שלי. מבחינת השרות היומיומי – כלומר הרצאות ציבוריות ופרטיות –אין לי אלא סלידה כלפי השעבוד המושחת שעלי להציע את עבודתי בתמורה לכל שכר שכל קונה בוחר לשלם; אך לשרת נסיך או אדון גדול, או כל מי שכפוף לו, לעולם לא יגרום לי שאט נפש. ההפך, הייתי רוצה בכך ושואף לכך בכנות, והיות והוד מעלתך רצה לדעת ממני משהו לגבי ההכנסה שלי כאן, אומר לך שהפיצוי על השרות שלי מסתכם ב-520 גולדן זהב, שיוחלפו במספר שווה של סקודי תוך כמה חודשים, כאשר אקבל את המשרה החדשה שלי, שאני כמעט בטוח בה. חלק גדול מן הכסף הזה אני יכול לחסוך, מאחר שאני מקבל עזרה נוספת לפרנסת משפחתי דרך תלמידים פרטיים ודרך ההכנסות שלי משעורים פרטיים, למרות שאינני מחפש לתת כל כך הרבה שעורים כאלה. יש לי הרבה יותר כמיהה לזמן חופשי מאשר לכסף, כי אני יודע שיהיה לי הרבה יותר קשה להשיג מספיק כסף כדי לרכוש לעצמי איזה מוניטין מיוחד, מאשר מידה מסוימת של תהילה דרך עבודתי המדעית."

ואז האדם הזה קיבל באמת הזמנה לחצר. הדרישה היחידה הייתה שהוא יישא הרצאות באירועים מיוחדים, בהזדמנויות חגיגיות שבהן הדוכס הגדול היה אמור להופיע והיה צריך לעשות רושם טוב על מבקרים מארצות אחרות. חוץ מזה, הוא היה אמור פשוט לקבל את משכורתו ולהתמסר לחקירותיו. למשך זמן מה, הדברים התנהלו באמת כשורה. הוא זכה לכבוד רב אפילו מצד משוררים, אצילים, ונסיכים, שקיימו כל מיני חגיגות לכבודו מפני שראו בו איש דגול. הוא עצמו – היה זה ב-3 בפברואר 1613 – חיבר את הטקסט לנשף מסכות בו הוא הופיע כיופיטר היושב על כס מלכותו על עננים. היה קל לזהות אותו בתחפושת זו, ומאחר שגלילאו בדיוק גילה את ארבעת הירחים של יופיטר/צדק ונתן להם שמות של ארבעה נסיכים מהחצר, גם ארבעה הנסיכים הופיעו באירוע. היה זה מחזה בלתי רגיל, חגיגי מאד.

אך נדיבותו של הנסיך דעכה בהדרגה, ולאחר זמן מה הוא למעשה בגד באיש מלומד זה. הכנסייה גילתה שדעותיו לא תאמו את שלה. הוא חי בעוני בשנים האחרונות של חייו, ומת באכזבה אמיתית. הוא טעם עד תומו את חוסר הכרת התודה והפכפכותו של הגורל. הוא למד לעומק כיצד מתנהגים בסופו של דבר נסיכים מסוימים, והוא חווה את שנאת הכמורה.

סיפרתי לכם את העובדות של חייו של בן אנוש. אך כעת הייתי רוצה לספר לכם את סיפור חייו באופן שונה, מפרספקטיבה אחרת.

ב-18 בפברואר 1564 נולד גלילאו הדגול.^[2] אביו, וינצ'נצו גליליי, ידע היטב מוזיקה, ניגן היטב בקַתְרוֹס ובכלי מיתר אחרים, עסק בגיאומטריה, ובהתחלה לימד את בנו מוזיקה בעצמו. הנער המשיך את לימודיו בלטינית ויוונית עם מורים מכובדים; למד את המקצועות ההומניים עם נזיר, ולאחר מכן הלך לאוניברסיטת פיזה שם למד רפואה ללא סיפוק גדול, ואז פנה לפילוסופיה, והפך למתנגד לאריסטו תחת השפעתה של המגמה האנטי- אריסטוטלית של זמנו. בתקופה ההיא הוא היה כבר גאון כזה עד שיום אחד, כאשר ישב בקתדרלה של פיזה והתבונן בנברשת הכנסייה המתנודדת, הוא גילה את עקרון האיזוכרוניזם של המטוטלת, תגלית חשוב ביותר שמשמעותי מאז ועד היום. על אירוע זה מספרים בני זמנו של גלילאו. נאמר לי לעתים קרובות שסיפור זה הינו מיתוס, אך אמשיך לספר אותו מפני שהוא אמיתי.

למרות חשיבותן של מחשבותיו של גלילאו כאשר הוא התבונן בנברשת המתנודדת של הכנסייה, אביו לא הצליח להשיג עבורו מלגה. ואז, לאחר שהוא המשיך בלימודי גיאומטריה, הוא נהיה פרופסור באוניברסיטת פיזה. שם הוא נתן הרצאות במתמטיקה בתמורה 60 סקודי בשנה, וגם עסק ברפואה. אנו יודעים שהוא אכן עסק ברפואה מתוך מכתב שהוא כתב לאביו בו הוא ביקש שישלח לו את הכתבים של הרופא הקדום גלן בתור מדריך. הוא מתח ביקורת חריפה על קוזימו,^[3] בעל עמדה גבוהה אך אדם פזיז, ושהתפרסם באותו זמן. אז הדברים התחממו מדי עבורו בפיזה, ומאחר שקיבל הזמנה ללמד ברפובליקה הוונציאנית, שהעריכה אותו יותר מאשר המדינה בה הוא נולד, הוא עבר לפדואה בשנת 1592. גלילאו גליליי הפך לפרופסור באוניברסיטת פדואה והעביר הרצאות מצוינות במתמטיקה ובתחומים דומים; הוא גם בנה שעון שמש על פי עקרונות מיוחדים, ושכלל את הידע במכניקה. זה קרה שם שג'אמבטיסטה דוני במכתביו על חלומות כתב שגלילאו חלם את החלום שסיפרתי לכם עליו; זה היה החלום בו הוא הלך על גחלים ואפר. הקתדרלה של פיזה נשרפה בזמן שגלילאו חלם את חלומו, והוא כתב על זה במכתבים לרבים מבני זמנו. באותו הזמן בערך הוא המציא את המעגלים הפרופורציוניים והמכונות להרמת מים, עשה תגליות חשובות בקשר לטלסקופ והתרמוסקופ, וכתב הערות לגבי הברומטר ודברים אחרים, שעבורן אנשים רבים ביקשו לקבל קרדיט, למרות שברוב המקרים יש ליחס אותם לגליליאו בלבד. כבר סיפרתי לכם את הסיפור של מערכת היחסים שלו ללא נישואים; זה קרה כמו שסיפרתי, לכן אין צורך שאחזור עליו. גם מכתבו נכתב כפי שסיפרתי לכם. הוא חזר מפדואה למדינה בה נולד, והדברים קרו כפי שסיפרתי. גלילאו היה זה שהפיק את נשף המסכות בו הוא הופיע כיופיטר יושב על כס מלכותו על העננים, והוא היה זה שנתן את השמות של האחים מדיצ'י לארבעה הירחים של יופיטר/צדק, שהוביל לכך שהם הופיעו בחגיגה זו. העובדה שהכמורה לא התייחסה אליו טוב, ושבנוסף לכך, הנסיך שלו בגד בו, ידועה מההיסטוריה. למרות שיש אמת בכל מיני דברים הקשורים בכך שהוא התכחש לאמונתו המדעית, הטענה של כולם שהוא אמר "ואף על פי כן, נוע תנוע" אינה אמיתית. אני ציינתי זאת לעתים קרובות.

אז כך הדברים עומדים כאשר משחזרים אותם מנקודת מבט אחרת. שימו לב שלמרות שלא סיפרתי דברים שקריים בפעם הראשונה, סביר להניח שהתחושות שלכם לגבי האיש לא היו זהות לאלה שחוויתם כאשר סיפרתי את הסיפור בפעם השנייה. ותסכימו גם שהתחושות שהיו לכם בפעם השנייה היו בהחלט אלה שיש כמעט לכל אדם כשהוא חושב על גלילאו, האסטרונום. תבינו מכך שהרבה ידע חסר במה שרבים חושבים. הם בהחלט אינם יודעים הרבה על גלילאו, אך חושבים וחשים דברים אודותיו, לא בגלל מה שהם יודעים, אלא מפני שלשם גלילאו גליליי יש משמעות מסוימת בהיסטוריה.

אך עלינו לקחת בחשבון את העובדה שלמה שאדם יוצר באמצעות גאוניותו יש משמעות עבור העולם הפיזי. העובדה שיש ירחים סביב צדק הייתה תגלית בעלת חשיבות עצומה עבור האבולוציה של כדור הארץ, אך אין לה כל חשיבות מבחינת עולם הרוח, כלומר עבור הישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר. כך זה גם עם שאר התגליות של גלילאו. יש להן משמעות גדולה עבור כדור הארץ. אז מה היה התוכן של מה שסיפרתי לכם בפעם הראשונה? היה זה גורלו האישי של גלילאו. חוץ מהעובדה שגלילאו היה איש חשוב הודות לתגליותיו הארציות, מדובר היה בגורלו האישי, באומללות שהוא חווה בייעודו המקצועי, ואולי בנאמנותו כלפי הנסיך, וכן הלאה. במילים אחרות, קודם סיפרתי לכם מה היו ענייניו היומיומיים, אך מאחר שהדבר קשור אליו אישית, יש לכך משמעות גם כאשר הוא נושא אותו דרך שער המוות, ועליו לפתח אותו בין המוות ללידה החדשה. עלינו להתעמק בחקירות מסוג זה כדי לחנך את עצמנו בנוגע לשאלת הגורל האנושי, שנוגע בחיים באופן כה עמוק. עלינו לעשות זאת דווקא בהקשר של חיים אנושיים משמעותיים, מפורסמים.

היום מדברים הרבה על תורשה ושאלות רבות נחקרות אך ורק מנקודת מבט זו. סיפרתי לכם קודם את סיפור חייו של גלילאו כך שיכולתם להתבונן בו ללא דעות קדומות. חיברתי את חייו לאלה של אביו, כך שאולי שוב קיבלנו דוגמה טובה של חשיבה נכונה אודות שאלת התורשה. כמובן אי אפשר לחשוב נכון עליה מבלי לקחת בחשבון את קיומם של חיים ארציים חוזרים ונשנים. בתהליך חשיבה כזה, התורשה אינה חסרת משמעות, אלא ההפך הוא נכון, היא משמעותית ביותר. אך עולה גם הקשר בין התכונות שהועברו בתורשה לבין מה שהישות האנושית מורידה איתה מעולם הרוח דרך האינדיבידואליות שלה כתוצאה מחיים ארציים קודמים. כאשר ברצוננו לקבוע מה באמת עבר בתורשה, עלינו פשוט להתבונן בעובדות החיים.

בהזדמנות אחרת הפניתי את תשומת ליבכם לעובדה שהמדע אינו לוקח בחשבון כלל את תקופת ההתבגרות, למרות שהיה עליו לעשות זאת כאשר דנים בתורשה. עד לתקופה זו, האדם חייב לשאת איתו את כל האימפולסים התורשתיים. את מה שבא מאוחר יותר יש לייחס לנקודה אחרת בזמן. הזכרתי זאת לפני שבוע. אם כך, אז מה באמת עובר בתורשה? התבוננות נטולת דעות קדומות בעובדות הבאות הינה הוכחה לדרך לגמרי שרירותית בה מפרשים המדענים את הדברים בתחום זה, אך בכלל לא מסוגלים להבין אותם. מאחר שהדבר ידוע לכל מי שמסוגל להתבונן בחיים, כל פסיכיאטר בוודאי יודע שיכולים להיות שני בנים במשפחה שיש להם את אותם הפוטנציאלים המורשים. נגדיר את שני הסטים של פוטנציאלים מורשים שיהיו אולי דומים. קודם כל, יש נטייה מסוימת לחשוב על מושגים וקשרים וליישם אותם לכיוון החיים החיצוניים; שנית, יש – איך נקרא לזה? – התנהגות או תנוחה אופנתית מסוימת כמו זו שאנשי עסקים חייבים לאמץ. היו פעם שני בנים שלשניהם היו תכונות אלה; כלומר, מודעות עצמית מסוימת וכתוצאה ממנה העזה מסוימת בלהגשים את מה שעלה בתוכם. אלה היו פשוט תכונות מורשות, וכך יש להבין אותן באופן כללי. אך כעת השאלה היא: מה כל אחד מהם הפך להיות? באיזה מסלול הלכה הקרמה שלהם? אחד מהם הפך להיות משורר בעל הישגים מכובדים למדי. השני הפך לרמאי. היה ניתן ליישם את התכונות המורשות בשני הכיוונים; אינדיבידואל אחד יישם אותן בכיוון אומנות השירה, והשני בכל מיני רמאויות. כל מה שהגיע מהחיים הפיזיים היה דומה אצל שני האחים. יש באמת ללמוד את הדברים הללו לעומק וברצינות, ולא באופן בו לומד אותם לעתים קרובות המדע של היום. למעשה, אנו רואים לעתים קרובות שהאנשים עצמם קולטים את העובדות בצורה הנכונה, אך הם אינם מסוגלים להבין אותן מפני שחסרה להם היכולת לחבר אותן לחוק הגדול של חיים ארציים חוזרים ונשנים.

תחת השפעתם של הזרמים של זמננו, אנשים בכמה אזורים החלו לחשוב על כיצד יהיה אולי אפשרי לסייע לטבע על פי הקו הפיזי של התורשה, הזרם של התורשה, כפי שאומרים המטריאליסטים – הם אינם אומרים "ההשגחה האלוהית". ראשם המבריק של אינדיבידואלים רבים נדחף במיוחד להרהר באופן בו ניתן להביא לעולם צאצאים בתקופתנו העצובה. אך בראשם של רוב האנשים, שאלה זו זהה לזאת שעוסקת באופן בו ניתן לעזור למשפחות להוליד כמה שאפשר יותר ילדים; כלומר איך ניתן לקבוע מדעית את התנאים ההכרחיים ללידת מספר הצאצאים הגדול ביותר האפשרי. מי שיכול לראות מעבר לדברים יכול לחזות בקלות מה הולך לקרות. אלה שמציגים את התיאוריות המדעיות שלהם אודות התנאים הטובים ביותר על מנת ליצור צאצאים עתידיים יגיעו למסקנות מוטעות לחלוטין, פשוט מפני שהם מסרבים ללמוד משהו. כל מה שעליהם לעשות הוא להתבונן בתוצאות באותם המקרים כאשר היו קיימים תנאים מצוינים ליצירת צאצאים. למשל, המקרה של יוהאן סבסטיאן באך^[4], שהיה הקנטור של בית הספר הנספח לכנסיית תומאס הקדוש שבלייפציג לפני כמאתיים שנה, ושניגן הרבה מוזיקה עם עשרה בניו בעלי כשרון מוזיקלי. אף אחד אינו יכול לומר שמשפחה זו עם עשרה בנים הייתה לא פורה. ניתן לחזור בזמן עד לסבא של הסבא של יוהאן סבסטיאן באך. גם לו היו בנים. היו כל כך הרבה בנים לאורך הדורות שכמעט כל המשפחה הייתה פורה כמו יוהאן סבסטיאן עצמו. כלומר, מה שמהווה תנאים חיוביים על מנת להוליד צאצאים היה נוכח במשפחה זו בצורה הבולטת ביותר. אך עוד לפני 1850, מאה שנים לאחר מותו של יוהאן סבסטיאן באך, כל המשפחה נכחדה; לא נשאר אף צאצא אחד. שם יש לנו מה לחקור. לכן, כאשר אנשים עם השיטה החדשה שלהם יציגו את ממצאיהם לגבי תנאים לכאורה חיוביים, הם לא יוכלו למנוע את היווצרותן של משפחות עם עשרה בנים, אך לאחר 50 שנה משפחות אלה אולי כבר לא יהיו קיימות.

מחר נדבר שוב על האופן בו נוצרים תנאים שבהם האנושות מתפתחת, ואיך תנאים אלה שונים לגמרי מאלה שהשקפת העולם המבוססת על הפילוסופיה הטבעית שואפת אליהם מתוך בורות מוחלטת. אך השקפת עולם מדעית זו אינה אלא אחת מהתופעות של המטריאליזם. כבר אמרתי שאלה המכירים את החוקים הבסיסיים של השקפת העולם האוקולטית יודעים שבאמצע המאה ה-19 הגענו לנקודה השפלה ביותר – או כפי שהמטריאליסטים יקראו לה, הנקודה הגבוהה ביותר – של חשיבה, רגש ורצון מטריאליסטיים. כבר למדנו דברים רבים הקשורים לחשיבה מטריאליסטית זו, ועלינו ללמוד עוד דברים רבים. אך בולטת שוב ושוב העובדה שאפילו אנשים בעלי כוונות טובות אינם מוכנים ללמוד להכיר את האימפולסים המטריאליסטים השולטים במעמקים ובגבהים בכל הקשור לתפיסה האנושית ולרצון האנושי. כאן באופן מפליא באמת אנשים אינם מוכנים להתמסר לראיית העולם בעיניים פקוחות. מה יעלה בגורלו של העולם אם הדעות שהתפשטו בכל כדור הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19 ימשיכו להתפתח עוד? במהלך הרצאות אלה יהיה עלינו לדבר על הסיבות הפנימיות העמוקות לדברים אלה בתקופה שלנו.

אך אנו חייבים לעמת את נפשנו עם השאלה עד איפה באמת הרחיקו לכת הדברים בתחומים מסוימים. המאה ה-19 הייתה התקופה בה הוצגה ההשקפה שמדען אמיתי אינו יכול לקבל את המושגים הילדותיים והאבסורדיים של הדתות העתיקות. מה שנשמר בדתות אלה – ואנו נדון באופן בו הוא נשמר – נחשב לסתם ילדותיות. על פי השקפה זו, אדם נאור אמור להתעלות מעל ההנחה שקיים באדם אורגניזם רוחי-נפשי ושיש להבדיל בינו לבין בעלי החיים. נעשה ניסיון לא רק לקבוע קשר פיזי בין בני האדם לחיות, אלא גם להוכיח שבני האדם אינם אלא חיות, כלומר הם פשוט שונים במקצת משאר החיות, כשם שבעל חיים אחד שונה מבעל חיים אחר. זה מה שאנשים אלה רצו להוכיח, ומנקודת מבט זו נכתבו לא רק ספרי היסטוריה של הטבע, אלא גם טקסטים פסיכולוגיים. תוכלו לבחור באופן אקראי ממה שכתבו האנשים המובילים במאה ה-19, ותמצאו לאיזה תפיסות הגיע האדם.

יש כאן ספר לפני; במובן מסוים ספר זה מייצג השקפות מכריעות ומשמעותיות ביותר של המאה ה-19 כי הוא עוסק בנפש האדם. בספר נעשה כל מאמץ אפשרי להוכיח שהנפש הינה משהו שמדברים עליה אנשים טיפשיים מזמנים קדומים ומעכשיו. הוא נכתב ב-1865, אך דעות אלה התפשטו, ולמרות שיש אנשים היום האומרים שהן כבר מאחורינו, הן עדיין כאן, עמוק בתוך חיי הרגש והתרבות הכללית. הספר עוסק בנפש האנושית, אך יש בו מאמץ מיוחד להראות שנפש החיה הינה זהה לנפש האדם. תמצאו בספר הגדרה של נשים וגברים. המחבר טוען שהנשים מייצגות בתכונותיהן המיוחדות נטייה גדולה יותר לרוחניות, בעוד שהגברים מייצגים יותר את הנטייה למטריאליזם. במילים אחרות, על פי אמירה זו, הרוחניות הינה חולשה של נשים! ואז המחבר מציין שישנם פסיכולוגים משוגעים שמדברים עדיין על אני שמבדיל בין האדם לחיה. אך הוא טוען בעדינות שהחתול, למשל, מראה שגם הוא אומר "אני"; שיש לו את אותו סוג של מודעות האני, כך המחבר מביע זאת, כמו לפסיכולוגים המעורפלים והסופר-רגישים שלנו, מפני שמודעות האני של החתול אינה שונה במאומה מזו של האדם. ואז יש קטע מצוטט מספר אחר שאיתו המחבר מסכים לחלוטין. אקרא לכם את הקטע הזה, ואני מבקש מכם לסלוח על כך שהשפה קצת לא אלגנטית, אך אין זו אשמתי. זו אשמת הפילוסופיה שהתפתחה תחת השפעות כאלה וששואפת להשפיע על אימפולסים חיים בעתיד, בטענה שהיא הפילוסופיה היחידה שראויה לאדם כיום. זהו הקטע:

"התיאולוגים והמטפיזיקאים של העידן שלנו טוענים שהאדם הינו החיה הדתית היחידה. טענה זו שקרית לחלוטין, והטעות עולה בקנה אחד עם זו שנשמעת מפי מטיילים מסוימים בעולם, שמסיקים מהעדר טקסים מאורגנים שהדת אינה קיימת בקרב עמים פראיים מסוימים. אצל חלק גדול של כל המינים של בעלי החיים, כולל אפילו אצל הרכיכות, יש סימנים של פטישיזם ועבודה של כוכבים. [אז אנו מוצאים בקרב הרכיכות ובעלי חיים אחרים סימנים של פטישיזם ועבודת כוכבים.] אלה שהכי דומים לאדם חיים באנתרופומטריה [עבודת האדם כאל] פוליתיאיסטית אמיתית. הכלב שלנו נובח לירח ומיילל בקול מיוחד כאשר הוא נמצא על שפת הים; בזמנים מסוימים ניתן גם לראות אותו משתמש בכל סוג של מים מטהרים שהוא יכול למצוא ומבצע טקסים פחות או יותר מעורפלים. מי יכול להוכיח שמעולם לא היו כוהנים גדולים בקרב הכלבים? מה יכול היה לבזות את החיה המסכנה עד כדי כך שהוא מלקק את היד שמכה אותו אם לא רעיונות דתיים ואמונות טפלות? כיצד יש להסביר, אם לא על בסיס אנתרופולטרי עמוק, את העובדה שחיות רבות חזקות ופעילות יותר מהאדם נכנעות לו מרצונן? כמובן, יאמר שהחיה לעתים קרובות אוכלת את האלוהים שלה, אך הפחד, לפני כל דבר אחר עלי אדמות, יצר את האלים… חוץ מזה, אנשי הכתות של רוב הדתות גם אוכלים את האלים שלהם! "

שם הספר שמסכים עם השקפה זו הינו מטריאליזם ורוחניות, והוא נכתב על ידי לבלה^[5] עם הקדמה מאת לים,^[6] איש שיצר סדרה שלמה של כתבים. ב-1871 הוא נבחר להיות חבר באספה הלאומית ובאותה שנה הפך לחבר באקדמיה. אותו לים, אדם מוכר בכל העולם, כתב את ההקדמה לספר זה. הוא עוסק בנפש האדם ופשוט מביע באופן מודגש מה פועם בנפשות רבות היום. רק מהסיבה שאנשים אינם נוטים להתבונן בחיים, הם לא רואים את ההשפעה החשובה שיש לכך על מהלכה של האבולוציה האנושית, לעצבותם וכאבם של כל מי שרואה לתוך הדברים האלו.

וכך רציתי להציג בפניכם דוגמא, שאיננה בודדה כלל, לנוכחותן של השקפות מטריאליסטיות במחצית השנייה של המאה ה-19.

כעת נשאל האם השקפות כאלה נטולות משמעות עבור החיים החיצוניים. האם הן אינן חודרות בהדרגה לתוך חיים אלה? האם הן אינן מעצבות את החיים החיצוניים האלה? רק אתמול נשלח אלי ספר שכתב אותו חבר, השוויצרי הצעיר אלברט שטפן.^[7] בספר הוא מצליח לשים לב לזרמים שונים של זמננו מפני שהוא במובן מסוים חדור על ידי אותם אימפולסים שעובדים בתוך מדע הרוח. שטפן הצעיר מתאר קצת ממה שיכול לחוות אדם שמרשה להשפעות של המטריאליזם על עיצוב העולם החברתי להשפיע עליו.

ברומן שלו, שנקרא האוהב האמיתי של הגורל, ישנה דמות בשם ארתור שרושם קטע מחייו למטרה מסוימת. מדובר כמובן בקטע מרומן, אך הוא מתאר הרבה ממה שפועם כיום בחיים. ארתור מתאר קטע מאותו חלק של חייו שבו המטריאליזם אוחז באנושות ומעצב את הסדר החברתי. ארתור אומר:

"בגיל 21 הלכתי לעיר הגדולה בפעם הראשונה – לעיר אחרת מזו שאני גר בה כעת – על מנת להתחיל בלימודיי.

ביום שהגעתי התבוננתי ברחובות. ירד גשם. הכול היה קודר ומלוכלך. האנשים כולם צעדו באותו קצב אדיש אך נמהר, אחד בדומה לשני. הרגשתי שמציפה אותי מיד תחושה של ריקנות ושממה פנימית. עצרתי מול לוח מודעות כדי לראות איפה אוכל לבלות את הערב. קראתי פלקט שקרא לאנשים להגיע לאספה למען איסור משקעות אלכוהוליים. בא איש עם מיכל דבק והדביק על הפלקט הזה פוסטר עם בקבוק בירה.

סימן העידן שלנו עצמו – פלקט למען האנטי-אלכוהוליזם – ועליו מודבק פוסטר של בקבוק בירה!

אז פתאום הבנתי את משמעות מצב הרוח שהשתלט עלי מאז שהגעתי לעיר הזאת: זה טיפשי לרצות לשפר את בני האדם.

בשני הצדדים של הרחוב עמדו נכים, אך לאף אחד לא היה זמן להרהר בצרותיהם. נשים עברו והציעו את עצמן, ואף אחד לא הראה רחמים או כעס. פתאום נראה לי כמעט מדהים שבעלי החנויות לא יצאו מן החנויות שלהם כדי לשבור את הכול לחתיכות ולצעוק: "מה זה משנה?" אבל אז ראיתי שהסיבה היחידה שבגללה אנשים לא התייאשו הייתה שהם היו כבר יותר מדי אפורים, יותר מדי ערמומיים, יותר מדי רמאים. הם הרגישו יותר מדי בבית בסמטאות אלה.

האם נואשתי אז? עלי להודות שינקתי בתאווה את מצב הרוח של הסמטה זו. ברעד של השתוקקות למוות שאבתי פנימה את הביטחון שהכול נמצא בדרך לחורבן. האנשים בהם פגשתי הראו סימנים בולטים של התנוונות. מהבתים נדף ריח רקוב של שחיתות. נראה שאפילו השמיים האפורים מפילים משהו כבד ובלתי נמנע מענניהם.

התחושה התחזקה בי. בהלך נפש זה חיפשתי באופן כמעט לא מודע סמטאות יותר ויותר אפלות. נכנסתי לחצרות מלאי זבל. הסתכלתי דרך חלונות והייתי עד לפשעים נוראיים. קראתי את המודעות שדחפו לי ליד נוכלים וסרסורים. לבסוף עליתי על אחד האוטובוסים שסערו בכוח אדיר ברחובות. סגרתי את עיניי. הרעש הרועם הדהד בתוכי כמו מזמור של מוות.

פתאום האוטובוס נעצר. התכופפתי ושמעתי כמה מילים אדישות. ילד רץ מעבר לכביש, נתפס תחת גלגל ונלקח משם מת. המשכנו בדרכנו.

מאותו רגע משהו בתוכי היה משותק. כעת יכולתי לראות איזה דבר זוועתי היא העיר הזאת, והיא כבר לא זעזעה, הכעיסה או הגעילה אותי. היא נראתה לי טבעית לחלוטין.

ועוד יותר: הייתי חייב לצחוק על כל מי שרצה לשנות אותה.

האם מישהו יכול לנוע אחרת בקדחת הזאת של רעב, צמא ותשוקות?

אבי בא ממשפחה של כמרים. הוא למד מדעי טבע וספג את ממצאיהם בהתלהבות גדולה. זה הפך אותו לבעל חשיבה בהירה, לאיש יסודי ורחב אופקים, ובמובן האמיתי ביותר של המילה, אנושי. הוא השתמש בכל כוחותיו כדי לחקור את העולם החושי. העל-חושי לא עניין אותו. לפחות אני לא למדתי עליו דבר ממנו.

בילדותי אימצתי את השקפותיו על העולם מבלי לחקור האם התיאוריות שלו אולי חד-צדדיות, בדיוק כמו שילד מעריץ מקבל את האמת מאביו. אך עדיין לא היה לי אותו חוזק של אופי שרוכשים במהלך החיים, וגם לא הדתיות שהוא ירש מאבותיו, שאותה הוא הכחיש, אך שבכל זאת הייתה חלק מטבעו. לא היה לי נכס כזה שאוכל לחיות ממנו. לא לימדו אותי בנעוריי הרגלים שקשורים באמונה דתית, שיכלו להעשיר ולהעמיק את נפשי ויכלו להמשיך להשפיע עלי."

כעת היזכרו במה שאמרתי לעתים קרובות –אני מפנה את תשומת לבכם לכך כבר שנים – שהדור הראשון עדיין יוכל לחיות עם המטריאליזם מפני שהוא חי תחת ההשפעה הרוחנית שקיבל מהאבות הקדמונים, אך הדור שיבוא אחריו יתנוון תחת מטריאליזם וייהרס. זה משמח – אם דבר כזה יכול להיות משמח – שאמת זו עוברת כעת אפילו לתוך הספרות. המספר של סטפן ממשיך:

"אולי זאת הסיבה שבגללה לידע המדעי הייתה השפעה שונה עלי מאשר על אבי. הירושה הפנימית ההיא מנעה ממנו להעביר אל תוך החיים את מה שהוא רכש כידע. במקרה שלי הדבר היה שונה למדי; יום אחד זה השפיע עלי כך שהוא הפך את כיוון רצוני.

אבי הודה בכך שהוא מקבל סיפוק אינטלקטואלי כאשר הוא מהרהר בכך שהאדם נעלם לאחר המוות ואינו קיים עוד. הביטחון בכך, וזה אכן נראה בטוח, עורר בי מעין דחף אקסטטי להרוס את עצמי, וכתוצאה מכך, אכזריות חסרת רגש ותאווה לפשע."

לפני זמן לא רב הצבעתי על כך שהאנושות המודרנית אכזרית אפילו בשימוש שלה במושגים. כעת אנו קוראים כאן:
"באותו ערב, הפכתי לריק, חסר רגש ואכזרי, ולא אמרתי לא לתכונות אלה. בתקופה שלאחר מכן חייתי לגמרי ללא כל ייסורי מצפון. ומאחר שהפעולות שלי נבעו לא מתוך דחף שלא יכולתי לשלוט בו, אלא מהגיון וכוח רצון מסוים, ההשפעה עליי הייתה הרסנית כפליים. ידעתי זאת. הייתי מושחת לחלוטין."

עכשיו הוא מספר כיצד הוא הצטרף לחבורה של אנשים שליליים, השפיע לרעה על עוד מישהו וכן הלאה. את זה תוכלו לקרוא בעצמכם. אך יש עוד קטע קצר שהייתי רוצה להפנות אליו את תשומת לבכם, מפני שהוא סימפטומטי. כמה מחבריו של ארתור נמצאים ביחד, כולם אנשים "מכובדים", בעלי כוונות טובות ביותר בתוך הקבוצה. אך בהזדמנות אחת ארתור חייב להתחמק משם, ואז הוא יושב לבדו ליד שולחן ריק. סטפן מספר את האירוע כדלקמן:

"לאחר זמן מה התיישב מולו גֶ'נְטְלְמֶן, שפניו עשו עליו רושם חזק מפני שהיו דומות בצורה מדהימה לשלו. הם היו חיוורים, רזים, מגולחים בצורה נקיה, אך עם יותר קווים דומים לאלה שבפני מכשפה.

נכנס רוכל, הרכיב משקפיים על אפו, פתח את החוט שקשר ביחד צרור גלויות עם תמונות ובזריזות יד הניח אותן קודם בפני ארתור, ולאחר מכן בפני האיש הזר, כאשר הוא כל הזמן מתבונן בפניהם כדי לראות מה סיכויו. ארתור הפנה לו את הגב בתחושת גועל. הזר הסתכל על הגלויות בתשומת לב, בחר כעשר, שם אותן ביחד וקרע אותן לגזרים. "לאנשים אלה לא צריך לתת שום הזדמנות להרוויח משהו," הוא אמר לארתור. "כמובן, הוא יזמין מספר כפול מהגלויות שקניתי. הן היו הנוראיות ביותר. אבל ראיתי כאן זוגות רבים, אנשים ונשים הגונים ממעמד הפועלים, ופחדתי שהוא יראה להם את הגלויות האלה."

"איך מישהו יכול בכלל להסתכל על תמונות כאלה?" שאל ארתור.

"תתמסר לרגע, ללא התנגדות, לאדים כאן, ותראה שנוצרות בנפשך דמויות שתנועותיהן מכוערות בדיוק כמו אלה המוצגות בגלויות. מה הם מקומות הבילוי שלנו היום אם לא גיהינום? עליך רק לבדוק את רגשותיך לאחר שאתה יוצא ממקומות אלה– עשן, אדים רעילים, זונות. אתה לא לוקח מהם שום דבר אצילי."

"אז מדוע אתה נמצא כן, במקום מסוכן זה?" שאל ארתור.

"מפני שנראה לי הכרחי שיהיה כאן מישהו שנגעל. המחשבה של חיוניות הגועל בתקופה שלנו עלתה בי לפני כמה ימים בתערוכה של וָזות יווניות. היוונים לא היו זקוקים לסלידה כדי להגיע ליופי. הם חיו בתוך היופי מן ההתחלה. אך אנחנו זקוקים לתחושת הגועל אם ברצוננו לעמוד בחיים באופן מלא, כדי להעריך את העולם נכון, כדי להגיע לרוח בתוכנו, כדי להגן על האלוהים בתוכנו. אצל היוונים המצב היה שונה. כאשר הם התמסרו לחיים, הם גם הגשימו את חוקי הרוח. הם לא היו צריכים להגן על עצמם ולדאוג להיות חמושים כל הזמן. עבודת האדם בכל מקום הפכה את הישות האנושית ליפה – המבנים, האומנות, המנהגים, הכלים, עד לדבר הקטן ביותר. אבל אנחנו הופכים למכוערים דרך כל מה שנמצא סביבנו – הרחובות, הפלקטים, הסרטים, המוזיקה הפופולרית – הכול הופך אותנו לעקרים, הכול הורס אותנו…"

יש כאן שאלה שעלינו לחקור: מה שחי קודם בעולם החשיבה, ובעולם הרגש, כיצד הוא זורם לתוך העולם של החברה? אין תועלת בסתם לישון לאורך כל החיים, מבלי לדעת מה פעל בתחתיתם לפני שהם הגיעו לתוצאתם הסופית. כי בסופו של דבר, הסיבה שבגללה אדם כזה, שספג לתוך עצמו משהו ממדע הרוח, מתאר את החיים האלה באופן כל כך מדויק היא מפני שיש לו עיניים לראות אותם.

—————————————————————————————————-

1. לפני ההרצאה הזאת, הוצגה סצנה מפאוסט, חלק ראשון: מפיסטו והסטודנט. ↑
2. גלילאו גליליי (1564-1642). המכתב הינו קטע מ"גלילאו גליליי" מאת אנג'לו דה גוברנטיס, Deutsche Revue (מרץ/אפריל, 1909). ↑
3. קוזימו דה מדיצ'י הראשון (1519-74), דוכס של פירנצה (1537-69) וסוכס גדול של טוסקנה (1569-74). ↑
4. יוהאן סבסטיאן באך (1685-1750). ↑
5. אלפונז לבלה (Alphonse Leblais), מטריאליזם ורוחניותMatérialisme et Spiritualisme (פריז, 1865). ↑
6. מקסימיליאן לים (Maximilian Lime) (1801-81) היה פילוסוף, בלשן, וחסיד של אוגוסט קומט (Auguste Comte) (1798-1857) הפוזיטיביסט. ↑
7. אלברט סטפן (Albert Steffen) (1884-1963), משורר וסופר שוויצרי, יושב ראש האגודה האנתרופוסופית לאחר מותו של רודולף שטיינר. ↑