מאת רודולף שטיינר

GA172

10 הרצאות שניתנו בדורנאך בנובמבר 1916

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 3 דורנאך, 6 בנובמבר, 1916

הקשר בין הנפשי-רוחני לפיזי בזמן השינה והערות. המעורבות של ממלכת בעלי החיים בחוכמת העולם. מערכת היחסים בין הפעילות היצירתית של האדם והעיסוק במקצועו לבין האבולוציה השלמה של כדור הארץ. יעקוב בומה (Jacob Bohme)

כעת ברצוני לגשת לסוגיה בה אנו עוסקים מנקודת מוצא אחרת. במדע הרוח עלינו להתקדם באופן כזה שאנו מקיפים את הבעיה, במובן מסוים, וניגשים אליה מנקודות וכיוונים שונים. כאשר אנו מתבוננים בחיים כמו של גֶתה, יש דבר אחד בולט שעשוי להוות חידה עמוקה באבולוציה של האנושות. זה כך גם כשאנו לוקחים בחשבון חיים חוזרים ונשנים על כדור הארץ וכוללים אותם בחקירה של האופן בו מעוצבים חיי האדם. הבעיה היא זאת: מהי הסיבה לכך שאינדיבידואלים כמו גֶתה מסוגלים ליצור משהו כל כך משמעותי מתוך טבעם הפנימי, כפי שהוא עשה במיוחד דרך פאוסט, ועל ידי כך להשפיע במידה כה חשובה על שאר האנושות? איך זה קורה שאינדיבידואלים מסוימים מובדלים משאר האנושות ונקראים על ידי גורל קוסמי לעשות משהו בעל משמעות כה גדולה? אנו משווים חיים ויצירה חשובים כאלה עם חייהם ויצירתם של כל אדם, ושואלים את עצמנו: לאיזה מסקנה ניתן להגיע מהבדל בין החיים של כל אדם רגיל לבין חייהם של אינדיבידואלים דגולים אלה?

לשאלה זו אפשר לענות רק כאשר אנו מתבוננים בחיים יותר לעומק בעזרת הכלים שמדע הרוח מעניק לנו. קודם כול, כל מה שאדם יכול לדעת, במיוחד בתקופה שלנו, מיועד להסתיר ולהסוות דברים מסוימים ולנתק אותם מחשיבה החופשית מדעות קדומות. זה גורם לכך שבתחום מדע הרוח לעתים קרובות נצטרך להתאים את מה שאנו אומרים למה שאחרים מסוגלים להבין.

התיאור שאנו מציגים בדרך כלל במדע הרוח הוא שהאדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, ואני. כאשר אנו מסבירים את ההתחלפות בין ערות לשינה, אנו אומרים שבמצב ערות האני והגוף האסטרלי נמצאים בתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי, אך בזמן השינה האני והגוף האסטרלי נמצאים בחוץ. זה מתאים להבנה ראשונית, ותואם במדויק את העובדות לפי מדע הרוח. אך האמת היא שבתיאור זה אנו מראים רק חלק מהמציאות השלמה. אנו לעולם לא יכולים להכיל את כל המציאות בתיאור אחד בלבד, וכך אנו ממצים רק חלק מכל דבר שאנו מתארים. עלינו תמיד לחפש אור ממקורות אחרים כדי להאיר כראוי את החלק מן המציאות שכבר תיארנו. כאן יש לומר שבאופן כללי השינה והערות הינן למעשה מעין תנועה מחזורית. למען הדיוק, האני והגוף האסטרלי נמצאים מחוץ לגוף הפיזי והאתרי בזמן השינה רק בכך שהם נמצאים מחוץ לראש. מאחר שהאני והגוף האסטרלי בשינה נמצאים מחוץ לראש הפיזי והראש האתרי, הם גורמים לפעילות יותר נמרצת בשאר האורגניזם האנושי. בזמן השינה, כאשר האני והגוף האסטרלי פועלים מבחוץ על הישות האנושית, כל דבר באורגניזם שאינו שייך לראש אלא לחלקים אחרים מושפע הרבה יותר חזק מהאני והגוף האסטרלי מאשר בזמן שהאדם ער. ניתן אף לומר שהפעולה שהאני והגוף האסטרלי מפעילים על הראש בערות הינה אותה הפעולה שמופעלת על שאר האורגניזם בזמן השינה. לכן, אנו יכולים בצדק להשוות את האני עם השמש, שמאירה את סביבתנו במשך היום, אך בלילה לא רק שהיא נמצאת מחוצה לנו אלא גם מאירה את הצד השני של כדור הארץ. באופן דומה, יש יום בשאר האורגניזם שלנו כאשר יש לילה עבור התפיסה החושית שלנו, הקשורה בעיקר לראש; וההפך, יש לילה עבור שאר האורגניזם שלנו כאשר יש יום עבור הראש; זאת אומרת, שאר האורגניזם נסוג פחות או יותר מהאני והגוף האסטרלי כאשר אנו ערים. אם ברצוננו להבין את הישות האנושית השלמה, יש להוסיף עובדה זה כדי להאיר את המציאות השלמה.

חשוב לתפוס נכון את הקשר בין הנפשי והפיזי באדם אם ברצוננו להבין נכון את מה שאמרתי כאן. הדגשתי לעתים קרובות את העובדה שמערכת העצבים של האורגניזם הפיזי הינה מערכת מאוחדת, ולכן הסיווג של העצבים כתחושתיים או מוטוריים חסר הגיון לחלוטין, וגם לא ניתן להוכיח אותו מבחינה אנטומית. העצבים מאורגנים כאחדות ולכולם יש תפקיד אחד. העצבים הנקראים מוטוריים שונים מהתחושתיים רק במובן שהעצבים התחושתיים מסודרים כך שהם משרתים את החישה של העולם החיצוני, בעוד שהעצבים המוטוריים משמשים לקליטת האורגניזם שלנו. אין זה התפקיד של העצבים המוטוריים לגרום ליד שלי לזוז, למשל; זו שטות מוחלטת. הם קיימים כדי לקלוט, לחוש את תנועת היד מבפנים. אך העצבים התחושתיים משמשים לתפיסת העולם החיצוני. זהו ההבדל היחידי. כפי שאתם יודעים, מערכת העצבים שלנו מחולקת לשלושה ענפים: העצבים שמרכזם העיקרי הוא המוח, בראש, העצבים שמרכזם בחוט השדרה, והעצבים ששייכים למערכת הגנגליונים (מערכת העצבים האוטונומית). אלה שלושת הסוגים של עצבים, והנקודה החשובה היא לדעת כיצד הם קשורים לאיברים הרוחניים של האורגניזם שלנו.

מהו האיבר הכי עדין והכי מתקדם של מערכת העצבים, ומהו האיבר הכי פחות מפותח? ברור שתשובתם של אלה שדוגלים בהשקפת העולם המדעית הרגילה תהיה שמערכת העצבים של המוח היא כמובן האצילית ביותר מפני שהיא זו שמבדילה את האדם מהחיה. אך אין זה נכון. מערכת העצבים של המוח מחוברת למעשה לכל הארגון של הגוף האתרי. כמובן, קיימים קשרים נוספים בכל מקום, כך שהמוח מחובר באופן טבעי לגוף האסטרלי או לאני. אך אלה קשרים משניים. הקשרים בין מערכת העצבים של המוח והגוף האתרי שלנו הם הקשרים המקוריים, הראשוניים. אין לזה כל קשר להשקפה שהצגתי פעם, שבה הסברתי שכל מערכת העצבים נולדה בעזרת הגוף האסטרלי. זה משהו אחר לגמרי וחייבים להבחין בין הדברים. בפוטנציאל המקורי שלה, מערכת העצבים נולדה בתקופת הירח. אך היא המשיכה לעבור אבולוציה, ומאז היווצרותה הראשונה נכנסו קשרים אחרים, כך שהקשר ההדוק והחשוב ביותר של מערכת המוח שלנו הוא עם הגוף האתרי שלנו. הקשר הראשוני וההדוק ביותר של מערכת חוט השדרה הוא עם הגוף האסטרלי הנוכחי שלנו, בעוד שמערכת הגנגליונים קשורה לאני. אלה הקשרים הראשוניים כפי שהם קיימים עכשיו.

בהתחשב בכל זה, אנו נראה בקלות שקיים קשר פעיל במיוחד בזמן השינה בין האני שלנו למערכת הגנגליונים, שמשתרעת לאורך כל הגוף, עוטפת את חוט השדרה וכו'. אך קשרים אלו נחלשים בזמן חיי הערות במשך היום. הם יותר הדוקים בזמן השינה, וכך גם הקשרים בין הגוף האסטרלי לעצבים של חוט השדרה. לכן אפשר לומר שבזמן השינה קיימים קשרים הדוקים במיוחד בין הגוף האסטרלי לעצבים של חוט השדרה, ובין האני למערכת הגנגליונים. במידה זו או אחרת, אנו חיים בזמן השינה, מבחינת האני שלנו, בקשר חזק עם מערכת הגנגליונים שלנו. יום אחד בעתיד, באמצעות חקירה קפדנית של העולם המפליא של חלומות, אנשים יידעו את מה שאני מציג כאן על בסיס חקירה מדעית רוחית.

כל זה יוביל אתכם למחשבה חיונית וחשובה נוספת. משהו משמעותי עבור החיים שלנו חייב להיווצר הודות להתחלפות הריתמית שמתרחשת באיחוד החי בין האני לבין מערכת הגנגליונים, ובין הגוף האסטרלי לבין מערכת חוט השדרה. התחלפות מחזורית, ריתמית זו זהה להתחלפות בין השינה והערות. כך לא תופתעו כאשר נאמר שבדיוק מפני שהאני נמצא באופן כה אמיתי וממשי במערכת הגנגליונים, והגוף האסטרלי במערכת חוט השדרה, האדם מתעורר מבחינת מערכת הגנגליונים ומבחינת מערכת חוט השדרה כאשר הוא ישן, וישן בקשרים הללו כאשר הוא ער. כאן נוכל לשאול כיצד קורה שיודעים כל כך מעט על אותו מצב של ערות חדה שמתפתח בזמן השינה? כאשר אנו חושבים על היווצרות האדם, על כך שהאני שלו הופיע בתוכו רק בזמן קיומו על כדור הארץ, ולכן הוא התינוק בין האיברים האנושיים, לא נתפלא על כך שחיי האני עדיין אינם יכולים להביא לידי מודעות את מה שהוא חווה במערכת הגנגליונים בזמן השינה, אך הוא כן יכול להביא לידי מודעות מלאה את מה שהוא חווה כאשר הוא נמצא בתוך הראש, שהוא בעיקר התוצאה של כל האימפולסים שפעלו בזמן תקופות הירח, השמש וכו'.

מה שהאני יכול להביא לידי מודעות תלוי במכשיר שהוא יכול להשתמש בו. המכשיר בו הוא משתמש בלילה עדיין עדין יחסית. כפי שציינתי בהרצאות קודמות, שאר האורגניזם התפתח יותר מאוחר מהראש, התווסף מאוחר יותר, והוא תוספת לאורגניזם של הראש המפותח באופן מלא. כאשר אנו אומרים שביחס לגופו הפיזי, האדם עבר דרך שלבים ארוכים או קצרים יותר שהתחילו עם תקופת שבתאי, אנו מתכוונים לראשו בלבד. מה שמחובר לראשו הוא במובנים רבים תצורה מאוחרת יותר, של תקופת הירח, ואף של תקופת כדור הארץ. מסיבה זו, החיים העשירים שמתפתחים בזמן השינה, ושמתמקמים מבחינה אורגנית במידה רבה במערכת חוט השדרה והגנגליונים, נכנסים למודעות במידה קטנה בהתחלה. אך אין זה קורה מפני שהחיים האלה אינם עשירים מאד. ניתן לומר בצדק שהאדם מקבל את האפשרות לרדת למערכת הגנגליונים שלו בזמן השינה, ובזמן הערות הוא מקבל את האפשרות לעלות לחושים שלו ולמערכת המוח שלו. בוודאי תאמרו: "זה כל כך מסבך ומבלבל את כל מה שלמדנו!" אך האדם הינו ישות מורכבת ואיננו לומדים להבין אותו כשאנו לא מרשים למורכבויות הללו לפעול עלינו.

כעת נניח שמה שתיארתי לגבי גֶתה אכן קורה למישהו והגוף האתרי שלו משתחרר. אז בזמן חייו הערים נוצר קשר שונה לחלוטין בין טבעו הנפשי-רוחני לטבעו האורגני-פיזי. כפי שציינתי אתמול, הוא ניצב על מעין מעמד מבודד. אך תופעה כזו אינה יכולה לקרות אף פעם ללא אפקט אחר שיבוא בעקבותיה. חשוב לזכור שקשר כזה לא מתרחש באופן חד-צדדי, אלא מוביל לקשר נוסף. אם נשתמש במילים פחות עדינות, נוכל אף לומר שהשחרור של הגוף האתרי משפיע על כל חיי הערות באופן מסוים, אך אין זה יכול לקרות מבלי שזה ישפיע גם על חיי השינה. התוצאה היא פשוט שהאדם מגיע לקשר יותר רפוי עם הרשמים במוח שלו. מהסיבה הזאת, בזמן הערות הוא נכנס לקשר הדוק יותר עם העצבים של חוט השדרה ועם מערכת הגנגליונים שלו. כאשר גֶתה חלה, הוא פיתח כביכול קשר יותר רפוי עם מוחו, אך בו זמנית הוא חווה קשר הדוק יותר עם מערכת הגנגליונים ומערכת חוט השדרה שלו.

מה קורה למעשה כתוצאה מחוויה זאת? מה המשמעות של כך שנוצר קשר הדוק יותר עם מערכת הגנגליונים ומערכת חוט השדרה? משמעות הדבר היא שהאדם נכנס לקשר שונה לחלוטין עם העולם החיצוני. כמובן, אנו תמיד נמצאים בקשר הדוק ביותר עם העולם החיצוני, רק לא שמים לב עד כמה קשר זה הדוק. אך לעתים קרובות הפניתי את תשומת לבכם לעובדה שהאוויר שאתם מחזיקים בתוככם ברגע נתון נמצא בחוץ ברגע לאחר מכן, ואז מכניסים אוויר אחר. כך מה שנמצא בחוץ לובש את הצורה של הגוף ומתאחד עמו כאשר אנו שואפים אוויר. רק נדמה שהאורגניזם מובדל מהעולם החיצוני. הוא חלק ממנו ושייך אליו. לכן, אם מתרחש שינוי בקשר של האדם עם העולם החיצוני כמו זה שתיארנו, הוא מורגש בחייו חזק מאד. ניתן לומר שאצל אישיות כמו זו של גֶתה, הטבע הנמוך יותר, שאנו בדרך כלל מקשרים למערכת חוט השדרה והגנגליונים, חייב לבוא לחזית עוד יותר חזק באמצעות תהליך זה. כאשר הכוחות נסוגים מהראש, מערכת הגנגליונים וחוט השדרה לוקחות בעלות עליהם במידה גדולה יותר.

ניתן להשיג הבנה לגבי מה שבאמת מתרחש כאן רק כאשר אנו מאפשרים שיחדור בנו הידע שהדבר שאנחנו קוראים לו אינטלקט והגיון אינו קשור באינדיבידואליות שלנו במידה כה גדולה כמו שחושבים בדרך כלל. ברור שהתפיסות הבסיסיות של זמננו אודות דברים אלה הינן שגויות לחלוטין; דווקא בעניינים אלה ההשקפות של זמננו מוטעות לעתים קרובות ביותר. מצב זו בולט במיוחד בחשיבה המבולבלת של אנשים בני תקופתנו, כולל כאלה ששייכים לחוגים מלומדים ביותר, כאשר הם מנסים לפרש את חוויותיהם עם כלבים, קופים, סוסים וכו'. כפי שידוע לכם, פורסמו דיווחים על סוסים שלימדו אותם לדבר ולעשות כל מיני דברים, על כלב חכם מאד שגרם למהומה רבה בעיר מנהיים, וקוף מחונך מגן החיות בפרנקפורט שלימדו אותו לבצע פעולות חשבון, ועוד דברים אחרים שלא ניתן להזכיר בחברה מנומסת. במילים אחרות, השימפנזה מפרנקפורט למדה להתנהג מבחינת צרכים טבעיים מסוימים כמו בני האדם, ולא כמו קופים. אני לא אפרט כאן יותר, אך כל זאת גרם לתדהמה גדולה ביותר, לא בקרב הדיוטות בלבד, אלא גם בקרב אנשי מקצוע. הם התלהבו מאד, במיוחד כאשר הכלב ממנהיים, לאחר שאחד הגורים האהובים שלו מת, כתב מכתב בו אמר שגור יקר זה יהיה ביחד עם הנשמה האב-טיפוסית, ותיאר איך זה בדיוק יהיה וכו'. הכלב כתב מכתב אינטליגנטי ביותר.

אין צורך שנוסיף פרטים על ביטויים מסובכים אלה של אינטליגנציה, אבל מה שבולט במיוחד הוא שכל החיות השונות האלה ביצעו פעולות חשבון. ניתנה אז תשומת לב רבה למחקר לגבי מה שחיות אלה מסוגלות להשיג. משהו יוצא דופן ביותר יצא לאור במקרה של הקוף מפרנקפורט. היה אפשר לראות שכאשר ניתן לו תרגיל בחיבור שעליו הוא היה אמור למצוא תשובה מוגדרת, הוא הצביע למספר הנכון בסדרת מספרים שהיו מונחים זה לצד זה. ואז התגלה שהקוף המלומד פשוט התרגל לתת למבט של המאמן שלו לכוון אותו. ואז חלק מאלה שקודם נדהמו אמרו: "אין לו זכר של חשיבה; האילוף הוא הכול!" במילים אחרות, החיה קיבלה רמז מהמאמן שלה, ופעלה על פי לא יותר מהליך אילוף מסובך. כשם שכלב מביא אבן כאשר היא נזרקת לו, כך גם הקוף הוציא מסדרת המספרים את זה שהמאלף הצביע אליו במבטו.

לאחר חקירה יסודית יותר, אין ספק שיגיעו לממצאים דומים גם בניסויים עם שאר בעלי החיים. בכל מקרה, איננו יכולים להכחיש את תמיהתנו על כך שאנשים כל כך נדהמים כשבעלי חיים מבצעים משהו שנראה כאנושי. למעשה, בהתנהגות לכאורה אינסטינקטיבית של בעלי החיים נמצא הרבה מאד אינטלקט, הרבה מאד הבנה אובייקטיבית. לאמיתו של דבר, ההישגים שהם בעלי חשיבות אדירה והקשרים המשמעותיים מאד בממלכת בעלי החיים גורמים לנו להתפעל מהחוכמה שנמצאת מאחורי כל ההתרחשויות. חוכמה אינה נמצאת בראש בלבד; חוכמה מקיפה אותנו בכל מקום כמו האור, פועלת בכל מקום, אפילו באמצעות ממלכת החיות. לנוכח תופעות בלתי רגילות מעין אלה שהזכרנו, נדהמים רק אנשים שלא עסקו ברצינות בהתפתחויות מדעיות. לכל אלה שכותבים מאמרים מלומדים על הכלב ממנהיים וכלבים אחרים, על סוסים והקוף מפרנקפורט, ועל עוד מקרים רבים, מפני שהם בכלל אינם היחידים במינם – לכל אלה הייתי רוצה לקרוא קטע מהפסיכולוגיה ההשוואתית של קרוס^[1] שפורסמה כבר ב-1866. מאחר שאנשים אלה אינם נמצאים כאן, אקרא לכם קטע זה. קרוס כותב:

"… לכן, כאשר הכלב למשל, קיבל התייחסות יפה ואוהבת מבעליו לאורך זמן, התכונות האנושיות מוטבעות בו באופן אובייקטיבי לחלוטין, למרות שאין לו כל תפיסה של טוּב כשלעצמו; הן מתמזגות עם הדמות החושית של אותו אדם שהכלב רואה לעתים קרובות וגורמות לו לזהות אותו, אף ללא חוש הראייה, רק באמצעות הריח או השמיעה, בתור זה שממנו בא משהו טוב אליו. לכן אם איש זה סובל ממשהו או אם נמנעת ממנו האפשרות להמשיך בהתייחסות האוהבת כלפי הכלב, הכלב מרגיש זאת כאילו נעשה לו משהו רע וזה יניע אותו לזעם ונקמה; כל זה קורה ללא חשיבה מופשטת, אלא רק דרך סדרה של תמונות חושיות שבאות אחת אחרי השנייה."

זה בוודאי נכון שאצל כלב תמונה חושית באה לאחר תמונה חושית; אך בבסיס התופעה כשלעצמה נמצאות אינטליגנציה וחוכמה. קרוס ממשיך כך:

"ועם זאת, מוזר עד כמה השזירה המיוחדת הזאת שמפרידה ושוב מחברת ביחד את התמונות של החוש הפנימי מתקרבת לחשיבה אמיתית ודומה לה בתוצאותיה. כך ראיתי פעם פודל מאולף (לא מדובר בכלב ממנהיים, מאחר שהספר של קרוס נכתב ב-1866) שבחר בצורה נכונה ושם ביחד אותיות של המילים שנאמרו לו. נדמה היה גם שהוא פותר בעיות פשוטות בחשבון כך שהוא שם ביחד מספרים כתובים כמו האותיות על פיסות נייר נפרדות, נדמה היה שהוא מסוגל לספור כמה גברות נוכחות בקהל, ועשה דברים דומים נוספים. כמובן, לו כל זה היה תלוי בהבנה אמיתית של המספר בתור קונצפט מתמטי, כל זה לא היה אפשרי ללא חשיבה אמיתית. אך הסתבר שהכלב פשוט אולף לבחור את פיסת הנייר עם האות או המספר הנכון משורת הניירות שהיו מונחים לפניו כתגובה לתנועה זעירה או צליל קטן מבעליו. כשהוא קלט אות זעיר במידה דומה, כגון נקישה של ציפורן האגודל נגד ציפורן של אצבע אחרת, הכלב הניח את הנייר בשורה אחרת, וכך ביצע מעשה שנראה פלאי."^[2]

כפי שאתם רואים, לא רק התופעה ידועה מזמן, אלא גם ההסבר שלה. אך המדענים סיפקו שוב את ההסבר הזה עכשיו, כי אנשים מתעלמים מהישגי העבר. מסיבה זו בלבד קורים דברים כאלה, והם הוכחה לא למדע המתקדם שלנו, אלא לבורות המתקדמת שלנו!

מצד שני, יש שמעלים כמה הסתייגויות מוצדקות. לו היו לנו רק הסברים אלה (כפי ששמענו אותם היום), היה אפשר לחשוב שהם גם נאיביים באותה מידה, מאחר שהרמן באר^[3] הזכיר לנו בצדק את הדברים הבאים. אדון פפונגסט^[4] הראה שהסוסים הגיבו לרמזים מזעריים ביותר שהמאמנים נתנו באופן בלתי מודע ומבלי לשים לב. אך אדון פפונגסט הצליח לקלוט את התנועות המזעריות האלה רק לאחר שהוא עבד במשך זמן רב במעבדה הפיזיולוגית שלו ובנה מכשיר שיבחין בהן. באר מעלה בצדק את ההסתייגות שמוזר מאד שרק הסוס היה מספיק חכם בכדי לשים לב לרמזים, בעוד שמורה באוניברסיטה היה צריך לעבוד במשך שנים בבניית מכשיר שיעשה זאת – נראה לי שזה לקח לו עשר שנים או יותר. ברור שבכל הדברים האלה יש אמת כלשהי, אך עלינו להתבונן בהם בדרך הנכונה.

עם תפיסה נכונה של הדברים, נוכל כמובן להסביר תופעות כאלה רק כאשר אנו רואים בהבנה וחוכמה אובייקטיבית תכונות שנטבעו בדברים, ביחד עם התנהגות אינסטינקטיבית, וכאשר אנו חושבים על בעל חיים כחלק ממערכת שלמה של חוכמה אובייקטיבית שחודרת את העולם. במילים אחרות, ניתן להסביר אותן רק כאשר איננו מוגבלים עוד לדעה שהחוכמה הגיעה לעולם דרך האדם בלבד, אלא מכירים בכך שהחוכמה נמצאת בכל היקום כולו. האדם, הודות לארגון המיוחד של המבנה שלו, מסוגל לקלוט מחוכמה זו יותר מאשר יצורים אחרים, וכך מובדל מהם. בגלל ארגון זה, הוא יכול לקלוט יותר מהם, אך באמצעות החוכמה המוטבעת בהם, הם יכולים לבצע משימות מלאות-חוכמה כמוהו. אך זו חוכמה מסוג אחר. התופעות של ביטוי החוכמה יוצאות דופן אלה הינן הרבה פחות חשובות עבור החוקרים הרציניים של העולם מאשר התופעות שנמצאות מול עינינו תמיד. אלה הרבה יותר חשובות ואם תיקחו זאת בחשבון, הדברים שאני עומד להציג כאן לא ייראו לכם בלתי מובנים עוד.

בצורה הרבה יותר חזקה מהאדם, בעל החיים הינו חלק בחוכמה האוניברסאלית ומאוחד עמה באופן אינטימי ביותר. הציוויים שלה, כביכול, הינם מחייבים הרבה יותר מאשר אצל האדם. בני האדם חופשיים הרבה יותר, וכך מתאפשר להם לשמור כוחות להכרה של מערכות יחסי גומלין. הנקודה העיקרית היא שהגוף הפיזי של בעלי חיים – במיוחד הגבוהים יותר – נכנס לאותן מערכות יחסי גומלין כמו הגוף האתרי של האדם. כך האדם יודע יותר על מערכות יחסים קוסמיים, אך בעלי החיים מחוברים עמן באופן אינטימי יותר; הם הרבה יותר קרובים אליהן ויותר שזורים בתוכן. לכן, אם תיקחו בחשבון סיבה חשובה זו, תאמרו לעצמכם: "איננו מוקפים על ידי אוויר ואור בלבד, אלא גם על ידי חשיבה מובילה; איננו נעים דרך מרחב מואר בלבד, אלא גם דרך המרחב של חוכמה וחשיבה מובילה." אז תבינו במלואה את משמעות היותו של האדם חלק מן העולם מבחינת מערכות היחסים העדינים באיבריו, ולא באופן הרגיל בלבד. למשל, בחיים הנורמאליים, האדם מחובר למערכת יחסים קוסמית רוחנית באופן כזה שהקשר בין האני שלו לבין מערכת הגנגליונים, ובין גופו האסטרלי לבין מערכת חוט השדרה, נפגמים מאד בזמן חיי הערות במשך היום. אך מאחר שקשרים אלה מוחלשים, הוא לא שם לב בחיים הרגילים הנורמאליים למה שקורה סביבו. הוא היה יכול לעשות זאת רק אילו היה מסוגל באמת לראות בעזרת מערכת הגנגליונים כפי שהוא רואה בעזרת ראשו.

אך אם כמו במקרה המיוחד של גֶתה, נוצרת מערכת יחסים חיה יותר בין הגוף האסטרלי לבין מערכת עמוד השדרה ובין האגו למערכת הגנגליונים, מפני שהגוף האתרי נסוג מהראש, אז מופיע קשר הרבה יותר חי עם מה שמתרחש סביבנו. אך קשר זה מוסתר מאיתנו בחיים הרגילים מפני שרק כאשר אנו ישנים בלילה אנו נכנסים למערכת יחסים עם סביבתנו הרוחנית. כאן אתם יכולים להבין כיצד הדברים שגֶתה כתב היו עבורו קליטות אמיתיות, ולמרות שכמובן הן לא יכלו להיות ברורות כמו הקליטות החושיות של העולם החיצוני, הן עדיין יותר ברורות מהקליטות שיש לאדם הרגיל על סביבתו הרוחנית. מה בדיוק קלט גֶתה באופן זה בבהירות מיוחדת? ננסה לתפוס את הנקודה הזו באמצעות דוגמא מיוחדת.

בשל הסיבוכים של הקרמה המיוחדת שלו, גֶתה נועד להיכנס לחיים של לימודים וידע באופן שונה מאנשים משכילים רגילים. מה הוא חווה כך? במשך מאות שנים המצב היה כזה שאדם שמתאחד באופן אינטימי עם חיים של לימוד חווה חוסר הרמוניה משמעותי. היום הדבר חבוי יותר מאשר בזמנו של גֶתה, אך עדיין חווים אותו מפני שיש תחום ענקי במדע שנשמר מאז התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית במונחים ומערכות מילים שאנו נאלצים לרכוש. אנו סוחרים במילים יותר ממה שאנו מתארים לעצמנו.כל זאת נעשה מעורפל במידת מה באמצעות הניסויים שהתחילו בהדרגה מאז המאה ה-19, וכעת אדם גודל לתוך הידע שלו כך שהוא רואה יותר ממה שהוא ראה קודם. מדעים כמו משפטים, למשל, ירדו במידת מה מהעמדות הנעלות שפעם הם תפסו. אך כאשר המשפטים והתיאולוגיה עדיין תפסו את המעמדים הגבוהים במיוחד, התחומים שהאדם המלומד ניסה לחדור היו למעשה מערכות מילים מקיפות, ואותו הדבר נכון לגבי דברים אחרים שהיה עלינו לרשת מהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית.

יחד עם זאת, מה שעולה מתוך הצרכים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית התחיל להיות יותר ויותר מורגש; כלומר, החיים שעולים מתוך ההישגים הגדולים של התקופה החדשה. את זה לא תופס מי שפשוט נסחב מהרצאה אחת לשנייה, אך גֶתה חווה זאת באופן עז ביותר. אני אומר שאדם שפשוט נסחב מהרצאה אחת לשנייה לא חש זאת, אבל למרות זאת הוא עובר דרך זה. הוא באמת עובר דרך זה. כאן אנו נוגעים בקצה של משהו מסתורי בחיים המודרניים. אנו יכולים לשפוט סטודנטים שנרשמים לקורסים על פי מה שהם חווים ומה שהם מודעים לו. אך הדברים שהם חווים איננו כל הסיפור. טבעם הפנימי הינו משהו שונה לחלוטין. לו אלה שחווים את השכבות החופפות האלה של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית והתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית ידעו באמת מה עובר באופן בלתי מודע על חלק מסוים מישותם, אז הייתה להם הבנה שונה לגמרי לגבי מה גֶתה, כבר בנעוריו, החביא בצורה מסתורית בפאוסט. אין ספור בני אדם שמוצאים את דרכם לתוך ההשכלה של זמננו משתתפים באופן בלתי מודע בחוויה זו.

לכן, עלינו להזכיר לעצמנו שהודות לכל מה שגֶתה השיג בגלל הקרמה המיוחדת שלו, אלה שאיתם הוא יצר קשרים קרובים בצעירותו היו לגמרי שונים עבורו ממה שהם היו אילולא הקרמה המיוחדת שלו. הוא חש והרגיש כיצד האנשים שהוא היה בקשר אינטימי איתם היו צריכים לעמעם את החיים הפאוסטיים בתוכם כך שהם כבר לא היו קיימים בתוכם. הוא היה מסוגל לחוש זאת מפני שמה שחי באופן מסתורי באנשים סביבו עשה עליו רושם דומה לזה שנוצר על ידי אדם אחד על רעהו רק כאשר מתפתח ביניהם קשר אינטימי במיוחד, למעשה כאשר מתפתחת ביניהם אהבה. במקרה של חיים רגילים, הקשר של האני עם מערכת הגנגליונים, ושל הגוף האסטרלי עם מערכת חוט השדרה פעיל מאד, למרות שהוא לא נתפס כך באופן מודע. מופעל משהו מאד מיוחד. אך מה שפעיל לרוב רק בקשר של אהבה נוצר בגֶתה מול מספר הרבה יותר גדול של אנשים, כך שהוא חווה חמלה עצומה, פחות או יותר תת-מודעת, כלפי האומללים – תסלחו לי על המילה – שלא יודעים מה טבעם הפנימי עובר כאשר הם נסחבים מכיתה לכיתה וממבחן למבחן. את זה הוא הרגיש וזה נתן לו חוויה עשירה.

חוויות הופכות לתפיסות. חוויות רגילות הופכות להיות התפישות של החיים היומיומיים, אבל החוויות המיוחדות האלה הופכות להיות התפישות, התמונות המנטליות הגועשות, שגֶתה יצק לתוך פאוסט. הן לא היו אלא חוויות ממשיות שהוא זכה להן מהסביבה הרחבה ביותר, מפני שחיי מערכת הגנגליונים ומערכת חוט השדרה היו במצב של עוררות מעבר לערות הרגילה. זה היה ההפך מהחיים העמומים יותר של הראש, אך זה היה אצלו בפוטנציאל כבר בילדותו. אנו יכולים לראות זאת כאשר הוא מתאר מה נעשה פעיל בו: לא רק זה שבדרך כלל מעסיק אנשים, למשל בשיעורי פסנתר^[5], נעשה פעיל בתוכו, אלא כל ישותו. גֶתה השתתף כאדם שלם הרבה יותר מאשר אחרים באירועים של החיים האמיתיים, ולכן עלינו לומר שהוא היה ער הרבה יותר במשך היום מאשר אחרים. בזמן שהוא עבד על פאוסט, הוא היה יותר ער במשך היום, ומסיבה זו הוא היה זקוק למה שתיארתי אתמול כזמן שינה –עשר השנים בווימר. עמעום זה היה הכרחי.

אך זה בדיוק מה שקורה במידה זו או אחרת אצל כל אדם במהלך חייו, רק שאצל גֶתה זה התרחש באופן עוצמתי יותר. הוא פשוט נמשך באופן יותר מודע מאשר אחרים לתוך ההשפעות המלאות חוכמה ורוחניות טהורות מהסביבה. הוא נהיה מודע למה שחי ופועל באופן מסתורי בתוך בני האדם. למעשה מהו הדבר הזה? כאשר אנחנו מוצבים בעולם בחיי הערות הרגילים והברוטליים שלנו ביחד עם האני שלנו, אנו קשורים לעולם באמצעות החושים שלנו והקליטות הרגילות שלנו. אך תסכימו שכעת אנחנו מחוברים בקשר הרבה יותר הדוק עם העולם הזה. אכן יש מערכת יחסים אינטימית במיוחד בין האני למערכת הגנגליונים שלנו, ובין הגוף האסטרלי למערכת חוט השדרה. באמצעות מערכת יחסים זו, יש לנו קשר הרבה יותר מקיף עם העולם הסובב אותנו מאשר באמצעות המערכת הסנסורית /חושית בראש.

יש לזכור שהאדם זקוק להתחלפות הריתמית בין האני והגוף האסטרלי בראשו בזמן חיי הערות של היום, ומחוץ לראשו בזמן השינה; מפני שהם נמצאים מחוץ לראש בזמן השינה, הם מפתחים חיים פנימיים אקטיביים בקשר עם המערכות האחרות, כפי שהסברתי קודם. האני והגוף האסטרלי זקוקים להתחלפות זו בין השקיעה כלפי מטה לתוך הראש לבין העלייה מתוך הראש. כאשר האני של האדם והגוף האסטרלי נמצאים מחוץ לראש, הוא מפתח לא רק את אותה מערכת יחסים אינטימית עם שאר האורגניזם באמצעות מערכת הגנגליונים וחוט השדרה, אלא גם מערכת יחסים רוחנית עם עולם הרוח. כך נוכל לומר שקשר אקטיבי וחיוני במיוחד עם מערכות חוט השדרה והגנגליונים תואם לחיים רוחניים-נפשיים אקטיביים עם עולם הרוח. מאחר שאנו חייבים להניח שהנפשי-רוחני נמצא מחוץ לראש בלילה, ומאחר שזה מביא להתפתחותם של חיים אקטיביים במיוחד בשאר האורגניזם, עלינו לומר שבמשך חיי היום, כאשר האני והגוף האסטרלי נמצאים יותר בתוך הראש, אנו חווים סימביוזה רוחנית עם עולם הרוח הסובב אותנו. במובן מסוים, אנו נכנסים עמוק לתוך עולם רוחני פנימי בשינה, ובעולם רוחני שסובב אותנו כאשר אנו מתעוררים.

מצב זה של אחדות עם העולם הרוחני הסובב אותנו הוא יותר מודגש אצל גֶתה. הוא כאילו חולם בזמן מצב של ערות – כשם שהאדם הרגיל לא תמיד נרדם ומגיע מיד לשינה עמוקה, נטולת חלומות. קורה לעתים רחוקות שמישהו חולם באופן מודע בצורה כזו בזמן חיי היום, אך אנשים כמו גֶתה עוברים למצב של חלום אפילו בזמן חיי הערות. הכוחות שנשארים בלתי מודעים באנשים אחרים הופכים, במובן מסוים, לצורות-חלום של חיים אצל אנשים כמו גֶתה.

כעת יש לנו תיאור מדויק עוד יותר, העלול לפתות אתכם לחשוב ביהירות שכל אחד מכם היה יכול בקלות לכתוב פאוסט מאחר שאתם חווים את דילמת פאוסט כאשר יוצאים ונכנסים לחיים באחדות עם העולם הסובב במהלך חיי הערות ביום. זה באמת נכון שאנחנו חווים את פאוסט, אבל חווים רק את הקוטב הנגדי בלילה דרך האני והגוף האסטרלי כאשר איננו חולמים. אך מאחר שגֶתה לא רק שחווה זאת באופן לא מודע, אלא גם חלם זאת, הוא יכול היה לבטא זאת בפאוסט. הוא חלם את החוויה הזאת, ואצל אנשים כמו גֶתה מתרחש הדבר הבא: מה שהם יוצרים עומד באותו היחס למה שכל אחד אחר חווה באופן בלתי מודע כמו היחס של החלום לשינה עמוקה בצד השני של חיינו. זאת מציאות ממשית; היצירה של אנשים דגולים קשורה ליצירות בלתי מודעות של אנשים אחרים כמו שהחלום קשור לשינה ללא חלומות.

ועם זאת, הרבה דברים נשארים מעורפלים. אך זכרו שבדרך זו אתם זוכים לראות משהו שקשור קשר אינטימי לחיים האנושיים. את זאת ניתן לתאר כך: יכולנו לומר הרבה על הקשר בין הישות שלנו לבין העולם הסובב אותנו לו יכולנו להתעורר רק עד לשלב החלימה. לו היינו מסוגלים להתעורר עד לשלב החלימה בלבד, יכולנו לחוות דברים יוצאים מן הכלל וגם יכולנו לתאר אותם. אך הייתה תוצאה חמורה לכך. רק דמיינו לכם, לו כל האנשים היו כל כך מודעים עד שיכלו לתאר כל מה שנמצא סביבם, לו באמת יכלו לתאר חוויות כמו למשל אלה שגֶתה תיאר בפאוסט שלו, לאן היינו מגיעים? לאן היה מגיע העולם? עד כמה שזה יישמע מוזר, העולם היה עוצר מלכת, ולא היה ממשיך להתפתח! ברגע שכל אחד היה חולם כמו שגֶתה חלם את פאוסט, שהינו סוג שונה לגמרי של חלימה, ברגע שכל אחד היה חולם את קשרו לעולם החיצוני, אז אנשים היו מקדישים לפעילות זו את כל הכוחות שהתפתחו בישותם הפנימית. הם היו מזרימים אותם לדברים אלה, והקיום האנושי היה, במובן מסוים, מכלה את עצמו. תוכלו לדמיין מה היה קורה אם תתבוננו בכל ההשפעות ההרסניות שמתרחשות מפני שאנשים רבים, למרות שהם לא חולמים באמת, מדמיינים שהם כן חולמים, והם מעלים בכתב או בדיבור זיכרונות שלקחו ממקומות אחרים. האם יש היום מישהו שלא מאמין על עצמו שהוא משורר או צייר או משהו מסוג זה? העולם לא היה יכול להמשיך אם הדבר היה כך מפני שלכל הדברים הטובים יש גם צד אפל, צד באמת אפל.

גם שילר היה משורר חשוב שחלם רבות באופן שתיארתי. אך דמיינו שכל מי שבצעירותו למד רפואה כמו שילר, לאחר מכן הפסיק לעבוד כרופא, ומאוחר יותר, הודות לתמיכה נרחבת, התמנה ל"פרופסור להיסטוריה", ללא כל הכנה אמיתית וללא כל לימוד רציני של היסטוריה! שילר למעשה נתן הרצאות מעניינות באוניברסיטת ינה, אך הסטודנטים לא קיבלו מהן את מה שהיו אמורים ללמוד. בהדרגה הוא הפסיק לתת גם את ההרצאות הללו, ושמח כשלא היה עליו לתת אותן עוד. דמיינו שהדברים האלה היו קורים לכל פרופסור להיסטוריה או לכל רופא צעיר! כמובן, לכל דבר טוב יש גם צד אפל. יש להגן על העולם, אם אפשר לומר כך, כדי שלא יעמוד מלכת. נראה אולי טריוויאלי לומר זאת, אך מדובר באמת-מסתורין עמוקה: לא כל בני האדם מסוגלים לחלום כך. את הכוחות איתם הם חולמים יש קודם להפעיל בעולם החיצוני לכיוון אחר, כדי שבאמצעותם יוכל להיווצר בסיס להמשך האבולוציה של כדור הארץ. אבולוציה זו הייתה נעצרת לו כל בני האדם היו חולמים כפי שתיארתי.

כעת הגענו לנקודה בה יוצאת לאור עובדה פָּרָדוֹקְסָלִית. על מה מופעלים למעשה הכוחות האלה בעולם? אם אנו מתבוננים באופן רוחני בפעולתם, בסופו של דבר הם מופעלים על המצב של שינה עמוקה, למרות שאולי הייתם רוצים שהם יופעלו על חלומות. בצורה יותר מוחשית, הם מופעלים על כל מה שמשתרע לכל אורך האבולוציה האנושית בסוגים מגוונים ביותר של עבודה הקשורה בעיסוק במקצוע.

העיסוק במקצוע קשור לעבודה שנעשתה ביצירת פאוסט, או וולנשטיין של שילר, כמו שהשינה העמוקה קשורה לחלימה. אך האמירה שאנו ישנים בזמן שאנו עוסקים במקצוע שלנו, תישמע לכם מוזרה, ותאמרו שכאן, בדבר הזה, אתם ערים לחלוטין. האמת היא שיש אשליה גדולה ברעיון הזה שהאדם ער בזמן עבודה מעין זו, מפני שמה שבאמת נולד באמצעות העבודה במקצוע איננו משהו שאנו עושים בתודעת ערות מלאה. כמובן, חלק מן ההשפעות שיש למקצוע של האדם על נפשו כן נכנסות לתודעתו, אך האדם אינו יודע כלום על כל מה שנוכח למעשה במארג של העיסוק במקצוע שבני האדם טווים כל הזמן סביב העולם.

אכן מפתיע כיצד הדברים הללו קשורים. הנס זקס^[6] היה סנדלר וגם משורר. יעקב בומה^[7] היה סנדלר ופילוסוף מיסטי. גם אצלם ניתן למצוא התחלפות בין ערות ושינה דרך קונסטלציה מיוחדת שאולי נדון בה. אפשר לעבור ממצב אחד לשני.

אז מהי המשמעות עבור אדם כמו יעקב בומה של פעולה הדדית זו והתחלפות זו בחיים בין עיסוקו במקצוע שלו– הוא באמת עשה נעליים עבור תושבי גורליץ– והכתבים המיסטיים-פילוסופיים שלו? לאנשים רבים יש דעות מוזרות בנוגע לדברים אלה. הרשו לי לספר לכם את החוויה שהייתה לנו פעם כאשר היינו בגורליץ.

ערב אחד לפני הרצאה שהייתי אמור לתת אודות בומה,^[8]יצא לנו לשוחח עם מורה בבית ספר תיכון, ודיברנו על הפסל של בומה שראינו בפַּרְק. אנשי גורליץ, כפי שנאמר לנו לעתים קרובות, קראו לפסל "סנדלר הפַּרְק". אנחנו אמרנו שהפסל יפה מאד, אבל המורה לא הסכים. הוא חשב שהוא נראה כמו שייקספיר, ושלא ניתן לדעת לפי הפסל שבומה היה סנדלר. הוא טען שכדי לייצג את בומה, הפסל היה אמור להראות שהוא היה סנדלר. ובכן, אפשר להתעלם מגישה כזו. כאשר יעקב בומה כתב על השקפותיו המיסטיות-פילוסופיות החשובות שלו, הוא עבד מתוך התוצאות שיכלו להיווצר רק באמצעות התפתחותו של האדם לאורך התקופות של שבתאי, שמש, ירח וכדור הארץ; כלומר באמצעות העובדה שזרם רחב עובר דרך תקופות אלה ולבסוף מקבל ביטוי בתוצאות אלה. זרם זה מופיע באישיות כזו רק באופן שהוא התוצאה של יחסי קרמה מיוחדים. אך כשם שכול מה שעבר בתקופות שמש וירח נחוץ לכל אינדיבידואל על פני כדור הארץ, כך הוא גם נחוץ, אך באופן מיוחד, כדי להוציא לאור את מה שהיה בתוך בומה.

אך בומה גם עשה נעליים עבור התושבים המכובדים של גורליץ. כיצד הדברים הולכים ביחד? למעשה, העובדה שאדם היה מסוגל לפתח את המיומנויות של סנדלר קשורה גם כן לזרם זה. אך כאשר הנעליים מוכנות, הן נפרדות ממנו, ותפקידן אינו קשור עוד במיומנות, אלא בהגנה על הרגליים וחימומן. הנעליים יוצאות לדרכן כדי למלא את תפקידן ומופרדות לחלוטין מזה שעשה אותן; התוצאות באות רק מאוחר יותר. במילים אחרות, זו רק ההתחלה.

אם הייתי מציג בצורה גראפית את ההשפעה הראשונית שהובילה לפעילותו המיסטית-פילוסופית של בומה, הייתי מצביע על הפוטנציאל הראשון לעשיית נעלים כאן, בנקודה זו. לאחר מכן הוא ממשיך לזרום הלאה, ובאבולוציה העתידית על וולקן יגיע לרמה של מושלמות שאליה כבר הגיע זה שזרם לתוך פעילותו המיסטית-פילוסופית מהאבולוציה על שבתאי (Saturn). במובן מסוים, זהו סוף, סיום; אך עשיית הנעליים הינה התחלה. כמובן, אנו אומרים שכדור הארץ הינו עכשיו כדור הארץ, אך אם יכולנו להתחקות אחרי הדברים עוד לפני שבתאי, יכולנו אולי לומר שביחס לדברים מסוימים, כדור הארץ הינו כבר וולקן. אז נניח ששבתאי נמצא בנקודה זו.

כך ניתן להתבונן בכול באופן יחסי. אנו יכולים לומר שכדור הארץ הינו שבתאי, ושוולקן במובן מסוים הינו כדור הארץ. מה שמתרחש על כדור הארץ בעיסוק המקצועי של אדם כמו יעקב בומה– לא בעבודתו החופשית היצירתית, אלא במה שהוא עושה כמקצוע – הוא ההתחלה של משהו שיתקדם כה רחוק על וולקן כמו שההתרחשויות על שבתאי כבר מתקדמים על כדור הארץ. כדי שבומה יכתוב ספרים מיסטיים-פילוסופיים על כדור הארץ, היה הכרחי שיקרה קודם על שבתאי משהו שהיה דומה למה שהוא עשה על כדור הארץ כאשר עשה נעליים. באופן דומה, עשיית הנעלים כאן על כדור הארץ יוביל לכך שעל וולקן ייעשה משהו דומה לכתיבה הפילוסופיה המיסטית שלו כאן על כדור הארץ.

יש משהו יוצא מן הכלל בכל זה. יש כאן אינדיקציה לכך שלעתים קרובות מה שלא נחשב לדבר בעל ערך על כדור הארץ, איננו מוערך מפני שהוא ההתחלה של משהו שיוקירו בו בעתיד. כמובן שבתוך ישותם, בני האדם קשורים הרבה יותר לעבר, מפני שקודם עליהם להכיר היטב את מה שמהווה התחלה. לכן, לעתים קרובות משהו שהינו התחלה מעניין אותם הרבה פחות ממשהו שהגיע אליהם מן העבר. מתוך מה שעוד נחווה במשך תקופת כדור הארץ, וכדי שמשהו מיוחד יוכל אז להיווצר כאשר כדור הארץ ימשיך להתפתח עד ליופיטר, לוונוס ועד לוולקן – מתוך כל זאת תתפתח תודעה מלאה כגון זו שקיימת בשביל הפילוסופיה של יעקב בומה על כדור הארץ. זוהי הסיבה שבגללה המשמעות האמיתית של העבודה החיצונית של האדם עטויה כעת בחוסר תודעה, כשם שהאדם היה עטוף בחוסר תודעה על שבתאי; תודעת השינה התפתחה על השמש, תודעת החלום על הירח, ותודעת הערות הנוכחית על כדור הארץ.

הישות האנושית חיה באמת בתודעת שינה עמוקה בנוגע למעורבותה בכל דבר הקשור לעיסוקה המקצועי. דרך מקצועו יוצר האדם למעשה, לא באמצעות מה שנותן לו הנאה בו, אלא באמצעות מה שמתפתח מבלי שהוא יוכל להיכנס לתוכו; כך הוא למעשה יוצר ערכים עתידיים. כאשר אדם מייצר מסמר שוב ושוב, זה בוודאי אינו נותן לו כל הנאה. אך המסמר נפרד מזה שייצר אותו; יש למסמר משימות מוגדרות. מה שלאחר מכן קורה באמצעות המסמר, זה לא עניינו של המייצר; הוא אינו עוקב אחר כל מסמר שהוא עשה. אך מה שעטוף שם בשנתו העמוקה והלא-מודעת ביותר נועד בעתיד להתעורר שוב לחיים.

כך הצלחנו להציב זה לצד זה את מה שהאדם הרגיל מביא לידי מימוש: קודם העבודה הכי חסרת המשמעות במקצוע ובמה שנראה כהישגו הנעלה ביותר. הישגים נעלים הינם סוף; העבודה הכי חסרת המשמעות הינה תמיד התחלה.

רציתי להציג את שני המושגים הללו מפני שאיננו יכולים לחקור כיצד האדם קשור באמצעות הקרמה שלו לעיסוקו המקצועי כל עוד איננו יודעים כיצד עיסוקו במקצוע, שלעתים קרובות קשור בו באופן לגמרי חיצוני, מחובר לכל האבולוציה שהוא חלק ממנה. אך היה עלי קודם להציג את הנושאים האלה כדי שנקבל מושג כללי לגבי מה שזורם מתוך האדם לתוך מקצועו.

הדברים האלה מאד מועילים גם לעיצובם הנכון של רגשותינו המוסריים. השיפוטים שלנו אינם נכונים מפני שאנו לא ממקדים את תשומת ליבנו בדברים בצורה הנכונה. לעתים קרובות זרע נראה חסר משמעות לחלוטין לעומת פרח עתידי יפיפה. על ידי השימוש בנושא העבודה האנושית, רציתי להראות לכם היום כיצד הזרע והפרח מחוברים ביחד.

—————————————————————————–

1. הפילוסוף והרופא גוסטב קרוס (1789-1869) Carus)) כתב את הספר פסיכולוגיה השוואתית או היסטוריה של הנפש בסדרי עולם בעלי החיים (וינה, 1866) ↑
2. קמס מסיים את הקטע עם הערה: "גם סוסים נראו מבצעים מעשים דומים; למעשה ראיתי גם ציפורי קנרי עושות את אותו הדבר, למרות שלא עד כדי כך בשלמות." ↑
3. הרמן באר (1863-1934) (Hermann Bahr) היה סופר וינאי. ↑
4. אוסקר פפונגסט, (Pfungst) סוסו של מר פון אוסטן (לייפציג, 1907) ↑
5. שירה ואמת, IV, 107. ↑
6. הנס זקס (1494-1576) ((Hans Sachs היה סנדלר שזכה לשם בתור ה"מייסטרזינגר" הראשון במעלה בנירנברג. ↑
7. יעקב בומה (1575-1624), (Jakob Boehme) סנדלר בגורליץ, שלזיה, נחשב לאחד המיסטיקנים העמוקים ביותר בגרמניה. ↑
8. שטיינר נתן הרצאה בגורליץ ב3- בדצמבר, 1908. ↑