מאת רודולף שטיינר

GA172

10 הרצאות שניתנו בדורנאך בנובמבר 1916

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 2 דורנאך, 5 בנובמבר, 1916

הריתמוס בחייו של גֶתה

מטרתנו האמיתית בהרצאה זו, כפי שאתם כבר יודעים מתוך מה שנאמר עד כה, היא להוביל להבנה של הקרמה של האינדיבידואל, ובמובן רחב יותר, של הקרמה הקולקטיבית של זמננו. אך גם כשאנו בוחנים את החיים של אדם אחד, זו משימה מסובכת ביותר, ואם ברצוננו לענות לשאלות לגבי גורלו, עלינו להתחקות אחר חוטים רבים הקושרים אותו לעולמות מהעבר ומההווה. עובדה זו תסביר אולי את הדרך העקיפה שאני בוחר בה, למרות שאני רוצה לדבר על משהו קרוב לכל אדם. חייו של גֶתה היו חשובים בהיסטוריה של העולם, ואני אביא כאן הרהורים אודותיהם שאמורים לשפוך אור על קיומו של כל אדם אינדיבידואלי. חייו נגישים לנו בפרטים רבים. למרות שהגורל של כל אדם רחוק מאד מהמהלך המיועד לאישיות כל כך נשגבה בהיסטוריה של האנושות, כל אחד מאתנו יכול להגיע לתובנות באמצעות התבוננות בחייו של גֶתה. לכן, אל לנו להיות חסרי סבלנות אם נתייחס בהרחבה מסוימת לכל הקשור בשאלות המיוחדות שלנו, שניגש אליהן בהדרגה.

כאשר אנשים עוקבים אחר חייו של גֶתה, כפי שעושים זאת רבים שטוענים שהם הביוגרפים שלו, הם בכלל לא שמים לב עד כמה אנשים פזיזים בנטייתם לחבר בין סיבה לתוצאה.

כיום מדענים אמורים לזכור תמיד שטעויות רבות נובעות מיישום האמונה: "אחרי דבר, לכן בגלל הדבר" (post hoc, ergo propter hoc); כלומר, מפני שדבר בא לאחר דבר אחר, הוא חייב להיות התוצאה של הדבר הראשון. אמונה זו הופרכה לגמרי במדע, אך בתחום ההתבוננות בחיי האדם עדיין לא הגענו לכך שנדחה אותה לחלוטין. יש עמים פרימיטיביים שמאמינים שציפורים מסוימות מביאות את האביב מפני שהאביב מגיע אחריהן. כאשר אנשים אומרים: דבר הבא אחרי דבר אחר מבחינת הזמן חייב להיות קשור אליו כתוצאה לסיבה, הם למעשה מגיעים למסקנה דומה לאותם עמים פרימיטיביים. אנו לומדים מהנרטיב של גֶתה עצמו, מתיאור חייו הזוהרים מעל אנושיות רגילה, שהיה לו אבא מסוים ואימא מסוימת ושהוא חווה דברים מסוימים בגיל הנעורים שלו. ואז אנו מסיקים שמה שהוא עשה מאוחר יותר בחייו, מה שהפך אותו לכה חשוב עבור האנושות, נובע מהדברים שעשו עליו רושם כשהוא היה צעיר, מפני שאם דבר אחד בא אחרי דבר אחר, הוא בוודאי התוצאה שלו. אין זו מסקנה אינטליגנטית יותר מאשר להאמין שהאביב בא בגלל הציפורים.

בתחום המדעי, מגנים בחומרה אמונה תפלה הזו; בתחום מדע הרוח עדיין אין זה כך. למשל, מסבירים יפה מאד שכאשר גֶתה היה עדיין ילד, וקצינים צרפתיים התאכסנו בביתו של אביו בתקופת הכיבוש של פרנקפורט, הוא ראה כיצד הקצין תוראנק^[1] המפורסם ביים הפקות תיאטרון והעסיק שם ציירים. כך גֶתה בא במגע עם ציור ואומנות התיאטרון כאשר היה רק ילד. וכך הנטייה שלו לאומנות נובעת מאותם רשמים מן הילדות. כמובן, במקרה זה אנו רואים בברור כיצד השפעת הקרמה שנקבעה מראש פועלת מוקדם ביותר בחייו. הרי הדרך בה גֶתה מאחד את השקפותיו על האומנות, העולם, והטבע, והדרך בה מאחורי הדמיון האומנותי שלו הוא תמיד שואף לדעת את האמת בתופעות הטבע, מהוות תכונה בולטת במיוחד בחייו! האם אנו לא רואים שקרמה מוגדרת מראש באופן ברור מובילה את הילד בן ה-6 או 7 לאסוף מינרלים וחומר גיאולוגי שהוא מוצא באוספים של אביו ולהציב אותם על עמוד תווים כדי להפוך אותם למזבח לאל הטבע הגדול? ואז הוא שם נר על מזבח זה המורכב מחפצים טבעיים ובמקום להדליק אור באופן הרגיל, המכני, הוא נותן לקרניים הראשונות של השמש בבוקר לעבור דרך זכוכית מגדלת כדי להדליק את הנר, ולהצית להבה לכבוד אל הטבע הגדול. איזה הלך נפש מרשים ויפה בילד בן 6 או 7 שמפנה את מחשבתו למה שחי ופועל כרוח בתופעות הטבע! אין ספק כלל שתכונה זו באה מפוטנציאל קדום, מקורי, ולא מתוך הסביבה, ואנו רואים שמה שהוא הביא לתוך התגשמות זו פעל בעוצמה מיוחדת.

כאשר אנו מתבוננים בתקופה בה נולד גֶתה, נבחין בהרמוניה מיוחדת בין טבעו לבין האירועים של זמנו. על פי השקפת העולם של היום, אנשים נוטים לומר שמה שגֶתה יצר – פאוסט ודברים אחרים שהוא עשה למען ההתרוממות של האנושות וחדירתו על ידי הרוח – נולדו פשוט מפני שהוא יצר אותם על פי כישרונותיו. יותר קשה להוכיח שלא ניתן לקשור את הדברים שהוא העניק לאנושות עם אישיותו במובן הפשוט הזה. אך לגבי תופעות קיום מסוימות, שימו לב איזה קוצר ראייה קיים באמירות רבות, למרות שאפשר לחשוב שהן עוסקות עם האמת. בספרי האחרון, חידת האדם,^[2] תוכלו למצוא את האמירה של מטרי^[3] שארסמוס מרוטרדם ופונטנל (Fontenelle) היו אנשים שונים לגמרי לו חלקיקים קטנים במוחם היו שונים. על פי השקפה זו, עלינו להניח ששום דבר ממה שהם יצרו לא היה קיים לו, כפי שמטרי מציע, הם היו טיפשים במקום אנשים חכמים בגלל מבנה מוח שונה במעט.

אולי זה כן נכון במובן מסוים לגבי הדברים שיצרו ארסמוס ופונטנל, אך נסו לחשוב על השאלה הזאת בהקשר של מקרה אחר. האם תוכלו לדמיין, לדוגמא, את ההתפתחות של האנושות המודרנית ללא הגילוי של אמריקה? חישבו על כל מה שנכנס לחיי האנושות המודרנית באמצעות גילוי אמריקה. האם אדם מטריאליסטי יכול לטעון שאילו מוחו של קולומבוס היה שונה במעט, הוא היה אדם מסוג אחר, אדם טיפש, שלא היה מגלה את אמריקה? כמובן, ניתן לטעון זאת, בדיוק כשם שניתן לטעון שגֶתה לא היה גֶתה, ופונטנל לא היה פונטנל, וארסמוס לא היה ארסמוס אילו אימהותיהם, למשל, היו מעורבות בתאונות כך שילדיהם היו נולדים מתים. אך בשום פנים ואופן איננו יכולים להניח שאמריקה לא הייתה מתגלית לעולם אילו קולומבוס לא היה מגלה אותה. ברור מאליו שאמריקה הייתה מתגלית גם אילו קולומבוס היה סובל מפגם מוחי.

כך שלא יהיה לכם ספק שהמהלך של האירועים בעולם הינו דבר אחד, בעוד שההשתתפות של אדם זה או אחר באירועים אלה הינו דבר אחר. לא יהיה לכם ספק שאירועים אלה מזמינים את אותן האישיויות שמתאימות במיוחד דרך הקרמה שלהן למה שנדרש מהן. בהקשר של אמריקה אנו יכולים בקלות להגיע למסקנה זו. אך עבור מי שראייתו עמוקה יותר, אותה האמת תקפה גם לגבי היווצרותו של פאוסט. היה עלינו לחשוב שהאבולוציה של העולם מתרחשת בשטות גמורה אם היינו מניחים שלא היה צורך בהיוולדותה של יצירה פואטית כמו פאוסט, גם אילו מה שהמטריאליסטים כל כך אוהבים להדגיש היה באמת קורה והייתה נופלת לבנה על ראשו של גֶתה כשהוא היה בן 5, אירוע שהיה הופך אותו לרפה שכל. כל מי שעוקב אחר מהלך החיים הרוחניים לאורך העשורים לפני תקופתו של גֶתה יראה שפאוסט היה באמת צורך של התקופה. לסינג רצה ליצור פאוסט – למעשה כתב סצנה אחת מעולה. לא רק הצרכים הסובייקטיביים של גֶתה דרשו את פאוסט, אלא התקופה עצמה. האמת היא שיש יחס דומה בין קולומבוס וגילוי אמריקה לבין יצירותיו של גֶתה וגֶתה עצמו.

אמרתי שאם אנו מתבוננים בתקופה בה נולד גֶתה, אנו רואים מיד הרמוניה מסוימת בין האינדיבידואליות של גֶתה לבין תקופתו במובן הרחב ביותר של המילה. זכרו שלמרות כל השוני בין גֶתה ושילר, יש בכל זאת משהו מאד דומה ביניהם – וגם בין אנשים אחרים בני זמנם. חישבו למשל כמה דברים מופלאים קיימים גם בגֶתה וגם בהרדר. אך אפשר ללכת הרבה יותר רחוק. כאשר אנו מתבוננים בגֶתה, אולי זה אינו בולט מיד, אך כאשר מתבוננים בשילר, הרדר ולסינג, נוכל לראות שחייהם היו בוודאי שונים, אך בנטיות ובאימפולסים שלהם נוכח חלק מהפוטנציאל של הנפש, שבנסיבות אחרות היה יכול להפוך אותם למירבו^[4] (Mirabeau) או לדנטון.^[5] הם באמת נמצאים בהרמוניה עם תקופתם. במקרה של שילר, בכלל לא קשה להוכיח זאת; בתור מי שכתב את השודדים, פייסקו, אינטריגה ואהבה, הוא לא ייראה שונה מאד ברוחו ממירבו או דנטון או אף רובספייר^[6]. אותו דם נפשי זרם גם בגֶתה, למרות שבתחילה אולי נחשוב שהוא רחוק מלהיות מהפכן. אך למעשה הוא לא כל כך רחוק מכך. יש בטבעו המורכב של גֶתה שילוב מיוחד של אימפולסים קרמתיים, של גורל, שמציב אותו בעולם בדרך יוצאת דופן ביותר, אפילו בגיל מאד מוקדם.

כאשר אנו חוקרים את חייו של גֶתה עם ראייה רוחית מדעית ומתעלמים מכל דבר אחר, אנו מגלים שהם מחולקים לתקופות מסוימות. ניתן לומר שבראשונה ממשיך להתפתח אימפולס שכבר התחיל בילדותו. אז בא משהו מבחוץ שמשנה את כיוון חייו; כלומר הוא מכיר את הדוכס של ווימר ב-1775. ואז שוב אנו רואים איך השהייה שלו ברומא^[7] משנה את מהלך חייו, איך הוא הופך לאדם שונה לחלוטין דרך יכולתו לספוג את החיים הרומיים. אם נרצה להתבונן בדברים באופן יותר מדויק, נוכל לומר שאימפולס שלישי, שלכאורה בא מבחוץ – אך כפי שנראה, זה לא לגמרי מדויק במובן המדעי-רוחי – מופיע בידידותו של גֶתה עם שילר לאחר שהוא חווה את הטרנספורמציה שלו ברומא.

אם נבחן את חייו של גֶתה עד לשנת 1775, ונתבונן באירועים יותר לעומק מאשר כרגיל, נגלה שחי בתוכו הלך נפש מהפכני חזק, מרד נגד מה שהיה קיים בסביבתו. אך טבעו משתרע על פני דברים רבים. מסיבה זו, מפני שהאימפולס למרד מדולל יותר ואינו מופיע בצורה חזקה ומרוכזת כמו ביצירתו של שילר השודדים, הוא נראה פחות בולט. כל מי שמסוגל להיכנס באופן רוחי-מדעי לילדותו ונעוריו של גֶתה מוצא בו כוח חיים רוחני, שהוא הביא עמו דרך הלידה, ושלא היה יכול להיות נוכח לאורך כל חייו אילו אירועים מסוימים לא היו מתרחשים. מה שחי בו בתור האינדיבידואליות של גֶתה היה גדול בהרבה ממה שהוא יכול היה לאחוז ולבטא בחיים באמצעות האורגניזם שלו.

דבר זה גלוי וברור אצל שילר. מותו בגיל צעיר אירע בעיקר מפני שהאורגניזם שלו התכלה בגלל הוויטליות הרוחנית האדירה שלו.^[8] זה ברור. ידוע שלאחר מותו נמצא שליבו כאילו התייבש. הוא החזיק את עצמו כמה שהיה אפשר דרך הוויטליות הרוחנית הגדולה שלו, אך זו הרסה את חייו הפיזיים.

אצל גֶתה, כוח נפשי זה נעשה חזק עוד יותר, אך עם זאת הוא חי עד לגיל מופלג. מה איפשר לו לחיות זמן כה רב? אתמול הזכרתי עובדה שהייתה לה משמעות רבה בחייו של גֶתה. לאחר שבילה מספר שנים בלייפציג כסטודנט, הוא חלה מאד ועמד פנים מול פנים עם המוות. מחלה זו הינה בוודאי תופעה טבעית באורגניזם. אך לא נלמד להבין אדם אשר יוצר מתוך הכוחות של איתני הטבע – ולמעשה לא נוכל לעולם להבין כל אדם – אלא אם כן ניקח בחשבון אירועים כאלה במהלך הקרמה שלו. מה באמת קרה לגֶתה כאשר הוא חלה בלייפציג? נוכל לתאר זאת כהשתחררות מלאה של הגוף האתרי שכוחות החיים של הנפש היו פעילים בו עד אז. הגוף האתרי השתחרר במידה כזו שלאחר המחלה כבר לא היה לגֶתה את אותו הקשר ההדוק בין הגוף האתרי והגוף הפיזי שהיה לו קודם.

אך הגוף האתרי הינו האיבר העל-חושי בתוכנו שמאפשר לנו באמת ליצור מושגים, לחשוב. מושגים מופשטים כפי שיש לנו בחיים הרגילים, המושגים היחידים המקובלים על רוב האנשים בעלי נטייה מטריאליסטית, נוצרים הודות לעובדה שהגוף האתרי כביכול מאוחד באופן הדוק עם הגוף הפיזי הודות למשיכה מגנטית חזקה. הודות לאותה עובדה יש לנו גם אימפולס חזק להשליך את הרצון שלנו לתוך העולם הפיזי, בתנאי שהגוף האסטרלי מפותח דיו. במקרה של רובספייר, מירבו, ודנטון, מדובר בגוף אתרי מאוחד באופן חזק עם הגוף הפיזי, אך גם גוף אסטרלי מפותח בצורה חזקה. כל זה פועל על הגוף האתרי, והדבר גורם לכך שאישיויות אלה יתבססו חזק בעולם הפיזי.

גם גֶתה היה בנוי כך, אבל כעת פעל בו כוח אחר והוא גרם לסיבוך. התוצאה הייתה שהגוף האתרי השתחרר ונשאר כך לאורך כל המחלה שהביאה אותו עד לנקודת המוות. אך כאשר הגוף האתרי אינו עוד מחובר באופן כה הדוק עם הגוף הפיזי, הוא כבר לא משליך את כוחותיו לתוך הגוף הפיזי, אלא שומר אותם אצלו. זה מסביר את הטרנספורמציה שגֶתה עבר כשהוא חזר לפרנקפורט.^[9] שם, בזמן היכרותו עם פרויליין וון קלטנברג^[10], המיסטיקנית, ועם ידידים רופאים רבים שהתמסרו ללימודי אלכימיה, ובאמצעות הכתבים של שוודנבורג (Swedenborg), גֶתה פיתח השקפת עולם רוחנית שיטתית, למרות שהיא הייתה עדיין כאוטית במידת מה, והייתה בו נטייה עמוקה לעסוק בדברים על-חושיים.

אך הדברים האלה קשורים במחלתו של גֶתה. הנפש שהביאה עמה את הנטייה למחלה זו בחייו הארציים הביאה עמה גם את האימפולס להכין את גופו האתרי במהלך המחלה בצורה כזו שהוא לא יתבטא בפיזיות בלבד. הוא שמר על הדחף והיכולת להיות חדור במושגים על-חושיים. כל עוד אנו לוקחים בחשבון רק את העובדות הביוגרפיות החיצוניות של אדם בצורה מטריאליסטית, לעולם איננו יכולים לגלות איזה יחסי גומלין עדינים קיימים בזרם גורלו. אך ברגע שאנו משיגים תובנה לגבי ההרמוניה בין האירועים הטבעיים שמשפיעים על האורגניזם שלו, כגון מחלתו של גֶתה, לבין מה שמקבל ביטוי אתי, מוסרי, רוחני, אנו מקבלים את היכולת לחוש את ההשפעה העמוקה של הקרמה.

כוח המהפכנות היה בוודאי מתבטא בגֶתה באופן כזה שהיה מכלה אותו בגיל צעיר. מאחר שביטוי חיצוני של כוח מהפכנות זה בוודאי לא היה מתאפשר בסביבתו, ומאחר שהוא לא היה יכול לכתוב דרמות כמו שילר, כוח זה היה ללא ספק מכלה אותו. הוא הופנה הצידה באמצעות ההשתחררות של החיבור באיחוד המגנטי בין גופו האתרי וגופו הפיזי.

כאן אנו רואים כיצד אירוע טבעי נכנס עם משמעות אדירה לתוך החיים של אדם. בלי ספק, הדבר מצביע על יחס גומלין עמוק יותר מזה שרוב הביוגרפים רוצים לגלות. משמעותה של מחלה אינה ניתנת להסבר על בסיס נטיות תורשתיות, אלא מצביעה על הקשר בין האדם לעולם כך שיש לתפוס את מערכת היחסים הזו באופן רוחני. יש לציין גם שכך חייו של גֶתה נעשו מסובכים יותר; חוויות כאלו קובעות את האופן בו אנו מפנימים דברים ומה אנחנו בעצמנו.

כעת גֶתה בא לשטרסבורג^[11] עם גוף אתרי מלא בידע אוקולטי במובן מסוים, ובמצב זה הוא פוגש את הרדר, שהשקפותיו הנרחבות היו צריכות להפוך למשהו לגמרי שונה בתוך גֶתה, מפני שבמבנה העדין יותר של הרדר לא היו קיימים אותם התנאים. האירוע הזה של כמעט מוות התרחש בחייו של גֶתה בסוף שנות השישים בלייפציג, אך כוחו הוכן זמן רב לפני כן. כל מי שמנסה להסביר מחלה באמצעות אירועים חיצוניים או פיזיים בלבד עדיין לא מיישם במישור הרוחני את אותו עיקרון שהחוקר של מדעי הטבע מיישם כאשר הוא יודע שמה שבא לאחר דבר איננו בהכרח התוצאה של הדבר. הנטייה הזו להתבודד מהעולם במידת מה הייתה ביטוי של הקשר בין הגוף הפיזי לגוף האתרי. היא תמיד הייתה נוכחת אצל גֶתה, והפכה למשבר רק דרך המחלה שלו.

אצל כל מי שיש לו חיבור חזק בין הגוף הפיזי לאתרי, העולם החיצוני משפיע ומשאיר רשמים על הגוף הפיזי, והם עוברים מיד לתוך הגוף האתרי. אדם כזה פשוט חי במגע ישיר עם הרשמים של העולם החיצוני. במקרה של גֶתה, כמובן שהרשמים מגיעים אל הגוף הפיזי, אך הגוף האתרי אינו מגיב באופן מידי מפני שהוא משוחרר. כתוצאה מכך אדם כזה יכול להיות יותר מבודד מסביבתו, במובן מסוים, ומתרחש בו תהליך מסובך יותר כאשר מופעל רושם על הגוף הפיזי. אם מחברים בין מבנה אורגני זה של גֶתה והעובדה שהוא פותח את עצמו לאירועים היסטוריים מבלי לאלץ אותם, ניתן להבין את התפקוד המיוחד של טבעו. אמרתי שהוא לקח את האוטוביוגרפיה של גוטפריד מברליכינגן ותחת השפעתם של האימפולסים הדרמטיים שהוא קיבל משייקספיר בלבד, הוא לא שינה בה הרבה. הוא לא קרא לה דרמה, אלא ההיסטוריה של גוטפריד מברליכינגן עם יד הברזל, המחזה. אתם מבינים, טיפול רך וכמעט זהיר זה בדברים, ללא אחיזה בהם בכוח, ניתן לייחס לחיבור המאוד יוצא דופן בין הגוף האתרי לגוף הפיזי.

קשר זה בין הגוף האתרי לגוף הפיזי לא היה קיים אצל שילר. מסיבה זו, הוא יוצר דמויות לא מתוך רשמים חיצוניים, אלא בעוצמה, מתוך טבעו שלו. קרל מור (Karl Moor) הינו דוגמא לכך. מצד שני, גֶתה זקוק להשפעה של החיים, אבל הוא לא מאלץ אותה; הוא רק עוזר במגע קל לרומם את החיים ליצירת אומנות.

דבר דומה קרה כאשר הוא התעמת עם חוויות שמאוחר יותר הוא צמצם לצורה אומנותית בוורתר. נסיבות החיים שלו כמו אלה של ידידו ירוזלם^[12] (Jerusalem) אינן עוברות שינוי; גֶתה אינו משנה בהרבה את הצורה, אלא לוקח את החיים וקצת מתקן אותם. דרך האופן העדין בו הוא מסייע באמצעות גופו האתרי, החיים מותמרים ליצירת אומנות. אך בגלל המבנה הזה הוא זוכה רק בקשר בלתי ישיר עם החיים, אפשר לומר, וכך הוא מכין את הקרמה שלו בגלגול זה.

גֶתה נוסע לשטרסבורג. בנוסף לחוויה שקידמה אותו בדרכו, הוא חווה גם, כפי שאתם יודעים, מעורבות רומנטית עם פרידריקה,^[13] בתו של הכומר בססנהיים. הייתה לו מעורבות רגשית עמוקה בקשר זה, וניתן להעלות ספקות מוסריות רבות נגד מהלך הקשר – ספקות שאולי מוצדקות לגמרי. אנו לא עוסקים כעת בהיבט זה של העניין, אלא בהבנת הדבר. גֶתה באמת עבר דרך כל מה שאצל מישהו אחר היה מוכרח להוביל לחיבור לכל החיים. אך הוא לא חווה ישירות. בגלל מה שהסברתי, נוצר מעין פער בין טבעו הפנימי היוצא דופן והעולם החיצוני. כשם שהוא אינו משנה בכוח מה שחי בעולם החיצוני אלא רק משנה בעדינות את צורתו, כך הוא אינו נושא את רגשותיו ותחושותיו, שאותן הוא יכול לחוות רק בגופו האתרי, בכדי שיגיעו לגופו הפיזי ויובילו למגע כל כך יציב עם העולם החיצוני – דבר שאצל אחרים היה מוביל לאירועים מסוימים בחיים. הוא יוצא מהקשר עם פרידריקה בריון, אך עלינו לקבל זאת מנקודת המבט של הנפש.

בפעם האחרונה כשביקר בססנהיים, הוא פגש את עצמו; תוכלו לקרוא על כך באוטוביוגרפיה שלו.^[14] גֶתה פוגש את גֶתה! זמן רב לאחר מכן הוא סיפר איך הוא פגש את עצמו, איך גֶתה פגש את גֶתה. הוא רואה את עצמו; הוא מגיע לססנהיים וגֶתה בא לפגוש אותו, לא באותם הבגדים שהוא לבש, אלא בלבוש אחר. כאשר לאחר שנים רבות הוא שוב ביקר שם ידידים וותיקים, הוא הבין שמבלי להתכוון לכך הוא למעשה לבש את הבגדים שבהם הוא ראה את עצמו לפני שנים רבות. עלינו להאמין שזה קרה כשם שאנו מאמינים לכל דבר אחר שהוא מספר. בהתחשב באהבה לאמת בה הוא תיאר את חייו, לא יהיה נכון להטיל ספק בכך.

אז כיצד קורה שגֶתה, כל כך מרוחק עד שהוא יכול לסגת, בקשר כה רפוי עם הנסיבות שאצל אחרים היו מובילים למשהו שונה לחלוטין, כיצד זה קורה שהוא פוגש את עצמו? אדם שעובר חוויה בגופו האתרי מגלה שחוויה זו לובשת בקלות צורה אובייקטיבית כאשר הגוף האתרי משתחרר. הוא רואה את החוויה כמשהו חיצוני; היא מושלכת מחוצה לו. זה מה שקרה למעשה לגֶתה. ברגע מתאים במיוחד, הוא ראה את הגֶתה השני, הגֶתה האתרי שחי בתוכו, שנישאר מאוחד בקרמה עם פרידריקה מססנהיים, והוא פגש את עצמו כרוח רפאים. זהו בדיוק סוג האירועים שמאמת לעומק את מה שניתן לקלוט מהעובדות אודות טבעו של גֶתה.

אנו רואים כאן כיצד אדם יכול לעמוד בתוך אירועים חיצוניים, וכיצד חייבים גם להבין את האופן המיוחד, האינדיבידואלי, בו הוא עומד בתוכם. קיימת מערכת יחסים מסובכת בין האדם לעולם; היא מסובכת גם בגלל הקשר ההדדי בין מה שהוא מביא מן העבר לתוך ההווה. אך באמצעות העובדה שגֶתה עקר את טבעו הפנימי מתוך חיבורו לגוף, התאפשר עבורו אפילו כשהיה צעיר מאוד לנצור בנפשו את האמיתות העמוקות שכה מדהימות אותנו בפאוסט שלו. אני משתמש במילה מדהימות בכוונה מהסיבה הפשוטה שהן באמת חייבות להדהים אותנו. אינני מכיר אמירה פשטנית יותר מאשר זאת שביוגרפים של גֶתה חוזרים עליה שוב ושוב: "גֶתה הינו פאוסט ופאוסט הינו גֶתה." קראתי זאת לעתים קרובות בביוגרפיות של גֶתה. כמובן, זאת שטות. מה שבאמת יש לנו בפאוסט, כאשר אנו מאפשרים לו להשפיע עלינו בצורה הנכונה, מרשים אותנו כל כך עד שלפעמים עלינו לומר שאיננו יכולים לדמיין שגֶתה חווה ישירות חוויה דומה או שאף יכול היה לדעת על חוויה שכזו. ולמרות זאת, היא מתוארת בפאוסט.

פאוסט גדל מעבר לגֶתה. את זה יכול להבין היטב מישהו שמכיר את ההפתעה שמשורר חווה כאשר יצירה זו מונחת לפניו. כלומר, איננו צריכים להניח שהמשורר חייב להיות תמיד גדול כמו יצירתו, כשם שאבא לא חייב להיות גדול בכוחות נפש וגאונות כמו בנו; התהליך היצירתי האמיתי הינו משהו חי; כשם שאי אפשר לומר שמישהו יצירתי מבחינה רוחנית לעולם לא יוצר מעל רמתו שלו. אך דרך המצב הפנימי של בידוד שתיארתי לגבי גֶתה, מופיעות התובנות העמוקות בנפשו שאנו מוצאים כשאנו קוראים את פאוסט. יצירות כאלה אינן יצירות פואטיות כמו אחרות. השירה של פאוסט זורמת מתוך כל הרוח של התקופה התרבותית הפוסט-האטלנטית החמישית; היא צומחת הרבה מעבר לגֶתה. הרבה ממה שאנו חווים בקשר עם העולם והתהליך של התהוות העולם עולה מתוך פאוסט באופן מוזר. זכרו את הקטע שכרגע שמעתם:^[15]

"לנו, ידידי, העידנים שעברו

הינם ספר חתום בשבע חותמות, סגורים היטב,

והדבר שבני האדם קוראים לו רוח הזמנים

הינו בסופו של דבר הרוח שלהם בלבד…" ^[16]

אנשים מתעלמים יותר מדי בקלות מהמילים הללו שפאוסט עצמו אומר. מי שחווה את האמירה בכל עומקה נזכר בדברים רבים שמאשרים את אמתותה. חישבו על הידע שיש לאדם המודרני אודות היוונים וחיי הרוח של יוון, באמצעותם של אַייסכילוֹס, סופוקלס, אוריפידס! נניח שאנשים נכנסים לעומק לתוך חיי הרוח היווניים – למשל, לסופוקלס. האם סופוקלס הינו ספר חתום בשבע חותמות? אנשים לא יודו בכך בקלות! יותר משמונים דרמות נכתבו על ידי סופוקלס, שחי עד לגיל 91; רק שבע שרדו עד היום. האם אנו יכולים להכיר אדם באמת אם הוא כתב 81 דרמות או יותר, ורק שבע מהן שרדו? האם אין זה באמת ספר חתום בשבע חותמות? כיצד יכול מישהו לטעון שהוא מכיר את העולם היווני ממה שהגיע אלינו, כאשר הוא צריך פשוט להודות בעובדה ששבעים וארבע מתוך הדרמות של סופוקלס,^[17] שהקסימו את היוונים ומלאו אותם בהשראה, לא קיימים עוד? רבות מהדרמות של אייסכילוס אינן קיימות יותר. בתקופה של היוונים חיו משוררים, שאפילו שמם אינו ידוע עוד. האם הזמנים שעברו אינם באמת ספר עם שבע חותמות? עלינו להודות בכך כאשר אנו בוחנים עובדות חיצוניות כגון אלה, ו-

"נפלא להביא את עצמנו

לרוח העבר,

לראות בזמנים שקדמו לנו איך חשב אדם חכם,

ואיזו פסגה נהדרת אנו הישגנו לבסוף."^[18]

טיפוסים כמו ווגנר מאמינים שהם מסוגלים להשתיל את עצמם בקלות לתוך הרוח של אדם חכם; כלומר, כאשר מישהו כבר עשה את התרגיל לפניהם! חבל שאיננו יכולים לנסות לבדוק ולהוכיח מה המבקרים היו כותבים על המלט לו הוא היה נכתב היום והיה מוצג בפניהם על ידי תיאטרון עירוני גדול, או לוּ דרמה של סופוקלס הייתה עולה על הבמה בפניהם ברגע זה. אולי לא היה מרשים את האדונים האלה אפילו מה שסופוקלס נאלץ לעשות כדי לשכנע את קרובי המשפחה שלו בדבר גדולתו בגיל 91 המופלג. קרובי משפחתו הצטרכו לחכות לירושה שלהם זמן כה רב, עד שהם ניסו להוכיח שסופוקלס נהייה רפה שכל, ואינו מסוגל עוד לנהל את רכושו. לא הייתה לו איך להגן על עצמו מלבד דרך כתיבת אדיפוס בקולונוס, ובכך הוכיח שהוא עדיין לא סנילי. אינני יודע האם זה היה עובד במקרה של המבקרים של היום, אך בזמן ההוא זה כן עזר. אך כל מי שנכנס עמוק לתוך הטרגדיה של סופוקלס בן ה-91 יוכל להעריך כמה קשה למצוא את הדרך אל אינדיבידואליות אנושית וכיצד אינדיבידואליות כזו קשורה באופן מסובך ביותר לאירועים בעולם! ניתן להביא ראיות רבות כדי להוכיח שעלינו לחדור מתחת לשכבות עמוקות מאד כדי להבין את העולם. אבל כל כך הרבה חי, אפילו בחלקים הראשונים של פאוסט, מאותה חוכמה שהיא נחוצה כדי להבין את העולם! חוכמה זו חייבים לשייך להשתלשלות המיוחדת של גורלו של גֶתה שמגלה לנו באופן ממשי שהטבע והעבודה של הרוח הינם אחדות בהתפתחות האדם, ושלמחלה אין חשיבות חיצונית בלבד אלא גם משמעות רוחנית.

וכך אנו רואים המשך מוחלט של האימפולסים הקרמתיים שהיו קיימים בגֶתה. אך אז ב-1775, הופיע כאילו מבחוץ הקשר שלו עם הדוכס מווימר. גֶתה מוזמן להגיע מפרנקפורט לווימר. מה משמעות הדבר בחייו? כדי להמשיך ולהבין את החיים של אדם, עלינו להבין קודם מהי משמעותו של אירוע כזה לחייו. אני יודע שלעולם העכשווי יש מעט מאד נכונות לעורר את אותם כוחות נפש שהכרחיים כדי לחוש ולהרגיש תופעה כזו במלואה – להרגיש באופן מלא מה חי כבר בסצנות הראשונות של פאוסט. כדי לכתוב את המונולוג בחדר העבודה, רוח האדמה, נדרש עושר נפשי, והוא יגרום למי שרואה אותו להשתהות שעה ארוכה בעמדה פנימית של יראת כבוד עמוקה. כואב עד לעומק נשמתנו להבין שהעולם עדיין כהה חושים, ולא מסוגל להרגיש את מה שבאמת גדול. אך אם נרגיש דבר כזה במלואו, אז נראה גם לאן מגיע ברגשותיו מישהו שחדור לעומק במדע רוחי. אדם כזה יגיע לנקודה בה יאמר לעצמו שמשהו חי בגֶתה שכילה אותו; הוא לא היה יכול להמשיך בצורה כזאת.

עלינו להבהיר שני דברים אם ברצוננו להעריך במובן הנכון ובאור הנכון את הסצנות הראשונות בפאוסט. אולי אנו מדמיינים שגֶתה כתב אותן בהדרגה בין הגילאים 25 ל-50 לחייו, ואם זה היה נכון, הן לא היו מאמצים את נפשו בצורה כה עזה, ולא היו מעמסה כזו. בוודאי! אך אין זה אפשרי, מפני שאחרי גיל 30 או 35, היה חסר הכוח הצעיר החיוני כדי לתת צורה כזו לסצנות אלה. בהתאם לאינדיבידואליות שלו, היה עליו לכתוב אותן בגילאים צעירים אלה, אך אין זה היה אפשרי עוד להמשיך לחיות כך. הוא היה זקוק לגורם מנטרל, שינה חלקית של הנפש, כדי להפחית מהעוצמה של האש אשר בערה בנפשו כאשר הוא כתב סצנות ראשונות אלה. ואז הדוכס של ווימר קרא לו כדי למנות אותו לשר בווימר. כפי שכבר אמרתי, גֶתה היה שר טוב, ובזמן שהוא עבד קשה, הוא הצליח להתרענן על ידי שינה שסילקה חלקית את מה שבער בנפשו.

יש באמת הבדל עצום בין מצב רוחו של גֶתה לפני ואחרי 1775, הבדל שניתן להשוות לערות רבת-עוצמה שאחריה באים חיים שקטים. המילה הגרמנית Dumpheit, תחושה פנימית של כהות חושים, עולה כאשר הוא מתאר את חייו בווימר, שם הוא מעורב מאד באירועים, אך מגיב אליהם יותר מאשר בגיל מוקדם יותר, כאשר הוא התמרד נגדם. מעניין שלאחר עמימות זו לאורך עשר שנים, באה תקופה בה האירועים פגשו אותו בצורה עדינה יותר. כשם שחיי השינה אינם בשום אופן תוצאה ישירה של חיי היום לפני כן, כך גם חיי שינה אלה של גֶתה לא היו התוצאה של מה שהתרחש קודם. יחסי הגומלין בין הדברים רחבים בהרבה ממה שמשערים בדרך כלל. כבר ציינתי לעתים קרובות שזה סימן של ראייה שטחית כאשר לשאלה – מדוע האדם ישן? – נותנים את התשובה: מפני שהוא עייף. זו אמת עצלה ויְשֵנָה בעצמה, מפני שהיא נונסנס. אחרת לא היה אמת שאנשים שאינם עובדים אלא חיים מההכנסות הפרטיות שלהם, שבוודאי אינם עייפים, נרדמים מצוין לאחר ארוחה עשירה, כאשר מצפים מהם להקשיב למשהו שלא ממש מעניין אותם. הם בוודאי אינם עייפים. העובדה היא שאיננו ישנים מפני שאנו עייפים, אלא ערות ושינה הינן תהליך ריתמי, וכאשר הגיע הזמן ללכת לישון, אנו נעשים עייפים. אנו עייפים מפני שעלינו לישון; איננו ישנים מפני שאנו עייפים. אך כעת אני לא אדון בכך עוד.

חישבו על המערכת העצומה של יחסי גומלין שקיימת בריתמוס של שינה וערות. ריתמוס זה הינו שכפול בתוך טבע האדם של היום והלילה בקוסמוס. כמובן, זה טבעי שמדע מטריאליסטי ירצה להסביר את השינה כתוצאה מהעייפות שנגרמת מהפעילויות של היום, אך ההפך הוא נכון. את ההסבר של הריתמוס של שינה וערות יש לשאוב מתוך היקום, ממערכות יחסי גומלין רחבות. הן אלה שמסבירות גם שלאחר התקופה כאשר פאוסט בעבע בנפשו של גֶתה, באה תקופה של שקט. כאן יש להפנות את תשומת הלב ישירות לקרמה שלו, שעליה לא נוכל לדבר יותר כעת.

בדרך כלל התודעה של האדם הרגיל מאפשרת לו להתעורר בבוקר ולחשוב שהוא לא השתנה כלל ממה שהוא היה כאשר נרדם. במציאות, אין זה כך אף פעם. כאשר אנו מתעוררים, אנו אף פעם לא זהים למה שהיינו כאשר נרדמנו, אלא למעשה אנו עשירים יותר במידת מה, למרות שאיננו מודעים לכך. כך כשם שאחרי פסגת הגל בא העמק, כפי שקרה בשנים שגֶתה בילה בווימר, ההתעוררות שבאה לאחר מכן נמצאת בשלב גבוה יותר; היא חייבת להגיע לשלב גבוה יותר מפני שהכוחות הפנימיים ביותר שואפים לכך. גם בגֶתה הכוחות הפנימיים ביותר שואפים להתעורר שוב מהמצב של כהות החושים שהוא חווה בווימר למלאות החיים בסביבה שכעת יכולה להביא לו באמת את מה שחסר לו. הוא התעורר באיטליה. עם המבנה המיוחד שלו, הוא לא היה יכול להתעורר בווימר. אך בעובדה זו אנו יכולים לראות את הקשר העמוק בין העבודה היצירתית של אומן אמיתי והתנסויותיו וחוויותיו המיוחדות.

סופר שאיננו אומן יכול לכתוב דרמה בהדרגה ללא קושי, כל פעם עמוד; הוא יכול לעשות זאת מצוין. המשורר הגדול אינו יכול לעשות זאת. הוא מוכרח להיות מושרש עמוק בתוך החיים. מסיבה זו, גֶתה יכול להביא לידי ביטוי את האמיתות העמוקות ביותר בפאוסט שלו בגיל צעיר יחסית, אמיתות שהשתרעו הרבה מעל יכולות נפשו, אך היה עליו להחזיר לפאוסט את נעוריו. זכרו שהיה על פאוסט להגיע למצב רוח שונה לגמרי למרות שטבעו עוצב כה לעומק. בסוף, למרות כל העומק שלו, מה שהוא לקח לתוך נפשו עד אז הביא אותו קרוב להתאבדות. היה עליו לחזור לנעוריו. אינדיבידואל פחות גדול יכול לתאר בצורה מצוינת, אפילו בשירה יפה, כיצד מחזירים לאדם את נעוריו. גֶתה לא יכול לעשות את זה כה פשוט; היה עליו לחוות קודם את חזרתו שלו עצמו לנעוריו ברומא. מסיבה זו, סצנת החזרה לנעורים, מטבחה של המכשפה, נכתבה ברומא בווילה בורגזה.^[19] גֶתה לא היה יכול לנסות לכתוב סצנה זו מוקדם יותר.

מצב תודעה מסוים, אמנם מעומעם, קשור לחזרה כזו לנעורים כפי שגתה חווה זאת. בתקופתו עדיין לא היה קיים מדע רוח, כך שאי אפשר היה לחדד מצב תודעה זה אלא רק להשקיטו. בנוסף, כוחות מיוחדים קשורים לחזרה כזו לנעורים, כוחות שמושלכים לגלגול הבא. כאן שזורות ביחד חוויות ששייכות לגלגול הנוכחי וגם הרבה ממה שמקרין את השפעתו לגלגול הבא. מחשבה זו תוביל אותנו לראות נטייה עמוקה ומשמעותית במיוחד אצל גֶתה.

אם מותר לי להוסיף הערה אישית, אני עוסק בדרך בה גֶתה ראה את הטבע כבר כמה עשרות שנים – אפשר לומר מאז 1879-80, ובאופן אינטנסיבי יותר מאז 1885-86. בזמן זה, הגעתי לדעה שיש משהו באימפולס שגֶתה נתן לקונספציה של הטבע, שמדענים ופילוסופים בני-זמננו באמת אינם מבינים, ושניתן לפתח אימפולס זה, אך ייקח מאות שנים לעשות זאת. לכן, יכול להיות שכאשר גֶתה יחזור בגלגול נוסף יהיה עדיין אפשרי עבורו לעבוד ולעצב את מה שלא הצליח להשלים ברעיונותיו אודות הטבע בגלגול הזה. אחרים עדיין אינם משערים אפילו דברים רבים שמשתמעים מרעיונותיו של גֶתה אודות הטבע. בהקשר זה, התבטאתי בספרי קונספציית העולם של גֶתה, ובהקדמה לכתבים של גֶתה במדעי הטבע ב-Nationalliteratur של קירשנר. לכן אנו באמת יכולים לומר שגֶתה נושא בתוך עצמו בהשקפתו אודות הטבע משהו שמצביע אל אופקים רחוקים. אך זה קשור באופן אינטימי ללידה שלו מחדש, כשם שזה היה קשור עם תקופת החיים שהוא עבר כשהוא היה ברומא.

אתם יכולים לקרוא בעצמכם כיצד הצגתי דברים אלה, כיצד המטמורפוזה של הצמחים ושל בעלי החיים, הצמח ובעל החיים הארכיטיפי, לבשו צורה בזמן מסעו באיטליה; כיצד כאשר הוא חזר הוא עסק בבעיה של תיאוריית הצבעים, משהו שבכלל לא מובן במלואו היום; כיצד הוא עסק בעוד דברים נוספים. אז תראו שחדירתו החיה לתוך השקפה מקיפה של הטבע קשורה מקרוב ללידתו מחדש. כמובן, הוא ייחס לפאוסט את הדברים שהוא הגיע אליהם במהלך חייו שלו, אך לא כמשורר מינורי, אלא כפי שעושה זאת משורר גדול. פאוסט חווה את הטרגדיה עם גרטכן. באמצע טרגדיה זו, אנו פתאום פוגשים את השקפתו של פאוסט לגבי הטבע, שאין ספק קשורה מקרוב לזו של גֶתה. היא מתבטאת במילים אלה של פאוסט:

"רוח נשגבה, הכול נתת לי, כול

שביקשתי. וזה לא היה לשווא

שבין הלהבות הפנית את פניך אלי.

נתת לי טבע מלכותי בתור הממלכה שלי,

כוח לחוות אותה, ליהנות ממנה. לא

בלבד את הפליאה הקרה של ביקור

הענקת לי, אלא נתת לי

לחדור אל ליבה כמו ללבו של חבר קרוב.

הובלת את הצבאות של כל מה שחי

מול עיניי, לימדת אותי להכיר את אחיי

בשיחים שקטים ובאוויר ובמים.

וכאשר הסערה שואגת ביערות וחורקת,

עץ האורן הענק נופל, מכה ושובר

את הענפים הסמוכים ואת הגזעים הסמוכים,

ומהחבטה החלולה ההר רועם,

אז הובלת אותי למערה בטוחה זו והראתה

אותי לעצמי, ונפתחים כל הפלאים העמוקים

והסודיים ביותר שבחזה שלי."^[20]

השקפת עולם עצומה, שגֶתה מייחס לפאוסט! רק בזמן המסע לאיטליה רכש אותה גֶתה בכזו חדירה של הנפש. הסצנה שנפתחת במילים "רוח נשגבה, הכול נתת לי" נכתבה ברומא, ולא מוקדם מזה. שתי הסצנות – זאת של החזרה לנעורים במטבחה של המכשפה והסצנה יער ומערה – היו החלקים שנכתבו ברומא.

כאן רואים ריתמוס אמיתי בחייו של גֶתה שחושף אימפולס פנימי, בדיוק כשם שהריתמוס של ערות ושינה חושף אימפולס פנימי בישותו של האדם. בחיים כמו אלה של גֶתה אנו יכולים ללמוד חוקים מסוימים באור ברור במיוחד, אך נלמד גם שהחוקים שאנו מגלים בחיי אישיויות גדולות יכולים להיות חשובים לחייו של כל אדם. בסופו של דבר, החוקים שעובדים באדם דגול תקפים לכל בני האדם. מחר נמשיך לדבר על מערכות היחסים של החיים כפי שניתן לתפוס אותן מנקודת מבט זו.

——————————————————————————-

1. פרנסוא דה תיאס, רוזן דה תורנק (1719-94) (Lieutenant du roi Thoranc) ↑
2. Vom Menschenrätsel (דורנאך, 1957), עמ' 155 ↑
3. ז'וליאן אופרוא דה לה מטרי (1709-59) (Mettrie) היה רופא ופילוסוף מטריאליסטי צרפתי שכתב "האדם מכונה" (L'homme machine) (1748) והיה חברו של פרדריק הגדול מלך פרוסיה. ↑
4. הונורה-גבריאל רוזן דה מירבו (1749-91) היה מנהיג מהפכן יעקוביני ונואם מפורסם ↑
5. ז'ורז' ז'אק דנטון (1759-94) (Danton) היה אחת הדמויות המובילות במהפכה הצרפתית. ↑
6. מקסימיליאן דה רובספייר (1758-94) (Robespierre) היה מהפכן צרפתי ששמו בדרך כלל קשור לשלטון הטרור הידוע לשמצה. ↑
7. גֶתה עזב את קארלסבאד ב-3 לספטמבר, 1786, הגיע לרומא ב-29 באוקטובר 1786, עזב את רומא ב-23 לאפריל 1788 והגיע בחזרה לווימר ב-18 ליוני 1788. ↑
8. הידידות בין השנים המשיכה מקיץ 1794 ועד למותו של שילר ב-9 למאי 1805. ↑
9. גֶתה הגיע ללייפציג ב-3 באוקטובר 1765, ועזב את העיר ב-28 לאוגוסט 1768. מחלתו החלה בסוף יולי 1768. ↑
10. סוזנה פון קלטנברג (1723-74), (Fräulein von Klettenberg) פייטיסטית נודעת, הפכה להיות הפרוטוטיפ של "הנפש היפה" ברומן ווילהלם מייסטר של גֶתה. ↑
11. גֶתה נסע לשטרסבורג ב-1 לאפריל, 1770, וחזר משם לפרנקפורט ב-14 לאוגוסט, 1771. ↑
12. קרל ווילהם ירוזלם (1747-72) היה המזכיר של נציגות ברונסוויק בעיר ווצלר. הוא התאבד ב-30 באוקטובר 1772, באמצעות אקדח שהוא השאיל מי. צ. קסטנר, שהיה גם חבר של גֶתה. הדעה הרווחת היא שטרגדיה זו גרמה לגֶתה לכתוב את וורתר, כאילו שרצה להגן על מעשה ידידו. גם וורתר שאל אקדח מחבר כדי לשים קיץ לחייו. ↑
13. הכוונה היא לקשר של גתה עם בתו של הכומר, פרידריקה בריון (1752-1813). ↑
14. השירה והאמת, XI: "ראיתי, לא בעיני הגוף אלא בעיני המחשבה, כיצד התקרבתי לעצמי רוכב על סוס, ועם זאת לבוש בבגדים – אפורים עם קצת זהב – שמעולם לא לבשתי מקודם. ברגע שהצלחתי להשתחרר מהחלום הזה, הדבר נעלם. מה שמוזר הוא ש-8 שנים לאחר אירוע זה, כשנסעתי באותה הדרך כדי לבקר את פרידריקה, לבשתי בדיוק את אותם הבגדים שחלמתי עליהם – לא מתוך בחירה, אלא כצרוף מקרים." הביקור המאוחר יותר לפרידריקה בריון התרחש ב-25 בספטמבר 1779, בזמן מסעו השני של גֶתה בשוויצריה.. ↑
15. לפני הרצאה זו הייתה הצגה של הסצנה מחדר העבודה של פאוסט (רוח האדמה, פאוסט, ווגנר). ↑
16. באנגלית הטקסט בא מתרגומה של אן שוונויק של פאוסט, חלק ראשון, שורות 575-579, כאשר פאוסט מדבר אל ווגנר. התרגום של קאופמן של שורות 585-575 מובא בהערה ²¹ בהרצאה הראשונה בסדרה הנוכחית. ↑
17. סופוקלס (406-496 לפני הספירה) כתב 130 מחזות, שמתוכן עדיין קיימות שבע: איאס, אנטיגונה, נשי טראכיס, אדיפוס המלך, אלקטרה, פילוקטטס, אדיפוס בקולונוס. לאחרונה נמצאו גם חלקים ממחזה סאטירי הגששים. ↑
18. ראה הערה ¹ ↑
19. הסצנה נכתבה במרס 1788. ↑
20. פאוסט, חלק ראשון, "יער ומערה", שורות 3234-3217. התרגום לאנגלית מאת וולטר קאופמן ↑