רודולף שטיינר

176 GA

סדרה של תשע הרצאות שניתנו בברלין בין התאריכים

31 ביולי-25 בספטמבר 1917

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

לספר ראו כאן

הרצאה 4

ברלין, 21 באוגוסט 1917

אומץ רוחני מול נוחיות נפשית

תקציר: לזכרו של הרמן יואכים [Hermann Joachim]. הוא ניסה להביא את הרוחניות של מדע הרוח לתוך מסדר הבונים החופשיים. לזכרן של אולגה פון סיברס [Olga von Sivers], יוהנה ארנולד [Johanna Arnold] ומאוד קונסטלר [Maud Künstler]. הרמן באר, דוגמה בולטת לאדם אשר הגיע לשערי מדע הרוח, אך נסוג וחיפש מקלט באמונה המסורתית. קיימות דוגמאות רבות לאנשים אשר אמנם מחפשים את כריסטוס, אך הם מגיעים לאלוהות כללית שאותה הם מכנים כריסטוס. אנשים כמו הרמן באהר מעדיפים להשאיר את כל האחריות בידי הכנסייה הקתולית, במקום לקבל אחריות אישית על מחשבותיהם ומעשיהם.

***************************************

בימים אלה נאלצנו להיפרד בעולם הפיזי ממי שהיה אחד השותפים הנאמנים ביותר לעבודה בתנועתנו הרוחנית, אדם שיכולתם לפגוש כאן כמעט מידי שבוע במהלך שנות המלחמה: החבר היקר שלנו הרמן יואכים. כאשר אנו מתייחסים לאירוע המוות של אנשים קרובים לנו ואנו חדורים באותה גישה פנימית שנובעת ממה שאנו מחפשים כידע דרך מדע הרוח שלנו, אנו בעצמנו עשויים למצוא חיבור משלנו לעולם הרוח. מצד אחד, במקרה כזה אנו מתבוננים לאחור אל מה שהאדם שעבר את הסף היה עבורנו בתקופה שהייתה לנו הזכות לחיות לידו ולהיות שותפים במאמצים שלנו; אך בו זמנית, אנו מתבוננים גם קדימה, אל העולם שקיבל את הנפש שהייתה מאוחדת איתנו ועתידה להישאר מאוחדת איתנו, כי הקשרים שמחברים בינינו הם רוחניים במהותם, ולא ניתן לפרום אותם דרך האירוע הפיזי של מוות.

במקרה זה, השם הרמן יואכים הוא כמו לפיד ההולך לפניו ומאיר למרחקים, לפיד אשר קדם לאישיות שאותה איבדנו מבחינת העולם הפיזי. זה הוא שם שקשור בקשר עמוק להתפתחות האמנות במאה ה-19, ובייחוד לסוג היפה ביותר של עקרונות אסתטיים בתפיסה המוזיקלית. למעשה, אין צורך שאסביר כאן מהי המשמעות של השם יואכים מבחינת ההתפתחות הרוחנית של התקופה האחרונה. אבל אילו הרמן יואכים – אשר הלך מאיתנו עכשיו מהמישור הפיזי לעולם הרוחני – היה מתהלך בינינו עם כל תכונותיו היפות, הנעלות והיחידות במינן, כמישהו ששמו איננו ידוע כלל, כל אלה שהתמזל מזלם להכיר אותו ולעבוד יחד איתו היו עדיין רואים אותו כאדם בעל הערך הגדול ביותר מכולם בחייהם כאן על פני האדמה, מעצם כוח אישיותו, מכוח נפשו הענקית והזוהרת. אך דווקא במה שנפש זו הייתה בשביל נפשות אחרות במישור האנושי, המשיך לפעול בה יסוד אמנותי רוחני טהור ביותר, אשר בא מאביו. אפשר לומר שבכל מה שהרמן יואכים עשה וחשב בא לידי ביטוי, מצד אחד, יסוד אמנותי זה, אך מצד שני, רוחניותו רבת העוצמה ברצונו, ברגשותיו ובשאיפתו לידע רוחני העצימה ונשאה את היסוד הזה. כשם שכוונותיו הגדולות של אביו שלטו בדמו, כך היה באיכות הרוחנית של הרמן יואכים משהו שהתחיל כבר כאשר הרמן גרים [Hermann Grimm] – אותו נציג מצוין וייחודי של חיי הרוח של מרכז אירופה – הניח את ידו בברכה על הילד הרמן יואכים בטבילתו, מאחר שהוא היה הסנדק של הרמן יואכים. ומאז שזה נודע לי, זו מחשבה יקרה לי, כפי שאתם יכולים להבין ממה שאמרתי כאן, במעגל זה, על מה שזורם מאישיותו של הרמן גרים כרוחניות אל תוך חיי התרבות בתקופה האחרונה. כאשר מת חבר יקר של הרמן גרים, וולטר רוברט-טורנוב [Walter Robert Tornow] היחיד במינו בזכות האינדיבידואליות יוצאת הדופן שלו, הרמן גרים כתב מילים יפות: "הוא נפרד מחברת החיים והוא יתקבל בחברת המתים. ההרגשה היא כאילו שאנחנו צריכים ליידע גם את המתים האלה מי זה שמצטרף לשורותיהם".^[1] כשהרמן גרים כתב שעם פרידה כזו יש הרגשה שצריך ללמד ​​גם את המתים מי זה שמצטרף לשורותיהם, הוא התכוון לא רק למקרה של חברו שבשבילו כתב מילים אלו, אלא באופן כללי לתחושה הנוכחת בנפש האדם כשמישהו קרוב אלינו עובר מהעולם הפיזי לעולם הרוח.

אנו מסתכלים אז לאחור על החוויות המשמעותיות שהתאפשר לנו לחוות עם האדם שעבר את הסף, וחוויות אלה הופכות למעין חלונות שדרכם אנו יכולים להסתכל לתוך ישות אינסופית; שכן כל נפש אנושית אינדיבידואלית היא ישות אינסופית, והחוויות שהייתה לנו הזכות לחוות איתה הן תמיד כמו מעין חלונות שדרכם אנו יכולים להביט לתוך נוף בלתי מוגבל. אולם בחיי האדם ישנם רגעים שיש להם משמעות מיוחדת, רגעים שבהם ניתנת לך האפשרות להתבונן יותר לעומק באינדיבידואליות האנושית. ברגעים כאלה, כאשר מתאפשר לנו להתבונן בנפשות אנושיות, יכולים להתגלות בעוצמה מיוחדת הסודות של עולם הרוח. הרבה ממה שחי גם בחיי האדם הרגילים מתגלים לנו אז, ברעיונות נרחבים וחדורים ברגש, כנשגבים, רבי עוצמה, ושואפים לרוח.

מותר לי כעת לציין רגע אחד מסוג זה שקשור לישותו של האדם שהלך מאיתנו, כי אני מרגיש שזהו רגע אופייני ומשמעותי וגם מבחינה אובייקטיבית. לפני שנים, בקלן, כשהרמן יואכים היה מחובר לתנועה שלנו, הייתה לי שיחה איתו זמן קצר לאחר שהכרתי אותו אישית. בשיחה זו יכולתי לגלות איך האיש הזה חיבר את החלק הפנימי ביותר של נפשו עם מה שזורם ואורג כישות רוחנית בקוסמוס. יכולתי לראות איך הוא גילה, אם יורשה לי להביע זאת כך, את הקשר החשוב של אחריות הנפש האנושית מול הכוחות הרוחניים-אלוהיים הקשורים לחוכמה של הנהגת העולם, מול הכוחות שעל האדם להתייצב מולם ברגעים משמעותיים במיוחד, אם הוא ישאל את עצמו את השאלה: איך אני משלב את עצמי כחלק במה שמתגלה מול עיניי הנפשיות כהנהגה רוחנית של העולם? כיצד עלי לחשוב מתוך התודעה העצמית שלי, כאשר אני יודע שאני אמור להיות חוליה אחראית בשרשרת של הרוחניות בעולם? נפשו של הרמן יואכים גילתה לי את העובדה שהוא יכול להרגיש, לחוות ולזהות באופן מודע וממעמקי נפשו רגעים כאלה שבהם מתגלה קשר האדם עם רוחניות העולם.

הוא עבר דברים קשים בחייו. העיק עליו מאוד הזמן שבו פרץ האסון הנורא שגרם סבל לכולנו.^[2] לאחר שחי שנים בצרפת, בפריז, ששם מצא את בת זוגו האהובה, כעת הוא נאלץ למלא את חובתו – חובה שאותה הוא תפס, כמובן, כקשורה פנימית לישותו – ולחזור למקצועו הקודם כקצין גרמני. הוא פעל במסגרת מקצוע זה במקומות חשובים, לא רק מתוך תחושת חובה כנה, אלא במומחיות מלאת מסירות וחמלה, באופן אנושי במובן הגבוה והאמיתי ביותר של המילה. על כך, רבים מאלה שנהנו מעבודתו המיטיבה הזו יזכרו אותו בהכרת תודה. אני עצמי חושב לא פעם על אותן שיחות שהצלחתי לקיים עם הרמן יואכים בשלוש השנים האלה של אבל וסבל אנושי, שבהן הוא התגלה בפניי כאדם המסוגל לעקוב אחר אירועי היום בהבנה רחבה, כאדם שלא נתן למחשבות של שנאה או אהבה כלפי צד זה או אחר לערפל את הבנתו, ולפגוע בשיפוט האובייקטיבי לגבי אירועי התקופה. עם זאת, הוא היה מודע לחומרת הטרגדיה שהכבידה על כולנו, אך נשא בליבו תקווה רבת עוצמה מתוך מעמקי אמונתו בהנהגה הרוחנית של היקום.

הרמן יואכים היה שייך לאותם אנשים שקולטים את מדע הרוח בצורה אובייקטיבית, שכלית, מלאה בהבנה, כמו שיש לקלוט אותו. ההבנה הרציונלית הזו מגנה עליהם מלצלול לתוך כניעה מוחלטת לרוחניות בלתי אמצעית, אשר יכולה לפתות את האדם להתמסר למה שהכי מסוכן עבורנו: הנטייה לפנטזיות ולהתלהבות יתר. פנטזיה והתלהבות כזו נובעות בסופו של דבר רק מתוך אגואיזם חושני מסוים. לנפש של הרמן יואכים לא היה כל קשר למיסטיקה אגואיסטית, אך אדרבא, כן היה לו קשר עם האידיאלים הרוחניים הגדולים, עם הרעיונות העוצמתיים של מדע הרוח.

הרמן יואכים היה תמיד עסוק בראייה של מה שניתן לעשות כדי להביא את האידיאלים של מדע הרוח ישירות לתוך החיים במקום שבו הוא נמצא. כחבר במסדר של הבונים החופשיים, הוא בחן לעומק את מהות הבונים החופשיים וגם את טבעם של הקשרים במסדר, ושם לעצמו כמטרה את האידיאל הגבוה שלפיו יעשה את כל מה שביכולתו כדי להביא לתוך פורמליזם^[3] של הבונים החופשיים את הישות הרוחנית של מדע הרוח. עקב מעמדו הגבוה בתוך הבונים החופשיים, הרמן יואכים נחשף עד לדרגה גבוהה במיוחד לכל מה שהמסדר צבר במשך מאות שנים כידע עמוק, אך ידע שהתקשה עם הזמן, ידע שהפך לפורמליסטי ודבק בנוסחאות ובנוהלים חיצוניים. אבל דווקא מהעמדה הגבוהה שלו, הוא מצא את ההזדמנות לחשוב על מה שגילה בהקשר האנושי הנכון, ולהחדיר לתוך מה שבא מן העבר את מה שיכול לזרום רק מכוחו של מדע הרוח. כשיודעים איך הרמן יואכים פעל בכיוון זה בזמנים קשים אלו בשנים האחרונות, כשחושבים על עבודתו הרצינית וחשיבתו האצילית בכיוון זה, כשחושבים על כוח רצונו והיקף עבודתו בתחום הזה, אז אנו יודעים כמה גדול האובדן במישור הפיזי עקב מותו. אני לא יכול שלא להיזכר שוב ושוב, בהזדמנות זו והזדמנויות דומות אחרות, שאמריקאי שנמנה בזמן האחרון בין האנשים השנונים אמר: "לא קיים אדם שאין לו תחליף; אם אחד פורש, מישהו אחר תופס מייד את מקומו". מובן מאליו שאמירה אמריקאית כזו יכולה להיאמר רק מתוך בורות עמוקה ביותר לגבי החיים האמיתיים. כי האמת אומרת בדיוק את ההיפך. והאמת הנמדדת אל מול המציאות שאני מתכוון אליה כעת אומרת לנו דווקא שאי אפשר להחליף אף בן אדם מבחינת כל מה שהוא היה בחייו. וכאשר אנחנו רואים זאת בדוגמאות מצוינות כמו במקרה זה, אז האמת הזו חודרת עמוק לתוכנו. שכן דווקא המקרה שלנו, המקרה של הרמן יואכים, מוביל אותנו ישירות אל הקארמה בחיי האדם. ההבנה של הקארמה בחיי האדם, התפיסה הקארמתית של שאלות הגורל הגדולות, היא הדבר היחיד שמאפשר לנו להתמודד כשאנו רואים מול עיני הנפש שאדם כזה עוזב בגיל צעיר יחסית עבודת חיים רצינית והכרחית כזו.

אך לעיתים קרובות היה עלי לומר לעצמי משהו אחר בימים אלה, כאשר נפרדתי מחברי היקר, לאחר שראיתי את הנפש עוזבת לאט לאט יום אחרי יום את העולם שבו הייתה אמורה להגשים דברים כה חשובים, ונעה לעולמות האחרים, שבהם אנו יכולים למצוא אותה רק בכוח הרוח שלנו, עולמות שמהם העזרה שיעניק לנו תהיה עוד יותר גדולה ועוצמתית מקודם. היה עלי לחשוב: כאשר אנו חווים מוות כזה, עולים מול נפשנו כל הרעיונות הנועזים על הכורח הקארמתי, כל אותם רעיונות שדורשים כוח רוחני מהאדם. לעיתים קרובות, עלינו לומר דברים שאפשר לומר אותם רק בתוך התנועה הרוחנית שלנו, אבל אז הם נותנים לנפש האדם בתוך תנועתנו הרוחנית את הכוח הגדול אשר מגיע אל מעבר למוות ולחיים, הכוח שמקיף ומכיל גם את החיים וגם את המוות.

נפשו של הרמן יואכים עומדת חיה מולי. ראיתי אותה חיה במשימה הרוחנית שהיא לקחה על עצמה מתוך חופש מלא. אני רואה אותה חיה כשהיא מתמסרת למשימה הזו. המוות של נפש זו נראה לי אז כמו משהו שהיא בחרה בו מרצונה החופשי, כי מאותו עולם אחר היא יכולה לפעול בצורה חזקה עוד יותר, ובכוחות גדולים עוד יותר, בכוחות מתאימים עוד יותר למה שהכרחי. לנוכח אירועים אלה, זאת כמעט חובה לדבר על נחיצות המוות האינדיבידואלי ברגעים מאוד ספציפיים. אני יודע שלא כולם יחוו כנחמה, כמחשבה מחזקת, את מה שאני אומר עכשיו. אבל אני יודע גם שקיימות כבר היום נפשות אשר מסוגלות לרומם את עצמן למחשבות הללו מול הדברים הרבים שממשיכים לגרום לכאב ולסבל העמוק שאנו חווים בזמננו, כאשר רואים כמה קשה לפתור את המשימות הגדולות וההכרחיות בתוך העולם הפיזי, בתוך הזרמים החומרניים שבהם אנו חיים בגוף הפיזי. מהמקום הזה, בהדרגה ומתוך הכאב והסבל, יכולה להפוך ליקרה לנו המחשבה שמישהו בחר במוות, מבחינת המישור הפיזי, כדי שיוכל לבצע את משימתו באופן עוד יותר עוצמתי.

נציב מחשבה זו אל מול הכאב שאותו צריכה להרגיש ולעבור ידידתנו היקרה, אשתו של הרמן יואכים; נציב מחשבה זו אל מול הכאב שלנו עבור חברנו היקר, וננסה להאציל את הכאב שלנו בכך שאנו מניחים אותו ליד מחשבה גדולה כמו זו שדיברתי עליה זה עתה. מחשבה זו אינה אמורה להקל על הכאב או לשתק אותו, אבל היא יכולה להקרין לתוך הכאב כמו אור אשר זוהר מתוך השמש של הידע האנושי עצמו ומלמד אותנו להבין לעומק את הכורח האנושי ואת כורח הגורל. בהקשר כזה אירוע כזה יכול להפוך עבורנו בו זמנית למשהו שמסוגל להביא אותנו באמת ליחס הנכון מול עולם הרוח.

אם נחזק את עצמנו במחשבות כאלה למען הנטיות שאנו רוצים לפתח, הנטיות של כוחות הנפש שלנו להישאר כעת ובעתיד בקשר עם הנפש היקרה לנו, אז לעולם לא נוכל לאבד את אותה נפש; אז נהיה מחוברים אליה באופן אקטיבי. וכאשר נתפוס את כל עוצמתה של מחשבה זו: אדם, אשר אהב את סביבתו כמו שמעטים אוהבים אותה, קיבל על עצמו למרות זאת את מותו מתוך כורח ברזל – אז מחשבה זו תהיה ראויה להשקפת העולם שלנו. כך נוכל לכבד את חברנו היקר, ונישאר מאוחדים איתו. השותפה שלו בחיים, שנשארה מאחור כאן במישור הפיזי, תחווה דרכנו שאנו נשארים מחוברים אליה במחשבה על הנפש היקרה, שאנחנו, החברים שלה, נשארים קרוב אליה.

חבריי היקרים, מותו של הרמן יואכים מצטרף למעשה לאובדנים רבים שחווינו בחברה שלנו בזמנים קשים אלה. על אחד האובדנים הקשים ביותר לא דיברתי עד עכשיו כי אני עצמי מעורב בו עמוק מדי, והאבל האישי הגדול והחיבור האישי עם הנפש שהלכה מאיתנו לא אפשרו לי לגעת בהיבטים מסוימים של אובדן זה.

אני חושב שרבים מכם יזכרו את חברתנו הנאמנה, חברתנו היקרה, אחותה של גברת דר' שטיינר, אולגה פון סיברס, שגם אותה איבדנו מהמישור הפיזי בחודשים האחרונים. נכון, כלפי חוץ היא לא הייתה אישיות היכולה להתבטא בפעילות ובהשפעה יותר ישירה ומוחשית, כאישיות שהייתה כל כולה צניעות. אבל חברים יקרים, אם לא אתייחס למה שעבורי ועבור דר' שטיינר מהווה אובדן כואב שאין לו כל תחליף, אם אימנע מלתאר את ההיבט האישי הזה, אז אני יכול להצביע על דבר אחד במקרה מיוחד זה: אולגה פון סיברס הייתה אחת מאלה שבולטת בהם השאיפה הרוחנית, אחת מאלה שמלכתחילה קיבלה בנפש חמה ביותר את המהות הפנימית ביותר של מדע הרוח האנתרופוסופי שלנו. היא הפנימה את מדע הרוח האנתרופוסופי בהבנה עמוקה ביותר וחיבור נפשי עמוק ביותר. אולגה פון סיברס הייתה בנויה כך שברגע שהיא הפנימה דבר כזה, היא הפנימה אותו בכל ישותה. והיא הייתה אדם שלם. מי שהיה קשור אליה ידע זאת. היא הייתה חזקה באותה מידה בדחייתה את כל מה שמעוות בצורה מיסטית-תאוסופית את התקדמות האנושות, את כל מה שמוביל את החיים הרוחניים בכל מיני דרכים שגויות. היא הייתה חזקה בכוחה להבחין בין מה ששייך לתקופתנו, ורוצה להפוך לחלק מהתקדמות האנושות ולפעול למענה, לבין זה שנובע מכל מיני דחפים ומניעים אחרים ומופיע כעת כתיאוסופיה וכדומה, בצורה של כל מיני מאמצים מיסטיים. אולגה פון סיברס הייתה דוגמה וּמופת לאלה שנאבקים כדי לתפוס את האמת המקורית שאליה אנו שואפים. עם זאת, מעולם לא הייתה בה הנטייה להזניח את משימות חייה, את המשימות של החיים החיצוניים, של חיי היומיום, את החובות הקשות לעיתים של אותם חיי יומיום, ולעולם לא בחרה להתחמק מחובות אלו, אפילו במעט, עקב השתתפותה המלאה בתנועה הרוחנית שלנו. את מה שהיא ספגה לתוך נפשה כבר מן ההתחלה בהבנה מלאה כתוכן תנועתנו, היא העבירה לאחרים. בכל מקום שהתאפשר לה להעביר לאחרים את מה שאנו מלמדים, היא התמסרה למשימה זו בצורה מופתית באמת, כך שידעה למלא את כוחם של רעיונות באופי האוהב, המיטיב של ישותה כדי להשפיע על האנושות דרך שני הצדדים הללו: כוחם של רעיונות, והדרך הייחודית להעברת הרעיונות שנבעה מאישיותה.

היא המשיכה לעשות זאת גם כאשר הפרידו בינינו אותם גבולות שעולים כיום באופן נוראי בין אלה שלעיתים קרובות קשורים זה לזה באופן אינטימי מבחינה אנושית. גבולות אלה לא מנעו ממנה לעבוד למען המטרה שלנו גם באותו אזור במרכז אירופה שנחשב כיום כשטח האויב. חוויות קשות עמדו לנגד נפשה, כל האימה של המלחמה הנוראה הזו, שבה היא פיתחה פעילות הומניטרית אמיתית עד לשבועות האחרונים של מחלתה, כשהיא אף פעם לא חושבת על עצמה, תמיד עובדת למען אלה שהופקדו בידיה בעקבות האירועים הנוראיים של המלחמה הזו, עובדת למען הזולת במובן האצילי ביותר של הדבר, וממלאה את עבודתה זו בשירות בני אדם ברגש ובשאיפה שזורמים בנפשה כפרי של הישגיה בתנועתנו הרוחנית. למרות שהיא קרובה אליי, אני רוצה לחלוק בנפש נרגשת את הצד הזה של ישותה, את מסירותה ונכונותה להקריב של מי שהייתה חברתנו אולגה פון סיברס, כבר מתחילת קיומה של תנועה זו. זו הייתה מחשבה יפה ויקרה עבור הגברת שטיינר ועבורי, שכאשר יבואו ימים טובים יותר במקום הזמנים העצובים של ההווה, נוכל להיות שוב בקרבתה של אישיות זו גם במרחב הפיזי. אבל גם כאן, כורח ברזל החליט אחרת.

גם במקרה זה, אם אנו מבקשים להבין את החיים הללו מנקודת מבט רוחנית, המוות של מישהו אשר קרוב אלינו יכול להשתלב בחיינו כמשהו שמבהיר ומאיר את החיים הללו. אין ספק שיש הרבה מה לומר נגד חלק מהדברים השכיחים בחברה שלנו, נגד מה שמקדמת החברה שלנו. אבל, במה שנמצא סביבנו יש לנו גם מה לציין, להציב מול נפשנו ולחוות כמשהו יפה ביותר, נעלה ביותר, משמעותי ביותר, בייחוד מתוך העוצמה שזורמת דרך התנועה האנתרופוסופית. אני יכול לדבר איתכם היום על דוגמאות כאלה.

חלק מכם זוכרים בוודאי גם חברה שאמנם לא הייתה שייכת לסניף שלנו, אבל אזכיר אותה היום כי היא הופיעה לא פעם בסניף הזה ביחד עם אחיותיה, חברה המוכרת לרבים כאן, יוהנה ארנולד [Johanna Arnold] שלנו, שעברה לא מזמן מהמישור הפיזי לעולם הרוחי. אחת האחיות שלה, שהייתה גם היא חברה מסורה ונאמנה בתנועתנו, עברה את הסף שנתיים לפניה.

בימים אלה, בזמן שעבדתי על עלון נגד אדם שתוקף בעוינות רבה את תנועתנו, פרופסור מקס דסואר [Max Dessoir], היה עלי לפגוש שוב ושוב קטע שבו הטענה היא שאין לי שום קשר למדע, ושרוב התלמידים שלי מוותרים לחלוטין על כל פעילות אינטלקטואלית עצמאית משלהם. ובכן, אישיות כמו יוהנה ארנולד היא ההוכחה הכי חיה לשקר האדיר שעליו מתבססת טענה כזו של פרופסור שהוא בור מוחלט. הגדוּלה של יוהנה ארנולד שהתגלתה בדרך שבה היא עברה אל עולם הרוח, אך גם הגדוּלה הפנימית של כל המסירות הנפשית שלה למדע הרוח, הן באמת הוכחה חיה לאופן שבו אנשים יקרים וראויים ביותר מפנימים את מדע הרוח. חייה של יוהנה ארנולד היו מסוג החיים שמציבים מבחנים לאדם, אך גם מחזקים ומחשלים אותו. חייה אכן חשפו נפש גדולה. לא רק שיוהנה ארנולד הייתה תומכת חשובה בסניף שלה ובחוגים הקרובים בתקופתה כחברה בתנועה האנתרופוסופית, לא רק שהיא עשתה עבודה בעלת ערך רב באזור הריין, ופעלה יפה בשותפות עם אישים רבים אחרים – אחת מהם הייתה מישהי שגם היא נפרדה מאיתנו ועברה לא מזמן לעולמות הרוח, הגברת מוד קונסטלר [Maud Künstler] הבלתי נשכחת, שהייתה קשורה כל כך מקרוב לתנועה שלנו – לא רק שיוהנה ארנולד פעלה בדרכה מאז הקשר שלה עם התנועה האנתרופוסופית, אלא היא עצמה התגלתה גם בתוך תנועה זו כנפש חזקה ומלאה במרץ. היא הייתה בת שבע כשהצילה ממוות את אחותה הגדולה ממנה, שהייתה על סף טביעה, מתוך הקרבה ובאומץ לב, כבר בגיל הצעיר הזה. היא בילתה חלק מחייה באנגליה, והאופן שבו החיים השפיעו עליה מראה שהחיים הפכו בשבילה למורה גדול וחיזקו את נפשה יותר ויותר. בנוסף, החיים גילו לה את מה שהנפש כמהה לו כאלוהי-רוחי. הודות לכוחות הנפש הגדולים שלה, יוהנה ארנולד תרמה הרבה בסביבתה לאנתרופוסופים שעבורם הפכה למנהיגה; היא חברה יקרה לנו כי ראינו איזה כוח עוצמתי מעוגן דרכה בתוך התנועה שלנו. מהי משמעות הזמן הזה? מה בעצם קורה לאנושות? – אלה השאלות הגדולות שיוהנה ארנולד העלתה בפניי פעמים רבות בשנים האחרונות, מאז שהחלה התקופה הנוראה הזו. היא הייתה עסוקה כל הזמן בשאלה: מה למעשה דורש הזמן הזה של מבחנים ומצוקה נוראה מהמין האנושי, ומה אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכולים לעשות כדי לעבור את המבחנים האלה בדרך הנכונה? נפשה של יוהנה ארנולד לא התעלמה מאירועי היומיום הקשורים לזמנים שלנו, אך היא גם הצליחה לראות אותם בהקשר הרחב יותר, והיא גם ידעה לחבר את הכול להתפתחות הרוחנית של האנושות ככלל. בניסיונה לפענח את סודות הקיום האנושי, היא התמסרה ללימוד רציני של פיכטה, שלינג, הגל, ורוברט המרלינג. יש הרבה דברים שחיים בתוך התנועה שלנו, דברים שאנו נעשים מודעים להם בהזדמנות כזו, דברים אשר מעניקים עומק לחיי האדם, לעבודה האנושית, להתפתחות האנושית. ואם אנו זקוקים להוכחה שזהו שקר גס כשנאמר שהתנועה שלנו מוותרת על החשיבה והעבודה האינטלקטואלית של האדם, יוהנה ארנולד היא בדיוק הוכחה בולטת כזו. כל מי שלמד להכיר אותה העריך אותה וראה בה מודל לחיקוי לא רק בזכות מסירותה ונאמנותה לתנועה המדעית-רוחית שלנו, אלא גם בזכות חשיבתה העצמאית ושאיפתה לחדור לסודות הקיום האנושי דרך עבודה מדעית רצינית, עבודת מחשבה רצינית. אני אישית אסיר תודה לכל אלה שהביעו זאת בצורה כל כך יפה כאשר חברתנו חזרה למולדת הרוחנית שלה. והאחות שנמצאת איתנו היום וראתה את שתי אחיותיה הולכות מאיתנו תוך זמן כה קצר, יכולה לשאת בתודעתה את הידיעה שאנו מחוברים אליה במחשבות, ורוצים להישאר נאמנים לאלה שהלכו מחייה בעולם הפיזי ועברו לעולם הרוח, ושאנו רוצים לא רק לשמור אותן בזיכרון שלנו, אלא גם לשמור על קשר חי איתן.

חבריי היקרים, גם מחשבות כאלה, שקשורות ישירות לדברים שבוודאי גורמים לנו לסבל וכאב, שייכות למכלול של המחקר החי שלנו – אם מותר לי להשתמש במילה זו ללא כל פדנטיות. בימינו אנו רואים גם דברים גוועים, שעליהם איננו יודעים שהם יוכלו לעבור תחייה רוחנית באותה וודאות, כמו שאנו יודעים זאת על הנפש האנושית. אנחנו רואים כל כך הרבה תקוות וכל כך הרבה ציפיות מתפוגגות. אולי אפשר לשאול עכשיו, אם מסתכלים קצת יותר בבהירות על מהלך האבולוציה האנושית: מדוע בני האדם מפתחים תקוות בלתי מוצדקות וציפיות בלתי מוצדקות? אך תקוות וציפיות הן כוחות, הן כוחות שיש להם השפעה. אנחנו חייבים לפתח אותן. אנחנו לא צריכים להימנע מלפתח תקוות וציפיות מפני שאנו חוששים שהן לא תתגשמנה; עלינו ליצור אותן לעצמנו, כי כאשר אנו מטפחים אותן, בין אם הן תתגשמנה או לא, הן פועלות ככוחות, כי משהו ייצא מהן. אבל אנחנו צריכים להתמודד גם כאשר לפעמים לא יוצא מהן כלום. היינו כל כך רוצים לתלות תקוות באנשים מסוימים, אם רק תתחיל להתעורר בהם הבנה של עולם הרוח מהיבט כלשהו. אנו מפתחים תקוות כאלו. אבל בתקופתנו החומרנית, כל כך הרבה תקוות פורחות ומתפוגגות, ובהרצאות האחרונות תיארתי לכם מה הסיבות העמוקות יותר לכך שתקוות כאלה מתפוגגות.

עלינו לומר זאת לעצמנו בצורה ברורה שוב ושוב: גדול ככל שיהיה מה שנקרא האומץ האנושי בתחומים מסוימים בעולם הפיזי החיצוני, בתחום הרוחני אנו מוצאים כיום אומץ אנושי רק לעיתים רחוקות מאוד. לכן דוגמאות כאלה שיכולנו להביא היום הן באמת מודלים ראויים לחיקוי, וצריכים להיות מודלים לחיקוי גם מבחינת ההיבטים החיצוניים של החברה שלנו והתנועה הרוחנית שלנו. הייתי אומר שישנם אנשים שמטילים היום אור על כך שהמטריאליזם כבר לא עובד. אבל כאשר מדובר בחדירה לתוך מה שצריך לחדור כדי להוביל את האנושות בהתפתחות התרבות לישועה, במקום לפורענות, כאשר מדובר בחדירה לתוך מדע רוח קונקרטי ואמיתי, הנוחיות הנפשית הפנימית, כפי שכיניתי אותה לעיתים קרובות, גורמת לאדם להתנגד לכך. לפעמים אנשים נמצאים קרוב מאוד לנקודה שבה יעברו דרך שער מדע הרוח, אבל הנוחיות היא זו שלמעשה מונעת מהם להפוך את נפשם למספיק גמישה, למספיק מלאה בתוכן, כדי שיוכלו לתפוס את הרעיונות שיכולים להסביר באופן קונקרטי את עולם הרוח, כדי שיוכלו לתפוס את התכנים האמיתיים של עולם הרוח. לחלום באופן כללי על האחדות המיסטית של העולם, לדקלם באופן כללי שהמדע לבדו לא עושה כלום, וחייבת שתהיה אמונה – זו הגישה שניתן לפגוש אצל רבים היום. אבל האומץ לחדור באמת להתבוננות קונקרטית ולתיאור של מהו עולם הרוח מאחורי העולם החושי שלנו, האומץ הזה לעיתים קרובות חסר בימינו.

בחורף שעבר^[4] סיפרתי לכם על הרמן באהר [Hermann Bahr] עד כמה הוא היה קרוב לידע של עולם הרוח לפי ספריו האחרונים, "Expressionismus" (אקספרסיוניזם) והרומן "Himmelfahrt". דיברתי גם על דרכו של הרמן באהר. אי אפשר להכחיש שלמרות ההתחבטויות הרבות, למרות השינויים הרבים בחייו, הוא מצא סוף סוף את השאיפה לרוח. אבל אחד המאמרים שהוא שלח לי לא מזמן בתור המאמר האחרון שלו מוזר מאוד. הוא נקרא: "היגיון ומדע",^[5] עותק מיוחד מ- Kultur(תרבות), שנתון של האגודה האוסטרית Austrian Leo Society, 1917, הוצאת טירוליה, אינסברוק. הוא טוען שהאנושות המודרנית, מתוך שאיפה ותיקה לידע, החלה להסתמך יותר על ההיגיון בלבד, לחפש את האלוהי והרוחני ואת ההקשר האוניברסלי דרך ההיגיון. גם הרמן באהר מתחיל מהשאלה: מדוע נוצרה השאיפה הזו להיגיון, אשר במאה ה-18 כונתה "הנאורות" או "ההשכלה" ואשר כבר שיחקה תפקיד חשוב במאה ה-19. בתחילת מאמרו הוא אומר:

"לפני המלחמה, המערב האמין שלעמים במערב יש דברים במשותף. הייתה אז קוסמופוליטיות, היו האירופאים הטובים. היה עולמם הנוצץ של מיליונרים, היו חובבי תרבות ואסתטיקנים, היו אנשים ללא מדינה שחיו בקרונות השינה של הרכבות, על החופים הכחולים ובמלונות הגדולים, היו אלה שנדדו בעולם. הייתה הקהילה הגאה של אנשי הרוח במדע ובאמנות. היה חוק בינלאומי. הייתה אנושות. היה אינטרנציונליזם, שיתוף פעולה בינלאומי בעבודה, במסחר, בכסף, במחשבה, בטעם, במנהגים, בהומור. היו מטרות, היו מטרות משותפות לכל עמי המערב. הם האמינו שכדי להגיע למטרות משותפות אלה יש להם גם כלי משותף: ההיגיון, השכל האנושי! דרכו, הם קיוו, האנושות תהיה מסוגלת בהדרגה וּבכוחות מאוחדים, להגיע ביום מן הימים לכל האמת, שנשארת אולי בלתי מושגת מבחינת האינדיבידואל, מבחינת הפרט. המלחמה גזלה מאיתנו את כל מה שהיה לנו במשותף. הכול נעלם."

כך מציב הרמן באהר את השאלה הזאת, וכבר מחבר בין הנפש העכשווית שלנו לבין השאיפה החד-צדדית של האדם להיגיון. הוא מזכיר לנו עובדה מעניינת הקשורה לגתה, עובדה שהיא באמת מעניינת. גתה התבונן בהר בעל צורה מוזרה בבוהמיה, הר הקאמרבול [Kammerbühl], והתגלה לו דרך התבוננותו שמבחינת הדרך שבה הוא נוצר, ההר הזה הוא בוודאי הר געשי במקור, הר בעל טבע וולקני. גתה היה באמת משוכנע שההר נוצר דרך כוחות וולקניים, געשיים, קדומים. אך היו אחרים שלא חשבו כך, אלא הניחו שההר הוא בעל אופי נפטוני, כלומר הוא עלה בגלל כוחות משקע, דרך כוח המים. גתה האמין בדבר אחד, שההר הוא וולקני בטבעו; אבל הוא לא הצליח לשכנע את מי שחלק על דעתו. גתה הרגיש שיש בו דחף פנימי מסוים האומר לו: ההר מופיע מולי כהר געשי, בעוד האחרים אמרו: ההר מופיע מולנו כהר משקע מטבעו. והרמן באהר אומר לעצמו כעת: אם כן, אנו רואים מזה שדחפים שונים לחלוטין מניעים את בני האדם בשיקול דעתם, דחפים המסתתרים ופועלים מאחורי ההיגיון. אבל לא כל בני האדם הם גתה, אומר באהר, אלא כולם מאמינים שהם חושבים על פי ההיגיון, בזמן שהם מושפעים מהדחפים שלהם. הוא ממשיך ומסביר: תקופה עתיקה, ימי הביניים, גרמה לאנשים להאמין שאת המחשבות על העולם יש לפתח על בסיס האמונה. אבל כעת האמונה הפכה למילה ריקה מתוכן; היא ממשיכה להשפיע לכל היותר בחיים שלא קשורים בכלל למדע. במדע, פועלים הדחפים של האנשים. אבל איזה סוג דחפים פועלים אצל האנשים של ימינו? הרמן באהר מונה כמה מהדחפים הללו שגורמים לאנשים להאמין באשליה שהם עובדים רק עם השכל וההיגיון שלהם, כאשר האמת היא שהם חושבים לפי הדחפים שלהם, הרגשות שלהם וכו'. אצל האמריקאים, למשל, קיים דחף עוצמתי מסויים; הם קראו לו פרגמטיזם. הדחף שלהם הוא למה ששימושי, למה שמביא תועלת מעשית, ומכאן הפרגמטיזם המפורסם של ויליאם ג'יימס. אך לדעתו של הרמן באהר, מה יצא מהדחף הזה למה ששימושי? "אך קיימים שני אימפולסים באדם המערבי", הוא טוען, ומצביע על כך שבימי הביניים המדע היה השפחה של התיאולוגיה, אמירה שאנשים ציטטו כל הזמן בתקופה מסוימת. אבל הרמן באהר מסיק שאם מסתכלים על התרבות של הזמן המודרני, ההיגיון בהחלט איננו שפחת התיאולוגיה, אלא התרבות הפכה להיות השפחה של הדחף לרווח, של תאוות הבצע. באהר ממשיך ושואל את עצמו שאלות עמוקות יותר. האדם האינדיבידואלי, הוא אומר, אינו יכול להתקיים לבדו; הוא צריך להיות חלק מקהילה. הקהילה הזאת עבור האדם האינדיבידואלי היא המדינה שבה הוא מציב את עצמו. אבל הרמן באהר חייב להעלות את השאלה: האם לא הרגשות הם שוב הגורמים ששולטים בכל מדינה ומדינה? ועתה הוא מבקש לחבר את נפש האדם האינדיבידואלי לאלמנט רוחני. הוא מנסה קודם כל להתחבר לגתה ולקאנט, ואחר כך הוא מגיע למחשבות הבאות. הוא אומר לעצמו: אנו רואים שבחיינו הנמוכים פועלים דחפים פנימיים, שבעצם מובילים את השכל וההיגיון לאן שהם רוצים להגיע; אבל אם הוכחנו רעיון מסוים או הפרכנו אותו באמצעות ההיגיון, זה עדיין לא אומר לנו האם אותו רעיון הוא נכון או לא נכון. כלומר, לא ההיגיון הוא זה שמוכיח אם משהו נכון או לא. אנחנו שופטים את הדברים מתוך הדחפים הפנימיים שלנו, לפי מה שאנחנו רוצים שיהיו, בדיוק כפי שגתה רצה לראות את הר הקמרבול כבעל טבע וולקני, בעוד שמתנגדיו רצו לחשוב שהוא נוצר מתוך משקע. הרמן באהר מגיע למסקנה שבוודאי קיימים גם דחפים אחרים, שאינם מגיעים רק מהטבע האנושי הנמוך יותר. מחשבה זו מביאה אותו למושג הגאונות. מה שאדם עושה מתוך גאונות הוא גם דחף, הוא גם אימפולס, אבל הוא איננו דחף נמוך. הוא בא מתוך משהו שיש לו השפעה על בני אדם, ממשהו שיש בו אלמנט קוסמי. כך באהר חושב, אבל עכשיו הוא מתחיל להתעסק יותר מידי בפרטים, מחפש במילון של גרים (Grimm) כדי למצוא את משמעות המילה גאון. הוא בודק את משמעות המילה הזו אצל גתה, שילר, הרומנטיקנים וכן הלאה. הוא מבין שאי אפשר להשתמש במילה גאון בקלות דעת. שכן אילו המילה גאון הייתה נחשבת לדחף הגבוה בשאיפה למדע, אז כל הפרופסורים היו בוודאי טוענים שהם גאונים – והיינו צריכים לסגוד לגאונים רבים מאוד! כמובן, הרמן באהר איננו רוצה זאת. לכן הוא מחפש מוצא לכיוון השני, ושם הוא מגלה: גתה לא טעה בכלל כאשר ייחס גאונות רק לאנשים יחידים ומיוחדים. ומכיוון שניתן להעניק את התואר גאון רק לאנשים מעטים, לא ניתן להגיע למסקנה שהגאונות היא הדחף או האימפולס של הפעילות המדעית.

בקיצור, הרמן באהר מתחיל לחוש חיבור פנימי בין נפש האדם לעולם הרוח. ושם הוא מוצא את הקשר. "תעשו לי מה שאתם רוצים, אבל אני לא יכול להסביר את הקשר ההגיוני בין רעיון הגאונות של גתה לבין מזמור הכנסייה "Veni Creator Spiritus" (בוא, רוח בורא), לבין זה שנמשך וזורם לתוך נפש האדם כאשר שרים מזמור זה; הקשר הוא בהחלט נשגב ורב עוצמה, והוא גם אמיתי, אבל איך הוא קשור לרעיונו של גתה על הגאונות, אינני יודע, ואני גם לא יודע כיצד לגלות אותו". אך הרמן באהר כן רוצה דבר אחד: הוא רוצה להבהיר לעצמו שההיגיון, השאיפה להיגיון בלבד, אינה יכולה להוביל לאמת. הרמן באהר רוצה לומר "לא" למה שעידן הנאורות אמר "כן". עידן הנאורות רצה להביא לעולם משהו שיסביר את מה שאנו רואים ותופסים עם החושים, ולשם כך יש להגביר את ההיגיון. אבל מכיוון שלדעתו של הרמן באהר ההיגיון הפך כעת למשרת של המקצועות החיצוניים ושל הטכנולוגיה, הוא רוצה להדיח אותו מכס המלכות ולתת לדחפים העומדים לנגד עיניו להוביל אותו.

הדחפים הללו מראים לנו כיצד אדם שהגיע עד לשער של מדע הרוח נעצר כעת ומרגיש נוח שם, כך שהוא לא ניכנס למדע הרוח הזה באופן קונקרטי. הוא חושב שההיגיון לבד לא משיג כלום, אלא יש להוסיף אמונה, והיא חייבת להוביל הכול. הדחפים חייבים לבוא מאלוהים עצמו, ולא מתוך הטבע האנושי הנמוך יותר, ובאמצעות האמונה הם צריכים להיכנס אל תוך הנפש ולכוון את האדם. האמונה חייבת להוביל את המדע; ההיגיון לבדו אינו יכול להשיג דבר במדע.

הרמן באהר מתאמץ מאוד ליצור נקודות קשר לרעיון הזה כדי לאמת אותו. הוא מצביע, למשל, בצורה מעניינת על פרידריך היינריך יעקובי,^[6] שבמכתב יפה ביטא פעם את הרעיון שמבחינת תפיסת האמת יש בכל מקום בטבע האנושי מקומות גמישים, אלסטיים. רעיון יפה מאוד של יעקבי. אני אמרתי זאת פעם במילים אחרות. ב"הפילוסופיה של החירות"^[7] דיברתי על אורגניזם של חשיבה, שבו כל מחשבה צומחת מתוך מחשבה קודמת. כאשר מגיעים לנקודות הגמישות במקום כלשהו, החשיבה ממשיכה מעצמה, וכאשר זה קורה, אנו מרגישים את כוחה של הרוח בנפשנו. יעקובי מפנה לכך את תשומת הלב, וגם הרמן באהר מציין שמשהו רוחני חי בנפש האדם ופועל בה. הדבר המוזר הוא שהרמן באהר רוצה למצוא בתוך האדם את האדם העליון, את האדם האלוהי, על ידי כך שהוא מוביל בחזרה מההיגיון לאמונה, על ידי כך שהוא לא נותן תוקף לדחפים, לאימפולסים, הפועלים במדע של ימינו. אך הוא אינו מוצא את האימפולס שחי, או לפחות יכול לחיות, באנושות של היום. הוא אינו מוצא את אימפולס הכריסטוס! זה מוזר: רק במקום אחד בכתיבתו – מכיוון ששני המקומות הנוספים שבהם הוא מזכיר את כריסטוס חסרי משמעות לחלוטין – הוא מצביע על כריסטוס, והקטע הזה איננו בא מהרמן באהר, אלא מפסקל.^[8] זו אמירתו של פסקל שאנו בני האדם מכירים את עצמנו רק דרך ישוע כריסטוס, שאנו יודעים חיים ומוות רק דרך ישוע כריסטוס, ושדרך עצמנו בלבד איננו יודעים דבר, לא על חיינו ולא על מותנו, לא על אלוהים ולא על עצמנו. פסקל מצביע כאן על דחף שפועל מבפנים, מתוך האדם, אך מקורו לא נמצא באדם עצמו: אימפולס הכריסטוס, אשר קיים בעולם רק מאז מיסטריית גולגולתא, ואנו זקוקים לחוש היסטורי אם אנו רוצים להצביע עליו.

הרמן באהר לא מגיע רחוק יותר מהרנק והאחרים; הוא מגיע לרעיון של אל אוניברסלי שמדבר דרך הטבע, אבל לא לתפיסה חיה של כריסטוס. זאת עוד דוגמה לאנשים שרוצים לשאוף לאמת, אבל הם אינם מוצאים את כריסטוס, ואפילו לא שמים לב לכך שהם אינם מוצאים אותו. הרמן באהר מנסה להראות כיצד עיקרון החתירה לדבר מסוים פועל לכל אורך התפתחות העולם. הוא אומר מילים יפות על יוון, על התקופה הרומית, ואפילו על מוחמד. רק על מיסטריית גולגלותא הוא אינו מדבר! הוא מדבר על הכריסטיאניות רק כשהוא מזכיר את אוגוסטינוס הקדוש. לא משנה כמה האדם מדבר על היגיון וכדומה, הוא לא מוצא את כריסטוס; הוא מוצא רק את האל האוניברסלי. אבל כריסטוס הוא האל שירד מגבהים קוסמיים לחיים ארציים וחי בנו באופן אמיתי בדיוק כמו שחיה בנו ישותנו הגבוהה ביותר שהכי קרובה אלינו. על פי פסקל, אנו משיגים ידע על העולם, על החיים והמוות, על אלוהים ועל עצמנו רק כך שאנו מאפשרים לעצמנו להיות חדורים על ידי כריסטוס. אבל כדי להכיר בכך, יש צורך במדע הרוח. אין משהו אחר.

גתה כבר סלל את הדרך לשם. אבל מה אומר הרמן באהר כשהוא מנסה להסביר את ערכן של כל מיני אמירות של גתה כדי להצדיק מדוע הוא פנה בסופו של דבר לאמונה? זה כל מה שהוא אומר: "אין צורך שאבטיח לכם כי אני מכיר במה שמלמד הוותיקן, ולא בדעותיהם של גתה וקאנט!" אנו רואים כאן את ההשפעה של זה שיש לו כוח חיצוני שכעת מראה באופן ברור בזמננו שהוא רוצה לפתח שוב את הכוח הזה. אנשים אינם רוצים לראות, אינם רוצים לשמוע, ומתעלמים ממה שסימני הזמן רוצים להראות להם. הרמן באהר בדרכו יודע לפרש את סימני הזמן יותר טוב. אך הוא יודע שבזמננו, ישנם סימנים שמעודדים את האדם לומר: " נראה לי שאין צורך שאבטיח לכם, כי זה ברור מאליו, שאני מכיר במה שהוותיקן מלמד, ולא בדעותיהם של גתה וקאנט!" זו ממש דוגמה למצב שבו הנוחיות עוצרת בעד האדם. אני אוהב את הרמן באהר – אמרתי זאת כבר קודם; אין לי שום רצון לומר משהו נגדו, אני רק רוצה להצביע על מה שפועל בצורה אופיינית על אישיות מוכשרת ומשמעותית בזמננו.

קל להאשים את ההיגיון! אפשר לומר הרבה דברים נגדו, אפשר לומר שהוא לא מסוגל לגלות את האמת. אבל רק להאשים את ההיגיון פירושו לא לחדור עמוק מספיק לעומק הדברים – אילו האדם היה חוקר את הדברים לעומק, הוא היה יודע שרק השימוש באותו היגיון שאהרימן חדר לתוכו יכול להרחיק אותנו בדיוק מהאמת, כמו שהשימוש באמונה שחדורה בלוציפר יכול להרחיק אותנו מהאמת. לאמונה יכול לחדור לוציפר, להיגיון אהרימן. אבל לא האמונה ולא ההיגיון מובילים כשלעצמם לטעות או לשקר; כי אם אנחנו רוצים לדבר במובן דתי, הם שניהם מתנות שהאנושות קיבלה מאלוהים. אם האדם משתמש בהם בדרכים הנכונות, הם מובילים לאמת, לא לטעות ולשקר. הבנה עמוקה יותר תהיה זו שמזהה כיצד אהרימן מתגנב לתוך ההיגיון ויוצר בו את הסטייה והבלבול. אולם בשביל זה, עלינו לחדור שוב לעולם הרוח הקונקרטי ולא לתת לנוחיות לגרום לנו לדחות רעיונות שמתארים את עולם הרוח. אלה שמרחיקים לכת וחיים עם רעיונות מופשטים גרועים מוקיעים את ההיגיון, ואינם יודעים שבהתפתחות הקונקרטית של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית ההיגיון אמור להביא את ה"אני" לתוך נפש התודעה. הם כמו אנשים עיוורים שמדברים על צבעים. אבל אם אתה מדבר היום מנקודת המבט של מדע הרוח, אז – לא משנה אם אנשים בורים או אחרים מאשימים אותך שדבריך מלאים בכל מיני סתירות – אז אתה חייב, כפי שכבר הסברתי, לעמוד מאחורי מה שמתגלה כאשר הרוח עצמה מחפשת ברוח.

לאדם יש אחריות אישית כלפי הרוח. זה בדיוק מה שיכולתי להדגיש היום דרך דוגמאות מיוחדות: עלינו לחוות כמשהו גדול ונשגב את האחריות ברוח על כל מה שאנו עושים, אבל גם על מה שאנחנו מרגישים וחושבים. אבל אם אדם מדבר על משהו שהפך להיות חשוב מבחינה היסטורית, על דברים משמעותיים באבולוציה האנושית ששייכים לעבר, מבלי שהוא יחפש בהם באופן אישי את מה שנדרש כעת עבור האנושות, אז הוא יכול אולי גם לומר, כמו שאומר הרמן באהר: "כל מי שמעניין אותו באיזו דרך אלוהים הוביל אותי יכול לפנות לכתבים שלי, אך עלי לבקש ממנו ומכל מי שקורא מאמר זה להימנע מלהגיע להכללות על בסיס חוויותיי האישיות; חוויות אלו עזרו לי, אך בשום אופן אינן מתיימרות להיות מסוגלות לעזור גם לאחרים". אז אם אתה מקבל את כל מה שהוותיקן מלמד כדבר בר-תוקף, אז אין צורך שתהיה אחראי על מה שקשור אליך אישית. כי אז אפשר גם לומר, כמו הרמן באהר: "אם הקורא פוגש כאן מחשבה כלשהי שסטתה מרעיונות היסוד הללו, אני מדגיש במפורש שזאת לא הייתה כוונתי, אלא תוצאה של התרשלות מסוימת או אי בהירות של ביטוי אומלל כלשהו, בניגוד לרצוני ולדאבוני הרב".

בכל זאת, זהו דבר טוב כאשר מישהו מתוודה בצורה כל כך כנה וגלויה כמו הרמן באר, מדבר מהכבד, הייתי אומר. בכך הוא מתאר מחויבות שרחוקה מאוד ממדע הרוח האנתרופוסופי. אבל הוא גם נותן ביטוי למשהו שהפך לתנאי בסיסי בזרם אינטלקטואלי מסוים שרוצה שוב להתעצם כיום: אני אומר מראש שמה שאני אוהב כאדם אינדיבידואלי, מה שאני מאמין כאדם אינדיבידואלי, מה שאני אומר, לא קשור בכלל לעולם; אני מאמין שמה שהוותיקן מצווה על העולם להאמין ולהצהיר עליו כאמונה הוא בר-תוקף מבחינת העולם; אני גם משמיע את קולי, אבל אני נותן לו תוקף רק במידה שהוותיקן מרשה לי לתת לו תוקף!

אני לא יודע מתי יגיע הזמן הנכון למחויבות כזו. אבל מה שבטוח הוא שמדע הרוח חייב להיות מבוסס על כך שהאדם חוקר את עצמו ועומד מאחורי כל מה שהוא חקר באחריות מלאה. לא משנה כמה אכזבות אנו חווים וכמה ציפיות לא מתגשמות, אנחנו חייבים לדבר על מדע הרוח, ועלינו להמשיך גם כאשר יש תקוות שהיו יכולות להתממש בצורה טובה יותר, כמו במקרה של הרמן באהר.

———————————————————————

1. הרמן גרים במאמרו "שיריו של ולטר רוברט-טורנוב" שהופיע בכרך ראשון של "קטעים", ברלין ושטוטגרט, 1900-1902. ↑
2. מלחמת העולם הראשונה. ↑
3. פוֹרְמָלִיזְם, התעסקות לשמה בצד הצורני תוך התעלמות מכוונת מן התוכן. ↑
4. בהרצאה מ-10 בדצמבר 1916, 173GA. ↑
5. Vernunft und Wissenschaft. ↑
6. Friedrich Heinrich Jakobi 1743 –1819פילוסוף וסופר גרמני. ↑
7. הפילוסופיה של החירות, יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑
8. Blaise Pascal, 1623-1662, «Pensées» ↑