הקארמה של המטריאליזם
רודולף שטיינר
176 GA
סדרה של תשע הרצאות שניתנו בברלין בין התאריכים
31 ביולי-25 בספטמבר 1917
תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים:דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג
לספר ראו כאן
הרצאה 3
ברלין, 14 באוגוסט 1917
הריתמוס בנשימה ובהכרה
תמצית ההרצאה:
בהתחלה, תהליך ההכרה היה מבוסס על ריתמוס הנשימה ולא על המוח. לפני מיסטריית גולגולתא, האדם ניחן בראייה רוחית קדומה, כי המלאכים היו פעילים באינטלקט שלו. החושים של האדם היו אז חשופים להשפעות לוציפריות. לאחר המוות, המלאכים היו פעילים בזיכרון של התפיסות החושיות. כעת המלאכים חיים בתפיסות החושיות שלנו, והאינטלקט של האדם חשוף להשפעות אהרימניות. לאחר המוות המלאכים פעילים באינטלקט של האדם. לפני גולגולתא האדם היה חשוף להתקפות של לוציפר, כעת עליו להתמודד עם ההתקפות של אהרימן. האדם כבר אינו יכול לרכוש ידע של עולמות עליונים דרך תהליכי הנשימה. מאז מיסטריית גולגולתא קיימת אפשרות להשיג הכרה גבוהה יותר דרך מודעות לפעילות המלאכים בתפיסה החושית. האלים שכחו את האדם. הם רוצים לזכור שוב את האנושות. האדם יכול להגיע לראייה של עולם הרוח דרך אימפולס הכריסטוס שאותו הוא רוכש דרך מדע הרוח. אהרימן רוצה להסיט את בני האדם מהרוח ולקשור אותם לחומר. האינטלקט של האדם הוא שדה הקרב שבו אימפולס הכריסטוס מתעמת עם האימפולסים האהרימניים. האדם חייב להיות מעורב בקונפליקט זה. אהרימן ולוציפר מעוותים בחשיבה של האדם את הרעיון של כריסטוס, או דרך הצגתו כאדם רגיל, ישוע, או דרך מושג כללי של אלוהים. כיצד ניתן להבין את הכאב ואת הרוע? מדעי הטבע ומדע הרוח אינם סותרים זה את זה אך גם אינם חופפים לגמרי. הם חייבים להיות באיזון.
* * * * * * *
במפגש האחרון הצבעתי על כך שהאדם, כפי שהוא חי את קיומו הארצי, סטה מהמקום הקוסמי שהיה מיועד לו בסדר האבולוציה. עובדה זו מוכרת לנו והיא באה לידי ביטוי סימבולי, אימגינטיבי, בדתות השונות, בסמל הנפילה של האדם לחטא הקדמון וכדומה. מנקודת מבט מדעית-רוחית, היבט זה של האבולוציה האנושית קשור לעובדה שבבסיס של ישות האדם המקורית, כאדם ארצי, עומדים תהליכי נשימה. לכן הצבעתי בפעם שעברה על כך שהאדם נועד לחוות בריתמוס של הנשימה את החוויה החשובה ביותר שלו במסעו הארצי – ודרכה בו-זמנית גם את חוויית הידע, ההכרה. פעם שעברה סיכמתי בקצרה משהו שדיברנו עליו גם בהזדמנויות קודמות: העובדה שריתמוס הנשימה נמצא בהרמוניה מופלאה עם הקוסמוס כולו. הזכרנו שמספר הימים בחיים הרגילים של האדם זהה למספר הנשימות ביום אחד, וגם שקיימים יחסים מספריים נוספים שיכולים להצביע על ההרמוניה בין תהליך הנשימה המיקרוקוסמי של האדם לבין התהליכים הקוסמיים הגדולים שבהם משולבים החיים שלנו.
אפשר להראות לא רק דרך הממצאים של מדע הרוח אלא גם מבחינה חיצונית שבריתמוס הנשימה, יותר מאשר בכל דבר אחר, קיים משהו שמצביע על כך שהאדם מהווה מיקרוקוסמוס, עולם קטן. בנשימה, האדם מחקה את התהליכים של היקום הגדול, כולל את מה שהיקום הגדול מתכוון לעשות איתנו. בתהליכים שיש בהם הבדלים עדינים, לרוב לא מבחינים באופן מדויק בהבדלים אלה במאפיינים האינדיבידואליים; אך האמת היא שאין שני אנשים שתהליך הנשימה שלהם מתרחש בצורה זהה לגמרי. כל אדם שונה מאחרים מבחינת תהליכי הנשימה שלו, מפני שכל אדם הוא כמו מיתר שמכוון באופן שונה ליקום. אך במצבו הארצי הנוכחי, האדם אינו מודע למה שמתרחש בריתמוס הנשימה שלו, או מודע רק במצבים חריגים, ואז הדבר יכול ללבוש צורות שונות של פסיכופתולוגיה. כידוע, המודעות הרגילה שלנו מתרחשת בעצם מעל תהליך הנשימה; היא עולה יותר מתוך המקרוקוסמוס. אילו תהליך הקוגניציה, תהליך ההכרה, היה מתרחש בנשימה שלנו ולא דרך תהליכים במוח, היינו משתלבים ביקום בתהליך ההכרה שלנו באופן שונה לחלוטין, וכל הידע שלנו על העולם היה שונה. העובדה שתהליך ההכרה שלנו קשור למוח מוציא אותנו, כמו דוחף אותנו החוצה, מההקשר הנורמלי שהיינו אמורים לעמוד בו במקרוקוסמוס.
את העובדה שבנשימה טמון סוד כזה אפשר לראות, כפי שכבר ציינו, במסמכים דתיים כמו התנ”ך, שבו נאמר שהישות הרוחית האלוהית הקשורה להנהגת האנושות הפיחה באדם את נשימת החיים והאדם נהייה נפש חיה. האמירה הזו בתנ”ך היא בהתאם לראייה הרוחית העתיקה האטוויסטית והיא מתארת עובדה אמיתית. הבסיס הגופני של ההכרה שלנו נמצא כעת בתהליך מוחי ולא בתהליך הנשימה, אך האדם היה משולב ביקום מבחינת האינטלקט שלו בצורה שונה לגמרי בזמנים שלפני מיסטריית גולגולתא מאשר אחריה. הייתי אומר: בנוסף לשערים שכבר נפתחו בפנינו כדי להבין את מיסטריית גולגולתא, היום נדון בעוד שער.
תהליך ההכרה של האדם, ולמעשה כל מעמדו בעולם, איננו אותו תהליך שהיה מיועד לאדם לפני ההשפעה הלוציפרית. הידע היה אמור להתבסס על ריתמוס הנשימה. כתוצאה מכך – אנו מתייחסים כעת לדברים מבחינה גופנית בלבד, אבל להיבט הגופני יש כאן משמעות עמוקה יותר – לפני מיסטריית גולגולתא התפתח אצל האדם תהליך הכרה הקשור למקום יותר גבוה באורגניזם שלו, לראש ולחושים, במקום ההכרה הקשורה לחזה ולנשימה. מנקודת מבט חיצונית, מדעי הטבע החיצוניים לא רואים ולא מזהים בקלות את ההבדל בין האדם לפני מיסטריית גולגולתא לזה שאחריו. אך ההבדל גדול ביותר, אף כי ניתן להתוודע לו רק בדרכים עדינות יותר.
כפי שניתן להבין מהחקירות השונות באנתרופוסופיה שלנו, בזמנים שלפני מיסטריית גולגולתא, האדם היה כמובן בקשר עם הישויות הרוחיות של היקום, עם הישויות של ההיררכיות העליונות. אבל איך? מתוך ההיררכיות העליונות, בקרבתה המיידית של ממלכת בני האדם נמצאים המלאכים, הארכי-מלאכים וכו’. כלומר, הישויות הראשונות שאנו רואים כאשר אנו נושאים את עינינו כלפי מעלה אל עולם הרוח הן המלאכים. כבני אדם אנחנו נמצאים בקשר עם המלאכים, וגם המלאכים מרגישים את הקשר שלהם איתנו, בני האדם. גם מבחינתם של המלאכים יש משמעות לסוג הקשר שיש בינם לבני האדם. ניתן לגלות את ההבדל בין האדם שחי לפני מיסטריית גולגולתא לאדם שחי אחרי מיסטריית גולגולתא באמצעות התבוננות בקשר של האדם עם ישות המלאך.
חשוב במיוחד לציין שלפני מיסטריית גולגולתא היה קשר אינטימי בין המלאכים בכל פעילותם וישותם לבין האינטלקט האנושי. אצל בני האדם שחיו לפני מיסטריית גולגולתא, המקום העיקרי שבו שכנו המלאכים היה האינטלקט האנושי. לבני האדם לא היה מושג על כך שהמלאכים שוכנים באינטלקט שלהם, אבל התוצאה של העובדה שהם שכנו שם הייתה שלבני האדם הייתה, אם כי בעוצמה הולכת ונחלשת, ראייה רוחית עתיקה, אימגינטיבית. העובדה שהמלאכים שכנו באינטלקט של בני האדם לפני מיסטריית גולגולתא הייתה נכונה מבחינת החיים בין הלידה למוות. המצב היה שונה בחיים בין המוות ללידה החדשה. אז, המלאכים, כולל המלאך האישי של האדם, אותו מלאך אינדיבידואלי שקשור לכל אדם, חיו בזיכרון של התחושות, של הרשמים החושיים. הם שכנו בתמונות של מה שנמצא בסביבה החושית של האדם על האדמה. לכן, לפני מיסטריית גולגולתא, בתקופה שבין המוות ללידה החדשה, האדם היה ניחן בידע חי של התהליכים הארציים. אפשר לומר במובן מסוים שהמלאכים נשאו למעלה אל בני האדם את מה שהתרחש על האדמה, ולכן לפני מיסטריית גולגולתא בני האדם פיתחו ידע אינטואיטיבי חי על מה שהתרחש על האדמה.
זה נותן לנו מושג על הקשר בין המלאך לבן האדם בתקופה שלפני מיסטריית גולגולתא. אחרי אירוע גולגולתא, המצב היה שונה – כאשר יש לציין, כמובן, שהמצב השונה הזה נמצא בתהליך התפתחות. מה מצבנו כעת כבני אדם שחיים לאחר מיסטריית גולגולתא? איך הקשר בין האדם לישויות של היררכיית המלאכים?
המלאכים שוכנים כעת – למרות שאיננו מודעים לכך – בתפיסות החושיות שלנו בחיים בין הלידה למוות. כאשר אנו פותחים את עינינו ומסתכלים על העולם שנמצא סביבנו ופועל על החושים שלנו, איננו מודעים בכלל לכך שבזמן שקרן השמש חודרת לתוך עינינו וגורמת לדברים להיות נראים לעין, על קרן השמש נמצא המקום שבו שוכן המלאך שלנו. אך זאת האמת: ישות המלאך חיה ברטט של הצלילים, בקרני האור והצבע ובשאר התפיסות החושיות. רק שכאשר האדם חייב להפוך את התפיסות החושיות לתמונות מנטליות, לרעיונות, המלאך אינו חודר לתחום הזה, ולכן האדם אינו יודע שישות המלאך נמצאת סביבו. בהרצאות של מדע הרוח אנו מדגישים לעיתים קרובות שאיננו צריכים לדמיין את עולם הרוח באיזה ארמון בעננים, אלא עולם הרוח נמצא בכל מקום סביבנו. הוא באמת מקיף אותנו בכל מקום, ואפשר אף להצביע באופן קונקרטי על האופן שבו הוא מקיף אותנו. כאן אנו מדברים על המקרה של המלאכים. אך המודעות למלאך אינה מגיעה לאינטלקט שלנו בחיים בין הלידה למוות. לעומת זאת, האדם מפתח מודעות חזקה לקשר שלו עם ישות המלאך בחיים בין המוות ללידה החדשה, כי אז המלאכים שוכנים במידה מסוימת באינטלקט שלו.
למה שהסברתי כעת יש משמעות גדולה לחיי האדם. אם נתייחס שוב לאדם שחי לפני מיסטריית גולגולתא, באינטלקט שלו שכנו המלאכים, ובייחוד המלאך האישי שלו. עקב כך, החושים היו נגישים במיוחד לכוחות הלוציפריים. למעשה, כל החיים התודעתיים של האדם בזמנים הקדומים היו נגישים לכוחות לוציפריים. זה השתנה מאז מיסטריית גולגולתא. כאמור, לתוך האינטלקט שלנו אינן חודרות הישויות מהיררכיית המלאכים שנעות על קרני האור והצבע ועל כנפי רטט הצלילים וכו’. עקב כך, בתקופה שבין הלידה למוות אנו חשופים באינטלקט שלנו להתקפות של הכוחות האהרימניים. לפני מיסטריית גולגולתא האדם היה חשוף בעיקר להתקפות של לוציפר, אך לאחר מיסטריית גולגולתא האינטלקט שלו חשוף במיוחד להשפעה של הכוחות האהרימניים. מטרתם העיקרית של כוחות אלה היא לדכא אצל האדם את המודעות לקשר שלו עם עולם הרוח. כל הנטיות שהאדם מפתח בחיי החשיבה שלו לכיוון מטריאליסטי נובעות ישירות מתוך הקשר הישיר הזה בין האינטלקט להתקפות של הכוחות האהרימניים. ואם בימינו שולטות הנטיות המטריאליסטיות של התקופה – שאותן תיארנו מספיק בהרצאות אלה – אסור לנו לשכוח שנטיות אלה נובעות מהבלבול שאהרימן משתדל ליצור באינטלקט האנושי.
מהי המשמעות האמיתית של הדברים שאני מדבר עליהם עכשיו? כמו שאמרנו קודם: תהליך הנשימה נמצא בתת-מודע. הקשר של האדם עם המלאך גם הוא איננו מודע; אך הוא נמצא בעל-מודע. מה שמתרחש בנשימה שלנו נמצא מתחת למודעות שלנו; מה שמתרחש בתוכנו דרך האינטראקציה עם עולמות הרוח, האינטראקציה עם הדרגה הכי קרובה אלינו של עולמות הרוח, כמו שתיארתי אותה כעת, נמצא בעל-מודע. בתהליך העל-מודע הזה פועל הכוח שנכנס לעולם דרך מיסטריית גולגולתא, בעוד שלפני מיסטריית גולגולתא פעל בתוך האדם הכוח של יהוה. אם אנו מתעמקים ברוח – אני אומר במפורש ברוח – של כתבים מסוימים, כמו למשל הספר של איוב, ואנו מבינים איך מתואר בהם השלטון של כוח יהוה בהתפתחות האנושות – דבר שבולט בעוצמה מיוחדת בספר של איוב – אז אנו רוכשים תמונה לגבי האופן שבו פעל כוח זה של יהוה, אשר, כאמור, הפיח חיים באדם דרך תהליך הנשימה. הוא פעל בתהליך התורשה, פנימה עד לדור השלישי והרביעי. כדי לראות כוח מקביל בתקופה שלאחר מיסטריית גולגולתא, עלינו לפנות לכוחו של כריסטוס. כשם שכוחו של יהוה קשור לתהליך הנשימה של האדם, כך כוחו של כריסטוס, ולמעשה כל מיסטריית גולגולתא, קשור למה שתיארתי כתהליך על-מודע.
אם אנו רוצים להגיע למעין הגדרה של הדברים שדיברנו עליהם בקשר לנשימה, אנו יכולים לומר: תהליך הנשימה רוּקַן ממודעות עבור האדם הארצי עקב ההשפעה הלוציפרית. לכן האדם יקבל את האפשרות לחוות בעל-מודע, באותו על-מודע שדיברנו עליו, את היותו ביחד עם ישויות המלאכים באמצעות הפעילות החושית או האינטלקט. כמעין פיצוי על מה שנלקח מהאדם, תהליך ההכרה בנשימה, האדם יקבל את תהליך ההכרה של העל-מודע דרך האימפולס של מיסטריית גולגולתא. לפני מיסטריית גולגולתא, בני אדם בעלי טבע דתי עמוק ועוצמתי במזרח רצו להכניס את המודעות לנשימה. כיום הדבר כבר אינו מתאפשר, כי התוצאות יהיו מזיקות מאוד. אך התכלית של כל מה שנמצא בכתבים מן המזרח מהזמנים הקדומים לגבי התאמנות בתרגילי נשימה הייתה שהמודעות תקרין אל תוך תהליך הנשימה. אך לגבי ידע מסוים גבוה ביותר, מודעות האדם נידונה בכל זאת לחוסר אונים, ואם כיום יש בני אדם שמחקים את שיטות הפעולה של הזמנים הקדומים, הם עושים זאת מפני שהם אינם לוקחים בחשבון את העובדה שעל ידי לוציפר נלקחה מהאדם קרן המודעות בתהליך הנשימה.
במקום זאת, מאז מיסטריית גולגולתא, על האדם לרכוש יותר ויותר את התהליך העל-מודע של הקשר עם עולם הרוח. אילו הייתה יכולת הכרה דרך הנשימה, אילו תהליך ההכרה היה מתרחש בנשימה, אז בכל שאיפה היינו מודעים יותר ויותר לכך שאיננו שואפים אוויר אלא כוח יהוה. ובכל נשיפה היינו יודעים שאנו נושפים את יהוה. באופן דומה, על האדם לרכוש מודעות לכך שבמובן מסוים הישויות של היררכיית המלאכים יורדות אליו ועולות ממנו באופן ריתמי, שעולם הרוח זורם אליו ומתרחק כמו גלים. אך בני האדם ירכשו מודעות גבוהה זו רק אם האימפולס של מיסטריית גולגולתא ישפיע יותר ויותר על האנושות.
לעיתים קרובות אנו צריכים להשתמש במילים מוזרות אם אנו רוצים לאפיין נכון את היסודות שעליהם מושתתים הדברים בעולם. אם היינו נרתעים מתוך חשש מלהשתמש במילה הנכונה במקום הנכון, לא היינו יכולים להגיע להכרת האמת. דרך לוציפר אירע כל מה שתיארתי כעִמְעוּם הנשימה. כמובן, הדבר מתואר כתמונה, אבל אם נפרש אותה נכון, נוכל להרגיש את האובייקטים כמוארים בחשיבה שלנו. משמעות התמונה היא: יהוה רצה לחיות באופן מודע בכל שאיפה שנכנסה לגוף האדם, והוא רצה לסגת באופן מודע מבחינת האדם בכל נשיפה. כך הדבר פעל. אך לוציפר נהיה האויב שלו, והמודעות שהייתה נוכחת בכוח יהוה הוסרה מתוך מודעות האדם. עכשיו באה המילה הקשה, שאיננו יכולים להירתע מלומר אותה אם אנו רוצים לתאר את הדברים מתוך הכרה אמיתית. יהוה היה חייב לשכוח את בני האדם כל עוד הם חיים על האדמה, כי למודעות שיש להם הוא לא היה יכול לחדור. אכן קרה שהישות הנמצאת בבסיס הכוח של יהוה והישויות הרוחיות למעלה בעולם הרוח שכחו את בני האדם, כמו שאנו שוכחים משהו שנמצא בנפש שלנו. הם שכחו, הם איבדו את בני האדם מהמודעות שלהם! דרך מיסטריית גולגולתא הוצתה שוב המודעות. אם עבור בני האדם שחיו מהזמנים הקדומים ועד למיסטריית גולגולתא יש לומר את המשפט הטרגי “האלים שכחו את בני האדם”, עבור הזמן שלאחר מיסטריית גולגולתא יש לומר: “והאלים רוצים, אט אט, להיזכר שוב בבני האדם”. הם רוצים לחדור אט אט עם כוחותיהם בדיוק למקום שממנו האדם הארצי אחרת לא היה מסוגל לתפוס את הרוח, הם רוצים לחדור גם עבור האדם הארצי לתוך החוכמה של המוח, לתוך חיי החשיבה הקשורים למערכת העצבים. השמיים רוצים להתבונן באדמה, והחלון שהם זקוקים לו כדי להתבונן מלמעלה למה שנמצא למטה נבנה דרך השבר שנוצר כאשר הישות כריסטוס נכנסה לתוך האדם ישוע בטבילה בירדן על ידי יוחנן. והמילים ”זה בני ידידי אשר רצתה נפשי בו”[1] מצביעות על העובדה שמה שנמצא למעלה רוצה להתבונן שוב במה שנמצא למטה, שמה שנמצא למעלה יכול לזרום, להיכנס לתוך מה שנמצא למטה ולצאת ממנו – אך כעת לא באמצעות הנשימה אלא עם המחשבות והרעיונות. מבחינה זו, הזמן שעבר מאז מיסטריית גולגולתא ועד עכשיו, היה בעצם מעין הכנה, וכעת אנו נמצאים בנקודה המכרעת שבה חייב לבוא משהו שונה ממה שהיה עד כה באופן שבו פעלה מיסטריית גולגולתא. חשוב מאוד שנהיה מודעים בדיוק לדבר הזה.
כל מה שהיה עד כה הייתה ההכנה. כי עד כה היו לכל היותר רק בני אדם בודדים יוצאי דופן שהצליחו – דרך מדע הרוח –להתקרב למיסטריית גולגולתא. אך כעת צריך להגיע הזמן שבו המשמעות של מיסטריית גולגולתא תגיע לחלק גדול יותר מהאנושות באמצעות מדע הרוח. מדוע זה כל כך חשוב?
למיסטריית גולגולתא ולהבנתה קשורים סודות רבים. אנשים שואלים לעיתים קרובות: איך אני יכול למצוא את הקשר שלי עם כריסטוס? זאת בוודאי שאלה מוצדקת. אך כל מי שרואה דברים אלה מבין שאי אפשר לענות לשאלה זו בצורה קלה ופשוטה. הרשו לי להשתמש בהשוואה: אנו רואים את הדברים באמצעות העיניים, אבל את העיניים אנו לא רואים. כדי שהעיניים יוכלו לראות דברים, הן אינן יכולות לראות את עצמן; הן רואות רק תמונות ראי ולא את עצמן. הדבר שרואה, הדבר שבאמצעותו אנו רואים, אינו יכול לראות את עצמו. בתקופה שלאחר מיסטריית גולגולתא, על האדם לראות את עולמות הרוח דרך אימפולס הכריסטוס, כמו שאנו רואים בחוץ את הצבעים וכו’ דרך העיניים. אבל כשם שאיננו רואים את העין עצמה, איננו רואים גם את אימפולס הכריסטוס מפני שדרכו אנו רואים את עולם הרוח.
זאת הסיבה לכך שסודות רבים טמונים במיסטריית גולגולתא והיא אפופה במסתורין אפילו מבחינה היסטורית. אותו אירוע היסטורי היה צריך להפוך עבור העולם, לאחר מכן, למיסטריית גולגולתא, מיסטריה שלא ניתן לגלות באמצעים היסטוריים. הניסיון לחפש את חיי כריסטוס בהיסטוריה כמו לחפש כל אירוע היסטורי אחר, יהיה דומה לרצון לגרום לעין לראות את עצמה. קשורה למהות של מיסטריית גולגולתא העובדה שלא ניתן למצוא את ישוע כריסטוס כמו את סוקרטס, את אפלטון או כל אישיות היסטורית אחרת דרך מסמכים היסטוריים. שייכת לעצם מהותה של מיסטריית גולגולתא העובדה שכל מה שנכתב עליה איננו מהווה מסמך היסטורי, אלא דברים שנכתבו על ידי אנשים שהייתה להם אינספירציה. על כתבים אלה אפשר תמיד להוכיח דרך אמצעים היסטוריים שהם אינם מסמכים היסטוריים במובן הרגיל של המילה. היינו הופכים לחולים ברוח, במהלך האבולוציה של האנושות, ברגע שהיה ניתן לראות את מיסטריית גולגולתא כאחד האירועים ההיסטוריים הרגילים. אפילו אז לא היינו רואים אותה בצורה נכונה, אלא במובן מסוים היינו מודעים לה מבחינה היסטורית כמו שאנו נהיים מודעים לעין שלנו כשהיא פצועה. העין הבריאה הרואה את הדברים, איננה רואה את עצמה. אם נכנס קוץ לעין והוא נשאר שם, העין רואה מולה מקום שחור ומתחילה לתפוס את עצמה. אך זאת תפיסה חולה. כך הייתה זו תפיסה חולה של מיסטריית גולגולתא, אילו לא היה בה משהו שלא ניתן לתפוס. הדבר שבאמצעותו אנו תופסים את מיסטריית גולגולתא קשור לסוד של גולגולתא. חשוב להדגיש שהמצב המוזר הזה נוצר עבור האדם רק דרך התרחשות האירוע של גולגולתא. בראייה רוחית אטוויסטית, עתיקה, כל עוד כריסטוס היה למעלה בעולם הרוח, כל עוד הוא לא ירד, היה ידוע: הוא שם, והוא יבוא. באופן מוזר, הייתה אז מודעות לכריסטוס שיבוא, מודעות המבוססת על חוויה אישית, ישירה, כמו כל חוויה אחרת בנבואה. אם נשתמש במשפט פרדוקסלי, אנשים יכלו לדעת על כריסטוס כל עוד הוא עדיין לא בא. אך ברגע שהוא בא, הם כבר לא יכלו לדעת עליו באותו אופן. כמו שאנו חווים את העין בכך שאנו רואים, כך בזמנים שלאחר מיסטריית גולגולתא יש לחוות את אירוע כריסטוס באופן ישיר, ולא כידע היסטורי.
מעניין יהיה לבחון פעם איך הבשורות רואות את מה שאני מסביר כעת מתוך מדע הרוח. על כך נדבר בפעם אחרת.
אם כן, היה זה בלתי נמנע שההתפתחות הכריסטיאנית, ההתפתחות שרצתה לכלול בעצמה את הכריסטיאניות, תתארגן כך שהאמונה תבוא במקום הידיעה, במקום חוויית הראייה, כך שהכריסטיאנים לא יבקשו לרכוש ידע על מיסטריית גולגולתא, אלא יחוו אותה באופן פנימי דרך אמונה. אך עם זאת, מיסטריית גולגולתא נועדת להאיר על עולם הרעיונות והמושגים שלנו, כי גם מושגים שנולדים מאמונה הם חלק מעולם זה. שם האימפולס של מיסטריית גולגולתא פוגש את כל ההתקפות של אהרימן. האינטלקט שלנו הוא הזירה שבה האימפולס של כריסטוס מתעמת עם האימפולס של אהרימן. האבולוציה של האדם, האבולוציה החיצונית של האדם הארצי, תתרחש כך שאהרימן לא יהיה תמיד כבול כמו עכשיו. אלף השנים יעברו, והאדם יהיה זקוק לכוח אחר מאשר הכוח הנאיבי של האמונה שבעזרתו הוא העלה עד כה את אימפולס הכריסטוס לתודעה הארצית שלו. האדם זקוק לדבר אחר. מהו הדבר האחר הזה?
הדבר האחר הזה הוא מדע הרוח, שדרכו האדם אמור לרכוש רוחנית את מה שאנו מכנים האימפולס של כריסטוס, כדי למצוא בתוכו את הכוח העוצמתי שיכול להגן על אימפולס הכריסטוס בתוך התודעה שלו כנגד ההתקפות האהרימניות. כי מה אהרימן משתדל לעשות? ברגע שהאימפולס של כריסטוס כבר קיים בעולם, הוא כמובן אינו יכול לגרש אותו. זה מעבר לכוחותיו. הוא לא יכול לשנות את העובדה שכריסטוס נכנס לעולם דרך הגוף של ישוע מנצרת. אך מה שהוא כן יכול לעשות הוא לעוות את המושג, את התמונה המנטלית של כריסטוס באינטלקט האנושי כך שהאדם לא יחווה את אימפולס הכריסטוס, אלא מסכה שמסווה את אימפולס הכריסטוס, כלומר, שאנשים יפתחו רעיונות מזויפים על כריסטוס. האדם חשוף לסכנה זו מפני שהוא אומנם מדבר על כריסטוס, אך הוא מתאר לעצמו את כריסטוס לפי התמונה שאהרימן מכין בתוך האינטלקט שלו. מי שמסוגל לבחון את הצורות האמיתיות של התפתחות התרבות הרוחנית האנושית ימצא לעיתים רחוקות בתודעה האנושית תמונה אמיתית על דמותו של כריסטוס; הוא ימצא בתודעה של בני האדם תמונה מנטלית של כריסטוס שאהרימן עיוות. מי מאלה אשר מאמינים בכריסטוס ומכנים “כריסטוס”, איננו תמיד כריסטוס. כדי שאהרימן יגיע ליעדו, הוא מערפל, מסבך ומבלבל את האינטלקט האנושי בדרכים רבות. לעיתים קרובות הוא מבלבל את הדברים גם במקומות בהם אנשים מבקשים לקבל עצה דתית. ואז אפשר לעבור חוויות מוזרות מאוד. למשל, שאלו תיאולוג קתולי על דעתו האמיתית לגבי הבתולה מרים. כמובן, רובם לא יידעו יותר ממה שהוכנס להם לראש, אבל לא נתייחס לכך עכשיו. מצד שני קיימים גם תיאולוגים בודדים שרכשו ידע תיאולוגי מעבר לדברים שהוכנסו להם לראש. אצל אלה תמצאו דמיון מוזר בין התמונה של מרים, האישה הארצית, לבין התמונה הקוסמית של הכנסייה השמיימית, כי עבור התיאולוג הקתולי האמיתי, הבתולה מרים היא האישה שבסמל האפוקליפסה, האישה שתחת רגליה נמצא הירח, על החזה שלה השמש ומעל ראשה שבעת הכוכבים. אי אפשר לחשוב את המשמעות הקוסמית מבלי לתת לה ביטוי במציאות ארצית. הייתי יכול להביא לכם מהספרות הקתולית כתבים שמוכיחים את העובדה שתיאולוגים קתוליים עדיין כותבים: הבתולה מרים זהה לאישה של השמש, שמתחת לרגליה נמצא הירח ומעל ראשה הכוכבים. כלומר אצלם עדיין קיים הקשר בין הארצי לרוחני, לרוחני הקוסמי. אך ההיבט הקוסמי הולך ונעלם יותר ויותר דרך כוחו של אהרימן. והוא נעלם עוד יותר מהתמונות המנטליות לגבי כריסטוס. כמעט ואין כיום נכונות להכיר בכריסטוס כַרוח הקוסמית הגדולה, שירדה מהגבהים הקוסמיים לתוך הגוף הארצי של האיש ישוע מנצרת, כדי לשכון בתוכו! להיפך, קיימת בימינו התנגדות לעובדה זו אצל אנשים רבים, שמאמינים שהדבר הכריסטיאני הוא דווקא להביא כמה שפחות מההיבט הקוסמי למושג של כריסטוס. גישה זו הייתה בלתי אפשרית לחלוטין מבחינת תיאולוג מהמאה ה-14. אם ההיסטוריה אינה מציגה את ההיבט הזה, זה רק מפני שההיסטוריה בעצמה מעוותת במובנים רבים.
כל האינטרס של אהרימן הוא להסיט את בני האדם מהרוח ולכוון אותם אל החומר, שהוא למעשה גם רוח, אבל רוח חבויה באדמה. אהרימן זקוק לכל מיני תכסיסים ערמומיים כדי למנוע מהאדם לראות כל היבט קוסמי באישיותו של כריסטוס. ניתן למצוא בימינו – ובספרות סוציאל-דמוקרטית אין זה דבר נדיר בכלל – תיאורים של כריסטוס שהם בעלי אופי אהרימני מוחלט. אין בהם כל דבר על-חושי, כך שכריסטוס נראה בהם אך ורק כבן אנוש. שלא לדבר על ציירים שעשו כל דבר אפשרי כדי לא לרמוז אפילו על איכות קוסמית כלשהי באופן שבו הם מציגים את דמותו של כריסטוס. לפני מספר שנים הייתה כאן בברלין תערוכת ציורים על כריסטוס. עד היום שמרתי את הקטלוג של התערוכה, שבו רשמתי לעצמי: סדרה שלמה של ציורים אהרימניים כל אחד מהם. ואז מסתובבים גם כל מיני מטיפים, עם או בלי מעמד רשמי כלשהו, שמדברים על כריסטוס מבלי לדעת שאהרימן יושב בראשם ומפתה אותם להציג את התמונה השקרית שלו על אימפולס הכריסטוס, ולא את מה שפועל באימפולס הכריסטוס עצמו.
אולם את התמונה הזו אשר פועלת באימפולס כריסטוס עצמו אפשר לגלות בזמננו רק דרך האמצעים של מדע הרוח. מאחר שמדע הרוח מתבונן במה שהאדם רואה כאשר הוא נמצא מחוץ לגוף, יש לו את היכולת לראות שוב את כריסטוס בדמותו האמיתית. כל עוד אנחנו נמצאים בגוף, העין יכולה לראות את הצבע, אך אינה יכולה לראות את עצמה. אם בהתבוננות רוחית אנו יוצאים מחוץ לגוף – אם אנו מסתכלים על עצמנו, אנו רואים את העין שלנו – אז אנו רואים את האימפולס של כריסטוס דרך האימפולס של כריסטוס עצמו. מדע הרוח יכול לשחזר משהו שאף היסטוריה אינה מסוגלת לתת: תיאור של המושג כריסטוס האמיתי. כשם שמדע הרוח יכול לאפשר לאדם לראות ברמה גבוהה יותר מאשר דרך העין, כך הוא יכול גם לאפשר לו לדבר על אימפולס הכריסטוס שדרכו ניתן לראות את עולם הרוח. בדרך זו אנו יכולים לרכוש תמונות מנטליות על האימפולס של כריסטוס, אבל זה עדיין איננו מרחיק את ההתקפות של אהרימן. עם ההתקפות של אהרימן עלינו להתעמת בהרבה יותר אומץ והעזה. העובדה שאנשים לא רוצים לקבל את המושג של כריסטוס דרך מדע הרוח נובעת מכך שיש להם פחד לא מודע שברגע שיראו את האימפולס של כריסטוס דרך מדע הרוח, הם ייתקלו בהתנגדות של אהרימן. כיצד ניתן לזהות התנגדות זו בזמננו?
בעתיד היא תלבש עוד צורות רבות. בזמננו היא מתבטאת בעובדה שמצד אחד יש את מדעי הטבע האהרימניים וההיסטוריה האהרימנית, אשר מציגים את מהלך ההתפתחות של התרבות האנושית ואת אירועי ההיסטוריה בדרך שלהם. מצד שני, עם המושגים שלהם – שהם בדיוק אותם מושגים שבהם צריך לפעול אהרימן, כי בתוכנו פועל אהרימן – הם שוללים את האימפולס של כריסטוס. עם מושגים כאלה יכולה להתפתח השקפה פילוסופית אשר כוללת מושג כללי של אלוהים, אך היא לעולם לא מגיעה למושג של כריסטוס; אפשר לדבר על כריסטוס, מפני שהוא כבר קיים, אך אי אפשר להגיע אליו ולהבין אותו. אפילו אצל פילוסוף כמו לוצה[2] לא תמצאו אותו. והארנק[3] בכלל לא היה צריך לדבר על כריסטוס, כי בחשיבה שלו המושג של כריסטוס לא קיים בכלל; הוא מדבר עליו רק מפני שהוא מוצא אותו בכתבים, בברית החדשה וכו’. בדומה לכך, גם תיאולוגים אחרים לא היו צריכים לדבר על כריסטוס. לכן, גם למה שמתאר הארנק ככריסטוס אין תכונות אחרות מאשר לאלוהות הכללית, או אם הוא נע לקוטב השני של המטוטלת, מוצאים אצלו רק את ישוע כבן אדם פשוט.
אם אנו רוצים להבין את כריסטוס דרך מדע הרוח, עלינו להפנים את התמונה המדעית-רוחית של כריסטוס במודעות מלאה לעובדה ששום מדע חיצוני – לא מדעי הטבע ולא ההיסטוריה – לא יכול להגיע למושג של כריסטוס, כי הוא מתנגד לו. התנגדות זו כלפי המושג של כריסטוס קיימת כיום אצל האדם האנטי-כריסטיאני, אשר, בניגוד למאמין הפשוט, רוצה לחשוב רק על רעיונות התואמים את הגישה של מדעי הטבע או ההיסטוריה. חשוב להבין בצורה ברורה שחייבת להיות נוכחת כאן התנגדות פנימית, מפני שנפגשים ופועלים כאן ביחד שני עולמות. עלינו לקחת חלק אמיץ בקונפליקט זה; כי הוא הקונפליקט שבתיאולוגיה האמיתית מתוארת כקונפליקט בין כריסטוס לאהרימן. השקפת עולם מקיפה וחיה חייבת להכיל בתוכה את הקונפליקט; כי הקונפליקט קיים ומתבטא למשל במאבק בין כריסטוס לאהרימן.
ציינתי לעיתים קרובות שלוציפר משתף פעולה עם אהרימן; הם פועלים ביחד. לשניהם יש עניין גדול ביצירת אשליה אצל האדם לגבי העובדה שעליו להכיל קונפליקט פנימי, ויש להם עניין בלהרחיק את הממלכה שמתנגדת להם. לשם כך הם ממציאים בנפש האדם מחשבות מן הסוג “ביחד, בהרמוניה עם האינסוף”.[4] מדוע נוצרים בתוך האדם דימויים כאלה? הם נוצרים מפני שהאדם פחדן מידי בנפשו כדי להתמודד עם הקונפליקט, ומעדיף לתת ללוציפר-אהרימן להמציא “הרמוניה עם האינסוף”. בהשקפת עולם כזו יש חיפוש אחר סיפוק, אך החיפוש אחרי סיפוק בהשקפת עולם כזו הוא כמו לכסות את העיניים. בימינו, האדם פוחד להסתכל על רב-הצדדיות של המאבק בתחום הרוח. ומאחר שתמיד חייבים להופיע כוחות נגדיים כאשר מתעלמים ממשהו שנמצא במקומו הנכון, כך מופיעים באופן טבעי גם כאן כוחות נגדיים.
במאות השנים האחרונות האדם התאמץ להימנע מהמאבק הפנימי בין כוחות שחייבים להתנגד זה לזה, וזאת הסיבה לכך שהמאבק הזה מופיע כיום בעולם החיצוני בצורות כה מחרידות. תוצאה זו היא בלתי נמנעת בדיוק כמו הגירוש מגן העדן לאחר הפיתוי הלוציפרי. בכל מקום, בכל תחום, אנו רואים שהאדם המודרני מסתפק ביצירת שלווה פנימית מדומה עבור עצמו. זאת שלווה שיש לה משמעות רק בין הלידה למוות. בדרך זו, האדם משתיק צד אחד של הניגוד, וכמובן, הצד הזה הוא תמיד הצד שבא מאימפולס הכריסטוס. ככה הניגוד הטבעי חייב למצוא ביטוי בצורה אחרת. אם אתם נתקלים כיום בכל מיני תיאורים ואמירות שבהם מוצגים מכל מיני צדדים מה שנקרא הסתירות בעבודה שלי, כעת אתם יכולים להבין את הדברים יותר לעומק ולזהות באמירות אלו את האימפולס האהרימני.
אנשים לא מוכנים להתמודד, דרך עימות ממשי, עם אותם כוחות שהם צריכים להתמודד איתם ולהתגבר עליהם; הם רוצים להימנע מהקונפליקט, לסלק את הקונפליקט מהעולם. כך נולדים כל מיני דברים. כאשר מגרשים קונפליקט כזה מהעולם, הוא צריך להופיע בצורה אחרת. מה שמתהווה הודות לאלה שרוצים לגרש את הקונפליקט מהעולם הוא לא דבר נעים וטוב. כאשר אנו עובדים עם מדע הרוח, קיימת תמיד הזדמנות לפגוש אנשים ששואלים מתוך צורך עמוק ביותר: מדוע קיים רוע, מדוע קיים כאב בעולם? אנשים שואלים את השאלות האלה כדי לתפוס איך זה יכול להיות שאלוהים טוב מרשה שיהיה קיים רוע בעולם. בתור ניסיון לענות לשאלות כאלה, אפשר להפנות את תשומת הלב של האנשים לכך שבכל מקרה אי אפשר להכחיש את העובדה שכל הטוב בעולם, כל מה שראוי להערצה ומלא בחוכמה הוא אלוהי. כלומר, אם רוצים להצדיק את הטוב של אלוהים, אנו יכולים להתבסס על כך שאנו כבר מייחסים את כל מה שמלא בחוכמה לאלוהים טוב. אבל מדוע הוא מרשה לרוע להתקיים? אני יכול רק לומר תמיד כך: התחילו לדמיין כאב קטן. למשל, אתה בטעות נחתך קצת, וכתוצאה חווה כאב. כל כאב מתבסס על העובדה שמשהו נתון להרס. לא תמיד ברור באיזה אופן נוצר הכאב, אבל זאת האמת. עכשיו נדמיין לא שנחתכנו בטעות עם סכין, אלא שיש לנו מקום רגיש במיוחד על הגוף וקרני שמש חמות מאוד נוגעות במקום זה. במקום שבו מתחילה להיווצר שלפוחית, נוצר שינוי ברקמת העור, ושם חווים כאב. אם החום של השמש היה פועל בעוצמה גדולה יותר, במקום שיש בו רגישות עוד יותר גדולה, יכולה להיווצר פגיעה גדולה יותר. וכעת דמיינו את המצב הבא: לפני עידנים רבים, במקום מסוים בראשנו היו שני מקומות בעלי רגישות מיוחדת לקרני השמש. לאדם עדיין לא הייתה אז יכולת ראייה, אבל באותם שני מקומות קרני השמש גרמו לו לכאב כל פעם שהשמש עלתה. רקמת העור נפגעה, וכתוצאה מכך היה חייב להופיע הכאב. תהליך זה התרחש כמובן לאורך תקופות ארוכות מאוד והריפוי היה שבאותם מקומות נוצרו העיניים. העיניים נולדו כתוצאה מהפציעה. וכשם שנכון שהעיניים מגלות לנו את יופי העולם בצבעים, נכון גם שהעיניים יכלו להופיע רק עקב הפציעה דרך חום השמש במקומות רגישים במיוחד לאור.
לא קיים דבר שמביא אושר, שמחה, גאולה, מבלי שהוא ייווצר דרך כאב. לא לרצות לחוות כאב, קונפליקט, משמעותו לא לרצות לקבל את היופי, את הנשגב, את הטוב. כאן נכנסים לתחום שבו אנו כבר לא יכולים לחשוב איך שאנחנו רוצים, אלא אנחנו נתונים למה שנקרא במיסטריות “חוק ברזל”. עד כמה שנכון שבעולם קיימת הרמוניה גדולה, כך נכון גם שההרמוניה העכשווית הייתה חייבת להיווצר על בסיס כאב, וכך נכון גם שלא ניתן להגיע לאימפולס הכריסטוס דרך חוויות נפשיות או חושיות נעימות, נטולות כאב, כמו שהיו רוצים להרגיש הדוגלים בהשקפת החיים הכוללת את רעיון “ההרמוניה עם האינסוף”. לאימפולס הכריסטוס ניתן להגיע רק כשאנו מוכנים לפגוש באומץ את הקונפליקט המתרחש בזירת האינטלקט שלנו – או בתודעה שלנו ככלל – בין אימפולס הכריסטוס לאימפולס האהרימני. אסור לנו להתרחק מהקונפליקט הזה בקלות דעת ולומר: “אם אין לנו הרמוניה, אנו לא מאושרים, אך עלינו להמשיך להתפתח ולהתעלות מעל הקונפליקט כדי לרכוש את האימפולס של כריסטוס”. גישה זו מופיעה בצורה לגמרי מוחשית בתחומים מגוונים ביותר. למשל, ישנו אדם שרוצה היום לתפוס את העולם בדרך של מדעי הטבע ובדרך זו הוא אינו יכול למצוא את אימפולס הכריסטוס. אולי מאוחר יותר, הוא יִלְמד להבין את העולם בדרך מדע הרוח ובדרך זו הוא כן יצליח למצוא את אימפולס הכריסטוס. במקרה כזה, הוא צריך להבין בצורה ברורה שהוא עומד מול סתירה, אבל דווקא בסתירה הזו קיימת גם התאמה. בניגוד למה שחושבים רבים, לא מדובר על כך שנשענים על מדעי הטבע או על מדע הרוח, והם גם לא אמורים להחליף זה את זה, אלא הם צריכים להיות כמו האוזן הימנית והאוזן השמאלית. כדי לשמוע טוב, שתי האוזניים הכרחיות, כי מה ששומעים באוזן אחת איננו שומעים באוזן השנייה. מה שחשוב הוא לא האם שני דברים יכולים להיות חופפים, אלא באיזה מובן ואופן יש הרמוניה ביניהם.
———————————————————————————-