רודולף שטיינר

176 GA

סדרה של תשע הרצאות שניתנו בברלין בין התאריכים

31 ביולי-25 בספטמבר 1917

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

לספר ראו כאן

הרצאה 2

ברלין, 7 באוגוסט 1917

אנלוגיות שגויות

תקציר:

הטעויות בהשוואת תפקוד הממשלה לתפקוד האורגניזם. השקפת העולם הנוכחית מתארת רק את השתייכות הגוף הפיזי ליקום, ומתעלמת מהנפש. תורת היחסות של איינשטיין. מה שמוסבר ככוח וחומר הוא למעשה לוציפר ואהרימן. האטומים הם מבחינה פיזית חללים ריקים המלאים בסובסטנציה אהרימנית. במקום שבו הפיזיקה מתארת קווי כוח, פעיל האלמנט הלוציפרי. התובנה מגיעה דרך נקודות מבט שונות. הרצון משיג את יעדו רק דרך אחדות עם רצונות אחרים. המטוטלת והאיזון בין לוציפר לאהרימן.

***************************************

כבר ציינתי שהייתי רוצה להוסיף השלמות קצרות לדברים שדיברנו עליהם לאחרונה. המטרה העיקרית של הסברים אלה היא להראות מה נדרש באופן דחוף לנוכח הזרמים הפועלים בזמננו, לנוכח האופי הבסיסי של הזרמים הרוחניים של תקופתנו. אנו רוצים גם להראות כיצד ממדע הרוח, כפי שאנו מבינים אותו, יכולים לזרום לתוך החשיבה, הרגש והרצון של זמננו האימפולסים שתקופתנו זקוקה להם. העובדה שיש צורך באימפולסים רוחניים אלה יכולה להיות ברורה לרבים כבר היום אפילו דרך התבוננות שטחית, חיצונית, באירועים של התקופה.

ארצה להתחיל בכך שאראה שאנו פוגשים בכל צעד ושעל את מה שניתן לרפא רק דרך מדע הרוח. כדי להראות ולחבר זאת לחלק ממה שנאמר לאחרונה, הייתי יכול כמובן לבחור גם בדוגמאות אחרות, אבל אני אקח מאמר שפורסם בימים האחרונים כאן, בעיתון ברלינאי, מאמר שנקרא “הפיזיולוגיה של המדינה”. כאשר אנו מתבוננים בתקופה הנוכחית, אנו באמת חייבים לשים לב לסימפטומים מסוג זה, מפני שבסימפטומים אלה בא לידי ביטוי האופן שבו בני זמננו חושבים ומרגישים, מה הם רוצים וכו’. אם נימנע מלהיכנס באופן חד-צדדי לוויכוח או לביקורת לגבי מאמר כזה, ונראה בו משהו שמאפיין את מהות החשיבה והרגש בימינו, אפשר יהיה ללמוד דברים רבים לגבי תופעה זו.

מחבר המאמר, מקס פרוורן,^[1] שכבר הזכרתי כאן לעיתים קרובות, הוא פרופסור לפיזיולוגיה ידוע, אשר נחשב לסמכות חשובה ביותר בתחומו. פרופסור מפורסם זה רוצה להראות כיצד יש להשפיע על הפוליטיקה דרך החשיבה שהוא רגיל אליה. אפשר להבין זאת כמעט כדבר מובן מאליו, כי ברור שכל אחד חושב שחשיבתו היא הטובה ביותר, ולכן הוא ממליץ עליה כמתאימה ביותר כדי להתמודד עם הבעיות החשובות ביותר של התקופה. אך כאשר קוראים את המאמר הזה, “הפיזיולוגיה של המדינה”, מקבלים תחושה מוזרה. קודם כול, המאמר מזכיר לנו שוב עד כמה טועים אלה שמאמינים שהמטריאליזם הגס והפרימיטיבי ביותר כבר נעלם מהמדע. רבים טוענים זאת, ולעיתים קרובות הם דווקא אלה שתפוסים חזק במטריאליזם. אולי הם קלטו כמה רעיונות הנחשבים כפילוסופיה, ולכן הם מאמינים שהתגברו על המטריאליזם. עד כמה הם לא התגברו על המטריאליזם ניתן לראות במאמר הזה של מי שנחשב כסמכות מכובדת ביותר בתחום מדעי הטבע. משפטים כמו אלה מבהירים זאת היטב: “ממלכת החיות מייצגת מושג כללי הכולל גם את המקרה הספציפי של בני האדם, כשם שממלכת החיות עצמה מהווה מקרה ספציפי בתוך המושג המקיף עוד יותר של אורגניזמים”. כלומר, אם אתה רוצה לדעת משהו על האדם, אתה פונה אל עולם החיות; אם אתה רוצה לדעת משהו על החיות, אתה פונה אל המושג הכללי של אורגניזם. סמכות חשובה זו מסיקה שאת הקשרים בחיים הפוליטיים יש לחקור קודם כול על פי המודל שלפיו חוקרים – כלומר הוא, הפרופסור פרוורן חוקר – את הקשרים בעולם החיות. כי על פי הבנתו הוא גילה משהו מיוחד ומשמעותי מאוד:

“את העובדה הזו” – כלומר שהאדם הוא דוגמה ספציפית של ממלכת החיות – “לא יכול להכחיש אף אדם אלא אם כן אין לו כל מושג על האבולוציה הביולוגית כולה. האדם מובדל משאר עולם החיות רק דרך מאפיינים מסוימים, כמו למשל דרך יצירות תרבות. אך הוא עדיין נשאר אורגניזם חייתי, שבהתנהגותו הכללית נתון לחוקים הכלליים השולטים בכל אורגניזם חי, בכל ממלכת החיות.”

אפשר לומר: על אף כל ההצהרות שמנסות לטעון את ההיפך, זאת האמונה הבסיסית של המדע הרשמי הנוכחי. גם אם מבחינה תיאורטית באמירה מדעית כזו או אחרת מישהו מתעלה אל מעבר לאמונה זו, זה ברור שבכל דרך החשיבה, בכל הדרך שבה מתנהל המדע בימינו, שולטת השקפת העולם הזו. כתוצאה מכך פרוורן אומר: “אין ספק שכל האבולוציה של התרבות שלנו אינה אלא מקרה ספציפי של האבולוציה האורגנית”. כלומר, האבולוציה האורגנית היא לכאורה המקור של כל ההישגים התרבותיים של האנושות. אם כן, עלינו לחקור איך חיה אוכלת ומעכלת, איך היא מתפתחת בהדרגה, איך התאים האינדיבידואלים פועלים ביחד באורגניזם של החיה, ואז עלינו להעביר מושגים אלה לחיי המשפחה, לחיי הארגונים ושאר הגופים הקטנים בתוך האורגניזם הגדול שהוא המדינה. אז, על פי ההשקפה של פרוורן, יהיה לנו בסיס נכון לפוליטיקה תיאורטית, למדעי המדינה. “נחשוב באופן בריא בתחום זה”, לדעתו, “רק אם ננסה לתאר את המדינה הפוליטית” – כפי שהוא קורא לה – “כאורגניזם גדול”. כי הוא מאמין שאם רואים את התאים ואת תצורות התאים הנמצאים באורגניזם של חיה – ולפי דעתו האורגניזם האנושי אינו שונה מהאורגניזם של החיה – רואים שמערכות התאים והתאים האינדיבידואליים נמצאים בתלות הדדית זה בזה בדיוק כמו הארגונים האינדיבידואלים במסגרת המדינה.

פרוורן סבור שהאבולוציה היא מאפיין בסיסי של האורגניזם החייתי, אך האופן שבו הוא רואה את האבולוציה הוא מוזר למדי. הוא אומר: “מאפיין כללי של כל מה שחי הוא העובדה שהוא מתפתח, שהוא עובר אבולוציה”. אבל מה זאת אבולוציה בשבילו? בשבילו, האבולוציה היא מה שנוצר כאשר אורגניזם מסתגל לתנאי החיים. כלומר, האבולוציה היא מה שנוצר דרך תהליך ההסתגלות של האורגניזם לסביבתו. רק שאז הוא נתקל כבר במכשול הראשון, כי הוא אומר: “אין ספק שאורגניזם נחות, כמו למשל האמבה, כבר נמצא במצב של הסתגלות לתנאי החיים שלו, כי אחרת לא היה מסוגל לחיות, אלא היה נכחד”. וכאן הבעיה! האורגניזם הפשוט ביותר כבר הסתגל לתנאי החיים, אז למה הוא ממשיך לעבור אבולוציה, אם משמעות האבולוציה היא הסתגלות לתנאי החיים, והוא כבר הסתגל אליהם?

אתם מבינים מדוגמה זו, מהאופן שבו משתמשים במושגים וברעיונות, שמה שנקרא כיום מדע מתעלם מהאימפולס הראשוני והבסיסי שחייב להיות בתוכנו. כל המושג של אבולוציה היה מתמוטט אילו היינו לוקחים ברצינות את המשפטים שפרוורן עצמו מנסח כאן. אך זה בכלל לא מונע ממנו לבנות על משפטים אלה עוד אמירה: “השוואה בין הדרגות השונות של ארגון, שאותן ניתן למצוא בעולם האורגניזמים, מראה לנו שנוצר מצב של שלמות הולכת וגדלה עקב ארגון יותר ויותר עשיר ומיטבי של האמצעים הפיזיולוגיים של קיום החיים מול השינויים המגוונים ביותר של תנאי החיים”. אהה! למרות שהאמבה, האורגניזם הנחות ביותר, כבר הסתגלה לתנאי החיים, וכתוצאה מכך אין לה שום צורך להמשיך להתפתח, פרוורן ממשיך ומפתח את הרעיון שלו עד לאמירה: “אך היא חייבת להסתגל כל הזמן יותר ויותר טוב”. מאיפה בא אימפולס כזה של הסתגלות יותר ויותר טובה? פרוורן עצמו אומר שאין לאמבה שום סיבה או מניע להסתגל יותר ויותר טוב, כי הרי אילו לא הייתה כבר במצב של הסתגלות, היא הייתה בוודאי נכחדת.

ניתנים כל הזמן הסברים מסוג זה והציבור מתרגל – למרות שאנשים מכחישים שיש להם אמונה עיוורת בסמכות – לקבל בסבלנות רעיונות כאלה ולראות בהם, וגם ברעיונות הנוספים שנבנים עליהם, פרי של מדע דגול. עם מושגים כאלה עובדים כיום בתחום הפיזיולוגיה. כאשר מיישמים רעיונות אלה במקרים אינדיבידואלים, הדבר לא גורם לנזק רב מידי, כי את מה שהפיזיולוגיה חוקרת ניתן לבדוק תחת מיקרוסקופ. אפשר לתת פרשנות שגויה לעובדות, אך למרות זאת ניתן להגיע לגילויים יפים ביותר מפני שהממצאים באמצעות המיקרוסקופ חייבים לאמת את הגילויים. כך שאדם יכול להיות פיזיולוג גדול ובו זמנית טיפש גמור מבחינת עיבוד המושגים. אך הנזק נהיה עצום כאשר האדם מתיימר להציע שיש להעביר את מושגיו גם לחיים החברתיים והפוליטיים. בתחום זה, קשה יותר להבחין בטעויות וברעיונות השגויים מפני שכבר לא מדובר במשהו פיזי שניתן לבדוק תחת מיקרוסקופ. בחיים החברתיים-פוליטיים, המושגים עצמם הם אלה שצריכים לתת את הכיוון, וכאשר הם שגויים ומטופשים, הם מובילים ליישום שגוי, לטיפשות ממומשת. חייבים לקחת בחשבון את הדברים האלה, כי הם מובילים לאסונות גדולים בחיים.

כל מי שיודע משהו על האבולוציה הרוחנית של תקופתנו חייב בוודאי להשתומם לנוכח הבורות, לנוכח חוסר הידע ששולט בימינו דווקא אצל חוקרים חשובים. מצד אחד, העדר מחשבה, מצד שני העדר ידע. כי מאדם מפורסם שנחשב לסמכות מכובדת אפשר בהחלט לדרוש מחשבה וידע, כפי שתיארנו אותם. האם האדון המכובד לא יודע שכבר נעשה לפני זמן לא רב ניסיון דומה למה שהוא מציע, ניסיון המבוסס על מושגים מעורפלים באותה מידה? קחו את שלושת הכרכים של שאפלה,^[2] שר לשעבר בממשלת אוסטריה, שהתפרסמו תחת השם “המבנה והחיים של הגוף החברתי”. שם כבר היה ניסיון לחשוב את המדינה על פי המודל של אורגניזם אשר מורכב מתאים. כלומר, כבר היה ניסיון כזה והוא נכשל. אותו שאפלה כתב לאחר מכן ספר הנקרא “חוסר הפרספקטיבה של הדמוקרטיה החברתית”. כתגובה, הרמן באהר,^[3] שהיה אז אדם צעיר, כתב: “חוסר ההיגיון של אדון שאפלה”.

זאת הבורות: שבימינו אנשים מתחילים שוב ושוב מאותו מקום, מבלי שיהיה להם מושג שאחרים כבר ניסו דברים כאלה ונכשלו. במקום שאנשים יכתבו סתם כל דבר שעובר להם בראש, הייתָ מצפה ממישהו כמו פרוורן שיכיר עבודה כמו זו של שפלה, “המבנה והחיים של הגוף החברתי”, לפני שהוא מפרסם את רעיונותיו. נשאלת השאלה: איך פרוורן מגיע בכלל לרעיונות כמו אלה? זה מעניין מאוד. כי לפני זמן לא רב, לפני כמה עשורים, רודולף וירכו^[4] דיבר על המבנה של האורגניזם האנושי, ובכלל על המבנה של האורגניזם של החיה. הוא אמר שיש באורגניזם של החיה מערכות תאים שונות, אשר קשורות זו לזו, פועלות זו על זו ויוצרות את השלם. הנקודה הרלבנטית היא הדרך שבה וירכו הגיע למושג הזה של מערכות תאים הפועלות זו על זו. הוא טבע את הביטוי “מדינת תאים” כדי לתאר את האורגניזם החי. במילים אחרות, הוא לקח את מושג המדינה והשווה את האורגניזם של החיה למדינה. מה עושה פרוורן? הוא מסובב את כל הרעיון. וירכו לקח את מושג המדינה כדי לאפיין את האורגניזם של החיה, בעוד שפרוורן מתחיל מהאורגניזם של החיה ומייחס את כל הסיפור למדינה. האם זה לא דומה לאחד הסיפורים על הברון מינכהאוזן המפורסם שמשך את עצמו למעלה באמצעות משיכה בשיער של עצמו?

זאת רק דוגמה אחת לחשיבה השטחית הקלוקלת שפוגשים כיום בכל צעד ושעל. אדם אחד לוקח את מושג המדינה ומשייך אותו לאורגניזם, השני לוקח את מושג האורגניזם ומשייך אותו למדינה. עבור אותם אנשים שמכירים תמיד רק צד אחד, ואין להם מושג על כך שמישהו כבר לקח משהו פנימה ומישהו אחר שלף אותו שוב החוצה משם, עבור אנשים אלה, כל זה נשאר כמובן מעורפל ולא שקוף. אבל זה המצב. תחת ההשפעה של כל התורות הפופולריות המופצות מתוך “המדע הגדול” הזה, אנשים מחפשים כיום משהו בטוח ויציב שיוכלו להישען עליו בהבנתם את החיים, אך אינם מוצאים אותו. הנפשות הולכות לאיבוד. מדוע הן הולכות לאיבוד? מפני שהמדע מציע להם גיבורים מסוג מינכהאוזן, ומביא להם תיאוריות בנויות על יסודות רעועים. אנשים מפיצים כיום מושגים שרירותיים ביותר בלי הרבה מחשבה. אילו הם היו נכנסים לפרטים והיו מתאמצים לבדוק את המושגים שהם משתמשים בהם, הם היו מגלים כמה שטויות נאמרות לפעמים, כמו למשל: “קיים יחס של תלות בין מערכת תאית אחת לשנייה. אין זה אומר שסוג אחד של תאים מפעיל כוח כדי להכניע סוג אחר, אלא מדובר בתמיכה בתכונה ספציפית לטובת השלם החברתי, ובו זמנית גם לטובתו של כל תא אינדיבידואלי בפני עצמו”. הכוונה כאן לאורגניזם. בין התצורות של תאים חייבת להיות תלות הדדית, כך שכל אחת תומכת בשנייה באופן לגמרי ייחודי. וכמו שמערכות התאים באורגניזם תומכות זו בזו, כך עלינו לאמץ זאת כמודל לרעיון שעליו יתבסס מבנה המדינה. למשל, עלינו לתפוס את הרעיון שתאי המוח, כלומר מערכת תאים מסוימת, זקוקים לתאי דם כדי שיוכלו לתפקד, אך בו זמנית הם גם משרתים את תאי הדם. אך מה הייתה התוצאה אילו היינו רוצים ליצור באורגניזם של המדינה משהו דומה לשימוש בתאי הדם דרך תאי המוח וכו’? הדבר כל כך מגוחך, שמספיק להתייחס לפרט אחד כדי להבין מייד שמדובר במחשבה לגמרי לא שפויה, במעין פנטזיה משוגעת. השיא הוא כנראה שאדון פרוורן חושב שהחלקים המרכיבים את המדינה צריכים להיות באותו יחס זה מול זה כמו מערכות התאים בתוך האורגניזם של החי, ואז התוצאה תהיה מימוש נכון של מה שהוא מכנה המושג האמיתי של חירות.

פרוורן ממשיך: “זהו עיקרון חשוב ביותר, ובחינה מדויקת של הדרכים המיוחדות שבהן התקדמה האבולוציה של מדינת התאים אצל החיה נותנת לנו כיוון לאופן שבו יש לפתור את סוגיות האירגון באורגניזם החברתי של המדינה הפוליטית. מעל לכול, כך מתגלה ומתממש המושג של חופש אינדיבידואלי בגרסתו הטבעית והאמיתית היחידה, חופש שמשוחרר מכל שפע הדברים החיצוניים המטופשים שבדרך כלל נלווים אליו.” כלומר, לפי פרוורן, את החופש יש למצוא כך שלומדים כיצד תאי המוח זקוקים לתאי הדם – ותאי הדם נהנים מחופש באינטראקציה שלהם עם תאי המוח! פרוורן רואה את מערכת העצבים כמקבילה למערכת האדמיניסטרטיבית של המדינה. זאת ההשוואה השטחית ביותר שניתן להציע, והיא אפילו לא עקבית כי היא מתעלמת מהעובדה שהעצבים הולכים לאיברי החישה. אילו היינו עורכים השוואה אמיתית, היינו צריכים לשאול: איפה העיניים, איפה האוזניים של המדינה?

כאשר עובדים עם הידע של מדע הרוח, אנו מגיעים למושגים מדרגה גבוהה יותר, למושגים נעלים. הם מתייחסים לאופן שבו הדברים קשורים מבחינה רוחנית. לכן אפשר ליישם אותם גם לגבי מה שקורה בהקשרים רוחניים באורגניזם החייתי והאנושי. אך אם לוקחים את המושגים באופן חד-צדדי – ועוד בדרך שאותה תיארתי כאן – רק מהאורגניזם האנושי, לעולם לא מגיעים לשום מקום.

חוסר ההיגיון לובש ביטוי הזועק עוד יותר לשמיים, כמו למשל במשפט כזה: “למצב של שלמות גדולה יותר באבולוציה האורגנית של מדינת התאים החייתיים מגיעים רק בשלב מאוחר יותר, דרך עיקרון המרכוז. שלב זה מתאפשר רק כאשר העבודה של התאים האינדיבידואליים ושל קבוצות התאים מנוהלת ומווסתת בהתאם לדרישות של הרגע מתוך מקום מרכזי, אשר מסוגל להעריך את הצרכים על בסיס המידע שמגיע אליו”. זה אומר, בערך, שהמוח מקבל מידע משאר קבוצות התאים. ופרוורן משתמש כאן במושגים הילדותיים ביותר: כאילו שהמוח שולח שליחים לקיבה, וכדומה. אם כן, כאן חוסר המחשבה נהיה עובדה הזועקת לשמיים.

מה היא תרבות על פי פרוורן? האדם יכול לאטום את אוזניו כדי לא לשמוע; הוא יכול לכסות את עיניו כדי לא לראות עוד; דמיינו לעצמכם שבאופן דומה מישהו יכול לאטום או לכסות את החשיבה שלו, את ההיגיון שלו, ואז הוא ימציא בערך הגדרה כזו של התרבות: “התרבות היא סך כל האמצעים שהאדם עצמו יצר דרך נקיטת עמדה לגמרי מודעת לגבי התהליכים בסביבתו, אמצעים שמאפשרים לו להסתגל לכל ההתרחשויות בחייו: כי התרבות אינה אלא סך כל הערכים שהאדם יצר כדי לקיים ולקדם את החיים”. פרוורן מסתכל על כל התהליך של בניית התרבות ומסיק שהאדם יצר את הכול כדי לקיים ולקדם את החיים. חייבים באמת לאטום את החשיבה ולהיפרד מההיגיון כדי להגדיר כך את התרבות! כי אין ספק ששייכת לתרבות גם העובדה שקיימים כיום כלי משחית מצוינים כל כך. אי אפשר לתאר את ההיבט הזה של התרבות כמשהו שנועד לקיים ולקדם את החיים! להיפך, אילו מישהו היה מתאר היבט זה של התרבות כמשהו שנוצר למען ההכחדה וההרס של החיים, הוא היה צודק לפחות לגבי חלק מן התרבות. אם כן, פרוורן בוודאי איבד לגמרי את ההיגיון כדי להיות מסוגל לחבר אמירות כאלה. אך ניתן למצוא אמירות כאלה בכל צעד ושעל במה שנקרא בימינו מדע. ניקח דוגמה נוספת: “הייצור של ערכי תרבות הוא תפקיד פיזיולוגי לא רק של האינדיבידואל הבודד, אלא בחלקו הגדול הוא תפקיד ספציפי של המדינה הפוליטית. זאת מפני שערכי תרבות רבים אינם יכולים להיווצר על ידי אינדיבידואל אחד, אלא רק כתוצאה משיתוף פעולה בין אינדיבידואלים רבים מאוד. אם כן, המדינה הפוליטית כשלם היא אורגניזם שיוצר ערכי תרבות בדיוק כמו האדם האינדיבידואלי. מכל מה שנאמר, ניתן לראות באופן ברור את הקשר ההדוק בין פוליטיקה לפיזיולוגיה, והגיע הזמן להסיק מסקנות מעשיות מעובדה זו. יש לקחת בחשבון את העובדה שלמדינה הפוליטית יש בסיס פיזיולוגי, ולכן עלינו לחפש מידע באורגניזם החי כדי למצוא תשובה לכל הבעיות של ארגון חיי המדינה”. ליתר דיוק, פרוורן מאמין, כמובן, שאת המידע יש לחפש במה שהוא עצמו יודע על האורגניזם האנושי.

חשוב להצביע מידי פעם על סימפטומים כאלה, מפני שנפש האדם חשופה להם. כאלה סיפורים מסופרים לנפש האומללה של האדם אשר שואף לדעת משהו על האופן שבו הוא משתלב באורגניזם האוניברסלי הגדול. קשה ביותר להגיע לשיח כלשהו במיוחד עם האנשים שנותנים את הטון בתחום המדע, כי תהיה זאת אשליה להאמין שאדם כמו פרוורן מסוגל אפילו להתחיל להבין את הדברים הבסיסיים ביותר במדע הרוח. אי אפשר בכלל לחשוב על כך. אפשר לחשוב רק על העובדה שמדע הרוח, דרך הכוח שלו עצמו יישא יותר ויותר נפשות, ואז יופרכו כל השטויות המדעיות היומרניות. אין טעם לנסות להילחם בהן או לקוות להגיע להבנה כלשהי. יהיה אפשר להתגבר עליהן רק אם מספר גדול מספיק של אנשים ילמדו להבין לאן מובלת האנושות אם מה שנקרא כיום מדע, ימשיך לתת את הטון, ואם הוא יוכל להיכנס לאימפולסים של החיים שדרכם המושגים לובשים צורה ממשית והופכים לעובדות. זהו עניין חמור ביותר ויש להתייחס אליו ברצינות גמורה. את חוסר המחשבה, את חוסר ההיגיון, למשל, ניתן כבר לפגוש כיום בכל מקום. הייתי מאוד רוצה שמספר גדול מספיק של אנשים יוכלו לראות זאת באופן שאותו תיארנו כאן.

הרבה מאוד תלוי בהבנה ובהערכה הנכונה של דברים אלה. אבל מה קורה היום? אנשים קוראים נאום מפורסם של וירכו. וירכו הוא אדם מפורסם, אדם חשוב מאוד. כבר מראש אנשים נמצאים בעמדה – למרות שלכאורה אין להם אמונה עיוורת בסמכות – שמה שאומר אדם כל כך מפורסם הוא בוודאי אמת לאמיתה, משהו שיש לקבל ללא עוררין. אך נניח שמה שנאמר הוא אכן הגיוני ונכון. אנשים עדיין יכולים לעשות איתו משהו לגמרי חסר היגיון ומחשבה אם הם אינם חושבים עליו בעצמם לעומק, אם הם לא מפתחים את הרעיון עד הסוף. בכנס של חוקרי טבע במינכן, וירכו והקל דנו על חופש המדע והתיאוריות המדעיות. וירכו דיבר על העובדה שאין להמשיך להסיק מסקנות נוספות מתורת האבולוציה. הוא אמר מספר דברים מוצדקים נגד הקל, והתנגד קודם כול לכך שתורתו של דרווין תיכנס מייד לבתי הספר, כי היא הייתה מכניסה רעיונות מוזרים לראשם של בני האדם. בנאום שלו וירכו אמר בין היתר את הדברים הבאים:

“היתרון שלי הוא שאני יודע מה אני לא יודע. זה הדבר החשוב ביותר, שאני יודע בדיוק מה אני לא מבין בכימיה, כי אחרת הייתי מתנדנד כל הזמן מרוב חוסר ביטחון”. יפה מאוד ש-וירכו מודה בכך שהוא יודע שהוא לא מבין כימיה בכלל. אך אלה שהולכים בדרכו אולי נמנעים מלהתעסק בכימיה כי הם יודעים שהם אינם מבינים דבר בכימיה, אבל מצד שני הם רואים בכל מי שעוסק במדע הרוח משוגע או פנטזיונר. אילו הם היו מיישמים את מה ש-וירכו עצמו אומר בקשר לכימיה גם בתחום מדע הרוח, הם היו אומרים: חשוב שאני יודע בדיוק מה אני לא מבין במדע הרוח. אך הם אינם אומרים זאת. במקרה זה, הם אינם נוקטים באותה עמדה. כלומר, חשוב מאוד שאנשים יֵדעו להסיק את המסקנות הנכונות לגבי הדברים שנאמרים.

עם זאת, המאה ה-19 הייתה גדולה וחשובה מבחינות רבות, אבל עלינו להבין בצורה נכונה מה בדיוק היה גדול בה. עלינו לראות את הקשר בין דברים רבים ששייכים כעת לגורל הכללי של האנושות לבין האבולוציה של המאה ה-19. קיימות כיום אינספור נפשות שאין להן על מה להישען, נפשות שאינן מוצאות אחיזה בטוחה בחיים ואינן מרגישות שייכות לעולם. הן רובן נפשות שמתוך צורך אינסטינקטיבי צמאות למשהו אחר ממה שמגיע אליהן דרך המסורת. הן נפשות שהסתכלו על דברים רבים סביבן, אבל הן אינן יכולות למצוא את הדבר שעליו יוכלו להרגיש שהוא מהווה עבורן משען בטוח. אם כן, מה חסר? לְמה האדם זקוק? אני לא שואל מה ייתן לאדם אחיזה בטוחה פעם אחת ולתמיד, כי הדבר אינו אפשרי, כמו שאי אפשר לקבל מזון לכל החיים מארוחה אחת. נכון יותר לשאול לְמה האדם זקוק כדי שיוכל לצעוד בחיים בדרך בטוחה. הדבר שהוא זקוק לו מעל לכול הוא המודעות לעובדה שהוא שייך ליקום. המקור של כל החולשות של הנפש, של כל חוסר שביעות רצון, מצוי בעובדה שהאדם מרגיש לבד מבחינה נפשית, שהוא אינו מרגיש שהוא עומד בתוך העולם. זאת השאלה הגדולה של החיים: איך אני משתלב ביקום? בהתחלה השאלה מנוסחת בצורה מופשטת מאוד, אבל לשאלה מופשטת זו יש חשיבות עצומה מבחינת הגורל האנושי העמוק ביותר.

אם האדם פונה למדעי הטבע כדי לקבל תשובה מספקת לשאלה “כיצד אני משתלב ביקום?”, במקרה הטוב הוא ילמד כיצד הגוף הפיזי משתלב באבולוציה וביקום. במידה מסוימת ניתן לדעת בימינו איך גוף האדם משתלב בתהליך האבולוציוני הפיזי. אך השקפת העולם המדעית-טבעית אינה אומרת דבר על האופן שבו הנפש, שלא לדבר על הרוח, משתלבת ביקום. השוו בין תורת האבולוציה המדעית-רוחית לבין תורת האבולוציה של מדעי הטבע כיום. תורת האבולוציה של מדעי הטבע מובילה לממלכת בעלי החיים – לא משנה כרגע איך אנשים מתארים אותה – בעוד שמדע הרוח רואה את גוף האדם כחלק מהיקום כולו. מדע הרוח מוביל אותנו דרך השלבים השונים של התפתחות האדמה, דרך האבולוציה של הירח, של השמש, עד לאבולוציה של שבתאי, ומראה לנו שמה שחי נפשית-רוחנית בתוכנו כבני אדם קיים כזרע כבר משלב האבולוציה של שבתאי. מכל מה שפיזי כיום, אז היו קיימים רק מצבי חום. מצבי החום של הזמנים הבראשיתיים היו חדורים בישויות האינדיבידואליות של ההיררכיות, שחיות סביבנו גם היום. אנחנו חלק מיקום שיש בו נפש ורוח. זה ההבדל הגדול.

מדע הרוח רואה את נפש האדם ואת רוח האדם כחלק משלם גדול, שאותו הוא יכול לתאר בפרטי פרטים. לכן מדע הרוח הוא היחיד שיכול לתת לנפש את הדבר שבלעדיו היא מרגישה כאילו היא נהפכת לכלום. חוסר הסיפוק וחוסר תחושת הביטחון שאותם חש האדם המודרני משקפים את החשיבה המודרנית. חשיבה זו מסבירה רק את הגוף הפיזי כקיים ביקום. היא מתעלמת מהנפש. זהו היבט אחד. היבט אחר הוא שהנפש כיום אינה מרגישה את עצמה, היא לא חשה בתוך עצמה שום דבר שהיא יכולה להישען עליו בבטחה. זה מונע ממנה למצוא בתוך עצמה את עוצמתה הפנימית. כדי להגיע לעוצמה פנימית, לכוח הפנימי של הנפש, על האדם לרכוש רעיונות ומושגים אשר רואים את האדם כישות של נפש ורוח השייכת ליקום, כשם שמדעי הטבע מתארים את האדם כישות פיזית כחלק מהאבולוציה הפיזית של היקום.

לשם כך, האדם זקוק לכך שאותו אומץ הראוי להערצה שהאדם מפגין בדברים חיצוניים יופיע גם בחייו הפנימיים. כי מבחינת ההתבוננות בחיים הפנימיים, האדם המודרני אינו אמיץ כלל. הוא נרתע מכל ההיבטים של המציאות הרוחנית בעולם, והתוצאה היא שאינספור בני אדם חווים חוסר ביטחון וחוסר סיפוק נפשי. ללא ספק, יש צורך בעבודה רבה כדי שהרעיונות המבולבלים של תקופתנו יפנו מקום לרעיונות ומושגים בריאים. למשל, אנשים עדיין עוסקים היום בתיאוריות הקשורות באטומים, גם אם כבר עברו מהרעיונות הפשטניים הישנים לאטומים המורכבים מיונים ואלקטרונים. השקפת העולם המודרנית אומרת שהכול בנוי מאטומים. ורבים מאמינים שניתן לצמצם את הכול למבנים של חלקיקים קטנים ביותר. כך מדמיינים בני האדם את מה שהם מכנים חומר: כבנוי מחלקיקים זעירים ביותר, מאטומים. מדענים רבים, למעשה רובם, מייחסים לחומר גם כוח, כך שחלקיקי החומר אמורים למשוך ולדחות זה את זה. בנקודה זו המחקר מסתיים. המאה ה-19 היא תקופה משמעותית באבולוציה של האנושות, תקופה שבאה לידי ביטוי מובהק בכל מה שנכתב כדי להסביר את היקום כמבנה של חומר וכוח.

הדוגמה הזאת מראה כיצד יש לתקן את הרעיונות שלנו כדי לבחון למה אנו זקוקים כיום. נזכור שהמטריאליסט, האדם שרואה רק חומר, מתאר את העולם כבנוי מאטומים. מה מראה מדע הרוח? כמובן, התופעות הפיזיות בטבע מצביעות על קיום אטומים, אבל מה הם אטומים אלה? כבר בשלב הראשון של הכרה המבוססת על ראייה רוחית, כבר בשלב של אימגינציה, האטומים מגלים לנו את מהותם האמיתית. דיברתי על כך לפני שנים רבות בהקשרים שונים^[5] בהרצאות פתוחות לקהל הרחב. על פי ההשקפה המטריאליסטית, החלל הוא ריק ובתוך החלל הריק הזה מסתובבים האטומים. כלומר הם אמורים להיות החלק המוצק ביותר בחלל. אבל זה לא כך, וההסבר הזה מבוסס על אשליה. ההכרה האימגינטיבית רואה שהאטומים הם מעין בועות, ובמקום שבו נראה שיש חלל ריק, שם נמצאת המציאות. האטומים הם בועות מנופחות. כלומר, בהשוואה למה שסובב אותם, אין בהם כלום. זה כמו בועות האוויר במים מוגזים: למעשה אין במים כלום איפה שיש בועות, אבל בכל זאת אנו רואים שם את הבועות. כך גם האטומים הם בועות. ולמרות זאת, אפשר להתנגש בהם! ההתנגשות מתרחשת דווקא מפני שאתה נתקל בריק, ואז העובדה שאתה נתקל בריק יוצרת השפעה. איך הריק יכול ליצור השפעה? קחו כדוגמה את החלל שהוא כמעט נטול אוויר בתוך המיכל של משאבת אוויר. אפשר לראות שם איך האוויר זורם לתוך הריק. פירוש שגוי יכול לגרום לנו לדמיין שבחלל הריק במיכל של משאבת האוויר יש חומר מסוים שדוחף את האוויר וגורם לו להיכנס.

אותה אשליה קיימת לגבי האטומים. אך בדיוק ההיפך הוא נכון. הם ריקים, אך בו בזמן הם אינם ריקים. יש בכל זאת משהו בבועות אלה. מה יש בהם? גם על זה כבר דיברנו.^[6] מה שקיים בתוך בועות האטומים הוא הסובסטנציה של אהרימן. שם נמצא אהרימן בחלקיו האינדיבידואליים. כל המערכת האטומית היא סובסטנציה אהרימנית, אהרימן. אתם מבינים שאנו מגיעים למעשה למטמורפוזה שלמה, להיפוך מוחלט, של המושגים המטריאליסטיים! במקומות בחלל שבהם המטריאליסטים רואים את החומר, שם מתגלה נוכחותו של אהרימן. שם נמצא אהרימן בכל מקום.

הכוח הוא המושג השני שמעסיק מאוד את אלה שמנסים לבנות בעזרתו את תמונת היקום שלהם. שוב, כבר בשלב הראשון של הכרה רוחית ניתן לראות שהיכן שהם רואים כוח למעשה אין דבר כזה, אבל במקום שלא קיים בו כוח, במקום מחוץ לכוח, שם פועל משהו. המצב דומה למישהו שרואה שני אנשים הולכים. הוא מסתכל בהם ארוכות, והוא רואה את מה שנמצא ביניהם. הם נמצאים במרחק מה זה מזה. האדם שמתבונן בהם מצייר את התמונה שהוא רואה, אבל לא את האנשים, אלא את המִתְאָר של החלל ביניהם. הוא מתבונן במה שנמצא בין השניים. כך מסתכלים המדענים שעוסקים בכוחות על מה שיש בין המציאויות. במקום שבו הם אומרים: “יש כאן כוח משיכה”, שם בעצם אין כלום. אבל בשני הצדדים נמצא מה שקיים באמת.

הייתי צריך לתאר הרבה מאוד דברים אילו הייתי רוצה להציג בפרטי פרטים את מה שאני מביא לכם רק בקווים כלליים כעובדות. אבל הגיע הזמן היום לדבר גם על דברים כאלה. כי את כל הנונסנס הנוצץ שמדברים עליו היום, כמו למשל תורת היחסות שבזכותה איינשטיין^[7] הפך למדען גדול, יהיה אפשר להפריך רק אם יהיו לנו מושגים ברורים שתואמים למציאות. תורת היחסות היא משהו ברור והגיוני מאוד, נכון? עלינו רק לדמיין שאם במרחק מסוים יורים בתותח, את הקול נשמע רק לאחר זמן מה. אבל אם אנו נעים לכיוון התותח, נשמע את הקול מהר יותר, מפני שאנו מתקרבים אליו. זה שניסח את תורת היחסות מסיק: אילו היינו נעים במהירות הקול, אז לא היינו שומעים אותו כי היינו נעים ביחד עם הקול. ואילו היינו נעים יותר מהר מהקול, אז היינו שומעים את קול הירי שנורה מאוחר יותר לפני שהיינו שומעים את הירי שנורה מוקדם יותר. זה הרעיון המקובל על כולם כיום, רק שאין לו כל קשר עם המציאות. כי אם האדם נע באותה מהירות כמו הקול, אז הוא עצמו יכול להיות קול, אבל הוא לא יכול לשמוע שום קול. אך כל התיאוריות הרעועות האלו חיות כיום תחת השם תורת היחסות וזוכות להערכה גדולה ביותר.

כאמור, במקום שבו הפיזיקה המודרנית מציירת קווים כדי לתאר זרמים של כוח, אין למעשה כלום. אך סביבם יש משהו. נוכח שם לוציפר, האלמנט הלוציפרי. כלומר, אם אנו רוצים לתאר משהו שתואם את המציאות האמיתית, במקומות שבהם המטריאליסטים שמים את הכוח, שם עלינו לתאר את לוציפר. כעת הראנו מה צריך להחליף את המושגים הקודמים. במילים אחרות, אם במאה ה-19 נכתב ספר בשם “כוח וחומר”^[8] שבו העולם מתואר כמורכב מכוח וחומר, אז במאה ה-20 עלינו לקרוא לספר שלנו “לוציפר ואהרימן”, כי הכוח והחומר הם למעשה לוציפר ואהרימן. מה שניתן לתאר ככוח וחומר יש לתאר, למעשה, כהיותם לוציפר ואהרימן. אולי תאמרו: זה מפחיד! אין כל דבר מפחיד בזה, כי לוציפר ואהרימן מפחידים, כפי שהדגשנו כבר פעמים רבות, אך ורק אם רואים אותם באופן חד-צדדי בתנועת המטוטלת. ביחס מאוזן ביניהם, הם משרתים את ההנהגה החכמה של העולם. כאשר לוציפר מונח על כף אחת של המאזניים ואהרימן על הכף השנייה, חייב להיווצר איזון. יש לשאוף תמיד לאיזון זה.

בישות שלנו, איזון זה נוצר באופן מיוחד מאוד. זיכרו כיצד תיארתי את האופן המיוחד שבו אנו משתלבים ביקום כולו עם תהליך הנשימה שלנו.^[9] אנו נושמים מספר מסוים של פעמים בדקה. אם מחשבים את מספר הנשימות ביום, מגיעים, למספר זהה למספר הימים שהאדם חי עד גיל 70. זהו דבר מיוחד ביותר! מספר ימי חיינו שווה למספר הנשימות שלנו ביום. אבל זאת רק דוגמה אחת מאינספור הדוגמאות של הרמוניה ביקום. נשימה אחת היא באותו יחס לחיינו כמו היחס בין יום אחד בחיינו לכל חיינו הארציים. וכל חיינו הארציים עומדים באותו יחס לשנה שמשית, למה שנקרא שנה אפלטונית, כמו היחס בין יום אחד בחיינו לכל חיינו הארציים, והיחס בין נשימה לבין יום אחד. אם כן, הנשימה שלנו נמצאת בקשר פנימי נפלא עם הקוסמוס כולו. אילו היינו יכולים להיכנס עם התהליך הקוגניטיבי שלנו לקצב שאותו מפתחת הנשימה שלנו, אז היינו עומדים בהרמוניה עם הקוסמוס כולו בדרך שראויה לאדם. אנשי המזרח מנסים לעשות זאת בדרכים שונות באמצעות תרגילי נשימה, אך אלה אינם מתאימים לאדם המערבי, שעליו לחפש זאת בדרך רוחנית.

למעשה, כל התרגילים שתיארתי בספר “כיצד קונים דעת העולמות העליונים?“^[10] מהווים את המקבילה הרוחנית עבור אנשי המערב ליעד שאנשי המזרח שואפים אליו: להגיע עם התהליך הקוגניטיבי לתוך המִפְעם (ריתמוס) של תהליך הנשימה. כי אילו היינו בתוך תהליך הנשימה, אילו לחשיבה שלנו היה אותו מפעם כמו זה של תהליך הנשימה, אז הקוסמוס היה יכול לגלות לנו רבים מסודותיו. הוא מגלה לנו את סודותיו בכל מקרה, אבל לצערנו לא להכרה שלנו – במקרה זה אפשר לומר “לצערנו” – אלא לרגשות המעורפלים והמעומעמים שלנו, רגשות אשר חשופים גם לאשליות רבות. בהשוואה לריתמוס שבו משתלבת הנשימה שלנו, ההכרה או הקוגניציה שלנו, אשר מופיעה דרך רעיונות, דרך תמונות מנטליות, החשיבה שלנו, היא יחסית “קצרה” מידי. אפשר לומר שהחשיבה שלנו פועמת בפעימה קטנה מידי של המטוטלת. עם החשיבה הרגילה שלנו של החיים החיצוניים, איננו מסוגלים להשתלב בריתמוס הקוסמי הגדול; החשיבה קטנה מידי. בניגוד לחשיבה שהיא קטנה מידי, יש משהו אחר שהוא גדול מידי: הרצון שלנו. הרצון שלנו פועם חזק מידי, יש לו אַמְפְּלִיטוּדָה^[11] גדולה מידי.

כך אנו חיים בין החשיבה לרצון שלנו. האמפליטודה של החשיבה קטנה מידי, היא נעה בתנועת מטוטלת קצרה מידי, האמפליטודה של הרצון גדולה מידי. לכן את הרעיונות שהחשיבה מסוגלת לפתח יש תמיד לתקן ביחס למשהו אחר. אנו יכולים להגיע בהדרגה להבנה רק אם אנו מאמצים נקודות מבט שונות. מצד שני, מאחר שלרצון יש תנועת מטוטלת ארוכה מידי, מה שהוא מסוגל לתפוס הוא תמיד קטן מידי. לכן הרצון חייב תמיד לזרום ביחד עם רצון אחר כדי להגיע ליעד שנקבע מראש בגורל. זאת אומרת, הרצון יכול להגיע למשהו רק ביחד עם רצון אחר; רצון מגלגול מסוים עם רצון מגלגול אחר, וכו’.

אני מציג את הדברים כאן קודם כל כמעין קצה חוט. יש כמובן צורך בהסבר מפורט יותר, אבל אני רוצה להצביע על סוג המושגים שלפיהם מדע הרוח צריך להוביל את האדם כעת ובעתיד כך שהוא יזהה איפה הוא משתלב בתוך היקום. ההכרה הרגילה שלנו קטנה מידי. יש לה תנודות קצרות מידי בהשוואה לתנודות הארוכות של הנשימה שלנו. אך החשיבה הזאת שאנו מכירים איננה מטרה בפני עצמה; היא רק דרך אחת. כולכם חושבים. בני האדם חושבים, אבל הם אינם חושבים את כל מה שמתרחש בנפשם, הם אינם מודעים לכל מה שעובר בנפשם. מחשבה כלשהי אינה משיגה את מטרתה בכך שחושבים אותה, אלא רק כאשר היא מתאחדת איתנו. המחשבות המודעות עוברות לתוך יכולת הזיכרון שלנו, אבל אנחנו מפנימים דברים רבים שאינם מגיעים בכלל למודעות, אך למרות זאת נכנסים לתוכנו. חישבו על כל המכלול של מה שחשבתם ולא חשבתם ומה נמצא בתוככם. איפה הוא נמצא? בתוככם. אתם יכולים להיזכר בחלק מהדברים. לפעמים זיכרונות עולים לפני השטח, ובפעמים אחרות הם אינם עולים, אך הם עדיין נמצאים בתוככם. הם נמצאים בגוף האתרי. לאחר המוות הם נפרדים מאיתנו, ועוברים לתוך היקום הכללי. שם הם מה שאנו רואים בתקופה שבין המוות ללידה החדשה, הם מה שגורם לכך שנראה בכלל את המציאות, כי המציאות נפרדת מאיתנו. מה שאנו חושבים הולך ביחד עם העולם החיצוני. אנו זקוקים לכך בעולם החיצוני. כשם שכאן בעולם הפיזי אנו זקוקים לאור, כך שם בעולם החיצוני אנו זקוקים למה שנפרד מאיתנו. כבר תיארנו פעמים רבות שהם עוברים אל תוך העולם החיצוני. זה מה שגורם לכך שיהיה לנו אז עולם חיצוני.

מה שאנו רוצים גורם לכך שיהיה לנו עולם פנימי שם. לא רק מה שאנו היינו רוצים שיקרה, אלא מה שאנו רוצים והופך באמת למעשה – זה מה שגורם לכך שיהיה לנו שם עולם פנימי. בתקופה בין המוות ללידה החדשה, מה שרצינו כאן, מה שהעברנו לעולם החיצוני, מה שעשינו, זה מה שהופך לעולמנו הפנימי. מה שחשבנו, מה שירד לתוכנו, מאיר את עולמנו החיצוני. החיצוני הופך לפנימי, הפנימי הופך לחיצוני. זיכרו היטב את המשפט החשוב הזה: החיצוני הופך לפנימי, הפנימי הופך לחיצוני.

יעבור עוד זמן רב עד שתתעורר ההבנה שמה שמכונה בחוגים המדעיים הרשמיים כוח וחומר חייב בעצם להיקרא לוציפר ואהרימן, עד שתתעורר ההבנה שתהליך הנשימה נע בין שני קטבים חד-צדדיים: החד-צדדיות הלוציפרית, שבו אנו חושבים, והחד-צדדיות האהרימנית, התהליך של הרצון, בתהליכים המטבוליים. אנו נעים כל הזמן במטוטלת הזאת לכיוון לוציפר ולכיוון אהרימן, והמצב של איזון, במרכז, הוא תהליך הנשימה שדרכו אנו נמצאים בתוך ההרמוניה הגדולה. זה מדע אמיתי, מדע שרואים אותו!

כעת נחזור להתחלת התנ”ך ונשווה את המדע האמיתי הזה עם מה שנאמר שם: “וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ” (ספר בראשית, פרק ב’, פסוק ז). לא נאמר שאלוהים נתן לו רצון או חשיבה, אלא מציינים את הנשימה. ואז תרגישו משהו – אם אתם רגישים לדברים מסוג זה! – מאותה התגלות בראשיתית שהמדע החד-צדדי יכול כבר לדבר עליה, ממה שבזמנים הקדומים היה ידע מסוג אחר מהמדע שהגענו אליו כיום. תרגישו אז את האיחוד הנפלא בין מה שניתן לראות היום לבין המסמך הגדול הזה של האנושות, התנ”ך, וגם מסמכים אחרים של האבולוציה של האנושות. כמובן, באף מקום לא נאמר שהדברים התגלו בתנ”ך באותה דרך כמו במדע הרוח כיום, אבל זה רק מגביר את ההתאמה, את ההרמוניה ביניהם. בפעם הבאה נביא בפני הנפשות שלנו את האופן שבו ניתן לראות מנקודת מבט זו את ההתאמה הזאת עם מסמכים אחרים, ובמיוחד עם הברית החדשה ועם אירוע המיסטריה של גולגולתא.

הייתי רוצה לעורר בכם באמצעות דברים אלה את התמונה של מה שדרוש עבור זמננו, אבל גם להמחיש כמה קשה להגיע להבנה או אפילו לתקשר עם אלה שנקראים כיום מדענים. קשה מאוד לתקשר עם אלה שדבקים במושגים חלודים, ומאמינים שהם אינם יכולים לטעות. אמרתי פעם: הדוֹגמה הקתולית הקובעת כי האפיפיור לעולם אינו טועה כבר מוטלת כיום בספק, אך אנשים רבים מאוד, שטוענים שהם אינם מאמינים באף סמכות, דווקא שמחים לקבל שהסמכויות של המדע המודרני לעולם אינן יכולות לטעות.

—————————————————————————

1. Max Verworn, 1863-1921 ↑
2. Albert Schäffle, 1831-1903 ↑
3. Hermann Bahr, 1863-1934 ↑
4. Rudolf Virchow, 1821-1902 – רופא גרמני, אנתרופולוג, ממייסדי החברה האנתרופולוגית הגרמנית, מחשובי המדינאים בתקופת פרוסיה ומנהיג מפלגת הקדמה הגרמנית שהייתה באופוזיציה לביסמרק. נחשב למייסד מדע הפתולוגיה ותחום הרפואה החברתית . [וויקיפדיה] ↑
5. למשל בהרצאה בברלין, ב-17 באוקטובר 1907, GA56 “מדעי הטבע בהצטלבות דרכים” שפורסמה ב”הכרת הנפש והרוח.” ↑
6. למשל בהרצאה מהאג, 28 במרץ 1913: “השפעת ההתפתחות האוקולטית של האדם על ה’אני’ והגופים שלו” GA145 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. וההרצאה מדורנאך 16 באוקטובר 1915 שפורסמה ב”התנועה האוקולטית במאה ה-19 והקשר שלה עם תרבות העולם” ↑
7. Albert Einstein, 1879-1955. ראו התייחסות רחבה לאיינשטיין בספרו של רודולף שטיינר: מפילים ועד איינשטיין – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
8. “כוח וחומר”, פרנקפורט 1855, מאת לודוויג בוכנר, 1824-1899 רופא ופילוסוף. ↑
9. הרצאה ב-13 בפברואר 1917 מ”מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות“, GA175 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. וגם ההרצאה מיום 28 בינואר 1917 ב”מחשבות היסטוריות בנות זמננו”, חלק 2,GA17 – ההרצאה נמצאת לקריאה חינמית בארכיב רודולף שטיינר באתר של דניאל זהבי. ↑
10. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
11. המילה בעברית היא מִשְׂרַעַת. ↑