רודולף שטיינר

GA 173

תרגום מגרמנית לאנגלית ע” יוהנה קוליס

תרגום לעברית: בן ציון פורת.

תיקונים המבוססים בעיקר על הגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

לספר ראו כאן

תקציר: שאלת הנחיצות באירועי העולם. ברוקס אדאמס אודות ההתפתחות של אומות. האוטופיה של תומאס מור. קארל הגדול, דאנטה, ונציה, קונטרה-רפורמציה. התאחדות איטליה ויחסיה עם מרכז אירופה וצרפת. הברית המשולשת. סיפוח בוסניה ע”י אוסטריה, הרצח בסאריבו. 1988 ו-1914.

*******************************

הרצאה מספר 5

דורנאך, 16 בדצמבר, 1916

אילו לא היינו חברה שמשימתה היא להתבונן בכל הדברים מנקודת המבט של הידע, או ליתר דיוק מנקודת המבט של ידע רוחי עמוק, היה זה מובן מאליו שנפסיק כעת את ההתבוננות שאנו עוסקים בה בימים האחרונים על פי בקשתם של חברים רבים. אילו היה מדובר במשהו שונה מידע עמוק, היינו דוחים את ההתבוננות הזאת עד לזמן שבו יהיו ידועות התוצאות הממשיות של האירועים החשובים[1] המתרחשים כעת.

אין ספק שכל נפש הדואגת ברצינות ובכנות לרווחת המין האנושי ממתינה בנשימה עצורה למה שיקרה בימים הבאים. העובדות יראו האם קולות מסוימים, מהאזורים שבהרצאות אלה קראנו להם פריפריה, מסוגלים להתעשת מספיק כדי לתת שוב להיגיון הבריא להוביל אותם. כי אי אפשר לצפות שכל האנושות, כולל האנושות של העתיד, תאמין שנלחמים למען שלום כאשר דוחים ומונעים את האפשרות להשיג את השלום הזה, וגם להשיג אותו תוך זמן קצר יחסית. אי אפשר לצפות מאף אחד שיאמין שיש אפילו טיפה של כנות בכל ההצהרות שנשמעות על השלום, או אפילו על זכויות העמים, אם יתברר שהעניינים הם כפי שמתואר בעיתונים – למרות שאף צופה רציני באירועים לא ישפוט את הדברים על פי העיתונות. בקרוב תהיה ההזדמנות לעולם להחליט האם להיות מודעים לגמרי שההצהרות על השאיפה לשלום הן לא נכונות ושקריות ולמרות זאת להמשיך לייחס להן משמעות כלשהי, או לפנות לאמת.

אך אנו מתבססים על ידע, ולכן אין צורך לקטוע את ההתבוננות שלנו. אנחנו מחפשים את האמת, ובכל מקרה יש לחפש את האמת. כי האמת לעולם אינה יכולה לגרום לנזק חמור או להביא לתוצאה שלילית.

היום אציב בפני נפשותיכם מספר דברים שיעזרו לנו להגיע לשיפוטים שניתן להצדיק אותם מבחינות רבות. בשום פנים אינני רוצה להשפיע על נקודת המבט של מישהו ולא על שיפוטו; אלא מדובר בהסתכלות בשוויון נפש על העובדות של המישור הפיזי, כמו גם על העובדות והאימפולסים של עולם הרוח. לפני זמן מה אמרתי שיש להתמודד עם שאלת הנחיצות או הכורח באירועי העולם, אפילו לנוכח האירועים הכואבים ביותר. אבל האנתרופוסופיה לעולם לא תהפוך אותנו לפטליסטים, לא תגרום לנו להתייחס לכורח כאל גורל שאנו חייבים להיכנע לו. מוצדק לשאול: האם האירועים הכואבים האלו היו מוכרחים להתרחש? אך אפילו אם נרגיש שאנו נאלצים לענות על שאלה זו בחיוב, עדיין לא מדובר בכניעה פטליסטית לכורח הזה. הייתי רוצה להבהיר למה אני מתכוון באמצעות השוואה.

נניח ששני אנשים מתווכחים על כמה מוצלח יהיה היבול בשנה הבאה באזור מסוים. אחד מהם אומר: היבול יהיה תלוי באילוצים של הטבע. הוא מונה את כל האילוצים – מזג האוויר, והתנאים האחרים שבמידה זו או אחרת אינם תלויים ברצון האדם. האדם השני יכול להתנגד: אתה צודק, כל זה נכון; אך העיקר הוא שנסתכל על השאלה בצורה מעשית ונתייחס לאופן שבו אנחנו יכולים לתרום לדבר.

יהיה אז הרבה פחות חשיבות לתנאי מזג האוויר ודברים אחרים שאין לי השפעה עליהם; משימתי העיקרית היא שאני, כאדם אשר מעורב ורוצה להיות מעורב ביבול של השנה הבאה, אזרע את הזרעים המשובחים ביותר שאני יכול להשיג. יהיו אשר יהיו הגורמים האחרים, תפקידי הוא לזרוע את הזרעים הטובים ביותר שאפשר, ואעשה זאת כמיטב יכולתי. האדם הראשון יכול להיות פטליסט; השני לא יכחיש את הסיבות לפטליזם של הראשון, אך הוא יעשה כל מאמץ אפשרי כדי לזרוע את הזרעים הטובים ביותר. אם כן, לכל אדם השואף להיות זהיר, העיקר הוא קודם כול למצוא איך הוא יוכל לזרוע את הזרע הטוב ביותר.

מבחינת התפתחותה הרוחנית של האנושות, משמעות הביטוי "לזרוע את הזרע הנכון" היא, כמובן, הרבה יותר מורכבת מאשר במקרה של ההשוואה שהשתמשתי בה. כי לא יהיה מדובר אז ברשימה של עקרונות מופשטים, אלא בזיהוי בצורה נכונה, מתוך התנאים של ההתפתחות האנושית, את מה שהכרחי עבור התפתחות זו ברגע הנוכחי. כי לא משנה איך יהיה מזג האוויר בשנה הבאה, ואילו מכשולים ונסיבות שליליות יופיעו, אם האדם השני לא זורע זרעים טובים, היבול יהיה בוודאות חלש! לכן חשוב להכיר בכך שלמען ההתפתחות הנכונה של האנושות, הכרחיים תנאים מסוימים בתקופה הנוכחית. הרוב הגדול של האנושות מתנגד לתנאים אלה כיום, אך כדי שתוכל להתרחש התפתחות בריאה ומשגשגת בעתיד, חייבים לשלב אותם בהתפתחות האנושית. חשוב גם להבין שהאנושות נמצאת כעת בשלב התפתחות שבו, בתוך מגבלות מסוימות, היא לבד עם עצמה, וזה תלוי בה כיצד היא תתמודד עם שגיאותיה.

בזמנים קודמים המצב היה שונה. לפני התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, לפני שלפחות חלק גדול מהאנושות על פני האדמה נהיה מודע לחירותו באופן מלא, כוחות רוחיים-אלוהיים התערבו בהתפתחות הארצית, וניתן לראות באופן ברור שגם בני האדם הרגישו את ההתערבות הזאת של כוחות רוחיים-אלוהיים. כיום, מה שחשוב הוא להראות לאנושות כיצד אפשר להגיע לתובנות מסוימות, ומעל לכול, כיצד יש לגבש לגבי דברים מסוימים שיפוט בריא העולה בקנה אחד עם התנאים הנדרשים להתפתחות האנושות. העובדה שישנה התנגדות לשיפוט הזה היא אחת הסיבות העמוקות יותר לאירועים הכואבים בתקופתנו.

שאלה נוספת שנצטרך לדבר עליה במהלך הימים הבאים היא: מדוע האנושות לא פנתה לנטיות רוחניות יותר לפני מאה שנה? כי אילו היא הייתה עושה זאת, אין ספק שהמצב הקשה שאנו נמצאים בו כיום לא היה נוצר. אך את הדיון בשאלה זו נדחה לזמן מה, ואולי נחזור אליה בהרצאה הבאה או מאוחר יותר. קודם כול, אנו רוצים לזכור היטב את הידע שהאירועים הקשים הגיעו בעיקר כתוצאה מדחייה זאת של הקשר עם עולם הרוח. לכן ניתן לתאר את האירועים הנוכחיים האלה כקארמה של המטריאליזם. אך אין להתייחס לביטוי הזה "הקארמה של המטריאליזם" כסתם אמירה ריקה; אלא יש להבין אותו בצורה הנכונה.[2]

במשך השנים האלה שבהן אנו חיים – בעשורים האחרונים של המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20 – רק מידי פעם עלו תובנות עמוקות שכה נחוצות בזמנים אלה. כמובן שבקרב האנושות הופיעו תובנות מסוימות – והרבה תלוי בתובנות. היו גם ניסיונות להביא אותן לאנושות באופן כזה שהן יוכלו להשפיע על מספר גדול יותר של אנשים. אך בימינו, מסיבות שיוזכרו מאוחר יותר, האנושות עדיין מתנגדת מאוד לכל תובנה גבוהה יותר שיכולה להופיע על בסיס רוחי.

הייתי רוצה לציין כעת ספר שיצא לאור לפני שנים. אפשר כמובן להגיד: יוצאים לאור ספרים רבים, אז מדוע דווקא הספר הזה כל כך משמעותי? אפשר גם לומר שלספר יכולה להיות, לכל היותר, משמעות תיאורטית בתור הדרכה כלשהי, כי הרי מובן מאליו שישועת העולם אינה יכולה להיות תלויה בכך שאנשים יקראו ספר זה או אחר. אך למעשה, יש לדבר משמעות הרבה יותר גדולה ממה שאפשר לחשוב, אם כתוצאה מקריאת הספר מופצים תובנות ורעיונות מסוימים. אם תחשבו שוב על מה שאמרתי לכם במשך שתיים או שלוש ההרצאות האחרונות, בוודאי תודו שזה כך.

הספר שאני מתכוון אליו יצא לאור באמריקה והסופר הוא ברוקס אדמס.[3] כאשר הספר הופיע לפני שנים רבות, הוא נראה לי כאחד הביטויים החשובים ביותר של תובנה אנושית חדשה. גם אם האופן שבו הוא נשלח לעולם היה פגום כי הוא כלל הקדמה מאת הנשיא לשעבר רוזוולט,[4] אחד מגדולי מפריחי הסיסמאות בימינו, בכל זאת הרעיונות בספר הזה מאת ברוקס אדמס יכלו להביא להארה במובן הרחב ביותר של המילה. גורם נוסף שיש להביאו בחשבון, בקשר לחיי הרוח האירופאיים, היה שאת התרגום לגרמנית של הספר הוציא לאור מו”ל שהיה ידוע בתמיכתו בתנועות אינטלקטואליות מסוימות, תנועות עוינות לחברה האנתרופוסופית שלנו, למשל. אך לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא לדעת לחוש שיש משמעות לכך שרעיונות מסוימים מגיעים לעולם תחת דגל מסוג זה. כי יש הבדל גדול אם ספר מופיע כאשר מוציאה אותו לאור חברה מכובדת ואמינה כמו למשל קוטאשה פרלאג Cotta’sche Verlag)), חברה שאך ורק מוציאה ספרים לאור, או אם הספר יוצא לאור, כמו במקרה זה, דרך מוציא לאור שמפרסם כתבים המשרתים את מטרותיה של חברה מסוימת. יש הבדל גדול מאד בין עיסוק בספרות בלבד לבין עיסוק באימפולסים מכוונים מסוימים!

מה יש בספר הזה מאת ברוקס אדמס? אני אתאר רק את הרעיונות העיקריים, אשר מוצגים באופן מאוד כללי ומופשט, אפשר לומר בצורה חובבנית, ורק עד כמה שניתן להכיר בחשיבותם באמריקה. אך עדיין חשוב לדעת ש'ציפור' כזאת מסוגלת לעלות ולעוף ממקום מסוים זה. למעשה, ברוקס אדמס אומר: יש בעולם עמים שונים שמתפתחים לאט במשך זמן רב. בהתפתחותם של עמים אלה ניתן לראות גם עלייה וגם ירידה: הם נולדים, הם עוברים דרך תקופת ילדות, נעורים, בגרות וזיקנה, ואז הם שוב נעלמים.

זו איננה אמת עמוקה, אלא רק מסגרת של רעיונות. אך למרות זאת, יש משמעות מסוימת לחוקים שברוקס אדמס מזהה בקשר להתפתחות זו של העמים. ניתן לשים לב, הוא אומר, שבתקופת הנעורים של העמים, הם מפתחים בהכרח שתי נטיות השייכות זו לזו. כדי לחדור כראוי לרעיונות כגון אלה של ברוקס אדמס, אנחנו חייבים, כמובן, להבדיל לחלוטין בין עם ככזה לבין האנשים האינדיבידואליים השייכים לעמים, וגם אסור לנו לערבב את המושג של מדינה עם המושג של עם. ברוקס אדמס מייחס מאפיינים מסוימים לתקופת התפתחות מסוימת של עם, ולפי השקפתו, התכונות האלה קשורות יחדיו. לדעתו, לעמים מסוימים, בתקופת הנעורים שלהם, יש יכולת אימגינציה, כלומר, יש להם את היכולת ליצור תמונות מנטליות העולות בעיקר מבפנים, המקור של תמונות מנטליות אלה נמצא בדמיון היצירתי של האדם, ולא בחשיבה כמו זו שאנו מכנים כיום מדע; הן עולות מתוך הכוחות היצירתיים הפנימיים של האדם. לפי ברוקס אדמס, תכונת הדמיון היצירתי קשורה בהכרח לתכונה נוספת: העמים האלה הם לוחמניים, מלחמתיים. שתי התכונות הייחודיות, הדמיון היצירתי והנטייה למלחמתיות, קשורות באופן בלתי נפרד זו לזו אצל העמים האלה. ברוקס אדמס רואה בכך חוק טבע בחיי הרוח של העמים. אם כן, עמים שהם גם בעלי דמיון פורה וגם לוחמניים שייכים, כביכול, לסוג אחד של עמים.

בניגוד לעמים אלה השייכים לסוג זה של עמים בעלי דמיון ולוחמניים, ברוקס אדמס מזהה סוג אחר של עמים. אצלם, הדמיון היצירתי אינו שולט עוד, כי הוא התפתח כבר למשהו שאנו יכולים לכנות שיפוט מדעי קר. עמים שיש להם את תכונת השיפוט המדעי הקר אינם לוחמניים מטבעם, אלא הם בעלי נטייה לתעשייה ולמסחר. שני המאפיינים האלה – אנחנו מדברים על עמים, ולא על אינדיבידואלים – קשורים ביחד: נטייה למדע ונטייה למסחר (כי התעשייה היא פשוט בסיס למסחר). אם כן, ישנם עמים מדעיים ומסחריים, ועמים בעלי דמיון ושוחרי מלחמה.

כרגע אינני רוצה למתוח ביקורת על הרעיונות האלה, אלא רק לציין שכאן בא לידי ביטוי, אם כי בצורה חובבנית, שיפוט או דעה, אשר עלתה לפני שנים מתוך אדמת אמריקה: היזהרו מלהאמין שכל האנושות יכולה להימדד באותו קנה המידה, שניתן להכניס את כל האנושות לתבנית אחת! אל תחשבו שניתן להציב את אותם האידיאלים בפני כל עם! זיכרו שאפשר לדבר רק על מה שמבוסס על האבולוציה, ושאי אפשר לצפות שעם כמו הסלבים, שבאופיים הם בעלי דמיון פורה, לא יהיו גם מלחמתיים! כל מי שקורא את ספרו של ברוקס אדמס בתשומת לב, יתרשם במיוחד מהדוגמה האחרונה. אין לשפוט לפי מה שנראה מבחוץ, אלא רק על בסיס ערכים פנימיים, נטיות פנימיות.

הספר חובבני ולו רק מהסיבה שידע כזה, אם אפשר לתת לו בכלל ביטוי, חייב לקבל ביטוי רק על בסיס תובנות רוחניות. כל עוד לא יהיו לנו תובנות רוחניות, הדעות והשיפוטים על האבולוציה של האנושות – אשר  מושפעת, כמובן, מהפעילות של כוחות רוחיים – יהיו תמיד חד-צדדיים. כי מעל לכול הם מתעלמים מאמת אחת גדולה: העובדה שעל המישור הפיזי, ביחס לאירועים, כמו גם ביחס לרצונם של בני אדם, אנו עומדים בתוך התחום של המאיה. ברגע שמתייחסים למאיה לא כאל מאיה אלא כאל מציאות, אי אפשר שלא ליפול לטעות. אך רוב הזמן, כאשר איננו נותנים תשומת לב נכונה להתפתחויות בתוך המאיה ולמה שדומה להתפתחויות בתוך המאיה, אנו מתייחסים למאיה כאל מציאות.

אם זו לא הייתה שטות לגמרי חסרת היגיון, היה נחמד מאוד, למשל, אילו היה תמיד אביב, אם היינו תמיד מוקפים בצמחים פורחים, בחיים מלבלבים ומשגשגים. אז יכולנו לשאול את השאלה: מדוע בוראי היקום לא הסדירו את הדברים כך שנהיה תמיד מוקפים בחיים מלבלבים ומשגשגים? מדוע הצבעונים, החבצלות והוורדים היפים חייבים לנבול ולהירקב? התשובה פשוטה מאד: הם חייבים לנבול ולהירקב כדי שיוכלו לפרוח שוב! כל עוד אנו נמצאים במישור הפיזי, צריך שיהיה ברור לנו שהאחד אינו יכול להיות ללא השני – לאמיתו של דבר, האחד קיים למען השני, ויש אמת עמוקה באמירתו של גתה שהטבע ברא מוות כדי שיהיו הרבה חיים.[5] מאחר והעולם הפיזי הוא מאיה, לא קיים איזון כל עוד אנחנו נשארים בעולם הפיזי; איזון יכול להתרחש רק אם אנו מסוגלים לעלות מהעולם הפיזי לעולם הרוחי. אך כל עוד אנו רואים את העולם הפיזי כמציאות, האיזון הזה שונה ממה שאנו חושבים. לכן, יש להכיר את חוקי המאיה, וללמוד שבתוך המאיה לא ניתן למצוא איזון בשום מקום – לא מבחינת בני האדם ולא מבחינת ישויות אחרות – אלא אם כן שזור לתוך המאיה מה שנמצא מחוץ למאיה, בתוך המציאות הרוחית.

לכן, מעל לכול, חשוב תמיד ללמוד להכיר את המאיה כמאיה, להגיע להבנה שצמיחה ושגשוג חייבים להיות מלווים בדעיכה. במקרה של הטבע, כולם יכולים להודות בקלות בכך, מפני שכולם רואים את העובדה ממש לנגד עיניהם, ונאלצים להכיר בה. כולם יכולים להבין בקלות שבקיץ או בסתיו של שנת 1917 חייבים להבשיל הפירות שנזרעו בעונת הזריעה של השנה הקודמת. אם נזרעים זרעים גרועים, ודאי שייאספו פירות גרועים. כך תהיה לאדם נטייה לשים לב לזריעה, ולא לתת למאיה להטעות אותו כל כך בקלות כמו בתחומים אחרים של חיי האנוש, שבהם הדברים נראים יותר מעורפלים, פחות ברורים.

בתחום של חיי העמים, מי שמצביע באופן דומה להשפעה של זריעה גרועה על הפרי המבשיל, ייתקל מייד בדעות קדומות. דעות קדומות אלה יכולות להתבטא, לדוגמה, באופן הבא: אם אני אומר למישהו שלא יהיה מופתע אם היבול שלו גרוע מאחר שהזריעה הייתה גרועה, הוא עלול להגיב במשהו כמו: "כך אני זורע, ואם אתה אומר משהו שלילי על כך, אתה פוגע ברגשותיי!" אך אין לי שום כוונה לפגוע ברגשותיו, כי יכול להיות שהוא בכלל לא אשם באיכות הגרועה של הזרעים שהוא זרע. זאת בכלל לא שאלה של פגיעה ברגשותיו של מישהו, אלא בהכרה אובייקטיבית בעובדות. אין זה ענייני לשפוט את הקשר בינו לבין הזריעה שלו או להתערב בקשר זה; זהו עניינו שלו וזה לגמרי תלוי בו. אך כדי להיות אובייקטיביים, יש צורך לבדוק מקרוב את הזרעים, ולבחון היטב את כל מה שקשור בזריעה. אם נשארים אוביקטיביים בתהליך זה, הוא יכול אפילו להועיל לזורע. הוא עשוי להרוויח מזה הרבה אם נצליח להבהיר לו את הקשר בין הקציר לזריעה. במילים אחרות, אני רוצה להצביע על כמה זה חשוב ליישם את מחשבותינו בכיוון הנכון, ולחפש את העובדות בדרך הנכונה.

אחרי שאמרתי את כל זה כהקדמה, הייתי רוצה לחזור קצת להיסטוריה. הסיבה לכך תתבהר לכם במהרה. כבר הפניתי את תשומת ליבכם במהלך הרצאות אלה למלך אנגליה שמילא תפקיד חשוב מבחינתה של אנגליה בהתפתחות הדתית בתחום של המאיה: הנרי השמיני.[6] כפי שאתם יודעים, הוא הצטיין בלהיפטר מנשותיו, והיו לו נשים די רבות. אך הוא העז להיפרד מהאפיפיור שסירב לבטל את אחד מנישואיו. סירוב זה נתן להנרי השמיני את האומץ להקים דת חדשה לכל אנגליה, אילו זה היה תלוי בו. כבר דיברנו על כך בהזדמנות אחרת.

בזמן שלטונו של הנרי השמיני, חי תומס מור הגדול והמפורסם.[7] הוא היה אדם בעל רוחניות עילאית, רוחניות באותה רמה כמו שהייתה, לדוגמה, לאדם דגול אחר, לפיקו דלה מירנדולה,[8] ולאישים בולטים אחרים של אותה תקופה. תומס מור היה רוח מוארת, אך למרות היותו אדם מואר, הוא כיהן כלורד צ'נסלור (לורד שומר החותם, תפקיד הדומה לשר המשפטים) של הנרי השמיני והוא לא בז להנרי עצמו. אוכיח לכם מייד שהוא לא בז להנרי השמיני. הוא היה רוח שמתוך האינסטינקט המואר שלו היה מסוגל לראות את המאיה כמאיה. אך בדומה לפיקו דלה מירנדולה, הוא היה אדם דתי באמת. הוא לא היה דתי לפי דרכו של הנרי השמיני, או לפי דרכו של האפיפיור, אלא היה אדם רציני ומאמין אמיתי, ומנקודת מבט זו הוא דחה את כל האימפולסים והניסיונות לרפורמציה שכבר החלו להבליח בזמנו.

תומס מור היה במובן מסוים בן נאמן של הכנסייה הקתולית, ואף-על-פי שהנרי השמיני, שהוא היה כבר הלורד צ'נסלור שלו, היה מעניק לו כל כבוד אפשרי אם הוא היה נענה לרצונותיו, מור לא היה מוכן להצטרף לדת חדשה כלשהי רק מפני שהנרי פשוט רצה אישה חדשה. לכן הוא לא רק נושל ממעמדו, אלא נידון למוות. הרישומים של ההליך המשפטי, שדרכו הורשע ונגזר עליו דין מוות, מעניינים ביותר ואופייניים מאוד לאותה תקופה. ראוי לציון במיוחד האופן שבו מנוסח גזר הדין הקובע את עונש המוות של תומס מור.

רובכם יודעים, כי זה כתוב כבר זמן רב בספרים חילוניים, שבמסדר הבונים החופשיים, העלייה דרך הדרגות השונות קשורה לנוסחאות מסוימות, אשר כוללות גם את אופן המוות המצפה למי שייכשל בשמירת הסוד של הדרגה שלו. נאמר שהוא יהיה חייב למות מוות איום ונורא בתנאים מסוימים, למשל, אם הוא הגיע לדרגה מסוימת, גופו יבותר ואפרו יפוזר לארבע כנפות הארץ. כאמור, דברים אלה כבר הפכו להיות הנושא של כתבים חילוניים רבים. גזר הדין שנגזר על תומס מור חופף בדיוק עם הנוסחה ביחס לדרגה מסוימת של הבונים החופשיים: הוא יועבר מהחיים למוות בשיטה בלתי אנושית ביותר. אך עדיין לא היה די רק בכך. הם רצו לבתר את גופו לחלקים רבים כמספר נקודות המצפן ולפזר את החלקים לכל הכיוונים. חלק מגזר הדין באמת הוצא לפועל באופן הזה.

קחו בחשבון שהאירוע הזה התרחש בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. תומס מור נולד במחצית השנייה של המאה ה-15 ומת במחצית הראשונה של המאה ה-16. ניתן לשאול: האם כל מה שתומס מור עשה היה לסרב להישבע למלך את שבועת העליונות – כלומר, סירב להכיר בכך שהכנסייה האנגלית חייבת להיות עצמאית מהאפיפיור ובמקום זאת לציית למלך הנרי השמיני? האם זה באמת כל מה שהוא עשה?

כעת נרצה לבחון את המעשה החשוב ביותר שלו, מעשה שיכול אפילו כיום לשאת משמעות גדולה ביותר עבור מי שמתבונן בו לעומק: תומס מור כתב את הספר "אוטופיה, על צורת המדינה הטובה ביותר והאי החדש אוּטוֹפּיה".[9] החלק המרכזי של הספר עוסק במוסדות של האי אוטופיה, שם שמשמעותו היא "הארץ הנמצאת באף מקום", או "ארץ השום מקום". כל מי שקורא נכון את הספר הזה, יראה שכאשר תומס מור כותב על אוטופיה מדובר בהרבה יותר מאשר בארץ כלשהי במציאות הפיזית החיצונית. כמובן, אנחנו לא צריכים להיות כל כך נאיביים כדי להניח שתומס מור כתב את הספר פשוט כסיפור דמיוני. אנחנו לא יכולים לחשוב על תומאס מור כאחד מהאוטופיסטים. הוא לא רצה להציג בפני אנשים אגדה דמיונית כלשהי, אלא הוא רצה לומר הרבה יותר מזה, עד כמה שזה היה אפשרי בזמנו.

חלקו העיקרי של הספר עוסק באוטופיה, אך יש לו הקדמה מפורטת מאד. היא מסבירה לנו מדוע מור כתב את הספר. יש בו קטע חשוב שהייתי רוצה שתשימו לב אליו, כדי שתראו שהוא לא בז להנרי השמיני. הקטע מתחיל כך:

"להנרי השמיני, המלך הבלתי מנוצח של אנגליה, נסיך בעל חוכמה נדירה ונעלה, הייתה לפני זמן לא רב מחלוקת בעלת חשיבות מסוימת עם הוד רוממותו, הנסיך צ’ארלס מקסטיליה. הוד מלכותו שלח אותי אז כשגריר לפלנדריה עם המשימה להבהיר את העניין, ואם אפשר, ליישב את המחלוקת."

בעודו בפלנדריה כשגריר של הנרי השמיני, שאותו הוא מכנה מלך גדול ומואר, הוא פגש אדם שהוא העריך כחכם ביותר וחשוב ביותר מבחינה רוחנית, כך שהוא שאל אותו: "מאחר ואתה יודע כל כך הרבה ויודע להעריך דברים כהווייתם באופן מדויק כל כך, מדוע אינך מעמיד את תובנותיך לשרותו של נסיך כלשהו?" מור האמין שרוב האנשים, הנמצאים בשירותם של נסיכים, אינם מוארים במיוחד, וטובה גדולה תצמח והרבה דברים חיוביים יוכלו לקרות בעולם אם אנשים מוארים כאלה יעמידו את עצמם לשירותם של נסיכים. האדם ענה למור: "זה יהיה חסר תועלת, כי אם הייתי מפרסם את השקפותיי במסגרת כהונה בתפקיד זה או אחר, לא הייתי הופך אחרים לחכמים יותר; אך הם היו מדיחים אותי מהר מאוד". כדי להוכיח במובן מסוים שהאיש הזה, שהוא עצמו לא יכול היה להסכים איתו, היה קיים באמת, תומס מור הוסיף: "פגשתי אותו בחברה של כל מיני אנשים, והוא סיפר לי כיצד הוא ניסה פעם להציג את השקפותיו בחברה אחרת".

זאת רק הקדמה לאוטופיה; אך מור רוצה לומר משהו מעבר לזה. מוזר שתומס מור מעביר ביקורת על אנגליה של אותם הזמנים, אנגליה של המעבר מהמאה ה-15 למאה ה-16, מוזר שהלורד צ'נסלור של אנגליה רוצה למתוח ביקורת על אנגליה. כמובן שמישהו שחושב כמו תומס מור לא מותח ביקורת על משהו מופשט. כאשר הוא מדבר על אנגליה, הוא יודע שהעם האנגלי הוא משהו שונה מאלה שיש להביא בחשבון כאשר מדברים על המבנה של המדינה האנגלית. הוא יודע זאת היטב, והוא יודע גם שהמדינה אינה משהו מופשט בלבד, אלא מורכבת מאינדיבידואלים. הוא יודע שלא העם האנגלי הוא זה שמותחים עליו ביקורת כאשר מותחים ביקורת על המעשים של אינדיבידואלים שבהם תלויים כל ההיבטים החשובים הקשורים למדינה האנגלית. אם כן, תומס מור נוקט בגישה הטובה ביותר שאפשרית כדי לנהל דיון מעשי, כי כמובן אין זו גישה מעשית, אלא סתם שטות, כשאומרים: אנגליה היא כזאת, גרמניה היא כזאת, איטליה היא כזאת – וכן הלאה, כי להגיד זאת זה בעצם לדבר על לא כלום.

בספרו, מור נותן לאדם החכם והמואר הזה לפגוש, במסגרת של קבוצה יותר גדולה, אדם אחר, עורך דין מצוין, מה שהעולם מעריך כ"עורך דין מצוין". הוא נותן לשניים האלה – האדם המואר ועורך הדין המצוין בעיני העולם – להיכנס לדיון על תורת המשפט האנגלית. תורת המשפט האנגלית הייתה אז כמובן לא כפי שהיא כיום, אבל זה לא באמת חשוב, כי אנו נמצאים בספר בדיוק בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. האיש החכם והמואר חשב שזה טיפשי ביותר להמשיך להתייחס לגנבים כמו שהיה נהוג באנגליה באותו הזמן. האדם שראה את "אוטופיה" ותיאר אותה מאוחר יותר, לא חשב שהדרך שבה מתייחסים לגניבה ולנושאים דומים היא חכמה בכלל. הוא חשב שחייבים קודם כול לחקור את הסיבות העמוקות יותר לתופעות כאלה. לכן הוא דחה את כל ההשקפות הקיימות באותה עת ביחס לשאלה כיצד יש להתייחס לגנבים. כמובן, דעה זו כלל לא הייתה מקובלת על עורך הדין המצוין. כעת נרצה להכיר קצת את הטיעונים של אותו אדם חכם – לא באלו של עורך הדין המצוין. הוא אומר:

"יום אחד הייתי בארוחת ערב עם הקרדינל. במקרה, פגשתי שם אדם שלא היה קשור לכמורה, אך היה לו מוניטין של מומחה גדול בתחום המשפטים. אינני זוכר באיזה הקשר זה היה, אבל הוא הרעיף שבחים על שיטת העונשים המחמירים נגד גנבים. הוא סיפר בהנאה רבה איך במקום זה או אחר תלו בבת אחת עשרים גנבים על גרדום אחד. 'ולמרות זאת', הוא הוסיף, 'זה מוזר! מכל המנוולים האלה, מעטים מאוד מצליחים להימלט מהעונש, ועדיין אנגליה מספקת כל הזמן גנבים חדשים.' באותה חופשיות שבה דיברתי עם הקרדינל, אני אמרתי:

'אין שום סיבה שזה יפתיע אותך.'"

זה מה שאומר כעת האיש החכם!

"במקרה זה, המוות הוא עונש בלתי צודק וגם לא מועיל. הוא אכזרי מידי כדי להעניש גנבים, וחלש מידי כדי למנוע גניבות. על גניבות קטנות, פשוטות, לא מגיע לאדם עונש בתלייה, ומצד שני, העונש הנוראי ביותר לא ירתיע אדם מלגנוב, אם זו הדרך היחידה שיש לו כדי לא למות מרעב. מבחינה זו, מערכת המשפט באנגליה ובמדינות רבות אחרות היא כמו המורה שמעדיף להכות את תלמידיו במקום ללמד אותם. הגנבים נתונים לעינויים הנוראיים ביותר. האם לא היה עדיף לדאוג שלכל אחד בחברה יהיו אמצעי מחיה כדי שאף אחד לא ייאלץ לגנוב קודם ואחר כך להיענש בהוצאה להורג?'

'לזה דואגת החברה!' השיב עורך הדין שלנו. 'יש בתעשייה ובחקלאות תמיד עבודה שיכולה לספק בשפע אמצעי קיום לאנשים, אך יש יצורים שמעדיפים פשע על פני העבודה.'

'עכשיו הגעת לנקודה שרציתי שתגיע אליה!' השבתי אני."

האדם הנבון מדבר כעת שוב.

"'אני לא אזכיר אפילו את החיילים שחוזרים הביתה מכוסים בפצעים ממלחמות פנימיות או מלחמות עם מדינות אחרות, למרות שיש לי סיבה טובה לדבר עליהם. כי כמה חיילים לא איבדו זרוע או רגל או אף יותר מזה בשירות המלך והמולדת, בקרבות של קורנווליס או במבצע הצבאי נגד צרפת! המסכנים האלה נהיו חלשים מידי כדי להמשיך לעסוק במשלוח היד הקודם שלהם ומבוגרים מידי מכדי ללמוד עיסוק חדש. אך כרגע נתעלם מהם, כי אנחנו לא תמיד חיים בזמנים של מלחמה. אני מציע שנסתכל על מה שקורה סביבנו בכל יום.

הסיבה העיקרית לאומללות בציבור היא המספר הגדול מידי של בני אצולה, אשר חיים כבטלנים מזיעת אפם של אנשים אחרים, מעבודתם הקשה של אלה שמעבדים את אדמותיהם של בני האצולה. כדי להגדיל את הכנסותיהם, בני האצולה האלה מוצצים עד לטיפה האחרונה את דמם של האיכרים המשועבדים להם ומעלים כל הזמן את דמי החכירה שלהם, כי זאת שיטת הכלכלה המעשית היחידה שהם מכירים. אך כאשר מדובר בהנאות שלהם, הם מוכנים לבזבז כספים עד כדי טירוף, גם אם זה ירושש אותם לגמרי ויהפוך אותם לקבצנים. מה שעצוב וראוי לגינוי לא פחות הוא שהם מקיפים את עצמם במספר גדול של משרתים בטלנים בדיוק כמותם, שמעולם לא למדו כל דרך לפרנס את עצמם.

ברגע שמשרתים אלה נהיים חולים או אדונם מת, הם מפוטרים מייד – כי האצילים האלה מעדיפים להאכיל בטלנים מאשר חולים, ולעיתים קרובות היורשים שלהם אינם יכולים להרשות לעצמם להמשיך להחזיק את כל המשרתים שהם ירשו.

המשרתים המפוטרים האלה עלולים למות מרעב, אלא אם כן יש להם את האומץ לגנוב. כי איזו ברירה אחרת יש להם? בזמן שהם מחפשים מקום אחר לגור ולעבוד בו, הם נהיים מותשים, בגדיהם נשחקים ובריאותם נפגעת; אחרי שהמחלה החלישה אותם עם הזמן בגדיהם הפכו לסמרטוטים בלויים, אף ג'נטלמן לא יחשוב אפילו להעסיק אותם. גם איכרים לא ירצו לתת להם עבודה. כי הם יודעים היטב שמי שחי בבטלנות ומוקף במותרות מאז שהיה צעיר, מי שרגיל לשאת רק חרב ומגן, מי שמסתכל בבוז על שכניו ומתנשא מעל כולם, לא באמת יהיה מסוגל להשתמש באת ובמעדר, ולעבוד בנאמנות בתמורה למשכורת קטנה ואוכל דל אצל איכר עני.'

'בדיוק האנשים ממעמד זה', השיב אז עורך הדין, 'הם אלה שהמדינה חייבת לתמוך בהם ולעודד אותם. יש להם יותר אומץ ויכולת שכלית מאשר לכל בעל מלאכה או איכר. הם גדולים וחזקים יותר, ואם הם מתגייסים לצבא, הם אלה שאפשר לצפות מהם הכי הרבה בעת הקרב.'

'במילים אחרות', השבתי",

אלה הם שוב דבריו של האיש החכם.

"'כדי להבטיח תהילה והצלחה בקרב, יש להכפיל את מספר הגנבים. ובכן, לעולם לא יהיו חסרים גנבים, כל עוד יש לך תנאים לגידול מספר בלתי נדלה של בטלנים… ואם מסתכלים בזה מקרוב, אתה צודק, כי הגנבים הם באמת לא החיילים הגרועים ביותר, הם לא החיילים הפחדניים ביותר; יש הרבה מן המשותף בין שני המקצועות. לרוע המזל, אנגליה לא לבד בצרה הזאת; הפצע החברתי הזה מעיק כמעט על כל העמים.

בצרפת, למשל, המגפה עוד יותר קשה. כל סנטימטר מן האדמה מוצף שם בחיילים המחולקים לגדודים, בשכירי חרב, שהמדינה משלמת להם. זה קורה עוד בתקופות של שלום – אם ניתן לקרוא כך להפסקות הקצרות שבהן המלחמה נחה כדי לנשום קצת. את כל השיטה האומללה הזאת מצדיקים דרך אותה סיבה שבגללה חייבים להחזיק מיליונים של משרתים חסרי מעש. פוליטיקאים מפוחדים החליטו שביטחון המדינה דורש צבא גדול, חזק, חמוש היטב ומורכב מחיילים ותיקים. הם לא מעֵזים לסמוך על מגויסים חדשים. אפשר כמעט לחשוב שהם פותחים במלחמות רק כדי שחיילים יוכלו להתאמן, וכפי שסלוסט [Sallust] [10]מתאר זאת יפה, ובעזרת ההרג הגדול לא ישכחו את המקצוע.

צרפת לומדת מניסיונה המר כמה זה מסוכן להאכיל את החיה הטורפת מהסוג הזה. היא הייתה יכולה ללמוד גם מהדוגמה של רומא, קרתגו, ומעמים רבים אחרים. מה יצא מכל הצבאות הענקיים האלה, עם החיילים המיומנים שהיו כל הזמן מוכנים לקרב? רק הרס של הארצות שלהם, הרס של הערים שלהם, נפילת האימפריות שלהם. כל זה לגמרי חסר תועלת. החיילים הוותיקים של צרפת היו צריכים להתמודד עם המגויסים הצעירים של אנגליה, ועם רובכם יודעים, כי זה כתוב כבר זמן רב בספרים חילוניים, שבמסדר הבונים החופשיים, העלייה דרך הדרגות השונות קשורה לנוסחאות מסוימות, אשר כוללות גם את אופן המוות המצפה למי שייכשל בשמירת הסוד של הדרגה שלו. נאמר שהוא יהיה חייב למות מוות איום ונורא בתנאים מסוימים, למשל, אם הוא הגיע לדרגה מסוימת, גופו יבותר ואפרו יפוזר לארבע כנפות הארץ.  כל המיומנות והאימונים שלהם, הם לא יכולים להתגאות בכך שהם גברו על צבא אנגליה פעמים רבות. אני לא אכנס יותר לנושא הזה, כי זה עשוי לתת את הרושם שאני מנסה להחמיא לנוכחים כאן.'"

כך אמר הלורד צ'נסלור תומס מור. בעצם, כיום אנחנו צריכים רק להעתיק את מה שהוא אמר אז על הצבא הצרפתי. אפשר להשתמש בדבריו כדי לנסח את המשפטים היפים ביותר ולהציג אותם בפני השרים האנגליים כדי שהם ייצאו בחריפות נגד "המיליטריזם הפרוסי". אך הדברים האלה נאמרו בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, וייתכן שהסמיכות הדיבורים של היום עם מה שהיה אז בתחילת כל הדברים עלולה לפגוע ברגשות במקומות מסוימים.

אתם מבינים שתומס מור נותן לנו להקשיב לדבריו של איש המשתדל להגיע לעומק הדברים, ועושה זאת בדרך שיכולה להיות לא נעימה לאנשים מסוימים, גם כשהוא רק נוגע בדברים בצורה שטחית. אך הוא ממשיך:

"'לא משנה מאיזה צד אני מסתכל על השאלה, אני לא מצליח לראות איך המספר האינסופי הזה של אנשים חסרי מעש יכול איכשהו לשרת את המדינה, אפילו במקרה של מלחמה, אשר למעשה תמיד ניתן להימנע ממנה אם רוצים. בנוסף לכך, הם מהווים מטרד אמיתי בזמן שלום, ומגיע לשלום שנתייחס אליו באותה התלהבות כמו אל המלחמה.  

אך האדונים והמשרתים אינם הסיבות היחידות לתופעת הגניבות שממנה אתם סובלים. ישנו גורם אחר, שמאפיין במיוחד את האי שלכם.'"

כך אומר האיש שחזר מ'אוטופיה'.

"'ומהו הגורם הזה?' שאל הקרדינל."

עוד מישהו מצטרף לשיחה.

"'אינספור עדרי הכבשים שכעת מכסים את כל אנגליה. היצורים האלה, שבכל מקום אחר רגועים, עדינים ומסתפקים במעט מאוד מזון, פיתחו בארצך תיאבון עצום, והפכו להיות אכזריים כל כך שהם אפילו מתקיפים בני אדם ומגרשים אותם מהשדות, מהבתים ומהכפרים.

למעשה, בכל אותם אזורי הממלכה שבהם נאסף הצמר המשובח והיקר ביותר, רואים את האצילים, את העשירים, ואפילו ראשי מנזרים מכובדים ביותר, רבים על אדמות. ההכנסות מהנכסים שלהם, הרווחים מהחכירה של הקרקעות שלהם והפריבילגיות שהם נהנים מהן לא מספיקים לאנשים העלובים האלה; הם אינם מסתפקים בחיי הבטלה והתענוגות שלהם, הם נטל על הציבור, ואינם מועילים למדינה. הם גורמים נזק לאדמה כשהם הופכים שטחים חקלאיים גדולים למרעה, וכדי לבנות דירי כבשים, הם הורסים בתים ומחריבים כפרים שלמים, כשהם חסים רק על הכנסיות. הם הופכים לשממה את המקומות הכי מאוכלסים ואת האדמות הכי מתאימות לגידולים חקלאיים הכי מצליחים. ללא ספק, הם חוששים שיהיו יותר מידי גינות ויערות, ולא יהיה מספיק מקום למכלאות שלהם.

כך איש חמדן ותאוותן שאינו יודע שובע מקיף אלפי דונמים של אדמה בחומה אחת; איכרים הגונים נאלצים לעזוב את בתיהם, חלקם מגורשים באלימות, חלקם דרך כל מיני שיטות הונאה, או במקרה הטוב, אם יש להם מזל, הם נאלצים בסוף למכור את רכושם עקב כל מיני צורות של דיכוי או התעללות. ואז המשפחות האלה, שאינן עשירות אך הן רבות במספרן (כי החקלאות דורשת ידיים עובדות רבות) חייבות לשוטט בשדות, גברים ונשים, אלמנות ויתומים, אבות ואימהות עם ילדים קטנים. הם בורחים בוכים מהבתים שבהם נולדו, עוזבים את האדמה שסיפקה להם מזון, ואינם יודעים איפה לחפש מקום מפלט. ואז הם מוכרים במחיר נמוך את מה שהם הצליחו לקחת עימם – חפצים שבכל מקרה אין להם ערך רב. כאשר גם הכסף המעט הזה אוזל, מה נשאר להם לעשות? לגנוב ולהיענש בתלייה. או אולי הם מעדיפים להתחיל לקבץ נדבות. אבל אז הם נשלחים לכלא ללא כל היסוס כנוודים ואנשים חסרי בית. ומה בסך הכול הפשע שלהם? הפשע היחיד שלהם הוא שהם לא מצליחים למצוא אף אחד שיהיה מוכן להעסיק אותם, למרות שהם מחפשים עבודה בכל כוחם. ומי בכלל יוכל להעסיק אותם? הם יודעים רק לעבוד בשדה, ולכן אין עבודה בשבילם במקומות שבהם אין קרקע שיש לעבד אותה, ואין אפשרות לא לזריעה ולא לקציר. די כעת ברועה צאן או רועה בקר אחד בלבד באדמות שבהם קודם היה צורך במאות ידיים עובדות. תוצאה נוספת של השיטה ההרסנית הזאת היא המחיר הגבוה מאוד של המזון באזורים רבים.

אך אין זה הכול. מאז ריבוי שטחי המרעה, מגפה קטלנית הרגה מספר עצום של כבשים. נדמה כמעט כאילו שדרך התמותה הזאת השמיים רוצים להעניש את תאוות הבצע האינסופית של אלה שצברו עוד ועוד כבשים, אך העונש היה יותר מוצדק אילו היה מופנה כלפי אלה שהביאו למצב הזה, במקום לכבשים. כתוצאה, מחיר הצמר עלה עד כדי כך שהטווים העניים אינם מסוגלים לקנות אותו. משמעות הדבר היא שוב שיש לכם מספר גדול של מובטלים. אי אפשר להכחיש את העובדה שמספר הכבשים עולה כל יום בכמויות בלתי רגילות, אך עדיין מחיר הצמר לא ירד בכלל, כי המסחר בצמר, למרות שהוא אינו מוגדר כמונופול, נמצא בכל זאת בידיהם של מספר אנשים עשירים שאינם נתונים בלחץ למכור, ולכן מרשים לעצמם למכור רק כאשר יוצא להם מזה רווח גבוה ביותר."

אין צורך שאמשיך להקריא לכם מהספר. מספיק שאצביע על כך שבספר הזה הצ'נסלור תומס מור, האדם בעל ההשקפות כמו אלו של פיקו דלה מירנדולה, מבטא ביקורת מרה באמצעות אותו איש בדוי שאמנם בא מ'אוטופיה', אך הביקורת מכוונת למשהו שבאמת אירע באותו הזמן. כי לאמיתו של דבר, בשטחים נרחבים, האנשים שעיבדו את האדמה במו ידיהם גורשו מאדמתם, אדמה שהפכה למרעה לכבשים השייכים לבעלי הקרקעות, אשר מטרתם היחידה היא להרוויח כמה שיותר ממכירת צמר.

תומס מור חשב שנחוץ למשוך תשומת לב לעובדה שישנם אנשים המגרשים את האוכלוסייה הכפרית מהאדמות שאותן עיבדו עד כה, כדי להשתמש בשטחים אלה לגידול כבשים. כל מי שמסוגל לקשר בין תוצאות לסיבות באופן אובייקטיבי יכול להמשיך לעקוב במישור הפיזי אחרי האופן שבו המבנה הנוכחי של מדינת אנגליה קשור באופן הדוק למה שקרה בזמן ההוא, למה שתומס מור מגנה בצורה כה חריפה. ואם ממשיכים להתבונן בנושא עם אמצעים רוחיים, שקיימים גם כן, מגלים שהאומה האנגלית אינה אחראית להרבה ממה שהפוליטיקה האנגלית אחראית לו. אך אלה שאחראים לפוליטיקה האנגלית הם היורשים – במקרים מסוימים, אפילו דרך קשרי דם – של אלה שתומס מור מותח עליהם ביקורת. ישנה התפתחות רצופה שניתן לעקוב אחריה עד לאותה הנקודה. אם נתבונן בדברים כאלה, נוכל לדעת ולגלות שבנאומים כגון זה של רוזברי,[11] שאותו ציטטתי לפני זמן קצר, ניתן לשמוע גם את הקולות של אלה שבזמנו הרוויחו ממכירת הצמר כפי שמתואר. יש לחפש את הקשרים האובייקטיביים בכל מקום, אך בעיקר, יש  לוודא שאין אי הבנות מכל סוג.

מה זה אומר כשמישהו מאשים אותך בכך שלא היית מספיק רגיש, כי האנגלים יכולים לחשוב כך או כך? זאת לא הנקודה. מה שחשוב הוא שניתן לעקוב אחרי דברים מסוימים בחיינו כיום דרך התבוננות בעבר, בסיבות מסוימות, ואת הסיבות האלה יש לחפש במקומות הנכונים. אין לאף אחד סיבה, רק מעצם היותו אנגלי, להגן על הדחפים של צאצאיהם של אלו שלפני זמן רב גרשו את האיכרים מביתם ואדמתם, כדי להביא לשם עדרי כבשים במקום לעבד את האדמה בשביל גידולים חקלאיים. יש ללמוד להכיר את חוקי הסיבה והתוצאה, ולהסתכל על מה שאמיתי בעולם, ולא להדגיש שוב ושוב שעם מסוים אשם בדבר זה או אחר.

כעת, לאחר שניסיתי להציג בפניכם קשר אופייני בין דבר מה בהווה לבין משהו בעבר, אעבור לנקודה אחרת כדי ליצור שוב את ההקשר. אציג בפניכם מספר עובדות חיצוניות שיעזרו לבנות את הבסיס לדעות ולשיפוטים שלנו.

אם נסתכל על אירופה בת-ימינו, למעט החלק המזרחי המיושב על-ידי הסלבים, נגלה שחלקה הגדול של אירופה התפתח ממה שהייתה האימפריה של קארל הגדול במאה ה-8 וה-9.[12] אינני מתמקד כרגע בקארל הגדול עצמו, או בעובדה שבנושא של קארל הגדול יש כיום מחלוקת רבה, כי באמת אין למחלוקת הזאת יותר משמעות מאשר לוויכוח בין שלושה בנים של אותו אב. אם שלושה בנים רבים ביניהם, לעיתים קרובות הסיבה לכך היא שלשלושתם יש בצדק את הזכות לומר שאדם זה הוא אביהם. לעיתים קרובות, שלושה אנשים לא היו רבים ביניהם על משהו אילו לא היה להם אבא משותף; כי אז נושא הירושה, שהוא הנושא של הריב ביניהם, היה פשוט נעלם ככל הנראה!

מתוך האימפריה של קארל הגדול נוצרו שלושה חלקים עיקריים: חלק מערבי, אשר הפך, לאחר כל מיני תהפוכות, לצרפת של היום; חלק מזרחי שהפך להיות גרמניה ואוסטריה של היום, להוציא את האזורים הסלביים וההונגריים; וחלק אמצעי שנהיה בעיקר איטליה של היום. למעשה, לכל שלושת החלקים יש את אותה זכות לראות עצמם כצאצאים של האימפריה של קארל הגדול. לפעמים, הרצון של אנשים לראות את עצמם, או לא, כממשיכים של קארל הגדול יכול להיות תלוי ברגשות מיוחדים. לדוגמה, אם חושבים על המספר הגדול של סקסונים שנטבחו על-ידי קארל הגדול, אין זה מפתיע אם יש כאלה שלא באמת רוצים לראות את אזורם כהמשך האימפריה של קארל הגדול. אם כן, שלושת האזורים האלה נוצרו מתוך האימפריה של קארל הגדול. כדי להבין הרבה ממה שמתרחש היום, אנו צריכים להביא בחשבון שבמשך ימי הביניים היו בין האזור המרכזי לאזור המערבי קשרים מסוימים בעלי אופי אידיאלי, קשרים שכבר אינם קיימים כיום באזורים האלה, אלא אם כן אנו מתייחסים ברצינות ומאמינים לאמירות ריקות מסוימות. כי בסופו של דבר, האימפריה הרומית הקדושה הייתה מבוססת במידה רבה על סיבות אידיאליות. כל מי שאינו רוצה להאמין למקורות אחרים המדברים על האידיאלים האלה, צריך לקרוא את "המונארכיה" מאת דאנטה[13] או לחקור מה דאנטה חשב על דברים אלה. קחו בחשבון, לדוגמה, שהיה זה דאנטה שהאשים את רודולף מהאבסבורג[14] בכך שלא אכפת לו מספיק מאיטליה, "הגן היפה ביותר באימפריה"! לפחות בחלק החשוב ביותר של חייו, דאנטה תמך באופן מוחלט בקהילה האידיאלית שנוסדה שם ונקראה גרמניה-איטליה.

מהמאה ה-13 וה-14 אנו רואים שהרפובליקה הוונציאנית החלה להתמרד נגד מה שירד מהצפון. ראשית כל, ונציה בלעה את הפטריארכיה של אקווילה,[15] אך מטרתם העיקרית של הוונציאנים הייתה להשיג דריסת רגל בים האדריאתי ולהתיישב לאורך החופים שלו. ונציה הצליחה מאוד בזמן ההוא, ואנו יכולים לראות שמה שבא מהצפון בהחלט נעצר, במיוחד הודות להשפעתה של הרפובליקה הוונציאנית. ואז הגיעה התקופה הידועה כרנסנאס, שהתפתחה גם באיטליה, במיוחד עקב השפעת השגשוג של הערים החופשיות. אך לאחר מכן באה הקונטרה-רפורמציה והמדיניות של השלטון האפיפיורי הספרדי, ואנו רואים שרק במאה ה-18 איטליה הייתה יכולה להתחיל לחשוב באמת על התאוששות ממאות השנים של סבל וכאב. אין צורך שאסביר לכם – תוכלו לקרוא על כך בכל ספר היסטוריה – איך הגיע לבסוף הרגע שבו איטליה הצליחה להתאחד, באישור כל העולם. כל מי שמכיר את המצב יודע שגם באזורים הגרמניים הייתה, ביחס לאיחוד איטליה, התלהבות גדולה לפחות כמו בכל מקום אחר.

נוכל לשאול את השאלה: כיצד התרחש האיחוד המודרני של איטליה? עלינו להסתכל על המקרה של איטליה כעל דוגמה חשובה במיוחד להיווצרות איחוד של מדינה. מצד שני, עלינו ללמוד להבין את הקשר בין מה שסיפרתי לכם בשבוע שעבר על האירועים בסרביה לבין האירועים באיטליה. כי קיימים קשרים חשובים לאין שיעור להבנת המצב כיום. אך ראשית, יש לשקול כיצד הגיע לידי קיום המבנה של המדינה האיטלקית, דבר שיש להכיר בו בהחלט ללא כל התנגדות.

עלינו לחזור לאחור רק עד לקרב של סולפרינו,[16]שבו צרפת נלחמה לצד איטליה, ונעשה הצעד הראשון לקראת יצירתה לאחר מכן של המדינה האיטלקית המודרנית. זה קורה בשנות ה-50 של המאה ה-19. איך זה התאפשר – כי באמת היה מונח אז הרבה מאוד על כף המאזניים – שאיטליה וצרפת יכלו לעשות בסולפרינו את הצעד הראשון בדרך לאיטליה המודרנית? קראו את ספרי ההיסטוריה ותראו שמה שאני אומר לכם הוא אמת לאמיתה: הדבר התאפשר רק מפני שפרוסיה ואוסטריה לא יכלו להתאחד באותו זמן – אוסטריה הייתה יכולה רק להפסיד מאיחוד כזה!

מה שקרה לאחר מכן הוא הודות לכך שלאיטליה היה מדינאי גדול באמת, קאמילו קאבור,[17] שבנפשו נולד הרעיון שמנקודת ההתחלה הזאת, יקום באיטליה משהו שיוכל להוביל למעין לידה מחדש של גדולת רומא העתיקה. אך הדברים פנו לכיוון אחר. הייתי אומר שקרה משהו דומה, אם כי עם אופי שונה מאוד, למה שראינו בקשר לנסיך סרביה, מיכאל אוברנוביץ’, כאשר הוא הקריב את השקפותיו האידיאליסטיות הקודמות למה שדרשו צרכי המדינה. יש משהו דומה לכך בעובדה שהנפש הגדולה של קאמילו קאבור נכנעה בפני הכורח הקארמתי,[18] ומהאידיאל הוא עבר למעשיות החיצונית.

אני יכול לתאר את הדברים כאן רק בקווים כלליים.[19] איטליה התקדמה משלב לשלב. בקיץ של 1871 ויקטור עמנואל[20] הצליח להיכנס לרומא. מה איפשר זאת? ניצחונותיה של גרמניה על צרפת! המדינאי פרנצ’סקו קריספי[21] אמר: "איטליה הלכה לרומא הודות לניצחונות הגרמניים". צרפת נתנה את התנופה הראשונה לכך בסולפרינו, אך רומא נהייתה בירת הממלכה האיטלקית בזכות ניצחונותיה של גרמניה על צרפת.

כעת התפתחו יחסים ראויים לציון בין איטליה לצרפת. מעניין לציין שככול שאיטליה הצליחה לגבש את אחדותה, היא הפכה בו זמנית ליריבה ולבת-הברית של צרפת. ראוי לציון גם שלאיטליה היו מדינאים שייחסו חשיבות גדולה לעובדה שאיטליה כמדינה נבנתה מבחוץ, ושגרמניה הייתה זאת שלמעשה נתנה את הדחיפה הגדולה האחרונה לקראת האחדות. המדינאים האלה ראו גם שבאותו זמן לא יהיה זה לטובתם להיכנס לברית אפשרית עם צרפת. אך מול הזרם הזה היה זרם מנוגד, שצבר עוצמה משנת 1876 ואילך: הזרם של מפלגת השמאל הדמוקרטית הפרנקופילית.[22] כעת המדינה החדשה נעה בין המשיכה היותר רגשית שלה לצרפת לבין המשיכה היותר מעשית למרכז אירופה. יש לציין שבכל דבר שהתפתח שם, המצב היה תמיד כזה שבמרכז אירופה הכיוון המעשי הוא זה שהפך להיות הגורם המכריע.

אירעה תפנית במצב כאשר צרפת השתלטה על תוניסיה.[23] תוניסיה נחשבה תמיד למקום שיהיה שייך באופן טבעי לאיטליה. אך כעת צרפת החלה להתרחב לכיוון זה. כך התחילה להתחזק באיטליה הנטייה המעשית, הנטייה להתקרב למרכז אירופה. לדוגמה, מעניין שהנציג האיטלקי בקונגרס בברלין שאל האם ביסמרק, אשר הציע בשלווה לצרפת את האפשרות להתרחב באפריקה, באמת מתכוון לערב את איטליה במלחמה עם צרפת. בכל מקרה, עבור המדינאים האיטלקיים באותה התקופה, משמעות הדבר הייתה שאיטליה חייבת לפנות לכיוון גרמניה. מאחר שביסמרק אמר את המילים המפורסמות: "הנתיב לגרמניה מוביל דרך וינה", איטליה הייתה חייבת לפנות גם לעבר אוסטריה, כך שהיה צריך לשים בצד את הסכסוך הקדום שאוסטריה ירשה כמעין גורל טרגי, אפשר לומר. כי עם כל דבר שאותו עשתה הרפובליקה של ונציה, נדחפו החוצה מאיטליה אותם הגורמים שלאחר מכן הצטרפו לגרמניה. אך אוסטריה הייתה חייבת לקחת שליטה על הובלת הזרם שירד מהצפון.

כתוצאה מפעולותיה של צרפת בצפון אפריקה, הזרם הפרנקופילי באיטליה היה חייב לסגת, וכך הקשר עם מרכז אירופה הפך להיות מובן מאליו. אני מזכיר את הדברים האלה רק בקווים כלליים, כי אחרי הכול, אין זה תפקידי לעסוק בפוליטיקה. אך ישנם דברים מסוימים שאנו חייבים לדעת, ולמרבה הצער, הם פחות מידי ידועים כיום. איטליה הצטרפה למרכז אירופה בשנת 1882 בצורת מה שנקרא הברית המשולשת.[24] אנשים מסוימים תמיד ישפטו לא נכון את הברית המשולשת הזאת כי הם אינם מסוגלים להתרגל להשתמש במונחים המדויקים עבור דברים אלה. ישנם באמת אנשים המאשימים את הברית המשולשת באירועים הכואבים של המלחמה הנוכחית במקום להאשים את מה שנקרא ההסכמה המשולשת,[25] אשר כללה גם את "ההסכמה הלבבית"[26] כפי שאתם מבינים, בנושאים מסוג זה, אנשים לא תמיד משתמשים במונחים הנכונים. בדרך כלל, כאשר דבר מסוים אמור להוביל לדבר אחר, אפשר לשאול האם באמת קיים קשר כזה בין אותם דברים, ובמשך כמה זמן הקשר הזה יהיה תקף. אלה שהיו חברים בברית המשולשת תמיד אמרו שמטרתה היא לשמור על שלום. ואכן היא שרתה את המטרה הזו במשך עשרות שנים רבות; כלומר, במשך עשרות שנים היא שרתה את אותה מטרה שהשותפים בה הצהירו עליה.

אז נוסדה ההסכמה המשולשת שגם עליה נאמר שמטרתה היא לשמור על השלום. אך לא עברו אפילו עשר שנים, והשלום נעלם! כל דבר אחר בעולם היה נשפט לפי תוצאותיו. אך דווקא בעניין הזה, אנשים לא מרשים לעצמם לגבש שיפוט אובייקטיבי. לאחר חמש שנים בלבד, החלה פעולה סודית שדרכה נוצרה האפשרות לחקור את האלכימיה של אותם כדורים ששימשו לרצח בסארייבו! הרצח ביוני 1914 לא היה יכול להיכשל! כי אילו הכדורים ההם היו מחטיאים את מטרתם, כדורים אחרים היו מצליחים לפגוע! באותה עת ננקטו באמת כל אמצעי הזהירות כדי לוודא שאם ניסיון אחד ייכשל, הניסיון השני יצליח. הכול היה מתוכנן היטב, למעשה תוכנן בקנה מידה גדול יותר מכל רצח אחר בהיסטוריה של העולם.

כאשר מתבוננים בדברים שהזכרנו כאן על פי בקשת רבים מהחברים שלנו, עלינו ללמוד להבין את האלכימיה של הכדורים האלה. אחזור לנושא זה מאוחר יותר. לאחר חמש שנים בלבד, התערבב משהו במערכת היחסים בתוך הברית המשולשת, משהו שיצר קשר בין כל אירוע שהתרחש באיטליה לבין כל אירוע שהתרחש בארצות הבלקן. המטרה הייתה לוודא שלא מתרחש שום דבר בבלקנים מבלי שיתרחש אירוע תואם באיטליה. רגשותיהם של העמים היו אמורים להשפיע אלה על אלה באופן כזה שלא תוכל להתרחש שום פעולה חד-צדדית במקום זה או אחר, אלא הרגשות והמחשבות יהיו תמיד מקבילים. במשך עשרות שנים היה קשר הדוק בין האימפולסים השונים בחצי האי האיטלקי לבין אלה שבחצי האי הבלקני. לעיתים דבר כזה מופיע בצורה סמלית מאוד, בצורה כמעט "יפה" ביחס לתיאוריה, כשם שרופא יכול לקרוא למקרה חמור של מחלה "מקרה יפה", מפני שהוא נותן לו הזדמנות לבצע ניתוח מוצלח במיוחד; במובן הזה, הוא לא אמור להיות באמת יפה כשלעצמו.  

היינו פעם באיטליה וביקרנו ברומא אדם נחמד מאוד, נעים הליכות וידידותי – הוא נפטר מאז.[27] הוא הזמין אותנו לסלון שלו ושם מצאנו במקום בולט מאוד שתי תמונות גדולות, הפורטרטים של דרגה מאשין ואלכסנדר אוברנוביץ'[28] עם הקדשות אישיות. האדון הידידותי לא היה רק פרופסור מפורסם, אלא הוא היה המארגן של מה שמכונה "הליגה הלטינית", שהייתה מעורבת בהכנות להפרדת דרום טירול וטריאסטה מאוסטריה לטובת איטליה. כמובן שאינני רוצה להסיק מסקנות גדולות מחוויה כל כך קטנה. אך כן יש משמעות סמלית לכך שלמישהו אשר מארגן "ליגה לטינית" – אינני שופט או מותח ביקורת, רק מציין – וגם מעורר מהפכה בקרב הסטודנטים באוניברסיטת אינסברוק בקשר ל"ליגה הלטינית" הזאת, יהיו לו בחדר האורחים, במקום שכל אחד יכול לראות אותן, תמונות עם הקדשות חתומות בכתב ידם של אלכסנדר אוברנוביץ’ ודרגה מאשין. מאחר והייתי מודע היטב לחוטים החשאיים המקשרים בין רומא לבלגראד באותו הזמן, החוויה הזאת עשתה עלי רושם מסוים בתור סימפטום. הקארמה שלנו מובילה אותנו לפגוש את מה שחשוב עבורנו בעולם, ואם אנחנו מסוגלים לראות ולהבין את הדברים בדרך הנכונה, אז אנו מבינים שדרך הקארמה אנו מגיעים לאותו מקום שבו עלינו "להריח" את מה שעלינו למצוא כדי להשיג את הידע שלנו.

הדברים התפתחו כעת כך שבשנת 1888, שנה שהייתה יכולה להוביל לפרוץ המלחמה בדיוק כמו שנת 1914, המשבר הזה נמנע בזכות התמיכה של קריספי בברית המשולשת. הוא תמך בברית המשולשת כי צרפת המשיכה בתהליך התפשטותה בצפון אפריקה. צרפת החלה באותו הזמן בטקטיקה מסוימת מול איטליה, שהתחילה להתרחק ממנה. הצרפתים עצמם תיארו את הטקטיקה הזאת כ"כיבושה מחדש של איטליה באמצעות הרעבה",[29] כלומר, ניסו לנהל מעין מלחמת סחר נגד איטליה, ומלחמת סחר זאת שיחקה באמת תפקיד חשוב באותה העת. התוצאה הייתה שהקשרים המעשיים של איטליה עם מרכז אירופה התחזקו עוד יותר. אולי יהיה זה עדיף שבמקום דעתו של גרמני, אצטט את הדעה של צרפתי, אשר אמר שאיטליה המודרנית היא בעצם ארגון כלכלי של גרמניה.

במילים אחרות, שמעתי לעיתים קרובות לא רק גרמנים אלא גם אחרים שמדגישים את העובדה שאיטליה ניצלה מסכנת הכיבוש על ידי צרפת באמצעות הרעבה – שאיננה דבר נעים במיוחד – בזכות בניית קשרים כלכליים קרובים יותר עם גרמניה. כל זה תרם לפתרון המשבר בדרכי שלום בסוף שנות השמונים [של המאה ה-19 – המתר’]. מעניין מאוד ללמוד את המשבר הזה בכול פרטיו, כי הוא חושף משהו מאוד מיוחד למי שמוכן להסתכל בעיניים פקוחות על הקשר בין הדברים. עשיתי כדלקמן: העליתי בזיכרוני את האירועים של שנת 1888 והשלכתי את כל מה שקרה אז על שנת 1914. האירועים זהים לחלוטין! בדיוק כפי שבשנת 1914 החל הקמפיין בעיתונות בפטרסבורג ואז הוא התרחב לגרמניה, כך אירע גם בשנת 1888. כמו אז, כך גם בשנת 1914, היה צריך לעורר עימות בין גרמניה לאוסטריה. בקיצור, כל הפרטים האלה זהים. מעניין שהקראתי לאנשים שונים נאום משנת 1888 שבו החלפתי את השנה 1888 ב-1914, וכולם האמינו שהנאום מתייחס לשנת 1914!

כאשר מתאפשרים דברים כאלה, אנו לא צריכים לדבר על צירופי מקרים. עלינו להבין שישנם כוחות מניעים מסוימים, ושהכוחות המניעים האלה פועלים בשיטתיות מסוימת. בשנת 1888 המשבר עבר כמו שכבר תיארתי. ואז עלו נסיבות קשות עוד יותר. המצב החמיר במיוחד מפני שכל הקשר של חצי האי האיטלקי למרכז אירופה לבש אופי מיוחד ביותר מצד איטליה. מעניין ללמוד את הדברים האלה מבחינה פסיכולוגית. המצב באמת הגיע לשלב שבו היה צורך להתייחס לאיטליה, לאיטליה המדינית, כמו לנשים היסטריות מסוימות. התפתחו דברים מוזרים ביותר, במיוחד מפני שבאירופה הלכה והתפשטה הדעה שאוסטריה חייבת להתפרק. אינני מותח ביקורת על דברים אלה, אני רק מזכיר אותם.

אתם יכולים להתרשם כיצד דעה זאת הופצה באירופה אם תקראו פרסומים כמו אלה של לואזו [Loiseaux], שראדאם [Cheradame] ואחרים,[30] העוסקים כולם באופן שבו תחולק אוסטריה בעתיד הקרוב. הדעות האלה של לואזו שראדאם והאחרים התווספו לכל מה שנצנץ למטה, בדרום. בנסיבות האלה לא היה קל להמשיך לפעול במה שמכונה בדרך כלל פוליטיקה. לדוגמה, האיטלקים חגגו את אוברדנק[31] על כך שניסה להתנקש בקיסר פראנץ יוזף. בווינה, מצד שני, במהלך ביקורו של הדוכס של אברוצי [Abruzzi] היו צריכים להחליף את השם של תמונה בתערוכה שהדוכס עמד לבקר בה. שם התמונה היה "הקרב של ליסה [Lissa]", קרב שבו אוסטריה ניצחה. כדי לא לפגוע ברגשותיו של הדוכס, התמונה קיבלה את השם החדש "קרב ימי". זאת רק דוגמה אחת מיני רבות. אינני מותח ביקורת, אלא מעלה שאלה הקשורה בהדדיות. האם מישהו באיטליה היה מתחשב כל כך והיה משמיט את שמו של קרב ימי שאיטליה ניצחה בו? בווינה הם כן עשו זאת. בין אם תחשבו שזה נכון או לא, אני רק מעלה את שאלת ההדדיות. הזכרתי זאת כדי לאפיין קצת את הלך הרוח. כי הלכי הרוח האלה חשובים כאשר מתערבים זרמים כגון אלה, שבאים מ"המזרח הגדול של צרפת",[32] וכאשר מתחילים להשתלט דחפים אוקולטיים מסוג זה.

דברים מסוימים, שעד כה האנושות עדיין לא התעניינה בהם, יהיו חייבים להפוך בעתיד לדברים שהאנושות תקדיש להם תשומת לב, כי הבונים החופשיים, כמו גם אחוות סודיות אחרות, אינם מסוג התנועות שאינן רואות את מה שקיים במציאות, אלא להיפך, הם מנסים לעשות שימוש בכוחות הפועלים. הם יודעים שפה ושם קיימים אימפולסים שיש להשתמש בהם. אם נמצא זרם מסוים על חצי האי האיטלקי, ובחצי האי הבלקני קיים זרם אחר, יש להשתמש בצורה הנכונה בשני הזרמים האלה, כך שבדרך הנכונה ובעיתוי הנכון – כלומר, בעיתוי הנכון מנקודת מבטם של אותם אנשים – הם יוכלו להתחיל להניע את הדברים.

זה מהווה הכנה לדיון באלכימיה שדיברתי עליה, וזה יעזור לנו להתקדם עם הנושא שלנו. אני מבקש מכם לזכור שכדי להיענות למשאלות של ידידינו, אני לא יכול שלא להזכיר חלק מהדברים שמתרחשים בעת הנוכחית. עלינו לראות את הקשר בין הדברים שקיימים, אפילו אם יכול להיות שלא כל אחד מסכים שהדברים הללו צריכים לצאת אל מעל לפני השטח. אך אני משוכנע שאחת הסיבות הראשיות לאירועים המייסרים המתחוללים כיום בעולם היא הגישה הטוענת שניתן להתעלם מהדברים האלה ולדון במה שקורה על בסיס הנחות שגויות לחלוטין ולא רלבנטיות. גם בפני עניינים בקנה מידה גדול מהסוג הזה, כל אחד חייב להתחיל מידיעה עצמית. זה כבר צעד של התקדמות לידיעה עצמית כאשר אנו מזהים שאם אנו אומרים שהדברים האלה לא מעניינינו, ושאנחנו רוצים לשמוע רק על דברים אוקולטיים, נסתרים, אנו בעצם מקדמים – אם כי בקנה מידה קטן, אך זה מצטבר וצובר עוצמה – את מה שמוביל לאירועים כמו אלה שאנו חווים כיום. כי לא רק הדברים הקשורים לעולמות העליונים שייכים לנושאים אוקולטיים, נסתרים. כמובן, אלה נסתרים עבור כל בני האדם, אך בשביל אנשים רבים, גם מה שקורה במישור הפיזי הוא אוקולטי, נסתר. אנו יכולים רק לקוות שהרבה ממה שכרגע נסתר יוכל להתגלות בתחום הזה! כי העובדה שכל כך הרבה נותר עלום, לכל כך הרבה אנשים, היא אחת הסיבות לסבל שאנו חווים כיום.

—————————————————————————————

[1]   אירועים חשובים: ב-12 דצמבר 1916, באמצעות נאום ברייכסטאג ע”י בטמן-הולווג (Bethmann-Hollweg),  מעצמות המרכז הציגו הצעה לשיחות שלום אשר נדחו ע”י בנות הברית. ראה הרצאה מספר 13.

[2]   להרחבה ראו את סדרת ההרצאות מאת רודולף שטיינר: הקארמה של המטריאליזם – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.

[3]   ברוקס אדמס, 1848-1927Brooks Adams . היסטוריון אמריקאי. החוק של הציביליזציה והשקיעה, 1985, עם מאמר מאת תיאודור רוזוולט.

[4]   תיאודור רוזוולט, 1858-1919 Theodore Roosevelt נשיא ארצות הברית של אמריקה בשנים  1901-1909.

[5]  המשפט של גתה: "החיים הם המצאתם הנפלאה ביותר, והמוות הוא התחבולה שלהם שבאמצעותה יכולים להיות הרבה חיים", מתוך המזמור הטבע,(Die Natur)  "כלול בעבודותיו המדעיות של גתה", כרך 2 Volume 2: Zur Naturwissenschaft im Allgemeinen, p.8. .

[6]   הנרי השמיני, 1491-1547, מלך אנגליה. ראה "דברים של ההווה ושל העבר ברוח האדם" מאת רודולף שטיינר, הרצאה מס’ 8.

[7]   סר תומס מור, 1478-1535 (Sir Thomas More) קדוש והומניסט אנגלי. השופט העליון באנגליה 1529-1532.

[8]   ג’ובאני פיקו דלה מירנדולה, 1463-1494. (Giovanni Pico della Mirandola) פילוסוף ומלומד איטלקי. ראה דברים של ההווה ושל העבר ברוח האדם, הרצאה מס’ 5.

[9]   אוטופיה: תומאס מור Thomas More – De optimo statu rei publicae deque nova insula Utopia, תרגום פאול טרנר (Paul Turner) , Penguin Classics, לונדון 1986.

[10]   גאיוס סאלוסטיוס כריספוס (35-86 לפנה”ס), היסטוריון רומי הידוע בשם סלוסט.

[11]   הערה מס’ 14 להרצאה מס’ 4 בכרך הראשון של הקארמה של השקריות, ניתנה בדורנאך, 11 דצמבר 1916: לורד ארצ’יבלד רוזברי – Lord Archibald Rosebery, 1847-1929 שר החוץ הבריטי 1886 ו-1882. ראש ממשלה 1894. ההערה נאמרה בשנת 1893 ומצוטטת ב – Bernhardi Deutschland und der nächste Krieg גרמניה והמלחמה הבאה, שטוטגארט, עמוד 82. ברנהארדי מצידו מצטט את Hanotaux Fachoda et le partage de l’Afrique, Paris 1909.

[12]   קארל הגדול Charlemagne 742-814). מלך הפראנקים, וקיסר רומא (הקדושה) המערבית 800-814.

[13]   דאנטה אליגיירי, 1265-1321Dante Alighieri . משוררה הגדול של איטליה. המונארכיה. הקומדיה האלוהית, הגיהנום 7V.91-96. De Monarchia. Divine Comedy, Purgatory 7, V.91-96

[14]   רודולף מהאבסבורג,1218-1291 Rudolf of Habsburg מלך גרמני משנת 1273.

[15]   ונציה בלעה את הפטריארכיה אקווילה Aquileia בשנת 1451.

[16]   קרב סולפרינו (Solferino) נערך ב-24 ביוני 1859 בלומברדיה (כיום בצפון איטליה), כחלק מתהליך איחוד איטליה. בקרב ניצח צבא ברית צרפתי-סרדי בראשות נפוליאון השלישי והמלך ויטוריו עמנואל השני את צבא הקיסרות האוסטרית בראשות פרנץ יוזף קיסר אוסטריה. מוראות הקרב שימשו השראה להקמת ארגון הצלב האדום וניסוח אמנת ז’נבה.

[17]   קאמילו בנסו קאבורCamillo Benso Cavour ,1810-1861  מדינאי מפיאדמונטסה (Piedmontese)

[18]   יחסי קארמה חלק חמישי, GA239,  פרק רביעי – הרצאה שנתן רודולף שטיינר בפראג, 5 אפריל 1924. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.

[19]   בין המקורות שבהם השתמש רודולף שטיינר להרצאה הזאת היה הספרון איטליה (Italien) . זהו ספרון 9 של כרך 12, Süddeutsche Monatshefte  יוני 1915, שהוקדש להכנותיה של איטליה לכניסה למלחמה לצד הברית.

[20]   Victor Emmanuel II   ויקטור עמנואל השני, 1820-1878. מלך איטליה משנת 1861.

[21]   Francesco Crispi  פרנצ’סקו קריספי,1818-1901. ראש ממשלת איטליה 1896-1887.

[22]   מתוך הויקיפדיה: פרנקופיליה היא חיבה ועניין רב של אדם כלפי העם הצרפתי או כלפי התרבות, הממשל וההיסטוריה הצרפתית.

[23]   Triple Alliance,  הברית המשולשת, ברית משנת 1872 בין אוסטריה-הונגריה רוסיה וגרמניה.

[24]   מתוך הויקיפדיה:  הברית המשולשת הייתה ברית צבאית בין הקיסרות הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת איטליה. ברית זו עמדה בתוקפה משנת 1882 ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה ב-1914.

[25]   מתוך הויקיפדיה: ההסכמה המשולשת, בצרפתית: Triple Entente, היא הברית בין בריטניה, צרפת ורוסיה, שהתגבשה בשנת 1907.

[26]   מתוך הויקיפדיה: ההסכמה הלבבית, בצרפתית Entente Cordiale, הוא הכינוי להסכם שנחתם בלונדון בין צרפת לבריטניה ב-8 באפריל 1904.

[27]   האציל הידידותי: לפי מארי שטיינר, שהייתה נוכחת, היה זה פרופסור אנג’לו דה גוברנאטיס Angelo de Gubernatis

[28]   אלכסנדר אוברנוביץ’, מלך סרביה (נולד ב-1876 ואשתו, המלכה דרגה, נרצחו ע”י קציני צבא סרביים ב-1903 Alexander Obrenovich, Draga Masin

[29]  נאום שנכתב בשנת 1888: נאומו של ביסמרק ברייכסטאג ב – 6 בפברואר 1888.

ראה Aus schicksaltragender Zeit, GA 64, Dornach 1959 , הרצאה מאת רודולף שטיינר בשם: ‘Das Volk Schillers und Fichtes’

[30]   פרסומים של Loiseaux, Chéradame ואחרים: Hippolyte Loiseaux Le Pangermanism, ce qu’il fut ce qu’il est, Paris 1921. André Chéradame L’Europe et la question de l’Autriche au seuil du XXe siècle, Paris 1901

[31]   וילהלם אוברדנק (Wilhelm Oberdank) : סטודנט, דוגל בסיפוח שטחים למולדת. ניסה לרצוח את הקיסר פראנץ יוזף ב-17 באוגוסט 1882 בטריאסט. אוברדנק הוצא להורג. קארדוצ’י (Carducci) פרסם אותו בשיר-תהילה.

[32]   Grand Orient de France  הארגון המרכזי של הבונים החופשיים בצרפת.