רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית (תוך כדי בדיקה מול המקור בגרמנית והשוואה עם התרגום ברומנית): מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

GA178

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 1

אנתרופוסופיה ופסיכואנליזה

דורנאך, 10 בנובמבר 1917

בהזדמנות זו של הרצאות שאני אמור להעביר כעת בציריך^[1], אני מבין שוב שאי אפשר לפגוש את חיי הרוח בעיר זו בימינו מבלי להתייחס למה שנקרא פסיכולוגיה אנליטית או פסיכואנליזה. ומחשבות שונות הקשורות בהבנה זה הביאו אותי להחלטה להתחיל את מה שיש לי לומר היום עם סקירה קצרה של נקודות מסוימות בפסיכואנליזה. לאחר מכן נקשור אותן להערות נוספות.

ציינו לעתים קרובות כמה חשוב שהחוקר במדע הרוח האנתרופוסופי יקשור את מחשבותיו עם מה שמציעים הכוחות המניעים של העידן שלנו. אפשר לומר שכל מיני אנשים שנמשכים כיום לפסיכואנליזה מחפשים באופן כן לגלות את היסודות הרוחניים של הקיום, את המציאות הפנימית של נפש האדם. ואחד מהמאפיינים המוזרים של התקופה שלנו הוא שרבים מבני זמננו נעשים מודעים לכוחות מסוימים וייחודיים בנפש האדם. הפסיכואנליטיקנים שייכים לאלה שנאלצים, פשוט עקב האימפולסים של העידן, לפגוש תופעות מסוימות של חיי הנפש.

חשוב מאוד לא להתעלם מתנועה זו גם מפני שהתופעות שהיא מזהה באמת קיימות, ומפני שבימינו, בגלל סיבות שונות, הן מתפרצות ודורשות את תשומת ליבם של בני האדם. היום הם חייבים להיות מודעים לתופעות אלה.

מצד שני, העובדה היא שלאנשים שעוסקים בדברים אלה חסרים אותם אמצעי הידע הנחוצים כדי לדון בהם, ובמיוחד כדי להבין אותם. כך שניתן לומר: הפסיכואנליזה היא תופעה של זמננו, שמאלצת את בני האדם לשים לב לתהליכים מסוימים בנפש, אך בו זמנית גורמת להם להיכנס לחשיבה בתחום זה דרך שיטות ידע בלתי מתאימות. זה חשוב במיוחד, מפני שחקירה זו, באמצעות שיטות ידע לא מתאימות ולא מספיקות, של תחום שללא ספק קיים ומאתגר את ההכרה האנושית של ימינו, מובילה למגוון טעויות חמורות, שמזיקות לחיי החברה, להמשך התפתחותו של הידע, ולהשפעתה של התפתחות ידע זה על חיי החברה.

רעיונות שהם אפילו פחות מחצאי-אמיתות בנסיבות מסוימות עלולים להזיק יותר מאשר טעויות גמורות. ואת מה שהפסיכואנליטיקנים מוציאים לאור היום ניתן לראות רק כאוסף של רבעי-אמיתות.

נתבונן במספר קטעים מז'ורנל המחקר של הפסיכואנליטיקנים. מה שנקרא פסיכואנליזה היום התחיל עם מקרה רפואי שרופא ווינאי, דר' ברויר^[2] תיאר בשנות ה-80 של המאה הקודם. דר' ברויר, שהכרתי אותו, היה איש בעל רוחניות עדינה ביותר, בנוסף להיותו רופא. הוא התעניין במידה רבה בכל מיני בעיות אנושיות אסתטיות וכלליות. עם הדרך האינטימית בה הוא טיפל במחלות, היה זה רק טבעי שמקרה אחד מסוים יעניין אותו במיוחד.

היה עליו לטפל באישה שסבלה, ככל הנראה, מצורה חמורה של היסטריה. הסימפטומים ההיסטריים שלה כללו שיתוק מדי פעם של זרוע אחת, כל מיני מצבים חלומיים, ירידה במודעות, דרגה גבוהה של רצון לישון, ובנוסף, שיכחה של השפה הרגילה של חייה היומיומיים. תמיד ידעה לדבר גרמנית, כי זאת הייתה שפת האם שלה, אבל תחת ההשפעה של ההיסטריה היא הייתה מסוגלת לדבר ולהבין רק אנגלית.

ברוייר שם לב לכך שכאשר אישה זו הייתה במצבה החלומי, אפשר היה לשכנע אותה, דרך טיפול רפואי אינטימי יותר, לדבר על סצנה מסוימת, על חוויה מסוימת מאוד קשה מן העבר. האישה במצבה החצי-מודע, שלפעמים נגרם באופן מלאכותי, יצרה את הרושם שההיסטריה שלה קשורה למחלה חמורה שאבא שלה סבל ממנה לפני זמן רב. ברוייר הצליח להפנט מטופלים בקלות, וכאשר הוא הפנט את האישה ועודד אותה לדבר על כך, היא סיפרה על חוויה שהיא עברה בזמן מחלת אביה. היא עזרה לטפל באביה, ותמיד חזרה לחוויה מסוימת זו. אני אצטט מתוך התיאור של המקרה מאת יונג.^[3]

"לילה אחד היא שמרה על אביה במצב של חרדה ומתח גדול, כי לאביה היה חום גבוה, והם חיכו לרופא שיגיע מווינה וינתח אותו. אמה יצאה לזמן מה, ואנה (המטופלת) ישבה ליד מיטת החולה, עם זרועה הימנית על גב הכיסא. היא נכנסה למין מצב של חלום בערות, וראתה, כאילו יוצא מתוך קיר, נחש שחור שהתקרב כדי להכיש את אביה…"

בני האדם בימינו תמיד נמצאים תחת השפעת המטריאליזם, כך שבנקודה זו בדו"ח אנו מוצאים את ההצעה הבאה, שאין בה כל ערך:

"סביר להניח שבשדה מאחורי הבית היו כמה נחשים שפעם הפחידו את הילדה, וכעת זה מה שהביא חומר להזיה שלה."

זאת הערת ביניים בלבד, ואתם יכולים לייחס לה חשיבות או לא – אין זה משנה. העיקר הוא שנראה לבחורה שהנחש יוצא מתוך הקיר כדי להכיש את אביה.

"היא רצתה להיאבק עם הייצור ולהבריח אותו, אך הייתה כאילו משותקת. ידה הימנית שהייתה מונחת על גב הכיסא נרדמה ונעשתה משותקת, וכשהיא הביטה בה, האצבעות הפכו לנחשים קטנים בעלי גולגולות."

כל זה היה ליד מיטת אביה.

"היא כנראה ניסתה להבריח את הנחש עם ידה הימנית שנהיתה רדומה ומשותקת, וכך היא קישרה את ההירדמות והחולשה של היד עם ההזיה עם הנחש. כשההזיה התפוגגה, עקב הבהלה שלה היא רצתה להתפלל, אבל כל שפה נטשה אותה. לבסוף נזכרה בשיר ילדים באנגלית, והצליחה להמשיך לחשוב ולהתפלל בשפה זו."

מקורה של המחלה כולה בחוויה זו. משם נשאר השיתוק ביד אחת, ירידה במודעות בדרגות שונות, וחוסר היכולת שלה להתבטא בכל שפה חוץ מאנגלית. דר' ברוייר שם לב שהמצב השתפר כל פעם שהיא סיפרה את סיפורה, והוא ביסס את הטיפול על עובדה זו. דרך היפנוזה הוא משך ממנה בהדרגה את כל הפרטים, ובאמת הצליח להביא לשיפור ניכר במצבה. המטופלת כביכול נפתרה מהעניין על ידי כך שהיא סיפרה אותו ודיברה עליו עם אדם אחר.

ברוייר ועמיתו פרויד^[4] בווינה ששניהם הושפעו, כפי שהיה טבעי באותה תקופה, מהשיטה של שרקו^[5] בפריז, איבחנו את המקרה הזה כטראומה נפשית, כפצע נפשי, מה שנקרא באנגליה "שוק או זעזוע של מערכת העצבים." על פי הסברה שלהם, השוק הנפשי נגרם מהחוויה ליד מיטת אביה, והיה לו השפעה דומה על הנפש כמו לפצע פיזי על הגוף.

יש לציין שמההתחלה ברויר ראה בכל העניין מחלה של הנפש, עניין של חיים פנימיים. הוא היה משוכנע מן ההתחלה שלא היה ניתן למצוא שום שינויים אנטומיים או פיזיולוגיים, שום סיבות פיזיות, כמו למשל שינויים בעצבים המובילים מהזרוע למוח. הוא היה משוכנע מן ההתחלה שיש לו עסק עם עובדה שבתוך הנפש.

בימים המוקדמים האלה הייתה נטייה לראות את המקרים מסוג זה כנגרמים מפצעים של הנפש, זעזועים, וכו'. אך מהר מאוד, עקב ההתעניינות הפעילה של דר' פרויד במקרה, התיאוריות לבשו אופי אחר. עם האופן בו פרויד המשיך לפתח את הנושא, דר' ברויר מעולם לא הסכים באופן מלא. פרויד חש שהתורה של פצעים נפשיים אינה מספקת, אינה מקיפה את כל המקרים הללו, ועד כאן ברויר הסכים איתו. אני אוסיף בסוגריים שדר' ברויר היה רופא עסוק מאוד בפרקטיקה הרפואית שלו, היו לו שורשים עמוקים במדע, והיה תלמיד מצטיין של הרמן נוטהנאגל (1905-1841), ורק בשל נסיבות חיצוניות לא נהייה פרופסור. אפשר להאמין שאילו ברויר, במקום להישאר אחד מהרופאים העסוקים ביותר בווינה, עם מעט זמן שנותר לו למחקר מדעי, היה משיג מעמד של פרופסור ובמעמד זה היה יכול לעקוב אחרי הנושא, הדברים היו לובשים צורה שונה לחלוטין!

אך מאותו רגע, דר' פרויד התחיל להתעניין במיוחד בנושא. הוא אמר לעצמו: התיאוריה של טראומה אינה מסבירה את המקרים הללו. עלינו לקבוע באיזה תנאים מפתחת נפש שכזו פצע. כי הרי אפשר לומר בצדק שבנות רבות ישבו ליד אביהן החולה עם רגשות עמוקים באותה המידה, אך מבלי להגיע לתוצאות דומות. אדם שאינו רופא ואינו מדען יסיים את הדיון מייד עם ההסבר העמוק ביותר שלאדם אחד יש נטייה מוקדמת לסימפטומים מסוג זה ולאדם אחר אין. למרות שהוא "עמוק" ביותר, זה הפתרון המגוחך ביותר שניתן להגיע אליו, לא כך? כי אם מסבירים דברים כמופיעים בגלל נטייה מוקדמת, הרי אתה יכול להסביר כל דבר בעולם. אתה צריך רק לומר: קיימת נטייה מוקדמת לדבר זה או אחר.

כמובן, מדענים רציניים לא התעסקו ברעיונות כאלה, אלא חיפשו את התנאים האמיתיים. ופרויד האמין שהוא גילה אותם במקרים כמו המקרה הבא. תמצאו אין ספור מקרים דומים בספרות של הפסיכואנליטיקנים של היום, ואפשר להודות בכך שנצברה כמות אדירה של חומר כדי להסיק מסקנות בנקודה זו או אחרת בתחום. אנסה לתאר מקרה אחד כך שיהיה מובן עד כמה שאפשר. הדיוק ההיסטורי האבסולוטי לא חשוב לנו כרגע.

קבוצה של חברים התאספו במסיבה כדי להיפרד מבעלת הבית, שסבלה מעצבים חלשים ועמדה לעזוב את ביתה באותו ערב ולנסוע לבית הבראה בחוץ לארץ. האישה שאני מתאר את המקרה שלה הייתה בין האורחים באותה מסיבה. לאחר שהמסיבה הסתיימה, ובעלת הבית יצאה לדרכה, האישה ואורחים אחרים יצאו גם הם מן הבית והלכו ברחוב, כאשר הופיעה פתאום כרכרה שבאה במהירות גבוהה מאוד, מעבר לפינה שמאחוריהם. בערים קטנות אנשים שחוזרים הביתה בלילה הולכים לעתים קרובות באמצע הרחוב במקום על המדרכה. (אינני יודע אם שמתם לב לכך.) כאשר הכרכרה התקרבה אליהם במהירות, האורחים התפזרו בשני צדי הרחוב, חוץ מאותה אישה שאנו מדברים עליה. היא רצה לאורך הרחוב לפני הסוסים, וכל הקללות והצעקות של הנהג והצליל של השוט שלו לא הצליחו להסיט אותה מהדרך. היא רצה עד שהגיעה לגשר שממנו ניסתה לקפוץ למים כדי לא להידרס. היא ניצלה בעזרת כמה עוברי אורח, וחזרה לקבוצת החברים שלה, וכך ניצלה מתאונה קשה מאוד.

ההתנהגות הזאת הייתה כמובן קשורה למצבה הכללי של האישה. אין ספק שהיסטריה היא זו שיכולה לגרום לכך שאישה תרוץ באמצע הכביש לפני סוסים, וחייבים לגלות את הסיבה למעשה כזה. במקרה זה ובמקרים דומים, פרויד בחן את החיים שלפני האירוע מאז הילדות. אם, אפילו בגיל מוקדם מאוד, קרה משהו שלא הופנם ועבר עיבוד על ידי הנפש, זה יכול היה ליצור נטייה שעלולה להתעורר מאוחר יותר בעקבות זעזוע כלשהו.

למעשה, כן נמצאה חוויה כזו בילדות של האישה. כשהיא הייתה ילדה, יצאו איתה בכרכרה, והסוסים נבהלו וברחו. הנהג לא הצליח לשלוט בהם, וכשהם הגיעו לשפת הנהר, הוא קפץ מהכרכרה ואמר לילדה לקפוץ גם כן, דבר שהיא הצליחה לעשות ממש לפני הרגע בו הסוסים צללו לתוך המים. כך שהאירוע הטראומטי היה שם, וגם אסוציאציה מסוימת עם סוסים. ברגע שהיא תפסה שהיא בסכנה מהסוסים, היא איבדה שליטה על עצמה, ורצה בהיסטריה לפניהם במקום ללכת הצידה – וכל זה כהשפעה מאוחרת של חוויית ילדות. אתם מבינים שלפסיכואנליטיקנים יש שיטה מדעית, על פי הרעיונות המדעיים של ימינו. אך האם אין עוד אנשים רבים שחווים בילדות חוויה דומה לזאת והם לא מגיבים כך, אפילו כאשר יש קשר בין סוסים בילדות לבין סוסים במקרה המאוחר יותר? לתנאי ספציפי זה יש להוסיף עוד משהו כדי ליצור "נטייה מוקדמת" לרוץ לפני סוסים במקום להתחמק מהם.

פרויד המשיך בחקירה שלו, ולמעשה מצא קשר מעניין במקרה זה. האישה הייתה מאורסת, אבל הייתה מאוהבת בשני גברים בו זמנית. אחד היה האיש שהייתה מאורסת לו, והיא הייתה משוכנעת שאותו היא אוהבת יותר; אבל היא לא הייתה לגמרי ברורה לגבי הדבר, היא הייתה רק חצי בטוחה בעניין; היא אהבה גם את הגבר השני, שהיה בעלה של חברתה הטובה ביותר, האישה המארחת של מסיבת הפרידה באותו ערב. המארחת, שלא הייתה שלווה לגמרי, אלא די עצבנית, נפרדה מכולם, והאישה הזאת עזבה ביחד עם שאר האורחים, רצה לפני הסוסים, ניצלה, והובאה בחזרה באופן טבעי לגמרי לבית שאותו עזבה לפני זמן קצר. בחקירה נוספת הסתבר שבעבר היה קשר משמעותי בין האישה והגבר השני הזה, בעלה של חברתה הטובה ביותר. פרשת האהבה כבר הגיעה ל"מימדים מסוימים," אפשר לומר, דבר שהסביר את עצבנותה של החברה, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם בקלות. הרופא הביא אותה לנקודה זו בסיפור, אבל היה לו קשה לשכנע אותה להמשיך לספר. בסוף היא הודתה שכשהיא חזרה לעצמה בביתה של חברתה, וחזרה להיות נורמלית שוב, הבעל הצהיר על אהבתו כלפיה. מקרה יוצא דופן, כפי שאתם רואים!

דר' פרויד בחן מקרים דומים, והחקירות שלו שכנעו אותו שהסימפטומים ההיסטריים, שיוחסו ל"טראומה" נפשית, או לפצע נפשי, למעשה נגרמו מאהבה, מודעת או לא. כשהוא בחן את חוויות החיים הוא ראה במקרים האופייניים ביותר שבנסיבות שונות, סיפורי האהבה הללו אולי לעולם לא היו עולים למודעות המטופלת.

כך פרויד השלים את מה שהוא כינה תאוריית הנוירוזה שלו, או התאוריה המינית שלו. הוא ראה שלמיניות היה חלק בכל המקרים האלה. אך דברים כאלה מאוד מטעים. קודם כול, היום יש בכל מקום נטייה לגייס את המין לעזרתך, כפתרון לכל בעיה אנושית. לכן אין להתפלא על כך שרופא שמצא שהמיניות היא גורם במספר מסוים של מקרים של היסטריה ייסד תיאוריה כזאת.

אך מצד שני, מאחר שהפסיכולוגיה האנליטית מבצעת את מחקריה ללא כלים מתאימים, זאת הנקודה בה מתחילה הסכנה הגדולה ביותר. העניין הוא מסוכן, קודם כל מפני שהכמיהה הזו לידע היא כל כך מפתה. היא מפתה בגלל הנסיבות הקיימות היום, ומפני שניתן תמיד להוכיח שהקשר המיני נוכח בצורה זו או אחרת. אך הפסיכואנליטיקן יונג,^[6] שכתב את "הפסיכולוגיה של תהליכים לא מודעים" אינו מסכים עם הדיעה שהתיאוריה של נוירוזה מינית של פרויד מסבירה מקרים אלה. במקומה, יש לו תיאוריה אחרת.

יונג שם לב שלפרויד יש מתנגדים. ביניהם אדם בשם אדלר.^[7] אדלר נקט בעמדה שונה לחלוטין. פרויד בחן מספר גדול של מקרים, והגיע למין כסיבה המקורית (תוכלו לקרוא על כך בספרו של יונג), אך אדלר ניגש לסוגיה מצד אחר, והחליט שצד זה חשוב יותר מזה שפרויד העמיד בחזית התיאוריה שלו.

אדלר – ואני אדבר כאן באופן כללי מאוד – מצא שיש דחף אחר שמשחק בתוך האדם תפקיד חשוב באותה המידה כמו הדחף המיני אותו הדגיש פרויד. דחף זה היה הדחף לכוח, כוח על הסביבה שלך, התשוקה לכוח באופן כללי. ה"רצון לכוח" הוא גם בעיני ניטשה עיקרון פילוסופי, וניתן למצוא מקרים רבים שיתמכו בתיאוריה של האימפולס לכוח בדיוק כמו שניתן למצוא מקרים רבים שתומכים בתיאוריה המינית של פרויד.

אם רק מתחילים לעשות "אנליזה" לנשים היסטריות, כבר מגלים שמקרים כאלה אינם נדירים כלל. נניח למשל שאישה היא היסטרית וסובלת מעוויתות – במקרים אלה עוויתות לב הן נפוצות – וגם כל מיני מצבים אחרים. הבית בסערה, כל הסביבה גועשת, נעשה כל מה שרק אפשר, מזמינים רופאים, מרחמים מכל הלב על המטופלת. בקיצור היא רודה בסביבתה. אדם רציונלי יודע שבמקרה כזה למעשה אין שום בעיה, אפילו אם המטופלות כן סובלות ממצבן. למעשה הן בריאות לחלוטין, אבל הן חולות כשהן רוצות להיות חולות. אפשר לאבחן את מצבן הן כבריאות והן כחולות בו זמנית. כמובן שהן נופלות כשהן מתעלפות עקב עוויתות בלב, אבל בדרך כלל הן נופלות על השטיח, ולא על הרצפה הקשה. אפשר לשים לב לדברים האלה.

התשוקה התת-מודעת הזאת לכוח יכולה להוביל בקלות למצבים היסטריים. אדלר חקר את המקרים שהיו נגישים לו מנקודת מבט זו, ומצא שבכל מקום בו הופיעו סימפטומים של היסטריה, התשוקה לכוח התעוררה איכשהו והגיעה לקיצוניות לא בריאה. יונג אמר לעצמו: "אי אפשר לומר שפרויד טועה. מה שהוא ראה קיים. ואי אפשר לומר שאדלר טועה. מה שהוא ראה קיים גם כן. כך שכנראה לפעמים זה ככה ולפעמים זה אחרת!"

זה הגיוני לגמרי: לפעמים זה באמת ככה ולפעמים זה אחרת. אבל יונג בנה על זה תיאוריה מיוחדת. תיאוריה זו אינה חסרת עניין אם לא לוקחים אותה בצורה מופשטת, כסתם תיאוריה, אלא רואים בה את האימפולסים של זמננו, במיוחד את החולשה ואת הדלות של הידע של ימינו. יונג אומר: יש שני טיפוסים של אנשים. בטיפוס אחד, מפותח יותר הרגש, ובטיפוס השני מפותחת יותר החשיבה.

וכך מדען דגול הגיע לתגלית בעלת משמעות היסטורית. זאת הייתה תגלית שכל אדם הגיוני יכול היה להגיע אליו בסביבתו הקרובה, כי העובדה שיש אנשים חושבים ויש אנשים שמרגישים היא מספיק בולטת. אך למדע יש משימה אחרת. היא לא צריכה לראות שום דבר כפי שהיה רואה אותו האדם הפשוט, וסתם לומר: בסביבה שלנו יש שני סוגי אנשים, אנשים שמרגישים ואנשים שהם אינטלקטואלים – המדע חייב להוסיף לזה משהו. המדע אומר במקרה כזה: האדם שמרגיש דברים שולח את כוחו שלו החוצה אל המימד האובייקטיבי. האדם השני נסוג מפני אובייקט, או עוצר מולו וחושב עליו. הראשון נקרא טיפוס אקסטרוברטי, השני נקרא טיפוס אינטרוברטי. הראשון הוא האדם המרגיש, השני הוא האדם האינטלקטואלי. זאת כבר חלוקה מלומדת, נכון? מקורית, מבריקה, מתארת את העובדות במדויק עד לנקודה מסוימת – אין להכחיש זאת!

ואז יונג ממשיך ואומר: במקרה של הטיפוס האקסטרוברטי (האדם שמעדיף לחיות ברגשות שלו), במיינד התת-מודע שלו קיימים לעתים קרובות מושגים אינטלקטואלים, והוא מוצא את עצמו בהתנגשות בין מה שנמצא במודע שלו לבין המושגים האינטלקטואליים שצפים הנה והנה בתוכו בתת-מודע. ומתוך ההתנגשות הזאת יכולים להופיע כל מיני מצבים, מצבים המאפיינים בעיקר את הטיפוס המרגיש.

במקרה של אלה שמתעסקים יותר עם השכל, אנשי ההיגיון, הרגשות נשארים למטה, נוהרים בתת-מודע, ומתנגשים עם החיים המודעים. החיים המודעים אינם יכולים להבין מה עולה וגועש כמו גל. זהו הכוח של הרגשות התת-מודעות, והיות והאדם לעולם אינו שלם, אלא שייך לאחד משני הטיפוסים האלה, יכולים להופיע נסיבות שגורמות לשכל התת-מודע למרוד נגד המודע, וזה יכול להוביל לעתים קרובות למצבים היסטריים.

עלינו לומר שהתיאוריה של יונג אינה אלה פָּרַפְרָזָה של הרעיון הפשוט של אנשים מרגישים ואנשים חושבים, ואינה מוסיפה דבר לעובדות. אבל מכל זה, עליכם להבין שהאנשים של זמננו מתחילים לפחות לשים לב לכל מיני מוזרויות נפשיות, ומתעניינים מספיק כדי לשאול מה קורה באדם שמפגין סימפטומים כאלה. והם התקדמו לפחות עד לנקודה בה הם אומרים לעצמם: הסימפטומים האלה אינם נגרמים משינויים פיזיולוגיים או אנטומיים. הם כבר התפתחו מספיק כדי להתעלות מעל למטריאליזם הפשוט, בכך שהם מדברים על תופעות נפשיות. כך שזאת בהחלט דרך אחת בה אנשים מנסים לצאת מהמטריאליזם, ולהגיע לידע כלשהו של הנפש.

אך מוזר מאוד, כשמתבוננים בדבר יותר מקרוב, לראות באיזה דרכים משונות מובלים בני האדם על ידי העובדה שאמצעי ההכרה שלהם לקויים. אך עלי להדגיש שהאנשים שמציעים את התיאוריות, או אלה שתומכים בהם, או הקוראים שלהם או בני זמנם, אינם מודעים לכך שהם מובלים. לכן, יש לדבר צד מסוכן מאוד, מפני שכל כך הרבה היבטים אינם נלקחים בחשבון. במיינד התת-מודע עצמו יש בלגן ומהומה, התיאוריות הן אלה שמתרוצצות ותוססות בתת-מודע. זה באמת מוזר. אנשים בונים תיאוריה לגבי התת-מודע, אבל התת-מודע שלהם עצמו תוסס בגללה. יונג עוסק בדבר בתור רופא, וחשוב להתמודד עם שאלות פסיכולוגיות מנקודת המבט הזאת, באופן תרפויטי, טיפולי, ושרבים ישתדלו להעביר את הדבר לתוך החינוך והפדגוגיה. אנו כבר איננו עומדים מול תיאוריה מוגבלת, אלא מול המאמץ להפוך אותה לעובדת תרבות.

מעניין לראות איך מישהו כמו יונג, שעוסק בדבר בתור רופא, וראה כל מיני מקרים, טיפל בהם וכנראה אף ריפא אותם, נדחף להגיע יותר ויותר רחוק. הוא אומר לעצמו: כאשר קיימים סימפטומים פסיכולוגיים חריגים כאלה, חייבים לחפש כדי לגלות אירועים בילדות שעשו רושם כה עמוק על חיי הנפש עד שייצרו השלכות כאלה לאחר מכן. זה מה שמחפשים בעיקר בתחום הזה: תגובות או השלכות מאוחרות יותר של משהו שקרה בילדות. נתתי דוגמא שמשחקת תפקיד חשוב בספרות של הפסיכואנליזה: האסוציאציה בין סוס לסוס.

אך מאוחר יותר יונג פגש בעובדה שבמקרים רבים של מחלה אמיתית, אי אפשר להוכיח, גם אם חוזרים לילדות המוקדמת ביותר, שהמטופל כאינדיבידואל סובל מאיזשהן תגובות מאוחרות כאלה. אם לוקחים בחשבון כל מה שהמטופל חווה, מוצאים את הקונפליקט בתוכו, אבל לא את ההסבר לכך. כך יונג הובל להבחנה בין שני סוגים של תת-מודע: הראשון, התת-מודע האינדיבידואלי, שחבוי בתוך האדם. אם בילדותה האישה קפצה מתוך כרכרה ועברה טראומה מכך, האירוע מזמן נעלם מהמודעות שלה, אבל פועל בתת-מודע. האלמנט התת-מודע הזה (שמורכב מאין-ספור פרטים) מהווה את התת-מודע האישי או האינדיבידואלי. זוהי ההבחנה הראשונה של יונג.

אך הסוג השני של תת-מודע הוא התת-מודע הסופר-פרסונלי, העל-פרסונלי. יונג אומר: ישנם דברים המשפיעים על חיי הנפש שלא נמצאים באישיות, וגם לא בחומר של העולם החיצוני, ולכן יש לשער שהם נוכחים בעולם נפשי.

המטרה של הפסיכואנליזה היא להביא תוכן נפשי כזה לתוך המודע. זאת אמורה להיות שיטת הטיפול: להביא את הכול למודעות. כך הרופא חייב לנסות להוציא מהמטופל לא רק מה שהוא חווה באופן אינדיבידואלי מהלידה הפיזית שלו והלאה, אלא גם כל מיני דברים מלפני לידתו, כל מיני דברים שיוצרים את המהומה בתוכו. אדם שנולד היום חווה בתת-מודע את הסָגָה של אדיפוס. הוא לא רק לומד אותה בבית הספר. הוא חווה אותה. הוא חווה את האלים היווניים, את כל העבר של האנושות. מה שרע בכך הוא שהוא חווה את כל זה בתת-מודע. לכן הפסיכואנליטיקן חייב לומר – והוא אכן מרחיק לכת ואומר זאת – שהילד היווני חווה את זה גם כן, אבל מאחר וסיפרו לו עליו, הוא חווה את זה באופן מודע. האדם חווה את זה היום, אבל הוא רק תוסס בתוכו – במחשבות של האדם האקסטרוברטי, וברגשות התת-מודעים של הטיפוס האינטרוברטי. הוא נוהם שם כמו דמונים.

עכשיו תחשבו על ההכרח שעומד בפני הפסיכואנליטיקן אם הוא נאמן לתיאוריה שלו. הוא יצטרך לקחת את הדברים הללו ברצינות ופשוט לומר שכאשר אדם מתבגר ואולי נהייה חולה בגלל הקשר שלו עם מה שתוסס בתוכו – קשר שהוא אינו יודע דבר עליו – הקשר הזה חייב להפוך למודע, וצריכים להסביר לו שיש עולם רוחי בו שוכנים כל מיני אלים. כי הפסיכואנליטיקן מרחיק לכת עד כדי כך שהוא אומר שלנפש האדם יש קשר עם האלים, אך קשר זה מהווה סיבה למחלה במידה והנפש אינה יודעת דבר עליו.

הפסיכואנליטיקן מחפש כל מיני פתרונות לצאת מהסבך, לפעמים אפילו פתרונות מגוחכים. נניח שבא מטופל שמפגין סימפטום היסטרי זה או אחר, מפני שהוא פוחד מדמון – נניח דמון אש. אנשים בתקופות הקדומות האמינו בדמונים של אש, ראו אותם בחזיונות, ידעו עליהם. לאנשים של היום יש עדיין קשרים איתם (הפסיכואנליטיקן מודה בכך), אבל הקשרים האלה אינם מודעים. אף אחד אינו מסביר שקיימים דמונים של אש, כך שהם הופכים להיות סיבה למחלה.

אך יונג מרחיק לכת עד כדי כך שהוא אומר שהאלים, שבני האדם קשורים אליהם בלא מודע, כועסים ומתנקמים, והנקמה הזאת מופיעה כהיסטריה. אם כן, השורה התחתונה היא זאת: אדם של היום שדמון מתעלל בו במיינד הלא-מודע שלו, אינו יודע שקיימים דמונים, ואינו יכול להגיע לכל קשר מודע איתם כי – זאת הרי אמונה תפלה! אז מה עושה האדם המודרני המסכן, אם הוא נהיה חולה מסיבה זו? הוא משליך אותו החוצה, כלומר הוא מסתכל על איזה חבר שהוא אהב קודם לכן, ואומר: הוא זה שרודף אותי ומתעלל בי! הוא חש שזאת האמת, כלומר יש לו דמון שמענה אותו, ולכן הוא משליך אותו על אדם אחר.

לעתים קרובות, כשהפסיכואנליטיקנים מטפלים במקרה כזה, הם מסיטים את ההשלכה אל עצמם. כך שקורה לעתים קרובות שהמטופלים, במובן טוב או במובן רע, הופכים את הרופא לאל או לשטן.

אתם מבינים שהרופא של היום נאלץ לומר לעצמו: אנשים מיוסרים על ידי רוחות, ומאחר ואף אחד לא מלמד אותם אודות הרוחות, הם אינם יכולים לקחת עליהם בעלות במודע, לכן הם נהיים רוחות מייסרות בינם לבין עצמם, משליכים את הדמונים שלהם החוצה, משכנעים אחד את השני בכל מיני סוגים של שטויות על דמונים, וכו'. וכמה שהפסיכואנליטיקנים רואים זאת כהרסני ניתן לראות במקרה הבא שאותו מתאר יונג. הוא אומר: "יש לי עמיתים שטוענים שהאנרגיות הנפשיות שנובעות מייסורים כאלה חייבים להיות מתועלות לכיוון אחר." נחזור לאחד המקרים הבסיסיים של הפסיכואנליזה. מגיעה מטופלת, שמחלתה נגרמה, על פי הדברים שהיא מודה בהם בפסיכואנליזה, מהעובדה שהיא הייתה מאוהבת לפני שנים רבות בגבר שהיא לא הצליחה להשיג. זה נשאר איתה. כמובן, יכול להיות שהיא מיוסרת על ידי דמון, אבל ברוב המקרים שרופאים בחנו מסתבר שקרה משהו בתת-מודע האינדיבידואלי, שהם משייכים לקטגוריה שונה מהתת-מודע הסופר-פרסונלי. הרופאים מנסים להסיט את הפנטזיה הילדותית הזאת או להתמיר אותה. אם מצליחים לשכנע נפש הצמאה לאהבה להשתמש ברגשות שהצטברו בתוכה לשרות לבני האדם, אולי כמנהלים של מוסד צדקה כלשהו, התוצאה תהיה חיובית. אבל יונג עצמו אומר: "לא תמיד אפשר להסיט את האנרגיה הזאת. לאנרגיות המושרשות בנפש לעתים קרובות יש פוטנציאל מוגדר ספציפי שאי אפשר לכוון אותו לכיוון אחר." אין לי כל התנגדות לאמירה זו, אבל אני רוצה להדגיש שהיא תרגום של מה שהאדם הרגיל מדבר עליו לעתים קרובות ושל האופן בו הוא מתבטא. אבל יונג מתאר מקרה מעניין, ודוגמא טובה לעובדה שאת הפוטנציאלים האלה לא תמיד ניתן לתעל לכיוון אחר.

אמריקאי, אדם טיפוסי של ימינו, אדם שבנה עת עצמו, וניהל בהצלחה רבה עסק שהוא עצמו ייסד, לאחר שהוא התמסר לעבודה שלו והגיע להישגים גדולים, חשב: אני אהיה בן 45 בקרוב, ועשיתי את חלקי! עכשיו אני אנוח. וכך הוא החליט לפרוש, קנה לעצמו אחוזה עם מכוניות ומגרשי טניס, וכל דבר אחר שקשור לזה, ותכנן לחיות מחוץ לעיר ופשוט למשוך את הרווחים מהעסק שלו. אבל אחרי תקופת מה באחוזה שלו, הוא הפסיק לשחק טניס, והפסיק לנהוג במכוניתו, והפסיק ללכת לתיאטרון. הוא הפסיק להנות מהגינות היפות באחוזה שלו, וישב בחדר לבד, ורק חשב על הדברים. כאב לו כאן, ושם, הכול כאב לו. הראש כאב לו, אחר כך כאב לו בחזה, ואחר כך ברגליים. הוא כבר לא סבל את עצמו, הפסיק לצחוק, היה עייף, היה מתוח, היה לו כאב ראש תמידי – זה היה נורא. לא הייתה לו כל מחלה שהרופא היה יכול לאבחן! כך זה קורה הרבה פעמים עם האנשים בימינו, נכון? הם בריאים לחלוטין, ועדיין הם חולים. הרופא אמר: "הבעיה היא נפשית. התרגלת לתנאים שבעסק שלך, והאנרגיות שלך לא מוכנות ללכת במסלול אחר. תחזור לעסק שלך. זאת העצה היחידה שאני יכול לתת לך." האיש הבין זאת, אבל גילה שהוא כבר לא טוב בעסקים! הוא היה חולה שם בדיוק כמו שהוא היה חולה בביתו.

מזה יונג הסיק בצדק שאתה לא יכול להסיט בקלות אנרגיה מפוטנציאל אחד לפוטנציאל אחר, ואתה לא יכול גם לחזור שוב אם נכשלת. האיש בא אליו לטיפול. (אתם יודעים, הרבה אנשים באים לשוויץ לטפל במחלות ובלא-מחלות כאלה!) אבל הוא לא הצליח לעזור לאמריקאי הזה. הבעיה כבר השתרשה עמוק מדי. היה צריך לטפל בה קודם.

אתם מבינים מזה שגם לטיפול בשיטת ההסטה יש קשיים, ויונג בעצמו מביא את הדוגמא הזאת. אנו פוגשים עובדות חשובות בכל מקום, ועם העובדות הללו ניתן להתמודד בהצלחה רק דרך מדע הרוח או האנתרופוסופיה, על פי ידע מדויק. אך העובדות הן שם, ואנשים שמים לב אליהן. השאלות הן שם. אנו נגלה שהאדם הוא ישות מסובכת, ולא הייצור הפשוט שהמדע של המאה ה-19 מתאר. הפסיכואנליטיקן חייב להתעמת עם עובדה מיוחדת מאוד שלא ניתן להסביר אותה דרך המדע של היום. באנתרופוסופיה, ביחד עם המידע שניתן בהרצאות שלי, תמצאו בקלות הסבר, אבל אני יכול לחזור על הנקודה הזאת במקרה ולא תמצאו אותה. לדוגמא, יכול לקרות שמישהו מתעוור כתופעה היסטרית, כלומר העיוורון שלו הינו סימפטום היסטרי. זה אפשרי. ישנם אנשים עיוורים, שיש ביכולתם לראות, ובכל זאת הם אינם רואים – אנשים עיוורים מסיבות נפשיות. אנשים כאלה לפעמים נרפאים חלקית. הם מתחילים לראות שוב, אבל הם לא רואים את הכול. לפעמים אדם כזה מחלים מספיק כדי לראות אנשים, אבל הוא רואה הכול חוץ מאת ראשיהם! אדם כזה הולך ברחוב ורואה את כולם ללא ראש. זה באמת קורה, וקיימים סימפטומים עוד יותר מוזרים.

בכל זה יכול לטפל מדע הרוח האנתרופוסופי, ובהרצאה שנתתי כאן בשנה שעברה^[8] תוכלו למצוא הסבר לחוסר היכולת לראות ראשים של אנשים. אבל הפסיכואנליטיקן של היום פוגש את כל התופעות האלה. וכל כך הרבה עובדות עומדות בפניו, שהוא אומר לעצמו: יכול להיות ממש הרסני כשאדם מתחבר ללא-מודע הסופר-פרסונלי שלו; אבל למען השם (הפסיכואנליטיקן לא אומר "למען השם," אלא אולי "למען המדע"), בואו לא ניקח ברצינות את עולם הרוח! לא עולה בדעתם לקחת את עולם הרוח ברצינות. וכך קורה משהו מאוד מוזר. מעטים שמים לב לתופעות המוזרות שמופיעות בשפע הדברים האלה. אני אזכיר משהו בספר של יונג, שיראה לכם איפה מוצא את עצמו הפסיכואנליטיקן היום. אקרא לכם קטע.

"על פי הדוגמא הזאת" (מדובר בדוגמאות המראות שהאדם מכיל בתוכו לא רק את התכנים של חייו האישיים הנוכחים, אלא גם קשרים מן העבר הרחוק עם כל מיני כוחות דמונים, אלוהיים, או רוחיים, וכו') – "על פי הדוגמא הזאת של הופעת רעיונות חדשים מתוך המחסן של תמונות קדמוניות" – (כאן הוא לא קורא להם "אלים" אלא "תמונות קדמוניות") – "נמשיך לתאר את תהליכי הטְרַנְסְפֶרֶנְס. ראינו שהליבידו, בפנטזיות מוזרות ומזעזעות לכאורה, אחז באובייקט החדש שלו, התוכן של הלא-מודע האבסולוטי." (הלא מודע האבסולוטי הוא הלא-מודע הסופר-פרסונאלי /העל-פרסונאלי, העל-אישי, לעומת הלא-מודע הפרסונאלי, הלא-מודע האישי.) "כפי שכבר אמרתי, ההשלכה הלא-מודעת של התמונות הקדמוניות על הרופא מהווה סכנה להמשך הטיפול, סכנה שאין להמעיט בכוחה." (המטופל משליך את הדמונים שלו על הרופא. זאת סכנה אחת.) "התמונות מכילות לא רק את הטוב והנשגב ביותר מכל מה שהאנושות חשבה והרגישה אי פעם, אלא גם כל מעשה נוראי, מזעזע ושטני שבני האדם מסוגלים לבצע."

חישבו על כך! יונג הגיע מספיק רחוק כדי לקלוט שהאדם מכיל בתוכו את כל הפשעים הכי שטניים, וגם את היפה ביותר מכל מה שהאנושות מסוגלת לחשוב ולהרגיש. אנשים אלה לא יכולים להשתכנע לדבר על לוציפר ואהרימן,^[9] אבל הם מסכימים עם האמירה הקודמת, שאקרא אותה שוב:

"התמונות האלה מכילות לא רק את הטוב והנשגב ביותר מכל מה שהאנושות חשבה והרגישה אי פעם, אלא גם כל מעשה נוראי, מזעזע ושטני שבני האדם מסוגלים לבצע. אם המטופל לא מסוגל להבדיל בין האישיות של הרופא לבין ההשלכות האלו, אז הולכת לאיבוד כל אפשרות להגיע להבנה הדדית, והקשר האנושי הופך להיות חסר תקווה. אבל אם המטופל מתחמק מהסכנה הזאת, הוא נופל למלכודת השנייה – זו של הפנמת תמונות אלה (introjection) , כלומר הוא מייחס את התכונות האלה לא לרופא אלא לעצמו." (ואז הוא עצמו השטן.) "סכנה זו חמורה באותה המידה. בהשלכה הוא מתנדנד ומטלטל בין הערצה מוגזמת וחולנית לבין בוז מלא שנאה כלפי הרופא שלו. בהפנמה, הוא נופל להערצה עצמית מגוחכת או להלקאה עצמית. הטעות אותה הוא עושה כל פעם היא בכך שהוא מייחס לעצמו את התוכן של הלא-מודע האבסולוטי. כך שהוא הופך את עצמו לאל או לשטן. כאן נמצאת הסיבה הפסיכולוגית לכך שבני האדם היו מתמיד זקוקים לדמונים, ומעולם לא יכלו לחיות ללא אלים – חוץ מכמה אישיויות מערביות חכמות ומבריקות במיוחד של תמול שלשום, סוּפֶּרְמֶנים שהאל שלהם מת ולכן הם הפכו את עצמם לאלים, אלים שכלתניים/רציונליסטים קטנים בגודל של כיס, בעלי גולגולות עבות ולבבות קרים."

אם כן, הפסיכואנליטיקן נאלץ לומר: נפש האדם עשויה כך שהיא זקוקה לאלים, שהאלים נחוצים לה, כי בלעדיהם היא נהיית חולה. לכן לנפש היו אלים מתמיד. בני האדם זקוקים לאלים. הפסיכואנליטיקן לועג לבני האדם, כשהוא אומר שכאשר אין להם אלים אחרים, הם הופכים את עצמם לאלים, אבל אלים שכלתניים/רציונליסטים קטנים בגודל של כיס עם גולגולות עבות ולבבות קרים. "הרעיון של אלוהים" (הוא מוסיף) "הוא פשוט פונקציה פסיכולוגית הכרחית של טבע בלתי רציונאלי…"

דרך השיטות של מדע הטבע אי אפשר להגיע יותר רחוק מהתיאור של מושג-אלוהים במונחים האלה! האדם זקוק לאלוהים. הוא צריך אותו. הפסיכואנליטיקן יודע זאת. אבל בואו נקרא עד סוף המשפט:

"הרעיון של אלוהים הוא פשוט פונקציה פסיכולוגית הכרחית של טבע בלתי רציונאלי, שאינה קשורה כלל עם השאלה של קיומו של אלוהים במציאות."

כשקוראים את כל המשפט, פוגשים את הדילמה הגדולה של ימינו. הפסיכואנליטיקן מוכיח לך שהאדם נהיה חולה, וחסר תועלת ללא האלוהים שלו, אבל אומר שהצורך הזה לא קשור בכלל לקיומו או אי קיומו של אלוהים. והוא ממשיך:

"כי השאלה הזאת" (של הקיום של אלוהים) "היא אחת השאלות הכי מטופשות שניתן לנסח. האדם יודע היטב שהוא אינו מסוגל לתפוס את הרעיון של אלוהים, ועוד פחות לדמיין שהוא באמת קיים, או שיכולה להיות התרחשות או תופעה כלשהי שאינה נגרמת מסיבות טבעיות."

כאן אתם עומדים בנקודה בה ניתן לתפוס את הדברים. הדברים נמצאים, דופקים בדלתות הידע. המחפשים גם נמצאים. הם מודים בצורך אבסולוטי, אבל כאשר את הצורך הזה מנסחים בצורת שאלה רצינית, הם רואים בה את השאלה הכי מטופשת שאפשר לשאול.

אתם מבינים, זאת אחת הנקודות בחיי התרבות של היום שממנה אפשר לראות בדיוק את מה שתמיד מתחמקים ממנו. אני מבטיח לכם שבהתבוננות שלהם ובידע שלהם לגבי הנפש, הפסיכואנליטיקנים האלה התקדמו הרבה מעבר לכל מה שמציעה הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה הרגילה של האוניברסיטאות, אבל במובן מסוים הם צודקים כשהם מזלזלים ב"מדע" הנוראי הזה. אבל אפשר לתפוס אותם בקטעים כאלה, שמראים מול מה עומדת באמת האנושות בהשקפות ובעמדות של המדע של זמננו.

רבים לא מבינים זאת. הם אינם מבינים את כוח האמונה בסמכות. מעולם לא הייתה כזו אמונה בסמכות, ומעולם היא לא שלטה במיינד התת-מודע כמו היום. שואלים שוב ושוב: מה בדיוק אתם עושים בתור רופאים כשאתם מטפלים במקרים של היסטריה? אתם מחפשים משהו במיינד התת-מודע שאי אפשר לפתור אותו במודע. כן, אבל ניתן למצוא שוב ושוב בדיוק תוכן תת-מודע שכזה במקרה של התיאורטיקנים. אם מעלים זאת למודעות מלאה, מסתבר שזה בדיוק אותו הדבר שנוהם ומזמזם בתת-מודע של הרופאים המודרניים ומטופליהם. וכל הספרות כה מלאה בו, שכל יום וכל שעה אתה בסכנה שתספוג אותו. ומאחר שאנשים יכולים לקבל מודעות לגבי דברים אלה רק דרך מדע הרוח, רבים פשוט סופגים אותם ללא ידיעתם, נושמים אותם לתוך התת-מודע שלהם, ושם הם נשארים.

הפסיכואנליזה הזאת לפחות הצביעה על כך שיש לקבל את המציאות של הנפש כשלעצמה. הם עושים זאת. אך השטן בעקבותיהם בכל מקום. במילים אחרות, הם לא מסוגלים, וגם לא רוצים לגשת למציאות הרוחנית. לכן לא ייאמן איזה אמירות מדהימות ניתן למצוא בכל מיני מקומות! אך לאנושות היום אין את הדרגה של תשומת הלב שנדרשת כדי להבחין בהן. היינו מצפים שכל קורא של ספרו של יונג ייפול מתחת לשולחן מהכיסא שלו כשהוא קורא משפטים מסוימים, אבל אנשי התקופה שלנו אינם עושים זאת. כך שתחשבו כמה מזה בוודאי מסתתר בתת-מודע של האנושות המודרנית. אך דווקא מהסיבה הזאת, מפני שהפסיכואנליטיקאים האלה רואים כמה נמצא בתת-מודע – והם כן רואים זאת – הם מסתכלים על דברים רבים בצורה שונה מאנשים אחרים. במבוא שלו, יונג אומר משהו, למשל, שחלק ממנו לא רע.

"התהליכים הפסיכולוגים שמלווים את המלחמה הנוכחית, מעל לכול השחיתות המזעזעת של דעת הקהל, ההשמצות ההדדיות, הזעם הבלתי יתואר של ההרס, מבול השקרים, וחוסר היכולת של בני האדם לעצור את דמון החורבן הארור, כולם מציבים בפני עיני האנושות החושבת את הבעיה של הממלכה הכאוטית של התת-מודע, הישנה בחוסר מנוחה. המלחמה הזאת הראתה באכזריות לאדם התרבותי שהוא עדיין בַּרְבָּרִי, ובו זמנית איזה מוט ברזל של ענישה מצפה לו אם שוב ירצה להטיל על שכנו את האחריות על אופיו הפגום שלו עצמו. הפסיכולוגיה של האינדיבידואל מקבילה לפסיכולוגיה של העמים."

ועכשיו בא משפט שגורם לך לתהות מה לעשות איתו.

"מה שהעמים עושים נעשה על ידי כל אינדיבידואל, וכל עוד האינדיבידואל יעשה זאת, גם העם יעשה זאת. רק שינוי בגישה של האינדיבידואל יוכל להביא לשינוי בפסיכולוגיה של העם."

המשפטים הללו, כאשר שמים אותם זה לצד זה, מראים עד כמה הרסנית ההשפעה של החשיבה הזאת. אני שואל אתכם אם הגיוני לומר: "מה שהעמים עושים נעשה על ידי כל אינדיבידואל"? יהיה זה הגיוני באותה המידה לשאול: האם האינדיבידואל היה יכול לעשות זאת מבלי שהעמים יעשו זאת גם כן? זו שטות לומר דברים כאלה, נכון? לרוע המזל, זה עושה רושם אפילו על הוגי דעות בולטים. וסוג זה של חשיבה לא רק אמורה להפוך לתרפיה, אלא גם אמורה להוביל בחינוך. גם זה מתבסס על כמיהה מוצדקת להביא נפש חדשה ואלמנט רוחני חדש לתוך החינוך. אך האם יש לקבל מסקנות שהוסקו דרך שיטות הכרה לא מספיק טובות? אלה השאלות החשובות בימינו.

אנו נחזור לנושא מנקודת המבט של האנתרופוסופיה, ונשפוך אור עליו מעמדה רחבה יותר. אז נראה שעלינו לגשת לנושא באופן הרבה יותר מקיף, כדי להגיע להצלחה כלשהי בהבנת הדברים הללו. אך יש להתמודד איתם באופן מוחשי. את הבעיות שעד כה נחקרו רק בעזרת השיטות הישנות, שאינן מספיק טובות, יש להעמיד באור הידע האנתרופוסופי.

קחו, למשל, את הבעיה של ניטשה. היום אני רק אתן רמז, אבל מחר נבחן בעיות כאלה הרבה יותר לעומק. אנו יודעים כבר מהרצאות קודמות^[10] על המאבק של הישויות הרוחיות למעלה בין 1879-1841; ועל הישויות שנפלו לספירה של בני האדם משנת 1879 והלאה. בעתיד דברים כאלה חייבים לשחק תפקיד כל פעם שבוחנים את חיי האדם. כי ניטשה נולד ב-1844. במשך 3 שנים לפני שהוא ירד לחיים על האדמה, נפשו הייתה במימד הרוחי באמצע המאבק הרוחני. בילדותו של ניטשה, שופנהאואר^[11] עדיין היה בחיים, אבל הוא מת ב-1860. רק אחרי מותו של שופנהאואר התמסר ניטשה ללימוד של כתביו. הנפש של שופנהאואר שיתפה פעולה מלמעלה מעולם הרוח. זה היה הקשר האמיתי. ניטשה קרא את שופנהאואר, ובעוד הוא סופג את כתביו של שופנהאוואר, שופנהאור פעל במחשבותיו.

אך מה היה מצבו של שופנהאואר בספרה הרוחית? מ-1860 במשך השנים בהם ניטשה קרא את ספריו, שופנהאואר היה באמצע המאבק הרוחי שעדיין התנהל במישור ההוא. לכן ההשראה שהוא הביא לניטשה הייתה צבועה במה שהוא עצמו קלט ממאבק הרוחות שבו הוא היה מעורב. ב-1879 הרוחות האלה נזרקו למטה מהשמיים לאדמה. עד 1879 התפתחותו הרוחנית של ניטשה נמשכה בדרכים מאוד מוזרות. בעתיד ההסבר המקובל יהיה שדרכים אלו היו התוצאה של ההשפעה של שופנהאואר ושל ווגנר. בספרי "פרידריך ניטשה, לוחם נגד זמנו", תוכלו למצוא פרטים רבים המעידים על כך. עד אז ווגנר לא השפיע הרבה חוץ מדרך פעולתו על האדמה. כי ווגנר נולד ב-1813. המאבק של הרוחות התחיל רק ב1841. אבל וגנר מת ב-1883, וההתפתחות הרוחנית של ניטשה התחילה להתרחש בכיוון הייחודי שלה כאשר החלה ההשפעה של ווגנר. ווגנר נכנס לעולם הרוח ב-1883, כשהמאבק בין הרוחות כבר הסתיים, והרוחות המובסות הושלכו לאדמה. ניטשה היה במרכז הדברים כאשר הרוחות התחילו לשוטט כאן על האדמה. להשפעה לאחר המוות של ווגנר על ניטשה הייתה מטרה שונה לחלוטין מאשר לזו של שופנהאואר.

כאן מתחילות ההשפעות הסופר-פרסונאליות אך ספציפיות, לא ההשפעות הדמוניות המופשטות שעליהן מדבר הפסיכואנליטיקאי. האנושות חייבת להגיע להחלטה להיכנס לתוך עולם רוח קונקרטי זה, כדי להבין את הדברים שברורים רק אם בוחנים את העובדות. בעתיד, הביוגרפיה של ניטשה תספר שהוא קיבל דחף מאותו ריכרד ווגנר שנולד ב-1813, והשתתף עד 1879 בכל דבר שהוביל לישות המבריקה שאותה תיארתי בספרי: ששופנהאואר השפיע עליו מגיל 16, אבל שופנהאואר היה מעורב במאבק הרוחי שהתרחש במישור העל-פיזי לפני 1879; שהוא נחשף להשפעה של ווגנר אחרי שווגנר מת ונכנס לעולם הרוח, בעוד שניטשה היה עדיין כאן למטה, במקום בו שלטו ישויות החושך.

בשביל יונג זאת עובדה: שניטשה מצא דמון, והשליך אותו על ווגנר. נו טוב… השלכות, פוטנציאלים, טיפוסים אינטרוברטים או אקסטרוברטים – כל המילים המופשטות, אבל שום דבר לגבי מציאויות! הדברים האלה חשובים באמת. אין זאת תעמולה למען השקפת עולם אנתרופוסופית שאיננו אובייקטיביים כלפיה. להיפך, כל דבר מחוץ לאנתרופוסופיה מעיד על כמה השקפת עולם זו נחוצה לאנושות של היום!

——————————————————————————————-

1. "אנתרופוסופיה ומדע הנפש" 5 בנובמבר, "אנתרופוסופיה ומדע הרוח", 7 בנובמבר, "אנתרופוסופיה ומדע הטבע", 12 בנובמבר, "אנתרופוסופיה ומדע החברה", 14 בנובמבר. ↑
2. יוֹזֶף בְּרוֹיֶר (בגרמנית: Josef Breuer;‏ 15 בינואר 1842 – 20 ביוני 1925) היה רופא אוסטרי ממוצא יהודי. פרסומו נבע בין היתר מעבודתו המשותפת עם תלמידו זיגמונד פרויד – "מחקרים בנושא היסטריה". מומלץ לגבי האישים המוזכרים בהרצאה זו להיכנס לויקיפדיה ולקרוא אודותיהם בהרחבה. ↑
3. "הפסיכולוגיה של תהליכים בלתי מודעים", מאת קרל יונג, ציריך, 1917. ↑
4. זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud, נולד זיגיסמונד שלמה פרויד, Sigismund Schlomo Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים. ↑
5. ז'אן-מרטן שארקו (בצרפתית: Jean-Martin Charcot;‏ 29 בנובמבר 1825 – 16 באוגוסט 1893) היה רופא, נוירולוג ופסיכיאטר צרפתי, שזכה לפרסום עולמי כחוקר ומורה בתחומי הנוירולוגיה והפסיכולוגיה. ↑
6. קרל גוסטב יונג (בגרמנית: Carl Gustav Jung)‏ (26 ביולי 1875 – 6 ביוני 1961) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי, מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד וזה שהיה אמור לרשת את כיסאו. נמנה עם קבוצת מניחי היסודות לפסיכולוגיה המודרנית. בצד פרויד ואלפרד אדלר, היה יונג ממנסחי התורות הפסיכולוגיות הגדולות, אשר הטביעו את חותמן לא רק על תחום הפסיכותרפיה, אלא לא פחות מכך על הפילוסופיה, על האמנות, על פרשנות ההיסטוריה ועל מדעי ההתנהגות לתחומיהם. ↑
7. אלפרד אדלר (בגרמנית: Alfred Adler;‏ 7 בפברואר 1870 – 28 במאי 1937) היה רופא יהודי אוסטרי, ומייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. ↑
8. 5 באוגוסט 1916, בדורנאך ↑
9. ראו "השפעות לוציפריות ואהרימניות בקשר שלהם לאדם", 1918. ↑
10. הרצאות שניתנו בדורנאך, ב-14, 20, 21, 26, 27, 28 באוקטובר; ב-2, 3, 4, בנובמבר 1917. ↑
11. ארתור שופנהאואר (גרמנית: Arthur Schopenhauer;‏ 22 בפברואר 1788 – 21 בספטמבר 1860) היה פילוסוף גרמני, בעל השקפות פציפיסטיות וקוסמופוליטיות, שתורתו שימשה כשלב חשוב בהתפתחות הפילוסופיה האי-רציונלית. מהתומכים המוכרים ביותר בגישה האנטי-נטליסטית ובהפסקת המשכיות המין האנושי. ↑