רודולף שטיינר

GA184

הרצאה מספר 1 

השילוש של החלל והאחדות של הזמן

דורנאך, 20.9.1918

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

ידידיי היקרים, לעיתים קרובות דיברתי בפניכם כיצד הנפש האנושית השתנתה במהלך ההתפתחות של המין האנושי, איזה קוצר-ראייה זה להאמין שההרכב של הנפש המודרנית ניתן להבנה אם לא מתבוננים לאחור לשינויים השונים שהיא עברה דרכם. אנו מתבוננים לאחור – אינני צריך לסכם זאת – לתקופות השונות ביותר של התפתחות האדמה. במיוחד אפיינתי לעיתים קרובות את התקופות הפוסט-אטלנטיות כדי להראות כיצד ההרכב של הנפש האנושית השתנה בהתמדה. כשאני מדבר על דברים שכאלה צריך להציג זאת מהמופשט לממשי. צריך לנסות לתת תשובה בהירה ככל האפשר לשאלה: מה היה הטבע של הנפש האנושית בעידנים עתיקים? אנו מביטים לאחור לעידנים רחוקים שבהם – ואת זה אפשר לומר ביותר מאשר במשמעות מושאלת – המורים האלוהיים עצמם לימדו את האדם אודות המסתורין המקודש של הקיום. אנו יודעים שמתקופה קדומה זו והלאה האדם למד על מסתורין זה של הקיום בדרכים שונות ומגוונות. מתקופה לתקופה תפיסת הנפש האנושית נהייתה למעשה שונה יותר ויותר.

התפיסות והרעיונות שיש לנו היום, אשר חיים בנו ואשר אנו מציבים בכל רגע בתוך מילים, חיו גם במצבים מוקדמים יותר של נפשנו אבל בדרך מאוד שונה. רבים מהרעיונות הרגילים ביותר שלנו חיו באופן שונה למדי. היום אני אדבר על מה שהם מן הסתם המושגים הרגילים ביותר, שני מושגים החיים בנפש האדם. אנשים מצביעים עליהם בכל רגע מתוך מחסן המילים שלהם, אבל הם חיו בנפש האנושית בזמנים קדומים באופן שונה מאוד. אני אדבר על שני מושגים: חלל וזמן.

חלל עבור האדם המודרני הוא הדבר המופשט ביותר שניתן להעלות על הדעת. מה בעיקר מדמיין האדם על החלל? שלושה מימדים עומדים בזוויות נכונות אחד לשני – או אם מישהו קורא ספרי פילוסופיה: המצב של שלוחה של אובייקטים פיזיקאליים – או שיש עדיין הגדרות אחרות של חלל. אבל כל זה – חישבו כמה פרוזאי, קר ומופשט כל זה! שלושה מימדים בזווית ימנית אחד לשני, או אפילו כל מה שיש לגיאומטריה לומר אודות החלל – איזו הפשטה מפחידה, כמה פרוזאית ונגועה בדלות, כה נגועה בדלות שהחלל כולו – וכך גם הזמן – נהיה עבור קאנט לצל דמיוני, רק צורה של תופעה חושית שניתן להעלות על הדעת. הפשטה זו, חלל, שעליו האדם המודרני יודע אך מעט יותר מזה שיש לו אורך, רוחב וגובה, הפשטה זו, חלל, נתפס באופן שונה מאוד בעבר הרחוק וכיום עדיין קיים משהו – עבור אנשים רגישים במיוחד – שהוא רק שריד. לא צריך ללכת כה רחוק. במאות השישית, השביעית והשמינית שלפני הכריסטיאניות אדם היה לבטח אומר שהחלל, כפי שנחווה אז, היה שונה מאוד עבור הנפש האנושית מן ההפשטה הפרוזאית שיש לאדם בן ימינו. אפילו בתקופה היוונית הקדומה כאשר הנפש חוותה חלל, היא חשה שזה משהו שעימו היא מאוחדת בחיות. היא חשה עצמה ממוקמת בתוך משהו, ממוקמת בתוך החלל.

היום לרוב יש לאדם שריד במובן של עמידה עם אישיותו, האנושי העצמי שלו בתוך החלל. אבל האדם בעת העתיקה חווה יחס משמעותי של עצמו ליקום, אם הוא הביט מעלה וּמטה, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. התחושה החיה שמישהו חווה כאשר בזמנים עתיקים הוא דיבר על מעלה ומטה, על ימין ושמאל, על קדימה ואחורה, יש לה רק מעט עם שלושת המימדים המופשטים שלנו, שאין להם תפיסה אחרת כלל מאשר עמידה בזוויות נכונות אחת לשנייה. איזה תפיסה מונוטונית זוהי דרך הנצח, אם אדם אינו עושה דבר, אלא עומד בזוויות ישרות אחת לשנייה כמו בשלושת המימדים של הגיאומטריה.

מעלה ומטה: זה היה משהו חי כאשר בזמנים עתיקים האדם עדיין חווה כיצד הוא היה קודם כל ילד קטן ורומם את עצמו מלמטה למעלה, כאשר הוא חש כיצד מהלך החיים מכיל פתיחה בכיוון של מטה ומעלה. מהלך החיים כולל בתוכו את החוויה של הכיוון של מעלה ומטה. מישהו רק מתרחק מרחק קטן מהאדם (אלא אם הוא חי בתקופה האהרימנית של אווירונים, או בתקופה האטלנטית אבל שם זה לא היה גבוה מאוד מעל האדמה – אתם יודעים על כך מהתיאור שלי של אטלנטיס), בחיים נורמליים מישהו מטייל מעלה מהאדמה בצמיחתו רק מרחק קטן מאוד ואז הוא חווה מעלה ומטה, וההיפך של מעלה ומטה. אבל היפוך זה נחווה בזמן העתיק כניגוד של העולם של התודעה והעולם האובייקטיבי – של עולם ההכרה וחוסר ההכרה. זו היתה חוויה עמוקה כאשר מישהו הרגיש מעלה ומטה. מעלה, יותר ויותר למעלה מגיעים העולמות האלוהיים, למטה העולמות המנוגדים לאלים, והאדם ממוקם בין הלמעלה ללמטה.

אפשר למצוא עדיין שרידים של התודעה של מעלה ומטה אפילו כה מאוחר באדם כמו גתה (אתם רק צריכים ללמוד את ”פאוסט” שלו). כתוספת ללמעלה ולמטה האדם חש את ימין ושמאל. היום אנו צריכים להשתמש בהפשטות אם אנו מדברים על ימין ושמאל. לאדם בעת העתיקה החיים בימין ובשמאל היו חוויות ממשיות. אפשר לומר עולם מקורי של התבוננות. למעלה ולמטה זהו קו מאינסוף לאינסוף או מהמודע לבלתי מודע. ימין ושמאל: עם התנסות בימין ובשמאל האדם חווה את הקשר שבעולם בין מחשבה לדמות, בין חוכמה לצורה. אתם רק צריכים למתוח ציר של סימטריה, מה שהוא שמאל וימין נותן ביחד את הצורה ואינכם יכולים להרכיב את הימין והשמאל בלי לעשות זאת בהחלטיות, מבלי לשייך את האחד לשני.

אם למעלה ולמטה מצביע על היחס המסתורי של האדם לעולם הרוחי ולעולם החומרי, אז החוויה של ימין ושמאל ביחסו אל העולמות מתפשטת החוצה בצורה. ועל ידי שיוך הצורה בימין ובשמאל אחד לשני, נותנים לחוכמה לגבור בצורות המאורגנות באופן סימטרי בימין ובשמאל, הוא חווה את עצמו ביסוד השני של החלל. ניסיון זה של ההיגיון בצורה, של חוכמה בצורה על כל השינויים האפשריים, הרגשה זו של האני העצמי בתוך הרמוניה זו של חוש וצורה, של חוכמה וצורה, נחוותה על ידי האדם בעת העתיקה כמו מה שהיום נחווה כמימד שני מופשט.

הלמטה והלמעלה, הימין והשמאל שייכים למישור השטוח, לפני השטח שאין להם קיום עבור החושים הדורשים עובי, אשר דורשים לפני ואחרי אם הם קיימים ביסוד של תפיסה-חושית.

ובחלק שלישי זה של קדימה ואחורה, האדם בעת העתיקה חש בכניסה של החומרי לתוך הרוחי (ראו תרשים) את הלמעלה ולמטה, שמאל וימין הוא חווה עדיין כמשהו רוחי. לא היה יכול להיות לזה קיום חומרני אם משהו הוא רק למעלה ולמטה, ימין ושמאל – זו תמונה טהורה, צריכה להיות תמונה טהורה בחלל. זה נהיה חומרני רק דרך עובי. בזמנים העתיקים האדם חש בחיות שבצמיחה הוא עושה כמה צעדים מעלה מפני האדמה בכיוון למעלה ולמטה. הוא הרגיש את זה בהליכה, הוא היה יכול לנוע בחופשיות כשהיה ביסוד של רצונו: קדימה ואחורה, באמצע עמדה התנועה החופשית לגמרי לימין ולשמאל בעודו עדיין עומד.

האדם בעת העתיקה חווה בישותו ניגוד משולש זה כממוקם בתוך הכל. מה שנשאר עדיין ביחס לימין ולשמאל, הפסיעה לתוך העולם ביחס לקדימה ולאחור, התנועה ההדרגתית מלמטה למעלה בכיוון של הלמעלה למטה. זה היה הניסיון של האדם בזמנים העתיקים. בחוותו את הלמעלה והלמטה הוא הרגיש אורג ביקום את כל מה שהיום אנו מכנים אינטליגנציה, את החשיבה של היקום. כל מה ששולט ביקום כאינטליגנציה היה שזור בחלל עם הרעיון שלו של מעלה ומטה, ומאז שהיה יכול לחלוק באינטליגנציה זו של העולם דרך צמיחתו מלמטה מעלה, חש האדם עצמו אינטליגנט. ההשתתפות בלמעלה ובלמטה היתה באותו זמן השתתפות באינטליגנציה הקוסמית. והשתתפות בימין ובשמאל, בשזירה של חוש וצורה, של חוכמה וצורה, זו היתה עבורו הרגשה של אריגה דרך העולם. והוא נשאר רגוע ושליו, סוקר את העולם, זה היה עבורו איחוד של רגשותיו שלו עם ההרגשה האוניברסלית. צעדיו דרך החלל בכיוון קדימה או אחורה היו התבהרות של רצונו, המיקום של עצמו, עם רצונו שלו, בתוך היקום, הרצון האוניברסלי. הוא חש שחייו שלו ארוגים עם הלמעלה והלמטה, הימין והשמאל, הקדימה והאחורה. ההכרה וחוסר ההכרה: למעלה ולמטה. חוכמה וצורה: ימין ושמאל. רוח וחומר: קדימה ואחורה. כזו היתה חווייתו של האדם בעת העתיקה.

באותו זמן הוא חווה את הבלתי מוגדר – אם אומר זאת באופן המוני – כאשר אדם עומד על ראשו אז מה שלמטה הוא למעלה ומה שלמעלה למטה. כך גם כן זה עבור אוסטרליה וניו זילנד, ואם אדם מחשיב את עצמו כשייך לאדמה, הלמטה הוא למעלה והלמעלה נמצא למטה. אפשר גם לדמיין דרך כמה עובדות אלו או אחרות שמה שבאופן נורמלי נמצא בימין עכשיו הוא מקדימה, ומה שבאופן נורמלי בשמאל נשאר מאחורה. כיוונים אלו הם כה חיים ואורגים בחלל ובמידה מסוימת אי אפשר להבחין בהם, הם ארוגים זה בזה. האדם בעת העתיקה חש כאילו הוא חווה את עצמו בחלל המחולק לשלושה עם האלוהות המושלת בשילוש. במשך הזמן האלוהות המושלת בחלל כיוונה את האדם אל האלוהי.

הוא חווה – ומה שאני אומר כעת נחווה למעשה – הוא חווה בחלל את הביטוי האלוהי, המושל בסגנון המשולש. זו היתה תמונה שלו של האל המשולש: האב, הבן והרוח או במונחים אחרים מה שהיה ידוע כשלושת המרכיבים של האל. השילוש עם כל איכויותיו נחווה כהשתקפות כאשר האדם בעת העתיקה חווה בחיות את שלושת הממדים של החלל.

וכמו שבהיבט מסוים מחסור בבהירות יכול לגבור על הלמטה ולמעלה, כמו שימין ושמאל יכולים להיות גם קדימה ואחור כך בנסיבות מסוימות אי ביטחון יכול להיכנס לתוך יחסים הדדיים של אל, בן ורוח. בתחום של החולף, התחום של החלל, האדם חווה את התחום המשולש, לא באופן מופשט או באופן גיאומטרי כפי שאנו עושים. וכפי שהוא חווה באופן מוחשי כיצד האלוהי חווה את עצמו בחלל באופן חולף, הוא משייך את החולף ליסוד של משך הזמן. החלל התלת-מימדי נהיה עבורו לדימוי המשתקף של הרוחיות התלת-מימדית.

האידיאה של האדם בעת העתיקה היתה בערך: אם אני חי כאן למטה על האדמה אני חי בשילוש של החלל, אבל זוהי עבורי ההוכחה המשתקפת של הטבע המשולש של המוצא האלוהי של העולם.

היום החלל נהיה להפשטה ורק מספר אנשים מקבלים את מימדי העומק, מימדי העובי, כלומר, את הלמעלה והלמטה, הקדימה והאחורה, או את מימדי המישור של ימין ושמאל. אפילו בקרב הפילוסופים אפשר למצוא רק מעט ממה שנחווה. אבל עדיין יש כמה מעטים המשקפים דברים ולא ישנים לגמרי ומבינים שמימד-העומק באמת צומח בהתבוננות התת-מודעת המונחת לא רחוק מתחת למה שמודע. אנשים עדיין חשים את העומק, אבל זהו שריד הצללים האחרון של חוויית החלל. בדת המערבת הבנת האחדות של האל יש עדיפות של הבנת השילוש. הבנה של אחדות האל יש לה מוצא דומה לזה של הטבע המשולש של האל דרך החלל.

ידידיי היקרים, מדע הרוח מחפש את האינפורמציה שלו מתוך העובדות האלוהיות עצמן. אנשים פשוטי מוח באים ואומרים שאין הוכחה חיצונית לזה או לזה. טוב, עברנו דרך רבה מאוד. אני יכול עדיין להתייחס לדברים רבים, אבל לא זה יעסיק אותנו היום. אני רק אצביע על כך שזה בעיקר הטבע הבלתי מדעי של המדע המודרני, או איך שמכנים אותו, אם האמת אינה יכולה להימצא. רק דבר אחד אני אומר, וזאת תהיה הוכחה חיצונית לעובדה שהאדם בעת העתיקה הבין באותה דרך שאותה תיארתי היום. מדוע הרבנים בעת העתיקה קראו לאלוהים גם חלל? בגלל שבזמן מוקדם, גם ביהדות, הם חשו את מה שהראיתי לכם היום בנוגע למין האנושי. אם המדע באמת יכול לחשוב בתחומים שונים אזי הוא יוכל למצוא אינספור חידות אשר באותו זמן הם הוכחה אמיתית, הוכחה חיצונית של מה שמדע הרוח מוצא בעובדות הרוחיות. אחד מהשמות עבור האל בקרב הרבנים הוא חלל. חלל ואל מצביעים על אותו הדבר.

לאחדות של האל יש מוצא דומה לזה של השילוש האלוהי. זה קשור עם הניסיון החי של הזמן. הזמן גם כן לא היה הפשטה לאדם בעת העתיקה כפי שהוא עבורנו היום. אבל הניסיון הממשי של הזמן אבד מוקדם יותר מאשר הניסיון הממשי של החלל. אם אדם קורא את אפלטון או אריסטו היום עם הבנה אמיתית, ולא באופן שבו מורים רבים קוראים – טוב, לעיתים קרובות ציטטתי את ההערה שנכתבה על ידי הבל ביומנו היכן שאפלטון שהתגשם מחדש יושב לפני המורה כתלמיד, והמורה קורא דיאלוג של אפלטון עם כיתתו ואפלטון שהתגשם מחדש מקבל ציון נמוך ביותר. הבל ציין זאת ביומנו. אדם הקורא את אפלטון ואריסטו היום, לא כפי שזה נעשה לעיתים קרובות על ידי המורים, אלא עם הבנה באמת עמוקה, מוצא שהרגשה זו עבור החלל היתה עדיין מלאה בחיים במאות השישית, השביעית והשמינית שקדמו לכריסטוס. זה היה כבר צללי אצל אפלטון ואריסטו, והניסיון חי בחוזקה בתקופה הפוסט-אטלנטית השנייה של פרס העתיקה היכן שצמרמורת קרה נוצרה בקרב, למשל, התלמידים של זארטוסטרא, אם מישהו דיבר אליהם על הזמן כקו הרץ מהעבר לעתיד. הוא רץ בצורה אחידה, אבל לא עשה דבר מלבד לרוץ מהלכו מהעבר אל העתיד.

ושוב בגנוסיס היתה קיימת תחושה יותר צללית – שבקושי אפשר להכיר בה – עבור הטבע החי של הזמן. הם לא דיברו על קו הרץ מהעבר לעתיד אבל הם דיברו על אאונים, הבוראים שהיו שם מוקדם יותר ומהם המאוחר יותר נבע, היכן שאאון אחד עבר הלאה לאימפולס של יצירת האחרים. דמיינו את הזמן בתמונות, כך שברציפות באו ההיררכיות ושבישות הקודמת תמיד ניתן האימפולס לזה שבא אחריו. הבא אחריו היה תמיד, כפי שהיה, מובא קדימה על ידי זה שקדם לו, הישות שקדמה סגרה על הבא אחריו. אדם מביט לישות שקדמה לו, כאלוהית יותר מזו שירשה את מקומה. האדם חווה ”מאוחר יותר” כפחות אלוהי, ”ומוקדם יותר” האדם חווה כאלוהי יותר. מבט זה לקראת השינוי באבולוציה מהאלוהי לבלתי-אלוהי נכלל בהתנסות החיה של הזמן. כל דבר יתפרק לחלקים אם הוא לא יארוג את האלוהי והלא-אלוהי לאחדות. זה זהה להפשטות המודרניות שלנו של העבר והעתיד.

אך בתמונה זו של הזמן, אם נסתכל לאחור “לימים העתיקים” האדם חווה את הדימוי של האל כאחדות. בדיוק כמו חלוקה-לשלוש, חלל משולש נחווה כמו הדימוי של השילוש של האל, כך היה זמן שנחווה כדימוי של השילוש של האל, כך היה זמן שנחווה כמו האחדות של האל. הבסיס של המונותיאיזם נח בחוויית-הזמן העתיקה, הבסיס לקבלת השילוש מונח בחוויית-הזמן העתיקה. כך ההרכב של נפש האדם השתנה, כך מה שהיה פעם מלא חיים נהיה מופשט ויבש. ככל שזה נשמע פרדוקסלי: לאדם המודרני לבטח יש תמונה מופשטת כאשר הוא מדבר על חלל והוא מדמיין או כך אני מאמין – יחסים חיים כאשר הוא מדבר על ידיד. אבל מוחשיות זו, ניסיון יסודי זה, אשר היום קיים מחבר לחבר, עדיין הוא מופשט בהשוואה להתנסות האינטנסיבית של היקום שהיתה לאדם בעת העתיקה כאשר חווה את החלל והזמן, אשר בשבילו היו הדימוי של האחדות והשילוש של האלוהי.

כך נהיינו יבשים ומופשטים ביחס לחלל ולזמן, ומשהו אחר צריך לקחת את מקומם, משהו שאנו צריכים לחוות שוב, שצריך להבין באופן יותר ויותר פנימי. אנו צריכים ללמוד להרגיש את הדואליות העומדת כניגוד בעולם שעליו דיברתי במשך השבועות האחרונים.

ידידיי היקרים, חישבו לרגע שמישהו היה רואה רק את פני השטח הגליים של המים. פני המים, המסולסלים, המעלים אדוות הם למעשה קו מופשט. מהו הממשי? יש למטה, המים, יש למעלה, האוויר. ומתוך השניות אוויר ומים, בשיתוף פעולה של כוחותיהם, שם מופיעה האשליה, המאיה, אדוות פני המים. אבל כזה הוא עולמנו עם פני השטח הגליים, כאלה גם כן הם אנו כבני אדם אם אנו מביטים בעצמנו רק כשאנו מביטים בתוך המאיה. אם אנו מביטים בעצמנו במציאות אז גם כאן אנו צריכים לראות: למטה, המים, מעל, האוויר.

מתחת למים – אנו רואים זאת אם אנו מביטים באבולוציה חולפת, כפי שהבאתי זאת לפניכם לאחרונה, היכן שהאדם התפתח באופן כזה שמה שהוא יכול לקבל כילד הוא יתפוס רק כאדם זקן. מה שהוא מקבל בגיל הבגרות המינית, הוא יודע במידת מה מוקדם יותר, אבל עדיין רק לקראת גיל מבוגר. אני מתאר את מהלך חיי אנוש, היכן שרק בגיל מבוגר האדם תופס בעצמו את מה שהוא היה בילדות ובנעורים. החיים רצים לכאורה, אבל במציאות על פני השטח, אני אומר שאולי אדם אינו צריך פרספקטיבה שכזו היום עבור חיים על פני השטח אלא בשביל למות. ישנו המושג של למטה, וההשתייכות אליו, הרעיון של למעלה האמיתי מעל לאיזור של משך הזמן. דיברתי על איזור זה בהרצאה מן הזמן האחרון,^[1] היכן שהאדם אינו מתפתח. אך את מה ששייך למשך הזמן של כל חייו מהלידה ועד למוות, הוא אינו יכול לתאר היום בשזירה יחדיו של הלמטה והלמעלה, אם אינו מתאר את הלמטה הזה כמבשר התקבעות, התקשות. ואם אינו מבין את הלמעלה ששם קיים איום ההתמוססות, ההיהפכות לרוחי – אם איננו מפתחים את ההרגשה עבור הניגוד: האלוהי – הלוציפרי והאהרימני. לאדם של פעם היה משהו חי בנפשו כאשר הוא דיבר על ניסיון-החלל שלו. ניסיון-הזמן שלו. האדם של האדמה העתידית צריך לפתח מושגים פנימיים, אימפולסים פנמיים מייצגים: אהרימניים לוציפריים – אלוהיים.

—————————————————–

1. 15.9.1918 ↑