העולם כתוצר של פעילות איזון
רודולף שטיינר
הרצאות שניתנו בדורנאך ב – 20,21,22.11.1914
GA158
תרגם מאנגלית: עלי אלון
ציור הכריכה ועריכה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
[בספר מופיעות הערות רבות נוספות]
הרצאה שלישית – 22.11.1914
מההרצאה הקודמת יהיה לאל ידכם לראות שעצם תבניתו של גוף האדם מהווה תוצאה של פעילות דו-כיוונית של כוחות לוציפריים ואהרימניים. בתקופה הנוכחית, חשוב במיוחד לאדם להכיר בפעילות ההדדית הזאת בין הכוחות הלוציפריים והאהרימניים; כי על ידי הכרה כזאת אפשר יהיה ללמוד בהדרגה להבין את הכוחות הפועלים מאחרי המאיה החיצונית של הוויית הקיום. יודעים אנו היטב שאין לנו כל סיבה לשנוא את אהרימן או לפחד מלוציפר, כי כוחותיהם מזיקים אך ורק בפעילותם מחוץ לספירה אליה הם שייכים. דיברנו בנושא זה ('סודות הסף'- יצא בעברית בהוצאת חירות) במינכן במשך זמן מה אשתקד. ואף נתנו הנחיות בכיוון זה בהרצאות כאן בדורנאך. כשראינו, בזמן הפגישה הקודמת, שהגוף המרחבי הפיזי של האדם חב את תבניתו לפעילותם ההדדית של הכוחות הלוציפריים והאהרימניים – עסקנו באלמנט חיצוני ביותר של חיי אנוש בהם ממלאים חלקם לוציפר ואהרימן. מתקרבים אנו מעט יותר לטבעו הפנימי של האדם בעוברנו מן הגוף הפיזי לגוף האתרי.
אפשר להסתכל על הגוף האתרי כמעצבו של הגוף הפיזי. בתשתית גופנו הפיזי, ומושרש בד-בבד בכל העולם האתרי, מצוי אורגניזם אתרי זה בתנועה פנימית מתמדת. כבגוף הפיזי, פעילים אף כאן הכוחות הלוציפריים והאהרימניים. האדם כישות אתרית – וחשוב הדבר להכיר בעובדה זו – ממוקם אף הוא במשזר ההדדי של כוחות אלה.
על-מנת למקד את לימודנו בשאלה זו, הבה ונפנה את תשומת לבנו לשלוש הפעילויות היסודיות של ישות אנוש בהן אין האדם ישות אנושית פיזית. מתייחס אני לפעילויות הרצייה, הרגישה והחשיבה.
כל עוד מתבוננים אנו באדם מבחינת גופו הפיזי לבדו, אין אנו רואים כמובן רצייה, רגישה וחשיבה אלה. אכן, רק בקלסתרו [פיזיוגנומיה] או בהצגתן של מחוות מסוימות וכיו"ב, נותן לנו הגוף הפיזי סימן כלשהו של המצוי בטבעו הפנימי של האדם. הגוף האתרי המצוי בתנועה מתמדת, נותן ביטויו באורח מתמשך והולך לחשיבתו, רגישתו ורצייתו של האדם.
המדע המסווג כחיצוני בלבד מוצא עצמו בקשיים כשיש לסקור פעילויות אלה של נפש אנוש. אם תלמדו את התורות השונות של הפילוסופיה תמצאו שהאחת נותנת זכות קדימה לרצון ורעותה לחשיבה; וישנן אחרות הרואות ברגש את הכוח החשוב ביותר באדם. אך ביחס לשאלה כיצד מתלכדות באדם החשיבה, הרגישה והרצייה על מנת להוות שלמות – לבעיה זו אין אף אחד מן הפילוסופים של הזמנים המודרניים שיכול להציע פתרון. אי-יכולת זו לעצב מושג נכון אודות הזיקה שבין החשיבה, הרגישה והרצייה בחיי הנפש דומה לקושי שמישהו עשוי להתנסות בו כאשר, על מנת להתייחס כראוי לעולם הסובב אותו, מתחיל לעצב השגה בהירה לגבי האדם כפי שזה מופיע בעולם החיצוני. אין אנו יודעים יותר – כך אומרים הפילוסופים – אם לנפש אנוש ממהות טבעה אופי של רצייה או של רגישה או של חשיבה. דומה הדבר בדיוק כאילו היה מישהו אומר: "אין לי כל מושג מהו האדם בעצם. איש אחד מביא לי ילד בן חמש ואומר: הרי לך אדם! בא איש שני ומצביע לעבר ישות גבוהה יותר הקרויה 'ישות בגיל הביניים'. ולבסוף בא שלישי ומראה לי ישות שונה לחלוטין שפניה מקומטים ושערה מאפיר. ועתה איני מתמצא כדי לדעת מהי הישות הקרויה 'אדם' כי הראו לי שלוש ישויות שונות בתכלית שלכולן שם זה." כמובן שהחשיבה הנכונה היא ששלושתן מהוות 'אדם'. האחד צעיר מאוד, השני מעט קשיש יותר והשלישי זקן לגמרי. שונים הם מאוד בהופעתם, אך בנוטלנו את שלושת הגילים יחדיו רוכשים אנו ידע אודות האדם. כך הדבר לגבי רצייה, רגישה וחשיבה. גם בזה השוני הוא של גיל. הרצייה הינה אותה פעילות נפש כחשיבה, אלא שהרצייה מהווה עדיין ילד. כשהיא גדלה מעט, היא נעשית לרגישה ובהיותה זקנה למדי מהווה היא את החשיבה. העניין נעשה קשה להבנה עקב העובדה שהגילים השונים שוכנים יחדיו בנפשנו בשלוש פעילויות אלה.
הסברנו בהזדמנויות אחרות (ויכולים אתם לקרוא על כך בספרי סף עולם הרוח[1]), שכאשר עוזבים אנו את העולם הפיזי אנו באים לעולם בו שורר חוק השינוי במקום חוק ההתמדה או חוק הקביעות. שם הכל בשינוי ללא הרף; הזקן יכול להפוך לצעיר ולהיפך. כך עשויות להופיע באותו עולם – ואכן נראות בו שלוש הפעילויות כאחת בעת ובעונה אחת – כרצייה צעירה וכרצייה קשישה יותר (כלומר, הרגישה) ובד-בבד אף כרגישה קשישה למדי (כלומר, חשיבה).
הגילים השונים באותו עולם מתמזגים זה בזה, הכל בר-תנועה. כך הדבר בהתייחס לגופו האתרי של האדם. שינויים אלה אינם יכולים להתהוות כך פשוט מעצמם. ראשית כל, פעילות נפש אחת ובלתי משתנית אינה מגיעה כלל למודעות בחיים הרגילים. אנו בלתי מסוגלים לחלוטין להביא דבר כזה לתודעתנו. אם נחשוב על הגוף האתרי בתדמית זרימה – כי עלינו לרכז בגוף האתרי את התבוננויותינו – כי אז חייבים אנו לומר שזרימה זו של פעילות נפש אינה באה כלל לתודעתנו בחיינו; אך לתוך זרימה זו, לתוך תנועה מתמדת זו, של הגוף האתרי השוטפת בזרם הזמן, נכנסת פעילות לוציפרית ואף אהרימנית. לפעילות הלוציפרית תוצאה המשפיעה על היות הרצייה צעירה. כשזורמת פעילות נפשנו על ידי פעילות לוציפרית מהווה התוצאה רצון. כששוררת הפעילות הלוציפרית, כאשר לוציפר מסב לכך שכוחו יהיה מוחש בנפש, כי אז פעיל בנו הרצון. ללוציפר השפעה מצעירה על הזרימה כולה של פעילות נפשנו.
לעומת זאת, כאשר מביא אהרימן את השפעתו לשרור בפעילות נפשנו, מקשה הוא את זו, היא מזדקנת, והתוצאה היא – חשיבה. החשיבה, כלומר, היות מחשבות והחזקתן – היא בלתי אפשרית לגמרי בחיים הרגילים, אלא כשמסב אהרימן את השפעתו בתוך גופנו האתרי. איננו יכולים להמשיך בחיי נפשנו, כשבא הדבר לידי ביטויו בגוף האתרי, בלעדי אהרימן או לוציפר. אילו פרש לוציפר כליל מגופנו האתרי, לא היה לנו דבר כדי להלהיב בו את רצוננו. אילו פרש אהרימן כליל מגופנו האתרי, כי אז אף פעם לא היינו יכולים להגיע לחשיבה רגועה. בתווך מצוי איזור בו מתחולל מאבקם של לוציפר ואהרימן. כאן חודרים הם זה בזה. פעילויותיהם מתמזגות אלה באלה. זהו איזור הרגישה. כך נראה למעשה הגוף האתרי. עשוי אדם לחוש בו קלות לוציפרית ונוקשות אהרימנית. אילו יכולתם להביט בו כי אז לבטח לא הייתם רואים אותו כפי שעשויים אנו לנסות להראותו לכם דרך ציור; הייתם רואים את כל זה בתנועה. אך יש מקומות בהם נראה הגוף האתרי כבלתי שקוף לגמרי; כמו סימני שלג עליו. נראות צורות ודמויות הדומות לדגמים הנעשים על ידי השלג על שמשת חלון. הללו הן התקשויות שבגוף האתרי ומהוות הן התוצאה של חיי המחשבה.
קפיאה זו של הגוף האתרי במקומות מסוימים נגרמת עקב פעילות אהרימן. כוחותיו מצאו כניסה אליו באמצעות המחשבה. קיימים אף מקומות הנראים כמלאי אור, כאן שקוף הגוף האתרי – הוא זוהר ונוגה באור. זהו לוציפר השולח קרניו בגוף האתרי של האדם, ויוצר בו מרכזי רצייה. וכן קיימים איזורי ביניים בהם הגוף האתרי בתנועה ובפעילות מתמדת. כאן רואים אתם ברגע אחד נוקשות ולפתע נתפסת הנוקשות בקרן אור ומתפוגגת מיד. נוקשות והתמוססות בחליפות מתמדת – כך מתבטאת פעילות הרגישה בגוף האתרי. לא רק תבנית הגוף הפיזי מתהווה בפעילותם ההדדית של הכוחות הלוציפריים והאהרימניים – שיוצרים איזון ומפרים אותו – אלא שאף בכל הגוף האתרי פעילים ללא הרף כוחות לוציפריים ואהרימניים. כשהכוחות האהרימניים משתלטים מתבטא אצלנו הדבר בחשיבה; כשהכוחות הלוציפריים עולים – מתבטא אצלנו הדבר ברצייה; וכאשר מצויים הם במאבק זה עם זה, מתבטא דבר זה אצלנו ברגישה. כך אכן, משתלטים כוחות לוציפריים ואהרימניים זה על זה בגופו האתרי של האדם. אנו כישויות אנוש מהווים התוצאה, כביכול, של כוחות אלה כשמושמים אנו בתווך ביניהם.
ועתה, אין עלינו לתאר לעצמנו שנוכחים אנו במשחק כוחות זה באגו המלא שלנו. האגו הארצי שלנו, האגו שרכשנו אותו במהלך האבולוציה הארצית עשוי לבוא לידי תודעתו המלאה בגוף הפיזי בלבד. לפני עידן יופיטר לא יוכל האגו להתגלות כליל בפני הגוף האתרי. בכל המתרחש בתוך הגוף האתרי אין האגו האמיתי של הישות האנושית נוטל השתתפותו המידית. אילו היתה מתנהלת התקדמותה של אבולוציית העולם בלעדי התערבותם של הכוחות הלוציפריים והאהרימניים כי אז היה האדם ישות שונה בתכלית שינוי. היו יכולים להיות לו, למשל, תחושות בגופו הפיזי, אך לא היה מסוגל למחשבות. את הכושר להחזיק במחשבות חב הוא לעובדה שאהרימן עשוי לרכוש השפעה על גופו האתרי. כוחות אלה, על כן, נחוצים לאדם, עליהם להיות נוכחים בו כצורך.
אמרנו, שבתודעתנו הארצית אין אנו יכולים לרדת באופן מלא אל גופנו האתרי. אך ורק בגוף הפיזי יכולים אנו לחוות את מלוא תודעת האגו שלנו. בגופנו האתרי נכנסים אנו לעולם שאיננו יכולים להזדהות בו באורח מלא. וכך הדבר, כי כאשר נכנס אהרימן לגופנו האתרי, נכנס עמו משהו נוסף בלבד המחשבות שהוא מעצב שם. וכן אין אלה אך דחפי רצון הנכנסים לגופנו האתרי עם לוציפר. ויש לומר אותו הדבר ביחס לרגשות, באותה ספירה בה נאבקים שניהם. כל עוד שוכן אהרימן בגופנו האתרי, צוללים אנו בגופנו האתרי לספירת רוחות הטבע האלמנטליות – רוחות האדמה, המים האוויר והאש. איננו מודעים לעובדה כי איננו יכולים לרדת באורח מלא לגופנו האתרי באגו שלנו. אך כך הדבר לעיתים תכופות. בתוך גוף אתרי זה שוכנים לא רק כוח המחשבות שאנו עצמנו חושבים, אלא אף השפעותיהם של רוחות הטבע. הללו חודרות פנימה וגורמות לכך שנחוש אותן. כשנפגש אדם ברוחות טבע אלה יכול הוא לספר לאחר מכן על חוויה כלשהי שהיתה לו, חוויה שאיננו חווה בתודעת האגו הרגילה שלו. כי רק בהיותו בתנאים בלתי נורמליים פוגש האדם ברוחות הטבע, כלומר, כשמתרופף הגוף האתרי במידה מסוימת מן הגוף הפיזי.
כיצד יכול דבר כזה לקרות? יכול הדבר לקרות באופן הבא. לגוף האתרי של האדם זיקה לכל העולם האתרי הסובב ובכלל זה, על כן, גם לספירה כולה של רוחות הטבע. נתאר לעצמנו – אם ניטול מקרה פשוט – שהולך אדם בדרך. בלכתו בדרך לאור היום בתודעתו הרגילה מצוי גופו האתרי כדת וכדין בגופו הפיזי והוא חש בתודעת האגו שלו, מה שעשוי אדם לחוש בתודעת אגו.
עתה נניח שהוא הולך במשעול בלילה. בלכתנו בדרך כשמסביב לילה חשוך – יכולה עובדה זו לגרום לאנשים רבים לתחושה 'מצמררת'. ומפני שנכנס הוא למצב זה מאפשרות התחושות המוזרות, אותן הוא חווה, ללוציפר לאחוז בו. גופו האתרי מתרופף מן הגוף הפיזי וגוף אתרי משוחרר זה עשוי לבוא בקשר עם העולם האתרי הסובב. ועתה נשער שהאדם בא לקרבת חצר כנסייה, שם מצויים עדיין גופים אתריים מעל קברים של אנשים שלא מזמן נפטרו. במצבו, כשגופו האתרי רופף, הוא יכול לחוש משהו מהמחשבות שעדיין שוהות בגופיהם האתריים של האנשים המתים. נשער שמישהו הלך לעולמו לפני זמן קצר בהשאירו חובות. הוא מת במחשבה שיש לו חובות לשלם; על כן ייתכן שמחשבה זו עדיין מצויה בגוף האתרי של האדם לאחר מותו. באורח רגיל לבטח איננו חשים במחשבות שבגוף אתרי של ישות אנוש מתה. אך לאדם שמגיע למצב אותו תיארתי זה עתה, ייתכן הדבר מאוד. יכול הוא להיכנס לקשר עם גופו האתרי של זה ולחוש את המחשבה: "יש לי חובות לשלם". והיות וחוויה זו מחזקת בו את ההשפעה הלוציפרית, עולה בו אז התחושה: "עלי לשלם בשבילו את החוב". הוא חווה באופן זה בגופו האתרי דבר-מה שמעולם לא היה חווה אותו בגוף הפיזי בחיים הנורמליים. חוויה כזאת אינה מתרחשת בנו בחיי אנוש הרגילים ובבואה – עז רושמה על תודעתנו באורח יוצא מגדר הרגיל. כי מעלה היא בנו את הידע: "היתה לי חוויה מוזרה ומיוחדת במינה. חוויה זו לא היתה לי בפנים הגוף גם לא היתה יכולה להיות לי בפנים הגוף". קיימת בנו בבירור מוחלט התחושה שמצויים אנו בגופנו במקום אחר כלשהו. וזוהי תחושה מוזרה ובלתי רגילה. אנו חווים בעת ובעונה אחת בהשתוקקות העולה ומשתלטת בנו לחזור שנית אל הגוף, כמהים אנו לסיוע שיעזור לנו להיכנס שוב אל הגוף. תחושה זו של כמיהה לשוב מושכת אלינו רוחות טבע אלמנטליות מסוימות שעבורן מהווה תחושה זו עצמה מאכל ומזון. באות הן, כי הן נמשכות על ידי התחושה: "ברצוני להימשך חזרה אל גופי הפיזי." והן עוזרות לנו למצוא את הדרך חזרה אליו.
אם ישן אדם באורח רגיל הוא מוצא את הדרך חזרה די בקלות, אך כשעובר אדם חוויה כזאת כפי שתארתי, קשה לו למצוא את הדרך חזרה. אל לכם, כמובן, לתאר לעצמכם שרואים אנו את הסיטואציה כפי שרואים אנו את הדברים בגוף הפיזי; לא ולא; אנו רואים זאת באורח אימגינטיבי בתמונות. מישהו בא אלינו – לאמיתו של דבר זוהי רוח טבע המופיעה לעינינו במסווה של רועה, ייתכן, ונותנת לנו עצה: "לך לטירה מסוימת, אקח אותך לשם בעגלתי." או במילים דומות כלשהן. הסיטואציה עשויה להתפתח הלאה מזה. הגוף שעזבנו ושמחוץ לו היתה לנו את החוויה, עשוי להיראות כטירה מכושפת שממנה עלינו להתיר מישהו בשובנו אליה. וכך 'מדמיינים' אנו בתמונות את הכמיהה לגוף הפיזי ואת הסיוע שרוחות הטבע מעניקות לנו. ואז שבים אנו לגוף הפיזי, כלומר, מתעוררים.
אנשים שהיו להם חוויות כאלה יספרו לנו שהם מרגישים שבאמת ובתמים באו במגע בדרך זו עם המחשבות של איש מת. אומרים הם לעצמם: "תחושה זו שהיתה לי היוותה משהו שהתרחש בי בעצמי בלבד, לא היה זה חלום בלבד שחלמתי. היתה זו תחושה שיצרה קשר ביני לבין משהו שהתרחש בעולם שבחוץ. כל זה בא כמובן לידי ביטוי בתמונות, אך מתייחס הוא לאמיתו של דבר למאורע של ממש."
אקרא כעת לפניכם תיאור כזה, בו מספר אדם מה שהוא חווה. כפי שתיווכחו לדעת, היתה זו חוויה הדומה-משהו לזו עליה דיברתי. הוא מתאר זאת כך: "בהיפרדי משלושת החיילים פגשתי שלושה אנשים. הם רצו להוציא מקברו אדם מת שהיה חייב להם שלושה מארקים. התמלאתי בהתרגשות וסילקתי את החוב מיד, כדי שהמת ינוח בשלום ובשלווה ולא יופרע בקברו. המשכתי ללכת, אדם מוזר, בפנים חיוורות, פנה אלי בדברים והזמין אותי לעלות למרכבת עופרת. הוא שידל אותי לבוא עמו לטירה. בטירה – כך אמר – גרה נסיכה שהודיעה ברבים שתתחתן אך ורק עם אדם שיבוא אליה במרכבת עופרת. הוא פנה אל העגלון ואמר: 'נהג בכיוון זריחת השמש'. לאחר מכן בא רועה שאמר: 'אני הגרף מרבנסבורג'. הוא ציווה על העגלון לנהוג מהר יותר. הגענו לשער ויכולנו לשמוע המולה בפנים. השער נפתח. הנסיכה שאלה את האיש מאין הוא בא וכיצד יכול היה לנהוג בחברתו של הישיש הזה, וראו, ראיתי שהאיש שהובילנו היה רוח. ואז נכנסתי בשער והשתלטתי על הטירה."
כלומר, הוא שב לגופו. הנה לפניכם התיאור של חוויה כזאת אודותיה דיברתי. ומהו מאורע כזה הקורה למישהו המספר לאחרים עליו? זהו סיפור פיות. אל נא תדמו לעצמכם שחוויה מטבע כזה מהווה הדרך היחידה בה בא האדם בקשר עם העולם האתרי החיצוני דרך גופו האתרי. קיימת דרך אחרת והיא – בפעילות המודעת למחצה, פעילות בה האגו נוטל חלקו למחצה, כלומר, פעילות הדיבור. אין דיבורנו כה מודע כחשיבתנו. אין זה כך שהדיבור מהווה משהו השייך לנו והמצוי באחיזתנו. בדיבור שוכנים כוחות אתריים וחלק הארי של דיבורנו הוא בלתי מודע. האגו אינו מגיע במלואו לתוך הדיבור.
כשאנו מדברים, אנו עומדים בקשר דרך גופנו האתרי עם העולם האתרי שמסביבנו. לומדים אנו לחשוב כאינדיבידואלים, אך לא לדבר. לימוד הדיבור נעשה בנו עקב העובדה שהקארמה שלנו ממקמת אותנו במערכת מיוחדת של נסיבות חיים. ראינו כבר כיצד עשויים אנו לבוא בקשר עם רוחות טבע בתנאים בלתי נורמליים, כשהגוף האתרי מתרופף וכעת נוכחים אנו לדעת שכאשר מדברים אנו ולא רק חושבים ברגיעה, באים אנו במגע עם רוחות העם. רוחות העם נכנסות לגופנו האתרי ושוכנות שם – ללא מודעותנו לדבר. חיים אלה של רוח העם בתוך הישות האנושית משתייכים כה מעט לפעילות האגו המודעת במלואה שלו בדומה ל'מארשן' (סיפורי פיות) אודותיהם סיפרתי לכם. על אחת כמה וכמה שכן הדבר לגבי פעילותם של לוציפר ואהרימן בגופו האתרי של האדם.
הכוחות הלוציפריים והאהרימניים נכנסים אף לגוף האסטרלי.
בבואנו ללמוד את הגוף האסטרלי של האדם, עלינו להפנות את שימת לבנו לגבי סימן ההיכר של הישות האנושית האסטרלית כפי שהינה עלי אדמה, כלומר, התודעה. בגוף הפיזי מהווים צורה וכוח את קווי האופי העיקריים. בגוף האתרי – תנועה וחיים; ובגוף האסטרלי – התודעה.
והנה, בגוף האדם אין לנו אך תודעה אחת אלא שתיים – מצב העירות הרגיל ומצב השינה. אך מוזר לומר, אף אחד ממצבים אלה אינו טבעי לנו לגמרי. מצב טבעי יהיה לנו כמצב ביניים בין השניים, מצב שלמעשה לעולם אינו מצוי ברשותנו באורח ממשי.
אילו היינו ערים באורח מתמיד כי אז כמעט ולא היינו יכולים להתפתח באורח סדיר ותקין במהלך פרקי החיים השונים. משהו תמיד מצוי בנו שהינו ער פחות מאשר אנו בתודעת היום שלנו. ורק הודות לכך מתאפשר לנו להתפתח ולהתקדם.
שאלו את עצמכם, מהי צפייתכם להיות מסוגלים להתפתח דרך כל שמתנסים אתם בו וקולטים בחיים הרגילים? לכל היותר מספקים אנו בזה את תשוקותינו, את סקרנותנו או את הצורך התאוותני. לא לעתים קרובות פועלים אנו בכוונה שקולה לתת את מה שחווים אנו בחיי עירות-היום לשירות התפתחותנו. האמת היא שנוצרת התפתחות בשל העובדה שמשהו ישן בנו באורח מתמשך, אפילו לאור היום. אינני מתכוון לנוהג של שקיעה בתרדמה לאור היום! אך כאשר האדם ער לגמרי ביום, עדיין נשאר בו משהו שישן שינה עמוקה ודבר זה הוא הגורם לכך שאין האדם נשאר ילד לעד, אלא מתקדם בהתפתחותו.
מצב העירות הרגיל הוא מה שמגיע להכרתנו דרך גופנו האסטרלי. במצב העירות הרגיל ערים אנו באורח רב עוצמה מדי.
נתונים אנו בעוצמה רבה מדי לעולם החיצוני. בעצם אובדים אנו בו. כיצד מתהווה הדבר הזה?
הסיבה היא שהתודעה הערה מצויה תחת השפעתו של אהרימן. לאהרימן שליטה רבה על תודעתנו הערה. שונה הדבר לחלוטין באשר לתודעה הישנה. בתודעה ישנה ערים אנו מעט מדי. מרוכזים אנו מדי בהתפתחותנו; מצויים אנו כה הרבה ובעוצמה כה רבה בתוך עצמנו עד שכל תודעה נמחית. בתודעת השינה ידו של לוציפר על העליונה.
כזהו מצב העניינים ביחס לגופנו האסטרלי. כשאנו ערים משתלט אהרימן על לוציפר, ובהיותנו ישנים לוציפר משתלט על אהרימן. מצויים הם בכוח שקול רק כשחולמים אנו; או אז מושכים הם באיזון כוחות; פועלים הם שווה בשווה ביניהם. הרעיונות הנוצרים על ידי אהרימן בתודעת היום ושהוא גורם להם להתקשות ולהתגבש מתפוגגים ועשויים להיעלם בהשפעתו של לוציפר. הכל הופך לתמונות כשאהרימן אינו עוסק עוד בקביעתם במושגים נוקשים. נמסים הם ונעשים בפנים קלי-תנועה. מצב של שווי-משקל מתהווה במאזניים כשמעמיסים על כפות המאזניים באורח שווה; לא מצב של מנוחה הוא לנו כי אם מצב איזון הכוחות. כך הדבר ביחס לחיי אדם. אין לנו באדם מצב מנוחה כי אם מצב איזון הכוחות. ושני הכוחות המחזיקים במאזניים וכל אחד מהם מעמיס, לעתים מזומנות משקל נוסף – לוציפר ואהרימן הם.
בתודעת העירות שוקע מטה צד אהרימן ובתודעת השינה – לוציפר. רק במצב הביניים, כשאנו חולמים, מצויות שתי כפות המאזניים באיזון, לא במנוחה, אלא במצב עדין של איזון כוחות.
יכולים אנו להמשיך במחקרנו לאיזורים עליונים יותר בחיי אנוש. אף כאן נמצא ראיה לעובדת מילוי לוציפר ואהרימן את העולם בפעילותם שלכאן ולכאן.
לשתי אידיאות חלק רב בחיי אנוש. האחת היא מושג החובה. רשאים אנו אף לדבר, בהתבוננות בדבר מנקודת-ראות דתית, על דיבר או צו. מדברים אנו לעתים על 'צו החובה', האין זאת? המושג השני שניתן לשים אותו מול זה הוא מושג הזכות, או הזכויות.
אם תהרהרו מעט מהו חלקם של שני מושגים אלה, מושג החובה ומושג הזכות בחיי אנוש – ב'זכות' מתכוון אני שזכותו של אדם לעשות דבר זה או אחר – הרי שעד מהרה תיווכחו לדעת שמהווים הם ניגודים קוטביים ושנטיותיהם של בני האדם מופנות פעם יותר בכיוון החובה ופעם יותר לכיוון הזכות. ללא ספק חיים אנו כעת בתקופה כשאנשים נכונים לדבר יותר אודות זכויות מאשר על חובות. כל השטחים האפשריים של החיים טוענים לגבי זכויותיהם. זכויות לעמלים, זכויות לנשים וכן הלאה וכיו"ב נפוצות אצלנו.
החובה מהווה המושג הנגדי לזכות. לאחר תקופתנו תבוא תקופה שבה יינתן ערך רב יותר לחובות מאשר לזכויות וזאת אופייני במישרין להשפעתה של תפיסת העולם הרוחית האנתרופוסופית. בעתיד – כמובן שבעתיד רחוק – תהיינה לנו תנועות שבהן יושם פחות ופחות דגש על הדרישה לזכויות ובני האדם יבקשו לדעת יותר ויותר ביחס לחובותיהם. השאלה תעמוד אז כך: מהי חובתנו כאדם, כגבר כאישה, למשל בסיטואציה זו או אחרת בחיים? לאחר התור הנוכחי הדורש זכויות יבוא תור שישאל על החובות.
אמרנו שהחובה והזכות נשזרים בחיים כשני ניגודים קוטביים. בהפנות אדם מחשבתו ושימת לבו לחובה מסתכל הוא הרחק מעצמו. קאנט נותן ביטוי גדול ורב לעובדה זו. הוא מתאר את החובה כ-אֵלָה מרוממת אליה מרים האדם את מבטו. "החובה, לך שם גדול ונאצל; כל מה ששואלת את הוא התמסרות ושירות". האדם רואה את החובה כמו קורנת היא אליו למטה מאיזורי העולם הרוחי. במשמעות דתית חש הוא בחובה כבאימפולס המושם עליו על ידי הישויות של ההיררכיות העליונות. ובהתמסר האדם לחובה יוצא הוא כליל מעצמו. ביציאה זו מעצמו, בתחושת החובה, מתחיל האדם ללמוד כיצד יש לצאת מעבר לעצמיותנו הרגילה.
אך קיימת סכנה לאדם בכל יציאה כזאת מעצמיותו הרגילה בכל שאיפה כזאת לספיריטואליזציה. לו היה האדם מתמסר לכך כליל – היה מאבד את הקרקע מתחת לרגליו; היה מאבד את תחושת הגרביטציה. על כן עליו להתאמץ בהתמסרו לחובה למצוא בפנימו בעת ובעונה אחת משהו שייתן לו כצורך משקל על מנת שיהיה לאל ידו לשמור על חוש הגרביטציה. שילר ביטא זאת כה יפה באומרו שלאדם יש את הזיקה הטובה ביותר לחובה בלומדו לאהוב את החובה.
דבר זה אומר למעשה הרבה מאוד. כשמדבר אדם על לימוד אהבת החובה אין הוא מתמסר וזו בלבד לחובה; הוא עולה מעל עצמו, בנוטלו עמו את האהבה שקודם לכן אהב בה את עצמו. את האהבה השוכנת בגופו, באגואיזם שלו, את האהבה הזאת נטל הוא מעצמו והוא אוהב בה את החובה. אולם כשנוטל אדם אהבה עצמית זו מעצמו ואוהב את החובה באורח שלפני כן אהב את עצמו בלבד, משחרר הוא את לוציפר. נוטל הוא את לוציפר לספירת החובה ומעניק לו כמו-הווית קיום שיש לה צידוק באימפולס ובתחושת החובה.
אם מצד שני, אין ביכולתו של האדם לעשות זאת, אם אין הוא יכול לדלות מעצמו את האהבה ולהציעה לחובה כי אז ימשיך לאהוב את עצמו בלבד; ומפני שאין הוא יכול לאהוב את החובה נאלץ הוא להיכנע לה. הוא נעשה עבד לחובה; נעשה הוא כפי שאומרים אנו: "אדם העושה את חובתו" בנוקשות, בקרירות וללא השראה. נעשה הוא נוקשה במשמעות אהרימנית על אף שעושה הוא את חובתו במסירות.
אתם רואים כיצד כמו-ניצבת החובה במצב-ביניים. אם מתמסרים אנו לה שמה היא קץ לחירותנו, אנו משתעבדים לה, כי אהרימן מתקרב מצד אחד עם הדחפים שלו. אך אם מביאים אנו את עצמנו – אם מביאים אנו את כל עוצמת אהבתנו העצמית כקורבן ומקריבים זאת לחובה, מביאים בזאת לחובה חום אהבה לוציפרי – תהיה אז התוצאה שדרך מצב איזון שייווצר באורח זה בין לוציפר לבין אהרימן נמצא זיקה נאותה אל החובה.
וכך מהווים אנו לאמיתו של דבר בהקשר מסוים גואליו של לוציפר. כשמתחילים אנו להיות מסוגלים לאהוב את חובתנו הנה מגיע הרגע בו יכולים אנו לסייע בכיוון גאולתם ושחרורם של הכוחות הלוציפריים; משחררים אנו את הגדודים הלוציפריים הצמודים אלינו כעל ידי קסם ומובילים אותם קדימה להיאבק באהרימן. משחררים אנו את לוציפר (הכבול על ידי האהבה העצמית) כשלומדים אנו לאהוב את חובתנו. שילר מציב לעצמו שאלה זו עצמה ב'מכתבים האסתטיים' שלו. כיצד ניתן להתרומם מעל שיעבוד לחובה ולהגיע לאהבת החובה? כמובן שאין הוא משתמש בדרך הביטוי 'לוציפר ואהרימן', כי אין הוא רואה את הבעיה באספקט הקוסמי שלה.
ניתן לפרש משמעותם של מכתבים נפלאים אלה מאת שילר על חינוכו האסתטי של האדם במישרין למדע-הרוח. מצד שני, הזכות מראה מיד שהיא מלוכדת עם לוציפר. האדם אינו זקוק ללמוד לאהוב את זכותו, באוהבו אותה כבר! טבעי למדי שיעשה כך, טבעי הדבר ללוציפר להיות קשור לזכות בתחושת האדם – האדם חש שדבר זה או אחר הוא זכותו. בכל מקום שהזכות מכריזה על קיומה, אף לוציפר מדבר שם. לעיתים קרובות גלוי הדבר וברור למדי כיצד משמיע לוציפר את קולו בדרישת זכות מסוימת. וכאן קיימת הבעיה לקרוא למשהו שניתן יהיה להציבו כנגד הזכות. עלינו להזמין את אהרימן כדי שיצור קיטוב ללוציפר. ואת זה נוכל לעשות על ידי טיפוח קוטבה הנגדי של האהבה.
האהבה הינה אש פנימית. היפוכה – השלווה – קליטה שלווה של מה שמתרחש בעולם. כשניגשים אנו אל זכותנו בהתעניינות שקטה ושלווה זוהי הזמנתנו לאהרימן. לא קל להכירו כאן כי משחררים אנו אותו מהוויית קיומו החיצונית בלבד, ומזמינים אותו אל עצמנו באופפנו אותו בחמימות אהבה המאוחדת כבר בזכות. לשקט ולשלווה שברוח – קרירותו של אהרימן; בהבנה שלווה של המתרחש בעולם מלכדים אנו את החום שבנו ואת אהבתנו חדורת ההבנה בצינה המצויה בעולם בחוץ. וכך משחררים אנו את אהרימן כשפוגשים אנו את המתרחש בהבנה; כשאיננו אך דורשים את זכויותינו מתוך אהבה עצמית, אלא מבינים את המתרחש בעולם. זהו המאבק הנצחי הנטוש בין אהרימן לבין לוציפר.
מצד אחד לומד האדם באורח מתון – קונסרבטיבי – להבין את תנאי הקיום שבעולם, הוא לומד להבין כיצד הם נתהוו כצורך קוסמי, קארמתי. זהו אספקט אחד של הדברים. באספקט השני חש הוא בדחף בלבו לאפשר לתנאי קיום חדשים, לאפשר לישן לפנות מקומו, באורח מתמשך והולך לחדש. זהו הזרם הרבולוציונרי בחיי אנוש.
בזרם הרבולוציונרי שוכן לוציפר ובזרם הקונסרבטיבי – אהרימן. והאדם – בחיי הזכות שלו שוכן בתווך בין שני קטבים אלה.
וכך אנו רואים כיצד מראות הזכות והחובה כל אחת ואחת מהן את מצב איזון הכוחות בין לוציפר ואהרימן. אנו לומדים לדעת ולהבין, כיצד באים לידי גילויים בחיים הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי. או כיצד באות לביטויין החובה והזכות בחיי החובות ובחיי הזכויות – אך ורק כשלומדים אנו להכיר את משזרם ההדדי של הכוחות הרוחיים העצומים, ומעל לכל – של אותם כוחות רוחיים המסבים למצב של איזון.
הואיל וכשם שהמצוי בעולם החיצוני ניצב תחת השפעתם של כוחות רוחיים המסבים לאיזון, כן גם חיינו המוסריים משתייכים לעולם של ניגודים קוטביים. כל המוסריות של התנהגות אנוש, כל חייו האתיים של האדם, בקוטבי הזכות והחובה שלהם, נעשים מובנים לנו במלוא היקפם רק אז כשנוטלים אנו בחשבון את כוחותיהם הזורמים פנימה של לוציפר ושל אהרימן.
כשמתבוננים אנו בחיי האדם בהיסטוריה הנוטלים מהלכם חליפות בין המהפכני והמלחמתי מצד אחד, היינו, בתנועות הלוציפריות, ומצד שני לבין השמרני, היינו, התנועות האהרימניות – אף שם אנו מוצאים תנאי קיום באיזון בין לוציפר לבין אהרימן. אין להבין את העולם אלא בהכירנו בו כוחות קוטביים אלה והשפעות קוטביות אלה.
מה שרואים אנו בעולם מחוצה לנו – דו-כיווני הוא, מראה הוא לנו את עצמו בקוטביות. ובהקשר זה למניכאיזם צידוקו המלא כשמובן הוא כראוי; איך ייתכן צידוק מלא למניכאיזם אף במוניזם רוחי – על כך יהיה עלינו לומר דברים נוספים בעתיד. המטרה שעמדה לנגד עיניי בהרצאות אלה היתה להראות לכם באיזה אורח מהווה העולם כולו תוצאה של פעילות איזון.
בחיי האמנות ניכרת במיוחד תוצאתה של פעילות איזון.
בדבר זה, כנקודת מוצא, נתחיל ונמשיך בהרצאות הבאות כדי להתבונן באמנויות ובאבולוציה שלהן בעולם ובתפקיד שנוטלים כוחות רוחיים שונים באבולוציה של חיי האמנות בתוך האנושות.
—————————————————————–
- יצא בעברית בשם: דרך להכרה עצמית של האדם. סף עולם הרוח. בהוצאת תלתן – ↑