העולם כתוצר של פעילות איזון
רודולף שטיינר
הרצאות שניתנו בדורנאך ב – 20,21,22.11.1914
GA158
תרגם מאנגלית: עלי אלון
ציור הכריכה ועריכה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
[בספר מופיעות הערות רבות נוספות]
הרצאה שניה – 21.11.1914
בהרצאה על הקלוולה (Kalevala)[1] הבעתי דבר שיתכן ולא היה לכם קל להבין. תזכרו שדיברתי על 'ישות' המשתרעת באירופה מהמערב ועד המזרח; דיברתי עליה כאילו יש לה שלוש זרועות המתפשטות לכיוון מזרח. אמרתי שעבור העם הפיני העתיק ידועות שלוש זרועות אלה בשם: וינאמוינן, אילמרינן ו-למינקינן, ושהן מה שאנו קוראים היום בשפתנו החומרנית יותר: מפרצי הגולף של ריגה, פינלנד ובוסניה. ייתכן והתפלאתם איך יכולתי לומר שלמפרצים אלה קשר כלשהו לישות בה בשעה שאין הן מהווים אלא ההמשך של פני הים ולא קיים שום גוף; כיצד ייתכן, אם כן, לדבר על ישות? יכול אני לתאר לעצמי שעלול לעלות קושי זה בדעתכם וזהו דבר אופייני. כי שוב ושוב תיווכחו לדעת שאמיתות המגיעות מעולם הרוח עלולות להתייצב בפני האשמה שהנה יש בהן מן הסתירה. עצם העובדה שהן נחשפות כך, רבת-ערך היא וכך צריך להיות; הדרך היחידה להגיע לפתרון משביע-רצון של הסתירה היא להעמיק לחקור בכל מקרה ומקרה בעניין הנדון. וזאת ברצוני לעשות היום בהתייחסות לבעיות מסוימות בידע הרוחי. אך ראשית כל הניחו לי ואפתח את מה שיש לי לומר במספר מילות הקדמה.
נתבונן בראש וראשונה בכמה מהדעות הקדומות, הנוגעות בטבעו של האדם, השוררות במחשבה החומרנית של ימינו. הבה וניקח דוגמה אחת. ניתן למצוא באדם תהליכים פיזיים שונים בין תהליכים אחרים של המוח ושל מערכת העצבים; זהו ידע מקובל שכאשר מתחוללים תהליכים אלה, מתחוללים תהליכים אף בנפש. מוסקת המסקנה שהתהליכים בנפש אינם אלא הבעתם של התהליכים הפיזיים. המטריאליסט חוקר מה מתרחש בגוף הישות האנושית ומגלה שם – או בעצם מניח דרך השערה – תהליכי עצבים עדינים ואומר: תהליכי החשיבה, הרגישה והרצייה מלווים לאמיתו של דבר את התופעות של המתרחש כל הזמן כתהליכים פיזיים. השקפה זו מקובלת כיום וללא ספק תושרש יותר ויותר בחשיבה החומרנית של העתיד הקרוב. מנקודת השקפתה של הלוגיקה יהיה בזה מן החכמה כמו הבא להלן – נשער שמישהו המטייל בדרך מגלה בה סימני עקבות – כאן פסים מקבילים וכאן סימנים כמו סוליות רגלי אדם. הוא מהרהר בדבר ואומר לעצמו: "החומר שממנו עשוי הדבר עבר שינויים והשפעות מסוימות כך שבכמה מקומות הצטבר יחדיו כדי ליצור פסים, בה בשעה שבמקומות אחרים הוא שקע ואנו רואים על פני שטחו משהו הדומה לטביעתה של רגל אנושית."
כמובן שמסקנה כזאת מוטעית היא באופן גס. בה בשעה שהאמת היא שעברה עגלה והטביעה את שני הפסים בגלגליה וגם איש הלך בדרך והשאיר את העקבות האחרים ברגליו. לא טבע העפר כי אם האיש והעגלה אחראים לעקבות.
לא שונה הדבר ביחס לתהליכים המתרחשים במערכת העצבים! כאשר אנו חושבים או חשים או רוצים – מפעילים אנו תהליכים בעלי טבע של נפש ורוח. וכל עוד אנו חיים בעולם הגשמי מלוכדים תהליכים אלה בגוף הפיזי ומשאירים בו את עקבותיהם – כשם שהאיש והעגלה משאירים את עקבותיהם מאחוריהם בדרך. אך לעקבות אלה בגוף אין ולא כלום ביחס לחומר שממנו עשוי הגוף כשם שלעקבות שבדרך אין כל קשר לחומרים שמהם מורכבת הדרך. למעשה אין כל קשר בין התהליכים המתחוללים בחומר של המוח ובחומר העצבים לבין התהליכים הממשיים של החשיבה. הזיקה שביניהם אינה קרובה יותר מאשר הזיקה שבין מעשיהם של האדם ושל העגלה לבין המתרחש על פני האדמה כשהם נעים עליה.
לאמיתו של דבר, חשוב למדי להתאמץ ולראות את העניין באור זה. כי דבר זה מגלה לאדם שהאנטומיסט או הפיזיולוג החוקרים באורגניזם את התהליכים הפיזיים-בלבד, דומים ליציר רוח המשוטט מתחת לאדמה מבלי לעלות על פני השטח ושמעולם לא ראה בני אדם או עגלות. כל מה שהוא מסוגל זה לסקור מלמטה אילו הצטברויות מתחוללות על פני שטחה של האדמה; מעולם הוא אינו מתקרב אליהם והוא רואה אותם תמיד מן הצד השני. בחוקרו אותם בדרך מוגבלת זו מדמה הוא לעצמו שהאדמה עצמה בפעילותה גרמה להתהוותם. ברגע שיציר רוח כזה היה עולה אל פני השטח הוא היה מתוודע לעניינים כמו שהם. כך הדבר לגבי האנטומיסט והפיזיולוג הפועלים מנקודת ראות חומרנית. מצויים הם תמיד מתחת לאדמה – כי לא לדעת דבר על מדע הרוח משמעותו להיות 'מתחת לאדמה'. מה שהם חוקרים, אלה הם התהליכים החומריים ולאלה אין כלל קשר למה שמתרחש למעלה בספירת הנפש והרוח.
זו תהיה משימתו של האדם בעתיד הקרוב, להשתחרר מחשיבה אנטומית ופיזיולוגית זו ולחתור לחשיבה מדעית רוחית. ואז הוא יחוש כשם שעשוי לחוש גמד תת-קרקעי שהורם לפתע פתאום אל פני האדמה וראה לראשונה כיצד מתהוות למעשה העקבות אותן סקר קודם לכן מלמטה. גמדים החופרים מתחת לאדמה – כאלה הם המדענים הלוקחים בחשבון אך ורק את הרוחי המצוי מתחת לאדמה – כי אפילו החומרי – רוחי הוא!! ועל האנושות יהיה להתנסות בהלם העז שבוא יבוא באורח שאין להימנע ממנו כשגמדים תת-קרקעיים אלה יעלו אל המישור – כלומר, אל הספירה המהווה ספירת-נפש-רוח.
מילות פתיחה אלה נחוצות היו על מנת להכין אתכם לנושא ההרצאה היום, כפי שאני חושב שתיווכחו לדעת. והנה מסייע הוא למצוא פיתרון לסתירה אודותיה היינו מדברים, שהמפרצים של בוסניה, פינלנד וריגה מהווים בבירור פני שטח בלבד, ובכל זאת דיברתי עליהם כאילו היוו ישות, או בעצם זרועות של ישות כבירה המשתרעת ממערב למזרח.
אנו מורגלים לדבר על עצמנו כעל ישויות-מרחב ואנו צודקים; כישויות אנוש – אנו ישויות מרחביות. אך בבואנו להתבונן מה מהווים אנו לאמיתו של דבר – זה עניין שונה לגמרי. למעשה, העובדה היא שהאדם מהווה משהו שונה בתכלית ממה שמדמים אנו את היותו כשמסתכלים אנו בו במאיה החיצונית בלבד, מבעד לאשליה של התופעה החיצונית. שם מופיע הוא כמובן כישות של מרחב, התחומה באורח מרחבי בעורה. אך כשאנו מנסים להישיר ולהעמיק מחשבתנו קצת יותר – ניצבות מולנו שלוש בעיות או חידות גדולות ביחס לתבנית אנוש.
הראשונה מחידות אלה מתחבאת מאחורי אשליות מתמיהות ומסתוריות. כי המאיה החיצונית של ההופעה גורמת לנו שוב ושוב להונאה עצמית ביחס להווית קיומנו. ויכולים אתם למצוא רשמי הונאה זו במדע של ימינו ובמיוחד בנקודות מסוימות בו, מדע זה נמצא לחלוטין במבוכה ונאלץ לבנות תלי-תלים של כל מיני השערות. למשל, מובאות ללא הרף השערות כדי להסביר את העובדה שלאדם שתי עיניים, שתי אוזניים ולמרות זאת אינו רואה בכפילות. מדוע מסודרים איברים אלה בסימטריה? מדוע מצויים הם בזוגות ולא ביחידות? עובדה פשוטה זו מגישה למדע אגוז קשה לפיצוח ועליכם רק להעיף מבט בספרות העוסקת בנושא זה כדי לגלות מה רב נכתב בשאלת הסיבה לראייתנו בשתי עיניים ולשמיעתנו בשתי אוזניים.
בעצם האדם ערוך בצורה מגושמת. אנו יכולים למצוא ראיה לכך באופן בו אנו מדברים. כי לאמיתו של דבר, יש לנו גם שני אפים! אלא שהם צמחו יחדיו ואין הם ניכרים כל כך כשתי העיניים וכשתי האוזניים. ועל כן איננו מדברים על שני אפים כי אם על אף אחד. כי בהיותנו ערוכים באופן כה מסורבל – לעולם איננו מגלים שיש לנו שניים! אך הדבר כך, ובכל ההשגה האנושית מתבטאת הסימטריה – סימטריה של ימין ושל שמאל. אילו לא היו לאדם שתי אוזניים, שתי עיניים ושני אפים כי אז לא היה האדם מגיע להשגת ה'אני' שלו. ובאורח זהה, זקוק האדם לחוויית האגו שלו גם לשתי ידיים. בהחזיקנו את הידיים יחד ובחושנו את האחת בשנייה משיגים אנו מיד משהו מחוויית האגו. ולמעשה זהו תהליך דומה כשמלכדים אנו לאחד את השגותיהן של שתי העיניים או שתי האוזניים. כל פעם שאנו חשים אנו משיגים את מהות העולם משני כיוונים, משמאל ומימין. ולעובדה זו שיש לנו שני כיווני-חישה אלה, משמאל ומימין ושמלכדים אנו אותם יחדיו, לעובדה זו חבים אנו את טבע האגו שלנו כישויות אנוש. שאילולא כן לא היינו בני כלל אדם בעלי 'אני', או בעלי אגו. אילו קבועות היו עינינו ליד אוזנינו ואילו היתה לנו אפשרות ללכד את מסלולי הראייה, כי אז היינו נשארים תמיד ישויות הקשורות לנפש הקבוצתית. על מנת להיות ישות בעלת אגו עלינו להפגיש את הימין ואת השמאל. בכל הספירה של השגת אנוש קיימת תמיד הצטלבות זו של הימין והשמאל באמצע.
הביטו בקו אנכי זה על הלוח. תארו לעצמכם שטח ישר הבולט כאן מן הלוח לאורך קו אנכי זה. כל דבר מגיע משמאל ומימין עד לקו חד זה. אנו עצמנו, ידידיי היקרים, מצויים לאמיתו של דבר על מישור זה. אין אנו במרחב, אלא אך ורק על פני שטח זה, על מישור זה. אין אנו ישויות המשתרעות במרחב, כי אם ישויות פני השטח המתהוות באמצעות הצטלבות האימפולס משמאל עם האימפולס מימין; ולשאלה היכן אתם מצויים? – אם ברצונכם למצוא תשובה שאינה חופפת למאיה, אלא חופפת למציאות – אז אל לכם להצביע על המרחב בו עומד גופכם ולומר: "כאן אני", אלא שיהיה עליכם לומר: "נמצא אני במקום בו נפגשים האדם השמאלי עם האדם הימני שבי". במציאות אתם שם, אך ורק שם. כשם שיש לנו פני שטח ביחס לאותה ישות עליה דיברתי לפני כן, פני שטח בהם נפגשים אוויר ומים, כך באדם יש לנו מחצית שמאלית ומחצית ימנית. באותה ישות שונים היו שני החצאים. באדם הם דומים; אך האדם מהווה ישות פני שטח, האדם הוא מישור. זוהי מאיה כשרואים אנו אותו כמו בעל תבנית וצורה.
אם כן, מאין לאדם תבנית וצורה זו? הואיל והוא ניצב באמצע של קרב: ישות משמאל נאבקת בישות מימין. אילו היה ביכולתנו להימצא כליל במחצית השמאלית שלנו כי אז היתה לנו השגה חופפת רבת-און כלפי הישות השניה. חווייתנו כישות דו-כיוונית נובעת מהעובדה שהישות הלוציפרית נאבקת בפנימנו משמאל והישות האהרימנית – מימין.
הבה ונשתדל לצייר זאת בתמונה במחשבותינו. משמאל נאבקת הישות הלוציפרית ומפלסת לה את הדרך וכמו בונה ומקימה ביצוריה, ומימין אהרימן נאבק ומפלס דרכו ומקים את ביצוריו. וכל מה שאתה יכול לעשות הוא לעמוד בתווך בין השניים.
החלק השמאלי שבך, האדם הכמו-שמאלי שבך מהווה את הביצורים שנערכים על ידי לוציפר והאדם הימני מהווה את הביצורים הנערכים אל ידי אהרימן. וכל אמנות החיים מכילה בה את מציאת האיזון הממשי שביניהם. אנו עושים זאת ללא מודעות לכך בחושנו בחושים. כששומעים אנו באוזן השמאלית ובאוזן הימנית ומלכדים את הדחפים המגיעים אלינו אז לחישה אחת או כשחשים אנו ביד שמאל וביד ימין ומלכדים את שתי החישות – שמים אנו אז את עצמנו על פני השטח הניצב על תחום המריבה שבין לוציפר ואהרימן. השטח שנשאר לנו באמצע הוא צר יותר מלהב הסכין, שם עלינו לנהל את חלקנו. בעצם האורגניזם שלנו אינו משתייך לנו; מהווים אנו שדה קרב לכוחות הלוציפריים והאהרימניים ואף לכוחות אחרים גם כן, שטבעם דומה לטבעם של הללו, אך לנושא זה איננו יכולים להיכנס עכשיו.
אנו בני האדם ישויות מישוריות. למעשה, אנו אלו המהווים יתד-ביניים בין שני יצורים שאינם מעניינינו! האדם השמאלי בנו אינו נוגע לנו ואף לא האדם הימני. מה שנוגע לנו הוא התהליך המתנהל בין השניים.
ועתה יכולים אנו לפתח עוד את ההשוואה שהשתמשתי בה לפני כן. כי הנה – כפי שכולנו מכירים בזאת, קיימים תהליכים המתמשכים ללא הפוגות מתחת לאדמה; אך לא אלה הם החורצים את הסימנים על הדרך – וכך גם מה שמתחולל בכם במחצית הימנית והשמאלית של גופכם, לכל התהליכים המתחוללים בין לוציפר ואהרימן אין שום דבר כלל הקשור לחוויה שיש לכם בנפשכם. מה שממשיך ומתרחש מתחת לפני שטח האדמה: התולעים הזוחלות אנה ואנה, שינוי הטמפרטורה לפי עונות השנה וכן הלאה – לכל זה אין שום קשר לסימנים שנוצרו בדרך. כך סימנים אלו ניתנים להשוואה למה שמתרחש בגוף האדם.
מחקרינו בפיזיולוגיה ובאנטומיה חושפים לפנינו את המאבק הנערך בין לוציפר ואהרימן. אך אין הם מאלצים אותנו להיכנע לאמונה הטפלה שחיי הנפש חבים את מקורם לתהליכים אלה המתנהלים בין לוציפר לבין אהרימן. זוהי טעות מוחלטת; חיי הנפש נוטלים נתיבם בפנים הנפש עצמה, כלומר, בפני השטח, במישור, וכלל לא באורגניזם המרחבי.
והנה, פעילותם של לוציפר ואהרימן אינה זהה בכל חלקיו של האורגניזם האנושי ומעניין להתבונן בדירוג השלבים. כשאנו מתחילים מן הראש אנו מוצאים שהן לוציפר והן אהרימן עורכים ביצורים כמעט שווים; מחצית הראש השמאלית ומחצית הראש הימנית דומות מאוד זו לזו. משמעותו של זה שלכוחות השמאל והימין בראש אין אפשרות תמרון רבה ופני השטח שביניהם נותרים באופן יחסי ללא הפרעה. כאן בתווך מצויים פני השטח כשלוציפר מצד שמאל ואהרימן מצד ימין; והואיל והמחצית השמאלית דומה מאוד בצורתה לתבנית הימנית נרתעים לוציפר ואהרימן זה מזה וביניהם עשוי האדם לפתח פעילות מישורית שלווה. חשיבה, מחשבה טהורה שכזאת, מופרעת מעט מאוד על ידי לוציפר ואהרימן כי בראש נרתעים הם זה מזה.
כשאנו ממשיכים כלפי מטה בתבניתו של האדם אנו מוצאים שינוי. מצד אחד פועל לוציפר ברוב עוצמה ומבצר את הקיבה; מהצד השני פועל אהרימן ומבצר את הכבד; הקיבה משמשת אמצעי ללוציפר להיאבק ממנה משמאל לימין. שום הבנה אמיתית אינה יכולה להתהוות אודות הזיקה שבין הקיבה לכבד, אלא בראותנו כיצד מבצר לוציפר את הקיבה כמעין נשק הגנה ואהרימן – את הכבד. שניים אלה, הקיבה והכבד, עורכים ללא הפוגות מלחמה זה כנגד זה ותיטיב הפיזיולוגיה לעשות אם תחקור את הקונפליקט הזה. ואם לבו של האדם נוטה להישען מעט כלפי השמאל, מהווה דבר זה ביטוי לעובדה שלוציפר מצד אחד ואהרימן מצד שני משתדלים כל אחד מהם לאחוז במשהו – ישות ישות לעצמה. כל מערכת היחסים בין שמאל לימין מהווה ביטוי למאבק הנטוש בין לוציפר לבין אהרימן. בדיבור כללי, אמרנו שבהתייחסות לאדם הרי שהמצוי מכל צד של המישור המרכזי דומה הוא.
כבר נוכחנו לדעת שדבר זה נכון ביחס לחלקו העליון בלבד של האדם. כשאנו ממשיכים כלפי מטה בתבניתו של האדם נעלם הדמיון בהדרגה. בהתייחסות לישות אודותיה דיברתי לפני כן, שלה שלוש זרועות משתרעות – למינקינן, אילמרינן ו-וינאינינן – המחצית האחת היא אוויר, והמחצית השניה היא מים; שני החצאים שונים לחלוטין בסוגם. ואף באדם, דרך ידע הראיה הרוחית, מתברר לנו שישנם שני חצאים נבדלים. הואיל ובו ברגע שמסלקים אנו את הגוף הפיזי ומפנים תשומת לבנו לגוף האתרי נוכחים אנו לדעת שהמחצית השמאלית מתבהרת יותר ויותר מאשר המחצית הימנית. המחצית השמאלית מנצנצת כולה ונוגהת באור זוהר, והמחצית הימנית אפופה באפילה ובקדרות. למעשה, אכן כך הדבר ביחס לישות האדם השמאלית-ימנית.
ישנם כיוונים אחרים שלפיהם נוטל האדם את מעמדו בעולם המרחב. בבואו לידי ביטוי בלשון האוקולטיזם אין משמעותו של זה אלא שמכוונים אותו בדרכים אחרות נוספות ללב – בקרב שבין לוציפר ואהרימן.
הבה ונמשיך להתבונן כיצד ניצב האדם במרחב באוריינטציה של קדימה ואחורה, בהביטנו בו מלפנים ומאחור. במקום לראותו כישות שמאל וימין, מפנים אנו עתה את מחשבותינו אל החזית והאחור של התבנית האנושית. אף מאספקט זה מוצאים אנו שהאדם אינו מהווה אותה ישות מרחב שנדמה הוא להיות. כי אכן, הן משמאל והן מימין נאבקים לוציפר ואהרימן זה בזה לאורך האדם. ומה שנראה במרחב מהווה למעשה אך ורק הביצורים שעורכים הם האחד כנגד השני; מאחור נאבק אהרימן, ולוציפר מלפנים. מאחור הודף אהרימן פעילותו וכנגדו מלפנים הודף לוציפר את פעילותו. האדם ניצב בתווך ביניהם.
בהקשר עם כיווני לפנים-לאחור באדם אנו מגלים שלוציפר ואהרימן אינם כה מצליחים להתקרב זה לזה ומשאירים מרווח ביניהם. מוצאים אנו עתה מצב עניינים שונה משהו. אהרימן מגיע אך ורק עד המישור שניתן לשרטטו דרך עמוד השדרה ולוציפר – עד המישור שניתן לשרטטו דרך עצם החזה בו מסתיימות הצלעות ונפגשות. בין שני מישורים אלה מצוי מרווח המפריד בין לוציפר ואהרימן זה מזה ובו נזרקים יחד בערבוביה האפקטים של פעילויותיהם. שם ניצבים הם ונלחמים – לא באיזורים קרובים, אלא כמו יורים הם זה בזה מעבר למרווח המפריד ושם ניצבים אנו באמצע הקרב. וכך, מבחינת כיווני קדימה-אחורה, מהווה האדם ישות בעלת מרחב.
בכיווני שמאל-ימין נערך הקרב בספירת המחשבה בעיקר. מחשבות מתערבלות משמאל ומימין ונפגשות במרווח שבתווך. כאן, במרווח האנושי שבאמצע, מזנקים זה על זה מחשבות קוסמיות ודפוסי מחשבה קוסמיים.
בכיווני קדימה-אחורה נאבקים לוציפר ואהרימן יותר בשטח הרגש. והיות וכאן אין הכוחות היריבים מתקרבים זה לזה בסמיכות יתרה הרי שכאן, במרווח זה שנותר ביניהם, יש לנו עצמנו מקום להתייחד עם רגשותינו. כשיש לנו מחשבות המתנגדות זו לזו משמאל ומימין – חשים אנו אז שמחשבות אלה משתייכות לעולם. במחשבותינו חושבים אנו על העצמים המצויים בעולם שמחוצה לנו. בטוותינו את מחשבותינו מהוות מחשבות אלה מאיה בלבד; אין הן שייכות עוד לעולם. ברגשותינו, לעומת זאת, שייכים אנו לעצמנו; כי כאן אין לוציפר ואהרימן נפגשים ממש; כאן יש לנו מרווח פעילות ביניהם. זוהי הסיבה מדוע, ברגשותינו, מצויים אנו בעיקר בפנימנו.
כישויות אנוש, אנו ברואים של הישויות של ההיררכיות העילאיות והן יצרו אותנו לפי אורח פעילותן. מהווים אנו ישויות של מישור בין שמאל לימין, כי הישויות העילאיות עשו כך אותנו ושמו אותנו במרחב. אלה הם האלים שאינם יכולים לשאת זאת שלוציפר ואהרימן מתנגשים באדם. במשמעות זאת מהווים אנו ברואי האלים הטובים. האלים הטובים הפועלים לפי מחשבותיהם וייעודיהם היצירתיים, כמו-נטלו על עצמם החלטה זו: "מאבק נטוש" אמרו הם, "בין אהרימן ולוציפר. עלינו להקים חומה ולגדר איזור שאליו לא יוכלו אלה להיכנס, בו לא יוכלו להמשיך מאבקם בקרבה יתרה." אנו, ישויות אנוש, הונחנו לתוך המאבק שבין לוציפר ואהרימן כברואי האלים הטובים; וככל שיעלה בידינו לעמוד על קרקע יציבה יותר במאבק, כך נהווה הברואים בהא-הידיעה של האלים הטובים.
בהתייחס ללפנים ולאחור – שם אין האלים הטובים מניחים ללוציפר להיכנס בנו הישר; הם הקימו ביצורים במקום שם נפגשות הצלעות בעצם החזה; והמגדל הבנוי לתפארת המפגיש את עמוד השדרה והמוח מהווה מבצר לאלים הטובים אותו הקימו כנגד אהרימן. אהרימן אינו יכול לעבור קו זה; כל מה שביכולתו לעשות הוא לשלוח את חיצי התחושה שלו לעבר לוציפר ושם במרווח הביניים אנחנו עצמנו ניצבים, כחיץ שבין השניים.
קיים כיוון נוסף באדם, כיוון שלישי – מלמעלה למטה. אף כאן עלינו לגלות שמצב העניינים האמיתי אינו כפי שנראה בהופעתו החיצונית. כי הנה מלמטה כלפי מעלה פועל אהרימן ומלמעלה כלפי מטה – פועל לוציפר. ושוב מגלים אנו שהאלים הטובים הקימו מחסום כנגד לוציפר; במישור מסוים באדם מבוקרת השפעתו של זה. תמצאו מישור זה אם תיקחו את השלד ותסירו ממנו את הקרקפת. ושם במקום בו נחה הקרקפת על ראש החוליה הראשונה של עמוד השדרה – דמו לעצמכם פני שטח אופקיים. פני שטח אופקיים בלתי נראים אלה מהווים את המחסום בו יכול להתייצב האדם ולעצור בעד ההשפעה הלוציפרית המגיעה מלמעלה. לוציפר אינו יכול להתקדם מכאן. הוא אך יכול לירות את חיציו משם אל האדם. וחיציו עתה – חיצי רצייה הם. משמאל לימין מעופפים חיצי מחשבה, מלפנים לאחור – חיצי רגישה ומלמעלה למטה וכן מלמטה למעלה – חיצי רצייה. אף כאן נותר לנו שדה פעילות מיידי. כי בקו ישר לסרעפת מצויים אצלכם פני השטח הפועל כמחסום נגד הלחץ כלפי מעלה של אהרימן. אהרימן יכול להגיע עד לסרעפת בלבד בטילי הרצייה שלו ואין הוא יכול להתקדם מעבר לזה ברצונו, בעצם ישותו. ובתווך – בין שני המישורים שוכן שדה פעילותנו שלנו.
אתם רואים שעליכם להפריד, ראשית כל, את כל אותם החלקים שאינם שייכים כלל לאדם לפני שיהיה לאל ידכם להרכיב לעצמכם מושג נכון אודות התבנית האנושית. אז, ורק אז, תימצאו במצב בו תוכלו לעשות זאת.
האמת היא שכל תבניתו של האדם מורכבת על ידי כוחות הפועלים מחוצה לו. תבנית זו נוטלת את אופיה המיוחד לה מן החוץ ולא נבין את תבנית האדם כל עוד נביט בה כפי שמופיעה היא בראיה ראשונה; נבין אותה רק כאשר נדע כיצד קשורה היא לכל קוסמוס המרחב; כשיעלה בידינו לראות שמשמאל ומימין, מלמעלה ומלמטה, מלפנים ומאחור פועלים כוחות לוציפריים ואהרימניים על האדם, בהעניקם לו אופי-ישות-מרחבית.
ועתה, ידידיי היקרים, עליכם לגשת כך גם למשהו נוסף שנוצר ועוצב בהתאם לפעילות קוסמית אמיתית בעולם. בהתבוננות בגיתהאנום[2]* בהופעתו החיצונית בלבד, עלולה לעלות בכם נטיה לחשוב, שהבניין הממשי עצמו, השטח הממלא אותו – העץ – הוא הדבר החשוב ביותר שבו. אין זה כך כלל ועיקר. הדבר החשוב ביותר בו, אם לשפוט זאת לפי הנראה לעין – אינו קיים! טלו איזושהי תבנית מן התבניות; המהות העיקרית של התבנית אינה העץ המעוצב והמפוסל, אלא במקום בו לא מצוי דבר. שם האוויר גובל בעץ. הדרך שתשיג מהותו של הגיתהאנום האמיתי והממשי תהיה לקחת גוש עצום של שעווה ולהכין ממנו מודל של פנים הבניין ואז ללמוד מודל זה או את רושמו. מה שפוגשים אתם בהיכנסכם לבניין, מה שעומדים אתם בו ואינכם יכולים לראותו אלא לחושו בלבד – הוא החשוב. אמרתי פעם בהזדמנות קודמת, שהבניין שלנו נבנה לפי עיקרון ה'גוגלהופף'[3]* בתבניתה המיוחדת. תארו לעצמכם שברשותכם תבנית פח ואופים הנכם בה את העוגה שלכם. מה חשוב יותר – התבנית או העוגה? ברור שהעוגה. חשוב הוא שהעוגה תיטול לעצמה תבנית גוגלהופף נאותה. ובאשר לתבנית – חשוב הדבר שהתערובת, כשנמזגת היא לתבנית ונאפית, תיעשה לעוגה בצורתה הרצויה.
באורח דומה, בבניין שלנו, לא לקירות שמסביב החשיבות, אלא מה שמכונס בפנים הקירות הסובבים. ובפנים הקירות יהיו הרגשות והמחשבות של האנשים הנמצאים בבניין. והללו יתפתחו באורח נאות אם אלה שבבניין יפנו עיניהם לתחומיו, יחושו בצורות וימלאו צורות אלה בדפוסי-מחשבה. המצוי בבניין דומה לעוגה ומה שבונים אנו מהווָה התבנית המחזיקה ומעצבת את העוגה. ועל התבנית להיות מסוג כזה שתוליך לפיתוח מחשבות נאותות ורגשות נאותים. זוהי התשתית העקרונית לאמנות החדשה בניגוד לאמנות ימי-קדם. באמנות ימי-קדם העיקר היה מה שמצוי בחוץ, במרחב; אך באמנות החדשה משהו אחר נלקח בחשבון. המצוי בחוץ אינו אלא התבנית והדבר העיקרי כלל אינו יכול להיווצר על ידי האמן כי מהווה הוא זה המצוי בפנים. כך הדבר לא רק לגבי צורות פלסטיות. נכון הדבר במידה שווה לגבי ציור. החשוב הוא לא המצויר, אלא החוויה של תחושת הדבר לו גורם הציור. אף הציור אינו אלא תבנית לעוגה!
האמת היא, ידידיי היקרים, שנגענו זה עתה בדביר לבו של פרק הזמן באבולוציה בו אנו עומדים. זהו אותו צעד באבולוציה שיש לצעוד בו עתה, הצעד – סילחו לי על ההשוואה הקלה – מתבנית העוגה אל העוגה. העוגה מהווה במקרה זה הרוחי; להיכנס לעולם הרוח; זהו הכיוון בו צריכים להתרכז עתה כל מאמצינו. אם לא יעלה בידינו להכיר בעובדה זו, הרי שלעולם לא נוכל להעריך נכונה מה שמנסים אנו לעשות כאן באמנות. כי אם מסתכלים אנו באמנות זו מן ההשקפה הישנה, נוכל לקרוא די בנקל: "אך אינני רואה פה שום דבר יפה!" מתכוונים אנו לומר, שאין אנו רואים שום תבנית יפה לעוגה – כשאיננו חושדים כלל שלא התבנית העיקר, אלא העוגה שנועדה להיות בה.
בהביננו פעם אחת עיקרון זה באמנות, ידידיי היקרים, נתקרב מאוד להבנת המשמעות כולה וכל החשיבות של הצעד קדימה באבולוציה הרוחית שיש לעשות דרך מדע-הרוח. דרך מדע-הרוח על האדם ללמוד לפלס דרכו מחוץ לתבנית ה'גוגלהופף' ואל ה'גוגלהופף' עצמו. חייב הוא, למשל, להשתחרר מן האמונה הטפלה שמקורה של המחשבה נעוץ בתהליכי המוח, בה בשעה שלאמיתו של דבר פועלים בתהליכים המתמשכים במוח תהליכים קוסמיים ומאבקים נטושים בין לוציפר לבין אהרימן. האדם חייב ללמוד לראות שהמחשבות והרגשות של נפש אנוש מהווים סימני-דרך החקוקים בפיתולים ובפניות של מאבקים אלה ואין בינם דבר לבין התהליכים הגשמיים, ובמילים אחרות, לגבי התהליכים הלוציפריים והאהרימניים.
הבה ואשרטט השוואה נוספת. נשער שהיה עלינו ללכת אל גן יפה, יפה במיוחד בכל סידוריו והתפרשות ערוגות הפרחים – והיה ברצוננו למסור חוות-דעת לגבי גן יפה זה. ונשער שהיה ביכולתנו להביט למטה לחור באדמה ולגלות שם גמד תת-קרקעי קטן שהיה אומר לנו: "אגיד לכם איך זה שכאן יש ורדים ושם יש סיגליות ומדוע מוצאים אתם שיחים במקום אחד ופרחים במקום אחר. כי אני זוחל כל הזמן מתחת לפני השטח ואני יכול לראות את הקרקע ואת העפר שגרם לגדילתם של כל הפרחים הללו – סיגליות, ורדים והשאר." ויכולים היינו לענות: "אכן, מתאר אתה את כל התהליכים הללו נאה מאוד; כל מה שמספר אתה לי הוא אמיתי מאוד וכצורך חייב לקרות. אך כדי שהגן יתהווה כפי שרואה אני אותו, נדרש משהו נוסף – צריכים להיות בו גננים בפעולה. עובדים הם באיזור בו לא היית מעולם ולעולם אינך מטריח את ראשך לגביו."
באורח דומה עלינו ללמוד לומר לאנטומיסט ולפיזיולוג: "מגלה אני את פעילותכם בהביטי מטה דרך חור באדמה. שם זוחלים הנכם ומגלים תהליכים שלבטח צריכים להתחולל, אך אין להם כלל דבר עם המתרחש בנפש וברוח שעל פני הקרקע. ביכולתכם יהיה לפרש נכונה מה שמתרחש שם מתחת אך ורק בחוקרכם את היחסים השוררים בין העולמות הלוציפריים והאהרימניים ושאר ההיררכיות המציבות את לוציפר ואהרימן באיזון." כאן עלינו להתייחס לעובדה נוספת באבולוציה האנושית שעד כה היתה לה אך השפעה בהשגת האדם את מהותו של האגו. אך את הדבר הזה נלמד לדעת באורח מלא ונרחב יותר דרך מדע-הרוח.
תבוא עת בעתיד בה יאמרו בני האדם: "סופר לנו בתנ"ך אודות נשימתו של יהווה שננשפה באדם. לאיזה חלק באדם ננשפה הנשימה? אם מעלים אתם בזיכרונכם את כל מה שאמרתי בהרצאה זו, יהיה לאל ידכם לראות שהאיזור שלתוכו ננשפה הנשימה הינו אותו איזור חציצה המצוי בין התחיליות מלפנים ומאחור, ומלמעלה ולמטה שם – בתווך – שם ברא יהווה את האדם בישותו שלו בנשימת הפלא שלו כדי שהשפעת נשימת פלא זו תוכל להתפשט אל האיזורים אשר ביתר האדם המשתייך ללוציפר ואהרימן. כאן, בתווך, מותחם מעל ומלמטה, מלפנים ומאחור, מצוי מרווח חציצה בו חודרת נשימתו של יהווה במישרין אל הישות האנושית המרחבית עצמה.
מה שנתתי לכם בהרצאה זו מדובר בו בהתייחסות לישות אנוש מבחינת המרחב הפיזי. כפי שאתם רואים, אף כאן יכולים אנו להרחיב השקפתנו וללמוד להתבונן באדם כפי שניצב הוא בקוסמוס. אך קיימים גם אספקטים מוסריים ורוחיים לגבי הנראה חיצוני ומרחבי. וגם באספקטים אלה באשר נוגע הדבר לפעילויותיה של נפש אנוש – אף עם לא באותה דרך מדהימה כמו במקרהו של האדם המרחבי, ועם זאת, גם כאן – מתגלה מה שפוגש בנו לראשונה בהיותו ללא ממשות, אלא מאיה בלבד.
במוסר, בלוגיקה ובכל פעילות הנפש, פועלים לוציפר ואהרימן האחד על השני והאדם ניצב כתחום חציצה ביניהם. אודות פרק חשוב ורב ערך ביותר זה בהבנת הישות האנושית נדבר מחר.
————————————————————–
מפרץ בוטניה.