רודולף שטיינר

הרצאות שניתנו בדורנאך ב – 20,21,22.11.1914

GA158

תרגם מאנגלית: עלי אלון

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

[בספר מופיעות הערות רבות נוספות]

הרצאה ראשונה – 20.11.1914

הרעיון של עולמות אחרים השוכנים מתחת או מעבר לעולם הפיזי מוכר לנו היטב וכפתיחה למה שאני מתכוון לומר בפניכם, ברצוני לדבר היום על מספר קווי-אופי המציינים עולמות אלה. על ידי הרחבת והעמקת הידע המצוי כבר ברשותנו יתבהרו לנו אספקטים שונים של נושא זה.

כפי שאתם יודעים, מהווה העולם, הגובל בעולם המוכר לתודעתנו הרגילה, זה הקרוי עולם האימגינציה. באורח פנימי עולם האימגינציה הרבה יותר בר-תנועה וגמיש מאשר עולמנו הפיזי התחום בקווים חדים ובעצמיו המוגדרים היטב. כשנפרץ המסך הנוצר על-ידי העולם הפיזי, נכנסים אנו לעולם אתרי זורם, וכשאנו חווים עולם רוחי ראשון זה עולה בנו התחושה שמצויים אנו מחוץ לגוף הפיזי. בעולם רוחי זה מודעים אנו מיד לזיקה חדשה ושונה לעולם הפיזי; זו מהווה התייחסות הדומה לזו שאנו חשים במצב הרגיל לגבי עינינו או אוזנינו. כל הגוף הפיזי פועל כמו היה מעין איבר חישה; אך במהרה אנו נוכחים לדעת, אם נדבר לעצם העניין, שאין זה הגוף הפיזי כי אם הגוף האתרי המהווה איבר החישה האמיתי. הגוף הפיזי אך מספק מעין פיגום מסביב לגוף האתרי. אנו מתחילים בהדרגה לחיות במודעות בגוף האתרי, לחוש אותו כאיבר חישה החש בעולם של צלילים ותמונות שוזרות ונעות. אז מודעים אנו להיותנו קשורים לגוף האתרי בפנימו של הגוף הפיזי כשם שקשורים אנו בחיים הרגילים לאוזנינו או לעינינו.

תחושה זו של הימצאות מחוץ לגוף הפיזי מהווה התנסות הדומה במובנים רבים לזו של שינה. כישויות רוח ונפש מצויים אנו מחוץ לגופים הפיזי והאתרי במשך השינה, אך בתודעתנו, במשך ההתנסות, אין אנו יודעים דבר לגבי מה שמתרחש בנו ומסביבנו.

מכאן רואים אתם שקיימת זיקה אל הגוף הפיזי השונה מזו שאליה מורגלים אנו בחיים הרגילים. זוהי עובדה אליה חייב מדע-הרוח להפנות את תשומת הלב וזוהי חוויה שתהיה נפוצה יותר ויותר בין ישויות אנוש במשך האבולוציה אל העתיד. [במדע-הרוח הכוונה לאנתרופוסופיה ולפרי מחקריה].

אני אומר שוב ושוב שטיפוח מדע-הרוח כיום אינו תוצאה מתשוקה שרירותית כלשהי, אלא נחיצותה של האבולוציה בעת הנוכחית. תחושה זו של היבדלות מהגוף הפיזי מהווה חוויה שתתרחש בישויות אנוש לעתים קרובות יותר ויותר בעתיד, וללא הבנה לגביה. יבוא הזמן כשאנשים רבים ימצאו את עצמם שואלים: "מדוע חש אני כמו נחלקה ישותי, כאילו התייצבה שניה לצידי?" תחושה זו תתהווה באורח טבעי כרעב או כצמא או כהתנסויות אחרות ועל בני האדם עתה ובעתיד להבינה. היא תובן כראוי כשדרך מדע-הרוח יתחילו האנשים להבין מה מציינת בעצם התנסות בחלוקה כזאת.

במיוחד בשטח החינוך יש צורך להסב את תשומת הלב לכך. ואכן, אנו נצטרך ללמוד להפנות יותר תשומת לב מאשר עד כה לחוויות מסוימות שתהיינה נפוצות באורח הולך וגדל בין ילדים במשך הזמן. אמת הדבר שבחיים המתעתדים לבוא, כשתתעצם ההתרשמות כולה הנוצרת על-ידי העולם הפיזי, לא יובחנו במיוחד תחושות וחוויות אלה בעתיד הקרוב, אך במשך הזמן הן תתעצמנה יותר ויותר. הן יתרחשו קודם כל בילדים, והמבוגרים ישמעו מילדים דברים רבים שבאורח רגיל מהווים דברי הבל ושטות אך יהיה צורך להבינם כי קשורים הם בסודות עמוקים של האבולוציה. נשמע ילדים האומרים: "ראיתי ישות שאמרה לי דבר זה או אחר; שאמרה לי מה לעשות." המטריאליסט יאמר בוודאי לילד כזה שכל זה הוא שטות, שישות כזאת אינה קיימת כלל. אך תלמידי מדע-הרוח יצטרכו להבין את חשיבותה של התופעה. אם ילד אומר: "ראיתי מישהו שבא אלי; הוא הלך-לו אבל הוא ממשיך לבוא ואני לא יכול להיפטר ממנו", אז, כל מי שמבין את מדע-הרוח, ייווכח לדעת שכאן מתגלה בחיי הילד תופעה שבמשך הזמן יסתמנו ויתבהרו קוויה יותר ויותר. מה מציין למעשה דבר זה?

אנו נבין זאת אם נחשוב על שתי התנסויות יסודיות ואופייניות, שהראשונה ביניהן רבת-ערך בתקופתנו, בהתחילה בהדרגה ליטול צורה. בעוד שההתנסות הראשונה הגיעה למעין שיא בתקופה היוונית-רומית, הרי שאנו מתקדמים לאט לקראת השניה.

בחיי אנוש פועלות כל הזמן התנסויות הנובעות מהשפעותיהם של לוציפר ואהרימן. בהתנסות יסודית זו של האדם במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית או התקופה היוונית-רומית היתה השפעתו של לוציפר רבה יותר; בתקופתנו לאהרימן ההשפעה השלטת. לוציפר קשור בכל אותן התנסויות שכשחסרה להן הגדרתן המוענקת להן על-ידי החושים, נותרות הן סתומות ומעורפלות.

לוציפר קשור בהתנסות הנשימה, בשאיפה פנימה ובנשיפה החוצה. הזיקה שבין נשימתו של אדם לבין תפקוד גופו, כחטיבה אחת, חייבת להיות תקינה ונורמלית בהחלט. ברגע שמופרע איכשהו תהליך הנשימה, הרי שבמקום להיות פעילות בלתי מודעת שאליה לא צריכה להינתן כל תשומת לב, נהיה הוא לתהליך מודע הבא להכרתנו באורח חלומי פחות או יותר. בקצרה – כשתהליך הנשימה נעשה רב עוצמה מידי, וכשדרישותיו על הגוף עזות מכדי שהגוף עשוי לשאת – יתאפשר ללוציפר (לא הוא עצמו, כי אם הגדודים המשתייכים אליו) להיכנס עם הנשימה אל האורגניזם.

אני מדבר כאן אודות התנסות מוכרת של חיי החלום. הדבר עלול להתהוות בצורות רבות ובעוצמה מתגברת. סיוטי לילה שבהם תהליך הנשימה המופרע גורם לאדם להיות מודע בחלום כך שהתנסויות העולם הרוחי מתערבות בחלום ומסבות לחרדה ולחששות המלוות לעתים קרובות את הסיוטים – מקורן של כל ההתנסויות האלה באלמנט הלוציפרי. כשבמקום נשימה תקינה קיימת תחושה של אי-יכולת לנשום, או של חנק, קשור הדבר באפשרות שלוציפר עלול להיות מעורב בנשימה.

זוהי הצורה הקשה יותר של התהליך כאשר כתוצאה מהתמעטות המודעות מתערב לוציפר בנשימה ונוטל בחלום אופי של חנק. זוהי הצורה הקשה של ההתנסות. אולם קיימת התנסות שהיא קלה יותר, ושקשה יותר להעלותה על הדעת מאשר את החניקה הפיזית. בדרך כלל אין זה עולה בדעתם של בני-אדם שהתנסות מוכרת מסוימת מהווה צורה קשה פחות של חניקה. לאמיתו של דבר ניתן לומר שכשמרגישים אנו בצורך לשאול, כשניצבת מולנו חידה, בין אם היא גדולה או פעוטה, נדמה לנו אז שמשהו חונק אותנו, אך באופן כזה שאיננו נותנים דעתנו לכך.

כל ספק ובעיה מהווים צורה קלה יותר של סיוטי לילה ועל כן התנסויות שאופיין לעתים קרובות קשה, נעשות קלות יותר ויחד עם זה בלתי מובנות יותר בהתהוותן בחיי הנפש עצמה. יש להניח שהמדע יונחה ביום מן הימים לחקור מהו הקשר שבין תהליך הנשימה לבין הצורך לשאול או לבין התחושה של היות האדם מותקף בספקות; תחושות של אי-שביעות רצון הנגרמות כשמשהו בעולם דורש תשובה ואנו עומדים מולו פעורי-פה וחסרי אונים – כל זה קשור בצבאות הלוציפריים.

לאור מדע-הרוח ניתן לומר שבין אם מרגישים אנו בתחושת חניקה בסיוטי לילה ובין אם רובצים עלינו בפנים ספק או בעיה כלשהי, או מסבים לנו לאי-נוחות – נעשה תהליך הנשימה עז יותר, רב רוח יותר. קיים משהו בנשימה שחייב להיות מתואם בהרמוניה, מכוונן ומאוזן, אם על טבע אנוש לתפקד באורח תקין ונורמלי.

מה קורה כשתהליך הנשימה נעשה רב כוח ועוצמה ביותר? הגוף האתרי מתרחב, מתפשט מדי, וכשדבר זה גורם להשפעה בגוף הפיזי, הרי שהוא נוטה להרוס את הגוף הפיזי. גוף אתרי מהיר גדילה מדי, מתרחב ומתפשט מדי, גורם לתהליך נשימה מופרז בעוצמתו ודבר זה מספק שדה-פעילות נאות לכוחות הלוציפריים. הכוחות הלוציפריים יכולים אז לפלס להם דרך אל הישות האנושית כשהגוף האתרי מתפשט מעבר לנורמלי. ניתן אף לומר שהכוחות הלוציפריים נוטים לבטא עצמם בגוף אתרי מתפשט מעבר לתחומי התבנית האנושית – כלומר, בגוף אתרי הדורש שטח גדול יותר מאשר ניתן לו בתחומי עור אנושי.

בניסיונות למצוא דרך ראויה כדי לתאר בה תהליך זה, ניתן לומר את הבא להלן: במצבו הנורמלי, צר ומעצב הגוף האתרי את התבנית הפיזית של האדם. אך כשהגוף האתרי מתפשט, בניסיון ליצור לעצמו מרחב גדול יותר מהשטח של תחומי עור אנושי, הוא נוטה ליצור צורות אחרות. לא ניתן לשמור כאן על התבנית האנושית. הגוף האתרי שואף להתפשט אל מחוץ לתבנית האנושית ומעבר לה. בימי קדם מצאו בני-האדם פתרון לבעיה זו. לגוף-אתרי-מתפשט, שאינו תואם את טבע האדם אלא את הטבע הלוציפרי – כשהוא מוחש ומתהווה לנגד עין הנפש – איזו צורה בוקעת ועולה? – הספינקס.

כאן לפנינו המפתח לטבעו של הספינקס. הספינקס, לאמיתו של דבר, מהווה אותה ישות האוחזת בצווארינו, החונקת אותנו. כשהגוף האתרי מתפשט כתוצאה מעוצמת הנשימה מופיעה ישות לוציפרית בנפש. בגוף אתרי כזה לא נמצאת אז תבנית אנושית, אלא תבנית לוציפרית, תבנית הספינקס. הספינקס הוא אותה ישות הגורמת לספקות, המענה את הנפש בבעיות. ועל כן קיימת זיקה מוגדרת בין הספינקס לבין תהליך הנשימה. ברם, אנו אף יודעים שתהליך הנשימה קשור במיוחד לדם. ועל כן פועלים הכוחות הלוציפריים גם בדם, כשהם חודרים בו ומתנחשלים דרכו. דרך הנשימה יכולים הכוחות הלוציפריים לפלס להם דרך בכל מקום אל דם הישות האנושית וכאשר גואה אנרגיה מתוגברת בדם, נעשה הטבע הלוציפרי – הספינקס – רב עוצמה יותר.

הואיל והאדם פתוח אל הקוסמוס בנשימתו ניצב כנגדו הספינקס. במיוחד במשך תקופת התרבות היוונית-רומית חשו עצמם בני האדם, בנשימתם, שניצבים הם פנים אל פנים מול הספינקס בקוסמוס.

האגדה על אדיפוס מתארת כיצד עומדת ישות אנוש פנים אל פנים מול הספינקס וכיצד מענה אותה הספינקס בשאלות.

תמונת הישות האנושית והספינקס או הישות האנושית והכוחות הלוציפריים בקוסמוס נותנת ביטוי להתנסות, המושרשת עמוק, של בני אדם כפי שהיו במשך התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית ומציינת שכאשר פורץ אדם, אף אם במידה מעטה, בעד גבולות חייו הסדירים על המישור הפיזי – בא הוא במגע עם טבע הספינקס. אז מתקרב אליו לוציפר ועליו לשתף פעולה עם לוציפר, עם הספינקס.

הנטיה היסודית של תקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית היא שונה. מסלול האבולוציה הוא כזה שהגוף האתרי מצטמצם וכפוף הרבה פחות להתרחבות ולהתפשטות. במקום להיות עצום ממדים מדי נעשה הגוף האתרי קטן מדי. דבר זה יבוא יותר לידי ביטויו בהמשך האבולוציה. אם ניתן היה להיאמר שבאדם של יוון העתיקה היה הגוף האתרי גדול מדי, ניתן לומר שבאדם של הזמנים המודרניים מתהדק הגוף האתרי ומצטמצם ונעשה קטן למדי.

ככל שמונְחות ישויות אנוש יותר ויותר על-ידי המטריאליזם לנטוש את הרוחי, כך יוסיף הגוף האתרי להצטמצם ולקמול. אך הואיל והאורגניזם ופעילויות הגוף הפיזי תלויים בגוף האתרי והיות ועל הגוף האתרי לחדור את הפיזי באורח נאות – יגלה אף הגוף הפיזי נטיה להתייבש ולקמול אם הצטמצמותו של הגוף האתרי תגבר ותלך. ובהתייבש הגוף הפיזי מדי, תהיינה לבני האדם רגליים מחומר קרני במקום רגלי ישות אנושית נורמלית. למעשה לא ימצא האדם עצמו ברגליים קרניות אך תהיה בו נטיה לכך בגלל נטיה זו של הגוף האתרי להיחלש ולהתייבש.

והנה – לתוך גוף אתרי זה עשוי אהרימן להחדיר את עצמו כשם שלוציפר יכול לזחול לגוף אתרי מתפשט ומתרחב. אהרימן ירכוש לעצמו אותה תבנית שהמאפיין אותה הוא חוסר כוח בגוף האתרי. תבנית המגלה כוח אתרי שאין בו די לרגליים מפותחות כראוי, ותחת זאת, תייצר רגליים קרניות, רגלי עז.

מפיסטופלס – הוא אהרימן. קיימת סיבה נאותה, כפי שציינתי זה עתה, לתאר אותו ברגלי עז. מיתוסים ואגדות מלאות משמעות הם. מפיסטופלס מתואר לעתים קרובות כשפרסות סוס לו; רגליו התייבשו ונעשו לפרסות. אילו הבין גתה בשלמות את טבעו של מפיסטופלס כי אז לא היה מתאר את הופעתו בתחפושת של פרש בן זמננו. כי בעצם טבעו חסר מפיסטופלס-אהרימן את הכוחות האתריים הנחוצים כדי לחדור לתבנית הפיזית הנורמלית של הישות האנושית ולעצב בה.

קו אופי נוסף של מפיסטופלס-אהרימן מתהווה עקב הצטמצמות זו של הגוף האתרי וחוסר כוח אתרי הנובע ממנה. הדרך הטובה ביותר להבין זאת היא להתבונן בטבעו של האדם כחטיבה אחת. אפילו מנקודת-ראות פיזית מהווה ישות אנוש, מבחינה מסוימת דו-מהותית. חישבו על כך – עומדים אתם שם כישות אנוש פיזית, אך האוויר הנשאף פנימה מצוי בפנימכם, ומהווה חלק מכם בהיותכם ישות פיזית. אוויר זה נשלח החוצה על-ידי נשיפת האוויר החוצה שבאה מיד לאחר השאיפה פנימה; כך ש'אדם-אוויר-ונשימה' אופף אתכם ומשתנה כל הזמן. אין אתם מהווים אך ורק אדם העשוי בשר, עצמות ושרירים, אלא גם 'אדם נשימה'. 'אדם נשימה' זה משתנה ללא הרף בעוברו החוצה ופנימה. ו'אדם נשימה' זה קשור במחזור הדם.

בפנימכם, בנפרד כביכול מ'אדם נשימה' זה, מצוי הקוטב הנגדי: 'אדם העצבים' בנוזל מערכת העצבים. המגע בין 'אדם העצבים' והדם הוא מגע חיצוני מסויג. כשם שאותם כוחות אתריים הנוטים לטבע לוציפרי מוצאים גישה קלה לדם בדרכי הנשימה, כך עשויים הכוחות האתריים הנוטים לטבע מפיסטופליאני או אהרימני להתקרב אל מערכת העצבים בלבד ולא אל הדם. אהרימן משולל יכולת לחדור לדם כי אין הוא יכול להתקרב אל חום הדם. אם הוא רוצה ליצור קשר עם הישות האנושית הוא ישאף לטיפת דם, כי הגישה לדם היא כה קשה לו. תהום רובצת בין מפיסטופלס והדם. בהתקרבו אל האדם כשזה מהווה ישות חיה, כשרוצה הוא ליצור קשר עם האדם, הוא נוכח לדעת שהכוח האנושי העיקרי מצוי בדם. עליו להשתדל ולאחוז בדם.

דבר היות הברית שבין מפיסטופלס ופאוסט חתומה בדם, מהווה הוכחה לחכמה הצפונה באגדה. פאוסט חייב לקשור עצמו למפיסטופלס על ידי הדם כי למפיסטופלס אין גישה ישירה לדם והוא משתוקק לכך. כשם שהיוונים ניצבו מול הספינקס ששדה פעולתו הוא מערכת הנשימה, כך ניצב האדם בן התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית מול מפיסטופלס הפועל בתהליך העצבי; מפיסטופלס הקר, המלגלג, מפני שהוא חסר דם; כי הוא חסר את החום המשתייך לדם. מהווה הוא בן לווייתו המלגלג והקר של האדם.

כשם שהיתה זו משימתו של אדיפוס להתגבר על הספינקס – כך משימתו של האדם בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית להתגבר על מפיסטופלס. מפיסטופלס ניצב כאן כישות שניה, מתייצב מולו. היווני ניצב בעימות מול הספינקס כמאייש הכוחות שחדרו בו בעוצמה מתוגברת בתהליך הנשימה. מול הישות האנושית של הזמן המודרני ניצבים הפירות של האינטלקט והתבונה המושרשים, כפי שהם, בתהליך העצבי. האימגינציה הפיוטית הרימה את המסך בחטף, באורח נבואי, מעל התמונה של הישות האנושית כשזו ניצבת כנגד הכוחות המפיסטופליאניים אך החוויה תהיה יותר ויותר נחלת הכלל, והתופעה, אשר כפי שאמרתי, תופיע בילדות – תהווה עצם החוויה בכוחות המפיסטופליאניים.

בה בשעה שהילד ביוון מתענה היה במבול של שאלות הרי שהסבל הממתין לישות האנושית של זמננו המודרני הוא היותו בצבת אחיזתן של דעות קדומות והשגות שללא יסוד כשלצידו כסיוט 'גוף' שני המכיל בו כל אותם חוות-דעת ורעיונות שללא ביסוס. מהו המוביל למצב עניינים זה? הבה ונהיה ישרים בתכלית לגבי נתיב האבולוציה. במשך מסלול התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית מאבדות בעיות כה רבות כל חום פנימי וחיוני. השאלות ללא מספר הניצבות בפנינו בלומדנו את מדע-הרוח בצורה עמוקה כלשהי אינן קיימות כל עיקר עבור האדם המודרני שיש לו השקפת עולם מטריאליסטית. לחידת הספינקס אין כל משמעות בשבילו, בה בשעה שהאדם מיוון העתיקה מודע היה לכך בחיוניות.

אורח שונה של התנסות יבוא אל האדם בזמנים המודרניים. לפי דעתו הוא יודע הכל כה היטב. הוא סוקר את העולם החומרני, משתמש באינטלקט שלו לבסס את הזיקה ההדדית שבין תופעותיו וסבור שכל חידותיו נפתרות באורח זה, ולעולם אינו נוכח לדעת שהוא אך מגשש באשליה רבת-ממדים. אך אורח פעילות זה מחספס ומייבש את גופו האתרי כשהתוצאה הקיצונית היא שהכוחות המפיסטופליאניים, כטבע שני, יידבקו אליו עתה ובזמנים שלעתיד לבוא.

הטבע המפיסטופליאני מתחזק על-ידי כל הדעות הקדומות ומגבלות המטריאליזם וכבר ניתן לחזות עתיד כשכל אדם ייוולד כשישות שניה לצידו, ישות שתלחש לו על טיפשותם של הללו המדברים על ממשותו של עולם הרוח. האדם יכפור, כמובן, בחידתו של מפיסטופלס, כשם שכופר הוא בזו של הספינקס; עומד הוא לכבול ישות שניה בעקבותיו. בהיותו מלווה על-ידי ישות שניה זו הוא יחוש בדחף לחשוב מחשבות חומרניות, לחשוב שלא דרך ישותו שלו אלא דרך הישות השניה – בת לווייתו.

מפיסטופלס יוכל לשכון בגוף אתרי שנחרך על-ידי מטריאליזם. כשאנו מבינים מה משתמע מזה ניווכח לדעת שמחובתנו לחנך ילדים בעתיד – יהיה הדבר בדרך האוריתמיה או על-ידי פיתוח השקפה רוחית מדעית – באורח כזה שיהיו נכונים להבין את עולם הרוח. יש להפעיל את הגוף האתרי כדי שהישות האנושית תהיה מסוגלת ליטול לה מעמד נאות, במודעות מלאה לגבי טבע הישות הניצבת לצידה. אם לא יבין את טבעה של הישות השניה כי אז תגבר עליו ישות זו והוא ייכבל אליה. כשם שהיווני צריך היה להתגבר על הספינקס כך חייב האדם המודרני להתמודד עם מפיסטופלס – בדמותו הדומה ל-פאון ול-סאטיר ברגלי העז או הסוס שלו.

כל תקופה יודעת לאמיתו של דבר לבטא את המאפיין אותה באגדות ובמשלי בינה. אגדות אדיפוס ביוון ואגדות מפיסטופלס בעת המודרנית משמשות דוגמאות לכך. ויש להבין את משמעותן היסודית.

רואים אתם שאמיתות, המוגשות במקום אחר בצורת שירה בלבד, כגון היחסים שבין פאוסט לבין מפיסטופלס, עשויות להוות עקרונות מנחים בחינוך וכך צריך להיות בעתיד. הפתיחה להתרחשויות אלה תהיה שעַם או משורר יתריעו על מציאות הישות שתלווה את האדם; אך לבסוף, לכל ישות אנוש יהיה בן לוויה זה – שחייב הוא לפתח מודעות כלפיו – ואשר יפעל בעוצמה מירבית במשך שנות הילדות. אם המבוגרים שמתפקידם לחנך ילדים כיום לא ידעו לנהוג כראוי במה שעומד לבוא לידי ביטוי בילד, הרי שייגרם נזק לטבע האדם עצמו עקב חוסר הבנה לגבי תחבולותיו של מפיסטופלס.

ראוי לציון מאוד שניתן למצוא רשמי נתיבים אלה באגדות ובסיפורי פיות. בעצם המהות של אגדות או סיפורי פיות, שדומה שכל כך לא מקובלים הם על המלומדים המודרניים, שהם מצביעים על המפיסטופליאני-אהרימני או אל הספינקס-הלוציפרי. סודם של כל האגדות וסיפורי הפיות נעוץ בכך שהתוכן שלהם היה במקורו חוויה של ממש שנבעה מיחס האדם אל הספינקס או מיחסו אל מפיסטופלס. באגדות ובסיפורי פיות אנו מוצאים חבוי בצורה עמוקה פחות או יותר את מוטיב החידה, את מוטיב הספינקס בו יש לפתור משהו, יש לענות על שאלה כלשהי; או את מוטיב הכישוף, את ההימצאות תחת קסם – זהו המוטיב האהרימני. כשאהרימן נמצא לצידנו מצויים אנו בסכנה ממושכת ליפול לו לקורבן, של כניעה לו במידה כזאת מבלי אפשרות להיחלץ. בפני הספינקס מודעת הישות האנושית למשהו החודר בה וכמו קורע אותה לגזרים. בפני השפעתו של מפיסטופלס חש האדם שהוא מוכרח להתמסר לו, לקשור עצמו אליו, להיכנע לו. ליוונים לא היה דבר הדומה לתיאולוגיה, במשמעות המודרנית, כי הם היו קרובים הרבה יותר לחכמת הטבע ולגילויי הטבע. הם ניגשו לחכמת הטבע ללא תיאולוגיה והשאלות והבעיות העיקו עליהם.

והנה, תהליך הנשימה קשור בצורה אינטימית לטבע הרבה יותר מאשר התהליך העצבי. עקב זה היתה ליווני תחושה חיה כזאת שהוא מובל אל החכמה על ידי הספינקס. שונה הדבר לחלוטין בתקופה המודרנית כשהתיאולוגיה נכנסת לתמונה. האדם אינו מאמין עוד ששיג ושיח ישיר עם הטבע מקרב אותו אל החכמה האלוהית של העולם והוא מתחיל לחקור, ללמוד אותה דרך התהליך העצבי ולא דרך הנשימה והדם; התיאולוגיה המודרנית מהווה תהליך עצבים. אך פירושו של דבר זה הוא שהחכמה כבולה אל תהליך העצבים; האדם מתקרב אל מפיסטופלס ועקב הכבילה הזאת של החכמה בתהליך העצבי קמה ועלתה אתראה זו בשחר התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שמפיסטופלס כבול אל הישות האנושית, בהתייצבו לצידה. אם תופשט אגדת פאוסט מכל היסודות הטפלים שנארגו סביבה תישאר תמונת תיאולוג צעיר השואף לחכמה; ספקות מענים אותו והיות וחותם הוא על חוזה עם השטן, עם מפיסטופלס – הוא נמשך אל שדה פעילויותיו של השטן.

כשם שהיתה זו משימתו של היווני, על-ידי פיתוח של אגו מודע, להשתלט על הספינקס, כך מחובתנו בתקופתנו, להתגבר על מפיסטופלס בהעשירנו את האגו בחכמה שתוכל להתהוות אך ורק מידע וממחקר של עולם הרוח – ממדע הרוח. אדיפוס היה הכובש הכביר ביותר של הספינקס; אך כל יווני שנאבק על האדם שבו, זכה אף הוא בניצחון על הספינקס – אם כי ברמה נמוכה יותר. אדיפוס מהווה המדגים בלבד, בצורה האופיינית ביותר, לכל מה שנועד כהתנסות לכל יווני ויווני. על אדיפוס להוכיח עצמו אדון על הכוחות שתכולתם בתהליכי הנשימה והדם. הוא מדגים באישיותו את התהליך העצבי כשכוחותיו האתריים מדולדלים בניגוד לאותן ישויות אנוש הנמצאות כליל תחת שליטת תהליכי הנשימה והדם. אדיפוס קולט אל טבעו אותם כוחות הקשורים לתהליך העצבי, כלומר את הכוחות המפיסטופליאניים; אך הוא קולט אותם לתוך עצמו באורח נאות ובריא כך שאין הם הופכים לישות שניה לצידו, אלא מצויים לאמיתו של דבר בפנימו, באפשרם לו להתמודד עם הספינקס ולהשתלט עליו.

דבר זה מדגיש לנו שכאשר מצויים לוציפר ואהרימן במקומותיהם הנכונים – פועלים הם לברכה; וכאשר מצויים הם במקום הלא נכון הם פוגעים. המשימה שהוטלה על היווני היתה להתגבר על טבע הספינקס, לסלקו מעצמו. כשהיה ביכולתו להשליכו אל התהום, או, במילים אחרות, כאשר היה יכול להביא את הגוף האתרי המורחב אל הגוף הפיזי – כך היה מתגבר על הספינקס. התהום אינו מחוץ לנו. התהום הוא גופו הפיזי של האדם שאליו יש למשוך את הספינקס באורח נכון ובריא. אך את הקוטב הנגדי – את תהליך העצבים הפועל שלא מבחוץ אלא מתוך האגו יש לחזק כאן. וזהו הכוח האהרימני הנקלט בישות האנושית ומונח בה במקומו הראוי לו.

אדיפוס הוא בנו של לאוס. לאוס הוזהר נגד היוולד לו ילד כי נאמר שדבר זה יביא אסון לכל גזעו. לכן הוא סילק מעליו את הילד שנולד לו. הוא פצע את רגלו ולכן כונה הילד אדיפוס, כלומר, 'רגל נכה'. זוהי הסיבה מדוע היה אדיפוס בדרמה נכה רגליים.

אמרתי כבר שכאשר מתדלדלים כוחות אתריים – הרגליים אינן יכולות להתפתח באופן נורמלי והן נחלשות. במקרהו של אדיפוס נגרם מצב זה באורח מלאכותי. האגדה מספרת לנו שלאחר הניסיון להיפטר ממנו, הוא נמצא והוסתר על-ידי רועים ומתנהל בחיים ברגלים נכות.

אדיפוס הוא מפיסטופלס, אלא שכאן פועל מפיסטופלס במקומו הראוי בהקשר למשימה המוטלת על התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית.

ההרמוניה שבין הגוף האתרי לבין הגוף הפיזי באה לידי ביטויה באורח כה נפלא ביצירות האמנות היוונית בכל מה שמרכיב את הגדלות האופיינית ליוונים – מכל זה מתקפח אדיפוס על מנת שיוכל יהיה להיעשות לאישיות במשמעותה המלאה. האגו העובר כעת אל הראש מתחזק והרגליים נחלשות. לאדם מהתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית משימה שונה. על מנת להתמודד עם הספינקס ולהתגבר עליו חייב היה אדיפוס לקלוט את אהרימן לפנימו. האדם בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הניצב מול אהרימן-מפיסטופלס חייב לקלוט לפנימו את לוציפר. התהליך הוא היפוכו של התהליך שהופעל על ידי אדיפוס. כל מה שצובר האגו בראש חייב להידחק מטה אל שאר טבעו של האדם. האגו, השוכן בתהליך העצבי, צובר "פילוסופיה, חוק ורפואה ואהה! – גם תיאולוגיה" כולם תהליכי עצבים. ועתה – קיים הדחף לסלק את כל זה מהראש – כשם שאדיפוס שלל מן הרגליים את כוחותיהם הרגילים – ולחדור בעד המסכים של הווית הקיום החומרנית.

כעת, חישבו על פאוסט הניצב שם עם כל מה שהאגו צבר. חישבו שברצונו להשליך את כל זה מראשו, כשם שאדיפוס מקפח את רגליו מכוחותיהם הנורמליים. פאוסט אומר: "הרביתי, אהה – שקוד על פילוסופיה, על משפטנות ותורת הרפואה וגם, חבל – על תיאולוגיה". ברצונו לשחרר את ראשו מכל זה, אכן הוא עושה זאת בהתמסרו לחיים שאינם קשורים לראש. פאוסט הוא אדיפוס בהיפוכו, כלומר, ישות אנוש הקולטת לפנימה טבע לוציפרי.

ועתה חישבו אודות כל מה שפאוסט עושה – כך שכאשר לוציפר בפנימו, הוא יוכל להיאבק באהרימן, עם מפיסטופלס הניצב לצידו. כל זה מראה לנו שפאוסט במציאות הוא אדיפוס בהיפוכו. על הטבע האהרימני באדיפוס להתגבר על לוציפר; הטבע הלוציפרי בפאוסט צריך לעזור לו להתגבר על אהרימן-מפיסטופלס. אהרימן-מפיסטופלס פועל יותר בעולם החיצוני ולוציפר – יותר בחיים הפנימיים. כל האסונות המתרחשים אצל אדיפוס – מפני שחייב הוא לקלוט לפנימו את הטבע האהרימני – קשורים בעולם החיצוני. שוד ושבר יורד על גזעו, לא רק על עצמו. אפילו השוד והשבר היורד על עצמו בעל אופי חיצוני הוא. הוא דוקר את עיניו ומעוור את עצמו; וכן המגיפה המשתלטת על עיר מולדתו מהווה אף היא אסון חיצוני. התנסויותיו של פאוסט מהוות התנסויות נפש, הן מהוות טרגדיות פנימיות. מבחינה זו מתגלה שוב פאוסט כהיפוכו של אדיפוס.

בשתי דמויות אלה, ששתיהן בצמדים – אדיפוס והספינקס, פאוסט ומפיסטופלס – יש לנו תיאורים אופייניים של האבולוציה של התקופות הפוסט-אטלנטיות הרביעית והחמישית. כשבעתיד ההיסטוריה תוגש פחות כסיפור של אירועים חיצוניים, ויותר כתיאור התנסותם הממשית של ישויות אנוש, הרי שאז, ורק אז, תובן במלואה החשיבות של התנסויות בסיסיות אלה. כי אז יגלה האדם וימצא מה פועל לאמיתו של דבר במשך תהליך האבולוציה המתקדם שלגביו מכיר המדע הרגיל את האשליה החיצונית בלבד. על מנת שהאגו יתחזק היה צורך לאהרימן-מפיסטופלס להיכנס אל אדיפוס המייצג האופייני של היוונים. באדם מהתקופה המודרנית נעשה האגו חזק מדי ועליו להשתחרר. אך את הדבר הזה יוכל לעשות אך ורק על ידי העמקת הידע שלו בהתרחשויות הרוחיות לגבי אותו עולם, שלאמיתו של דבר, האגו משתייך לו. על האגו לדעת שהוא מהווה אזרח של עולם הרוח ולא רק תושב הגוף האנושי.

זוהי דרישת התקופה בה אנו עצמנו חיים. חייב אדם מהתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית להיעשות מודע בעולם הרוח על ידי הרחבת תודעתו עד שזו תגיע לפנים עולם הרוח.

מדע-הרוח משמש גורם בסיסי באבולוציה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.