רודולף שטיינר

הרצאה 2

אוקספורד 22.8.1922 GA214

תרגמה מאנגלית: נועה ברקת

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

חבריי היקרים,

הנושא שלנו להיום יתייחס באופן רחב יותר לרבות מהאמיתות הרוחניות הידועות לכם כאנתרופוסופים. ללא ספק, אתם מכירים את סוג התיאור שניתן, לדוגמא בספרי תיאוסופיה^[1], של העולמות הרוחניים שדרכם עובר האדם בין מוות ללידה מחדש. היום אני רוצה להתייחס לעולמות אלו מנקודת מבט שונה. בספר תיאוסופיה, השתמשתי באימגינציות בעיקר כדי לתאר את עולם הנפש ואת עולם הרוח שדרכם עובר האדם כשהוא עובר בשער המוות ומתקדם לחיים חדשים עלי אדמות. בהרצאה של היום אני רוצה להתייחס לדברים אלו לא מנקדות המבט של האימגינציה, אלא מהיבט המתגלה דרך האינספירציה.

על מנת להיכנס לנושא כך שנבין אותו, נתחיל מחוויה שאנו מכירים בחיינו הארציים. בכל רגע נתון בין לידה למוות, אנו נמצאים בגופנו הפיזי, פנים אל פנים עם העולם החיצוני. אנו מתארים את עצמנו, את ישותנו האנושית כמה שמוכל בתוך עורנו, בתוך תחום גופנו הפיזי. ללא ספקות אנו מניחים ש"ישות אנושית" זו כוללת לא רק מידע אנטומי ופסיכולוגי; אנו מניחים כמובן מאליו שתהליכים של נפש ומחשבה מתחוללים איכשהו גם שם בפנים. אבל, בדברנו על "עצמנו", אנו בדרך כלל חושבים על מה שמוכל בתוך עורנו, וכעת, מכאן, אנו מסתכלים החוצה לתוך העולם. שם לכל מה שמסביבנו בעולם אנו קוראים "העולם החיצוני". וכמו שאתם יודעים, אנו מייצרים דימויים מנטליים מהעולם החיצוני הזה. העולם החיצוני נמצא מסביבנו ודימויי מראה בשל כך – או משהו כזה– נמצאים בתוך חיי נפשנו.

כעת, בחיים בין מוות ללידה חדשה מהות העניין הוא שאנו נמצאים בתוך העולם, שכאן על האדמה, הוא חיצוני לנו. כל מה שהוא כעת "העולם החיצוני" שלך, כולל מה שאתה רואה בבהירות מלאה והאלוהי המרוחק – הוא כעת העולם הפנימי שלך – שלו אתה קורא "שלי" בדיוק כפי שאתה מתייחס כעת לריאות כשלך. כך, בין מוות ללידה חדשה, אתה מתייחס לשמש ולירח כאל איבריך – במלים אחרות, כנמצאים בתוכך. העולם החיצוני היחידי שיש לך אז, הוא אתה עצמך, כפי שאתה על האדמה – באיבריך הארציים.

בעוד שעל האדמה אנו אומרים: "בתוכנו – הריאות, בתוכנו – הלב; מחוץ לנו השמש, הירח וגלגל המזלות", במהלך החיים בין מוות ללידה חדשה נאמר: "בתוכנו – גלגל המזלות, השמש, הירח; ומחוץ לנו הריאות והלב." בין מוות ללידה חדשה כל מה שאנו נושאים בתוך עורנו יותר ויותר הופך להיות העולם החיצוני שלנו, היקום שלנו, הקוסמוס שלנו. נקודת המבט שלנו על היחסים בין העולם לאדם מתהפכת לחלוטין כשאנו חיים בין מוות ללידה חדשה.

כשאנו חיים דרך המוות – כשאנו עוברים דרך שער המוות – יש לנו תמונה ברורה, כנקודת מוצא, של מה שהתרחש קודם לכן, כיצד היינו על האדמה. אמת, זוהי רק תמונה, אבל היא כמו העולם מבחוץ. התמונה הזו, אז, זורחת הלאה מתוכך. כך, אחרי התקופה הראשונה אחרי המוות יש לך עדיין את התודעה של האדם שהיית על האדמה- תודעה בצורה של זיכרונות ארציים ותמונות ארציות. אבל זה לא נמשך הרבה זמן. יותר ויותר יש לך את התפיסה האחרת על האדם: "אני הוא העולם; היקום הוא האדם." זה מתחזק יותר ויותר. כמובן, לא תדמיינו שריאות האדם נראות אותו הדבר כפי שהן נראות עכשיו; זה לא יפצה על המראה העצום והיפה של השמש והירח. אך במציאות, הריאות והלב שם נהיות גדולות יותר ונפלאות יותר מהשמש והירח, כפי שהם נראים כאן ועכשיו לראייה האנושית.

רק בדרך זו ניתן להבין נכונה את הרעיון של מהי מאיה. אנשים מדברים על מאיה – האשליה הגדולה של העולם הארצי הנוכחי – ועדיין הם לא מאמינים לגמרי למה שהם אומרים. עמוק למטה, הם מטפחים את האמונה שהדברים הם כפי שהם נראים לעיניים הארציות. אבל אין זה כך. הריאות האנושיות כפי שאנו רואים אותן הן רק מראית עין; כך גם הלב. לאמיתו של דבר, הריאות שלנו הן רק חלק – חלק אדיר של הקוסמוס; ויותר מכך, הלב שלנו. הלב במהותו האמיתית גדול ומלכותי יותר מהשמש.

כך אנו מתחילים לראות עולם קוסמי אדיר ונשגב זורח – עולם שעליו נוכל לדבר כך: מתחתינו השמיים. באומרנו כך אנו מתכוונים: מתחתינו כל מה שמכין את ראש האדם לאינקרנציה הבאה. מעלינו, נאמר אז, כל מה שהיה למטה. כי הכל הפוך. מעלינו נמצאים כל הכוחות שמכינים את האדם להליכתו הארצית – מכינים אותו לעמוד זקוף על שתי רגליו בחיים הארציים הבאים.

כל זה ניתן לסכם כך: ככל שאנו מתקרבים לחיים ארציים חדשים, כך היקום שהוא האדם, מתכווץ בתוכנו. הוא אכן מלכותי, במיוחד בתקופה האמצעית בין מוות ללידה חדשה. אבל כעת אנו יותר ויותר נהיים ערים לאיך היקום, עם כל הגדולה והמלכותיות הקודמת שלו, מתכווץ ומצטמצם. הפלנטות שאנו נושאים בתוכנו – הפלנטות בתנועתן השוזרת – הופכות להיות אז מה שפועם וגועש בגוף האתרי האנושי. הכוכבים הקבועים של גלגל המזלות הופכים להיות מה שמעצב את חיי מערכת העצבים והחושים שלנו. כל זה מתכווץ והופך להיות גוף – בהתחלה רוחני ואז אתרי. ורק כשהוא זעיר לגמרי, הוא מתקבל לרחם האם, ושם מולבש בחומר ארצי.

ואז מגיע הרגע שאנו מתקרבים לחיים הארציים. נעלם מאיתנו, אנו מרגישים כעת את היקום שעד לאחרונה היה שלנו. הוא מתכווץ ומתפוגג, והחוויה הזו יוצרת בתוכנו כמיהה להגיע לאדמה שוב – להתאחד שוב עם הגוף הפיזי עלי אדמות. מפני שהיקום הגדול שהיה לנו קודם נסוג ממבטנו הרוחני; ולכן אנו מצפים להיות אדם שוב.

כל זה קשור, יחד עם זאת, לסקלה אחרת של זמן. החיים בין מוות ללידה חדשה נמשכים מאות רבות של שנים, ואם אדם נולד במאה העשרים, ההגעה שלו הוכנה בהדרגה, אפילו עוד במאה ה-15. במהלך הזמן הזה הוא עצמו עבד במובן מסוים לתוך התנאים והאירועים הארציים.

סבא של סבא של סבא שלכם, אי שם במאה ה-15, התאהב בסבתא של סבתא של סבתא. הם חשו בדחף להיות ביחד, ובדחף הזה כבר היית בפעולה מתוך העולמות הרוחניים. ובמאה ה-17 כשסבא יותר קרוב התאהב בסבתא יותר קרובה שלכם, שוב שימשתם כמעין מתווך. כך זימנתם את כל הדורות כדי שתוכלו לבסוף להגיע לאביכם ולאמכם.

באיכות המסתורית והחידתית הזו שפועלת בתוך האהבה הארצית, כוחות אכן פועלים, המגיעים מנשמות בני האדם המחפשים אחרי האינקרנציה העתידית שלהם. לכן תודעה מלאה וחופש אינם נמצאים לעולם בתנאים החיצוניים שמביאים גבר ואישה יחד עלי אדמות. דברים אלו עדיין נמצאים חוץ לטווח ההבנה אנושית.

מה שאנו מכנים כיום היסטוריה היא במוצא האחרון, חיצונית הרבה יותר מדי. מעט ידוע לנו בחיים החיצוניים של תקופתנו על היסטורית-הנשמה של בני האדם. עוד במאה ה-12 וה-13 נשמות בני האדם חשו מאד שונה ממה שהן חשות כיום. אבל זה לגמרי בלתי ידוע. אכן לא באופן כל כך נחרץ כמו שתיארתי זאת, אלא יותר בדרך דמויות-חלום, הגברים והנשים של המאות ה-10, ה-11 או ה-12, היו ערים לכוחות המסתוריים שפעלו למטה עלי אדמות מהעולמות הרוחניים – עבדו למטה, למעשה, מנפשות בני האדם. מעט נאמר בארצות המערביות על חיים ארציים חוזרים – גלגול נשמות – אבל היו בני אדם בכל מקום שידעו. רק הכנסייה נמנעה שלא לומר נידתה את כל המחשבות על חיים חוזרים. אבל עליכם לדעת שאפילו בתקופות מאוחרות כמו המאה ה-12 וה-13 עדיין היו באירופה די הרבה בני אדם שהיו ערים שהאדם עובר דרך חיים חוזרים עלי אדמות.

ואז הגיע העידן שהאנושות בעולם המערבי היתה צריכה לעבור דרך שלב של אינטלקטואליות. מכיוון שהאדם היה חייב לרכוש חירות רוחנית. כששררה הראייה הרוחית, במצב דמוי-החלום של התקופות הקדומות, לא היתה חירות רוחנית. גם לא היתה כל חירות – אולי רק, לכל היותר, אמונה בחירות – בכל ענייני חיי האדם שנשלטו, נאמר, על ידי אהבה ארצית, שעליה דיברנו. מכיוון שכאן תמיד היה מעורב אינטרס של נשמות אחרות, בדרכן לאדמה.

אבל, במהלך האבולוציה הארצית, האנושות צריכה להתקדם בדרגת החירות. כי רק כשהאדם משתחרר, האדמה תגיע ליעדה בהתפתחותה. כדי להגיע לתוצאה זו, נחוצות תקופות מסוימות של אינטלקטואליות, תקופה כזו היא כמובן, תקופתנו. התבוננו לאחור לתקופות מוקדמות יותר ולתנאים על האדמה, כשבני אדם נהנו עדיין מראייה רוחית דמויית חלום. בראייה רוחית דמוית חלום חיו תמיד ישויות רוחיות. האדם בתקופה זו לא היה יכול לומר: "יש לי בראשי את המחשבות שלי" – זה היה לא נכון. בתקופות קדומות אלו הוא היה אומר: "בתוך ראשי יש לי את החיים של המלאכים"; ובתקופות מאוחרות יותר: "יש לי את החיים של הישויות האלמנטאריות בתוך ראשי". ואז הגיע המאה ה-15 והמאה ה-19 וה-20. כעת האדם לא יכול יותר שיהיו ישויות רוחיות בראשו – אלא רק מחשבות – מחשבות בלבד. ועל ידי כך שאין לו חיים רוחניים גבוהים אלא רק מחשבות בתוך ראשו, הוא יכול ליצור לעצמו תמונה של העולם החיצוני.

האם יכול האדם להיות חופשי, כל עוד הכוחות הרוחיים שוכנים בו? לא, הוא אינו יכול, מכיוון שהן מכוונים אותו; הכל הוא כתוצאה מהם. האדם יכול להיות חופשי רק כשהישויות הרוחניות לא מכוונות אותו יותר – כשיש לו רק תמונה, רק דימוי במחשבותיו. תמונות-מחשבות אינן יכולות להכריח אותנו לעשות שום דבר. נניח שאתה נתקל במראה; דימויי המראה של אנשים אחרים, ככל שיהיו עוינים, אינם יכולים להכות אותך, הם אינם אמיתיים – הם רק דימויים. ואם אני מחליטה על פעולה מסוימת, אני יכולה לגרום לדימוי-המראה שבמחשבתי לדמות את הפתרון, אבל התמונה כשלעצמה אינה יכולה לפתור שום דבר.

לכן, בתקופה שהאינטלקטואליות שמה רק מחשבות בראשנו, נולדה החירות, כי למחשבות אין כוח להכריח אותנו לעשות דבר. בכך שאנו מחזיקים באימפולסים החומריים שלנו בפשטות בצורה של מחשבות טהורות – כפי שתואר בספר הפילוסופיה של החירות^[2] – אנו יכולים להשיג חירות אמיתית בתקופה הנוכחית. העידן האינטלקטואלי, לכן, הוא הכרח המציאות.

אך, ככל שזה יישמע מוזר, במהות, התקופה הזו כבר הסתיימה. התקופה שזה היה נכון לאדם להתפתח רק אינטלקטואלית, רק בחשיבה בדימויים, הסתיימה, הגיעה לסיום דרכה. במאה ה-19 היא הפכה לנחלת העבר. ואם כעת בני האדם ימשיכו לפתח רק את חשיבת הדימויים, המחשבות שלהם יפלו טרף לכוחות האהרימניים. הכוחות האהרימניים יזכו בגישה לאדם, ומאחר והוא הגיע לחירות, האדם יאבד זאת – יאבד את חירותו לכוחות האהרימניים. האנושות היא על הסף של סכנה זו כעת. האנושות ניצבת כיום בפני חלופה: או לתפוס את החיים הרוחניים – לתפוס את המציאות של דברים כמו שאני מספר לכם היום – או לדחות זאת. ואם האדם כיום ימשיך להכחיש את הרוחי, הוא לא יכול יותר לחשוב בחופשיות. להפך, אהרימן – הכוחות האהרימניים – יחשבו דרך האנושות, וכל האנושות תדרדר בהתפתחותה.

לכן זה הכרחי במידה הגבוהה ביותר שמספר הולך וגדל של בני אדם בתקופתנו יעריכו את הצורך בחזרה לחיים רוחניים. רגש לצורך לשוב לצורת חיים רוחנית, הינו מה שבני האדם כיום צריכים לנסות להעיר בתוך עצמם. מכיוון שאם הם ייכשלו לחפש זאת, האנושות תיפול טרף לידי אהרימן. בראייה מנקודת מבט גבוהה יותר, מצבה של האנושות עלי אדמות כיום הוא לא פחות מחמוּר, ועלינו לשים את מחשבתנו הזו לפני כל האחרות, ולבחון את כל המחשבות לאורה.

זה הכל לגבי חלק ראשון זה של ההרצאה. אם מר קאופמן יואיל בטובו לתרגם, אמשיך הלאה.

*

תיאורים כאלו יכולים לסייע להאיר את העובדה שהחיים שאנו חיים בעולם הרוח בין מוות ללידה חדשה הם שונים מאד מאלו שאנו חיים עלי אדמות. לכן, תמונות השאולות מחיים ארציים, גם אם הן מעוצבות היטב, תמיד יהיו בלתי מדויקות. לאט ובהדרגה עלינו להגיע להבנה את סוג המציאות שנוכחת בעולם הרוח. הנה כמה דוגמאות:

נניח שאדם עוזב את גופו הארצי ונכנס עם רוחו ונפשו לעולמות הנפש והרוח. נניח עוד שכאן על האדמה ישנו אדם שהשיג ידע התקדשות במובן העמוק והוא יכול להתבונן בנפשות בני האדם בחייהם לאחר המוות. הרבה הכנה דרושה לכך; גם מידה מסוימת של קרמה הכרחית, על מנת לחבר בני אדם עלי אדמות עם אלו שמעבר לסף. וכעת הוא צריך למצוא אמצעים כלשהם של הבנה הדדית עם הנפש האחרת. החוויה הרוחית שאתייחס אליה כאן אינה קלה להשגה כלל. באופן כללי, זה קל בהרבה לתאר את היקום בהיבטיו הרוחניים מאשר להתקרב לנשמה שנפטרה. אנשים ישכנעו עצמם בקלות שזה אינו כל כך קשה, אבל במציאות זה הרבה יותר קשה להשיג גישה אל המתים מאשר להשיג ידע רוחי מסוג אחר.

אתייחס כעת למאפיינים מסוימים של מפגש אמיתי עם המתים. בתחילה, אנו יכולים לתקשר איתם רק על ידי כניסה לזיכרונות כאלו של העולם הפיזי שהם יכולים לעורר. לדוגמא, הם זוכרים עדיין את ההד של הדיבור האנושי, אפילו שפה מסוימת שהיתה שלהם עלי אדמות. אבל יחסם לשפה עובר שינוי. לדוגמא, בשיחה עם נפש של אדם שמת, נבחין במהרה שהם אינן מבינים משמעות של שמות עצם. החיים יכולים להפנות מלים כאלו אל המתים; המתים, אם ניתן להשתמש בביטוי זה, פשוט לא ישמעו זאת. פעלים מהצד השני – מלים המביעות פעולה – את אלו הם יבינו לפרק זמן ארוך יחסית לאחר המוות.

כחוק כללי נוכל לשוחח עם נפש שעברה דרך המוות אם נדע כיצד להציג את השאלות שלנו בפניה. נוכל להתקדם כך: יום אחד יש להתרכז על האדם שמת ככל שניתן. יש לנסות לחיות איתו במשהו אמיתי וברור, מפני שהוא חי בתמונות בנפשו יותר מאשר עניינים מופשטים. לכן יש להתרכז על חוויה אמיתית מסוימת שלתוכה הוא שמח להיכנס במהלך חייו הארציים, ואז בהדרגה ניתן להתקרב אליו.

כחוק לא תקבל תשובה מיידית לשאלתך. סביר יותר להניח שיהיה עליך לישון על זה – לישון על זה, אולי, מספר פעמים, ולאחר מספר ימים תקבל תשובה. אבל לעולם לא תקבל תשובה אם תשאל בשמות-עצם. עליך לעמול להלביש את השאלה בצורת-פועל. הכנה כזו היא חסרת תחליף. הוא יבין הכי בקלות פעלים, במיוחד אם תעשה אותם ציוריים וחיים. המתים לעולם לא יבינו לדוגמא את המילה "שולחן", אבל אם תדמיין באופן חי את מה שמתרחש בשעה ששולחן נערך – תהליך ההתהוות, לכן, במקום הדבר המוגמר – כי אז בהדרגה תהיה מובן לו והוא יוכל להבין את השאלה שלך ותקבל תשובה. אבל התשובות גם הן יהיו תמיד בצורת פעלים, או אפילו לא זאת; הן יורכבו לפעמים רק ממה שאנו עלי אדמות קוראים מחוות דיבור – קריאות.

מעל הכל, המתים מדברים בצלילים האמיתיים של האלף בית – צלילים וצירופי צלילים. ככל שהמת חי יותר בעולמות הרוח לאחר המוות, כך הוא ידבר במעין שפה שתוכל להפוך לשלך רק על ידי פיתוח תחושה אמיתית של אבחנה אפילו בתחום של דיבור ארצי, בהתעקשך לא עוד על המובן המופשט של המלים אלא על ידי כניסה לתוך התוכן התחושתי-רגשי שלהן. זה כמו שאמרתי בהרצאות החינוכיות כאן. עם הצליל אה אנו חווים משהו כמו פליאה והשתאות. יותר מזה, אנו לוקחים את תחושת הפליאה עמוק לנפשנו כשאיננו אומרים רק אה אלא אח המסמל: אה – אני מרגיש פליאה. תחושת הפליאה הולכת ישירות לתוכי – אח." ואם אני שמה מ לפני זה ואומרת– מח, [בגרמנית "לעשות"] אני הולכת בעקבות מה שעורר בי תחושת פליאה כאילו זה היה מתקרב אלי יותר ויותר צעד אחרי צעד – מממ – עד שלבסוף אני לגמרי בתוכו. זוהי סוג המשמעות – משמעות שנובעת מהצלילים עצמם – שממנה יגיעו פעמים רבות התשובות מן המתים. המתים אינם מדברים אנגלית, גרמנית או רוסית; הדיבור שלהם הוא כזה כך שרק לבבות ונפשות יכולות להבין אותם – אם הלב והנפש נמצאים באוזניים השומעות. כפי שאמרתי רק כעת, לב האדם הוא יותר גדול ויותר מלכותי מהשמש. כשהוא נראה מהאדמה, נכון הלב הוא אכן בתוכנו והוא אינו מחזה נאה מבחינה אנטומית. אבל הלב האמיתי של האדם, חודר את כל האיברים ולכן הוא נמצא גם באוזן.

עלינו להתרגל לשפת-הלב של המתים, אם אוכל לתאר זאת כך. אנו מתרגלים לכך בכך שבהדרגה אנו לומדים להשמיט את כל שמות העצם וצורות דמויות שמות עצם ולחיות בפעלים. אלו מלים של פעולה והתהוות שהמתים עדיין מבינים זמן רב יחסית לאחר המוות. אז, בשלב מאוחר יותר, הם מבינים שפה שאינה שפה במובנה הרגיל, ומה שאנו מקבלים מהם אז צריך להיות מתורגם בתחילה לשפה ארצית.

כך ככל שהאדם גדל החוצה מתוך גופו יותר ויותר לעולם הרוח, חיי הנפש שלו משתנים לגמרי. ואז, ככל שמתקרב הזמן עבורו לחזור מטה אל האדמה, שוב עליו לשנות את חיי הנפש שלו. כשהרגע מתקרב הוא ניצב בפני משימה נעלה. הוא עצמו צריך כעת לחבר – קודם באסטרלי ואז באתרי – את האדם העתידי שיום אחד יעמוד פיזית על האדמה. המשימות שאנו ממלאים על האדמה הן חיצוניות. בזמן כשידינו עובדות, משהו חיצוני לנו נעשה או משתנה. בחיים בין מוות ללידה חדשה הישות הפנימית של הנפש פועלת ומחברת את הגוף יחד. האמת היא, זה רק נראה שהאדם מגיע לקיום על ידי כוחות התורשה. במציאות, רק היבט החיצוני של הגוף הפיזי הוא תוצר תורשה. על האדם ליצור עבור עצמו אפילו את צורות איבריו. אתן דוגמא אם מישהו ייתן לי כפפה.

בדרכו למטה לחיים ארציים חדשים, האדם בראש ובראשונה, עדיין כזה שהשמש והירח עדיין בתוכו. אבל הם מתחילים להתכווץ. זה כמו שמרגישים את אונות הריאות מתכווצות בתוכך. כך מרגישים את החיים הקוסמיים ואת הישות הקוסמית, את איברי השמש והירח שלך מתכווצים ובאותו הרגע, משהו ניתק את עצמו מהשמש והירח. לכן, היו בתוכך השמש והירח, אבל כעת יש לפניך דמוי של השמש והירח. נוצצות ומאירות, יש לפניך שתי ספירות כבירות – ואכן הן כבירות. אחת מהן היא השמש בצורתה הרוחנית, והשנייה היא הירח. האחד כולו אור ונצנוצים והשני זורח בחמימותו שלו, בחום דמוי אש, ואוחז את האור באופן אגואיסטי עבור עצמו.

כעת, שתי הספירות האלו שניתקו עצמן מהאדם הקוסמי – מהאדם הקדמון הזה שהינו מציאות עד היום – מתקרבות זו לזו יותר ויותר. אנו, בדרכנו לאדמה, אומרים לעצמנו: השמש והירח הופכים להיות דבר אחד. יותר מכך, זה מה שמדריך אותנו – הרחק אחורה מכפי שנוכל לדמיין, אפילו מסבתנו וסבנו הגדולים – ומדריך אותנו עד לאם שתלד אותנו. השמש והירח הם מדריכינו – שמש וירח המתקרבים זה אל זה.

ובאותו הרגע אנו רואים משימה חדשה לפנינו. הרחק לפנינו, כמו נקודה אחת אנו רואים את העובר האנושי שיהיה. אנו רואים ישות אחת שהפכה להיות השמש והירח, מתקרבת לאמנו. וכעת אנו רואים משימה לפנינו, שאתאר כך: קחו את הכפפה הזו כדי לייצג את מה שקורה לפנינו – השמש והירח התאחדו. אנו מודעים שכשהתודעה הקוסמית שלנו תעלם יהיה עלינו לעבור דרך שלב של חושך (כי כך אנו עושים כשאנו צוללים מטה לתוך העובר לאחר ההפריה.) ואז יהיה עלינו להפוך מבפנים-החוצה את הישות שהלכה לפנינו. וכשאנו עושים זאת יהיה סדק זעיר, שדרכו, כאגו, יהיה עלינו לעבור.

זהו, בדימוי שלו, יהיה בתוך גופנו עלי אדמות. והוא לא אחר, ידידי היקרים, מאשר האישון שבעין האדם. כי הישות האחת הופכת לשתיים שוב, ודרכה כמו עולים שני דימויים. אלו הן שתי העיניים האנושיות: כי הן שוב מאוחדות – הן היו השמש והירח המאוחדים, והם התהפכו מבפנים-החוצה.

זוהי המשימה שלפניכם. אתם עושים זאת ללא תודעה כלל. אתם הופכים את הכל מבפנים החוצה, ועוברים דרך סדק קטן שנשאר, ואז זה מתפצל ונפרד; שני דימויים פיזיים הופכים להיות בעובר הגדל. כי העיניים הפיזיות העובריות הן רק דימויים המייצגים את מה שהיה השמש והירח.

באופן זה אנו מתכננים את החלקים שונים של גוף האדם. אנו חווים את כל היקום, ואנו אוספים אותו ומעניקים אותו לכל צורה מיועדת. מה שאנו מעצבים קודם כל ברוח, רק אז מולבש ונחדר בחומר. הוא מולבש בחומר; ובקשר לכוחות שיצרו זאת, אנו עצמנו פיתחנו אותם מכל היקום.

לדוגמא, יש זמן בין מוות ללידה חדשה שאנו עוברים דרך השמש כשהיא במזל אריה. (זה לא צריך להיות במהלך הלידה; זה יכול להיות הרבה אחורה בזמן). איננו מעצבים את העין מהשמש והירח שתיארתי כעת – אנו עושים זאת בזמן אחר – אבל אנו מתאחדים עם הפנימיות של השמש. מה אתם מדמיינים שפנימיות השמש היא? אם תוכלו להיכנס לשם תמצאו שהיא שונה לגמרי ממה שהמדענים מניחים בתמימותם הלא מודעת. פנים השמש אינו כדור של גזים; למעשה הוא משהו פחות מחלל – זהו תחום שבו החלל עצמו נלקח. אם תתחילו לדמיין חלל מורחב שבו נשמר לחץ כלשהו, תוכלו לתפוס את פנים השמש כתחום של יניקה. זה חלל שלילי – חלל שהוא ריק יותר מריק. לאנשים מעטים יש מושג כלשהו מה משמעות הדבר. כעת כשהולכים דרך שם, שוב יש חוויה רוחנית מוגדרת שבתוכה אפשר לתכנן ולעבוד על, ובעשותך כך היא הופכת להיות הצורה של הלב האנושי. לא רק צורת העין נעשית מהשמש והירח; צורת הלב אף היא מעוצבת מהשמש. אבל זה אפשרי רק כשהשמש מכילה כוחות המגיעים אליה מהקונסטלציה – מזל – של האריה.

כך בונה האדם את כל גופו הן מתנועת הכוכבים והקונסטלציות של הכוכבים ביקום הגדול. גוף האדם הוא אכן צלם עולם הכוכבים. רוב העבודה שעלינו לבצע בין מוות ללידה מחדש מורכבת מבניית גופנו שלנו מהיקום. האדם על האדמה הוא אכן יקום מכווץ. המדע כל כך נאיבי בחושבו שצורת האדם מיוצרת מתאי זרע וביצית בלבד. נניח שהאדם מסתכל על מחט מגנט, קצה אחד שלו יצביע תמיד לצפון והשני לדרום. אולי אדם אחר שמסבירים לו זאת לא יאמין בכך, אבל יתחיל לחפש את הסיבה לכך רק בתוך מחט המגנט ולא יראה שכל האדמה מתנהגת כמו מגנט. זה לא פחות נאיבי כשמישהו חושב שמקור האדם בתאי המין האנושיים הפיזיים, בעוד כשלמעשה הוא נובע מכל היקום. יותר מכך, חיי הנפש והרוח שלו בין מוות ללידה מחדש מורכבים מעבודה עם ישויות רוחיות – עבודה על הצורה האל חושית של האדם, שנוצרת קודם כל במישורים האסטרלי ובאתרי ורק אז מתכווצת עד שהיא מסוגלת להיכנס לחומר הפיזי. האדם במציאות אינו אלא מה שהיקום והוא עצמו בכוחותיו המותמרים פעלו כדי להשיג כשהגוף הפיזי בטבעו האמיתי נוצר.

*

זוהי ההתפתחות שהאדם עובר. זה מתחיל עם השפה כשהוא אינו יכול יותר להשתמש בשמות עצם אלא מוצא את דרכו לצורה אחרת יותר פעלית של דיבור. ואז הוא עובר למבט פנימי יותר של עולם הכוכבים, עד שלבסוף הוא חי ממש בתוך עולם הכוכבים. ואז הוא מתחיל להפריד מעולם הכוכבים את מה שהוא עצמו יהיה בחיים הבאים שלו. זוהי דרכו של האדם: מחוץ לפיזי, דרך התמרה של השפה לרוחי, ואז במסע חזרה להתמיר את היקום בחזרה לאדם. רק אם נוכל להבין זאת כיצד הנפש והרוח, שאיבדו עצמם בתוך שפה, הופכים להיות אחד עם עולם הכוכבים ואז נחלצים מעולם הכוכבים – רק אז נוכל להבין את מעגל חייו השלם של האדם בין מוות ללידה מחדש.

עניינים אלו, ידידי היקרים, היו עדיין ברורים לאנשים רבים בתקופה שבה התרחשה המיסטריה של גולגולתא על האדמה. בתקופה ההיא הרעיון שישוע היה בראש ובראשונה הישות שהם ראו שהתפתחה על האדמה, לא היה נפוץ. הם חשבו עליו כעל האחד שעד אז היה שייך לאותו עולם עצמו שאליו היה שייך האדם במהלך חייו בין מוות ללידה מחדש. לכן הם שאלו את השאלה: כיצד הוא ירד ונכנס לחיי האדמה? היה זה העולם הרומאי שהחרים אז את מדע ההתקדשות. רק על הדוגמות להישאר – כזו היתה כוונתם. במאה הרביעית לספירה היה באיטליה ארגון ממשי של אנשים שהפכו כל אבן כדי לוודא שהשיטות העתיקות של ההתקדשות לא יותמרו לחדשות. כך שיישאר לבני האדם על האדמה רק הידע החיצוני של העולם הפיזי, בעוד שהעל-חושי היה צריך להפוך רק לדוגמות – דוגמות שבני האדם יקבלו כתפיסות לתוך חייהם האינטלקטואליים, עד שלבסוף לא יהיה להם אפילו את הכוח לתפוס ולהבין אלא רק להאמין בכך. כך הידע שהיה קיים בתקופה מסויימת הוכנע לידע של העולם הארצי בלבד, ומצד שני לאמונה עיוורת, אמונה עיוורת בעולם אחר, עד שאפילו זאת נחלשה כל כך שלקבוצת מאמינים אחת היה סט של דוגמות שהם אפילו לא הבינו, בעוד שלאחרת לא יותר מנקודת מוצא; היה צריך להיות משהו להתחיל ממנו כדי שתהיה כלל אמונה. כי למעשה, מהי המהות של האמונה של האדם המודרני? כשהוא כבר לא תופס את הדוגמה הקדומה על השילוש? הוא מאמין במשהו רוחני מטושטש; התוכן של אמונתו מעורפל לגמרי.

עלינו לחזור כעת לתפיסה מקורית של הרוחני, שלתוכה נוכל להיכנס באופן חי ומלא. אנו זקוקים שוב למדע של התקדשות, שיכול להתייחס לדברים כמו ששמעתם כיום על העין האנושית – שנוכל להתבונן בה בפליאה, כי היא אכן יקום מכווץ. זה אינו אופן ביטוי סתמי; זוהי האמת, כמו שהסברתי. כיוון שבחיים בין מוות ללידה מחדש העין הזו שלנו היתה יחידה, ומאחדות הזו שהיתה – שמיזגה את דימויי השמש והירח – היא אז התהפכה מבחוץ פנימה.

האמת היא שיש לנו שתי עיניים מפני שאם זה היה טבענו לראות בעין אחת כמו קיקלופ לא היינו יכולים להשיג אגו בעולם החיצוני והנראה. היינו יכולים להשיג זאת רק בעולם הפנימי של התחושות והרגשות. הלן קלר לדוגמא, היתה בעלת עולם שונה לגמרי של רגשות ורעיונות מאנשים אחרים; היא היתה יכולה רק להפוך עצמה למובנת בגלל השפה שלומדה לה. לא היינו יכולים לעולם להגיע לרעיון "האני" ללא יכולת לשים את ידינו הימנית על השמאלית, או באופן כללי יותר, להביא כל אחד מהאיברים הסימטריים שלנו למפגש. כך, בדרך עדינה זו, אנו מגיעים לרעיון "האני" כתוצאה מכך שאנו חוצים את הצירים של הראייה של שתי העיניים שלנו כשהן ממוקדות בעולם החיצוני. בדיוק כפי שאנו משלבים ידיים, כך אנו משלבים את שני צירי הראייה של עיננו. בכל פעם שאנו מסתכלים על משהו אנו עושים זאת.

חומרית הן אכן שתיים, אך העיניים שלנו הן אחת ברוח. העין הרוחנית האחת ממוקמת מאחורי גשר האף. היא אז משוכפלת בדימוי דואלי – בשתי העיניים החיצוניות שלנו. על ידי היותנו אדם ימני ושמאלי – האדם יכול להיות מודע לעצמו. אם הוא היה רק ימני או רק שמאלי – אם הוא לא היה נוצר באורח סימטרי – כל חשיבתו והגותו היתה מתמזגת אל העולם; הוא לא היה הופך בעל הבית של ה"אני" שלו.

באחדנו את הדימויים התאומים של השמש והירח לאחד, אנו מתכוננים לאינקרנציה הבאה שלנו. זה כמו שהיינו אומרים לעצמנו: עלינו לא להתפורר לעולם הרחב. אין טעם להפוך להיות אדם-שמש כשלצידנו אדם-ירח. עלינו להיות אחד; אבל כדי שתוכל להרגיש את אחדותך שלך, עליך להיות מודע לה. כך אתה מעצב את עין השמש-ירח האחת של האדם, שבהתמרתה הופכת להיות עין כפי שאנו נושאים אותה. כי שתי העיניים שלנו הם דימויים תאומים של עין השמש/ירח הארכיטיפית האחת של האדם.

אלו הדברים שרציתי לדבר עליהם היום, ידיד היקרים, על סוג החוויה שיש לנו כשאנו בעולם הרוח – כל כך שונה מהחוויה שלנו בפיזי. הם קשורות אחת לשניה, אבל היחסים הם כאלו שהן הפוכות לגמרי מבפנים החוצה. נניח שניתן לקחת אדם כפי שאתם רואים אותו כאן ולהפוך אותו מבפנים החוצה כך שמה שבתוכו – לדוגמא הלב – יהפוך להיות בחוץ. האדם הפיזי, תאמינו בכך בנקל, לא יוכל להישאר בחיים בתנאים כאלו. אבל אם היה ניתן לעשות זאת, לקחת אחיזה על ליבו הפרטי ולהפכו מבפנים כמו כפפה, כי אז האדם לא יישאר כפי שאנו רואים אותו כיום; הוא יגדל לתוך היקום. כי אם יש לנו יכולת להתרכז בנקודה אחת בתוך הלב ואז להפוך את עצמנו מבפנים החוצה לרוח, אנו פשוט נהפוך ליקום שבמהלך הרגיל אנו חווים בין מוות ללידה מחדש. זהו סודו של האדם הפנימי. זה רק בעולם הפיזי שהוא אינו יכול להתהפך מבפנים החוצה. לב האדם יחד עם זאת הוא למעשה יקום שהתהפך מבפנים החוצה, וזוהי הדרך שבה העולם הארצי והפיזי מתחבר בעצם לרוחני. עלינו להתרגל ל"היפוך מבפנים החוצה". כי אם לא נתרגל לכך, לא נשיג מושג אמיתי על האופן שבו העולם הפיזי שסובב אותנו נמצא ביחס לעולם הרוח. אלו הם הדברים שרציתי להשמיע היום.

———————————————————————————–

1. תאוסופיה – בעברית יצא בשם: גוף נפש רוח – הוצאת מיכאל. ↑
2. הפילוסופיה של החירות – יצא בעברית ב'הוצאת ניצת השחר'. ↑