המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה – 01

המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה – 01

המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית: אורנה בן דור

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

9 הרצאות שניתנו בהלסינגפורס מאי יוני 1913,     GA146

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה ראשונה 28/5/1913

 

עברה יותר משנה מאז שהתאפשר לי לדבר כאן על הדברים המונחים כה עמוק בלבבנו, הדברים שחייבים להיכנס, מאמינים אנו, יותר ויותר לתוך הידע האנושי, משום שמזמננו והלאה, הנפש האנושית תרגיש בצורה הולכת וגוברת שדברים אלו שייכים לצרכיה, לכמיהתה העמוקה ביותר. בעונג רב מברך אני אתכם כאן במקום זה בפעם השניה, ומברך גם את כל אלה שנסעו לכאן על מנת להיות עימנו ולהראות, כיצד מסורים לבבותיהם ונפשותיהם לעבודתנו המקודשת על פני כל העולם.

בפעם האחרונה שדיברתי בפניכם כאן, הנחנו למבטנו הרוחני לנדוד הרחק לתוך אזוריו הנרחבים של היקום. הפעם תהיה משימתנו להישאר יותר בתחומי האבולוציה הארצית. מחשבותינו יחדרו לאזורים שיובילו אותנו לפתחם של הגילויים הנצחיים של העולמות הרוחיים. אנו נדבר על נושא שנראה שיובילנו לתוך זמן ומקום רחוקים משלנו. לא יהיה זה על חשבון זה שחי בנו כאן ועכשיו, אלא נושא זה יובילנו במידת מה למה שחי בכל הזמנים ובכל המקומות על פני האדמה, משום שנגיע קרוב לסודות של הקיום הנצחי.

זה יוביל אותנו לחיפושו הבלתי פוסק של האדם אחר בארות הנצח שמהן יכול הוא לשתות על מנת להבריא ולרענן דבר מה הנמצא בתוכו, דבר שמן העת שבני אדם רכשו הבנה לגביו, החשיבו הם אותו לדבר בעל העוצמה החזקה ביותר בחיים – המכונה בשם אהבה.

בכל מקום בו מתאספים אנו יחדיו, אנו מתאספים בשם החיפוש אחרי החוכמה והאהבה. מה שאנו מחפשים מתפשט לעבר החלל ויכול להיות נצפה באופקים הרחוקים של היקום, אבל יכול הוא להיות נצפה גם בתוך נפשו הנאבקת של האדם בכל מקום שיהיה. פוגשים אנו דבר זה במיוחד כאשר מפנים אנו מבטינו לאחד מהגילויים רבי העוצמה של נפש האדם הנאבקת, גילויים שניתנים לנו בכמה יצירות גדולות, כמו זו שתיצור את הבסיס ללימודינו הנוכחיים.

בכל מקום שבו נאספים אנו יחדיו, אנו נאספים בשם החיפוש אחר החוכמה. עומדים אנו לדבר על אחד מהגילויים הגדולים והחודרים ביותר של הרוח האנושית – הבהגוודגיטה, אשר, עתיקה ככל שתהיה, עומדת עדיין ביסודותיה לפנינו עם משמעות מחודשת בזמן ההווה.

עד לפני זמן קצר אנשי אירופה ואלו של המערב בכלל, ידעו מעט אודות הבהגוודגיטה. תהילתה של פואמה נהדרת זו התפשטה לכיוון מערב רק במהלך המאה האחרונה. רק לאחרונה התוודעו אנשים מהמערב לפואמה נהדרת זו. אבל הרצאות אלו שלנו, יראו שידע אמיתי ועמוק של הפואמה הזו, בניגוד להיכרות גרידא איתה, יכול לבוא לידי ביטוי רק כאשר נחשפים יסודות אוקולטיים יותר ויותר. מה שפוגשים אנו בבהגוודגיטה נובע מתקופה שעליה דיברנו לעיתים קרובות בקשר ללימודים האנתרופוסופים שלנו.

מקורם של הרגש העצום, התחושות והרעיונות שהפואמה מכילה הינו בתקופה שמוארת הייתה עדיין על ידי מה שהועבר דרך הרואים הרוחניים הישנים. אלו המנסים לחוש מה מנשב מפואמה זו, עמוד אחר עמוד כאשר מדברת היא אלינו, יחוו, עמוד אחר עמוד, דבר מה הדומה לנשימה שהייתה ברשותם של הרואים הרוחיים הקדמונים.

ההתוודעות הראשונה של העולם המערבי לפואמה הזו הגיעה לאחר תקופה שבה הבנת מקורותיה הראשוניים של הראיה הרוחנית שממנה פואמה זו נובעת, הייתה מועטה מאוד. אף על פי כן, שיר אלוהי נשגב זה היכה כהבזק מאיר בעולם המערבי, כך שאדם מסוים באירופה המרכזית, שהתוודע לראשונה אל הפואמה הזאת שהגיעה מהמזרח, אמר שחייב הוא בכנות להחשיב עצמו שמח כל כך, על כך שחי הוא בזמנים שבהם יכול הוא להתוודע לדברים המופלאים שמובעים בו.

לא היה זה מישהו שלא הכיר את חייה האנושיים של האנושות במהלך המאות, למעשה במהלך אלפי שנים. היה זה מישהו שהתבונן עמוקות לתוך החיים הרוחניים – Wilhelm von Humboldt אחיו של האסטרונום המפורסם. חברים אחרים בציוויליזציה המערבית, אנשים ממגוון שפות שונות, הרגישו אותו דבר. מה נפלא הוא הרגש הנוצר בנו כאשר מניחים אנו לבהגוודגיטה להשפיע עלינו, כבר בשיר הפותח!

דומה שבחוגים שלנו, ידידי היקרים, אולי במיוחד בחוגים שלנו, צריכים אנו להתחיל לעיתים קרובות לפלס דרכנו לכיוון עמדה חסרת פניות ודעות קדומות. משום שלמרות העובדה שהבהגוודגיטה ידועה במערב רק מזה זמן קצר, עדיין שבתה קדושתה את ליבנו בסערה, אם ניתן לאמור כך, עד שנוטים אנו להתקרב אליה מלכתחילה עם רגש זה של קדושה, מבלי להבהיר לעצמנו מה באמת היא נקודת המוצא של הפואמה הזו. הבה ונציב זאת לפנינו באחת, בקור רוח ואפילו באופן גרוטסקי משהו.

לפנינו פואמה שכבר מההתחלה ממקמת אותנו באמצעו של קרב פראי וסוער. ניצבים אנו בפני סצנה של פעולה שהינה פראית לפחות כמו זו שהוצבה בפנינו לפניה על ידי הומרוס מייד בתחילת האיליאדה. כאשר אנחנו ממשיכים עומדים אנו בפני סצנה שבה, דבר מה שארג’ונה, אחד מהאנשים הראשונים במעלה, אם לא האדם החשוב ביותר בפואמה זאת – חש כבר מן ההתחלה, כקונפליקט של רצח אח. ניצב הוא לפנינו כאחד שהוכה באימה על ידי המערכה, משום שרואה הוא בקרב האויבים, אנשים הקשורים אליו בקשר דם.

כאשר מתברר לו שהוא הולך להיכנס לריב רצחני עם אנשים שהינם צאצאים של אבותיו שלו, אנשים שבעורקיהם זורם אותו דם שזורם בעורקיו הוא, נשמטת קשתו מאחיזתו. כאשר שומט הוא את קשתו ונרתע מקרב נורא זה בין אחים, אנו כמעט ומזדהים איתו.

ואז אל מול מבטינו עולה קרישנה, מורהו הרוחני הגדול של ארג’ונה, ולימוד נהדר ונעלה מובא לפנינו בצבעים חיים, בדיוק באותו האופן שניתן לימוד זה לתלמידיו.

אך למה כל זה מוביל? צריכים אנו להציב לפנינו קודם כל את השאלה הזו. וזאת משום שלא מספיק שנתמסר ללימוד הקדוש של קרישנה לארגו’נה. גם נסיבות הלימוד צריכות להילקח בחשבון. אנו צריכים להתבונן על הסיטואציה שבה מטיף קרישנה לארג’ונה לא להירתע בפחד מפני הקרב עם אחיו, אלא לקחת את קשתו ולהשליך עצמו בכל כוחו לתוך הקונפליקט ההרסני.

הלימוד של קרישנה מתגלה בתוך הקרב כמו ענן של אור רוחני שאינו מובן בהתחלה. הוא דורש מארג’ונה לא לסגת אלא לעמוד איתן ולקיים את חובתו. כאשר מעלים אנו תמונה זו לנגד עיננו זה נראה כאילו משתנים הלימודים מאליהם.

ואז שוב לוקחת אותנו התפאורה הרחק לתוך המארג השלם של המהבהרטה, השיר העצום שהבהגוודגיטה הינו רק חלק ממנו.

הלימוד של קרישנה מוביל אותנו לתוך סערות חיי היום יום, לתוך הבלבול הגדול של המאבקים האנושים, הטעויות והמאבקים הארציים. הלימוד שלו מופיע כמעט כמו הצדקה של קונפליקטים אנושיים אלו. אם נעמיד תמונה כזו לפנינו לגמרי בקור רוח, אולי תוכל הבהגוודגיטה להעמיד בפנינו שאלות לגמרי שונות מאלו שעלו כאשר דימינו שמבינים אנו אותן, וחשבנו שאנו ניצבים מול משהו דומה למה שרגילים אנו למצוא בעבודות ספרותיות רגילות.

לכן אולי נטיב לעשות אם, על מנת לתת את הדעת על המשמעות העולמית ההיסטורית, נצביע קודם כל על התפאורה של הגיטה, ואז נהיה מסוגלים לראות כיצד יכולה היא להיות בעלת משמעות מיוחדת העולה וגוברת בזמננו אנו.

ציינתי כבר שפואמה מלכותית זאת הגיעה למערב כמשהו לגמרי חדש, וחדשות באותה מידה היו גם הרגשות, התפיסות והמחשבות שעמדו מאחוריו. מה בכלל ידעה הציוויליזציה המערבית אודות התרבות המזרחית לפני שהיא התוודעה לגיטה? מלבד כמה דברים שהיו ידועים במאה האחרונה הזו, מעט מאוד!

מלבד כמה תנועות שנשארו סודיות, לא היה לציוויליזציה המערבית ידע ישיר על מה שלמעשה הינו הדופק המרכזי של פואמה גדולה זו בשלמותה. כאשר ניגשים אנו לדבר כזה, אנו מרגישים עד כמה מעט מספיקים עבורה השפה, הפילוסופיה והרעיונות האנושיים המשמשים עבור חיי היומיום. עד כמה מעט מספיקים הם לתאר גבהים כאלה של חיים רוחניים של האדם על פני האדמה. בכדי להביע את מה שזורח לעברנו מתגלית כזו של רוח האדם זקוקים אנו לדבר מה לגמרי שונה מהתיאורים הרגילים.

אמקם בתחילה לפני עיניכם שתי תמונות, כך שייווצר עבורכם יסוד לתיאורים נוספים. האחת נלקחת מהספר עצמו, האחרת מהחיים הרוחניים במערב. הדבר יכול להיות מובן יחסית בקלות, היות והתמונה שבספר מתגלה בינתיים לפנינו לגמרי מרוחקת. נתחיל לכן עם האחרונה.

נאמר לנו עכשיו, באמצע הקרב, שקרישנה מופיע וחושף בפני ארג’ונה סודות קוסמיים, לימודים עצומים. לאחר מכן מוכנע תלמידנו על ידי תשוקה עזה לראות את הצורה, הצורה הרוחנית של הנפש שלו, לקבל ידע על זה שמדבר על דברים כל כך נעלים. מתחנן הוא בפני קרישנה להראות את עצמו בפניו באופן שהוא מסוגל לו, בצורתו הרוחנית. קרישנה אז מתגלה בפניו (מאוחר יותר נחזור לתיאור הזה) בצורתו – צורה שחובקת את כל הדברים, יופי עצום, רב פאר, נעלה, אצילות שחושפת מיסטריות קוסמיות. יכולים אנו לראות שאין בעולם דבר מה שיוכל להתקרב לתהילת התיאור אודות צורת הרוח הנעלה של המורה המתגלה לתלמיד דרך ראייה רוחית.

בפני מבטו של ארג’ונה משתרע שדה הקרב הפראי, במקום שבו יצטרך להישפך דם רב, ובמקום שהמלחמה בין אחים עומדת להיפתח. נפש תלמידו של קרישנה מרחפת מעל שדה הקרב ההרסני. מבחינה וצוללת היא לתוך העולם שבו חי קרישנה בצורתו האמיתית. זהו עולם האושר הקדוש, חופשי מכל מאבק וקונפליקט, עולם שבו סודות הקיום נחשפים, רחוקים מאוד מהעניינים היומיומיים, ועם זאת שייכת הנפש האנושית במהותה העיקרית והפנימית ביותר לעולם זה. הנפש עומדת עכשיו לקבל ידע על עולם זה. או אז תהיה לה האפשרות לרדת שוב ולהיכנס שוב לקרב המבלבל וההרסני של עולמנו.

למען האמת ככל שעוקבים אנו אחרי תיאור תמונה זו, שואלים אנו את עצמנו מה באמת מתרחש בנפשו של ארג’ונה? נדמה כאילו הקרב העצום שבפניו עומד הוא נכפה עליו. נפשו מרגישה עצמה שייכת לעולמות הרוח ששם לא קיים סבל אנושי, לא מלחמה, לא מוות. עורגת היא לעלות לתוך עולם הנצח, אך בעזרת הכוח הבלתי נמנע שיכול לבוא רק מאימפולס של ישות נעלה כזו של קרישנה, מחויבת נפש זו לרדת לתוך הבלבול של הקרב הכאוטי.

לו היה הדבר בבחירתו, נסוג היה ארג’ונה, נס בשמחה מכל הכאוס הזה. החיים על פני האדמה מסביבו מופיעים כדבר מה רחוק ומשונה, לגמרי לא קשור לנפש שלו. יכולים אנו להרגיש בבירור שנפש זו הינה עדיין מסוג הנפשות הכמהות לעולמות הגבוהים, שהיו מעדיפות לחיות עם האלוהויות, ושתחושתם לגבי החיים האנושיים היא כאילו זרים הם לה, בלתי מובנים.

באמת תמונה נפלאה המכילה דברים בעלי חשיבות עליונה!

גיבור, ארג’ונה, מוקף בידי גיבורים אחרים ובידי צבא של גיבורים – גיבור שחש את זה הפרוס לפניו כבלתי מוכר ורחוק – ואלוהים, קרישנה, שדרוש בכדי לכוון אותו לעבר עולם זה. הוא לא מבין את העולם הזה עד שקרישנה מנהיר אותו בפניו. הדבר יכול להישמע פרדוקסאלי, אבל אני יודע שאלו שיכולים להיכנס לתוך החומר בצורה היותר עמוקה יבינו אותי כאשר אומר אני שארג’ונה עומד שם כנפש אנושית שהצד הארצי של העולם חייב להיות מונגש עבורה קודם כל.

עתה, מגיעה בהגוודגיטה זו לאנשים בני המערב שללא ספק הינם בני בית בדברים הארציים! מגיעה היא לאנשים שהשיגו רמה כזו של ציוויליזציה חומרית כך שיש ברשותם הבנה טובה מאוד של כל מה שהינו ארצי. צריכה היא להיות מובנת על ידי נפשות שבינם לבין כל התבוננות אמיתית כזו הנראית בנפשו של ארג’ונה, פעורה תהום. כל מה שלארג’ונה אין נטייה אליו, כל מה שנזקק הוא לקרישנה על מנת שיאלף אותו לעבר הדברים הארציים, נראה לאנשים במערב לגמרי מובן וברור מאליו. עבורם, במידת מה, קיים הקושי להיות מסוגלים לרומם עצמם לעבר ארג’ונה, זה שעבורו צריך להקנות הבנה של מה שמובן היטב במערב – הדברים החושיים של החיים הארציים. אלוהים, קרישנה, חייב להפוך את הציוויליזציה שלנו ואת התרבות מובנת עבור ארג’ונה.

כמה קל לאדם בזמננו להבין כל מה שסובב אותו! הוא לא צריך שום קרישנה. יהיה זה נכון לראות פעם אחת בבהירות את התהום העמוקה שיכולה להשתרע בין הטבע של בני אנוש שונים, ולא לחשוב שקל הדבר עבור הנפש המערבית להבין טבע כטבעם של קרישנה או ארג’ונה. ארג’ונה הינו אדם, אבל שונה לגמרי מאלו שלאט ובהדרגה התפתחו בציוויליזציה המערבית.

זוהי תמונה אחת שרציתי להביא בפניכם, משום שמילים לא יכולות להוביל אותנו יותר מאשר דרך קצרה לעבר דברים שכאלו. תמונות שאנחנו יכולים לתפוס עם הנפשות שלנו יכולות לשמש טוב יותר, משום שמדברות הן לא רק להבנה שלנו אלא גם לזה שבתוכנו, שהינו על פני האדמה תמיד עמוק יותר מהבנה – מדבר אני אודות היכולת שלנו לתפוס, ועל הרגשות שלנו.

עתה רוצה אני להציג בפניכם תמונה נוספת, לא פחות נעלה מזו של הבהגוודגיטה אבל כזו ששרויה לנצח בקרבה של התרבות המערבית. כאן במערב יש לנו תמונה יפה ופואטית שאנשי המערב מכירים, ושהינה בעלת משמעות רבה עבורם.

אבל בתחילה הבה ונשאל, עד כמה באמת האנושות המערבית מאמינה שישות כמו קרישנה הופיעה אכן פעם בפני ארג’ונה ודיברה את המילים הללו? נמצאים אנו בנקודת המוצא של השקפת העולם שתוביל אותנו הלאה עד שלא יהיה זה רק עניין של אמונה, אלא של ידיעה. אולם אנו רק בתחילתה של השקפה אנתרופוסופית על העולם, שתוביל אותנו לידע.

התמונה השנייה קרובה אלינו הרבה יותר. מכילה היא דבר מה אליו יכולה הציוויליזציה המערבית להיענות. מתבוננים אנו לאחור כחמש מאות שנה לפני ייסוד הנצרות, לעבר נפשו של אדם, אחת מהנפשות הגדולות ביותר במערב שהייתה מרכזית ביותר במחשבתה ובכתיבתה. מתבוננים אנו לעברו של סוקרטס. מתבוננים אנו עליו ברוח, שעה לפני מותו, בזמן שאפלטון מתאר אותו בפני חוג תלמידיו, בנאום המפורסם על נצחיות הנשמה. בתמונה זו יש מעט התוויה אל מה שמעבר, שמיוצגת על ידי הדמון שמדבר אל סוקרטס.

נניח לו עתה לעמוד לפנינו בשעות שקדמו לכניסתו לעולמות הרוח. הנה הוא, מוקף בתלמידיו ואל נוכח פני המוות מדבר הוא אליהם אודות נצחיות הנשמה. אנשים רבים קוראים את הנאום שאפלטון פורס בפנינו על מנת לתאר את הסצנה של מורו ההולך למות. אבל אנשים בני זמננו קוראים רק את המילים, רק את המושגים והרעיונות. יש כאלה שאפילו – ואין אני מתכוון לגנות אותם – שבעבורם הסצנה הנהדרת הזו של אפלטון מעלה שאלות לגבי ההצדקה הלוגית של מה שסוקרסט העומד למות, הניח בפני תלמידיו. הם לא יכולים להרגיש שיש משהו עבור הנפש האנושית שהוא מעבר, יש משהו חשוב יותר החי בתוכה, שהינו בעל משמעות גדולה הרבה יותר מאשר הוכחות לוגיות וטיעונים מדעיים.

הבה ונדמיין את כל הנאמר מפי סוקרטס על נצחיות, כדבר מה שיכול להיאמר מפיו של אדם השייך לתרבות גדולה, לעומקים ולעידון, בקרב חוג ידידים – אבל בסיטואציה שונה מזו שסוקרטס נמצא בה, תחת נסיבות שונות. אפילו היו מילותיו של אדם כזה נשמעות מאה פעמים הגיוניות יותר מאלה של סוקרטס, אפילו אז, היה ערכם נמוך פי מאה מאלו שנאמרו מפיו.

אנשים יוכלו לתפוס דבר זה בשלמותו כאשר יתחילו הם להבין שיש משהו בעל ערך מוסף עבור הנפש האנושית, למרות שפחות מתקבל על הדעת, מאשר ההצהרות הלוגיות הישירות ביותר. לו אדם כלשהו, בעל השכלה רחבה ותרבות רחבה ידבר אל תלמידיו על נצחיות הנפש, יהיה זה אכן בעל משמעות. אבל המשמעות לא נחשפת במה שהוא יאמר – יודע אני שעתה אני אומר דבר מה פרדוקסאלי אבל נכון – המשמעות תלויה גם בעובדה שהמורה הזה, לאחר שהיה מדבר מילים אלו לתלמידיו, היה פונה להתעסק בעניינים השגרתיים של חייו, וכן היו גם תלמידיו.

אבל סוקרטס נשא דבריו בשעה שקדמה בדיוק למעבר שלו דרך השער של המוות. הוא נתן את הלימוד שלו בזמן כזה, שברגע שלאחריו עמדה נשמתו להיפרד מצורתו הגופנית.

דבר אחד זה לדבר על אלמוות לתלמידים שאדם משאיר מאחוריו בשעת מותו – מוות שאינו פוגש אותו באופן לא צפוי, אלא כאירוע שנקבע מראש על ידי גורלו – ודבר אחר הוא לחזור לאחר נאום שכזה לעניינים הרגילים של היום יום. לא מילותיו סוקרטס הינן אלו שאמורות להשפיע עלינו, אלא הסיטואציה שבה נאמרו.

הבה וניקח סצנה זו במלוא העוצמה. עוצמתה המלאה של תמונה זאת היא כל מה שמקבלים אנו משיחתו של סוקרטס עם תלמידיו אודות האלמוות.

מה ניצב לפנינו? מדובר על עולם היום יום בתקופת יוון. עולם שהקונפליקטים והמאבקים שבו הובילו לתוצאה שבה נגזר על הבן המובחר ביותר של המדינה לשתות את הרעל. יווני אציל זה נשא את מילותיו האחרונות עם כוונת הנפש לגרום לנפשות של אנשים מסביבו להאמין במה שהם כבר לא יכלו יותר להאמין בו: האמונה של מה שהיה עבורם ה”מעבר” – עולם רוחני.

זה שהיה צריך סוקרטס שכזה להוביל נפשות ארציות למקום שבו תיזְכֵנה הן לתצפית לתוך העולמות הרוחניים – מה שגרם לו לעשות זאת באמצעים של ההוכחה החזקה ביותר, כלומר, על ידי המוות שלו – דבר זה הינו בלתי מובן לחלוטין עבור הנפש המערבית. הנפשות המערביות יכולות להבין את התרבות הסוקרטית. אנחנו תופסים את הציוויליזציה המערבית במובנה האמיתי רק כאשר מכירים אנו בכך שבמובן הזה היא הייתה ציוויליזציה סוקרטית לאורך המאות.

עתה, הבה ונהרהר באחד מתלמידיו של סוקרטס, שלא היה לו שום ספק לגבי המציאות הסובבת אותו, בהיותו יווני, ונשווה אותו לתלמידו של קרישנהארג’ונה. חישבו כיצד היה צריך להציג בפני אדם יווני את העולם העל חושי, ואחר חישבו על ארג’ונה, שלא הטיל שום ספק בעולם זה. העולם החושי הוא זה שבלבל אותו, ושכמעט הטיל הוא ספק בקיומו. יודע אני שהיסטוריה, פילוסופיה וענפים אחרים של ידע עשויים לטעון מסיבה שנראית מוצדקת: “כן, אבל אם נסתכל על מה שכתוב בבהגוודגיטה, ובעבודתו של אפלטון, קל יהיה להוכיח את ההיפך ממה שרק כרגע טענת”.

יודע אני גם שאלו, שאפשר מדברים הם באופן הזה, לא רוצים להרגיש את האימפולס העמוק יותר, האימפולסים רבי העוצמה שעולים מצד אחד ממה שמתואר בבהגוודגיטה, ומן הצד השני זה של סוקרטס העומד למות שמתואר על ידי אפלטון. תהום עמוקה משתרעת בין שני עולמות אלו למרות כל הדמיון שאנו יכולים למצוא בינם. הבהגוודגיטה מציינת את סופה של תקופה של ראייה רוחית קדומה. יכולים אנו לתפוס את ההד האחרון שלה. בעוד שבסוקרטס העומד למות, פוגשים אנו את אחד הראשונים שלאורך אלפי שנים נאבק עם סוג שונה של ידע אנושי, עם רעיונות מחשבות ורגשות, שהושלכו על ידי הרואים הרוחיים הקדומים והמשיכו להתפתח בזמן הביניים, משום שהיה עליהם להכין דרך עבור ראייה רוחית חדשה.

היום נאבקים אנו על ראייה רוחית חדשה בעזרת נתינה וקבלה של מה שמכנים אנו ההשקפה האנתרופוסופית על העולם. ניתן לומר, שמנקודת מבט מסוימת אין תהום עמוקה יותר מזו שנפערה בין ארג’ונה ובין תלמיד של סוקרטס.

חיים אנו עתה בזמנים שבהם נפשות בני האדם, שעברו דרך טרנספורמציות ואינקרנציות רבות בחיפוש אחרי חיים של ידע חיצוני, מחפשות עתה שוב את הקשר עם עולמות הרוח. העובדה שאתם יושבים כאן הינה ההוכחה החיה הגדולה ביותר שהנפשות שלכם מחפשות איחוד מחדש זה. מחפשים אתם את הקשר שיוביל אתכם למעלה, בדרך חדשה, לעולמות אלו המתגלים בפנינו בצורה כה נהדרת במילותיו של קרישנה לתלמידו ארג’ונה. כך שהרבה מן החוכמה האוקולטית עליה מיוסדת הבהגוודגיטה מהדהד בנו, כדבר מה העונה לכמיהתנו העמוקה ביותר.

בזמנים קדומים, הייתה הנפש מודעת היטב לקשר שאיחד אותה עם הרוח. חשה היא כבביתה בעל-חושי. עתה אנחנו נמצאים בתחילתה של תקופה שבה תהיה לנפשות בני האדם גישה אל עולמות הרוח בדרך חדשה. חייבים אנו להרגיש את עצמנו מומרצים לחיפוש הזה, כשמתקיימת בנו המחשבה שנגישות זו לעולמות הרוח הייתה פעם ברשות בני האדם. לאמיתו של דבר אפשר למצוא אותה במידה לא רגילה בגילוי פואמה קדושה זאת של המזרח.

כמו בעבודות גדולות נוספות של בני אנוש, מוצאים אנו את מילות הפתיחה של הבהגוודגיטה מלאות משמעות. (האין מילות הפתיחה של האיליאדה והאודיסיאה מלאות משמעות?)

הסיפור מסופר למלך העיוור מפיו של רכבו, מנהיג ממלכת שבט הקורו kuru)) שמעורב בקרב בין אחים עם שבט הפנדווס. Pandavas) ).

מנהיג עיוור! כבר זה נראה סימבולי. לבני אדם בתקופות עתיקות הייתה תצפית לעולמות הרוחניים. חיו הם בקשר עם האלים והישויות הקדושות בכל ליבם ונשמתם. כל מה שסבב אותם בספירה הארצית היה עבורם קשר הולך וגובר עם הקיום הרוחני.

לאחר מכן הגיעה תקופה אחרת, ובדיוק כפי שמתארת האגדה היוונית את הומרוס כאדם עיוור, כך מספרת לנו הגיטה על מנהיג עיוור של שבט הקורו. הוא זה שנאומו של קרישנה המנחה את ארג’ונה לגבי הדברים שמתרחשים בעולם החושים מתואר בפניו.

הוא חייב אפילו להיות המדווח על דברים מעולם החושים, שהינם השלכות לתוכו מעולם הרוח. ישנה משמעות סמלית עמוקה בעובדה שאנשים זקנים, בעלי זיכרון מושלם ובעלי קשרים רוחניים מושלמים המתבוננים לאחור לתוך עבר קדום, הינם עיוורים לעולם המיידי שסובב אותם. הם היו נביאים ברוח, נביאים בנפש. יכלו הם לחוות כמו בתמונות נשגבות את כל מה שקיים כמיסטריה רוחנית. אלו שהיו אמורים להבין את המאורעות בעולם על קשריהם הרוחניים, תוארו בפנינו בשירים ישנים ובאגדות כעיוורים.

מוצאים אנו סימבול דומה במשורר היווני הומרוס לזה שקיים בדמות זו שפוגשים אנו כאן בתחילת הבהגוודגיטה. הדבר מפגיש אותנו עם תקופת המעבר בין האנושות הקדומה לזאת בת ימינו.

עתה, מדוע נרעש ארג’ונה עמוקות כל כך מן הקרב הממשמש ובא עם האחרים? יודעים אנו שהרואים הרוחניים הקדומים היו במובן מסוים קשורים ביותר בקשרי דם. זרם הדם הזהה בעורקיהם של מספר אנשים נחווה כדבר מה מקודש בזמנים עתיקים, משום שהייתה קשורה אליו ההשקפה העתיקה אודות הנפש הקבוצתית.

אלו שלא רק חשו, אלא גם הכירו בקשר הדם שלהם לאדם אחר לא היו עדיין בעלי אגו החי בבני אדם בני זמננו. בכל מקום שמתבוננים אנו בתקופות עתיקות אנו מוצאים קבוצות של אנשים שלא חשו את עצמם כלל וכלל בעלי “אני” אינדיבידואלי, כפי שחשים אנשים בני זמננו. בני אדם חשו אז את זהותם רק במסגרת קבוצה, קהילה המבוססת על קשרי דם.

מה משמעותה של נפש העם, נפש האומה לאדם בן זמננו? ודאי שהיא דבר מה המעורר התלהבות רבה. אבל עדיין אפשר להגיד, בהשוואה ל”אני” האינדיבידואלי של האדם, שנפש העם הזו אינה נחשבת ממש. זוהי אמירה קשה אבל נכונה. בזמנים קדומים אדם לא אמר “אני” לעצמו אלא לשבט שלו או לקבוצת הגזע שלו.

תחושה זו של נפש הקבוצתית חיה עדיין בארג’ונה כאשר ראה את הקרב בין האחים משתולל מסביבו. זוהי הסיבה לעובדה שקרב זה שהשתולל מסביבו, מילא אותו באימה שכזו.

הבה ונחדור לתוך נפשו של ארג’ונה ונרגיש את האימה שהתחוללה בקרבו, כאשר הבין כיצד אלו הקשורים בקשר דם עומדים לרצוח אחד את השני. הוא הרגיש את מה שחי בתוך כל הנפשות של זמנו ועומד להשמיד את עצמו. חש הוא כפי שנפש חשה לגבי הגוף שלה, שהינו שייך לה לגמרי, כשנקרע הוא לחתיכות. הוא חש כאילו היו בקונפליקט איברים של גוף אחד – הלב עם הראש, השמאל עם הימין.

חישבו כיצד נפשו של ארג’ונה עמדה בפני הקרב העומד להתרחש, כקרב נגד גופה שלה, כאשר ברגע שהשליך הוא את קשתו, נדמה היה הקונפליקט בין הקרובים, כקונפליקט בין ידו הימנית של האדם ובין ידו השמאלית. או אז תחושו את אווירת מילות הפתיחה בבהגוודגיטה.

ארג’ונה שרוי במצב רוח זה כאשר נפגש הוא עם מורה דגול – קרישנה. כאן חייבים אנו לשים לב לאופן האומנותי שאין שני לו, שבו מתואר קרישנה בסצנה זאת: אלוהים הקדוש, שעומד שם ומלמד את ארג’ונה ממה צריך אדם להיפטר, אם ברצונו לקחת כיוון נכון בהתפתחות שלו.

על מה מדבר קרישנה?

על האני, והאני והאני, תמיד רק על האני. “אני על פני האדמה, אני במים, אני באוויר, אני באש, אני שרוי בכל הנפשות, בכל הביטויים של החיים אפילו ב-אוֹם הקדוש. אני הרוח שנושפת ביערות. אני הגדול שבכל ההרים, בכל הנהרות. אני הגדול בקרב בני האדם. אני כל מה שהוא הטוב בנביא הזקן קפילה.” למען האמת קרישנה לא אומר דבר מה שהוא פחות מזה. “אני לא מכיר בשום דבר חוץ מאשר בעצמי, ואני מאשר את קיום העולם עד כמה שהוא אני”! שום דבר אחר חוץ מהאני לא מדבר פה דרך הלימוד של קרישנה.

הבה נראה אחת ולתמיד בפשטות, כיצד עומד לו שם ארג’ונה כאדם שעדיין לא מבין את עצמו כאגו, אך שעומד לעשות זאת עכשיו. כיצד עומד מולו האלוהים כאגואיסט קוסמי חובק כל, מכיר אך ורק בעצמו, דורש אף מהאחרים להכיר רק בעצמם, כל אחד הוא “אני“. כן, בכל מה שנמצא על האדמה, המים, האש והאוויר, בכל מה שחי על פני האדמה, בשלושת העולמות, אין אנחנו רואים אלא את קרישנה.

העובדה שזה שעדיין לא יכול לתפוס את האגו מובא ללימוד שלו בפני ישות שתובעת להיות מוכרת רק כאני שלה, הנה בעלת משמעות רבה עבורנו. כל מי שרוצה להתבונן על כך לאור האמת, שיקרא את הבהגוודגיטה כולה וינסה לענות על השאלה הזו. “כיצד יכולים אנו להגדיר את מה שקרישנה אמר על עצמו ושבעבורו דרש הוא הכרה?”

זהו אגואיזם אוניברסאלי שמדבר מתוך קרישנה. כאילו דרך השלמות של הגיטה הנעלה אכן נראה לנו פזמון חוזר זה כמהדהד לשמיעה הרוחנית שלנו.

” רק כאשר תכיר, אתה בן אדם, את האגואיזם החובק כל שלי, רק אז תתכן גאולה עבורך!”

הישגיהם הגדולים ביותר של החיים האנושיים הרוחניים מציבים תמיד חידות בפנינו. רואים אנו אותם באור הנכון רק כאשר מכירים אנו בעובדה שמציבים הם עבורנו את החידות הגדולות ביותר. למען האמת, נדמה שניצבים אנו מול חידה הקשה לנו, כאשר אנו עומדים עתה מול המשימה להבין כיצד הלימוד הנעלה ביותר יכול להיות קשור עם ההצהרה על האגואיזם האוניברסאלי. להבין לא דרך לוגיקה אלא דרך התפיסה של הניגודים הגדולים בחיים הנחשפים בפנינו במיסטריות האוקולטיות. זוהי המשימה שלנו ללכת אל מעבר מה שנדמה כל כך מוזר ולהגיע לאמת בתוך המאיה.

כאשר מדברים אנו בתוך המאיה, חייבים אנו להכיר מה לאמיתו של דבר הוא זה שאותו מכנים אנו בשם אגואיזם אוניברסאלי. דרך חידה זו חייבים אנו להושיט יד מן האשליה לעבר המציאות, לעבר אורה של האמת.

כיצד זה ייתכן, וכיצד יכולים אנו להתגבר על החידה הזו ולהגיע למציאות, יהיה נושאן של ההרצאות הבאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *