המקדש – אדם הוא!
רודולף שטיינר
דברים שנאמרו בנסיבות הפגישה הכללית הראשונה של 'חֶבֶר בית יוהנס"
12.12.1911 ברלין GA286
תרגום מאנגלית: עלי אלון
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
ההרצאה מופיעה בספר: האדריכלות ומשימתן של האמנויות – הוצאת חירות – ראו כאן
בבניין, שנועד לשמש בית למדע הרוח, יש להתחשב במלוא ההתחשבות, בתנאים ובצרכים האבולוציוניים של האנושות כחטיבה אחת. ואם לא תתמלא דרישה זו עד תום לא תושג מטרתו של בניין כזה. במפעל כגון זה אנו נוטלים על עצמנו אחריות כבדה בהתייחס לחוקי החיים הרוחיים, לכוחות הרוחיים ולתנאי האבולוציה האנושית שאודותיהם יש לנו ידע מוגדר. ויותר מכל עלינו להתייצב במלוא המודעות מול הביקורת שתקופות העתיד תמתחנה עלינו. במחזור הנוכחי של אבולוציית אנוש שונה אחריות זו תכלית שינוי ממה שהיתה בזמנים עברו.
יש דברים רבים ליצירות אמנות ותרבות חשובות וכבירות במהלך העתים לומר לנו. בהרצאה נהדרת ומרשימה מהבוקר[1] שמעתם כיצד מסייעות בידנו יצירות אמנות ותרבות להבין את המבנה והגישה הפנימיים של נפש אנוש בתקופות קודמות.
והנה, קיימת סיבה מסוימת מדוע קלה היתה יותר האחריות של הללו שנטלו חלק ביצירת יצירות אמנות עתיקות מזו המוטלת עלינו כיום. בימים קדומים עמדו לרשותן של ישויות אנוש אמצעי סיוע שלא ניתן להשיגם בתקופתנו. האלים ניווטו את זרימת כוחותיהם אל חיי הנפש הבלתי מודעים או התת-הכרתיים. ובמשמעות מסוימת תהא זו אשליה להאמין שבמוחות או בנפשות בני האדם שבנו את הפירמידות של מצרים, את מקדשי יוון ושאר מצבות זיכרון – היו אלה יוזמות ומחשבות אנושיות גרידא מאחורי האימפולסים והיעדים המובעים בצורות, בגוונים וכן הלאה. כי באותם הזמנים היו פועלים האלים עצמם דרך ידיהם, ראשיהם ולבבותיהם של בני האדם.
התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית שוכנת כבר בעבר הרחוק ותקופתנו מהווה את פרק הזמן הראשון שבו מעלים האלים למבחן את פעילותו הרוחית החופשית של האדם. אמת הדבר שהאלים אינם מונעים את עזרתם, אולם הם מעניקים זאת רק אז כשעל ידי עוצמת השאיפה המתפתחת בנפש במהלך מספר רב של התגשמויות מוכיחים בני האדם כי ראויים הם לקלוט את הכוחות הזורמים אליהם מעל. מה שעלינו בעצמנו ליצור, עליו להיות חדש במהותו, במשמעות שעלינו לפעול בכוחות השונים תכלית שינוי מהללו שפעלו בזמנים עברו. עלינו ליצור מתוך פעילות חופשית של נפשותינו האנושיות. חותמה של תקופתנו – היא תודעתית. זהו פרק הזמן של נפש התודעה, של הנפש הרוחית. אם על העתיד לקבל מאיתנו יצירות תרבות ואמנות כאלה כמו שקיבלנו אנו מהעבר, אנו חייבים ליצור בתודעה מלאה ובהירה שהיא חופשית מכל השפעה הנובעת מהחיים שבתת-ההכרה. עקב זה עלינו לפתוח את מוחותינו ולבבותינו למחשבות שקורנות אורן על המשימה שלפנינו. אך ורק אם נדע על אלו חוקים ודחפים רוחיים יסודיים עלינו להשתית את פעולותינו, אך ורק אם יהיו מעשינו תואמים ועולים בקנה אחד הרמוני עם כוחות האבולוציה הפועלים באנושות כחטיבה אחת, רק אז יהא הביצוע בטווח הישג ידינו.
ועתה הבה ונפנה לרעיונות יסודיים מסוימים שיש באפשרותם להפרות את פעולתנו כי מה שעומדים אנו לומר חייב להיות מבוסס, ועצם מהותו צריכה להיות חדשה. מבחינה מסוימת בכוונתנו לבנות מקדש שיהיה אף מקום לימודים כפי שהיו המקדשים העתיקים של המיסטריות. בניינים שהוקמו כדי לנצור בהם את הקדוש ביותר לבני אדם ידועים מאז ומתמיד בתור מקדשים. שמעתם כבר שחיי אנוש בתקופות השונות באו לידי ביטוי בבתי המקדש. כשאנו לומדים מבנים אלה בראיה מעמיקה ובחום נפש ייראו עד מהרה הבדלים ביניהם. דוגמא מפתיעה מאוד מוצעת לנו על ידי דגמי המקדשים המשתייכים לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השניה. כלפי חוץ אך מעט מאוד נותר ממקדשים אלה מהתקופה הפרסית העתיקה. תבניתם המקורית ניתנת לשחזור מעורפל או לתיאור חלקי מהרשומות האקשיות. אכן זכר מדגמיהם מצא את נתיבו אל המקדשים המאוחרים יותר בתקופת התרבות השלישית, אל הארכיטקטורה הבבלית-אשורית ובייחוד אל המקדשים של אסיה הקטנה, אולם רק במידה שמבנה הבניינים המאוחרים יותר הללו מושפע היה על ידי התנאים שהגיעו אליהם באותו איזור של האדמה.
מה היה אופיה המפתיע ביותר ובעל החשיבות הרבה ביותר של אמנות בנייה מוקדמת זו?
לרשימות דוקומנטריות מידע מועט בלבד בנושא זה. אולם, בהניחנו שמחקר הרשומות האקשיות עצמו אינו בהישג ידינו, אנו לומדים את הבניינים של תקופה מאוחרת יותר, כשאנו נוטלים מהם שמץ מושג לגבי מהות המקדשים שקדמו להם באותו חלק עולם, ואז ינצנץ בנו הרעיון שבמקדשים עתיקים אלה עצמם תלוי היה הכל בחזית הבניין, בהתרשמות מחלקו הקדמי של המקדש שהיה עושה על אלה שהתקרבו אל שעריו. אדם שהיה פוסע דרך חזית זו לתוך המקדש היה חש כי: "חזית הבניין דוברת אלי בלשון סודית, מיסתורית. בתוך המקדש מוצא אני את כל מה ששואף היה להביע עצמו בחזית הבניין". חש היה זאת הן אם בא כאדם פשוט והן כמתקדש במידת-מה.
אם נפנה עתה ממקדשים אלה, שאת אופיים יוכלו לנחש בלבד הללו שאינם מסוגלים לקרוא ברשימות האקשיות, אם נפנה עתה אל המקדשים, אל הפירמידות או אל מצבות זיכרון אחרות של מצרים, נמצא משהו שונה בתכלית. ספינקסים ודמויות סימבוליות בעלות מיסתורין ותפארת ניצבים לפנינו כשאנו מתקרבים אל מקדש מצרי עתיק יומין. אפילו האובליסקים מהווים סודות. הספינקס והפירמידות מהווים חידות עד כדי כך שהפילוסוף הגרמני הגל דיבר על אמנות זו כעל "אמנות החידה". הצורה המתנשאת כלפי מעלה של הפירמידה שכמעט ואין בה אשנבים נראית כצופנת בה סוד. מבחוץ נרמז קיומה של חזית כחידה המוגשת לנו. בחלק הפנימי, נוסף למידע אודות שפע רב של סודות הכלולים בכתבים מסתוריים עתיקים או במה שירש את מקומם לאחר מכן, אנו מוצאים רמזים בקודש הקודשים לאורח הנחיית לבבותיהם ונפשותיהם של בני האדם אל האל ששוכן היה במסתור עמוק בתוך המקדש. המבנה נוצֵר בו את הרז המקודש ביותר, את סוד האלוהים. גם הפירמידות מהוות מקדשים הצופנים את הסוד המקודש ביותר של האנושות, כלומר, ההתקדשות. מבנים אלה שומרים על עצמם כנגד העולם החיצוני, על הרז הכלול בהם.
כשאנו עוברים עתה אל מקדשי יוון אנו מגלים שהם היו מחזיקים בעיקרון היסודי של מקדשים מצריים רבים, כלומר, עלינו לחשוב על המקדש היווני כעל מקום משכנו של הרוחי-אלוהי. אולם המבנה החיצוני עצמו מרמז על שלב נוסף. בהבעה מופלאה של עוצמה דינמית, של כוחות פנימיים השוזרים בצורות – שלם הוא ומושלם, ובשלמותו הפנימית הוא מהווה את הנצחיות עצמה. האל היווני שוכן בתוך המקדש. במבנה זה על עמודיו המגלים במהותם את תפקידם כ"נושאים" המסוגלים לתמוך במונח עליהם, מתגלם האל בהוויה ששלמה היא ומושלמת בייחודה. גלום כאן הנצח בתוך הווית הקיום הארצית. דבר זה מובע בצורה כולה ובכל פרט ופרט של המבנה.
רעיון המקדש מהווה ביטוי לכל היקר ביותר לאדם, והוא מתגלם במקדש או בכנסייה הנוצרית. מבנים אלה המוקמים במקורם מעל קבר ולמעשה מעל קברו של המושיע, מתנשאים למרומים במגדל ההולך ומתחדד כלפי מעלה. כאן לפנינו ביטוי של אימפולס חדש לחלוטין שבו נבדלת הארכיטקטורה הנוצרית מהיוונית. המקדש היווני מהווה במהותו חטיבה אחת שלמה ודינמית. הכנסייה הנוצרית שונה לגמרי. אמרתי פעם שמעצם טבעו לא זקוק מקדש המוקדש לפאלס אתנה, לאפולו או לזאוס – לשום ישות אנושית לידו או בתוכו. הוא ניצב בתכולתו שלו, בתפארתו הייחודית שלו כמקום משכנו של האל. ואכן כך הדבר שככל שתרחקנה ישויות אנושיות מהמקדש עצמו כך אמיתי יותר יהא האפקט שעושה הוא עלינו. פרדוכסלי ככל שעלול הדבר להיראות הרי שזוהי התפיסה המונחת ביסוד המקדש היווני. הכנסייה הנוצרית שונה לחלוטין. קריאת הכנסייה הנוצרית מגיעה ללבבותיהם ונפשותיהם של המאמינים וכל אחת מהצורות שבמרחב שאליו אנו נכנסים דוברת אלינו אודות היותה באשר היא כדי לקלוט את הקהילה, את המחשבות ואת השאיפות של הקהילה. כמעט ולא יוכל להיות אינסטינקט אמיתי יותר מאשר זה שהמציא מטבע לשון במילה 'דום' [DOM] למקדש הנצרות, כי המילה 'דום' מבטאת את ההתכנסות-יחדיו, את הצוותא של ישויות אנוש.
עד מהרה ניווכח בדבר שמבנה גותי, בדגמיו האופייניים לו, מנסה לבטא משהו, שלעולם לא יהיה כה מיוחד וכה מושלם במהותו כמקדש יווני. כל תצורה גותית נראית כמגעת מעבר לתחומיה, על מנת להביע את שאיפותיהם ואת משאלותיהם של הללו שבתוך החומות. קיים תמיד בכל מקום מעין דחף לפרוץ את הקירות הסוגרים ולהתמזג עם היקום. הכיפה הגותית התהוותה בוודאי מרגש עמוק אל האלמנט הדינמי. אולם קיים משהו בכל התצורות הגותיות הנראה כמוביל החוצה ומעבֵר. הן שואפות כמו להיעשות חדירות. אחת הסיבות שמבנה גותי מרשים להפליא היא שהחלונות בשלל גוונים מהווים חוליה מיסתורית וטבעית כאחת – בין המרחב הפנימי והאור השורר בכל. היכול להתקיים בעולם מראה שיהא נוגה יותר ובעל הוד רב יותר מאשר של האור השוזר דרך חלונותיה הצבעוניים של קתדרלה גותית בין גרגרי אבק דקיקים? היכול מרחב סגור כלשהו לעשות רושם מלכותי יותר מאשר זה, במקום שבו אפילו הקירות הסוגרים נראים כמובילים אל מעֵבר מזה, במקום בו המרחב הפנימי עצמו מגיע החוצה אל רזי המרחב האינסופי?
ממבט חפוז זה של פרק זמן ארוך בהתפתחותה של ארכיטקטורת המקדש לא נאחר להיווכח שהתקדמותה מושתתת על חוק. אולם חרף כל זה ניצבים אנו עדיין מול מעין ספינקס. מה מצוי למעשה בשורשי הדברים? מדוע התפתחו הם באורח זה דווקא? היכול להינתן הסבר כלשהו לגבי חזיתות ראויות לציון אלה המכוסות בדמויות מוזרות של חיות בעלות כנפיים ואופַנִים בעלי כנפיים, של עמודים ותומכות מוזרים שניתן למוצאם באיזור של אסיה הקטנה כשרידים הקיימים האחרונים לשלב הראשון בארכיטקטורת מקדשים? חזיתות אלה מספרות לנו משהו ראוי מאוד לציון, ובדיוק את אותו הדבר המופיע בתוך המקדש עצמו. הייתכן רז כביר יותר מאשר הדמויות שניתן לראותן על שברים השמורים במוזיאונים מודרניים? איזה עיקרון מונח ביסוד כל זה? קיים הסבר, אולם ניתן למוצאו אך ורק דרך ראיה מעמיקה למחשבותיהם ולמטרותיהם של הללו שנטלו חלק בבניינם של מקדשים אלה. לדבר זה חשוב לאין ערוך הסיוע של האוקולטיזם. מהו למעשה המקדש באסיה הקטנה? האם האבטיפוס או המודל שלו קיים באיזשהו מקום בעולם?
הבא להלן ירמוז מהו אבטיפוס זה ויזרוק אור על כל העניין. דמו לעצמכם ישות אנושית השוכבת על הקרקע, בפעילות של הרמת גופה ופניה כלפי מעלה. האדם מרים את גופו מהקרקע כלפי מעלה על מנת שעשוי יהיה להגיע לתחום ספירת הכוחות הרוחיים הזורמים כלפי מטה ולהתלכד עימהם. דימוי זה ייתן לכם שמץ מושג לגבי האינספירציה שממנה נתהוו הצורות האדריכליות של המקדשים המוקדמים באסיה הקטנה. כל העמודים, הכותרות והצורות המופלאות של מקדשים אלה מהווים ביטוי סימבולי למה שעשויים אנו לחוש למראה ישות אנוש המתרוממת ליציבה זקופה בתנועות ידיה, תוויה, מבע פניה וכן הלאה. אם נוכל להתבונן בעיני הרוח אל האדם הפנימי שמאחורי קלסתר זה, אל המיקרוקוסמוס המהווה דימוי מַקרוקוסמי, נמצא, כשהקלסתר מבטא את האדם הפנימי – שהקלסתר והאדם הפנימי זיקה להם זה לזה כזיקת חזית המקדש שבאסיה הקטנה לתוכו.
ישות אנושית בפעילות ההתרוממות ליציבה זקופה – את זה מביע מקדש עתיק יומין באסיה הקטנה, לא כהעתק, אלא כמוטיב שבתשתית, וכל אשר מהווה מוטיב זה. הדימוי הרוחי שניתן על ידי האנתרופוסופיה לטבעו הפיזי של האדם מסייע בידינו לממש לעצמנו את המשמעות שבה מהווה מקדש כזה ביטוי למיקרוקוסמוס, לאדם.
הבנת הישות האנושית השואפת – מקרינה אור על האופי המהותי של אמנות בנייה קדומה זו. לאדם כישות פיזית, משלימו הרוחי באותם מקדשים נהדרים שמהם נותרו שרידים בלבד. ניתן להראות זאת בכל פרט ופריט כולל האופַנים בעלי הכנפיים ועד לצורות הקמאיות של כל שרטוט שכזה. המקדש – אדם הוא! – מתפעם אלינו מבעד לתקופות, כקריאת הקֶרן.
וכעת, הבה ונפנה למקדשי מצרים ויוון. ניתן לתאר את האדם לא רק כישות פיזית, כי אם גם כישות נפש. כשמתקרבים אנו אל האדם על האדמה כישות נפש, הרי שכל מה שאנו רואים בעיניו, בהבעת פניו, בתנועותיו מהווה בראש ובראשונה חידה שנכבדה היא מכל הבחינות, כחידה המוגשת על ידי המקדֵש המצרי. בתוכו של האדם אנו מוצאים את קודש הקודשים –בר-גישה אך ורק להללו היכולים למצוא את הנתיב מהחיצוני אל הפנימי. ושם, בדביר הפנימי ביותר, חבויה נפש אנוש כשם שהיו חבויים הָאֵל וסודות המיסטריות במקדשים ובפירמידות של מצרים.
אולם הנפש אינה חבויה כה עמוק באדם עד שאין למצוא לה הבעה בכל התנהגותו והופעתו: כשהנפש חודרת באמת לתוך הגוף, אזי יוכל הגוף להיעשות לביטוי ולהתגלות חיצוניים של הנפש. או אז יתגלה אלינו גוף אנוש כיצירה בעלת שלמות אמנותית החדורה בנפש, כנצחיות השלמה בה בעצמה. בקשו משהו בעולם הנראה לעין ששלם הוא ומושלם כגופו הפיזי של האדם החדור בנפש. מבחינת השלמות הדינמית לא תמצאו דבר, אלא את המקדש היווני שבשלמות בעלת התכולה העצמית שבו – מהווה בעת ובעונה אחת את מקום משכנו והתגלותו של האל. ובמשמעות שהאדם כמיקרוקוסמוס מהווה נפש בקרב גוף – אכן מהווה המקדש במצרים או ביוון – אדם!
הישות האנושית המתרוממת ליציבה זקופה – זהו האבטיפוס למקדש במזרח. הישות האנושית הניצבת על עפר האדמה הצופנת בפנימה עולם מסתורי, והמסוגלת לאפשר לכוחות של עולם פנימי זה לזרום ללא הפוגות דרך הווייתה בהפנותה מבטה אופקית קדימה – זהו המקדש היווני. הרשומות של תולדות העולם דוברות אלינו שוב ושוב: המקדש – אדם הוא!
כעת אנו מגיעים לתקופתנו שלנו. את תחילתה ניתן למצוא כפירות של התרבות העברית העתיקה, של הנצרות, ושל מיסטרית גולגותא. ועם זאת היה על האימפולס החדש לפלס דרכו דרך דגמים אדריכליים שנמסרו ועברו ממצרים ומיוון. ברם, קיים הדחף לפרוץ מעבר לדגמים אלה, לפרוץ את גבולותיהם באורח כזה עד כי יובילו מעבר לכל משטח מסוגר אל החיים השוזרים של היקום. הזרעים של כל מה שיתחולל בעתיד נזרעו כבר בעבר. מקדש העתיד נצפה מראש באורח מסתורי בעבר. והואיל ומדבר אני על דבר המהווה חידה נצחית באבולוציית האנושות לא אוכל אלא לדבר על החידה עצמה במילים עטופות רז.
התייחסות מתמדת מצביעה לעבר מקדש שלמה. אנו יודעים שמקדש שלמה כוון להיות ביטוי לממשות הרוחיות של האבולוציה האנושית. אנו שומעים רבות אודות מקדש שלמה זה. אך שאלה ללא פיתרון, וכאן נעוצה החידה, מופנית תכופות לבני אדם החיים על האדמה הפיזית, והריהי: האם ראה מישהו במו עיניו את מקדש שלמה המלך? האם ראה אותו מישהו בכל אמיתותו ותפארתו? וכאן, אכן קיימת חידה! הרודוטוס ערך מסעו במצרים ובאזור אסיה הקטנה מספר מאות שנים בלבד לאחר שמקדש שלמה המלך צריך היה כבר להיות קיים. מהתיאורים של מסעותיו, והם מזכירים עניינים בעלי חשיבות פחותה בהרבה – אנו יודעים שלבטח עבר בתחום של מיילים אחדים ממקדש שלמה, אולם לא העיף בו מבט. בני אדם לא ראו מקדש זה! הרז של כל זה הוא שכאן עלי לדבר על משהו שלבטח קיים היה, ובכל זאת לא נראה לעין, אולם כך הדבר. אף בטבע קיים משהו שהוא זכאי להיות, ועם זאת הוא בלתי נראה לעין. ההשוואה אינה מושלמת ולהתעקש להמשיך בה אך יטה אותנו מהמסלול. הצמחים כלולים בתוך זרעיהם, אולם עיני אנוש אינן רואות את הצמחים בתוך הזרעים. השוואה זו, כפי שאמרתי עתה, אין לגוררה הלאה, כל מי שינסה לבסס על כך הסבר לגבי מקדש שלמה ידבר בצורה שגויה לגמרי. באורח שאני הבעתי זאת נכונה ההשוואה, ההשוואה שבין זרע הצמח לבין מקדש שלמה.
מהו ייעודו של מקדש שלמה? ייעודו כיעוד מקדש העתיד. את הישות האנושית הפיזית ניתן לתאר על ידי האנתרופוסופיה. את הישות האנושית כמקדש הנפש ניתן לתאר על ידי פסיכוסופיה. ובתור רוח ניתן לתאר את הישות האנושית על ידי פנאומטוסופיה. האם לא נוכל לדמות את האדם באורח רוחי כך: נדמה לעצמנו ישות אנושית השוכבת על הקרקע ומתרוממת ליציבה זקופה. ולאחר מכן נדמה לעצמנו שעומדת היא לפנינו כשלמות בעלת תכולה עצמית, נצחיות בעלת תשתית עצמאית, ועיניים לה המביטות הישר קדימה. ולאחר מכן נדמה לעצמנו אדם שמבטו מופנה למרומים, המנשא נפשו אל הרוח וקולט את הרוח. לומר שהרוח רוחי הוא מהווה חזרה על אותה מילה – טוטלוגיה. אולם הכוונה המודגשת כאן היא שהרוח מהווה מציאות על-חושית. האמנות יכולה לפעול בספירת החישה בלבד. יכולה ליצור תבניות בעולם החישה בלבד. במילים אחרות: על הרוח הנקלטת בנפש להיות מסוגלת ליצוק עצמה לתבניות. כשם שהישות האנושית מתרוממת ליציבה זקופה, כשם שמטביעה היא בעצמה את אבות הטיפוס של המקדשים העתיקים, כך על האבטיפוס של מקדש העתיד להוות נפש אנוש שלתוכה נקלטת הרוח. משימת תקופתנו היא לתכנן אמנות בנייה שעליה יוטל לדבר בבהירות מרבית אל בני האדם בתקופות העתיד: המקדש אדם הוא. אדם הקולט את הרוח לנפשו! אולם אמנות בנייה זו תהיה שונה לעומת אלה שקדמו לה. אנו מגיעים עתה למה שנאמר בתחילת ההרצאה.
בעינינו הפיזיות נוכל למעשה לראות אדם בפעילות ההתרוממות ליציבה זקופה, אולם את האדם כישות חדורת רוח יש לחוש באורח פנימי, להשיג באורח פנימי. וכך אמנם היה הדבר – כפי ששמעתם הבוקר כשהמרצה אמר באורח ציורי כל כך שמראה המקדש היווני היה מסב לנו לחוש את מֵח עצמותנו. אמת הדבר. המקדש היווני חי בנו הואיל ומהווים אנו מקדש זה במידה וכל אחד מאתנו מהווה מיקרוקוסמוס חדור ברוח. הפעלת הנפש על ידי הרוח היא עובדה בלתי נראית ועל-חושית. ועם זאת עליה להיות נתפסת בעולם החישה אם עליה להיות מובעת באמנות. שום תקופה מלבד תקופתנו והתקופות הבאות אין לאל ידן להרות צורת אמנות זו. עלינו מוטל להתחיל, על אף שתהא זו התחלה בלבד, ניסיון, בהעפלה למקדש שיהיה שלם ומושלם בייחודו, ששואף היה בכנסייה הנוצרית לפרוץ דרך קירותיו שלו, ויצור זיקה אל החיים השוזרים ביקום. מה עלינו לבנות?
עלינו לבנות דבר שיהווה השלמה לשאיפה זו. בכושרות שהמדע הרוחי עשוי לעורר בנו חייבים אנו לנסות וליצור פְנִים שבאפקטים שיתהוו מגווניו, תצורותיו ושאר קווים, יהיה אתר בפני עצמו, ובו זמנית בלתי מסוגר, היות ובכל אשר נפנה מבטנו ייראה כמו אתגר שיופיע לעינינו ולבבותינו כחודר דרך הקירות כך, שבהסתגרות שלכאורה, בבדידות המקדש, נתלכד בעת ובעונה אחת עם החיים השוזרים של האלוה. למקדש שישתייך לעתיד תהיינה אכן חומות ובעת ובעונה אחת לא תהיינה. פנימו יפנה עורף לכל שמץ של אנוכיות שעלול להיצמד למקומות מסוגרים, וכל גווניו ותצורותיו יתנו את הרושם של שאיפה חסרת אנוכיות לקלוט את עוצמות היקום הנמזגות פנימה.
בפתיחת ביתנו בשטוטגרט ניסיתי לרמוז מה אפשר לבצע בכיוון זה בעזרת גוונים. באיזו מידה עשויים להוות הצבעים חוליה מקשרת לרוחות של העולם הסובב, לאטמוספירה הרוחית השוררת בכל. ועתה הבה ונשאל: היכן מתגלה באורח חיצוני ישותו העל-חושית של האדם? מתי מגיע אלינו רמז מההוויה העל-חושית שבתוך האדם הפיזי? אך ורק כשהאדם מדבר, כשחיי הנפש הפנימיים נמזגים למילה. כשהמילה מהווה התגלמות חוכמה ותפילה אשר – ללא אלמנט של סנטימנטליות – צופנת בה רזי עולם ומפקידה אותם בידי האדם. הדבר שנהיה בשר בקרב הישות האנושית – הרוח הוא, הרוחיות המבטאת עצמה בישות האנושית הפיזית, ואנו, אחת מהשתיים, ניצור את המבנה שעלינו ליצור, או לא יעלה בידינו, ואז תישאר משימה זו לבאים אחרינו. אולם, יעלה בידינו, אם נעניק, לראשונה, לפְנים את התבנית המושלמת ביותר שניתן ליצור כיום – בנבדל לגמרי מההופעה החיצונית של הבניין. החיצוניות רשאית להיות שטחית או לא, דבר זה איננו משמעותי בעיקרו. ההופעה החיצונית היא עבור העולם החילוני ולפְנים אין מגע עימו. לפְנים החשיבות – מה ואיך יהיה.
בכל כיוון – עינינו תזהרנה ממשהו שייראה כאילו הוא אומר לנו: פְנים זה ברוב גווניו ותצורותיו, בכל הוויתו החיה, מהווה ביטוי לרוחיות העמוקה ביותר שיוכל האדם להפקיד באמון אצל ספירת גופו הגשמי. רז האדם כפי שהוא מתגלה לחוכמה ולתפילה, והדמויות הסובבות במרחב יתלכדו לשלמות אחת בבניין זה. והמילים שתשוגרנה למרחב זה תקבענה מגזרן ותחומיהן, כך שבהתנגנן אל הקירות תמצאנה להן הבנה הרמונית מכוננת, ודיבור הישות האנושית יתפעם אל הפְנים. העוצמה הדינמית של המילה והמרחב הפנימי עצמו ישובו ויהדהדו את קריאת הרוח ואת בשורתה. פנים זה יקבע את גבולותיו ויחזיק בהם, ובעת ובעונה אחת יפתח עצמו תוך חירות לרוח הנצחית.
בניין כזה לא היה יכול להתקיים עד כה. כי רק המדע הרוחי מסוגל ליצור אותו. ואם המדע הרוחי לא ייעשה זאת בימינו, תדרושנה זאת מאיתנו תקופות העתיד. כשם שנוסדו המקדש במערב אסיה, המקדש במצרים, המקדש ביוון, הכנסייה או הקתדרלה של הנצרות במהלך האבולוציה של האנושות, כך חייב להתהוות אתר המיסטריות של מדע הרוח – עליו להתהוות מֵרוח האדם כיצירת אמנות של העתיד.
לא קיים מבנה שיוכל להציג לפנינו בשרטוטיו את המבנה האידיאלי שחייב לקום לפנינו ביום מהימים. במשמעות מסוימת באורח מוחלט ועקרוני, חייב כל דבר ודבר להיות חדש. כמובן שכאשר יקום תהא צורתו בלתי מושלמת עדיין, אך לפחות תהיה זו התחלה שתוביל לשלבים ההולכים ומתרוממים בשטח זה אל השלמות.
כיצד יוכלו בני האדם מהזמנים המודרנים להיות בשלים במידה מספקת עד כדי הבנת מהותו של בניין כזה?
שום אמנות אינה יכולה להתהוות אלא אם נולדה היא מהרוח כולה של פרק הזמן באבולוציה האנושית. במשך השנה השניה ללמודי בבית הספר הטכני הגבוה בווינה אמר שם מספר מילים פרשטל, הארכיטקט של כנסיית הנדר, במנשרו לחנוכת הבית. דבריו חוזרים ומתייצבים לפני פעם כפעם. מצד אחד נראו לי דבריו כצורמים, אך מצד שני כמאפיינים את התקופה. פרשטל אמר את המשפט המוזר הבא: "לא ניתן לייסד ואף לא להמציא סגנונות ארכיטקטורה". למילים אלה יש להוסיף למעשה: "סגנונות ארכיטקטורה מתהווים מאופיים הפנימי של העמים". עד עתה לא הראה דורנו שום כושר, כפי שהיה לבני האדם מימי קדם, לגלות סגנונות ארכיטקטורה ובנייה ולהציגם בפני העולם. סגנונות ארכיטקטורה 'מתהווים', אולם במשמעות אמיתית, רק אז כשנולדים הם מרוחה של תקופה. כיצד אנו נוכל כיום להגיע להבנה כלשהי של רוח תקופתנו שבאמצעותה בלבד תוכל להתהוות הארכיטקטורה האמיתית של העתיד?
אנסה כעת לגשת לנושא מזווית אחרת ומנקודת ראות אחרת.
במהלך פעילותנו נפגשתי באמנים בשטחים שונים רבים החשים מעין פחד, מעין חרדה בפני ידע רוחי, הואיל והמדע הרוחי מנסה לפתוח הבנה מסוימת לגבי יצירות אמנות וביחס לאימפולסים שמהם נוצרו. אמת ונכון הדבר שנעשים מאמצים לפרש סאגות, אגדות ואף יצירות אמנות לאור המדע הרוחי, להבהיר את האימפולסים שעליהם הם מושתתים. אולם לעיתים קרובות קורה, ואכן מובן הדבר מאוד, ואמן נרתע מפירושים כאלה הואיל וחש הוא, ובמיוחד אם הוא יוצר במלוא המובן של המילה, כך: "כשמנסה אני לעצב במושגים או ברעיונות משהו שאני חש בו כיצירת אמנות חיה או לפחות דבר אינטואיציה פורייה, אני מאבד את כל עוצמת המקוריות, אני מאבד את כל מה שברצוני לתת לו ביטוי – הן את התוכן והן את הצורה". אני מבטיח שאך מעט נאמר לי במרוצת השנים שלגביו יש מצידי אהדה רבה יותר מאשר למשפט זה. כי אם אדם רגיש לדברים אלה, קל יהיה לו להבין את שאט הנפש שמרגיש אמן כשמגלה הוא והנה אחת מיצירותיו או יצירה שהוא מחבב, מנותחת ומוסברת. דבר היות יצירת אמנות מטופלת על ידי האינטלקט, מחשבה איומה היא לאמן המצוי אי שם בכל אחד מאיתנו. נדמה לנו כמו נחוש ריח מוות כמעט כשלפנינו מהדורה של פאוסט לגיתה. ושם בתחתית הדפים מצויות הערות מנתחות של איזה שהוא מלומד שייתכן ואף כתבן כפילוסוף ולא רק כפילולוג! כיצד עלינו להתייחס לדברים אלה? אשתדל להבהיר לכם נקודה זו ובקצרה על ידי דוגמא.
לפנַי המהדורה האחרונה של אגדת 'שבעת החכמים' שיצאה לאור השנה על ידי דִידֶרִיקְם. זוהי אגדה עתיקה שֶלה נוסחים רבים. קטעי נוסח ממנה אפשר למצוא למעשה, על פני אירופה כולה. זהו סיפור נהדר, יפה מאוד וערוך באופן אמנותי. אני מדבר כאן כמובן על אמנות השירה האפית, אך את אותה דרך טיפול ניתן לייחס גם לאמנות הארכיטקטורה. אין ביכולתי להעבירכם דרך כל מה שנכלל בזה, לעתים בפרזולוגיה שלגמרי איננה נקייה, באגדה זו של שבעת החכמים, אולם אמסור לכם זאת בקווים כלליים.
זוהי סדרת אפיזודות המסופרות באורח ציורי כשזיקה להן לנושא מרכזי אחד ולה ההקדמה הבאה: "כאן מתחיל הסיפור בספר המספר לנו אודות פונציאנוס הקיסר, אשתו הקיסרית, ובנו הנסיך הצעיר דיוקלטיאן. כיצד השתוקק הקיסר לתלות את בנו על עמוד התליה וכיצד ניצל זה על ידי מילים שנאמרו על ידי שבעת החכמים מדי יום ביומו."
לקיסר אישה וממנה לו בן, דיוקלטיאן. היא מתה והקיסר נושא אישה שניה. בנו דיוקלטיאן הוא יורשו החוקי. מהאישה השניה אין לו בנים. מגיעה העת לחינוכו של דיוקלטיאן. מכריזים שדבר זה יופקד בידי האנשים המיומנים והחכמים ביותר של המדינה – ושבעה חכמים באים ליטול על עצמם את התפקיד. אשתו השניה של הקיסר כמהה ללדת ילד משלה על מנת שבנה החורג לא יירש את אביו. אולם תשוקתה אינה מתמלאת והיא מתאמצת ללא הרף להרעיל את נפש הקיסר כנגד בנו. לבסוף, היא גומרת אומר להיפטר מהבן בכל מחיר. במשך שבע שנים מתחנך דיוקלטיאן אצל שבעת החכמים בצוברו מגזר ידע נרחב, ידע כפול שבעה, אולם מבחינה מסוימת עולה הוא מעל החוכמה ששבעת החכמים מסוגלים למסור לו. הוא מגלה בעצמו כוכב מסוים בשמיים ובאמצעותו נודע לו שכאשר יחזור אל אביו עליו לשתוק במשך שבעה ימים רצופים, אַל לו לבטא ולו מילה אחת ויחידה ושעליו להיראות כפֶתִי.
אולם כשנודע לו אף זאת שהקיסרית חפצה במותו, הוא מבקש משבעת החכמים להצילו. והנה מתרחש הבא להלן שבע פעמים בזו אחר זו. הבן בא הביתה אך הקיסרית מספרת לקיסר סיפור במגמה לשכנעו להעלות את בנו לתליה. הקיסר נותן את הסכמתו, כי הסיפור משכנע אותו וממריצו לכך. הבן מובל אל עמוד התליה בנוכחות הקיסר ובדרך נפגשים הם בראשון מבין שבעת החכמים. כשהקיסר מאשים אותו בכסילותו של הבן, מבקש, הראשון מבין שבעת החכמים – ארכה כדי לספר לקיסר סיפור והוא מקבל זאת. "טוב ויפה" אומר האיש החכם, "אולם תחילה עליך להרשות לבנך לבוא הביתה כי ברצוני שהוא יאזין לנו לפני שייתלה." הקיסר מסכים וכאשר הם חוזרים לביתם מספר הראשון מבין שבעת החכמים את סיפורו. הסיפור עושה רושם כה רב על הקיסר עד כי הוא משחרר את בנו. אולם למחרת מספרת הקיסרית לקיסר סיפור נוסף ושוב נידון הבן לתליה ולמוות. וכשהוא מובל לתליה מופיע השני מבין שבעת החכמים המבקש ארכה כדי לספר לקיסר סיפור לפני התליה. התוצאה היא שוב שדיוקלטיאן עדיין חי. ההתרחשויות חוזרות על עצמן שבע פעמים עד שמגיע היום השמיני שבו רשאי דיוקלטיאן לדבר. זהו הסיפור אודות הצלתו של בן הקיסר.
האגדה כולה עד לנקודת השיא מסופרת באורח ציורי. ועתה חישבו על כך. אנו נוטלים את הסיפור ומשתקעים בו. התיאורים הציוריים, על אף היותם אכזריים לפעמים, מהנים אותנו. אנו נישאים על ידי תיאור נפשות הכתוב ביד אמונה. ברם, סיפור כזה גורם מיד לאנשים לבקש אחר 'הסבר'. האם תמיד היה כך?
באמת שלא! כך הדבר בתקופתנו, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, כשהאינטלקט משתלט על הכל. בימים שבהם נכתב למעשה סיפור זה שום אדם לא היה מתבקש ל'הסביר' זאת, אולם הקביעה כיום היא שנחוץ הסבר. ומישהו גומר אומר בדעתו לתתו. ובעצם, אין זה קשה. אשתו הראשונה של הקיסר מעניקה לו בן שנועד ללמוד מפי שבעה חכמים ואשר נפשו מגעת הלום מתקופות שבהן מחוננים היו עדיין בני האדם בכושרות טבעיים לראיה רוחית. הנפש איבדה ראיה רוחית זו, אולם האני האנושי נותר ועשוי לקלוט תורה מפי שבעה חכמים, המופיעים לפנינו בצורות שונות רבות. כפי שאמרתי פעם, יש לנו למעשה נושא זהה בשבע בנות יתרו כהן מדיין, שבאו אל משה ליד הבאר ששייכת היתה לאביהן. הוא עצמו נעשה ברבות הימים לחמוֹ של משה. בימי הביניים מצויות שבע האמנויות החופשיות. אשתו השניה של הקיסר שאין לה תודעת אלוה, מסמלת את הנפש האנושית כפי שהיא בימינו, באבדה תודעת אלוה ועל כן אף אין לאל ידה "ללדת בן". דיוקלטיאן הבן נוטל ידע בחשאי מפי שבעה חכמים ועליו להשתחרר בסופו של דבר באמצעות הכושרות שהוא רוכש משבעה אלה.
וכך יכולנו להמשיך בנתינת הבהרה נכונה בתכלית שלבטח תהיה לתועלתם של בני דורנו. אולם מה בנוגע לבחינה האמנותית שלנו? אין אני יודע אם מה שעלי לומר עתה ימצא לו הד או לא! כשקוראים אנו וסופגים בנו ספר זה ולאחר מכן מנסים להיות פקחים ולהסבירו באורח נכון לחלוטין בצורה שדורש הזמן החדש, לא נוכל אלא לחוש שהחטאנו את המטרה, החטאנו אותה לגמרי. אי אפשר לחמוק מהעובדה שבמקום יצירת אמנות במהותה החיה התהוותה מסגרת שלד של מושגים מופשטים – אם ההסבר הוא נכון או שגוי, זורק אור או להיפך.
יצירת האמנות הנפלאה ביותר היא העולם עצמו – מקרוקוסמוס או מיקרוקוסמוס. בימי קדם הובעו סודות העולם בתמונות או כסימבולים. אנו, בימינו, מביאים את האינטלקט וגם את המדע הרוחי להתייחסות לחוכמה העתיקה המהווה את הזרע לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אנו עושים זאת על מנת ל'הסביר' את סודות העולם. בהשוואה למציאות החיה, הרי שזוהי פרשנות מופשטת ועקרה לעומת יצירת האמנות. על אף שהמדע הרוחי נחוץ, על אף שהתקופה דורשת את קיומו – אנו חייבים להרגיש מבחינה מסוימת שהוא מהווה שלדת מסגרת בלבד לעומת הממשויות החיות של הווית הקיום. ואכן כך הדבר, כשהאנתרופוסופיה מעסיקה את האינטלקט שלנו בלבד, כשבאינטלקט שלנו משרטטים אנו טבלאות וממציאים כל מיני ביטויים טכניים אין האנתרופוסופיה מהווה אלא שלדה בלבד ובייחוד כשמדברת היא על הישות האנושית החיה. מתחילה היא להיות נסבלת יותר כשיכולים אנו לדמות לעצמנו, למשל, את תנאי הקיום שעל שבתאי, השמש והירח הקדומים, המהווים עידני אבולוציה קדומים יותר או את פעילותן של ההיררכיות השונות. אך לומר, וזו בלבד, שהישות האנושית מכילה גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואגו – או מאנאס, וקאמא מאנאס, זהו באמת אַיום ואף יותר איום מזה הוא להחזיק בלוחות ובטבלאות של דברים אלה. בחושבי על הישות האנושית בכל תפארתה ורוממותה כמעט ולא אוכל לדמות לעצמי משהו מחריד יותר מאשר להיות מוקף, באולם ענק, על ידי מספר רב של אנשים חיים ושתימצא באותו מקום טבלה על הלוח ובה רשומים שבעת גופי האדם! אך כך, אויה, חייב להיות ואין מפלט מזה. למעשה אין צורך אולי לכפות דברים כאלה על עינינו – כי הרי נעימים הם למראה – אולם עליהם להתייצב לפני עיני הנפש! זהו חלק משליחותה של תקופתנו. ואף אם יאמר מישהו נגד דברים אלה, מנקודת ראותה של האמנות מהווים הם ככלות הכל מרכיב אינטגרלי של הזמנים שבהם אנו חיים.
אולם כיצד נעבור מעל לזה? מבחינה מסוימת אנו חייבים להיות אנתרופוסופים יבשים ושטחיים. עלינו להפשיט את העולם מסודותיו ולגרור יצירות אמנות רבות הוד אל מדבר המושגים המופשטים כשאנו אומרים וחוזרים ואומרים שאנו 'אנתרופוסופים'! כיצד נוכל לצאת מדילמה זו?
ישנה דרך אחת בלבד. עלינו להרגיש שהאנתרופוסופיה מהווה עבורנו צלב וקרבן. כשבמשמעות מסוימת היא מסלקת מאיתנו את כל הסובסטנציה החיה של סודות העולם שברשות האנושות עד כה. ושום דרגת עוצמה לא תהיה חזקה מידי למילים שבהן ברצוני להביא לתודעתכם שהאנתרופוסופיה מהווה לאמיתו של דבר שדה גוויות, לעומת כל השוקק חיים במהלך האבולוציה של האנושות ושל העולם האלוהי. אולם אם נממש לעצמנו שכאב וסבל מהווים בני לוויה צמודים לאנתרופוסופיה בכך שהיא מביאה ידע לגבי המופלא ביותר והנאצל ביותר בעולם, אם נרגיש שמצוי בנו אחד האימפולסים האלוהיים של שליחותה, כי אז תהיה האנתרופוסופיה גוויה הקמה ועולה מהקבר וחוגגת את תחייתה. אף אדם לא ישמח אם יגלה שהנה נחשפו מסתריו של העולם. אולם מצד שני לא ירגיש אדם ולא ידע את הכוח היוצר הטבוע במסתרי העולם באורח כן ואמיתי כהללו הנוכחים לדעת שמקור כוחם היוצר זורם מאת כריסטוס אשר, כשנשא את הצלב אל 'מקום הגולגולת', עבר דרך המוות.
זהו הצלב שבספירת הידע שאותו נושאת האנתרופוסופיה על מנת לחוות את המוות ולאחר מכן, מתוכו של הקבר, לראות עולם חיים חדשים בהתהוותו. אדם המפעיל את נפשו ומעבירה בטרנספורמציה, בדרך שהאינטלקט לעולם לא יוכל לעשות, אדם הסובל מעין מוות באנתרופוסופיה, יחוש בחייו שלו מקור מים חיים של אותם אימפולסי אמנות היכולים לממש למציאות את מה ששרטטתי לפניכם היום בקווים כלליים.
תפיסה רוחית נכונה מהווה מרכיב הכרחי למטרה שלפנינו. ואנו מאמינים שחֶבר בית יוהנס יסייע בידנו לייסד הבנה בעולם למטרה זו. חושבני שאין צורך במילים נוספות כדי להביא לתודעתכם שבניין זה עשוי להיות בשביל האנתרופוסופים אחד מאותם דברים שהלב חש בהם כצורך חיוני בזרם התרחשויות-עולם. כי אם תעמוד השאלה אם תמצא היום האנתרופוסופיה הבנה רחבה יותר בעולם של ימינו – הרי שהרבה מזה תלוי במעשה מאשר בתשובה כלשהי שתהיה מובעת במילים או במחשבות. וכך תלוי הרבה מאוד בתרומתו של כל אחד ואחד, לפי יכולתו שלו, למטרה המוצאת הבנה נפלאה כל כך אצל חבר בית יוהנס ועל כן טמונה בה היכולת ליטול את מקומה הראוי לה באבולוציה של האנושות.
[1] ארנסט ווגנר: יצירות אמנות כדיווחים מהאבולוציה של האנושות.