הקדמה 

המנטרה לחברים בברלין נתנה בתחילת נובמבר 1923 בהקשר של הפוטש של התנועה הנאצית בראשות היטלר (8/11/23). הפוטש היה ניסיון להשתלט בכוח על הממשלה במינכן במצעד חצי צבאי. בעקבות הפוטש היטלר כידוע נאסר ובבית הכלא כתב את ספרו “מאבקי”.

למנטרה יש סיפור רקע מעניין. הוא מופיע בזיכרונות של אנה סמוובר (Anna Samweber), שהיתה מעין מזכירה של המשרד של התנועה התיאוסופית ואח”כ האנתרופוסופית בברלין. היא מספרת כך:

בסוף אוקטובר הייתי בחופשה בדורנאך ובאחד הלילות הייתי בתורנות שמירה על אזור הגתהנום (שהיה שרוף אבל נותרו ממנו הבסיס ולידו ה”נגרייה” והאטליה של שטיינר וחברי התנועה האנתרופוסופית שמרו עליהם מידי לילה). באותו לילה ראיתי שהאור באטליה של שטיינר עדיין דלוק עד שעות הבוקר המוקדמות. כאשר כבה האור סביב ארבע ראיתי את שטיינר יורד לביתו. בעודי מלווה אותו במבטי ראיתי לפתע מעין מחזה של אש: ברלין היתה עפופה בלהבות!

בהשפעת אותו מראה ביקשתי באותו בוקר משטיינר פגישה. הוא הזמין אותי אליו לאטליה ביום למחרת בשעה 11:00. סיפרתי לו בפגישה את מה שראיתי והוספתי: “האנתרופוסופיה היא עבורי כמו כלי ממנו אפשר תמיד לשתות. כאשר יבואו עלינו ימים קשים, ואתה לא תהיה יותר בינינו, האם תוכל לתת לנו כמה מילים לזמן זה?” שטיינר חשב ואז השיב בחיוב וביקש ממני לבוא אליו ביום למחרת.

ביום למחרת עמדנו כמה אנשים מסביב ללוח בו היתה תלויה הידיעה של הפוטש של התנועה הנאצית בברלין. שטיינר עבר לידינו, קרא את הכתוב ואמר: “כאשר אדונים אלו יתפסו את השלטון כף רגלי לא תוכל יותר לדרוך בגרמניה”. אז הוא ביקש ממני לבוא אליו בשעה חמש אחה”צ לביתו.

כאשר הגעתי למחרת לביתו ישבה מרי שטיינר ליד השולחן ואמרה לי ששטיינר שמח מאוד לשמע בקשתי. אז הופיע שטיינר ואמר לי: “סם, אני מבקש ממך לנסוע עוד היום בערב לברלין, יש משהו דחוף שעלייך לסדר”. השבתי לו: “דוקטור, יש לי עוד כמה ימים לחופשה ואני רוצה להישאר פה אתכם”. הוא הראה לי מכתב להנהלת הבית בברלין בו הוא מודיע שהתנועה עוזבת את הבית, ואמר: “כן, סם, בבקשה עשי זאת עבורי”. מרי שטיינר התקוממה למשמע הדברים ושטיינר חזר על מה שאמר בבוקר: “כאשר האדונים האלו יעלו לשלטון לא נוכל אנחנו לדרוך יותר על אדמת גרמניה”.

אחה”צ הלכתי לאטליה לפגוש את שטיינר. שטיינר היה מאוד רציני. הוא עמד אל מול פסל נציג האנושות, על השולחן היו המילים אותם כתב עבורי. כאשר הוא הגיש לי את הדף הוא אמר: “כן סם, יש הרבה צער במילים אלו, אבל יגיע הזמן בו את תקראי את הצער הגדול ביותר בין השורות”. אז הוא לקחת את שתי ידיי ואמר: “תאמרי בבקשה לחברים בברלין – אז אני אהיה ביניכם!”. הוא עשה עלי מעין סימן על המצח והחזה והמשיך: “סם, אני זקוק לאנשים נאמנים ואמיצים, בבקשה תישארי נאמנה ואמיצה”. לסיום הוא נישק אותי במצח ואמר: “אני רוצה שתיפרדי גם ממרי שטיינר”. אמרתי לו שכבר נפרדתי ממנה, אבל הוא חזר על דבריו וליווה אותי לחדרה. הוא ביקש ממנה לברך אותי ולנשק אותי לפרידה. כך עזבתי את הנגרייה עם הפתק עליו רשומה המנטרה וחזרתי לברלין. (זו היתה כנראה הפגישה האחרונה של סמוובר עם שטיינר)

אל החברים בברלין

נכתב על ידי רודולף שטיינר, בתאריך 10.11.1923 מיד לאחר ניסיון הפוטש של היטלר ולודנדורף במינכן. [ניתן לחֲבֵרה האנתרופוסופית מברלין]

האדם רואה

בעין שהעולם יצר;

ואשר הוא רואה קושר אותו

אל שמחת העולם וכאב העולם,

קושר אותו אל כל

המתהווה, אך לא פחות מכך

אל כל המידרדר

אל ממלכות האופל של התהום.

האדם מביט

בעין שהרוח העניקה לו;

ואשר הוא רואה קושר אותו

אל תקוות הרוח וכוח-המשען של הרוח;

קושר אותו אל כל המכה שורש בנצח

ונושא בנצח את פירותיו.

אך ביכולתו של האדם לראות

רק אם הוא חש

את עינו הפנימית עצמה

כאיבר של רוח אלוהים,

אשר על פני זירת הנפש

במקדש גופו של האדם

מחולל את מעשי האלים.

האנושות שרויה בשכחה

של הפנימי-האלוהי,

אך אנו רוצים להביאו

אל תוך אורה הבהיר של התודעה

ואז לשאת מעל חורבות ואפר

את שלהבת האלים שבלב האדם.

כך, אף אם ינפצו ברקים

את בתינו החושיים לגל עָשֵׁן;

אנו מקימים בתים של נפש

ממארג האור האיתן כברזל

של הדעת.

ושקיעתו של החיצוני

תהי לעלייתו

של הפנימי מכול, שבנפשות.

הסבל חודר לכאן

מעם האיתנים של כוח החומר;

התקווה מאירה

גם כאשר אפלה תסובנו;

והיא תחדור בבוא העת אל זיכרוננו,

כשלאחר האפלה נזכה לחיות שוב באור

. איננו רוצים שהמאור הזה יחסר לנו

בעת ההיא, בשעת האור העתידית

מפני שכעת, בתוך הסבל,

לא שתלנוהו בתוך נפשותינו.

                                                                                     תרגום: גלעד גנבר