רודולף שטיינר

ברלין, 1903 או 1904

GA266

כרך א'

פרק מספר 1

תרגום: עציון בקר

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

המבחן של מדע הרוח

נרשם על ידי מריה שטיינר, מתוך שיעורים אזוטריים פרטיים

זוהי הצהרה נאה מאת הגל: המחשבה העמוקה ביותר מאוחדת בדמותו של כריסטוס, ההיסטורי והחיצוני. זהו גדולתה של הדת הכריסטיאנית, שלמרות עמקותה הרי שקל להבינה באופן חיצוני, ובאותו זמן מאתגרת את האדם להתעמק בה. לפיכך היא מתאימה לכל שלב התפתחותי וגם מספקת את הדרישות הגבוהות ביותר.

העובדה שהדת הכריסטיאנית ניתנת להבנה עבור כל דרגה של תודעה מובנת מכוח ההיסטוריה של התפתחותה. זוהי משימתו המחייבת של מדע הרוח בכללותו להראות שדת זאת מציעה לאדם לחדור את התלמודים המעמיקים ביותר של החוכמה שיש למין האנושי. תיאוסופיה אינה דת, אלא מכשיר להבנת הדתות. היא מתייחסת לכתבי קודש של דתות עתיקות באותה דרך שהתיאוריה המתמטית שייכת לספרים עתיקים של הוראת המתמטיקה. אפשר להבין מתמטיקה בעזרת כוחותיו המנטליים של היחיד, להבין את החוקים של החלל מבלי להתייחס לספר הגיאומטריה של אאוקלידס. אולם כאשר לומדים גיאומטריה, נוכל להעריך את הספר העתיק הזה אפילו יותר, שהציב את החוקים האלו בפני רוח האדם. זוהי אותה הדרך גם עם התיאוסופיה. מקורותיה אינם דוקומנטים עתיקים, היא אינה מבוססת על מסורת. מקורותיה באים מעולמות הרוח הממשיים; שם צריך למצוא אותם ולתפוס אותם כשהאדם מפתח את כוחותיו הרוחניים בה בשעה שהאדם תופס את המתמטיקה כשהוא מנסה לפתח את כישוריו השכליים. האינטלקט שלנו, אשר משרת אותנו בהבנת החוקים של עולם החוקים, נתמך על ידי איבר אחד, המוח. כדי לתפוס את החוקים של העולם הרוחי אנו צריכים איברים תואמים.

כיצד התפתחו איברינו הפיזיים? כוחות חיצוניים עבדו עליהם: כוחות השמש, כוחות הצליל. כך הופיעו העיניים והאוזניים מאיברים אדישים, חסרי רגישות, שלא אפשרו בתחילה את חדירת עולם החושים ונפתחו אט אט. אברינו הרוחיים ייפתחו גם כן כאשר הכוחות המתאימים יפעלו עליהם.

מה הם הכוחות שמתקיפים את איברינו הרוחיים, כאשר הם עדיין מעומעמים? יש כוחות הפועלים כנגד התפתחות האדם, שבמשך היום הם חודרים אל הגוף האסטראלי של האדם המודרני, כוחות, שאפילו הורגים את האיברים שהיו לאדם מוקדם יותר לפני שקיבל תודעת יום בהירה. בני האדם קיבלו רשמים אסטראליים באופן בלתי ישיר. העולם הסובב אותם דיבר אליהם דרך תמונות, דרך צורות הביטוי של העולם האסטראלי. תמונות חיות, ההולכות ומשתנות, צבעים שצפו באופן חופשי מסביב בחלל כביטויים של תענוג ואי-נוחות, סימפטיה ואנטיפטיה. אזי צבעים אלה נאחזו, אם אפשר לדבר כך, מסביב לפני השטח של הדברים, והאובייקטים התמלאו בקווי מתאר חדים. זה קרה כשהגוף הפיזי של בני האדם התמצק ונעשה בר שינוי. כאשר עיני בני האדם נפקחו במלואן לאור הפיזי, כאשר וילון כוחות הדמיון (מאיה) הציב את עצמו בפני עולם הרוח, הגוף האסטראלי של האדם קיבל רשמים מהעולם הסובב על ידי הגוף הפיזי והאתרי. הגוף האסטראלי העביר אותם אז ל'אני', ומשם הם חדרו לתודעת האדם. ובכך הוא נעשה פעיל באופן תמידי. אולם מה שפעל עליו בדרך זאת לא היו כוחות מעצבים, גמישים, שהתאימו אל טבעו; היו אלה כוחות שכילו והרגו אותו כדי שיתעורר לתודעת-האני שלו. רק בלילה כשהוא צלל למעמקי ריתמוס העולם הרוחי שנראה לו כהומוגני, הוא חידש את כוחותיו כך שהוא יכול היה לשלוח שוב כוחות אל הגופים האתריים והפיזיים. חיי ה'אני' היחיד, תודעת האני עצמה, הופיעה מכוח התעמתות הרשמים, מהריגת האיברים האסטראליים שפעלו באדם באופן בלתי מודע בזמנים קדומים. מוות נבע מן החיים, חיים נבעו מן המוות. המעגל של הנחש נסגר. כעת, הכוחות שהציתו את החיים בשאריות המתות של גופים אסטראליים קודמים ועיצבו אותם בגמישות היו חייבים להופיע מתודעת-האני המתעוררת.

האנושות נעה לקראת מטרה זו, היא מונחית בכיוון זה על ידי מוריה, מנהיגיה והמתקדשים הגדולים, שסימלם הוא הנחש. זהו חינוך לקראת פעילות רוחית, ולפיכך הוא איטי וקשה. המתקדשים הגדולים היו יכולים לעשות את המטלה קלה יותר לעצמם ולמין האנושי לו היו מעבדים את הגוף האסטראלי כאשר הוא חופשי במהלך הלילה, להטביע איברים אסטראליים בהם, לפעול עליהם מבחוץ. אולם זה יתרחש בתחום תודעת החלום של האדם, התערבות בתחום החופש שלו. העיקרון הגבוה ביותר של האדם, כוח הרצון, לא יכול היה להתפתח לעולם. האדם מובל צעד אחר צעד.[1]

יש התקדשות בחוכמה, אחת בחיי הרגש ואחת ברצון. כריסטיאניות מקורית היא שילוב של כל שלבי ההתקדשות. התקדשות בזמנים העתיקים היתה הבשורה, ההתכוננות. באיטיות ובהדרגתיות בני האדם שיחררו עצמם מהגורו (המורה הרוחי). התקדשות התקיימה בתחילה בתודעת טרנס מלאה, אולם הייתה דרך להטביע זיכרון של מה שהתרחש מחוץ לגוף הפיזי, אל האחרון [הגוף הפיזי]. זוהי הסיבה מדוע זה חיוני להפריד את הגוף האתרי, הגוף הנושא את הזיכרון, וגם את הגוף האסטראלי. שניהם היו שקועים באוקיינוס של חוכמה, במהדבה (mahadeva), באור של אוזיריס. התקדשות זו מתרחשת במלוא עמקות החשאיות וההתבודדות. שום שאיפה של העולם החיצוני הורשתה להידחף בין לבין. האדם היה לכאורה כמת לחיים החיצוניים, הזרעים המעודנים היו מעובדים הרחק מאור היום המסנוור.

או אז נחלצה ההתקדשות מחשכת המיסטריות לאור היום הבהיר. החניכה של כלל האנושות התרחשה היסטורית – בתחילה באופן סימלי – בשלב  של תחושה של אישיות גדולה, רבת עוצמה, הנושאת את עיקרון האחדות הנעלה ביותר – את המילה [הלוגוס], המביאה לידי ביטוי את האב הסמוי, שהינה התבטאותו, ומאז שלבש דמות אדם הוא נהפך לבנו של האדם ויכול היה להיות המייצג של כל המין האנושי, החישוק המאחד את כל האני-ים האינדיבידואלים: בכריסטוס, רוח החיים, הדמות הנצחית המאחדת.

אירוע זה היה כל כך עוצמתי שהוא יכול להמשיך ולפעול על כל אינדיבידואל שחי לאורו, אל הופעת פצעי הצליבה, ממש אל הכאבים העזים ביותר. הרגשות טולטלו ממעמקיהן. רגשות רבי עוצמה שטפו את העולם בגלים שלעולם לא נחוו כאלו קודם לכן. הקרבת האני התרחשה עבור הכלל בחניכה של צלב האהבה האלוהית. ההתבטאות הגשמית של האני, של הדם, נבעה באהבה למין האנושי והיא פעלה בצורה כזאת שאלפים נדחקו לחניכה הזאת, אל המוות הזה ולאפשר לדמם להתפרץ באהבה, בהתלהבות למען האנושות. לא ניתן להדגיש כמה דם זרם כך, בני האדם אינם מודעים עוד לכך, גם לא בחוגים תיאוסופיים. אולם גלי ההתלהבות שהמשיכו ושטפו מהדם הזה, התעלו והגשימו את תפקידם. הם הפכו לכוחות דחף רבי עוצמה. הם אפשרו לבני האדם להבשיל לחניכה של הרצון.

וזוהי מורשת הכריסטוס.

——————————————————–

[1] העיקרון המקודש של חופש הבחירה, הינו חיוני לפיתוח כוחות הרצון והפעילות החופשית, מכוח ההתנדבות, לשרת את מטרות הרוח. לו היו פועלות היישויות העילאיות עלינו במישרין, לא היינו מתפתחים לעולם מהבחינה הרוחית. למרות הסבל העצום שעובר המין האנושי מחמת הדבקות בפרינציפ הקוסמי הזה, זהו שלב חיוני. הבעיה היא שרוב בני האדם לא מבינים מדוע "אלוהים" מאפשר לכל כך הרבה סבל ורוע לשלוט בעולם. ההגעה לחופש הרוחי כמוה כליטוש יהלום, שזה תהליך המלא בכאבים ליהלום עצמו. [הערת המתרגם]