הכרה על-חושית בתקופתנו – 03

הכרה על-חושית בתקופתנו – 03

הכרה על חושית בתקופתנו

רודולף שטיינר

תרגם מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

הרצאה מספר 3 ברלין, 21.11.1912

GA62

האנתרופוסופיה ועמדת-החיים האתית-מוסרית של האדם

ראו כאן, הקדמה לספר שכתב אלישע אבשלום.

עוד בהרצאות שהובילו אותנו למחזור החורף של שנה זו, הוצבע פעמים רבות על מקורותיהן של הכרות-הידע העל-חושיות של האדם, אותן הכרות ידע אשר להן – וגם לקשריהן עם העולם בו אנו חיים – מוקדש כל מחזור ההרצאות הזה. הוצבע על כך, כי מקורות ידע אלה מצויים באדם, בכל נפש אדם עצמה, ככוחות וכושרות רדומים, העשויים באמצעים המתאימים להופיע בחוויה פנימית אינטימית, כך שיש ביכולתו של האדם להכשיר עצמו לראות אל תוך עולמות הרוח. הערב נציין במספר קווים את התפתחותם של כושרות אלה הרדומים בנפש.

כאשר מבקשים להסביר קודם כל, כיצד יוצאים כוחות ההכרה העל-חושית הרדומים בנפש, ניתן להצביע על תופעה אחת, על עובדה אחת, הממלאת תפקיד בכל אדם במהלך עשרים וארבע שעות: ההתחלפות בין שינה ועירות. האדם מתעלם בדרך כלל מאותן שאלות-חיים הממלאות תפקיד כמשהו רגיל בחיים, והדברים הבולטים בנדירותם הם המעוררים לרוב את הכמיהה לפתור אותם בתור שאלות-חיים. היום נצא מתוך שאלה שהחידתיות שלה חומקת מן האדם, רק משום שהוא רגיל לתופעה זו: תופעת ההתחלפות בין עירות ושינה.

כדי לקיים את חיינו עלינו לעבור בכל יום ממצב של מודעות למצב חוסר מודעות. מה קורה – עלינו לציין זאת בצורה פופולרית – כאשר האדם עובר למצב חוסר התודעה של השינה? קליטת החושים נפסקת, יכולת התנועה של האיברים האורגניים נפסקת, החשיבה, הקשורה לפעילות המוח עד כמה שהיא פעילה בעולם החיצון, נפסקת גם היא. בשינה אנו חשים שכל הפעילויות וכל תוכן התודעה הממלא אותנו לאורך היום, שוקעים. עבור כל שיפוט בלתי משוחד היה זה בגדר אי-אפשרות לוגית, לחשוב שכל מה שנע מעלה ומטה בנפשנו במצב מודע מהבוקר עד הערב בתור דימויים, רגשות, תחושות, תשוקות ותאוות, ואף בתור רעיונות ואידיאלים, עובר כל פעם במצב השינה בישותו המהותית אל תוך ”מאומה” – ונוצר שוב בבוקר המחרת. רק בלבול לוגי עשוי להכחיש שגרעין הישות הרוחי-נפשי של האדם קיים גם בעת שהוא נמצא בחוסר המודעות של השינה.

אם נניח תחילה באופן היפותטי, שכאשר נמצא האדם בחוסר התודעה של השינה, הוא נמשך כאילו החוצה עם גרעין ישותו הרוחי-נפשי מתוך הגוף הפיסי והכוחות החיים של גוף פיסי זה, ושהוא חי אז בעולם רוחי, לא יהיה זה רחוק מההנחה, שאין זה סביר שכאשר הוא יוצא החוצה עם גרעין הישות הרוחי-נפשי שלו מתוך גופו, יוכל האדם לחוש את אותה סביבה שאותה הוא חש בהשתמשו בעולם הפיסי בעיניו ובמכשירי החושים האחרים של המוח. כוונתי שאין זה רחוק מהמחשבה, שכוחותיו הרוחיים-נפשיים של האדם מיועדים קודם כל לשרת בחיים הרגילים את החושים והמוח, כדי שיהיה ברשותם העולם הקיים סביבם, וכאשר נשללת מן האדם – כמו בשינה – האפשרות לחוש בעזרת מכשירים אלה, אזי הם מעטים וחלשים מכדי לראות, לחוש ולחשוב באמת את מה שיכולים היו לקלוט אז.

הנחה כזו יכולה היתה להוכיח את עצמה כנכונה, רק אם היתה קיימת באמת האפשרות להוציא ממסתורם את הכוחות שאת קיומם אנו מניחים ככוחות חלשים. אם היה האדם מסוגל לעבות בתוכו את כוחות הנפש המצויים בו במובן מסוים בחיים הרגילים בצורה ”דלילה” ולרכז אותם, כך שלא יופיע מה שהאדם חווה בשינה כשהוא מפסיק להשתמש בחושיו או במוחו, אלא שיוכל להיות גם במצב הדומה לשינה, ובכל זאת הוא ניצב בפני האדם בהקשר מסוים במלואו. מצב זה צריך להיות דומה לשינה בכך, שהאדם יתעורר וייצא מתוך חושיו ומתוך מוחו לא באופן כפוי, כמו בשינה, אלא באופן רצוני, באמצעות כוחותיו הפנימיים, מתוך רצונו-הוא. כך יהיה ביכולתו לגרום לכך שהוא יהיה אמנם ער לחלוטין, אולם לא יראה את סביבתו בעיניו, וגם לא יחוש מאומה בעזרת חושיו האחרים, אלא יביא את עיניו וחושיו האחרים לדממה מוחלטת. במילים אחרות, הוא ידחיק את כל פעילות חושיו מתוך רצונו, ובאותה מידה ידחיק את החשיבה הרגילה, אותה חשיבה הפועלת בחיי היומיום על עולם החושים החיצוני באמצעות הדימויים. יתרה מזו, האדם חייב, אם עולה בידו להדחיק כך באמצעות רצונו את מה שמביא בדרך כלל לקליטת התחושות, להיות מסוגל עתה עם גרעין הישות הרוחי-נפשי שלו לא ליפול לחוסר המודעות של השינה, אלא לרכז כוחות שהם בדרך כלל דלילים וחלשים, כך שיהיה ביכולתו להיות פעיל באמת גם ללא גופו, מחוץ לגופו.

כאן עולה השאלה: האם מה שנאמר זה עתה ניתן בדרך כלשהי להגשמה? התשובה יכולה להינתן כמובן רק על ידי עובדות המפנות את האדם אל עצמו, כלומר פשוט על ידי העובדה, שהוא מסוגל להפעיל על נפשו אמצעים שבהם מופיע מה שתואר כאן. על ידי השימוש באמצעים כאלה על הנפש מגיעים להכרה על-חושית. הדרך להכרה על-חושית אינה מושגת באמצעים חיצוניים, בדרך הדורשת כל מיני מכניזמים הקיימים בעולם החיצון, אלא בדרך נפשית אינטימית, וכל מה שחייב להינקט למענה ממלא תפקיד במעמקי חיי הנפש עצמם.

אם ברצוננו לעלות לעולמות הצריכים להסביר את העולם החיצוני בו אנו חיים, כלומר אל העולמות העל-חושיים, קיימות שלוש דרגות אותן עלינו לעבור. תיאור מפורט של שלושת השלבים הללו מצוי בספרי ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים?‘.[1] כאן נציין אותם רק במספר קווים. בציון שלושת השלבים הללו אני מבקשכם לא להיצמד למילים. המילים כיום הן בחלקן כאלה המשמשות בשפה הרגילה למשהו שונה לגמרי ממה שאליו מתכוונים כאן, ובחלקן אינן מצלצלות טוב בהרגלי החשיבה של ההווה, משום שמשתמשים בהן לדברים מדברים שונים אותם מכירים באורח בלתי מדויק או בלתי ברור, או גם מילים שדוחים אותן, ובצדק. משום כך מתעוררים לעיתים רגשות מסוימים מאוד כאשר שומעים מילים אלה. אלא שנקל לראות שעבור הדברים אותם מבטאים כאן, חייב הדבר להיות כך במידה מסוימת, משום שהשפה הרגילה שלנו קיימת עבור העולם החיצוני, ולפיכך חייבות המילים עבור מה שנציין להיות שאולות מהעולם החיצוני, ואינן יכולות להתאים בדיוק עבור מה שנמצא מחוץ לאותו עולם חיצוני – העולם שעבורו נוצרה השפה.

השלב הראשון של ההכרה הגבוהה, העל-חושי, הוא זה המכונה אימגינציה, ההכרה האימגינטיבית. בקשר אליה אני מבקש מכם, מתוך מה שנאמר למעלה וכדי שלא תיווצר טעות, להבין מאימגינציה זו היום רק מה שאתאר מיד. השלב השני של ההכרה העל-חושית הוא האינספירציה והשלב השלישי הוא מה שניתן לכנות אינטואיציה אמיתית – אם משתמשים במילה באופן שנאפיין מאוחר יותר, ולא בצורה בה היא משמשת בחיים הרגילים, לעיתים קרובות בצורה לא מדויקת. הכרת החושים והשכל החיצונית – בה אנו משתמשים בחיים הרגילים וגם במדע של העולם החיצון – מייצגת מעין שלב מוקדם ביחס לשלושה שלבים אלה של ההכרה העל-חושית, כך שבאופן כללי ניתן לדבר, כאשר מונים את שלבי ההכרה העל-חושית, על ארבעה דרגות הכרה של האדם.

ועתה, קיימים אמצעים רבים – וחייבים גם להשתמש באמצעים רבים – כאשר מדובר ביציאה מהכרת החושים והשכל הרגילה ועליה אל השלב הראשון של ההכרה העל-חושית, האימגינציה. ומשום שהזמן אינו מספיק, ברצוני לתאר בפירוט ובאופן קונקרטי, כיצד על הנפש להשתמש באחד האמצעים – את האחרים תמצאו בספר ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – כדי לעורר בתוכה כוחות-הכרה רדומים. אחד האמצעים הוא זה המכונה מדיטציה.

אם נציב את השאלה מהי מדיטציה במובנו של מדע הרוח, עלינו לומר: מדיטציה זו היא התמסרות לדימוי, להרגשת-מחשבה או תוכן-רצון בדרך כה אינטנסיבית ובאופן שאינו מתרחש בחיים הרגילים, בדרך המסוגלת לרכז ולעבות כוחות שבדרך כלל מצויים כביכול בחיי הנפש שלנו במצב דליל. לשם כך טוב להשתמש עבור הכרה כזו של הנפש לא בדימויים המשמשים את האדם בחיים הרגילים או במדע הרגיל, הגם שדבר זה אפשרי. דימויים אלה שימושיים אמנם ביותר, אולם אין זה טוב כל כך להשתמש בהם לצורך זה. הדימויים השימושיים ביותר עבור מדיטציה הם דימויים סמליים, סימבוליים. ברצוני לפתח כאן דימוי סימבולי כזה, המוכר כבר לחלק מהמאזינים בהקשרים אחרים. תחילה עשוי להיראות גרוטסקי ופרדוכסאלי, שמישהו יצפה שיפעל בנפשו מה שעליו מדובר כאן, אולם הסיבה לכך תתברר מאוחר יותר.

הבה ונניח שמישהו בונה לעצמו את הדימוי שלפניו שתי כוסות, האחת ריקה והשניה מלאה בחלקה במים. ועתה הוא שופך את המים מהכוס המלאה אל הכוס הריקה, אך מתאר לעצמו שבכך שיצק את המים מהכוס המלאה לריקה, אין הכוס המלאה מתרוקנת, כפי שקורה בעולם החיצון, אלא דווקא מתמלאת יותר ויותר. זהו כמובן דימוי פרדוכסאלי בתחילה, אולם דימוי זה צריך להיות סימבול, והעובדה שהוא מהווה סימבול צריכה להיות בתודעתו של חוקר הרוח. סימבול זה אמור לתאר כאילו באופן סמלי עבור נפשנו את טבעה וישותה של האהבה האנושית. באהבה האנושית ובכל מה שכלול באידיאה של האהבה, כך הוא הדבר, שמקור האהבה הוא עמוק ועשיר באורח כה אינסופי, שכאשר אנו רואים את עובדת האהבה מוצבת לפנינו בעולם, עלינו להודות בכל פעם מחדש: חידה זו של האהבה במהותה האמיתית, היא באופן ודאי בלתי ניתנת למחקר עבור כל נפש. וככל שיש לנו יותר הרגשה זו של אין-חקר, כך טוב יותר הדבר עבור התוכן והאינטנסיביות של חיינו. אולם תכונה אחת ביכולתנו לדעת במלוא הבהירות על האהבה האמיתית: זוהי התכונה המוצגת באורח סימבולי בתמונה שעליה דיברנו.

אדם האוהב את הזולת ועושה מעשים של אהבה, אינו הופך לעולם באמצעות מה שהוא עושה מתוך אהבה, לאומלל יותר או ריק יותר, אלא מלא יותר ועשיר יותר בחיי הנפש שלו. תכונה זו של האהבה, כשהיא מוּצאת החוצה, ניצבת בפנינו כביכול בצורה ברורה ומאירת עיניים כשאנו מדמים לעצמנו את תמונת שתי הכוסות ויציקת המים מהאחת לשניה.

אנו עושים זאת כאן, במידה מסוימת, באופן דומה לדרך בה עושים זאת במישורי ידע אחרים, ומגיעים בכך לתוצאות חשובות עבור עולם החושים החיצוני. הבה נניח שיש לנו צלחת עגולה עם חומר כלשהו שטיבו אינו ידוע לנו. בראותנו לראשונה צלחת עגולה זו, ביכולתנו לומר: מה שהיא מהווה בתור חומר, כפי שהחומר יצוק ומעורבב, הוא עבורנו קודם כל בלתי ניתן לחקירה. אולם ביכולתנו לעשות דבר אחד, אם ברצוננו לדעת משהו נכון על צלחת זו: ביכולתנו לשרטט בפנינו עיגול. אז הוצאנו החוצה משהו מצלחת זו, דהיינו, שצורתה צורת עיגול. ומה שהוצא כאן הוא נכון לגמרי, גם אם אנו יודעים מעט מאוד דברים נוספים על הצלחת אם אנו חושבים באופן מתמטי – והמתמטיקה בהקשר זה היא כולה סימבולית – אנו עושים זאת גם כך, כשאנו מוציאים משהו סימבולי. תהליך זה של יצירת תמונה בעלת תוקף עבור אלמנט החושים ושמירתה אחר כך על ידי הנפש, מהווה עבור המעשים הנפשיים-רוחיים והחוויות הנפשיות-רוחיות בגדר הכנה להכרה האימגינטיבית.

אם יאמר מישהו: אם כך, חוקר הרוח יוצא מכך שהוא מעורר בנפשו תמונות וסמלים שאינם מתאימים לשום אמת. הוא יוצא מלכתחילה מחשיבה על חוסר-אמת והתעוררותה של חוסר-אמת בנפשו – יש להשיב על כך: כמובן שחוקר הרוח האמיתי מודע לכך, כי מה שהוא מעורר לחיים כסמל בנפשו אינו מבטא כל מציאות חיצונית! אילו היה רק לרגע מערב את הסימבול עם איזושהי מציאות חיצונית, לא היה הוא אדם המצוי בדרך להכרה על-חושית, אלא בדרך לאשליה. סימבול זה אינו קיים כדי לבנות מציאות חיצונית, אלא על מנת שיחיה בנפשנו, כדי שנקשור ונמזג אותו עם חיי הנפש שלנו, ובכך נרכז את כל כוחות הנפש.

אם אנו מסוגלים לתפוס סימבול כזה כה חזק, שאנו משנים את כל כוחות נפשנו, כדי שנוכל לעורר לחיים בנפש רק סימבול זה ולהסיר הצידה כל מה שעשוי לחדור אלינו מהרשמים החיצוניים, ואנו מביאים לנקודת המרכז של תודעתנו אך ורק תמונה זו, היא תהיה טובה יותר מרושם בלתי אמצעי של מציאות חיצונית, משום שזה האחרון מסיט אותנו כביכול מתוך עצמנו. אך אם אנו בונים במלוא תודעתנו משהו מרוכז באורח טהור, דימוי תמונתי רצוני, אליו אנו מתמסרים עתה, הוא מהווה משהו המחזיק בקרבו את המציאות רק עד כמה שהוא שאול ממנה. איזו תמונה שלא נבנה, אנו נוטלים את מרכיביה מהמציאות החיצונית. יש לדמות תמונה זו בצבעים, צורות וכן הלאה, היא שאולה מהמציאות החיצונית אולם אינה נכנסת אליה. הרי אין זה קורה במציאות החיצונית, שכוס תתמלא כאשר שופכים את תוכנה. תוצאתו של אימון כזה היא, שהנפש חייבת לרכז את כוחותיה בדרך שונה לחלוטין מהדרך בה היא עושה זאת כשהיא נעזרת במה שהיא חווה בדרך כלל. אם לאדם הרוצה ללכת בדרך אל העולמות העליונים יש סבלנות והתמדה, לאמן עצמו שוב ושוב בריכוז כזה של חיי הנפש שלו, הוא יוכל לעבור התנסות פנימית מסוימת מאוד. התנסות זו היא הצעד הראשון להכרה אימגינטיבית. הוא יעבור את ההתנסות של שינוי חיי הנפש שלו באורח פנימי, ולאחר זמן מסוים יהיה מודע, כיצד עולים תמונה כזו או סימבול כזה בעצמם מתוך נפשו – בלא שיעורר אותם תחילה – באופן כזה שהם ניצבים מולו במלוא מראית-העין של מציאות, כפי שמופיעות באופן הרגיל תמונות רק כשאנו יוצרים קליטות-חושים חיצוניות ויש לנו דימויים מהן.

בעוד בחיים החיצוניים הרגילים עולים הדימויים כאילו מתוך הנפש, בתור תמונות-השתקפות של המציאות החיצונית, עולים מעלה באמצעות האימונים האלה מתוך מעמקי חיי הנפש, דימויים המהווים אמנם תמונות בלבד, כמובן, אך עליהם מתבססת העלאתם של חיי הנפש, כך שהיא חשה עצמה עתה מחוזקת באופן פנימי ויכולה להיכנס למצב הדומה – ועם זאת מנוגד – למצב השינה. בשינה אנו מתנתקים מכל התחושות החיצוניות וכן מהחשיבה הקשורה למוח, אך נופלים לאיבוד התודעה. גם בהכרה האימגינטיבית אנו מתעלמים מכל התחושות החיצוניות ומכל חשיבת-מוח – שכן אנו מדחיקים כל זאת – אך למרות זאת הנפש אינה מתרוקנת ואינה הופכת חסרת תודעה, אלא שמתוך מעמקיה עולות תמונות, תמונות ההופכות עשירות ומקיפות יותר ויותר, והן ניצבות מול הנפש כמו עולם חדש. זהו העולם שעליו נרמז כבר בהרצאות אלה, שההדיוטות שאינם בקיאים בדברים אלה עשויים לערבבו, גם בערכיותו, עם עולם האשליות החולניות, ההלוצינאציות, רעיונות-השווא וכיוצא באלה. אולם רק מי שאינו מכיר את המציאות בתחומים אלה, אלא יוצר את שיפוטו בהתאם לחיי הנפש החולניים בלבד, מסוגל להגיע לבלבול כזה. שכן קיים הבדל תהומי בין דימויים חולניים מסוג זה, אף במידה קטנה ביותר, לבין אלה המושגים במובן הנכון באמצעות חינוך-נפש שיטתי.

מי שלומד אך מעט על מה שמכנים תופעות-נפש חולניות, הלוצינאציות, אילוזיות ורעיונות-שווא, יודע דבר אחד: אנשים האחוזים בדימויים כאלה, סמוכים ובטוחים לבסוף עד כדי כך בממשותם, שלא ניתן לעצור את האמונה שהם מהווים בעצמם התגלויות של התנסויות עולם החושים החיצוני. זהו האופייני לדימויי-השווא, לאשליות, שאלה האחוזים בהם יוצרים בתוכם בד בבד אמונה עזה בהם. אין דבר קשה יותר מאשר להניא אדם שיש לו אילוזיות מלדבר עליהן – אין הן חייבות אפילו להגיע לדרגה של הלוצינאציות, אלא דימויי-שווא רגילים, רעיונות פרדוכסליים. אם אדם מתחיל, למשל, לבנות לעצמו בדרך חולנית רעיון באמצעות שכנוע בלבד, מגיע הדבר לכך שאדם כזה בונה את מבני החשיבה הלוגיים המופלאים ביותר, כדי להוכיח עד כמה נכונים דימויי-השווא שלו. הוא עשוי להיות אחוז במה שעובר עליו ולהיות סמוך ובטוח במציאותם האובייקטיבית של דימויים אלה.

אם תשימו לב רק בכמה פרטים, מה נאמר בספר ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, תראו כי בעוד האדם מביא עצמו לכך שיפעלו על נפשו תמונות ודימויים סימבוליים כאלה, הרי שאימון הרוח הנכון עושה בו בזמן הכל, כדי שבאותה מידה בה צומח עולם התמונות הזה בנפש, תוּצא ממנה החוצה ההשתעבדות לתמונות אלה והאמונה בהן כמציאות אובייקטיבית, כך שבאף רגע אין המתאמן הרוחי עשוי להגיע לרעיון, כי מה שמתקבל בו כאימגינציות מהווה מציאות אובייקטיבית. כל אימון אינו נכון, אם אינו מעורר בנפש בו בזמן את הבהירות: מה שמופיע כאן לעיתים בתור יצירות מופלאות כמו עולמות חדשים, אינו מהווה – באופן בו הוא מגיע אליך – כל מציאות אובייקטיבית. כל זה קיים רק כדי להחיות את הנפש באורח פנימי, כדי להפכה עשירה יותר בפנימיותה וגם, אם נשתמש בביטוי פרדוכסאלי, להפכה מציאותית יותר בפנימיותה, מלאה יותר בממשות. וההישג הטוב ביותר – ולמעשה היחיד הנכון – של התלמיד, טמון בכך שהוא יודע: האימגינציות העולות אינן מהוות אלא השתקפות של הישות המהותית.

אם תלמיד מדע הרוח מסוגל, ברגע בו הוא מקבל את האימגינציות, להתגבר על כל אמונה בממשותן ובאובייקטיביות שלהן, אזי אימון-הרוח הוא נכון. באופן טבעי קשה הדבר עבור כמה אנשים לצרף את שני הדברים, שכן בכך שהאדם מבצע את האימונים המתאימים בנפשו, ניתן לו כביכול עולם חדש, עולם שהוא לעיתים בעל דימויים נשגבים ביותר. לאנשים רבים מעניק הדבר תחושת סיפוק ונעימות יוצאת מגדר הרגיל, משהו הממלא אותם בסימפטיה עמוקה. ומי שרוצה להביא בפניהם אף את האמונה הקטנה ביותר כי כל זה אינו מהווה מציאות אובייקטיבית אלא השתקפות של הנפש העצמית בלבד, והנפש העצמית רק מביאה עצמה לביטוי בתוכן מלא יותר, אדם כזה יופיע עבורם כאויב, כמקלקל את תקוות הנפש היפות ביותר. אולם חייבים להבין שאימגינציות כמו אלה המופיעות בתחילה, אינן מסוגלות להביא להכרות ידע אמיתיות על העולמות העליונים, אלא מהוות רק גשר עבור הנפש. שכן עתה מתחילה עבור הנפש משימה שונה לחלוטין, אותה משימה המובילה בהדרגה מהאימגינציה לאינספירציה. עתה מתחילה במידה מסוימת מלחמה בין הנפש לבין מה שמופיע כך בתור האימגינציות שלה עצמה. אם ארצה לתאר כיצד מתעוררת מלחמה זו, עלי להשתמש בהשוואה מהחיים הרגילים.

בחיים הרגילים אנו חווים תמיד את העובדה, שאין אנו מוצאים בתודעתנו את כל תוכן נפשנו. חישבו רק מה היה קורה אילו כל מה שחשבתם אי פעם היה מגיע לתודעתכם בבת אחת! יכולים אתם להיזכר בדימויים שהיו ברשותכם אולי לפני כמה עשרות שנים. הם נחים במעמקי הנפש, ובהזדמנות כלשהי מתעוררים ועולים מעלה. פירושו של דבר, שבחיים הרגילים ניתנת לאדם האפשרות לשכוח ולהעלות שוב מתוך הנפש את מה שנשכח. לאדם יש אפשרות להוציא מתודעתו את מה שהתודעה חווה בתור דימויים ולהפריד זאת מהחיים המודעים, כך שזה מצוי במקום כלשהו בנפש ללא תלות בחיים מודעים אלה. תוכן התודעה עשוי לשקוע במקום כלשהו ולצאת מהתודעה.

אותו הדבר עצמו עולה בידינו כאשר אנו נעשים לחוקרים רוחיים – גם אם הדברים שונים משהו בתחום זה – ביחס לכל האימגינציות שלנו. אנו חייבים לסלק מתוך נפשנו באופן רצוני כל אימגינציה המופיעה בה, למחוק אותה ולהביאה למצב בו תסולק מתודעתנו, כפי שמסולק מתודעתנו דימוי שנשכח, אותו יש ביכולתנו להעלות שוב מאוחר יותר. זהו דבר הכרחי. בכל תחום האימגינציות שלנו, אנו חייבים להיות אדונים לכל אימגינציה נפרדת, להיות לגמרי בלתי תלויים בהן.

חוקר הרוח הקפדן העורך מחקר רוחי מעין זה, אותו הוא מבקש להעביר אחר כך לעולם בדרך מדויקת, מבצע זאת לעיתים קרובות. שוב ושוב הוא דוחק-מטה את מה שהוא מציב בפני נפשו כתמונה, את מה שעולה בו בתחילה, והופך זאת לבלתי מודע. אז מופיע הדבר שוב, אך לא באופן רצוני, אלא על ידי משהו שונה לגמרי: על ידי כוח פנימי לו אנו נעשים מודעים לראשונה ברגע זה, אם אנו עומדים בשלב המתאים. לא כל האימגינציות עולות מעלה, אלא יש לנו את התודעה המדויקת, שיש אימגינציות הנשארות למטה בבלתי מודע, שאינן ניתנות להעלאה מחדש, או שכאשר הן עולות מחדש הן מציגות עצמן ככאלה שאנו דוחים אותן.

האימגינציות משתנות כאשר הן עולות בנו מחדש. הן מהוות אז משהו שונה לחלוטין. הן חודרות אותנו גם באותו אופן בו חודרות אלינו תחושות הדברים מהעולם הפיסי. מאותן סיבות עצמן שבעטיין אנו מסוגלים, אם יש ברשותנו שכל אנושי בריא, להבחין בחוץ בין משהו שאותו חולמים, משהו שאינו קיים, לבין משהו ממשי וקיים, מאותן סיבות עצמן אנו יכולים להכיר את מה שעולה מחדש כאימגינציה – בממשותו, במהותו הרוחית.

פעם, כשהסברתי דברים אלה, העלה מישהו את השאלה: כיצד יכול אם כן מישהו להיות בטוח – כאשר חוזרת אליו האימגינציה אותה סילק בתחילה מתוך הסובייקטיביות שלו, והיא נמסרה לאלמנט האובייקטיבי כדי לקבלה אחר כך בחזרה – כיצד ביכולתו להיות משוכנע אם היא מייצגת מציאות או חוסר-מציאות? אחרי ככלות הכל, אנו יודעים על קיומם של סוגסטיות ודמיונות, שהם כה חזקים עד שהם מתגברים על האדם, עד שהוא אכן חש כמציאות את מה שאינו קיים, ואז הביאו דוגמא מוחשית: כאשר מישהו כה רגיש, שעל ידי הדימוי בלבד של לימונדה, בלא לשתות אותה כלל, חש את טעם הלימונדה בפיו. זו היתה דוגמא לכך שקיים משהו שאינו נמצא במציאות. ניתן היה להיות נתון להטעיה דומה גם באימגינציות הנולדות מחדש.

התנגדות כזו אפשר תמיד להעלות. ניתן להעלותה באמצעות דיאלקטיקה, על ידי משחק מילים בעלמא, אולם לא בהתאמה עם המציאות. שכן מי שמפתח את נפשו בדרך שתוארה כאן, מגיע לאותה אפשרות להבחין בין אמת וטעות, כפי שמבחינים בין אמת וטעות בעולם החיצון, שגם בו אין לאדם מאומה מלבד הנפש הבריאה כדי להבחין בין אמת וטעות. כל אחד יכול ליצור מושג על כך, אם הוא חושב למשל על הפילוסופיה של שופנהאואר, עם המשפט: “העולם שמסביבי הוא סך דימויָי”. איני מזלזל בפילוסופיה של שופנהאואר, אחרת לא הייתי מעבד אותה בעצמי וכותב לה הקדמה. אולם גם נפשות גדולות עושות לעיתים את הטעויות הפשוטות ביותר. שכן לאמיתו של דבר המשפט “העולם הוא סך דימויי” מגיע לסתירה, על ידי כך שמסֵבים את תשומת לבו של מישהו לעובדה טריוויאלית ביותר: אם ייצור את הדימוי על גוש פלדה בטמפרטורה של 900 מעלות וידמה את ידו בתוכו, הוא לא ייכווה. באמצעות דימוי כזה לא ייכווה לעולם, ויהיה משוכנע בו ככל שיהיה. אך אם תהיה בפניו הפלדה האמיתית, הוא ייכווה. כך יוכל להבחין בין המציאות והדימוי, לא באמצעות מושגים או פילוסופיות, אלא על ידי התנסות. הבחנה אחרת אינה קיימת. וגם במישורים העל-חושיים אין אבחנה אחרת בלבד זו, שבאמצעות אימון רוכשים את ההימצאות הנכונה עם המציאות העל-חושית. משום כך הכרחי עבור תודעתנו שנדע: האימגינציות כפי שהן מופיעות בתחילה הן תוצאות של נפשנו עצמה, ובתור שכאלה מהוות רק השתקפות של ישותנו העצמית. יתכן שתהיינה לאדם האימגינציות היפות ביותר – הדבר הטוב ביותר שבכוחו לעשות, הוא להוציא אותן קודם כל ולומר: איזה מין הלך נפש בתוכי, איזו תאווה כמוסה שבי, איזו אמונה או אמונה תפלה היא זו, שהביאה דווקא תמונה זו או אחרת בפני הנפש? אם אינו רואה תחילה בתמונות מאומה מלבד השתקפות שלו-עצמו, אזי הוא מסגל אליהן את מצב התודעה הנכון כדי להעפיל בדרך אל העולם העל-חושי. עליו להיות מסוגל אז, מתוך הכוחות החזקים הפנימיים של נפשו, להיות לוחם כנגד עצמו. הוא חייב לעקור מן השורש את מה שלעיתים קרובות הוא מחפש בתור האמונה החזקה ביותר, מה שהוא אוהב במידה הגדולה ביותר, מה שעבור אנשים רבים יכול היה להיות בעל משמעות של אושר, ולדחוק זאת אל ספֵירה של דימויים נשכחים. אם הוא מנתק אז באורח כה חסר-אנוכיות את מה שיצרה בתחילה נפשו, ומוסר זאת לעולם החיצון, חוזרים דברים אלה בחזרה אליו כאינספירציה. אז הוא מסוגל לחיות עם אותן ישויות ועובדות אמיתיות של העולם העל-חושי, שאליהן שייכים גם דימויים אלה. אימגינציות אלה מופיעות תחילה כמוכרות לנו היטב, משום שיש ביכולתנו לחקור כיצד עוצבו הן אך ורק לפי מה שאנו עצמנו מהווים בנפשנו – כיצד הן מהוות השתקפויות של הנפש בלבד. ניתן תמיד להוכיח בקשר לעולם האימגינציות, שהן מהוות דבר זה או אחר בהתאם למה שאנו עצמנו מהווים ובהתאם להלך-הנפש שלנו. אך כאשר הן חוזרות, שונים כמובן פני הדברים. מה שחוזר אינן אותן התמונות, אלא אחרות, חדשות, שלא עמדו בפנינו מקודם, והמוכרות לנו כממשות כפי שממשויות חיצוניות מוכרות לנו בתור שכאלה. אלא שיש כלפיהן תחושה שונה לגמרי.

כשאנו עומדים לנוכח הדברים בעולם החיצון אנו עומדים מחוץ להם. בראותנו שולחן, הוא מצוי מחוצה לנו. הוא קיים, אך איננו נכנסים לתוכו. ביחס לעובדות ולדברים של העולמות העליונים המופיעים בפנינו – אם הכנו עצמנו לכך בדרך שתוארה – קיימת בנו בו-בזמן בתור חוויה פנימית, המודעות: אנו יכולים בכלל להגיע אליהם רק על ידי כך שאנו נותנים להם משהו, אותו הוצאנו תחילה בעצמנו מתוך מעמקי הנפש. זהו באמת כאילו מונח לפני חפץ, וברצוני לאחוז בו. כפי שעלי להושיט את ידי ולהיעשות מודע לממשותו, כך אני חייב להפריד מעצמיותי את מה שמופיע בפני כאימגינציה, אותה רכשתי תחילה במתודה שתוארה כאן, ולהשקיע אותה בשכחה. בכך שאני מותח את עצם ישותי החוצה כלפי העולם, יש ביכולתי לתפוס אותו.

האדם מתנסה בעולם גם בניסיונות רבים להפריך את מה שנאמר כאן. אולם ככל שהאדם מתבונן סביבו יותר, כך מופיע בפניו יותר ויותר דבר אחד, עד כמה שהוא מבקש להכיר ניסיונות הפרכה אלה מתוך רצון טוב: האנשים המנסים להפריך את מה שנאמר כאן, טרם הבינו אותו. על כך מצביע האופן בו הם מדברים עליו. ומי שמבין אותו לא יעלה בדעתו להפריך זאת. כך פוגשים לעיתים קרובות בעיקר את אותן הפרכות מדומות, בהן אומרים: “אך הרי דימויים על-חושיים אלה שיש ברשותך אז, אותם אתה חושב לרשמים של הישות המוּשְרִים עליך, אינם שונים מאילוזיות ורעיונות שווא רגילים ביותר!” אך הם שונים מהם באופן מכריע בתוקף העובדה שלחוקר הרוח האמיתי יש תודעה שונה לגמרי לגביהם, תודעה השומרת עבורו את השכל האנושי הבריא עבור דברים אלה, כמו לגבי הדברים של העולם החיצון. לכן אנשים בעלי אמונות תפלות או כאלה שדעתם קלה, כאלה שבביטויים הרגילים ניתן לציינם כהוזים, מתאימים במידה הפחותה ביותר להיות חוקרים רוחיים.

מי שמקבל אמת בקלות, לבטח לא יוכל לחקור כהלכה ברוח. הפנטזיה והאמונה הן אויבותיו הגדולות ביותר של חוקר-הרוח האמיתי, למרות שהפנטזיה באמנות והאמונה בממשות, למשל, יכולות בסופו של דבר להיות המתנות הנאצלות ביותר של מחקר הרוח. שכן מה שניתן לחקירה ברוחי, ניתן לעיצוב כפנטזיה ויצירת אמנות. באותה מידה, כאשר אומרים: מה שמלמד חוקר הרוח הוא משהו המדבר לאמונה בלבד – באותה מידה נכון הוא המשפט: “כמובן שחוקר הרוח מאמין במה שהוא יודע. הוא היה באמת שוטה, אלמלא האמין במה שהוא יודע. אולם אין הוא מאמין במאומה בלבד מה שהוא יודע.”

נאמר למעלה, כי מה שאנו רוכשים תחילה לעצמנו, יש לנתקו מהנפש, ובכך אנו חייבים להושיט כאילו איברים רוחיים ובאמצעותם לקבל שוב את המציאות הרוחית. אם נחיה יותר ויותר בחיי נפש כאלה, נִגְדָל יותר ויותר יחד עם הישויות והדברים של עולם הרוח. מה שעולה אז בתודעתנו מופיע בצורה כזו, שאיננו מתקשרים עם ישויות אלה כפי שאדם מתקשר עם זולתו, באמצעות איברים חיצוניים, אלא על ידי מה שמדבר באופן ישיר מנפש לנפש, מה שניתן לתחושה באופן בלתי אמצעי מהישות, בעת שנפשנו נמצאת עימה בקשר ישיר וחשה אותה, כך שאין היא מצויה כביכול מחוצה לה אלא בתוכה. אז מופיעה האינטואיציה, המהווה למעשה לראשונה את הסיום, את שלב הבגרות של ההכרה העל-חושית, אותה הכרה על-חושית המובילה אותנו לא לחיים רוחיים מטושטשים ומעורפלים, אלא לחיים מוחשיים, מעוצבי ישויות וממשיים. אין דרך אחרת להגיע לקיום עם הרוח והווייתה, מלבד זו של התמזגות ההתנסות העצמית עם התנסות הרוח. מי שרוצה ללמוד להכיר ישות רוחית, חייב להביא את נפשו עד לידי כך, שהתנסותו העצמית תוכל להתרחש בהתאמה עם התנסותה של הישות הרוחית.

כל תהליך ההתנסות הרוחית כפי שתואר כאן, עשוי להבהיר – אין כל טעם בהסתרת הדברים, יש לומר אותם בריש גלי – שהאדם יכול בקלות כבר באמצעות ההכרה האימגינטיבית להכיר רוחות ”טהורות”, אם ניתן לומר זאת כך, שקיומן רוחי בלבד והן אינן מלבישות עצמן בעטיפה אחרת מלבד זו הרוחית-נפשית. ישויות רוחיות שאינן מגיעות להתגשמות, ישויות שאינן באות לידי ביטוי בהשפעות-טבע חיצוניות, ניתן להכיר כבר בשלב האימגינציה, כשאין ברשותנו עדיין היכולת לחדור לאינספירציה. דבר זה מתרחש באופן זה שהאימגינציות אותן השקענו מטה אל השכחה, חוזרות אלינו בצורה שונה, ואנו מכירים אותן אז כתמונות המייצגות ישויות רוחיות, שהן רוחיות כמו הרוחי-נפשי שלנו עצמנו, כשאנו מתארים אותו ללא גופניותנו.

לעומת זאת חייבים לעלות לאינספירציה אם מבקשים להכיר ישויות הקשורות, למשל, עם יסודות הטבע, עם האור בטבע, עם יחסי החום בטבע וכן הלאה – בקיצור, אם מבקשים להכיר את הכוחות והישויות היוצרים שמאחורי עולם החושים, המבטאים עצמם בקיום החיצוני ויכולים להיות מוכרים שם רק בביטוייהם החיצוניים. דבר זה אפשרי רק באמצעות האינספירציה. לשם כך חייב מה שיש לנו בנפש להינתק על מנת שישקע מטה, בצורה אינטנסיבית הרבה יותר מאשר ביחס לישויות בעלות קיום רוחי בלבד. חייבים להשתמש בכוחות הראיה הרוחית החזקים ביותר, אם מבקשים להכיר את אותם כוחות יוצרים, שתודעת השכל החיצונית מדברת עליהם ככוחות-טבע מטריאליסטיים בלבד, אולם לאמיתו של דבר מהווים ישויות יוצרות.

אם ברצוננו להכיר ישויות יוצרות אלה, החבויות מאחורי כל הקיום החיצוני, עלינו לקרוע ולהוציא מתוך עצמנו את חיי הנפש הפנימיים שלנו בצורה חזקה, כפי שאנו אכן עושים בעלותנו לאינטואיציה. פירושו של דבר שזהו אחד הדברים הקשים ביותר, לדעת את התגשמותו הקודמת של אדם במקרה קונקרטי באמצעות הכרה על-חושית, שכן באדם כפי שהוא מופיע בפנינו בעולם החושים, אנו עוסקים גם במה שמיוצג בהשפעות הטבע, בהשפעות הגופניות. מאחורי השפעות גופניות אלה מצוי משהו מעין כוחות יוצרים. אולם אלה נסתרים מן הרואה הרוחי מאחורי חיצוניותה של הגופניות, בדיוק כפי שהישויות הנמצאות בברק וברעם ומאחורי כל הטבע מסתתרות מאחורי הדברים הללו, וגילויין של ישויות אלה אינו קל יותר מגילויין של התופעות עצמן. ניתן לראות לעיתים קרובות, שאדם המגיע לאינטואיציה מספר את כל האילוזיות האפשריות על התגשמויות קודמות. משום כך טוב הדבר אם ממעיטים אז לספר על כך. חוקר הרוח האמיתי יודע שדבר זה הוא מן הקשים ביותר, והוא אפשרי אף עבור הנפש המפותחת ביותר רק ברגעים מסוימים.

מה שנאמר עד כאן מתייחס למחקר של העל-חושי, של החיים הרוחיים והישויות הרוחיות. מי שמכין את נפשו בדרך שתוארה כאן, הופך נפש זו עצמה למכשיר על מנת לחדור לעולמות העל-חושיים. עבור חוקר הרוח המבקש להעביר את ההכרה הרוחית לעולם, מגיעה אז המשימה המשמעותית ביותר. שכן ראיה זו אל עולמות הרוח תהיה בגדר אי-הבנה או הבנה שלא-כהלכה, לאדם שאינו מכיר אותה בדרך הנכונה. ולשם הערכה נכונה של הדרך להכרה על-חושית, נחוץ גם שהאדם יהיה מסוגל לשפוט מה מהווה הכרה רוחית אמיתית ומה מהווה מעשה קונדס, התחזות או הטעיה עצמית.

כאן יש לחזור ולומר שוב ושוב: כדי לחקור את עולם הרוח, כדי לחפש עובדות וישויות על-חושיות, נחוץ גם שהנפש תחנך עצמה לכך. אולם אם התבוננותו של חוקר הרוח הנכנס לעולמות העל-חושיים באורח הנכון, מייצגת מושגים השייכים לשכל האנושי הבריא והמבטאים תחושת-אמת נכונה, אזי מה שמתאר חוקר הרוח יכול להיות מובן באורח הנכון על ידי כל אדם שאינו בעל משוא-פנים. למחקר של עובדות וישויות על-חושיות נחוצה נפש שהוכנה לכך. לתפיסה של מחקר זה אין היא נחוצה. זהו במידה מסוימת סוד התיאור של דברים רוחיים, שהם ניתנים לתיאור לאחר שנחקרו באמצעות כוח ההכרה העל-חושית, באופן בו כל נפש יכולה להבינם.

והנה, קיים משהו מהותי מסוים. לשם הבנתם של דברים מסוימים הקשורים לשאלות חיים וחידת המוות, זקוקה הנפש לתוצאותיו של מחקר הרוח. הנפש האנושית צמאה לאידיאות ומושגים על מה שמשתרע מעבר למוות, לתפיסה אמיתית של אידיאות ומושגים על ישותה של הנפש. מי שמבקש להימנע מלתפוס את מהות הנפש, יכול בהחלט להדחיק לזמן מה את כמיהתה של הנפש לפיתרון שאלות החיים. אולם ניתן לראות אחר כך באותה מידה, שלמרות שיש ביכולתנו למנוע מהנפש את המזון הרוחי, אין ביכולתנו להדחיק את רעבונה, והוא מופיע ועשוי להביא את הנפש לא רק לייאוש, אלא גם למצב לא בריא. האדם זקוק במובן מסוים לשם בריאותו וביטחונו בחיים לתוצאותיו של מחקר הרוח, כדי לגרום לנפש בדרך הנכונה, בעזרת תוצאות מחקר-הרוח, להיות מאושרת יותר. לשם כך נחוץ רק שכל אנושי בריא. זה בלבד מספיק לחוש האמת הטבעי כדי לתפוס מה שמעביר חוקר הרוח. כל עוד לא נחקר משהו מסוים, לא ניתן לאמרו. אולם כאשר הוא נחקר ומנוסח באופן הנכון, אפשר להבינו.

ניתן להבהיר בצורה הטובה ביותר עד כמה נכון הדבר, בכך שחוקר הרוח אין לו מאומה מ”ראייתו” לשם אושרו הנפשי, לשם כל מה שהוא נזקק לו עבור נפשו. יש לו עולם חדש, אך עולם חדש זה אינו מועיל לו במאומה, כל עוד לא הביא אותו לידי כך שהוא הופך לשיפוט על חיי הנפש, שיפוט המוביל אותו בחיי היומיום והשואף ביומיום להגיע לפיתרון שאלות-עולם. מה שיכול להיות ברשותו של חוקר הרוח ממחקרו, מצוי ברשותו במשותף ובשווה עם האחרים, להם הוא רק מספר על כך והם תופסים זאת בעזרת חוש-אמת טבעי ושכל אנושי בריא. אך בכל הנוגע למה שהנפש זקוקה לו בחיים, אין לחוקר הרוח מאומה מלבד מה שיכול אחר כך לצאת באמצעות המחקר ולהימסר לכל אחד ואחד. גם עבור האנושות בכללותה יכול חוקר הרוח להיות לתועלת רק כשהוא מסוגל לצקת את תוצאות מחקריו למושגים ודימויים כאלה, שדימויי התקופה מסוגלים להבינם, אם רק בני תקופה זו הם ללא דעה קדומה וללא משוא-פנים. פניה נטולת דעה-קדומה חסרה כמובן עדיין בהיקף רחב כיום, משום שסבורים שדימויים אחרים – למשל אלה של מדעי הטבע – סותרים ממצאים אלה של מדע הרוח. אך אם נכנסים במדויק לממצאי המחקר של מדע הרוח, רואים כי הדברים אינם כך.

אולם בין חוקר הרוח למאזיניו ניצב דבר מה נוסף. דווקא מה שמהווה חוקר הרוח עצמו בתוקף העובדה שיש ביכולתו לראות אל תוך עולם הרוח, דווקא עובדה זו מובנת שלא כהלכה בחוגים רחבים. האנשים נתונים לטעויות הגרועות ביותר אודות חוקר הרוח, דווקא כאשר מעוניינים להיכנס למחקר הרוח או כאשר קיימת כמיהה אליו. כדי לא להעריך ברצוני רק להעיר, שהטעויות הגדולות ביותר מצויות דווקא אצל האנשים בעלי הכוונות הטובות, בכך שרואים בחוקר הרוח – מאחר ונפשו הוכנה לראיה בעולם הרוח – מעין ”בעל חיים גבוה” המקדים את בני האדם האחרים. על ידי השקפה כזו מסיט עצמו האדם במידה הגדולה ביותר מהדרך אל ההכרה העל-חושית. מתוך רצון טוב נוצרת לעיתים קרובות ההשקפה, שמאחר וחוקר הרוח מסוגל לראות אל תוך עולם הרוח, משום כך הוא מתעלה מעבר לאנשים אחרים, משום כך יש לו ערך יותר מהם. ההשקפה, שלהיות מסוגל להתבונן בעולם הרוח, הרי זו שאיפה רבת ערך לנפש האדם. העובדה שבזמננו מופיעות שאיפות כאלה בחוגים רחבים, נובעת ממה שניתן לאפיין בקצרה כלהלן.

גם בזמנים קדומים אנו מוצאים את המסרים מתוך מחקר הרוח שבוצע בידי בני האדם. אולם מה שנמסר היה לכל היותר הממצאים. על השיטות לא דובר כפי שניתן לדבר כיום, או כפי שניתן להפיץ זאת כיום בספרים מסוג ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ או ‘מדע הנסתר בקוויו העיקריים. על השיטות דובר, מסיבות מסוימות, רק עם מתי מעט, שניתן היה לסמוך עליהם לחלוטין בכל הנוגע לתכונות מסוימות. דבר זה היה נכון לתקופות עתיקות, משום שלציבור גדול יותר היתה אמנם הרגשה ותחושה, ואף חוש אמת, על מנת שהממצאים יפעלו בנפשם ואף יהפכו אותה למאושרת, אך אלה לא היו קיימים במידה מספקת כדי להתגבר על הקשיים העומדים בפני הנפש בהיכנסה לעולם הרוח.

כיום חיות הנפשות בצורה שונה. כיום קיימת האפשרות לחשיבה שונה לגמרי. אם נשווה רק עד כמה שונה האופן בו יכולים כיום בני האדם לחשוב. לא רק במדעי הטבע ההולכים ונבנים, אלא כבר בחינוך המתקדם, לומדים בני האדם לחשוב אחרת לגמרי מכפי שחשבו לפני כן. בכך השיגה התקופה את האפשרות לשפוט את הדברים בצורה טובה יותר. משום כך ניתן כיום למסור את הדברים. אולם תהליך זה מצוי רק בתחילתו. לכן אין זה נדיר שנוצרות טעויות.

טעות מעין זו היא, כאשר מחשיבים את חוקר הרוח למשהו מיוחד. אך על ידי כך שאדם מגביה את הכרת הידע שלו בדרכים שתוארו, אין הוא מהווה משהו המתעלה מעל לאנשים שאין ברשותם הכרות ידעה כאלה. בדיוק כשם שאין הכימאי מהווה משהו מיוחד ביחס לשאר בני האדם על ידי כך שהוא מכיר את הכימיה, כך אין חוקר הרוח מהווה משהו שונה מאנשים אחרים. לא דברים אלה הם הקובעים ערכו של אדם. הוא נקבע בגבולות צרים מסוימים באמצעות האינטלקטואליות, באמצעות כוח החשיבה הבריאה. אדם היכול לחשוב טוב, יש לו ערך יותר מאדם החושב בצורה גרועה. ובמובן המקיף יותר נקבע ערכו של אדם על פי מוסריותו, על ידי כך שהוא מבצע מעשים מוסריים ויש לו תפיסת-נפש מוסרית. לא על ידי חינוך מיוחד של הנפש הוא מקדים את השאר, אלא על ידי תכונותיו האינטלקטואליות והמוסריות בלבד.

מסיבה זו צריך ההרגל הרע, המסיט כל כך מהדרך להכרה על-חושית, להיות מסולק לחלוטין מאלה השואפים להיכנס להכרות ידע אלה: ההרגל לראות בחוקר הרוח, המסוגל להסתכל אל תוך עולם הרוח, סמכות מיוחדת רק משום שביכולתו לעשות כן. בכך נוצרת אמונה בסמכות והערצה עיוורת, שהיא גרועה דיה גם בתחומים אחרים, אך היא גרועה במידה הגדולה ביותר במחקר מדע הרוח, שכן ההתנסות מראה לאדם השואף למחקר הרוח את הדבר הבא: מי שרוכש בחיים הרגילים, כמו אנשים אחרים העומדים בחיים רגילים אלה, חשיבה בריאה, ישרה והגיונית, נושא עימו חשיבה הגיונית ובריאה זו גם לעולם העל-חושי ויכול על ידי כך לשפוט מהו ממשי, מהו נכון ומהו אמיתי, ורק כך ביכולתו להעביר לעולם שסביבו שיפוט נכון על מה שהוא יודע. האדם מטביע שיפוט נכון, לא בעובדה שהוא רואה אל תוך העולם העל-חושי, אלא בכך שהוא נכנס לשם עם אינטלקט נכון, עם הגיון טוב. שוטה המסוגל לראות ככל יכולתו בעולם הרוח, הרואה אוצרות שלמים של כל הרוח האפשרית משום שהכין את נפשו לכך בדרך כלשהי, יספר מלאי שטויות, כיצד מתנהלים הדברים בעולם הרוח. השאלה אם נגיע לאמת אם לאו, תלויה ביכולת השיפוט שלנו. לכן אדם עם שכל טוב יכול, גם אם לא הגיע כלל לראיית עולם הרוח, לשפוט האם מה שמישהו מספר מהווה הבלים, או שיש לו רגליים וידיים, גם אם הוא ”ראה” ככל שראה בעולם הרוח. אם מישהו מוכיח שאיננו מסוגל לחשוב היטב, שאינו יכול לקשור את הדברים נכונה, עדיף לו, במקום לשים אוזניו כאפרכסת ולהאזין לחוקר הרוח, להחזיק בערנות את השכל האנושי הבריא, שכן אז יֵדע בכל עת אם משהו בא מתוך טיפשות או חכמה.

משמעותית עוד יותר בהקשר זה היא תפיסת-הנפש המוסרית. מי שנכנס לעולם הרוח עם תשוקות רעות, עם רגשות ותחושות רעות ובמיוחד עם רדיפת כבוד והערצה, יראה כל מה שמוצג שם לפניו באופן קלוקל ולא אמיתי. הוא יראה את החלקים הגרועים ביותר של הרוחי, וגם אלה יוצגו בפניו כך שלא יעבירו לו את האמת אלא ישטו בו באמצעות אילוזיות. התכונות המוסריות הן המכריעות אצל הרואה הרוחי לגבי מה שהוא רואה בעולם הרוח. הראיה הרוחית עצמה אינה מסוגלת להפוך את בני האדם לבעלי סמכות כלשהי. עלינו לשים לב הרבה יותר כיצד אנו מכינים את המחקר הרוחי, ולדעת שאנו גורמים לנזקים הגדולים ביותר אם איננו מחזיקים את השכל האנושי הבריא שלנו בערנות ואיננו רואים רק מה שניתן לשיפוט אובייקטיבי.

זוהי הדרך לשיפוט הכרות-ידע על-חושיות מצד אלה הנכספים להכרות-ידע אלה לשם ישועתה ואושרה של נפשם. כאשר מתייחס האדם לחוקר הרוח בדרך זו, אין גישה זו של העולם לחוקר הרוח שונה לאמיתו של דבר מגישתו של העולם למדעים אחרים. כפי שלא כל אחד יכול להיכנס למצפה כוכבים או מעבדה כדי לבצע שם מחקרים, כך יכולים רק מעטים יחסית להיכנס להתבוננות בעולם הרוח, למרות שכיום אפשרית כבר העמקה מסוימת אל תוכו. אולם דבר זה גם אינו נחוץ, שכן מה שמהווה את פירותיה של ההכרה הרוחית, יכול, בעת שמעבירים אותו, להיות מובן על ידי מושגים בלתי משוחדים. זו עשויה להיות הגישה הנכונה מצד חוקר הרוח למאזיניו, ואלה הם תמיד החיים המשותפים הנכונים של בני האדם.

עד כמה שאדם מביא עצמו לכך שלא יקבל את חוקר הרוח כסמכות, אלא יסמוך על השכל האנושי הבריא שלו לבחינת כל דבר שהוא, וככל שהוא מודד את כל מה שחוקר הרוח אומר לפי מה שניתן לראות כשמשווים זאת עם החיים – במילים אחרות, כשמשתמשים בשכל האנושי הבריא – ככל שאדם עושה זאת יותר, כך הוא עומד יותר על קרקע בריאה. עלינו לקבוע בהחלט שמדע הרוח, עד כמה שהעולם זקוק לו, הוא כיום בר-גישה לכל אדם, משום שהוא ניתן לתפיסה גם אם אין מסוגלים להתבונן בעולם הרוח. אנו נמצאים כיום בנקודת המוצא, לפיה אין למעשה מניעה משום נפש מלהגיע לעולם הרוח. דרוש הדבר לתקופתנו, שבני האדם ישתכנעו יותר ויותר שניתן לעשות את הדרך אל העולמות הרוחיים. זהו הדבר הנכון, בניגוד למה שמביא לאמונה עיוורת בסמכות. רק מה שהוא נכון יש לו ערך עבור אושרה וישועתה של הנפש.

——————————————————–

  1. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *