מאת: אורי בן דוד

30.8.21

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

פתיחה

נקודת המוצא לכתיבת תוכנו של קובץ זה היא רצון ליצירת זיקה חיה ומפרה בין מהלך היצירה הרוחנית-תרבותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, ובין תהליך התחדשות היצירה הישראלית בזמננו. מתוך תהליך לימוד ויצירה עשיר שעברנו במהלך הקמת יוזמת 'שיח ישראלי' – יוזמה שנוסדה בהשראת המחאה החברתית בקיץ 2011, מובאת כאן תמונה תמציתית כבסיס להתבוננות רוחנית-ביוגרפית ביצירה הישראלית, יצירת התרבות של עם ישראל, שמתוכה ובהשראתה מתרחשת כאמור אותה התחדשות מתבקשת.

התבוננות ביוגרפית בישות הישראלית

הכול מתחיל עם אברהם ‘העברי’ הניצב ‘מעבר’, לבד, כאשר שאר העולם ‘בצד השני’ – אברהם מייסד העבריות. אחר כך, דרך מורשתו הייחודית של יצחק מופיע על במת ההיסטוריה ‘יעקב אבינו’, אבי שנים עשר השבטים, שבעקבות המאבק עם המלאך במעבר נחל יבוק, מקבל את השם ‘ישראל’. הוא, יעקב-ישראל ובניו נאלצים לרדת מצרימה, ‘להפוך לגוי גדול‘ ולסבול מעול העבדות תחת פרעה – נציג דור ‘שלא ידע את יוסף‘.

'משה רבנו' – גדול הנביאים והמנהיג הרוחני הבלתי מעורער של עם ישראל עולה גם הוא על אותה 'במה מכובדת' וזוכה לחוות את ‘הסנה הבוער שאינו מעוכל’ ודרכו, את ‘שם ההוויה’, המציג עצמו בשם ‘אהיה אשר אהיה’. וזאת, בהמשך לשאלתו של משה: "מה אומר כשישאלו אותי מי שלח אותך?"

ההמשך מוכר. בהנהגת משה יוצא עם ישראל ממצרים ובעקבות סדרת אירועים מכוננים-מכינים, מתרחש ‘מעמד הר סיני’, בו ניתנת התורה לעם ישראל. עם ישראל נולד, ועימו – זרע הזהות הישראלית.

בסיוע יתרו, אותו פוגש משה בהימלטו, בעקבות הרג האיש המצרי שהיכה את אחד העבדים העבריים במצרים – יוצר משה, ביחד עם כוהנים, שופטים ושוטרים, מבנה שלטוני האמור לאפשר את הגשמתה של תרבות אנושית לאומית. וזאת, כאשר עשרת הדיברות והחוקים החברתיים הנלווים להם מהווים מצפן מוסרי לצורך מימושה של אותה תרבות אנושית חדשה ואף מהפכנית בהשוואה לתודעה האנושית באותה תקופה.

וכך, לאחר 'ארבעים שנות נדידה במדבר סיני', מגיע עם ישראל במבנה של שנים עשר השבטים, בהנהגת יהושע בן נון וכובש חלקים נכבדים מארץ כנען. ‘גוש דן’, ‘המועצה האזורית זבולון’ ’הרי אפרים’, ‘רמת יששכר’ – כל אלו ועוד, מזכירים לנו את האזורים הגיאוגרפיים בהם התיישבו השבטים.

בסופו של דבר, לאור הקושי לשמר את המבנה השלטוני החברתי של שנים עשר השבטים, פונה העם לשמואל ומבקש שימליך עליו מלך וזאת, למרות הזהרותיו החוזרות ונשנות באשר לסכנת השחיתות השלטונית הטמונה במבנה פוליטי מלוכני. כך נמשח שאול למלך, ואחריו, דוד ושלמה, שבזמנו נבנה בית המקדש. בעקבות תקופת שלטונו של שלמה מתפצלת ממלכת ישראל בשל ‘מאבקים מבית’ ומלחמות עם אויבים מבחוץ, לשתי ממלכות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה. זמן לא רב אחר כך מוגלים עשרת שבטי ישראל, שייקראו מעתה ‘עשרת השבטים האבודים’.

בעקבות חורבן בית המקדש הראשון מוגלים שבטי יהודה בעיקר לבבל, שם הם יוצרים אט אט תרבות רוחנית עשירה, הבאה לידי ביטוי בין השאר בתכני התלמוד הבבלי. בעקבות הצהרת כורש המפתיעה בגישתה החיובית לגולים העבריים משבטי יהודה, שבים חלק מהם ארצה, ותחת מנהיגותם של עזרא ונחמיה מקימים את בית המקדש השני, הצנוע במידותיו בהשוואה לראשון.

המילה ‘יהודי’ מופיעה לראשונה בתנ"ך במגילת אסתר: "איש יהודי היה בבבל הבירה, מרדכי שמו". ואכן, בעקבות גלות עשרת השבטים, חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל, ניתן לאפיין את התקופה הבאה בביוגרפיה של עם ישראל כתקופה היהודית וזאת, בזיקה לממלכת יהודה.

'התקופה היהודית' תימשך כ-1800 שנים, עד לייסודה של התנועה הלאומית הציונית ברבע האחרון של המאה ה-19 – מהלך המבשר את לידתה המחודשת של התרבות העברית. ובעקבות ההכרזה על ייסודה של מדינת ישראל באירוע מכונן בו הקריא דוד בן גוריון את תכני חזון מגילת העצמאות, מתחדשת שוב היצירה הישראלית בארץ ישראל, במדינת ישראל.

לידת התנועה הלאומית והתרבותית הציונית

"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי… כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות, כפי שתופס אני אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

בנימין זאב הרצל מתוך: "תקוותנו", חודש מרץ 1904.

חזונו של בנימין זאב הרצל לייסודה של מדינת לאום לעם ישראל, משתקף בין השאר בספריו "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד". במהלך חייו פועל הרצל ללא ליאות למען הגשמת חזונו, ופעילות זאת באה לידי ביטוי בין השאר בכינוס הקונגרסים הציוניים הראשונים תוך שמירה על קשר אישי עם הצירים המרכזיים המשתתפים באותם כנסים וכן, בפנייה למדינאים מרכזיים ולעשירי אותה תקופה להצטרף ולתרום להגשמת מהלך היסטורי כביר זה.

שני זרמים עוצמתיים פועלים בתהליך לידתה של התנועה הלאומית והתרבותית הציונית: הזרם הראשון – זרם רוחני-ביוגרפי 'פנימי' המוביל ליצירת מפגש בין מגמות קוטביות בחברה היהודית ממרכז אירופה ובעיקר ממזרחה. מפגש ייחודי זה בין נציגי הציבור הדתי ונציגי הציבור החילוני מתרחש בין השאר במסגרת הקונגרסים הציוניים, סביב מאפייני החזון הציוני שבמרכזו – עיצוב דרכים מעשיות להקמתה של מדינת לאום לעם ישראל ושאלת ה'קולטורה' – אופייה הרוחני והתרבותי של 'מדינת ישראל שבדרך'.

והזרם השני – התרחשויות על 'במת ההיסטוריה' שיצרו תנאים ייחודיים ו'חד פעמיים' במובנים רבים וכך, אפשרו את הגשמתו של החזון הציוני להקמת בית לאומי לעם ישראל.

בפתח דבר לספרו כלים שלובים, שנושאו: מחשבות על ציונות ועל חינוך יהודי, כותב אהוד לוז: "מה שמאפיין יותר מכל את התרבות ואת התודעה של היהודי המודרני בהשוואה לתקופות קודמות, היא העובדה שכיום הוא ניזון משני סוגים שונים של מקורות רוחניים, ולפעמים אף מנוגדים: המקורות היהודיים והמקורות החוץ יהודיים של התרבות האירופית.

מטרתה התרבותית של הציונות הייתה ליצור סינתזה בין המסורת היהודית לבין המסורת התרבותית האירופאית, כלומר ליצור תרבות עברית בכל הווייתה. התרבות העברית הייתה אופציה חדשה שנפתחה בפני היהודים שרצו להמשיך להיות יהודים, אך מתוך יושר פנימי, לא יכלו או לא רצו לקבל את הדת המסורתית. הם תפסו את המונח תרבות במובן הרחב ביותר שלו, כלומר לא רק כעניין של אליטה או כעניין ספרותי או אינטלקטואלי, אלא באמת כעניין של אורחות חיים במלוא המובן, המקיפים את האדם בכללו".

ומטרה תרבותית זו – ליצור סינתזה בין המסורת היהודית לבין המסורת התרבותית האירופאית שנפתחה בפני היהודים בתקופת ההשכלה הייתה נועזת ושאפתנית. המשמעות המעשית של מימוש אותה סינתזה עברית הינה יצירה של ישות לאומית תרבותית עברית-ישראלית חדשה – ישות שהיא 'ירושלמית ואתונאית', יהודית ודמוקרטית, שאופייה הייחודי ופורץ הדרך משתקף ובא לידי ביטוי בתכני חזון מגילת העצמאות של מדינת ישראל.

מובאים כאן כמה מאפיינים של אותה יצירה לאומית ותרבותית חדשה וייחודית, שבמובנים רבים הינם מנוגדים למהלך הרוחני-ביוגרפי של עם ישראל עד לאותו זמן.

א. טיפוח יצירה רוחנית, תרבותית ואמנותית, קהילתית, חברתית ופוליטית עברית-ישראלית, ששורשיה נטועים בתרבות היהודית והמערבית-אירופאית.

בפרק החותם את הספר 'ירושלים ואתונה', בו מופיעים מבחר כתבים של הפילוסוף ליאו שטראוס, שאותם ערך אהוד לוז – פרק שכותרתו כשם הספר 'ירושלים ואתונה', כותב מחבר המאמר: "כל התקוות שאנו מטפחים בעיצומן של המבוכות והסכנות של ההווה מבוססות, לחיוב ולשלילה, במישרין או בעקיפין, על חוויות העבר הרחבות והעמוקות ביותר.

החוויות האלה, מבחינתנו כאנשי המערב, מצוינות על ידי שמות הערים ירושלים ואתונה. האדם המערבי נעשה למה שהוא, בעקבות המפגש בין האמונה המקראית ובין המחשבה היוונית. כדי להבין את עצמנו ולהאיר את דרכנו אל העתיד, דרך שלא עבר בה איש, שומה עלינו להבין את ירושלים ואתונה."

המשמעות המעשית של אמירה כבדת משקל זו היא, שמי שרוצה להיות שותף ביצירה העברית-ישראלית המתחדשת בזמננו צריך להיות נטוע בשתי תרבויות שורשיות אלו. חשוב להדגיש כדי למנוע אי הבנות – המונח תרבות יהודית מכיל את כלל הזרמים המגוונים ואף הקוטביים במסגרת הדת והתרבות היהודית.

ב. חזרה לעבודת האדמה וליצירה החקלאית החובקת את מגוון מרחבי יצירת התרבות העברית-ישראלית.

מילותיו של א.ד. גורדון, מתוך מאמרו "עקירת שורשי הנשמה מן הטבע" משקפות ומביאות לידי ביטוי את התחדשותה של תודעת היצירה הרליגיוזית בעקבות השיבה לעבודת האדמה, ליצירה החקלאית:

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכול היה לא לפי מידותיך, וכי את הכול עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכול… והרגשת כל חציצה קלה החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים… כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה…

ולא יהיה עוד ביום ההוא בניינך, בן אדם, חורבן להוד בניינו של עולם… ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך לתמיד להיות שותף לו במעשה בראשית."

ג. התחדשות אורחות חיי קהילה, כולל חגים ומועדים.

היצירה הקהילתית המפוארת שנוצרה בקבוצים ובהתיישבות העובדת, הינה ביטוי לאותה 'תרבות עברית בכל הווייתה' שאותה אפיין אהוד לוז. זוהי אחת הדוגמאות לשילוב מזין ומפרה בין יצירת התרבות הקהילתית היהודית ובין יצירה תרבותית ואמנותית, חקלאית, חברתית-פוליטית וכלכלית-אקולוגית שנוצרה מתוך ובהשראת התרבות המערבית-אירופאית.

ואולם, נראה שאימפולס רוחני-תרבותי חיוני זה, לא השכיל ליצור לעצמו מסורת המתאימה לתכניו הייחודיים ולנסיבות החיים. עדיין לא מאוחר לעשות זאת, וניתן להעניק תנופה לאימפולס תרבותי עברי-ישראלי זה דווקא עתה, בימים מאתגרים אלו.

חזון מגילת העצמאות – הכרזה על הקמת מדינת ישראל

תוכן חזון מגילת העצמאות נועד להיות מקור השראה ליצירה ישראלית מתחדשת, גורם מעצב ומייצב במגוון תחומים ומרחבי יצירה. האתגר שעמד בפני כותבי מסמך מכונן זה היה מורכב ביותר. הם נדרשו ליצור זיקה בין שלבי המהלך הרוחני-ביוגרפי של עם ישראל באופן שיאפשר לאותה קוטביות מובנית שמתקיימת בין 'התורה לחיים', בין הזרמים הדתיים והחילוניים שחברו יחדיו והצטרפו לתנועה הלאומית הציונית 'לחיות עם תכנייה בשלום'.

בפסקה השלוש עשרה בחזון כתוב: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. היא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת גזע ומין. תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

במסגרת מאמר זה לא ניתן להיכנס לעובי הקורה של תכני פסקה זאת בפרט ותוכן חזון מגילת העצמאות בכלל. אך כאשר קוראים אנו את תכני פיסקה שלוש עשרה, ובעיני רוחנו רואים את המהלך הרוחני-ביוגרפי שאותו שרטטתי כסקיצה בפתיחה, קשה שלא להתפעם מהצעד האמיץ שאותו צעדו אותם אנשים נחושים, ש'בשתי ידיהם' ייסדו את התנועה הלאומית הציונית והנהיגו שינוי כיוון דרמטי בנתיב חייה של האומה הישראלית.

בפרספקטיבה של קצת יותר מ-73 שנים שחלפו מאז הוקרא חזון מגילת העצמאות, מאז נעשתה ההכרזה החגיגית על הקמת מדינת הלאום של עם ישראל, ניתן לומר שהקוטביות המובנית בפיזיונומיה של עם ישראל, שעליה ניסו לגשר תאודור הרצל ושותפיו, וכך גם תכני חזון מגילת העצמאות – שקוטביות זו מובילה שוב לקרע ולשבר, להקצנה המאיימת על המשך התפתחותו של אימפולס רוחני-תרבותי עשיר ועמוק זה.

וזאת, בין השאר לאור העובדה שחוויית הזהות הלאומית הישראלית העוברת טלטלה עזה, יוצרת קרקע פורייה לצמיחת זרמים 'פוסט ציוניים' ולהקצנה לאומנית שבחלקה מושתת על יסודות דתיים קיצוניים וכך, מותירה את הקוטביות המובנית ללא אידאל רוחני-לאומי ממשי ואמיתי היכול לגשר על הפערים.

התנועה הלאומית והתרבותית הציונית, העברית, התהוותה מתוך מהלך היצירה הרוחנית-תרבותית של עם ישראל, כפי שאופיין עד עתה. ואולם, תרבות עברית זו שנוצרה מתוך הסינתזה היהודית-אירופאית, הולכת ונעלמת בהדרגה, מבלי להותיר מקורות השראה, מעיינות חיים וכלים מעשיים לדורות הבאים – כלים מעשיים שיאפשרו את התמרת האימפולס הלאומי העברי לאימפולס תרבותי ישראלי עמוק ושורשי שאיננו 'סינתזה', אלא תרבות 'העומדת בפני עצמה' ופתוחה למפגש יצירתי עם תרבויות אחרות. כאמור, עדיין לא מאוחר לשנות מגמה זו.