הישות החיה של האנתרופוסופיה וטיפוחה
רודולף שטיינר
18 מכתבים ומחשבות מנחות אל החברים
20.01.1924 – 10.08.1924
GA26 דורנאך
תרגום מאנגלית: עלי אלון
עריכה ותיקונים: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
הספר יצא בהוצאת חירות – ראו כאן
מכתב 10 23.3.1924
כיצד יש להגיש אמיתות אנתרופוסופיות?
מסירת אמיתות אנתרופוסופיות תתמלא בחיוניות כשהללו תוגשנה מנקודות ראות רבגוניות ביותר, בתיאורים רבי שוני ביותר. לאור הדבר הזה אל להם לחברים פעילים בחברה לחשוש מטיפול באותו נושא שוב ושוב בפגישות החברים בחוגיהם. אלא שעליהם לגשת אליו מכיוונים שונים. אנו נובא לכך באורח טבעי אם גישתנו לשאלותיהם של זולתנו הינה כפי שתיארתיה במכתבי הקודם. לאורך מסלול זה אנו קודם כל רוכשים תובנה של ממש לגבי הידע האנתרופוסופי, אנו חשים שכל מחשבה או כל דימוי, בו אנו מלבישים את הידע, חייבים, כצורך, להיות בלתי שלמים. אנו מרגישים שמה שאנו נושאים בנפשנו הוא עשיר לאֵין ערוך ממה שביכולתנו לבטא במחשבה. כשדבר זה מתברר לנו יותר ויותר גדלה בנו יראת הכבוד בפני החיים הרוחיים. יראת כבוד זו חייבת לשרות בכל תיאור אנתרופוסופי, חייבת היא להיות אחד המאפיינים היסודיים. בהעדר יראת כבוד כזאת תהיינה האמיתות האנתרופוסופיות חסרות כוח.
באשר לאלמנט כוח זה – לעולם אל לנו לנסות להביאו באמצעים חיצוניים לשיחתנו על אנתרופוסופיה. עלינו להניח לו לנבוע מן הרגש החי שיש לנו כלפי אמיתות האנתרופוסופיה, בהיווכחנו בכך שבהחזיקנו אותן בנפשנו מתקרבים אנו אל הווית הקיום של העולם הרוחי. דבר זה יעניק אווירה מסוימת לנפשנו: למשך פרקי זמן מסוימים תחוש נפשנו עוצמה בהתמסרה לחלוטין למחשבה על העולם הרוחי. ברגעים כאלה, באורח טבעי בהחלט וללא מעצורים, נולדת יראת כבוד לרוחי.
תחילת כל מדיטציה אמיתית נעוצה בפיתוח הלך נפש זה. כל מי שאינו מסוגל לאהוב זאת, יישם לשווא את הכללים להשגת ידע העולם הרוחי. כי בהלך נפש זה נקרא האדם לתודעה הרוחית השוכנת במעמקיה של נפש אנוש. בכך האדם מאחד עצמו עם ישותו הרוחית, ובליכוד זה לבדו יוכל למצוא את הרוחי שבעולם. אך ורק הרוח שבאדם יכול לקרב אל הרוח שביקום.
אם יוכלו החברים הפעילים בחברה לרכוש להם רגעי תחושה עמוקים אלה כי אז בבוא האחרים אליהם לעצה, ימצאו בעצמם עוצמה ההולכת וגדלה לחוש בעליל מה בעצם רוצה איש שיחם. תכופות קשה לאדם להסביר בבירור מהו זה המרטיט את נפשו לעומק. על נקלה עלול הנשאל שלא להבין כראוי את הצורך המהותי של שואלו. וזה יחוש בצדק שככלות הכל לא קיבל תשובה נאותה. אך אם מצוי הנשאל בהלך נפש הנובע מרגשות פנימיים כאלה, כפי שתוארו לעיל, הוא ימצא בו את הכוח להתיר את לשונו של השואל אותו. השואל יקנה לעצמו אמון כן ועמוק הנותן חיים למסירת אמיתות אנתרופוסופיות. משהו יחדור כאן באפשרו לשואל ליטול את התשובה שקיבל כנקודת מוצא שממנה יהיה לאל ידו להמשיך ללא תלות בבקשת צרכיו הרוחיים. תהיה לו אולי התחושה שעל אף שייתכן ואין התשובה מכילה בה את כל מה שהוא מבקש, מצוי הוא כעת בעמדה שיוכל לסייע לעצמו לאורך הדרך. תחושה פנימית של עוצמה תחדור לנפשו במקום תחושה חסרת אונים או חסרת ישע ששרתה בו לפני כן. חפץ היה בעצם בתחושת עוצמה זו בבואו לשאול את שאלותיו.
אל לנו לתאר לעצמנו שהתשובות לשאלות הבוערות של הנפש תוכלנה להימצא בתחושות בלבד או ללא מחשבה צלולה. אולם מחשבה הכרוכה בהיבדלות ואדישות צוננות כלפי הרגש לא תוכל למצוא נתיב לפנים הנפש האנושית. לעומת זאת אל לנו לחשוש פן משחית הרגש שבנו את טבעה האובייקטיבי של חשיבתנו, מאחר והיה עושה זאת אך ורק אילו לא היה עולה בידו להיכנס דרך הלך הנפש שנזכר לעיל אל דביר הישות הרוחית השוכנת בכל אדם.