רודולף שטיינר

18 מכתבים ומחשבות מנחות אל החברים

20.01.1924 – 10.08.1924

GA26 דורנאך

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

מכתב 7     2.3.1924

העבודה בחברה

בהרצאות לחברה האנתרופוסופית שנותן אני כעת בגיתהאנום מבקש אני לתת ביטוי לשאלות היסוד של חייו הפנימיים של האדם. נקודת הראות שביסוד הדברים צוינה בחמש ה'מחשבות המנחות' הראשונות שיצאו לאור ב'גיליון החדשות'. מטרתי הינה לפגוש בצורך היסודי של הרצאה אנתרופוסופית. על המאזין, בהתייעצו עם נפשו באורח המעמיק ביותר, להרגיש שהאנתרופוסופיה דוברת אודות מה שנוכח הוא לדעת, שמהווה לגביו מעיינות נפשו. אם יהיה לאל ידינו למצוא כך את הדרך הנאותה להגשת האנתרופוסופיה, אזי תתהווה בקרב החברים ההרגשה שבחברה האנתרופוסופית באמת ובתמים מבינים את הישות האנושית.

זהו האימפולס היסודי אצל הללו הנעשים לחברים, ברצונם למצוא מקום שבו מטופחת הבנת האדם באורח כן.

בבקשנו להבין בכובד ראש את הישות האנושית, אכן אנו כבר נמצאים בדרך להכרת ההוויה הרוחית של העולם. הואיל ואנו נעשים מודעים לכך שביחס לאדם עצמו אין הידע שלנו לגבי הטבע מציע שום אינפורמציה, אלא מסב להתהוותן של שאלות.

אם בהגשת האנתרופוסופיה תהיה בנו הנטייה להנחות את הנפש הרחק מאהבת הטבע, תצמח מזה מבוכה בלבד. נקודת המוצא האמיתית של מחשבות אנתרופוסופיות אינה יכולה להיות בהפחתת ערך הדבר אותו מגלה הטבע לאדם. לבוז לטבע, לפנות עורף לאמת הזורמת אל האדם מתופעות החיים והעולם, מן היופי השורר בהן ומן התפקידים שהן מציעות לרצייתו של האדם, יביא להלך רוח כזה שעשוי לכל היותר לעצב קריקטורה מן האמת הרוחית.

בקריקטורה כזאת יהיה תמיד שמץ של גוון אישי. אף אם אין היא מורכבת מחלומות, יחוו אותה באורח חלומי. בחיי הערות חי אדם עם בני אדם זולתו ומאמציו צריכים לפנות אל הבנה הדדית בדברים בעלי עניין משותף. מה שאומר האחד, צריכה להיות לו משמעות לזולתו, מה שמבצע האחד בעבודתו חייב להיות לו ערך מסוים לזולתו. בני אדם החיים זה עם זה צריכה להיות בהם התחושה שמצויים הם בעולם משותף. אך כשאדם חי בחלומותיו הוא מנתק את עצמו מהעולם המשותף לבני אדם. חלומות זולתו, אף של שכנו הקרוב לו ביותר, ייתכן ויהיו שונים לחלוטין משלו. לבני האדם עולם משותף בחיי העירות – בחלימה לכל אדם עולמו שלו.

על האנתרופוסופיה להנחות מחיי העירות אל עירות רבת עוצמה יותר ולא אל החלימה. אכן בחיי יום יום אנו חיים בתוך גבולות צרים. נגזר עלינו לחיות ברסיס קט של הוויית הקיום, אך בדביר לבבותינו אנו נושאים כמיהה לחיים מלאים. אנו חשים ששיתוף אמיתי של הוויית חיי אנוש מתפשט אל מעבר לתחומי היום יום. אנו מסתכלים מהאדמה אל השמש שבה רואים אנו את מקורו של האור המשותף לכל הברואים הארציים. כך עלינו אף לפנות מעולם החושים אל הוויית הרוח כדי למצוא את מקורותיה האמיתיים של האנושיות, בהם יכולה הנפש לחוות את מלוא השיתוף שהיא זקוקה לו.

כאן עלול בנקל לקרות שנפנה מעם החיים במקום להיכנס אליהם ביתר עוצמה. האדם הבז לטבע נופל קורבן לסכנה זו. הוא נדחף לבדידות נפש שהחלימה הרגילה מהווה דוגמא טובה לה.

הבה ונאמֵן, לעומת זאת, את נפשותינו על ידי הבאתן למגע עם אור האמת הזורם לנפש מן הטבע. או אז נפַתח באורח הטוב ביותר את החוש לאמיתותיו של האדם, המהוות בעת ובעונה אחת גם את אמיתותיו של הקוסמוס. אמיתות הטבע הנחוות ברוח חופשית ופקוחה, כבר מנחות אותנו לאמיתות הרוח. במלאנו עצמנו ביופי, בגדלות ובתפארת של הטבע מתפתחת מהות זו בנו למעיין של רגש אמיתי אל הרוח. כשאנו פותחים את לבנו אל המחווה השוקטת של הטבע המגלה את תומתו הנצחית שמעבר לכל טוב ורע, נפקחות עינינו עד מהרה אל העולם הרוחי ואל המחווה הדוממת שמהם מתפעמת המילה החיה בגלותה טוב ורע.

השגת הרוח דרך השגה אוהבת של הטבע מעלה לחיים את עושרה האמיתי של הנפש. חלימה רוחנית המטופחת בסתירה לידע אמיתי של הטבע אינה יכולה אלא לרושש את הלב האנושי.

כשחודר אדם לאנתרופוסופיה בהוויתה העמוקה ביותר, הרי שיחוש את נקודת הראות שצוינה כאן כנקודה האחת שממנה חייבים להתחיל כל התיאורים האנתרופוסופיים. בדבר זה, כנקודת המוצא שלנו, נגיע למגע חי עם ההוויה שאודותיה יאמר כל חבר: "כאן נעוצה הסיבה האמיתית שבגללה נכנסתי לחברה האנתרופוסופית".

לא די לחברים שברצונם להיות פעילים בחברה האנתרופוסופית להיות משוכנעים בכך באופן תיאורטי. חיים ממשיים יחדרו לשכנועם, בגלותם התעניינות של ממש בכל המתרחש בחברה. בלומדם מה חושבים ועושים אינדיבידואלים פעילים בחברה, הם יקבלו את החום לו הם זקוקים עבור פעולתם בה. אנו חייבים למלא עצמנו בהתעניינות בישויות אנוש זולתנו, לפגשם באופן אנתרופוסופי. לימוד המתרחש בחברה חייב לעצב בהדרגה את כל פעילותנו בה. הללו המשתוקקים מעל לכל להיות פעילים יזדקקו לכך ביותר.