מאת רודולף שטיינר

שלוש הרצאות שניתנו בדורנאך 1920 GA196

תרגום לא מקוצר מגרמנית לאנגלית על-ידי פראנק תומאס סמית

Frank Thomas Smith

תרגום לעברית באישור המתרגם לאנגלית ועורך האתר על-ידי בן-ציון פורת ז"ל

בעזרת עציון בקר ודניאל זהבי, יוני 2011

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה על התיקונים מול הגרמנית לחברים בענף הלל קרית טבעון

הנוסח האנגלי נמצא באתר האינטרנט:

Southern Cross Review

Review of fiction, education, science, current events,

essays, book reviews, poetry and Anthroposophy

http://southerncrossreview.org/

הרצאה שלישית

ניתנה בדורנאך, שוויץ, 22 בפברואר 1920

כאשר אתם לוקחים בחשבון מה שנאמר כאן במהלך היומיים האחרונים תראו שמה ששייך למהות האימפריאליזם הוא שבקהילה אימפריאליסטית משהו שנותר כחלק ממשימה – לא בהכרח מוצדקת, אבל ניתנת להבנה – מאוחר יותר המשיך לפעול מכוח עצמו, כביכול. בהיסטוריה של ההתפתחות האנושית דברים שהיו פעם מוצדקים וניתנים להסבר, ממשיכים להתקיים – פשוט מחוסר מעש – אבל שאיבדו את זכות קיומם.

אם קהילה מחויבת להגן על עצמה בזמן מסוים, אזי לבטח יש הצדקה ליצירת מקצועות מסוימים לצורך זה: מקצועות משטרה וצבא. אבל כאשר הסכנה שבעטיה ההגנה היתה נחוצה אינה קיימת יותר, המקצועות ממשיכים להתקיים. האנשים המעורבים חייבים להישאר. הם רוצים להמשיך לממש את מקצועותיהם ולכן יש לנו משהו שאינו מוצדק יותר על-ידי הנסיבות. משהו מתפתח, אשר, למרות שייתכן שנבע מהצורך בהגנה, לוקח אופי אגרסיבי. כך זה עם כל האימפריות, פרט לאימפריאליזם המקורי של החברות האנושיות הראשונות, שאודותיהן דיברתי אתמול, שבהן המנטאליות של האנשים התייחסה לשליט כאלוהות וכך הצדיקו את התרחבות תחום שלטונו הרחק ככל האפשר. בכל האימפריות שבאו בהמשך לא היתה לכך שום הצדקה.

הבה ונשקול כעת פעם נוספת מנקודות מבט מוגדרות מה שנראה באבולוציה ההיסטורית של האנושות. אנו מוצאים בזמנים העתיקים ביותר שרצונו של האינדיבידואל שנראה כאלוהי היה גורם עוצמה חסר תחליף. בחיים הציבוריים באימפריות כאלה לא היה במציאות משהו לדון בו; אבל חוסר האפשרות הזה של דיון היה נטוע בעובדה שאלוהות בדמות אנוש התהלכה על פני האדמה כשליט. זה היה, אם אני יכול לומר כך, בסיס איתן להתרחשויות הציבוריות.

בהדרגה כל מה שהיה מבוסס על רצון אלוהי ולכן היה בטוח עבר לשלב השני. בשלב ההוא הדברים שיכולים להיות נצפים בחיים הפיזיים, יהיו הם אנשים, יהיו הם עיטורי הדרגות של האנשים, יהיו הם המעשים של שלטון או ניהול אנשים, כל אלו היו סמלים, סימנים. הואיל ובמשך השלב הראשון של אימפריאליזם כאן בעולם הפיזי הרוח נחשבה כנוכחת באופן ישיר, במשך השלב השני כל דבר פיזי נחשב כהשתקפות, כבבואה, כסמל למה שאינו נוכח באופן מעשי בעולם הפיזי, אלא רק מומחש על-ידי האנשים והמעשים בעולם הפיזי.

זמנים כאלה, בעת שהופיע השלב השני, היו כאשר עלה לראשונה על דעתם של אנשים שאפשר לדון בעניינים ציבוריים. מה שאנו מכנים כיום זכויות, כמעט שלא היה קיים במשך השלב הראשון. והמוסד הפוליטי היחיד הראוי לציון היה התופעה של עוצמה אלוהית שמומשה על-ידי אנשים פיזיים. בעניינים החברתיים היה הרצון הממשי של אדם פיזי. לנסות לשפוט אם הרצון הזה היה מוצדק או לא אינו משמעותי. הוא פשוט היה שם. היה צריך לקיים אותו. לדון אם האלוהות בדמות אדם צריכה או לא צריכה לעשות דבר זה או אחר היה חסר משמעות. למעשה זה לא נעשה במשך אותם הזמנים כאשר התנאים שתיארתי התקיימו באמת. אבל אם מישהו רק ראה דמות של עולם הרוח במוסדות הפיזיים, אם מישהו דיבר על מה שסנט. אוגוסטין כינה ה"עיר של האל" – משמע, המדינה שקיימת כאן על האדמה, אבל היא מהווה השתקפות ממשית של עובדות וישויות שמיימיות, אז יכול היה אדם להחזיק בדעה שמה שהאישיות שהיא דמות אלוהית עושה נכון, שהיא דמות אמיתית: מישהו אחר יכול היה להתנגד ולהגיד שזאת לא דמות אמיתית. כך זה היה כאשר נוצרה האפשרות לדיון. האדם בן ימינו, מאחר והוא רגיל לבקר כל דבר, לדון בכל דבר, חושב שביקורת ודיון היו נוכחים תמיד בהיסטוריה האנושית. זאת לא האמת. דיון וביקורת הם מאפיינים של השלב השני, שתיארתי לכם. כך החלה האפשרות לשיפוט עצמאי, כלומר, הוספת ביסוס לנושא. בצורות הקדומות ביותר של ביטוי אנושי השיפוט האישי הזה כלל לא היה נוכח ביחס לעניינים ציבוריים. במשך השלב השני מה שאנו מכנים כיום פרלמנט לדוגמה, היה בהכנה; כי לפרלמנט יש משמעות רק כאשר אפשר לדון בעניינים ציבוריים. לכן, אפילו הצורה הפרימיטיבית ביותר של דין ודברים ציבורי היתה מאפיין של השלב השני.

כיום אנחנו חיים בשלב השלישי, עד כמה שהצורה האופיינית של הארצות המערביות מתפשטת פחות או יותר ברחבי העולם. זהו השלב של האמירות השטחיות. השלב הזה של האמירות השטחיות, כפי שאפיינתי אותו לכם אתמול, הוא זה שבו המהות האמיתית גם כן נעלמה מהדיון הציבורי ולכן כולם יכולים להיות צודקים, או לפחות לחשוב שהם צודקים, כאשר לא ניתן להוכיח שהם טועים, כי ביסודו של דבר בעולם האמירות השטחיות כל דבר יכול לקבל אישור. כך, שלבים מוקדמים נשארים תמיד בתוך השלבים הבאים. לכן הדחף הפנימי לאימפריאליזם קיים. אנשים מסתכלים על דברים באופן שטחי מאד. כאשר הקייזר הגרמני הקודם כתב בספר שנפתח במילים: "רצון המלך הוא חוק נשגב" – איזו משמעות היתה לזה? משמעות הדבר היתה שהוא ביטא את עצמו בעידן האמירות השטחיות באופן שהיה בעל משמעות רק לשלב הראשון. בשלב הראשון זה היה באמת המצב שרצון השליט היה החוק העליון. המושג של זכויות, שכולל גם את הזכות לחופש הדיבור, ומערב עורכי דין ובתי משפט, הוא מאפיין מהותי של השלב השני, ויכול להיות מובן באמת מנקודת המבט של השלב השני. כל מי שבחן את כמויות הדיונים אודות המקורות והאופי של זכויות יכול היה להבחין שיש משהו המבליח דרך החומרי, זורח, כך שכאשר רק הסימנים החיצוניים, ההיבטים החוקיים ומילים מופיעים, יכול האדם להתווכח ולדון מה הן זכויות והשיטה החוקית בדיון הציבורי.

בעידן האמירות השטחיות ההבנה של מה שנחוץ לזכויות בחברה אבדה לחלוטין: שהממלכה הרוחית קורנת לתוך המלכות הפיזית. ואז מגיעים להגדרות כאלה כמו שתיארתי אתמול באמצעות הדוגמה של וודרו וילסון. אקריא לכם כעת הגדרה של החוק שוודרו וילסון נתן כך שתוכלו לראות איך ההגדרה הזאת מורכבת מאמירות שטחיות בלבד. הוא אמר: "החוק הוא הרצון של המדינה ביחס לאותם האזרחים המחויבים על-ידו." כך שהמדינה מגלה רצון! ניתן לדמיין שמישהו המקובע כל כך חזק באידיאליזם מופשט, שלא לציין מטריאליזם – שהם באופן מעשי אותו הדבר – יכול לטעון שלמדינה אמור להיות רצון. הוא יאבד כל תחושה של מציאות אפילו עד כדי הגיית רעיון כזה לא כל שכן כתיבתו. אבל זה כתוב בספר שסיפרתי לכם עליו אתמול – הקודקס של האמירות השטחיות: המדינה, מרכיבים של פוליטיקה היסטורית ומעשית.

ישנם בזה דברים מעניינים אחרים. רק בסוגריים ברצוני להסב את תשומת לבכם למה שוילסון אומר בספר הזה על האימפריה הגרמנית לאחר שהוא מתאר איך הצליחו לבסוף המאמצים לייסדה בשנים 1870/71. הוא מתאר זאת במשפטים הבאים: "הדחיפה הסופית להשגת איחוד לאומי שלם ניתנה על-ידי המלחמה הגרמנית-צרפתית של 1870/71. ההצלחה המבריקה של פרוסיה במאבק, בלחימתה לצד הפטריוטיזם הגרמני נגד עזות המצח הצרפתית, גרמה לאיפוק הקר של המדינות המרכזיות כלפי השכנה רבת העוצמה שלהן בצפון להסתיים; הן התאחדו עם שאר גרמניה והאימפריה הגרמנית נוסדה בארמון המלכותי בורסאי בתאריך 18 בינואר 1871." אותו אדם שכתב זאת התאחד זמן קצר לאחר מכן בורסאי עם אלו שעזות המצח שלהם היוותה את הסיבה להקמת האימפריה הגרמנית. עיקר דעת הקהל כיום נובעת מהעובדה שאנשים שטחיים באופן כל כך נורא ואיום ואינם שמים לב לעובדות. אם אתם מחליטים להחליט בהתאם למידע אובייקטיבי, אזי דברים נראים אחרת לגמרי ממה שמוצג בציבור ומתקבל על-ידי המוני אלפים של אנשים. זה לא היה פוגע כלל בעת שוודרו וילסון הגיע לפריז בכבוד והדר, מהולל מכל הצדדים, אם ההערות האלה היו מיוחסות לו. זה מה שחובה להיאבק עליו, לקחת את העובדות בחשבון, כלומר גם האמת.

לכן השלב השני של האימפריאליזם הוא כאשר מתעורר דיון, אשר עושה את המושג זכויות אזרחיות לאפשרי. השלב השלישי הוא כאשר חיים כלכליים הם ממשות חיונית. ואתמול הראינו כיצד הדור [הנוכחי] הזה של קלישאות הכרחי באופן מוחלט במהלך האבולוציה ההיסטורית כדי שהשטחיות, שהיא ריקה, תוכל לפקוח את עיני האנשים לעובדה שהמציאות היחידה היא חיים כלכליים וכיצד זה הכרחי כל כך להפיץ רוחיות, הרוחיות החדשה בעולם.

לאנשים יש מושג קלוש אודות החיים הרוחיים החדשים האלה. ולכן ניתן להבין שהם עמוסים באי-ההבנות הטיפשיות ביותר. כי הרוחיות החדשה הזאת חייבת לחדור לתוך מעמקי החיים האנושיים. ואף-על-פי שאותן אחוות סודיות, שאודותיהן דיברתי אתמול, משמרות באופן מסורתי את הצורות הישנות, הסיסמה "אחים", במשמעות של מניעת השפעת מעמדו החברתי או דתי של האינדיבידואל בלשכות, במובן מסוים מכינה לכך בדרך הנכונה.

אנו אומרים היום – אנא שימו את לבכם באופן מיוחד לכך, הבה וניקח משהו בנאלי לגמרי, מקובל מאד: "העץ ירוק". זהו אופן דיבור המקובל בשלב השני של ההתפתחות האנושית. ייתכן שתבינו אותי יותר טוב אם תדמו בנפשכם שאנו מנסים לצייר את הדעה – ש"העץ ירוק". אינכם יכולים לצייר זאת! יהיה שטח לבן כלשהו ויתווסף ירוק, אבל לא נוסף דבר אודות העץ. וכאשר משהו של העץ נצבע שאינו ירוק כלל כל מה שאתם עושים זה לשבש את התוצאה אפילו יותר. אם אתם מנסים לצייר "העץ ירוק", אתם מציירים משהו מת. הדרך שבה אנו משלבים נושא ונשוא בדיבורנו שימושית רק להסתכלותנו אודות המת, של מה שחסר-חיים בעולם. כמו שעדיין איננו יודעים איך כל דבר בעולם הוא חי, וכיצד לבטא את עצמנו אודות מה שחי, אנחנו מעצבים שיפוטים כגון "העץ ירוק", המניחים מראש שקיימים יחסים בין משהו לצבע הירוק, כאשר הצבע הירוק בעצמו הוא המרכיב היוצר, הכוח הפועל וחי. ההתמרה של חשיבה אנושית ורגש תהיה חייבת לקרות בתוך חיי הנפש העמוקים ביותר. זה יארך זמן רב להשיג, אבל כאשר זה יתרחש הדבר ישפיע על התנאים החברתיים וכיצד אנשים מתייחסים זה לזה.

היום אנחנו רק בהתחלה של כל זה. אבל יש לדעת אילו נתיבים מובילים לאור. כבר אמרתי שיש משמעות רבה כאשר אנשים מתכנסים ביחד והאמונות הפרטיות של כל אחד מהם אינן משחקות תפקיד. וקחו את זה בחשבון מנקודת מבט זאת – חישבו על כך באמת – הדרך שבה אנתרופוסופיה מתוארת. היא אינה מתוארת באמצעות הגדרות או שיפוטים רגילים. אנחנו מנסים ליצור דימויים, להציג דברים מצדדים מגוונים ביותר, וזה חסר משמעות לנסות לסכם סופית משהו שכוונתו מדעית-רוחית באמצעות דעה סתמית של כן או לא. אנשים כיום תמיד רוצים לעשות זאת, אך זה בלתי אפשרי.

זה קורה לעתים קרובות יותר ויותר – כי אנחנו צומחים החוצה מהשלב השני ולתוך השלישי – שמישהו שואל: מה מועיל לי כדי להתמודד עם קושי זה או אחר בחיים? ניתנת עצה. אהה! האדם בעל העניין אומר, במצב הזה או ההוא בחיים אדם חייב לעשות זה או זה. הם מכלילים. אבל יש לזה רק משמעות מוגבלת, כי לשיפוטים הניתנים מעולם הרוח יש תמיד רק משמעות אינדיבידואלית, הם ניתנים ליישום רק במקרה אחד. דרך זאת של הכללה, שהתרגלנו אליה בשלב השני, חייבת שלא להימשך לתוך השלב השלישי. לאנשים כיום יש נטייה חזקה להעביר דברים מהעבר אל העתיד. אפשר להימנע מהדברים המשחיתים את הנפש על-ידי ראיה בהירה של מה שקורה.

אתמול הצבעתי בפניכם על כך שבהיבטים רבים הכנסייה הקתולית נוטה אחורה אל השלב הראשון. היא מכילה משהו כמו העמדת פנים או צל של השלב הראשון באבולוציה האנושית, שלעתים מתגבש לסוג של אימפריאליזם, כמו לדוגמה במאה האחת עשרה כאשר הנזירים של קלוני^[1] משלו על אירופה יותר מאשר נחשב. האפיפיור האימפריאליסטי רב העוצמה גרגוריוס השביעי צמח משורותיהם. לכן שיטת האמונה הרומית-קתולית מאפשרת לכומר לחוש יותר גדול מכריסטוס, כי הוא יכול לאלצו להיות נוכח על המזבח. זה מראה בבהירות שמוסד הכנסייה הקתולית הוא שריד, דמות-צל של מה שהיה קיים באימפריאליזם הראשון.

אתם יודעים שהתקיימה איבה גדולה בין הכנסייה הקתולית והאחוות הסודיות שהשתמשו בבניה חופשית במערב – לפחות בצורה מסוימת של בניה חופשית – ככלי שלהן. ירחיק לכת יותר מידי בהרצאה זו לתאר באופן מפורט איך האיבה הזאת צמחה בהדרגה במשך הזמן. אבל דבר אחד יכול להיאמר, כיצד באחוות הסודיות האלו הדעה המוצקה היא שהכנסייה הקתולית היא שריד של השלב הראשון של האימפריאליזם. האימפריה הרומית הקדושה השתמשה במסגרת הזאת להכתרת קארל הגדול והקיסרים שנשאו את הכינוי אוטו על-ידי האפיפיור, וכך השתמשה באימפריאליזם של הנפש כאמצעי ארצי של משיחה בשמן. הם לקחו מה שנותר מזמנים יותר קדומים ויצקו זאת לחדשים. כך נוצק האימפריאליזם של השלב השני לתוך התבנית של האימפריאליזם הראשון.

כעת כבר הגענו לשלב השלישי, המראה את עצמו כאימפריאליזם הכלכלי, בעיקר במערב. האימפריאליזם הכלכלי הזה קשור לרקע תרבות האחוות הסודיות, המולעטות בסמלים ריקים. אבל כאשר זה נהיה ברור שההרכב החברתי של הכנסייה הוא צללית של מה שהיה קיים אי פעם ואין לו יותר משמעות, זה עדיין לא מובן שבשלב השני המדינאים של המערב עדיין נתונים תחת אשליה גדולה מאד. וודרו וילסון אינו מדבר יותר על רצונה של הכנסייה, אבל הוא מדבר על הרצון של המדינה כמובן מאליו.

אבל למדינה יוחסה חשיבות רק בשלב השני של ההתפתחות האנושית. בעוד שבמשך השלב הקדום ביותר, בשלב הראשון הכנסייה היתה כל-יכולה, בשלב השני המדינה מכילה כל דבר שהיה מיוחס לכנסייה בשלב הראשון. לכן האימפריאליזם הכלכלי של בריטניה הגדולה ואפילו מידה מסוימת של חירות נוצקו לתוך המדינה. ואלו המתחנכים בבריטניה הגדולה רואים במדינה משהו שיכול להיות בעל רצון משל עצמו.

אבל אנו חייבים להבין שמושג זה של מדינה חייב לעבור באותו הנתיב שמושג הכנסייה עבר. זה חייב להיות מובן: אם אנחנו משמרים את המושג הזה של המדינה עבור כל האורגניזם החברתי, מוסד זכויות בלבד, וכופים כל דבר אחר לתוך מוסד הזכויות הזה, אנו מטילים צל בדיוק כמו שהכנסייה הטילה צל – מוכר ככזה על-ידי האחוות הסודיות. אבל המודעות לכך מועטה ביותר. חישבו על כל העניינים הציבוריים שאנשים מתלהבים מהם הנדחקים לתוך המושג של מדינה פוליטית. ישנם לאומנים, שוביניסטים וכן הלאה; כל דבר אנו מכנים אומה, שוביניזם לאומי, הכל כלול בתבנית המדינה, נוספת לאומנות ומתפרש המושג "מדינת-לאום". או שיכולה להיות לנו דעה מסוימת אודות, נאמר סוציאליזם, אפילו סוציאליזם קיצוני: המסגרת של המדינה נמצאת בשימוש. במקום לאומנות, נכלל הסוציאליזם. אבל אז אין לנו מבנה-רעיוני; זה יכול להיות רק תמונת-צל, כפי שנהיה מבנה הכנסייה.

בחוגים פרוטסטנטיים מסוימים עלה הרעיון שהכנסייה היא רק מוסד חיצוני הגלוי לעין, שגרעין הדת חייב ללבלב בלבבות בני האדם. אבל הדרגה הזאת של התפתחות אנושית טרם הגיעה בהיבט של מדינה פוליטית, אחרת לא היינו מנסים לסחוט כל מיני סוגים של לאומנות לתוך הגבולות הפוליטיים הקיימים כתוצאה מהמלחמה [מלחמת העולם הראשונה – המתרגם לאנגלית]. כל זה מהווה התעלמות מכך שיש לקחת בחשבון רק דבר אחד – מהעובדה שמה שקורה בהתפתחות ההיסטורית של האנושות הוא חיים ולא מכניזם. ומה שמאפיין את החיים זה שהם באים והולכים. אך הגישה האימפריאליסטית שונה. לפי הגישה הזאת לא חושבים על העתיד. זהו חלק של הגישה הנוכחית לעניינים הציבוריים, שלאנשים אין מחשבות חיות, רק מתות. הם חושבים: היום ייסדנו משהו, זה טוב, לכן זה חייב להישאר לנצח. התנועה הפמיניסטית חושבת כך, וכן הסוציאליסטים והלאומנים. ייסדנו משהו, זה מתחיל איתנו, הכל המתין לנו עד שנהיה פיקחים מספיק. וכעת גילינו את הדבר הפיקחי ביותר שקיים והוא ימשיך להתקיים לנצח. זה כאילו גידלתי ילד עד שהוא בן 18 ואני אומר: גידלתי אותו כראוי, והוא יישאר כפי שהוא. אבל הוא יזדקן, והוא גם ימות, כמו שקורה לכל דבר במהלך האבולוציה האנושית.

כעת מגיע מה שציינתי קודם אודות מה שחייב ללוות את העיקרון של שוויון נפש לאמונה הדתית והאחווה. מה שחייב להתלוות אליהם זה המודעות שחיים עלי אדמות כוללים מוות ושאנחנו מודעים לכך שגם המוסדות שאנחנו יוצרים חייבים בהכרח להפסיק להתקיים, כי עיקרון המוות כבר שוכן בהם ולכן אין להם רצון להתקיים לנצח, לא נחשבים כקבועים.

כמובן שזה בלתי אפשרי תחת השפעת החשיבה של השלב השני. אבל אם רגש הבושה שעליו דיברתי אתמול מתעורר, כאשר אנו מבינים שאנו חיים בממלכה של אמירות שטחיות שתחתן מבליח רק אימפריאליזם כלכלי – אז נקרא לרוח, בלתי נראית אבל ממשית. אנו נבקש ידע של הרוח, כזה שמדבר על ממלכה בלתי נראית, שאיננה מן-העולם הזה אשר בה אימפולס כריסטוס יכול באופן ממשי להשיג אחיזה.

זה יכול לקרות רק כאשר הסדר החברתי הוא משולש, תלת-איברי: הכלכלה מתנהלת בעצמה, המדינה הפוליטית אינה אבסולוטית יותר, ישות כוללת כל, אלא מתייחסת באופן ייחודי לזכויות בלבד, החיים הרוחיים/תרבותיים חופשיים באמת, כלומר שבמציאות יכול כאן להתארגן מגזר רוחי חופשי. חיי הרוח של האנושות יכולים להיות חופשיים אם הם תלויים רק בעצמם וכאשר כל המוסדות האחראים לטיפוח הרוח, משמע, חיי תרבות, תלויים אך ורק בעצמם.

מה יש לנו אז, כאשר יש לנו את האורגניזם התלת-איברי הזה, האורגניזם החברתי? יש לנו את הכלכלה שבה האדמה הפיזית החיה היא השולטת. במגזר הזה הכוחות הכלכליים של הכלכלה עצמם הם הפעילים. אני מטיל ספק שמישהו יחשוב שאם הכלכלה מאורגנת כפי שמתואר בספרי "לקראת התחדשות חברתית – בעיות יסוד של השאלה החברתית"^[2] סוג כלשהו של כוחות על-חושיים יהיה נוכח. כאשר אנו אוכלים, כאשר אנו מכינים את מזוננו, כאשר אנו מיצרים את בגדינו, כל זה ממשות. אסתטיקה יכולה להיות נוכחת באופן סמלי, אבל הבגדים המעשיים הם המציאות.

כאשר אנו מסתכלים על המגזר השני של האורגניזם החברתי העתידי [מגזר הזכויות], אין לנו סמליות כמו בשלב השני, היכן שהמדינה הפוליטית כללה הכול בשלמות, אלא יש לנו את מה שתקף עבור אדם אחד גם בתוקף עבור אחרים.

והמגזר השלישי לא יהיה לא סמל ולא קלישאה, אלא ממשות רוחית/תרבותית. הרוח תהיה בעלת האפשרות לחיות באמת בתוך האנושות.

הסדר החברתי הפנימי יכול להיבנות רק באמצעות מעבר לכנות פנימית. בעידן האמירות השטחיות זה יהיה בכל זאת קשה במיוחד. כי במשך עידן האמירות השטחיות אנשים רוכשים פיקחות מתוחכמת מסוימת, אשר אינה יותר מאשר משחק במילים של מושגים ישנים. התבוננו לרגע בדוגמה אופיינית. לפתע מהאימפריאליזם של אמירות שטחיות מגיע הרעיון שזה יכול להיות טוב אם למלכה של אנגליה יש גם את התואר "קיסרית הודו". אפשר להמציא את הסיבות היפות ביותר לכך, אבל אם זה לא קרה, דבר לא ישתנה. קיסר אוסטריה, המשתייך כעת למלוכה המודחת, לפני שגורש נשא בין שאר תאריו תואר אחד מיוחד במינו: פראנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, המלך האפוסטולי של הונגריה, מלך בוהמיה, דלמטיה, קרואטיה, סלובניה, גליציה, לודומריה, אילוויה, וכן הלאה. בין כל אלה היה גם התואר "מלך ירושלים"! הקיסר האוסטרי נשא גם, עד שלא היה יותר קיסר, את התואר "מלך ירושלים"! זה בא ממסעי הצלב. בלתי אפשרי לתת דוגמה יותר טובה לחוסר משמעות מכך. וחוסר משמעות כזה ממלא תפקיד הרבה יותר חשוב ממה שאתם יכולים לדמיין. השאלה היא האם אנחנו יכולים להתעלות להכרת האמירות השטחיות של ההווה. זה נהיה קשה כי אלו החיים באמירות שטחיות הם הדוברים של המושגים הישנים המסתחררים במוחותיהם ומחקים מחשבות. אבל אפשר להשיג שוב חשיבה אמיתית כאשר חיי הנפש הפנימיים מתמלאים בתוכן ממשי שיכול להגיע רק מידע של עולם הרוח, של חיים רוחיים. האדם יכול להיעשות לאדם שלם רק כאשר הוא ישתחרר על ידי הרוח, לאחר מחנק האמירות השטחיות.

מה שתיארתי אתמול כרגש של בושה יחולל שאיפה לרוחי. והתפשטות הרוח תהיה אפשרית רק אם המגזר הרוחי/תרבותי יהיה רשאי להתפתח באופן עצמאי. אחרת נצטרך תמיד לנצל פרצות, כפי שהיה המקרה של בית ספר ולדורף כי בחוק החינוך של פרובינציית וורטמברג היתה פירצה כזאת שנתנה אפשרות להקים בית ספר ולדורף לפי חוקים רוחיים בלבד, לפי עקרונות רוחיים, משהו שבאופן מעשי לא היה אפשרי בכל מקום אחר על פני האדמה. אבל אפשר רק לארגן את הדברים המתייחסים לחיי הרוח מהרוח עצמה אם שני המגזרים האחרים לא מפריעים, אם כל דבר נלקח באופן ישיר מהמגזר הרוחי עצמו.

בהווה המגמה היא הפוכה. אבל הנטייה הזאת אינה מתחשבת עם העובדה שעם כל דור מופיעים חיים רוחיים/תרבותיים חדשים על האדמה. אין זה משנה אם דיקטטורה או רפובליקה מוקמת, אם זה לא מובן שכל דבר שמופיע כפוף לחיים וחייב להשתנות בהתמדה, חייב לעבור דרך מוות ולהיווצר מחדש, לעבור דרך מטמורפוזות, אז כל מה שיושג הוא שכל דור חדש יהיה מהפכני. כי רק מה שנחשב טוב להווה יוקם. מחשבה בסיסית לאזורים המערביים השקועים כל כך בבוץ האמירות השטחיות, חייבת להיות ראיית האורגניזם החברתי כמשהו חי. וזה נראה כמשהו חי רק כאשר הוא נשקל בטבעו התלת-איברי. בדיוק לאלו שעמדתם הכלכלית החיובית מאפשרת להם להפיץ אימפריאליזם [כלכלי] למעשה, על-פני כל העולם יש את האחריות האיומה להכיר בכך שטיפוח חיי רוח אמיתיים חייב להימזג לתוך האימפריאליזם הזה. אירוני הדבר שאימפריה כלכלית המתפשטת על-פני העולם כולו נוסדה על האיים הבריטיים וכאשר הם חיפשו רוחיות מיסטית, הם פנו לאלו שנכבשו כלכלית ונוצלו על-ידם [הודו – המתר' לאנגלית]. המחויבות קיימת לאפשר למהות הרוחיות העצמית לזרום לתוך האורגניזם החברתי.

זאת היא המודעות שידידינו הבריטים צריכים לקחת עמם, שכעת, ברגע ההיסטורי הכלל עולמי החשוב הזה, בכל המוסדות הכלכליים בעולם היכן שמדוברת אנגלית, קיימת האחריות להחדיר רוחיות אמיתית לתוך האימפריה הכלכלית החיצונית. זהו מצב של זה או זה. או שמאמצים נותרים מכוונים אך ורק כלפי הכלכלה – שבמקרה הזה נפילת הציביליזציה הארצית היא תוצאה בלתי נמנעת – או שרוח תימזג לתוך האימפריה הכלכלית הזאת, כך שבמקרה הזה יושג מה שנועד להיות לאבולוציה הארצית. ברצוני להגיד: בכל בוקר עלינו להעלות זאת בדעתנו ברצינות רבה וכל הפעילויות צריכות להיות מאורגנות בהתאם לדחף הזה. הפעמון מצלצל בדחיפות עליונה בהווה – בדחיפות איומה. במובן מסוים הגענו לפסגת האמירות השטחיות. בעידן שבו כל תוכן נסחט החוצה מהאמירות השטחיות, תוכן שהגיע לאנושות בעבר אבל כבר אין לו משמעות כלשהי, אנחנו חייבים לספוג תוכן מהותי אמיתי לתוך החיים הפסיכולוגיים והחברתיים. אנחנו חייבים להיות ברורים ביחס לעובדה שהמצב של זה או זה יוחלט על-ידי כל אינדיבידואל לעצמו או לעצמה וכל אחד חייב לקחת חלק בהחלטה עם כוחות הנפש הפנימיים ביותר שלו. אם לא כן הוא איננו משתתף בענייני האנושות.

אבל המשיכה לאשליה – חזקה במיוחד בעידן השטחיות. אנחנו רוצים לטאטא הלאה את רצינות החיים. אנו נמנעים מלהביט באמת הטבועה באבולוציה שלנו. איך היו יכולים אנשים להרשות לעצמם להיות מרומים על-ידי רעיונות וילסוניים אם היתה להם באמת שאיפה עזה לבהירות אמיתית? זה חייב לבוא. ההשתוקקות לאמת חייבת לצמוח באנושות. מעל לכל, השאיפה לשחרור החיים הרוחיים/תרבותיים חייבת לגדול ביחד עם הידע שאף אחד אינו רשאי לכנות את עצמו נוצרי אם לא הבין את האמירה: "מלכותי היא לא מהעולם הזה."^[3]

משמעות הדבר היא שמלכותו של כריסטוס חייבת להיעשות מלכות בלתי נראית, אימפריה סמויה באמת, אימפריה שאודותיה מדברים כמו על דברים נסתרים. רק כאשר מדע הרוח צובר חשיבות אנשים ידברו על האימפריה הזאת. לא כנסייה כלשהי, לא מדינה כזאת או אחרת, לא אימפריה כלכלית מסוימת יכולה לברוא את האימפריה הזאת. רק רצונו של האינדיבידואל החי בחיים רוחיים/תרבותיים חופשיים יכול ליצור את האימפריה הזאת.

קשה להאמין שבארצות שבהן האנשים מדוכאים יכול להתבצע משהו כדי לשחרר את חיי הרוח. לכן זה צריך להיעשות באותן הארצות שבהן האנשים אינם מדוכאים פוליטית, כלכלית, וכמובן, לא מדוכאים רוחית. יתר על כן חייב להיות מובן שטרם הגענו ליום שבו נאמר: עד עתה הדברים נעו במדרון, הם יעלו שוב! לא, אם אנשים לא פועלים למען המטרה הזאת מתוך הרוח, הדברים לא ינועו במעלה שוב, אלא ימשיכו לרדת. האנושות אינה חיה היום ממה שהיא יצרה – כי יש צורך לייצר שוב דחף רוחי – האנושות חיה היום ממאגרים, ממאגרים ישנים, והם ינוצלו עד תום. יהיה זה ילדותי ונאיבי לחשוב שהנקודה הנמוכה ביותר מושגת יום אחד ודברים ישתפרו, גם אם לא נפעל בכל נפשנו ומאודנו. זה לא כך. והייתי רוצה לראות שהמילים שנאמרו כאן מציתות אש בלבבותיהם של אלו המשתייכים לתנועה האנתרופוסופית. אני מקווה שרוח הרפאים הרודפת את אלה המוצאים את דרכם לתנועה האנתרופוסופית הזאת תוכנע על-ידי הרוח כפי שהיא מוסברת כאן. ונכון בהחלט שמישהו שמוצא את דרכו לתנועה כזאת לעיתים קרובות מחפש משהו לעצמו, לנפשו. בוודאי שהוא יכול שיהיה לו זאת, אבל רק כדי לעמוד עם נפשו לשירות הכול. הוא צריך להתקדם, בוודאות, עבור עצמו, אבל רק כך האנושות תוכל להתקדם באמצעותו. אינני יכול להגיד זאת לעיתים קרובות מספיק. זה צריך להתווסף לאותם הדברים שאמרתי שיש צורך לחשוב עליהם בכל בוקר.

אם היינו מתייחסים בכובד ראש לדחף הפנימי של התנועה הזאת, היינו נמצאים כבר הרחק קדימה. אבל ייתכן שמה שנעשה במעגלים שלנו לא מסייע להתקדמות כלפי העתיד, אלא שלעתים קרובות הוא מכשול. עלינו לשאול את עצמנו מדוע זה כך. זה חשוב מאד. ומעל הכל אל לנו לחשוב שהכוחות הערמומיים של ההתנגדות אינם פועלים מכל העברים נגד מה שחותר לטובת רווחת האנושות.

כבר הצבעתי בפניכם על מה שנעשה בעולם כהתנגדות לתנועתנו, איזו איבה מופעלת נגדנו. אני חש את עצמי חייב להביא את הדברים האלה לידיעתכם, כך שלעולם לא תאמרו לעצמכם: כבר הוכחנו דבר זה או אחר כשגוי. לא הוכחנו טעות כלשהי, כי המתנגדים האלה אינם מעוניינים באמת. הם מעדיפים להתעלם ככל האפשר מהעובדות ופשוט מכוונים האשמות והשמצות מכל הכיוונים.

ברצוני להקריא לכם קטע של מכתב שהגיע לאחרונה מאוסלו. "אחד מידידינו האנתרופוסופים עובד במה שמכונה המכללה העממית באוסלו ביחד עם מישהו בשם שירמר. מר שירמר הזה הוא במובן מסוים מורה מקצועי, אבל גם גזען פנאטי ואנטישמי מושבע. במפגש עממי היכן ששלושה מאיתנו העברנו הרצאה אודות חברה תלת-איברית, הוא דיבר נגדנו, או ליתר דיוק נגד ספרו של ד"ר שטיינר לקראת התחדשות חברתית, למרות שבלי הצלחה רבה. לבחור יש השפעה מסוימת בחוגי המורים והוא פועל בדרכו במובן של תלת-איבריות חברתית בבית הספר ככול שהוא בעד חירות, אבל מצד שני הוא פועל נגד תלת-איבריות חברתית וד"ר שטיינר מהסיבה הפשוטה שהוא חושד שד"ר שטיינר יהודי. ייתכן שזה אינו כה גרוע. אנחנו חייבים לצפות ולהתגבר על התנגדות יותר רצינית. אבל כעת הוא קיבל אישור לחשדותיו. הוא פנה ל"סמכות", כלומר לעורך של הירחון הפוליטי-אנתרופולוגי, ברלין-שטגליץ (Berlin-Steglitz). הירחון הזה שעל טהרת האנטישמיות כתב לו שד"ר שטיינר הוא יהודי לפני ולפנים. הוא קשור לציונים. והעורך הוסיף שהם, האנטישמים, שמו עין עליו [ד"ר שטיינר] מזה זמן רב. מר שירמר אומר גם שאפליה של יהודים מתחילה כעת בגרמניה, ושצריכים פשוט לירות ולחסל את היהודים שברשימה השחורה של האנטישמים, או, כפי שהם אומרים, להפוך אותם לבלתי מסוכנים, וכן הלאה.

רואים אתם, אין לזה קשר כלשהו עם אנטישמיות כשלעצמה, זה רק למראית עין. הם בוחרים סיסמאות במצבים האלה, שבאמצעותן הם מנסים להשיג הרבה ככל שניתן עם אנשים המקשיבים לסיסמאות. אבל דברים כאלה מצביעים בבירור על מה שרוב האנשים אינם רוצים לראות, מה שהם רוצים להתעלם ממנו יותר ויותר. זה יותר ויותר רציני כיום מאשר אתם חושבים, ועלינו לא להתעלם מחומרת הזמנים, אלא להבין שאנחנו רק בהתחלה של הדברים האלה המתנגדים לכל דבר המכוון להתקדמות האנושית. ושלעולם לא, בלי להתעלם מהאחריות שלנו, נסיט את תשומת ליבנו ממה שהוא רשע קיצוני בתוך האנושות, ממה שבא לידי ביטוי כרשע קיצוני בתוך האנושות. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות היום הוא מתן תשומת לב לסיסמאות ריקות ואמירות שטחיות, ואמונה שלמושגים שפג תוקפם יש שורש במציאות האנושית היום – אם איננו מתחילים מציאות חדשה מהמקורות של הרוח בעצמה.

זה, ידידיי היקרים, היה מה שרציתי לספר לכם היום, ראשית כל לכולכם, אבל במיוחד לאלו שביקורם גרם לנו לעונג רב – במיוחד לידידינו האנגלים, כך שכאשר הם חוזרים לארצם, להיכן שזה יהיה כל כך חשוב, יהיה להם משהו לבסס עליו את פעילויותיהם. תיווכחו שלא דיברתי לטובת או נגד מישהו, לא החנפתי לאף אחד. אני רק מדבר כאן כדי להגיד את האמת. הכרתי תיאוסופים שכאשר הם מדברים לחברים בני אומה זרה הם מתחילים לדבר אודות הכבוד להיות מסוגלים להפיץ את התורה אודות החיים הרוחיים באומה שצברה כל כך הרבה תהילה. דברים כאלה אינם יכולים להיאמר לכם כאן. אבל אני מאמין שבאתם לכאן כדי לשמוע את האמת ואני חושב שנתתי לכם שירות בדרך הטובה ביותר בניסיון להגיד לכם את האמת הברורה. למדתם במהלך מסעכם שאמירת האמת כיום איננה דבר נוח, כי האמת קוראת להתנגדות כעת יותר מבעבר. אל תפחדו מהתנגדות, כי הם אותו הדבר: לרכוש אויבים ולהגיד את האמת. ואנחנו נבין זה את זה היטב, כאשר ההבנה ההדדית שלנו מבוססת על השאיפה לשמוע אמת גלויה.

לפני צאתי לגרמניה, זה מה שהיה ברצוני להגיד היום, ובמיוחד לידידינו האנגלים.

——————————————————————————

1. Cluny Abbey: מנזר בנדיקטיני בצרפת שהיתה לו השפעה רבה בייצוב אירופה במאות האחת עשרה והשתים עשרה. ↑
2. GA 23 : Towards Social Renewal – Basic Issues of the Social Questionיצא בעברית בהוצאת מיכאל בשם: עיקרי הבעיה החברתית ופיתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי – ראו כאן↑
3. הבשורה הקדושה על-פי יוחנן – פרק י"ח, פסוק 36 : ויען ישוע ויאמר מלכותי איננה מן-העולם הזה לו-היתה מלכותי מן-העולם הזה כי אז נלחמו לי משרתי לבלתי המסר ביד היהודים אבל עתה מלכותי איננה מפה. ↑