מאת רודולף שטיינר

שלוש הרצאות שניתנו בדורנאך 1920 GA196

תרגום לא מקוצר מגרמנית לאנגלית על-ידי פראנק תומאס סמית

Frank Thomas Smith

תרגום לעברית באישור המתרגם לאנגלית ועורך האתר על-ידי בן-ציון פורת ז"ל

בעזרת עציון בקר ודניאל זהבי, יוני 2011

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה על התיקונים מול הגרמנית, לחברים בענף הלל קרית טבעון

הנוסח האנגלי נמצא באתר האינטרנט:

Southern Cross Review

Review of fiction, education, science, current events,

essays, book reviews, poetry and Anthroposophy

http://southerncrossreview.org/

הרצאה שניה

ניתנה בדורנאך, שוויץ, 21 בפברואר 1920

סיפרתי לכם אודות המקורות של מה שהיום יכול להיקרא אימפריאליזם, וכבר הבחנתם ממה שאמרתי אתמול שזה מהותי לראות כיצד אירועים בני זמננו, שהיו פעם גורמים אמיתיים בחיים החברתיים, הם כעת רק שאריות מימים עברו ביחס למציאות. בימים קדומים הייתה למוסדות ולמנהגים משמעות אמיתית. במידה מסוימת הם היו ממשויות. בכל זאת המציאות תמה. לאחר מעברה דרך השלב של סמלים, היא נהפכה לבסוף לקלישאה.

באופן כללי אנו חיים בעידן של מליצות. יש צורך להבין שקלישאות זקוקות לקרקע מסוימת לצמוח ממנה, ומהצד השני הן הכנה למשהו שעתיד לבוא באבולוציה האנושית. אם הממשויות הישנות לא היו מתמירות את עצמן לקלישאות, כלומר, למשהו קיים אבל עדיין אשלייתי, אזי המציאות החדשה לא יכלה לבוא לידי קיום. החדשה לא היתה יכולה להגיע אם לדוגמה 'אל' נראה לעין היה מופיע בצורת אדם כפי שקרה בשנים האחרונות של האימפריה הרומית. כי קיסרי רומא היו, לפחות לפי יומרתם, עדיין אלים. נירון, לפחות באופן היפותטי, היה אל אמיתי בצורת אדם. במשך הזמן דברים כאלה איבדו את משמעותם. הם עברו דרך שלב של סמלים ונהיו לסתם קלישאות.

אבל ככל שדברים נעשים לקלישאות, השטח יותר מוכן למציאות חדשה – חיי רוח שאינם נובעים מעולם החושים, אלא מהעולם העל-חושי; לחיי רוח שאינם מחפשים את הישויות האלוהיות-רוחיות כדמות אדם, אלא כישויות אמיתיות, ממשיות, בקרב האנשים הנראים לעין על האדמה. ראשית חייב להגיע עידן של קלישאות אשר חייב להיות מוכר ככזה. אז ההתפתחות של חיי רוח חדשים תהיה אפשרית. כדי להבין את העולם בן ימינו בתנאים בלתי נסבלים כאלה, יש לכוון את תשומת הלב כלפי הלידה של חיי רוח חדשים, בהכרה מלאה של הטבע האשלייתי של מה שהיה לפנים מציאות באבולוציה האנושית.

טבעי הדבר שאנשים רוצים להיאחז בממשויות הישנות, אפילו כאשר הן נעשו לקלישאות; כי ההבנה שהן נהיו קלישאות גורמת לתחושת חוסר בטחון. הם מרגישים שאין יותר קרקע מוצקה מתחת לרגליהם אם דברים כאלה הפכו לקלישאות. אנשים אוהבים לרמות את עצמם, וכאשר הם מזהים את הרמאות כרמאות, הם חשים שהקרקע נסחפת מתחת לרגליהם. הם לא ירגישו יותר את עצמם נסחפים כאשר ירגישו את האיתנות של חיי הרוח החדשים. ואנחנו חיים בעידן שבו נהיה חייבים להשתתף בנפילת שלב הקלישאות ונצטרך לקחת חלק בעליית חיי הרוח [החדשים]. וזה יהיה במיוחד אפשרי אם כל העמים דוברי-האנגלית יבינו שהמסורות שהם שימרו מהעבר הרחוק ושאודותיהן הם עדיין מדברים נהיו לקלישאות, וכעת הממשות שמעבר לקלישאות האלה היא הכלכלה, כפי שהסברתי אתמול.

אבל יגיע רגע, רגע חשוב מאד. ברגע שזה מובן שאנו עוסקים בחיים כלכליים שנעשים ל"מכובדים" רק בדור השלישי או הרביעי ואם לא כן בקלישאות, כפי שגם כן הסברתי אתמול. באותו רגע נתפוס את האיוולת של בן האדם המשתתף בחיים הפיזיים לבדם כאילו שזאת היא המציאות היחידה. הידע הזה חייב להיות ידוע במיוחד לעמי המערב. רגע ההתפכחות חייב לבוא כאשר איננו יכולים יותר להגן על כל מה שקיימנו עד כה. מציאות עבורנו היא מה שאנו עושים לקיבתנו ולעיכול. כל עוד לא ראינו מבעד לקלישאות וזיהינו אותן כפי שהן, כל העת שאיננו מבינים שהכלכלה היא המציאות היחידה, לא נהיה מסוגלים להודות במה שיש צורך להודות. אם אנו מבינים כל זאת, הטבע האנושי אינו יכול שלא להגיד: כדי להיות אנושיים אנו זקוקים לממשות רוחית בנוסף למציאות הפיזית של הכלכלה.

רגע האמת חייב להאיר. האבולוציה האנושית אינה יכולה להתקדם הלאה בלי רגע האמת הזה. מאותה הסיבה שאנו מתקדמים כלפי חיי הרוח החדשים, בהווה אנו חייבים להיות שרויים בגורם הקלישאה.

לעמי המערב יש את הכישרון הגדול ביותר לאמת הזאת. כל התנאים המוקדמים להבנת אמת כזאת קיימים בעמי המערב, בשעה שלשאר העמים האירופאים יש נטייה קלושה לקבלת אמת כזאת באינטנסיביות הנחוצה. עבורם קיימים תנאים אחרים המונעים את ראיית האשליות בצורה חודרת כל כך, באופן קיצוני כל כך, כפי שהן יכולות להיראות על-ידי העמים דוברי האנגלית. אבל שוב עלינו לשמור את ההקשר ההיסטורי בדעתנו.

קחו לרגע בחשבון ששבטים מרכז אירופאים שונים ממוצא גרמאני היו מאוחדים מתקופתם של יורשי קארל הגדול כאימפריה הרומית הקדושה, כפי שכבר ציינתי. אותה אימפריה רומית קדושה היתה ביסודו של דבר רשת של סמלים טהורים – מלאה בסימנים וסמלים, שהצביעו על סוג כלשהו של ממשות. זה היה בלתי אפשרי להגיע למציאות רוחית מלאה באמצעות השימוש בסימנים וסמלים. הכנסיות מנעו זאת. כל מה שהיה לתקופת ימי הביניים להגיד אודות מציאות רוחית, ומה שליורשי הווידויים האירופאים היה להגיד אודות ממשות רוחית כזאת, היה מאופיין בחצי הבנה, בהבנה חלקית. היה לזה האופי של אור צבעוני המאיר דרך חלונות הזכוכית הצבעוניים של הכנסיות. האנשים נרתעו כאשר הם פנו לרוחי באמצעות הסמלים; הם נרתעו בפחד מהבנה ברורה ובהירה. מנגד, הם העדיפו לאפיין את הדבר כבלתי ידוע למחצה, שאינו יכול להחדר על-ידי ידע.

זה היה גם המקרה עם יחסים חברתיים. בלימוד ההיסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה – וההיסטוריה השוויצרית קשורה לזה מאד – אנו מוצאים שחוסר בהירות שב והתמשך תקופה אחר תקופה. חוסר הבהירות באורגניזם החברתי חזר על עצמו עד שלבסוף בשנת 1806 הוא נהיה מורגש – אפילו ההבסבורגים^[1] הבינו זאת אז – שלאימפריה הרומית הקדושה לא היתה יותר כל משמעות. והכישרוני במיוחד – כלומר בדרך השלילה – הקיסר פראנץ הראשון ויתר על כס המלכות הגרמני. זה איבד את הכוח להתקיים כי לא היתה יכולה להימצא משמעות כלשהי מאחורי הסמל. ועמי מרכז אירופה נותרו כששאיפותיהם מופנות לכל הכיוונים, שהכילו מעט מאוד משמעות מעשית.

כך נוסד הרייך [אימפריה] של 1870/71 עם סתירותיו הפנימיות. "אימפריה" גרמנית נוצרה, אולם היא התבססה על הנחות יסוד שקריות. התואר "קיסר" הומצא. ייתכן שבצרפת בתנאים דומים התואר "קיסר" יכול היה להיות מובן, לפחות מובן למחצה, כי נותרה ערכיות מסוימת בעם; אבל בגרמניה ניתן שֵם מההנחה שלאנשים היה כשרון למתן שמות חסרי משמעות; שמצד אחד היה קיים כשרון לטיפוח קלישאות ומהצד השני למציאות המונחת ביסודם של חיים כלכליים. אבל הכישרון הזה לא היה קיים במרכז אירופה. וכדי להבין מה קרה במרכז אירופה, היסטוריה אינה צריכה להילמד על בסיס מושגים מופשטים, אלא ממשויות! יכולנו לשאול את השאלה: מה אירע ברייך הגרמני בין 1871 עד 1914?

מה שאנשים ראו שמתרחש באופן חיצוני היה רק אשליה. מה היתה המציאות? אתם רואים, ביחד עם התרחשויות היסטוריות מופיע משהו [משרטט על הלוח באדום]; ומתחתיו מופיע משהו אחר [כחול]. כאשר הדבר הראשון נעלם כאשליה, אזי הדבר השני, המציאות, מופיע כהמשכו. אין לנתח, אלא לחפש אחר המציאות הממשית. מה שהתפתח ברייך הגרמני במהלך 1871 עד 1914 לא היה גלוי אז, משום שהרייך עצמו היה אשליה. המציאות הגיעה מאוחר יותר, זה מה שמתרחש מאז נובמבר 1918; הם אלה שנמצאים כעת בשלטון. האופי הבסיסי של תקופת וילהלם הוא גוסטאב נוסקה (שר המלחמה – Gustav Noske). האופי הבסיסי של מה שהתפתח במשך עשרות שנים נהיה גלוי לעין רק כאשר הופיעו השליטים הנוכחיים. הקיסר הגרמני לשעבר מוגדר על-ידי השליטים המהפכניים לכאורה של ההווה. מצב העניינים שהתקיים מתחת לפני השטח בעשרות השנים הקודמות, שבמהלכן טופחו אשליות, הוא מצב העניינים שקיים היום במציאות.

אתם יכולים ללמוד היסטוריה באמת כאשר אתם מחפשים אינבולוציה ואבולוציה, כך שאתם מתבוננים במה שקורה מתחת לפני השטח. מה היה הצאריזם הרוסי במאה התשע-עשרה במציאות? מה שהיה צאריזם רוסי מקודם הופיע במציאות היום: לנין וטרוצקי, בולשביזם. זאת היא המציאות הממשית של מה שהיה אז אשליה. צאריזם היה השקר שצף על פני השטח; אבל מה שצאריזם באמת טיפח הופיע בממשות האמיתית שלו לאחר שהצאריזם עצמו נסחף ונעלם. לנין לא היה אלא צאר; לאחר שהצאר הופשט ממעמדו מה שנותר היום זה המציאות: לנין או טרוצקי. ובהמשך ההקבלה הזאת, אם תפשיטו אנשים כגון קאפריבי או הוהנלוה או באתמאן הולווג, נותרים נוסקה ושיידמן.^[2] אלו הן הדמויות האמיתיות, האחרים הם סתם חזיון תעתועים.

אין זאת שאלה של הימנעות מהמחשת תופעות היסטוריות על-ידי מושגים מופשטים, אלא של הצגת ממשויות היסטוריות. בהיסטוריה ההגדרה של עובדה אחת תהיה תמיד עובדה אחרת, לא מושג מופשט. לכן זאת שאלה של לימוד מציאויות. כי אנחנו חיים בעידן שבו ממשויות חייבות להיבחן מקרוב ולהתגלות.

התופעה המיוחדת הזאת מובנת מאליה במיוחד אם אתם לומדים את החוקה, התוכן של האחוות הסודיות שהינן בעלות עוצמה רבה בארצות דוברות-האנגלית, כוח שאינו נחשד כלל על-ידי הציבור הרחב. הן אגודות המאורגנות כלפי חוץ תחת כללים סימפטיים מאד, והלכו וצברו עוצמה במשך התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.

אם תתבוננו באנגליה בשנת 1720, תמצאו מעט מאד חברים של האחוות האלה. חברים הם בדרך כלל כלים, האנשים בעלי העוצמה באמת ניצבים מאחוריהם. אבל היו מעט מאד חברים. אך אם אנו מביטים בסטטיסטיקות כיום, אנו מוצאים 488 לשכות של הבונים החופשיים בלונדון. לשכות כאלה הן כלים מצוינים בידיהן של האחוות הסודיות. בבריטניה הגדולה ישנן 1,345 לשכות, במושבות ומעבר לים 486, וכן 836 לשכות בעולם של מה שנקרא ענף הקשת המלכותי (Royal Arch Chapter), השומר בסוד אפילו את הפולחן החיצוני של הבונים החופשיים.

זהו עניין של התבוננות בתוכן המהותי של מה שלמעשה קיים בתוך הלשכות האלו, כי זה מה שמשמש ככלים על-ידי קבוצות הכוח. וחשוב גם להבחין מדוע המעגלים רבי-העוצמה האלו היו בעלי משמעות רבה כל כך אפילו עד היום. התוכן האמיתי חוזר לעבר הרחוק. אלו הממשיכים לטעון שהתוכן של הבנייה החופשית חוזר לעבר הרחוק אינם טועים בהרבה, למרות שהדברים המוצגים כדוגמאות הם לעיתים קרובות מעורפלים, ייתכן אפילו הונאה. הם מרחיקים לעבר הרחוק כל כך שאנחנו יכולים להגיד שהזמן שבו התחילו היה בעת השלב הראשון של האימפריאליזם כאשר האל הופיע עלי אדמות בדמות אדם. באותה העת הדברים המדוברים ובמיוחד הדברים הנראים כיום בלשכות היו בעלי משמעות מסוימת. ואז הם הפכו לסמלים. המשמעות חלפה מזמן. ניתן לומר שמה שקורה בלשכות כיום הוא כמעט חסר תוכן. רק הסמלים נותרו.

הסמלים המשיכו עד לשלב שהפכו לקלישאות, כך שיש לנו, במיוחד באזורים דוברי האנגלית והשטחים האחרים התלויים בהם, שתי שכבות של תסיסה תרבותית זאת לצד זאת: הקלישאות החיצוניות, האקזוטריות, של החיים הציבוריים, ובאגודות הסודיות הסמלים, הנשמרים רק כמסורת בלי ניסיון כלשהו להגיע בחזרה למשמעויותיהם המקוריות. בדרך זאת הסמלים נהיו קלישאות בצורה סמלית, או סמלים שהם גם כן קלישאות בצורה אחרת. יש לכם לכן את הקלישאות האקזוטריות החיצוניות של החיים הציבוריים, מבוטאים בשפת אנוש נורמאלית והנמצאים בשימוש רחב מאד בפרלמנטים. ובאותה העת יש לכם את השימוש בסמלים של האחוות הסודיות, שחבריהן בדרך כלל אינם מבינים אותן – קלישאות בצורת סמלים. זה חשוב שלצד הקלישאות המילוליות לגמרי יש לנו גם את הקלישאות התרבותיות הטקסיות. הקלישאות הטקסיות האלה לפחות מכילות מרכיבים רוחיים. ובאחוות הסודיות בעלות צורה טקסית אמיתית, משמעות החוזרת למנהגים המקוריים, יכול לקרות שבאמצעות הקארמה שלהם אנשים מסוימים כישרוניים במיוחד יורדים לעומקם של הסמלים. ולפעמים תרנגולת עיוורת מוצאת גרגר דגן. לפעמים אנשים כישרוניים במיוחד מגלים את המשמעות של הטקסים; ואז הם מנודים מהאחווה הסודית. ניתנת תשומת לב לכך שהם אינם יכולים יותר להוות סכנה לאחווה הסודית. משום שמה שחשוב לאחוות האלו הוא כוח, לא הבנה עמוקה. חשוב להן לשמור את הסודות בצורתם המקורית. ויש להם עוצמה מסוימת בצורה המסורתית הזאת. מדוע?

תיארתי לכם את התוכן המהותי. אבל התוכן הזה תלוי באנשים המאוגדים ביחד באותן אחוות. רק תארו לעצמכם כמה אנשים שייכים ללשכות השונות בעולם. האנשים האלה, כאשר הם נכנסים ללשכה, צריכים להתייצב מול הטקסים, הנהוגים כפי שתיארתי. אבל הם זוכים להצטרף ללשכות הודות לקריטריונים מסוימים. אחד הקריטריונים החשוב ביותר הוא היעדר משוא פנים מוחלט ביחס לאמונה הדתית של החברים – למרות שהקריטריון הזה מופר במספר מקרים. ישנן לשכות, לדוגמה, שאינן מקבלות יהודים. אבל הן בורות ביחס לעקרון הבסיסי, שבני כל הדתות מתקבלים, בלי לגעת באמונות אינדיבידואליות. כמו-כן לא ניתנת תשומת לב בתוך הלשכה למעמד החברתי והבדלים אחרים. בלשכות המתוקנות כולם אחים, בלי התחשבות אם האחד הוא לורד והאחר פועל – אף-על-פי שגם זה מופר. פועלים אינם מתקבלים במרבית הלשכות, רק לורדים ואחרים המצייתים להם. אבל אין לזה קשר עם העיקרון. אלו שבפנים מאוחדים תחת הסיסמה: כולנו אחים.

וישנן הדרגות, שאין להן דבר במשותף עם העמדה החברתית החיצונית של החברים. החברים באמת מאוחדים בדרך שאינה קשורה למעמדם החברתי החיצוני. בחברה שלנו אנשים מחולקים בראש ובראשונה לפי דת, בה בשעה שבלשכות לדת אין תפקיד. ושנית אף אחד לא יכול לטעון כי במבנה החברתי החיצוני כולם אחים. הם אינם אחים. אך בלשכות אלו המשתייכים אליהן הם אחים.

דברים כאלה הם באמת בעלי משמעות. זה אינו עניין של מה בכך תחת אילו נקודות השקפה אנשים מתכנסים יחדיו בקהילות. כאשר אנשים בעלי אותה האמונה מתכנסים בקהילה, אזי בחיים האמיתיים זאת לעיתים קרובות קהילה המוקדשת לכוח חיצוני – כוח מת. אבל כאשר הם מתכנסים ביחד תחת ההשקפה שאמונתם הדתית אינה משנה דבר, זאת נהיית קהילה עם עוצמה רוחנית חזקה במיוחד. זאת הסיבה שהכנסייה הקתולית, שרוצה לשמור את האנשים פחות או יותר תחת אמונה אחידה, חייבת תמיד לחזק את כוחה באמצעים פוליטיים.

היא הייתה תמיד רבת עוצמה ככל שהתעקשה פחות על עקרונות האמונה שלה, ופחות חזקה כאשר עמדה על העקרונות, ככל שההיררכיה, רומא, דרשה פחות דבקות באמונה. כי בדרך כלל בחברה, עשיית הדת לנושא המרכזי גורמת לחוסר כוח. קהילה יכולה להיות חזקה רק כאשר היא אינה מיחסת חשיבות לאמונה אישית.

זאת מציאות חשובה במיוחד בדור של קלישאות. כי לצד הקלישאות הציבוריות ניצבות במידה מסוימת הקלישאות האזוטריות של הטקסים, של הפולחנים. זאת היא הסיבה האמיתית של הבלבול החברתי בהווה. אפשר לצטט דוגמאות מוזרות של הטבע הרדוד של התקופה. אתם יודעים שבאמצע המאה התשע-עשרה היו שתי מפלגות מתנגדות זו לזו בפרלמנט הבריטי – הוויגים (Whigs) הליברלים והטורים השמרנים (Tories).^[3] וויגים וטורים היו באופוזיציה זה מול זה. אילו מן שמות הם היו? במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה משמעותם של השמות האלו הייתה רצינית. הליברלים נקראו וויגים ללא שמץ של עלבון, האחרים נקראו טורים, ושוב ללא שמץ של עלבון. אולם כאשר אומצו שמות אלו בראשית הפרלמנט האנגלי, מה הם ביטאו? השם וויגים היתה מילת גנאי. בעת שקבוצה סקוטית התארגנה כנגד הוראה כנסייתית מסוימת, באנגליה כינו אותם וויגים. והקלישאה התפשטה הרחק כל כך עד שמילת הגנאי נהייתה התואר הרשמי של הקבוצה. כך שהשם שנטבע אל הליברלים הנכבדים לא היה יותר מילת גנאי. והטורים – השם הזה מקורו באירלנד. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה הקתולים נקראו טורים. יותר מאוחר השם הזה, מילת גנאי לאירים קתולים, הפך לכינוי הרשמי של האנגלים השמרנים. כל זה התרחש בתחום השמות, בתחום הכינויים, בתחום הקלישאות. המציאות לא מילאה כאן תפקיד. כמובן שזה שטחי, אבל היכן שאתה מסתכל תמצא דברים כאלה, ראשית בעולם דובר האנגלית, ואז בשאר העולם, עד כמה שהוא הושפע מכך.

אבל מה מביא כל כך הרבה אנשים ביחד בלשכות תחת נקודות השקפה ראויות לשבח כאלה? אין זה משנה באמת שישנו גם מספר קטן של אנשים מפוקפקים, העקרונות קובעים. יש משמעות רבה מאד להתכנסות כל האנשים ההם ביחד בקלישאות טקסיות, שמאחדת אותם יחדיו על יסודות רוחיים אמיתיים.

האמת ניתנת להיאמר שנניח שמישהו הוא שר רב עוצמה והוא זקוק למזכיר מדינה, הוא יעדיף באופן טבעי בונה חופשי המשתייך לאחווה על פני מישהו אחר. זה אפילו מוצדק, כי הוא מכיר אותו טוב יותר ויוכל לעבוד איתו בצורה טובה יותר. הסוג הזה של שיתוף פעולה היה מוצדק בנסיבות שבהן צמח, אבל חייב להיפסק כעת.

אך מה משמעות הדבר? בוודאי שזה ראוי לציון שבדיוק בעידן הקלישאות המושלות בחיים הציבוריים מופיעה קהילה רוחית בעלת עקרונות ראויים בהחלט. הקהילה הרוחית סודית מאד, לא כל כך ביחס לנכסיה, אלא יותר ביחס למטרותיה הפנימיות. מדוע כך הוא הדבר? כי אנחנו חיים בעידן של קלישאות וקלישאות מעודדות את הסילוף של המציאות. מה קורה? מה קיים ביסודו של דבר? כלכלה עצמאית אשר אינה תואמת את הקלישאות; חיים רוחיים המוּנעים מתחת לפני השטח וחיי צדק עטופים בגלימה של קלישאות, החסרות משמעות לעולם החיצון כתורת המשפט, כפי שהשופט האנגלי לבוש. בדיוק באותה המידה שלבוש זה תואם למציאות, תורת המשפט תואמת לממשות מאחורי הקלעים. מבנה משולש בתחום הקלישאות, מבנה משולש של שקר, אבל הוכחה לצורך בחברה תלת-איברית.

רואים אתם, לרצות חברה תלת-איברית משמעות הדבר היא להחליף את השקר והקלישאות באמת, אבל האמת כמציאות, כאשר כעת החלה תקופה שבה מציאות אינה אמת, אלא קלישאה. כמובן שניתן לכפות קלישאות לתוך חיי הרוח כמו גם לזכויות אזרחיות, למדינה; אבל זה אינו פועל כיאות בכלכלה. כעת בא משהו שאודותיו אני מקבל תמיד התנגדויות בהרצאות רבות הפתוחות לציבור. אחרי שאני מסביר כיצד אדם יכול להשיג ראיה מעמיקה לעולם הרוח באמצעות יישום ההתוויות בספרי "כיצד קונים את דעת העולמות העליונים?",^[4] לאחר כל הרצאה שלישית מישהו עומד ואומר: "כן, אבל איך יכול מישהו לדעת שמה שהוא רואה בפנים אמיתי? ישנו דבר כשכנוע עצמי. כל העולם הרוחי הזה יכול להיות רק אוטוסוגסטיה! יש מעין אוטוסוגסטיה שכאשר מישהו אפילו חושב אודות לימונדה הוא חש בטעם של לימונדה בפיו". אני עונה תמיד שזה עניין של עמידה במציאות. כמובן שהטעם של לימונדה יכול לעלות בדעת, אבל לא ניתן להרוות את הצימאון שלכם בדרך זאת. אם אתם מרחיקים מספיק, תגיעו לממשות. יכולות להיות לכם קלישאות בתחום הרוחיות, אפילו במדינת החוק, אבל קלישאות לא פועלות בכלכלה כי אינכם יכולים לאכול אותן, או לפחות לא יכולים להתמלא בהן.

כך שלמעשה בעידן הקלישאות מכל הממשויות, היחידה שנותרת היא הכלכלה. וברגע שהאשליה מזוהה כאשליה, שהקלישאה מזוהה כקלישאה, מתעוררת תחושת בושה חזקה: אנחנו בני האדם בעלי שכל, אבל אנו משתמשים בשכל הזה רק כדי להבטיח את הבסיס הכלכלי של החיים הפיזיים, משהו שהחיות עושות בלי להיות בעלות שכל. אם באמצעות השכל שלנו איננו משיגים דבר פרט לתמיכה בכלכלה – מזון ודברים הנחוצים לקיום הפיזי, אזי אנו מורידים את השכל שלנו לזנות, אנחנו משתמשים בשכלנו להשגת משהו שהחיות עושות היטב בלי המותרות של השכל. ברגע שמאיר ידע-עצמי, כלומר, כאשר קלישאות מזוהות כמו שהן, מופיעה תחושת הבושה; ואז היפוכה – הערנות לצורך של התחדשות של חיים רוחיים/תרבותיים.

זה חייב להיות מוכן בדרך הנכונה – שמספר מספיק גדול של אנשים יתבונן נכון במצב בן ימינו. מה טוב בכך אם אנשים מרמים את עצמם ביחס למה שאמיתי. מה טוב בלהאמין ללויד ג'ורג'^[5] כאשר נוכחים לדעת שכל דבר שהוא אומר הוא בהכרח קלישאה? מה טוב היה בכך שכול העולם סגד לוודרו וילסון, כאשר נוכחים לדעת שהפוליטיקה של וילסון היתה קלישאה? מה טוב בדבקות בתנאים אירופאים כיום המבוססים על עקרונות שבאו בירושה מהעבר ושאינם תקפים עוד?

יש להסתכל בסמלים גם בהקשרם ההיסטורי. זה צריך להיות ברור שמופעים על פני השטח מבטאים דברים בלתי-רגילים. בית האבסבורג, לדוגמה, הגיע מאלזאס ועבר דרך שווייץ והתקדם תמיד מזרחה. הם הגיעו למזרח כאשר הם נהיו מלכי הונגריה ברשות האפיפיור. אבל במסע הזה ממערב למזרח, הדבר הראוי לציון הוא שהממשויות המערביות נמוגו במזרח.

בית הוֹהֵנְצוֹלֵרְן^[6] לא עבר מסע כל כך ארוך – רק מנירנברג לברלין, אבל גם מהמערב למזרח. הסימנים ההיסטוריים האלה הם גם סמלים אמיתיים שעלינו לשים לב אליהם. ועלינו גם לשים לב לממשויות מתחת לקלישאות של היום. לכן זה בלתי אפשרי למצוא את המציאות האמיתית בדעת הקהל היום. מי שיש לו חוש למציאות משיג דברים בלתי רגילים. כאשר אתם מביטים למקור הדברים בחיים הציבוריים שכל אחד בעולם כולו מחקה, דברים כגון וויגים וטורים, תמצאו שבמקורם היו מילות גנאי, והיה צורך לקחת אותן ברצינות כי לא נמצאו שמות רציניים למה שבאמת התקיים. וזהו המצב עם דברים רבים כיום. בחיים הציבוריים אנחנו מנסים לצטט מילים בסוג של מעטה מיסטי, ואינם מבינים זאת. אנחנו לא מבינים שאנו חיים בעידן של קלישאות.

לדוגמה ידוע לי על קודקס מעניין מאד העשוי מאוסף של קלישאות. כאשר אתם פותחים את הקודקס הזה אתם מוצאים משפטים יוצאים מן הכלל. לדוגמה: צדק הוא רצון העם – וכן הלאה. כן, ידידיי היקרים, החוק הוא רצון העם – אבל כיום "עם" נחשב רק כסתם סכום של אינדיבידואלים. אבל הסכום הזה אמור להיות בעל רצון. זהו הסוג של הסבר שניתן בקודקס של אמירות שטחיות. מתקבל הרושם שמישהו רצה ליהנות מהמותרות של תרגום לאמירות שטחיות של כל דבר הקיים כיום בחיים הציבוריים. והאם אתם יודעים את תוארו של הקודקס הזה של האמירות השטחיות? המדינה, והסופר שלו הוא וודרו וילסון. הקודקס הזה הופיע בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה. ובכן זאת לא היתה כוונתו של וודרו וילסון להפיק הנאה מהזכות המיוחדת של איסוף כל האמירות השטחיות בספר אחד; בכל זאת זה הושלם. כל כך מועט היה הקשר בין מה שאנשים חושבים ואומרים למציאות שלדעתם וודרו וילסון כרך ביחד את סך כל החכמה המדינית של היום – אבל באמת היה זה קודקס של אמירות שטחיות. לפני שנים ספורות פשפש השטחיות עקץ גרמני אחד כל כך עמוק שהוא תרגם את הספר העבה הזה לגרמנית. אני מניח שהוא יתורגם לשפות אחרות, אבל אינני יודע.

ללא ראיה דרך הדברים האלה, בלי הבחנה בכל מקום בממשויות בדברים האלה, לא נגיע רחוק. לא ניתן להתקדם כיום עם חשיבה קטנה. יש צורך להניע את עצמנו לחשוב בגדול. נמשיך לדון בזה מחר.

—————————————————————————————

1. בית הבסבורג (Habsburg) היה אחד מבתי המלוכה החשובים של אירופה. בין התפקידים בהם החזיק הבית: מלכי גרמניה (למשך מספר מאות עד 1806), בדרך כלל הוכתרו בתור קיסרים רומים קדושים ושליטי אוסטריה (בתור דוכסים 1453-1282, ארכידוכסים 1804-1453 וקיסרים 1918-1804), מלכי קרואטיה (1439-1437, 1457-1445, 1918-1526), מלכי הונגריה (1439-1437, 1457-1445, 1918-1526), מלכי ספרד (1700-1516), מלכי פורטוגל (1640-1580), מלכי בוהמיה (1618-1526, 1867-1621), הנסיכים הגדולים של טראנסילבניה (1867-1690). בנוסף, הבית החזיק במספר כתרים אחרים לזמן קצר: קיסר מקסיקו (1867-1864), הדוכס הגדול של טוסקנה (1859-1790), דוכס פארמה (1847-1814), דוכס מודנה (1859-1814) ועוד תארים רבים נוספים. (המתר'). ↑
2. Caprivi, Hohenlohe, Bethman Hollweg – הקאנצלרים הגרמניים מ – 1890 עד 1917; Noske, Scheidemann – פוליטקאים גרמנים בתפקיד מ – 1903 עד 1918. ↑
3. המונח "ויג" מקורו בימי הפולמוס באשר להדחתו מכס המלוכה של המלך ג'יימס השני בשנות השמונים של המאה ה-17. התומכים בהדחה כונו "ויגים" (כינוי גנאי שמשמעותו רועה בקר), והמתנגדים לה כונו "טורים" (כינוי גנאי שמשמעותו פורע חוק). שמות אלו, שהיו בתחילתם כינויי גנאי, דבקו במפלגות עם התגבשותן, ועם התגבשות המערכת הפרלמנטארית האנגלית, כפי שאנו מכירים אותה עד היום. במשך שנים היו בפוליטיקה הבריטית שתי מפלגות העיקריות: המפלגה הוויגית והמפלגה הטורית. באופן כללי היו הטורים מזוהים עם בעלי האדמות ועם אנשי הכנסייה האנגליקנית, ואילו הוויגים היו מזוהים עם בתי האצולה הגדולים, אנשי הממון ובעלי הדעות הדתיות החריגות. לא ניתן להתייחס לאף קבוצה כ"מפלגה" במובן המודרני. (מתוך ויקיפדיה – המתר'). ↑
4. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? מאת רודולף שטיינר – הוצאת מיכאל – תרגום: נחמן בר-שלום –  (המתר'). ↑
5. דייוויד לויד ג'ורג' (David Lloyd George),‏1863 – 1945), היה מדינאי בריטי, ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1916 ל-1922. הוביל את בריטניה במאבק נגד מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. (המתר'). ↑
6. בית הוהנצולרן (Hohenzollern) הוא משפחת אצולה גרמנית שהתקיימה שמונה מאות וחמישים שנה, החל מהמאה ה-11 ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהעמידה נסיכים לברנדנבורג, מלכים לפרוסיה ולגרמניה כולה. ענף נוסף של המשפחה, הוהנצולרן-זיגמרינגן, הוציא מלכים ברומניה. (המתר'). ↑