רודולף שטיינר

שטוטגרט    28.12.1910     GA126

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייע: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

בהרצאת המבוא אתמול הפניתי את תשומת לבכם לעובדה שאפשר להבין נכונה אירועים מסוימים בהיסטוריה העתיקה יותר של האנושות כאשר איננו מביטים רק בכוחות וביכולות של האישים עצמם, אלא כאשר אנו מבינים כבר בתחילת הדרך כי דרך האישיות המדוברת, ככלי, פועלות ישויות אשר מאפשרות למעשיהן לזרום מעולמות עליונים לעולמנו. עלינו להבין כי ישויות אלה אינן יכולות לתפוס ישירות את העובדות הפיזיות של קיומנו מכיוון שבשלב הנוכחי של התפתחותן הן אינן יכולות להתגשם בגוף פיזי השואב את מרכיביו מהעולם הפיזי. אם כן, אם הן שואפות לפעול בתוך עולמנו הפיזי, עליהן להשתמש באדם הפיזי – במעשיו, אך גם באינטלקט שלו, בכוחות ההבנה שלו. אנו מוצאים את השפעתן וחדירתן של ישויות כאלה של עולם עליון יותר באופן ברור ככל שאנו פונים יותר לאחור בתקופות ההתפתחות של האנושות. אך לא צריך לדמיין שאי פעם פסקה זרימה שוטפת זו של כוחות ופעילויות מהעולמות העליונים אל העולם הפיזי באמצעות בני אדם; היא ממשיכה אפילו אל תוך זמננו.

למדען הרוח שכבר שנים ספג עקרונות המובילים את רגשותיו ואת האידיאלים שלו לקבל את קיומם של עולמות עליונים – מבחינתו עובדה כזו, כבר מן ההתחלה, לבטח תהיה מובנת במידה מסוימת, כי הוא רגיל תמיד לשרטט את החוטים המחברים הקושרים את הידע שלנו, את חשיבתנו ואת רצוננו, עם ישויות ההיררכיות הגבוהות. אך מעת לעת גם מדען הרוח נמצא בעמדה שצריך להגן מפני התפיסות המטריאליסטיות הרווחות בעידן הנוכחי ולא מאפשרות למי שעומדים בריחוק מן ההתפתחות של החיים הרוחניים אפילו להיכנס לתוך מה שנאמר אודות הפעולה של העולמות העליונים בתוך עולמנו הפיזי.

אם נדבר באופן בסיסי, בימינו זה נחשב לגישה עתיקה אפילו לדבר על השפעתם של רעיונות מופשטים באירועים היסטוריים. אנשים רבים בימינו רואים בכך די בלתי-קביל, נוכח הגישה המדעית האמיתית, לדבר על רעיונות מסוימים, רעיונות מופשטים אשר אם מדברים עליהם כראוי יכולים לחיות רק ברוח, ונכנסים לתוקף בתקופות ההיסטוריה הרצופות. לפחות מראית עין אחרונה של אמונה בהשפעתם של רעיונות מופשטים אפשר היה עדיין להוכיח אפילו במאה ה-19, בחשיפת ההיסטוריה של ראנקה,^[1] – אם כי לא מבינים כיצד הם עובדים בדיוק מכיוון שהם רעיונות מופשטים! – אבל אפילו אמונה זו ברעיונות כגורמים בהיסטוריה מושלכת בהדרגה על ידי ההתפתחות היותר ויותר מטריאליסטית, ובמובן מסוים היום זה נחשב כסימן לנפש נאורה בתחום ההיסטוריה להאמין שכל המאפיינים של התקופות השונות מייצגים אך ורק את האיגוד של פעולות הבאות לידי ביטוי בצרכים פיזיים וחיצוניים ובאינטרסים חיצוניים ורעיונות פיזיים של בני אדם. במעבר הזמן רוחות כמו הרדר, כאילו דרך השראה מסוימת, עדיין הציגו את התפתחות ההיסטוריה האנושית באופן שמאפשר לאדם להבין שהיא מבוססת על, לפחות, הנחת קיומם של כוחות חיים, כוחות חיים על-חושיים המתבטאים במעשים ובחייהם של בני האדם. אלו שרוצים להיחשב פיקחים מאוד היום, יאמרו: "ובכן כן, לאדם כמו לסינג בהחלט היו הרבה רעיונות אינטליגנטים באמת, אבל אז בסוף חייו הוא כתב שטויות כאלה כפי שמוצאים ב-'חינוך המין האנושי', כאשר הדרך היחידה בה הוא יכול היה לעזור לעצמו לצאת מקשייו הייתה על ידי קשר מוקפד בהתאמה לחוק שמראה בזרימת ההתפתחות ההיסטורית את הרעיון של התגשמות חוזרת." במשפטים האחרונים של 'חינוך המין האנושי',^[2] לסינג ביטא למעשה את מה שמתואר על ידי האנתרופוסופיה על בסיס עובדות תורת הנסתר – כלומר, נפשות שחיו בתקופות קדומות ואז קלטו פעילות כוחות חיים, נשאו הלאה כוחות אלה אל התגשמויות חדשות, כך שמאחורי התרחשויות פיזיות אין זרימה מופשטת של רעיונות, אלא זרם רוחני ממשי ואמיתי. כאמור, חמור פיקח יתעקש כי בזקנתו לסינג הגיע לרעיונות מבולבלים כמו של התגשמויות חוזרות, וכי יש להתעלם מרעיונות אלה. זה מזכיר שוב את הפתק האירוני והמריר, אך המבריק, שנכתב בעבר על ידי הבל [Hebbel] ביומנו, שמורה המלמד את הנושא של אפלטון בבית הספר שלו, ובין תלמידיו היה אפלטון שהתגשם מחדש, יצטרך להעניש בחומרה את התלמיד שאינו מבין כמעט בכלל את מה שהמורה מלמד!

התפיסה של ההתפתחות ההיסטורית של האנושות איבדה חלק ניכר מהתובנה הרוחנית הקדומה, ומדע הרוח באמת יצטרך להישמר מפני הסתערות החשיבה המטריאליסטית שמגיעה מכל עבר ורואה בתקשורת שמבוססת על העובדות הרוחניות כל כך הרבה סַהֲרוּרִיוּת. דברים כאלו הגיעו למעבר יפה כמוצג, למשל, בעובדה שלכל התמונות האדירות האלה, לתפיסות הסמליות המפוארות שהגיעו מהידע העתיק של ראיה רוחית ובאות לידי ביטוי באופי של מעשיות ואגדות, יש פרשנויות מן הסוג המוזר ביותר. ההפקה המוזרה ביותר בתחום זה היא ללא ספק ספרו הקטן של סולומון ריינש – אורפיאוס, שגרם להתרגשות מסוימת בחוגים רבים בצרפת. כל מה שממנו אמורים לנבוע רעיונותיהם של דמטר, של אורפיאוס ומחזורים מיתולוגיים אחרים, נלקח בספר זה להתרחשויות מטריאליסטיות גרידא ולעיתים קרובות זה גרוטסקי לחלוטין עד כמה קיומה ההיסטורי של דמות זו או אחרת, עומדת, נניח, מאחורי הרמס או משה, כשטוענים מה הוא מקורם, ועם איזו שטחיות נעשה ניסיון להסביר את הדמויות הללו כהמצאות של הפקרות פואטית, של פנטזיה אנושית. על פי שיטתו של סולומון ריינש, יהיה קל, לאחר שישים או שבעים שנה, כאשר הזיכרון החיצוני שלו יתפוגג מעט, להוכיח שמעולם לא היה אדם כזה, אלא שזה פשוט היה עניין של פנטזיה פופולרית שהעבירה את הרעיון הישן של ריינקה פוקס לסולומון ריינש. לפי שיטתו זה בהחלט יתאפשר. האבסורד של הספר כולו עומד בקנה אחד עם הנאמר בהקדמה – שם נכתב "עבור החוגים הרחבים ביותר של הציבור המשכיל, אפילו עבור הצעירים מאוד." "עבור הצעירים מאוד" – מכיוון שהוא מדגיש כי הוא נמנע מכל מה שעלול לגרום לזעזוע לילדות צעירות – אם כי הוא לא נמנע מלעקוב אחר הרעיון של דמטר כחזיר! עם זאת, הוא מבטיח שאם ספרו יזכה להשפעה שהוא מקווה לה, הוא יכתוב מהדורה מיוחדת לאמהות, שתכלול את כל מה שעדיין צריך להיות מוסתר מבנותיהן – זה סוג הדברים שהגענו אליהם!

נרצה להזכיר במיוחד לתלמידי מדע הרוח שאפשר להוכיח בטענה חיצונית גרידא שעוצמות רוחניות, כוחות רוחניים פעלו דרך בני אנוש עד המאה שלנו – וזה קצת בנפרד מן המחקר האזוטרי הטהור שנתעסק בו בעיקר כאן. אך על מנת שנבין כיצד אפשרי למדע הרוח לקיים, על קרקע חיצונית בלבד, כוחות על-חושיים המתרגלים שליטה בהיסטוריה, הרשו לי להצביע על הדברים הבאים.

כל מי שיזכה לתובנה קטנה לגבי התפתחות האנושות המודרנית, נניח במאות ה-14 וה-15 ואילך עד המאה ה-16, יבין עד כמה משמעותי לאין שיעור בהתפתחות חיצונית זו הייתה התערבותה של אישיות מסוימת, כזו שכלפיה ניתן להוכיח מעדויות חיצוניות לחלוטין שכוחות רוחניים על-חושיים פעלו דרכה. על מנת להטיל מעט אור על ההבנה האוקולטית של ההיסטוריה, אנו עשויים לשאול את השאלה: איך היתה מתרחשת התפתחותה של אירופה המודרנית אם בתחילת המאה ה-15 העלמה מאורליאן^[3] לא הייתה נכנסת לזירת האירועים? כל מי שחושב, אפילו מנקודת מבט חיצונית לחלוטין, על ההתפתחות שהתרחשה בתקופה זו, חייב לומר לעצמו: נניח שמעשיה של העלמה מאורליאן היו נמחקים מההיסטוריה… אז, לפי הידע שניתן להשיג ממחקר היסטורי חיצוני בלבד, אי אפשר אלא להבין שללא פעולתם של כוחות גבוהים על-חושיים דרך העלמה מאורליאן, כל צרפת, אכן אירופה כולה במאה ה-15, הייתה מתנהלת באופן שונה לחלוטין. כל דבר באימפולסים של הרצון, במוחות הפיזים של התקופה ההיא, היה מכוון להצפת כל אירופה בתפיסה כללית של המדינה אשר הייתה מכבה את האינדיבידואליות-העממית ותחת השפעה זו בהחלט היה בלתי אפשרי חלק גדול מאוד ממה שהתפתח באירופה במאות האחרונות דרך יחסי הגומלין בין אינדיבידואלים-עממיים אלו.

דמיינו את המעשים של העלמה מאורליאן נעלמים מההיסטוריה, צרפת ננטשת לגורלה ללא התערבות זו, ואז תשאלו: בלי המעשה הזה, מה היה נהיה מצרפת? ואז חישבו על התפקיד שמילאה צרפת בכל חיי התרבות של האנושות במהלך המאות שלאחר מכן! הוסיפו לכך את העובדות שלא ניתן להפריך אותן ומאושרות על ידי מסמכים ממשיים הנוגעים לשליחותה של העלמה מאורליאן. נערה צעירה זו, שבוודאי לא הייתה משכילה במיוחד אפילו בסטנדרטים של זמנה, לפתע, לפני היותה בת עשרים, מרגישה בסתיו 1428 כי כוחות רוחניים של העולמות העל-חושיים מדברים אליה. נכון, היא הלבישה את הכוחות האלה בצורות המוכרות לה, כך שהיא ראתה אותם דרך התיווך של דימוייה הנפשיים; אבל זה לא הפחית מן הממשות של כוחות אלו. תארו לעצמכם שהיא יודעת שכוחות על-חושיים מנחים את רצונה לקראת נקודה מוגדרת – אני מדבר בהתחלה לא על מה שניתן לספר על עובדות אלה מתוך הכרוניקה האקשית, אלא רק על מה שמאושר על ידי עדויות מתועדות.

אנו יודעים שהעלמה מאורליאן גילתה את חזונה קודם כל בפני קרובי משפחתה – שאפשר לומר שבמקרה הבינו אותה; לאחר תהפוכות וקשיים רבים היא הוצגה בפני חצר המלך שארל שיחד עם כל הצבא הצרפתי ירדו לסוף דעתה, כדברי האמרה. אנו גם יודעים, כיצד לאחר שכל מכשול שניתן להעלות על הדעת עמד בדרכה, היא סוף סוף זיהתה את המלך והלכה היישר אליו כשעמד בין קהל כה רב של אנשים, ששום עין פיזית לא הייתה יכולה להבחין בו. ידוע גם שבאותו הרגע היא גילתה לו משהו – הוא רצה לבחון אותה על כך – שניתן לומר שהיה ידוע רק לו ולעולמות העל-חושיים. אתם גם יודעים מההיסטוריה הרגילה שזו היא, שבאימפולס הבלתי פוסק והדחף של אמונתה העזה – עדיף לומר, דרך החזון הממשי שלה – ומול הקשיים הגדולים ביותר, הובילה את הצבאות לניצחון ואת המלך להכתרתו.

מי התערב באותה תקופה במהלך ההיסטוריה? לא אחרות מאשר הישויות של היררכיות גבוהות יותר! העלמה מאורליאן הייתה כלי חיצוני של הישויות הללו, ואלו הן שהנחו את מעשי ההיסטוריה. יתכן שמישהו יאמר לעצמו: "אם הייתי מנחה את המעשים האלה הייתי מנחה אותם בצורה חכמה יותר!" – מכיוון שהוא מוצא דבר כזה או אחר בתהליך של העלמה מאורליאן הסותר את דרך המחשבה שלו. עם זאת, חסידי מדע הרוח לא צריכים לרצות לתקן את מעשי האלים באמצעות האינטלקט האנושי – נוהג נפוץ מאוד במה שמכונה התרבות שלנו. היו גם אנשים שברוח התקופה הנוכחית רצו לשחרר את ההיסטוריה המודרנית ממעשיה של העלמה מאורליאן. עבודה מודרנית אופיינית עם מגמה מטריאליסטית שכזו נכתבה על ידי אנטול פראנס. אפשר באמת לדעת כיצד חשיבה מטריאליסטית מצליחה ליישב את עצמה עם עדויות בלתי ניתנות לסתירה – אני עדיין מדבר רק על מסמכים היסטוריים ממשיים. ולכן מכיוון שאנו בשטוטגרט ולפעמים אני רוצה לקחת בחשבון עניינים מקומיים, אני רוצה לצטט ממסמך שהתייחסות אליו כבר נעשתה כאן.

מי ששייך לשטוטגרט בהחלט יודע שחי פה פעם אדם שביצע מחקר חשוב על הבשורות. כאנשי מדע הרוח אנו בוודאי לא צריכים להסכים עם הדברים – חלקם חכמים ביותר – שהובאו על ידי גפרורר^[4], זה היה שמו, ואנחנו יכולים להיות די בטוחים שאם הוא היה שומע מה ניתן עכשיו בתחום של מדע הרוח הוא היה משתמש במונחים שלעיתים קרובות נהג ליישם על מתנגדיו – אותם הוא, בעקשנותו, בשום פנים ואופן לא תמיד שחרר בקלות. הוא היה אומר שגם התיאוסופים האלה הם אנשים שהם "לא ממש בסדר בראש." אך זה היה לפני התקופה בה, כמו שקורה היום, ניתן להתעלם ממסמכים היסטוריים מסיבות מטריאליסטיות בלבד אם הם מתעסקים במקרה עם עובדות לא נוחות ומצביעים כמובן על פועלם של כוחות עליונים בעולמנו הפיזי. וכך אצטט שוב ממסמך קצר – מכתב שפורסם במחצית הראשונה של המאה ה-19. אני אקרא בפניכם רק כמה פסקאות ממכתב זה, שצוטט על ידי גפרורר באותה עת כדי להצדיק את אמונתו. אני אקרא קטע המאפיין את העלמה מאורליאן ואז אבקש מכם לחשוב על המשמעות של תיאור חי שכזה.

לאחר שכותב מכתב זה הסביר במדויק את מה שעשתה העלמה מאורליאן, הוא ממשיך:

"זאת והרבה מעבר לכך הביאה העלמה ובעזרת האל היא תשיג דברים גדולים עוד יותר. הילדה היא בעלת יופי שובה לב ויכולת סבל של גבר; היא מדברת מעט ומפגינה תבונה יוצאת דופן; כשהיא מדברת יש לה קול נעים, עדין ונשי. היא אוכלת מעט ונמנעת מיין. היא נהנית מסוסים יפים וכלי נשק ומעריצה אנשים חמושים היטב ואציליים. זה מתועב בעיניה להיות מחויבת להיפגש ולשוחח עם מספר גדול של אנשים; לעיתים קרובות זרמו דמעותיה; היא אוהבת פרצופים מאושרים, מחזיקה מעמד בעמל קשה, והיא כל כך שקדנית בהפעלה ובנשיאת כלי נשק שהיא נותרה בשריון מלא ללא הפרעה במשך שישה ימים ולילות. היא אומרת שלאנגלים אין שום זכות על צרפת, ולכן, כדבריה, אלוהים שלח אותה לגרש אותם ולכבוש אותם, אך רק לאחר התראה מוקדמת. למלך היא מראה את יראת הכבוד העמוקה ביותר; היא אומרת שהוא אהוב על ידי אלוהים, נמצא תחת הגנה מיוחדת ולכן יישמר. על הדוכס מאורליאן, אחיינך, היא אמרה שהוא ישוחרר בדרך נס, אך רק לאחר שתוגש דרישה לשחרורו מהאנגלים המחזיקים אותו בשבי."

"עם זה, דוכס נערץ, אני מביא את הדו"ח שלי לסיכום. עדיין דברים נפלאים יותר מתרחשים ויתרחשו יותר ממה שאני יכול לכתוב או לתאר לך במילים. בזמן שאני כותב זאת, העלמה שהוזכרה לעיל כבר הלכה לשכונה בעיר ריים בשמפיין, לשם יצא המלך בחופזה עבור משיחתו למלך והכתרתו תחת חסותו של האל. הדוכס הנערץ ורב העוצמה, השליט הנכבד! אני מפקיד את עצמי בידיך בכל הענווה והכניעות, בעוד אני מתפלל לכל מי שיכול להגן עליך ולהגשים את משאלותיך. נכתב בביטרומיס, ביום 21 ביוני בשנת 1429."

עבדך הצנוע

פרסיבל

הלורד של בונלניס.

יועץ ופרקליט של מלך צרפת ושל הדוכס של אורליאן,

שר המשק של בארי."

מכתב זה נכתב על ידי מי שהכיר את העלמה והיה בקשר הדוק עם המלך. זה אכן מדהים כשמגלים את כל הדברים האלה על קרקע אוקולטית ועם אמצעי הוכחה אוקולטיים – שכן הם אכן נמצאים בכרוניקה האקשית – ואז לראות כיצד, במקרים כאלה, מסמכים היסטוריים ממשיים יכולים גם להיווצר. בקיצור, נראה כי כמעט טירוף להטיל ספק במה שפעל דרך העלמה מאורליאן. וכשאנחנו לוקחים בחשבון את העובדה שבאמצעות מעשיה כל ההיסטוריה של הזמן המודרני קיבלה כיוון אחר, זה נותן לנו את הזכות לומר שכאן, מאומת על ידי עדויות מתועדות, אנו יכולים לראות את ההתערבות הישירה של העולמות העל-חושיים. כאשר חוקר הרוח מרחיק הלאה ומחפש בדרכו שלו את זה שהיה נותן ההשראה האמיתי של העלמה מאורליאן, הוא מוצא משהו מאוד מיוחד כשהוא חוקר את התקופות הרציפות של הזמן. הוא מגלה שאותה רוח שפעלה באותה תקופה דרך העלמה מאורליאן בהשתמשה בה ככלי, עוררה השראה – בצורה שונה לגמרי, בדרך אחרת לגמרי – באישיות אחרת: פילוסוף בבית המשפט של צ'ארלס הקירח. זה היה סקוטוס אריגנה, שדרכו אירופה בתקופה מוקדמת הושפעה כה עמוקות דרך רעיונותיו הפילוסופיים והתיאולוגים. וכך אנו רואים שאותם כוחות פועלים בתקופות שונות בצורה שונה דרך בני אדם שהם הכלים שלהם, ושיש המשכיות, זרם שוטף של התרחשויות במה שאנחנו מכנים היסטוריה

הראיתי לכם אתמול באיזה אופן משמעותי מיתוסים של זמני בבל-כלדיה מצביעים על חדירת עולמות הרוח לתוך בני אדם בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית שהרבה היה תלוי בהם, עבור כל ההתפתחות ההיסטורית בכלדיה העתיקה ובבבל העתיקה. אך כעת עלינו להתבונן גם מנקודת המבט של מדע הרוח על שני אישים החבויים מאחורי השמות האגדיים של גילגמש ואיבאני. במשמעות של היסטוריה אוקולטית עלינו לראות בהם אישים העומדים בנקודת המוצא של תקופת התרבות הבבלית-כלדית. יש להבחין שוב באימפולסים שעוברים מהם בהתפתחות התרבות הרוחנית האמיתית של בבל ושל כלדיה העתיקה. גילגמש היה אישיות שמאחוריה גלגולים רבים ולכן ניתן לכנותה נפש "עתיקה" בהתפתחות האנושות.

מהספר 'מדע הנסתר'^[5] אתם יודעים שבמהלך התקופה הלמורית של אבולוציית האדמה רק מעט מאוד בני אדם נשארו על האדמה עצמה. התרחשויות אבולוציה זו, הותירה רק מעט בני אדם על האדמה במהלך התקופה הלמורית; לפני שהחלה הסכנה הממשית לחניטה של כל מה שהוא אנושי, מרבית הנפשות נסוגו מהאדמה לכוכבי לכת אחרים והמשיכו את חייהם במאדים, שבתאי, נוגה, צדק וכדומה. ואז, מסוף התקופה הלמורית ובמהלך התקופה האטלנטית, נפשות אלה ירדו לאט לאט על מנת להתגשם בגופים ארציים בתנאים הארציים המשתנים, והופיעו כל פעם בהתגשמויות חדשות. כך יש נפשות שירדו מוקדם יחסית מהעולמות הפלנטריים ויש כאלה שירדו מאוחר יותר, אכן רק בתקופות המאוחרות של ההתפתחות האטלנטית. אם כן, לנפשות שירדו מוקדם יש התגשמויות רבות יותר מאחוריהן באבולוציית האדמה מאלו שירדו מאוחר יותר; לכן אנו יכולים לקרוא לאלה האחרונים, בניגוד לנפשות הקודמות, "צעירות" יותר – נפשות שפחות היו להן חוויות בתוך עצמן.

בנקודת ההתחלה של התרבות הבבלית האינדיבידואליות הנחבאת מאחורי השם גילגמש הייתה נפש עתיקה, ונפש צעירה יותר התגשמה באיבאני. אכן, בקשר לכך שנפשות אנושיות הן צעירות או מבוגרות יותר במובן זה, משהו ראוי לציון חושף את עצמו – דבר שכמעט אפשר לומר עליו שהוא גורם לתדהמה אפילו עבור האוקולטיסט. אם מישהו הגיע לנקודה היום של מתן מעט אמון באמיתות של מדע הרוח, ועדיין נאחז בדעות הקדומות ובקריטריונים של העולם החיצוני, זה ייראה לו מתקבל על הדעת שפילוסופים או חוקרים מודרניים, למשל, צריכים להיחשב בין הנפשות המבוגרות יותר. אבל, באופן מוזר, מחקר אוקולטי מוצא בדיוק את ההיפך; ועבור האוקולטיסט עצמו זה מפתיע לגלות שאצל קאנט, למשל, חיה נפש צעירה. כן, העובדות מראות שזה כך… אי אפשר לסתור זאת. ניתן גם להפנות כאן לכך שרוב הנפשות הצעירות יותר מתגשמות בגזעים צבעוניים, כך שהגזעים הצבעוניים, ובמיוחד הגזע השחור הוא זה אשר מביא נפשות צעירות להתגשמות. האיכות האופיינית של סוג זה של חשיבה שבא לידי ביטוי בלמדנות, במדע המטריאליסטי של ימינו, קורא לנפשות צעירות יותר. ניתן להראות שבמקרה של אישים רבים, היכן שהכי פחות אפשר היה לצפות לזה, ההתגשמות הקודמת היתה בגזע לא מתורבת. שוב זה מה שהעובדות מספרות לנו! יש לזכור זאת היטב, כי זה כך. מטבע הדברים זה אינו גורע מן המשמעות או הערך של הדעות שיצרנו לגבי העולם סביבנו; עם זאת, יש לדעת זאת בכדי להבין היטב את העיקר כאן. במובן זה, אצל איבאני אנו עוסקים בנפש צעירה ובגילגמש בנפש זקנה בבבל העתיקה. כל טבעה של נפש זקנה יאפשר לה בשלב מוקדם של החיים לתפוס לא רק את היסוד המהותי, הגורם החיוני, בתרבות הקיימת, אלא גם את מה שמכה בה כאימפולס חדש, פותח מראה רחב לעתיד.

יהיו, כמובן, רבים אשר ימחו אם מישהו ינסה לשכנע אותם כי התיאוסופים שרוצים להביט עליהם מלמעלה, בדרך כלל הם נפשות מבוגרות יותר מאשר אנשים שמעבירים הרצאות מדעיות. המחקר מראה כי כך הוא הדבר; ולמרות שאסור לעשות שימוש לרעה במחקר רוחני במטרה לאלץ אנשים לשנות את קריטריוני השיפוט שלהם, או לזלזל במה שהוא אחרי הכל חלק מעצם ההרכב של התרבות שלנו, בכל זאת יש להתמודד עם האמת בהגינות וביושר. אם כן, גילגמש היה אישיות שבשל מצבו הנפשי המיוחד השתתף ביסודות הרוחניים והגורמים הרוחניים המתקדמים ביותר של התקופה – בכל מה שהטיל אור רחוק לתוך העתיד ובאותה עת ניתן היה להשיג רק אם אישיות כזו עברה סוג של התקדשות. באמצעות הקניית משהו שניתן לקבלו רק באמצעות התקדשות מסוימת, גילגמש היה יכול לספק סוג של שְׂאוֹר עבור התרבות הבבלית. היה עליו לחוות התקדשות עד מידה מסוימת.

הבה ונחשוב על גילגמש בנקודה בה עמד בהתפתחות האנושות לפני התקדשות זו. הוא היה איש מהתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית. אולם בתקופה זו ירדו כבר הדמדומים על הראיה הרוחית הטבעית של האדם, על מה שהצליחו להשיג בני האדם באמצעות כוחות שהיו מולדים בהם. כוחות אלה כבר לא היו נוכחים במידה שיכולה לאפשר למספר רב של בני אדם להביט לאחור להתגשמויותיהם האחרונות. אם היינו הולכים רחוק יותר, אל התקופה הפוסט-אטלנטית השנייה או אל הראשונה, היינו מגלים שרוב בני האדם על פני האדמה היו יכולים להסתכל לאחור על התגשמויותיהם המוקדמות, אל תוך מסלול חיי נפשם לפני לידתם הנוכחית. אולם יכולת זו אבדה. במקרה של גילגמש, הישות שהייתה אמורה לגלות את עצמה דרכו, ושהייתה יכולה לעשות זאת רק על ידי הובלתו ברגע ההוא לסוג של התקדשות, שמרה עליו מהתחלה וכיוונה אותו למקום שבו הכיר את עמדתו בהיסטוריה של העולם. דרך אירועים על-חושיים, שהוצגו בפנינו בתמונות המיתוס שתיארתי לכם אתמול, הוצב חבר לצד גילגמש, חבר, שאופיו הברברי והלא-מתורבת מסומנים על ידי ההצהרה כי צורתו החיצונית היתה חצי חייתית. נאמר כי לחבר זה היו עורות של בעלי חיים על גופו, סימן לכך שהוא עדיין היה מכוסה בשיער כמו בני אדם מימי קדם, שנפשו הייתה כה צעירה עד שהיא בנתה לעצמה גוף שהראה את האדם שעדיין נמצא במצב פראי. כך גילגמש המתקדם יותר מצא את איבאני לצידו שהיה עדיין בעל ראיה רוחית עתיקה בגלל נפשו הצעירה והארגון הגופני המותנה בה. חבר זה ניתן לגילגמש כדי שיוכל למצוא את כיוונו בחיים. בעזרתו של חבר זה הוא הצליח להשיג דברים מסוימים, כמו למשל השגה של אותו כוח רוחני שהוצג בפנינו במיתוס בתמונתה של אישתר, אלת העיר ארך. סיפרתי לכם איך אלה זו נגנבה על ידי העיר השכנה ושמסיבה זו גילגמש ואיבאני יצאו יחדיו למלחמה נגד עיר זו, הביסו את המלך שלה והחזירו את האלה.

אם עלינו להבין במובן ההיסטורי האמיתי דברים המוצגים לנו במיתוסים העתיקים האלה, עלינו לחקור את הרקע האוקולטי שלהם. מאחורי חטיפה זו של אלת העיר, מסתתר משהו הדומה לחטיפת הלנה, שהועברה לטרויה על ידי פריס. עלינו להבין שיש יסודות טובים למה שנאמר בספרי הקטן: 'דם הוא נוזל מאוד מיוחד'.^[6] מצוין שם כי בעמים של ימי קדם הייתה סוג של תודעה קולקטיבית. אדם לא הרגיש רק את האני האישי שלו בתוך עורו, אלא שהוא חש את עצמו כחבר בשבט, בקהילה העירונית. כשם שנפש האדם האינדיבידואלית מרגישה כגורם מרכזי באורגניזם שלנו בכללותו, ומאחדת אצבעות, בהונות, ידיים, רגליים, כך גם האדם בתקופות קדומות מאוד חש את עצמו כחבר בנפש הקבוצתית. משהו מסוג זה עדיין היה קיים בקהילות-העירוניות המוקדמות, אפילו ביוון העתיקה. רוח משותפת אחת, באני של העם, באני השבטי, חיה וארגה דרך אישים יחידים של השבט או העם. אך כל מה שיכול היה להגיע לתודעת בני האדם מאני משותף זה היה צריך להיות תחת ההדרכה של המיסטריות במקדשים הסודיים, שם כיוונו הכוהנים את ענייני הרוח המשותפים של העיר או השבט. וזה לא צורת דיבור בלבד, אלא במובן מסוים מציאות ממשית, לומר שמקדש-קדוש כזה שימש כמקום מגורים לאני של העיר, לנפש הקבוצתית. שם היה משכנה של הנפש הקבוצתית וכוהני המקדש היו משרתיה. הם אלה שקיבלו את הוראות הנפש הקבוצתית הזו באמצעות אינספירציה – דרך מה שכונה אורקל – ונשאו אותן החוצה אל העולם כדי שדבר כזה או אחר יוכל להתרחש. שכן עלינו לחשוב על האורקלים בדיוק במובן שאותו ציינתי.

כעת, הכיוון של מקדשים-קדושים אלו היה קשור בסודות מסוימים, וסכסוכים רבים בימי קדם התעוררו מכיוון שכוהני המקדש של עיר אחת נלקחו על ידי העיר השכנה, כך שבדרך זו, יחד עם הכוהנים, הסודות החשובים ביותר של העיר הגיעו לידי אותה עיר שכנה. זוהי המציאות שמאחורי תמונת חטיפת אישתר, אלת העיר, הנפש הקבוצתית של ארך, על ידי העיר השכנה. הכוהנים, נאמני סודות המקדש נהיו אסירים, מכיוון שהעיר השכנה קיוותה בדרך זו להגיע לשליטה בסודות הקדושים ובכך לשלוט על הכוח של העיר המדוברת. זהו הרקע האמיתי.

גילגמש לא יכול היה להיות מודע לדברים מסוג זה במצב הנפש ששרר בו בהתחלה; הוא לא ראה את השלכותיהם המלאות. אבל נפש צעירה יותר יכולה היתה להיות עבורו כחוש של ראיה רוחית המאפשר לו לכבוש מחדש את אוצרות המקדש עבור עירו שלו. גילגמש הבין כעת שבחיי אדם, במיוחד בתקופות מעבר, יש דבר שמתואר באגדה של האיש העיוור והאיש הנכה: כל אחד מהם לבדו הוא חסר אונים, אך ביחד הם יכולים להתקדם כל עוד העיוור סוחב את הנכה על כתפיו והנכה מעניק לעיוור את כוח ראייתו. אצל גילגמש ואיבאני, שמתנותיהם הייחודיות שונות כל כך זו מזו, אנו רואים את אותו סוג של שיתוף פעולה שהפך לרוחני. אנו מוצאים זאת בכל מקום בעובדות ההיסטוריות של ימי קדם. וחשוב להבין זאת, שכן רק אז אנו מבינים מדוע מיתוסים וסאגות מספרים לעיתים קרובות כל כך על חברים שצריכים להשיג משהו ביחד – חברים אשר בדרך כלל אינם דומים באופי הנפשי שלהם כמו גילגמש ואיבאני. אך מה שהשיג גילגמש באמצעות חברו איבאני היה גם זה: הוא היה "נגוע" על ידי איבאני בכוח ראיה רוחית משלו, כך שבמידה מסוימת הוא יכול היה להסתכל לאחור להתגשמויותיו הקודמות. זה ללא ספק היה מעבר ליכולות הנורמליות. וכעת הבה ונדמיין בצורה חיה כיצד גילגמש היה צריך להיות מושפע מחזון זה של התגשמויותיו בעבר.

מה הוא הצליח לחוות מהרגע בו התאפשר לו להביט לאחור על מה שעשתה נפשו בהתגשמויותיו הקודמות? בהתחלה הכל נראה לו זר. הוא לא יכול היה לחדור באופן מלא למה שהוא עצמו היה בהתגשמויות קודמות אלה; הוא לא הכיר את עצמו. כך יהיה המצב לגבי כל אדם שיתחיל להביט לאחור על התגשמויותיו הקודמות. ברוב המקרים הדברים הם שונים מאלה שמדמיינים לשווא כאשר תמיד מעידים ומדברים על כך שאדם כזה או אחר הוא התגשמות של אדם זה או אחר. ייתכן מאוד שנתקל באדם שמצטט סדרה שלמה של שמות גדולים בהיסטוריה כהתגשמויותיו הקודמות… למעשה, ישנם מספר אנשים המשוכנעים שהם מעולם לא היו מתחת לדרגת מלכה או נסיכה! בעניינים אלה, שיש לטפל בהם ברצינות רבה, אסור שיהיה ניצול לרעה ומשחק לא חוקי של הדמיון.

מי שכמו גילגמש באותה תקופה, מתחיל להביט לאחור על התגשמויותיו הקודמות, גם יכול מדי פעם להיות מופתע. גילגמש עצמו הביט לאחור להתגשמויות כשהוא עדיין היה מעורב בכל מיני תנאים שנקבעו על ידי השפעת הנפש הקבוצתית. כאדם, מבחינה מסוימת, הוא בוודאי עשה את דרכו אל מחוץ לקשרים אלה; דרך איבאני הוא גם הכיר לראשונה את כל החשיבות המסומלת במיתוס דרך דמותה של אלת העיר. אבל כשהביט לאחור היה בהתגשמויותיו הקודמות הרבה שלא שימח אותו, שהיה מנוגד לטבעו. הוא מצא למשל שבהתגשמויות אלה היו לו נפשות ידידות בלתי רגילות, קשרים אנושיים מהסוג שבחייו הנוכחיים הוא היה רואה כמבישים. לפיכך, לנוכח מה שהאלה של העיר חשפה בפניו בעקיפין, באמצעות איבאני, הוא החל בדרך מסוימת – כפי שעולה מהמיתוס – להאשים, להוכיח את נפשו שלו. במיתוס נאמר שהוא הוכיח את האלה בגלל מאהביה, שכן הוא קינא בהם. הוא הביט דרך האופק של נפשו וחזיונות נהיו למציאויות חיות בפניו, אמיתיות כמו בני אדם העומדים סביבו בעולם הפיזי ומעוררים רגשות של סימפטיה או אנטיפטיה. בתוכחות שהוצגו על ידי גילגמש נגד האלה אנו תופסים שהוא באמת מדבר במונחים של מה שקורה בנפשו שלו. כך, למשל, כאשר נאמר שהוא נוזף באלה על יחסיה הקודמים עם מישהו המכונה אִישְלָנוּ (Ischlanu) במיתוס, זה מסמל שלא נעמה לו הידידות שלו עם אדם מסוים שהיה הגנן המומחה שלו בהתגשמות קודמת. מה שהתרחש בנפש גילגמש ואשר הקנה לו תחילה את אותו תוכן פנימי, אותו מימוש פנימי, שיהיה זקוק לו כדי להיות חונך התרבות הבבלית – כל זה מוצג לנו בתמונה של קבלה חוזרת של ראיה רוחית מסוימת, של עלייה לתוך העולמות העל-חושיים, אשר, שבגלל היותו נפש מבוגרת, אבדה לו במובן מסוים. זה מוצג לנו במיתוס.

ואז גילגמש אמור היה לעבור סוג של התקדשות בכך שהוא הובל חזרה לסוג כזה של חזון שהיה בידי נפשו במהלך ההתגשמויות האטלנטיות. מה שהמיתוס מציג כדרך המסע על הים, ונדודי גילגמש למערב, אינו אלא הדרך הפנימית לעבר התקדשות שבאמצעותה מובלת נפשו כלפי מעלה לגבהים רוחניים שבהם היא יכולה לתפוס את סביבתה האטלנטית העתיקה, כאשר, עדיין בראיה רוחית, היא צופה לתוך עולם הרוח. המיתוס מספר שבמסעו הרוחני, גילגמש הובא אל הישות האטלנטית הגדולה, קסיסותרוס [Xisuthros], זו הייתה ישות שהייתה שייכת להיררכיות גבוהות יותר ואשר בתקופה האטלנטית חיה בתחום האנושות אך הועברה לאחר מכן מעולם בני האדם לגור באזורים גבוהים יותר. גילגמש היה אמור לפגוש אישיות זו על מנת שדרך התבוננות בה הוא יוכל להכיר את מצב הנפשות כאשר הן מסוגלות להביט בעולמות הרוח. כך הוא הובל שוב מעלה לתוך הספירות הרוחיות על ידי כך שנשלח בחיי נפשו לתוך התקופות האטלנטיות. וכאשר היה עליו להימנע משינה במשך שבעה לילות ושישה ימים, הדבר אינו מסמל שום דבר אחר מאשר תרגיל שהיה אמור להפוך את הנפש למסוגלת לחדור באופן מלא לאזורים הרוחניים המקבילים. כשנאמר לנו שהוא לא יכול היה לעמוד במבחן, שוב מסמלת איזיס משהו שיש לו חשיבות רבה, כלומר, שגילגמש מיוצג כאישיות שהובאה עד סף ההתקדשות – מי שנועד להתבונן דרך שער ההתקדשות אל תעלומות הרוח אך בשל תנאי התקופה לא הצליח לחדור במלואו למעמקיהם. בקיצור, זה נועד לציין שחונך התרבות הבבלית נשאר בשער ההתקדשות, שהוא לא יכול היה להסתכל בבהירות אל העולמות העליונים. כתוצאה מכך הוא נתן לתרבות הבבלית את החותמת של לא יותר מאשר ראיה כהרף עין לתוך סודות ההתקדשות.

נראה כעת כי טִבעה של התרבות הבבלית החיצונית אכן היה כזה המאשר את מה שנאמר זה עתה. בעוד, למשל, שהכל מצביע על העובדה שהרמס היה אישיות שהביטה לעומק הסודות הקדושים ביותר של ההתקדשות ועל כן הוא היה יכול להפוך לחונך הגדול של התרבות המצרית העתיקה, יש לומר כי התרבות הבבלית הוכנה בדרך שתיארתי זה עתה: דרך אישיות מובילה שבנפשה היו כל האיכויות אשר התפתחו כאשר חדירה למהות הפנימית ביותר של ההתקדשות לא הושגה במלואה. מכאן שההתפתחות ההיסטורית בבבל העתיקה מעידה עדות ברורה על תרבות חיצונית ותרבות פנימית אזוטרית הפועלות במקביל זו לזו. בעוד שבחיי מצרים העתיקה היו יחסי גומלין גדולים יותר בין שני ההיבטים הללו, בתרבות העתיקה של בבל הם התפרקו. בתוך מה שצריך להיחשב כתרבות הבבלית שנחנכה על ידי גילגמש, נשמרו תוכנם ומהותם של המיסטריות החבויות והקדושות ביותר של הכלדים.

המתקדשים של מיסטריות אלו אכן התקדשו לסודות הפנימיים ביותר, אך השפעה זו זרמה בתרבות החיצונית רק כזרם זעיר. תרבות חיצונית זו נבעה מהאימפולס שנתן גילגמש. כל מה שנאמר מצביע על העובדה שגילגמש, כאישיות, לא הגיע למעשה למצב שהוא יכול היה לחוות התקדשות מושלמת. אולם רק בגלל שבזמן בו הוא פעל הוא לא נתן לדחפים האישיים שלו להשפיע, ולא העביר את כוחותיו האישיים לעולם, שהוא היה מסוגל במיוחד לאפשר לאחת הישויות הרוחניות שאנו ממקמים במעמד דרגת רוחות-האש, הארכאנגלוי [מלאכי-עליון], לפעול דרכו. ישות כזו באמת פעלה דרך גילגמש, וברוח-אש זו עלינו לראות את המקור של סידור החיים בבבל ואת הכוחות הממריצים שלה, שעבורם גילגמש היה הכלי. אז נבין בצדק את גילגמש בתמונה המרמזת על סמל הקנטאור הקדום. סמלים קדומים כאלה מתאימים יותר למציאות ממה שמקובל בדרך כלל. קנטאור – חצי אדם, חצי חיה – נועד תמיד לייצג כיצד בקרב האנשים החזקים בין הנפשות המבוגרות יותר האנושיות הרוחנית היא הגבוהה ביותר וכי זה אשר איחד את האישיות היחידה עם האורגניזם החייתי במובן מסוים ממש התפרק. גילגמש עורר רושם של קנטאור לאלה שהיו מסוגלים לשפוט מה הוא, וזה נכון עד היום.

תמונה זו של הקנטאור עולה בצורה ניכרת בתחום המחשבה המדעית המודרנית. לאחרונה פורסם ספר שבוסס כולו על עובדות מדעיות, ופועל עם חוסר דעות קדומות מסוימות, ומכאן שהוא לא מייצר ערבוביה חסרת היגיון וחובבנית כמו אלה שקוראים לעצמם מוניסטים. הכותב באמת מתאמץ להבין את האדם, וכיצד, כישות עצמאית של נפש ורוח, הוא קשור לאורגניזם הפיזי. ואז סופר זה המתבסס על מדעי הטבע יוצא עם תמונה מדהימה. אין ספק שהוא לא חשב על הקנטאור כאשר הגה תמונה זו, אלא בהתייחסו למה שנובע מרעיונות מדע-הטבע, אודות היחס של הנפש אל הגוף, הוא כתב: אפשר לדמות זאת לרוכב שרוכב על סוסו. עובדות מדע הטבע, כאשר הן מובנות נכונה, מאלצות את האדם לומר: הנפש עצמאית ומשתמשת בגוף כמכשיר שלה, כפי שהרוכב משתמש בסוסו – כן, הקנטאור שוב כאן; הדברים יתפתחו במהירות ולפני שאנשים יהיו מודעים לכך, רעיונות מדע-הרוח ישתרשו בימינו תחת הצורך של עובדות מדע הטבע עצמו. לא מזמן דיברתי עם פילוסוף שליקט רעיונות מטריאליסטיים גדולים, והוא אמר לי: "כמובן, תמונת הקנטאור הופיעה בגלל שתושבי יוון הקדומים ראו שבטים מסוימים יורדים מהצפון על סוסיהם, ובדרך כלל האוויר היה מעורפל והם חשבו שסוס ורוכב הם צורה יחידה. עם כל האמונות הטפלות שלהם הם יכלו לדמיין זאת בקלות."

זה רעיון גאוני באמת – אולי לא בדיוק פילוסופי – אבל בהחלט גאוני! תמונה זו של הקנטאור, שלא עלתה מכיוון שהיוונים לא יכלו להבחין ברוכב ובסוסו אלא מכיוון שהעמים הקדומים באופן בלתי נמנע חשבו שהישות הרוחית של האדם לא תלויה בטבע הגופני – רעיון זה של הקנטאור שוב מתעורר בזמננו מתוך עצם מושגי מדע הטבע. לכן יש לומר שלמרות כל הרעיונות המטריאליסטיים אנו מגיעים היום לנקודה בה המטריאליזם עצמו, אם הוא רק יקח את העובדות כפי שהן באמת, יוליך לאחר מכן למה שיש למדע הרוח לומר ממקורותיו האוקולטיים. אך אם, בהתאם למחקרינו, אנו רוצים למקד את התבוננותנו האוקולטית בדמות כמו גילגמש – שכבר הפכה למושא עניין של מחקר חיצוני – עלינו להבין כי שם אנו עוסקים בחדירה של ישות מההיררכיות הרוחניות. כך שלמרות שאנו חייבים באמת לראות בתמונת הקנטאור את כל בני האדם, ביחס לרוחניותם, במקרה של מי שפעל כפי שפעל בגילגמש, עלינו להכיר, כתוספת, שהחלק הרוחני של הקנטאור מכוון על ידי כוחות עליונים ששולחים מטה את כוחותיהם כדי לקדם את האנושות. ואם נלך רחוק יותר בהיסטוריה נמצא שזה מתגלה בצורה ברורה יותר. נראה גם כיצד שינוי מתרחש במהלך התקופות ועד לזמננו וכיצד כוחות רוחניים, כאשר הם פועלים דרך בני אדם, מניחים בתמידות צורות שונות ככל שאנו מתקרבים להווה המיידי.

——————————————————————————————————-

1. לאופולד פון ראנקה, 1886-1795. ראו רודולף שטיינר, יחסי קרמה כרך 2. יצא לאור בעברית בהוצאה פרטית. ↑
2. לסינג, [G. E. Lessing] הפסקאות האחרונות של חינוך הגזע האנושי, שפורסמו בשנת 1780, הן כדלקמן:

   "אבל… מדוע לא כל אדם אינדיבידואלי יתקיים יותר מפעם אחת בעולם הזה?

   "האם השערה זו היא כל כך מגוחכת רק בגלל שהיא העתיקה ביותר? בגלל הבנה אנושית רחבה יותר, לפני שההתפלפלות של בתי הספר נהייתה שטופת הוללות והתישה אותם, והאירה עליהם באחת? מדוע אני אפילו לא מכין כבר צעדים אלה אל השלמות שלי אשר מביאים לאדם רק עונשים זמניים וגמול? ופעם נוספת, מדוע לא בזמן נוסף כל הצעדים הללו מסייעים לנו כה בעוצמה כדי לבצע את מראות התגמולים הנצחיים? מדוע איני חוזר בחזרה לעיתים כה קרובות. כדי להשיג ידע חדש, מומחיות חדשה? האם אני מביא כה הרבה כך שאין לי מה לטרוח לחזור? האם זו סיבה כנגד? או, בגלל ששכחתי שכבר הייתי כאן? הלוואי והייתי שוכח. הזיכרון של מצבי הקודם יכריח אותי לעשות רק שימוש רע בהווה. וזה שעלי לשכוח כעת, האם בהכרח הוא נשכח לעד? "או שמא יש סיבה להשערה שכל כך הרבה זמן היה אבוד לי? אָבֵד? – וכמה אני צריך לאבד? – האם לא נצח שלם?" [טר. פ. וו. רוברטסון (1872) נדפס מחדש (1927) על ידי הוצאה לאור אנתרופוסופית]. ↑

3. ז'אן ד'ארק, הידועה גם בכינויים הבתולה מאורליאן והעלמה מאורליאן, הייתה מצביאה צרפתייה אשר מילאה תפקיד מפתח בתהליך שחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה-15. כחלק ממילוי תפקידה זה היא לבשה שריון ובגדי גבר ופיקדה על כוחות בצבא מלך צרפת, אשר השתתפו באופן פעיל במלחמה נגד האנגלים. הוצאה להורג ב-30 במאי 1431 בגיל 19. ↑
4. אוגוסט פרידריך גפרורר – 1861-1803. ↑
5. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
6. הרצאה זו מופיעה בעברית בספר: ידע על-חושי – יצא לאור בהוצאת חירות. ↑