היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?
רודולף שטיינר
סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57
תרגם מאנגלית: עלי אלון
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
29.4.1909 הרצאה מספר 16
איזיס ומדונה
גיתה חוזר ומצביע על כך שמי שמתקרב אל סודות הטבע, מתגעגע אל המפרשת הראויה ביותר של אותם הסודות, אל האמנות. גיתה ביצירותיו לאורך כל חייו, הראה כיצד אמנות היתה עבורו המפרשת של האמת. אבל כאן רשאים לומר שעם אותה ההשקפה מצא גיתה משהו שצעד כשכנוע-יסוד, כמוטיב יסויד לאורך כל הזמנים, דרך כל התקופות של התפתחות האנושות.
פחות או יותר במודע או בלא-מודע מוצגות לפנינו באמנויות השונות "שפות" שונות כדי להביא לידי ביטוי אמנויות מסוימות החיות בתוך הנפשות. תדיר אלו הן דווקא האמיתות הנסתרות ביותר, ההכרות הסודיות ביותר שלא בקלות נכנסות למושגים נוקשים שלא בקלות ניתן להלבישן בנוסחאות מופשטות, כשאחר-כך מחפשות את ביטויין בהצגה האמנותית.
היום צריכה להופיע לפנינו אמת נסתרת כזאת, שלאורך מאות שנים רצתה לשפוך את ליבה באמנות, שהיא גם בחוגים צרים מסוימים מצאה תמיד את ניסוחה המדעי, אבל עבור חוגים יותר רחבים תהיה רק בעתיד באמצעות מדע הרוח פופולרית. גיתה עצמו היה יכול להתקרב עם נפשו מהצדדים השונים אל אותה האמת. באחת ההרצאות, אותן נתתי כאן על גיתה, היה עלינו להצביע על הרגע המשמעותי אצל גיתה המתאר את החוויה של סוד כזה. הוצבע על כך בהרצאה השניה המתייחסת אל פאוסט של גיתה, כיצד גיתה בקוראו את הסופר היווני פלוטרך, מצא במקום מסוים את הסיפור המוזר אודות ניקואס, שרצה להפנות שוב עיר השייכת לאנשי קרטגו בסיציליה אל הרומאים ומשום כך היה נרדף. בשעת הבריחה הוא התחזה למטורף והבריות הכירו בקריאה המיוחדת שאותה השמיע: "האמהות, האמהות רודפות אותי" – שכאן לא מדובר על שיגעון רגיל. שכן באותה הסביבה הוקם בסגנון ישן מסתורי, מה שמכונה "מקדש-האמנות", והיה מוכר להם מה פירוש הביטוי "האמהות". כשגיתה בתחושתו היה יכול להעמיד שוב בפני נפשו את המשמעות של הביטוי "האמהות", כאן הוא ידע גם שאת המחריד-יפה של סצינת-פאוסט בחלק השני, בה רצה לתאר את העילאי, לא היה יכול להביע יותר טוב מאשר בכך שנתן לפאוסט עצמו ללכת אל האמהות.
מה מציגה ההליכה אל האמהות אצל פאוסט? הזכרנו את זה באותה ההרצאה על פאוסט. מפיסטו מביא אמנם לפאוסט את המפתח, אבל הוא בעצמו לא יכול לצאת ולהיכנס אל אותה הממלכה בה מתרוממות האמהות. מפיסטו הוא רוח המטריאליזם, הרוח הנכללת כביכול בכוחות ובשליטות של הקיום החומרי הנוגע לאדם. עבורו ממלכת האמהות היא ממלכה של הלא-כלום. פאוסט, האדם הרוחני, הנוטה אל הרוח, יכול לתת את התשובה: "בלא כלום שלך מקווה אני למצוא עולם ומלואו." כעת בא תיאור בהחלט ראוי לתשומת-לב, מלא משמעות של ממלכת האמהות, היכן שנאמר לנו כיצד הן אורגות וחיות בתחום מסוים שממנו באות לידי עיצוב צורות של העולם הנראה לעין: יהיה עלינו להתעלם מכל מה שחי בזמן ובמרחב, אם ברצוננו לחדור אל תחומן של אותן האמהות. עיצוב, עיצוב מחדש, זוהי המהות של ממלכתן. הן אלות מסתוריות הפועלות כאן בממלכת-הרוח מאחורי המציאות החושית. אליהן צריך לרדת פאוסט ברגע שהיה עליו לשאוב הכרה על הנעלה מעל כל דבר חושי, מכל דבר פיזי. רק על ידי כך יכול פאוסט להביא את הנצחי של הלנה עם הזמני שלו לאיחוד אומר כבוד, כשלנפשו נפתחת אותה הממלכה של האמהות. כבר אז באותה ההרצאה על פאוסט ניתן היה להצביע על כך שגיתה הבין היטב שהמדובר הוא על אותה ממלכת האמהות שאליה יכול האדם לחדור כשעורר בנפשו כוחות רוחיים רדומים. כשהעין הרוחית והאוזן הרוחית שלו נפתחות עבור עולם הנמצא מאחורי העולם הפיזי, זהו עבורו הרגע הגדול בו מתגלות הישויות הרוחיות והעובדות הנמצאות תמיד סביבנו אבל העיניים החושיות לא רואות אותן, כמו שהעיוור לא רואה גוונים ואור. הכניסה אל אותה הממלכה מסומנת עם ההליכה אל ממלכת האמהות.
בהרצאות האלו הצבעתי מספר פעמים על כך שלאדם נפתחות סביבו עיניים ואוזניים רוחיות ועימן ממלכות חדשות, כשהוא מיישם על עצמו תהליכים אינטימיים רוחיים, שיטות מסוימות בהוראה מדויקת של השתקעות פנימית בעולם-הדימויים, הרגש והרצון שלו. נרמז על כך שמי אשר נכנס אל אותה הממלכה מתבלבל מהרשמים הפועלים עליו. בה בשעה שבעולם הפיזי מופיעים האובייקטים בגבולות חדים והודות לכך אנו מתמצאים בהם, יתקבל אצלנו בעולם הרוחי רגש מבולבל של עיצוב מרחף ואורג זה לתוך זה, בדיוק כפי שזה מתואר אצל גיתה בחלק השני של "פאוסט". אבל מתוך אותה ממלכת-האמהות נולד מה שניתן לחושינו, כמו שמהמחצב בהרים נולדת המתכת. משום כך, הואיל ואותה הממלכה הנסתרת, ממלכת האמנות של הדברים הפיזיים והארציים, הממלכה, אשר כביכול מכילה בתוכה את הסובסטנציה האלוהית מכל הדברים, נזכרת אצל גיתה, אז פועל אצלו הביטוי "האמהות" בצורה כה שובה את הלב, כה מאוד יפה. לכן הבין הוא מה שקרא אצל פלוטרק, הוא הכיר שברגע בו מישהו קורא "האמהות, האמהות!" אין הוא כמשוגע מציץ אל תוך ממלכת אלוהות נטולת מהות, אלא לתוך ממלכה של מציאות רוחית. כביכול בעיית-האֵם של העולם עמדה לפני עיניו של גיתה, אז בקוראו את פלוטרך, ואת אותה בעיית-האֵם הצפין הוא, כמו דברים רבים אחרים, לתוך החלק השני של ה"פאוסט".
מי שרוצה להיכנס אל אותה הממלכה של האמהות, אל ממלכת העולם הרוחי, היה עליו בזמנים קדומים להתנסות – ליד כל אותם תרגילים אחרים המתוארים בספר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?' – להתנסות במה שתמיד היו מכנים, היטהרות מכינה, ההיטהרות (קתארזיס) של הנפש. האדם היה צריך להכין את עצמו כך שבנפשו, שממנה היה צריך להוציא כוחות רוחיים עילאיים, לא יימצא אצלה שום אילוץ, שום תשוקה יותר עבור העולם הרגיל, המוחש, שהיא כביכול טיהרה וזיככה את עצמה מכל מה שמושך אל זיו-החושים, מושך למה שהוא מרעה לעיניים ולאוזניים עבור החושים, ומה שמחזיק את קשירת השכל אל הגוף הפיזי. הנפש צריכה להשתחרר מזה, אז היא מסוגלת לעורר בתוכה את העין הרוחית ולחדור אל הממלכה הרוחית. מה שמכנים נפש מטוהרת, מה שמכנים נפש שעברה את הקתארזיס, נפש שהיא לא פונה יותר אל האלמנט המוחשי-פיזי, את זה כינו בכל מקום, היכן שהיה ידוע אותו הסוד, כינו הפנימי העילאי של האדם, אותו הפנימי שעליו אמרו לעצמם: מוצאו הוא לא ממה שיכולות לבחון מבחינה חיצונית העיניים, מוצאו הוא ממקורות עליונים רוחיים-נפשיים, מולדתו היא לא ארצית, המולדת שלו היא שמיימית. הבריות ראו את הקשר של אותה נפש מזוככת ומטוהרת עם מוצאו האמיתי של האדם. שכן מה שהיה מדע הרוח לאורך כל הזמנים, לא יכול היה לדבר על התפתחות חומרית בלבד, על אודות שלמות חושנית, העולה מאי-שלמות חושנית. מה שמכנים כיום התפתחות, מה שמכנים עלייה מישות חושנית נחותה למעלה אל ישויות חושניות המושלמות ביותר המתהלכות על אדמתנו, עד לבני אדם חושניים, את הגישה הזאת לא מעמיד מדע הרוח כטעות. הדבר, כפי שהודגש כבר תדיר, מכירים בו לגמרי ובשלמות. מדע הרוח מכיר במלואו בתורת האבולוציה והמוצא שבמסגרת מדעי הטבע. אבל בד בבד מוצבע על כך שמה שאנו מכנים אדם, לא בא לידי גמר באותה ההתפתחות, שהוא מהווה רק את הצד החיצוני של התפתחות האנושות.
כשאנו עוקבים אחר האדם בחזרה במפנה הזמנים, אז נמצא שככל שאנו חוזרים יותר לדמויות חושניות בלתי-מושלמות יותר, אנו פוגשים את המוצא הרוחי-נפשי של האדם. תדיר כבר החזרנו את עצמנו לתקופה של התפתחות האנושות, שמה שאנו מכנים כיום אדם, בכלל לא היה נמצא אצלו קיום פיזי, בהיותו עדיין חבוי כליל בקיום נפשי-רוחי. ושוב יהיה עלינו לחזור ולהפנות את תשומת-הלב לכך שבמובנו של מדע הרוח יהיה עלינו לתאר לעצמנו את הדמות הפיזית, את הגופניות הפיזית של האדם כמו מין התעבות האדם של ימים עברו, בהיותו רק אדם רוחי-נפשי. אותו אדם רוחי-נפשי הוא כביכול מעובה לאדם בן-זמננו, כמו המים המתקשים לקרח. גם אותה התמונה הובאה תדיר, נאמר כאן: נתאר לעצמנו כמות מים. המים מתעבים לקרח, כך שלבסוף עומדים לרשותנו שארית מסוימת של כמות-המים והחלק שנהפך מהם לקרח. אז יש לנו את התמונה של היווצרות האדם. פעם אצל האדם הרוחי-נפשי לא היה קיים, הצד הפיזי-מוחשי של הגופניות, מה שכיום יכולות העיניים לראות והידיים לתפוס. בהדרגה הוא הפך יותר לפיזי עד לעיצוב הפיזי הנוכחי. אמנם אותה התקופה שאליה יכול המדע לחזור במבטו מראה את האדם באותה הצורה הפיזית בה אנו רואים אותה כיום. אבל מדע הרוח פונה במבטו לאחור אל העבר הרחוק הקדום, בו נולד האדם מתוך העולם הרוחי והיה עדיין מסוג רוחי-נפשי. כשכיום מביטים על נפשו, אז אנו אומרים לעצמנו שהאלמנט הנפשי באדם הוא כביכול השארית האחרונה של אותו האלמנט הרוחי-נפשי, שהיה פעם בנמצא. אנו מסתכלים על פנימו של האדם, משתדלים להכיר את הישות הרוחית-נפשית של האדם ואומרים לעצמנו: כמו שהוא כיום בפנימו, כך היה הוא פעם בהיוולדו מתוך החיק של העולם הרוחי. אותה הישות-הנפשית עטופה היא באלמנט הנחות של עולם-החושים מבחוץ, אבל היא מסוגלת שוב להיטהר ולהזדכך, יכולה להתרומם להסתכלות משוחררת מחושניות, ובכך להגיע אל הרוחיות שממנה היא נולדה. זהו התהליך של ההכרה הרוחית העוברת דרך זיכוך והיטהרות. אנו רואים אם כן, ברוחו של האדם ישות-נפשית, וכשמדברים אנו לא רק באופן צורני, אלא באופן משמעותי, אנו אומרים: ברגע בו מצליחים להכיר את אותה הישות הנפשית בצורתה האמיתית אזי אנו רואים שהיא לא מהעולם הזה. ברקע של ישות נפש זו אנו רואים עולם רוחני אלוהי שממנו היא נולדה.
כעת בואו וננסה להפוך את מה שנאמר לתוך תמונה פיזית. בואו ונשאל את עצמנו: האם אין אנו מחזיקים תמונה פיזית של מה שתואר, היכן שהעולם הרוחי מוצג על ידי צורות עננים שממנו הרוחי נולד בצורה של ראשי-מלאכים המתארים את הנפש האנושית? האם אין לנו בדמותה של המדונה בציורו של רפאל 'סיסטינה מדונה', תמונה שנולדה מתוך העולם הרוחני-האלוהי?
בואו ונמשיך לשאול: מה קורה לאדם שנפשו נוקתה וטוהרה, ועלה לידע גבוה ופרש בנפשו דימויים רוחניים אלו שנותנים חיים בתוכו לאלוהי החי ואורג דרך העולם? אותה ישות אנושית שיולדת באדם את האדם הגבוה, האדם המייצג את העולם הקטן בעולם הגדול, שמתוך הנפש המטוהרת שלו מביא קדימה את האדם הגבוה האמיתי – מהו? אי אפשר לתאר אותו אחרת מאשר במילה – רואה רוחי (clairvoyant). אם אנו מנסים ליצור תמונה של הנפש היולדת את האדם הגבוה מתוך עצמה, מתוך הקוסמוס הרוחי, עלינו רק לקרוא להכרה את התמונה של הסיסטינה מדונה, המדונה עם הילד המופלא בזרועותיה.
כך, בסיסטינה מדונה יש לנו תמונה של הנפש האנושית שנולדה מהקוסמוס הרוחי, ועולה מנפש זו הדבר הגבוה ביותר שישות אנושית יכולה להביא – לידתו הרוחית העצמית, מה שבתוך עצמו מהווה התחלה של פעילות יצירתית קוסמית.
בואו וננסה לחוות ברגש שלנו מה עושה תודעת ראיה רוחית. היה פעם זמן שהמבנה של העולם נוסד על רוחניות אלוהית. כי זה יהיה חסר הגיון לחפש בעולם אחר הרוח אם רוח זו לא בנתה במקור עולם זה. כל מה שמקיף אותנו בעולם צמח מהרוח שאנו מחפשים בנפש. כך הנפש צומחת מרוח-האב האלוהית הנעה ואורגת דרך הקוסמוס ומביאה את הבן של החוכמה שהוא ההתחדשות והחזרה של רוח-האב.
אנו מבינים כעת את הדרך שבה גיתה פנה לבעיה זו עם כל המשמעות המיסטית שלה, כאשר הוא ניסה לאסוף את כל התוכן של 'פאוסט' ביחד ב- “Chorus Mysticus”, שבו הוא מדבר על הנפש האנושית כאל הנצחי-נקבי, המושך אותו למעלה אל הרוח האוניברסלית של העולם. כך עדיין גם גיתה עמד בסיומו של 'פאוסט' ביחס לבעיית-המדונות שלו. מהדמות שאותה קיבל תאור-המדונות, ניתן כיום עוד בקושי להכיר במלואו, מה שבוטא כעת בתמונה, כשבכל זאת מונחת ביסודה אמת עמוקה: אבל אם עוקבים אחר אותה בעיית-המדונות עד למקור, אז נכיר שלמעשה, אם גם לעיתים קרובות בצורה מוסווית, בדמותה של המדונה עדיין מתייצבת כיום לפנינו הבעיה הגדולה ביותר של האנושות. המדונות אמנם השתנו מהצורה הפשוטה שאותה ניתן לראות החל מהמאות הראשונות של העולם הכריסטיאני בקטקומבות, היכן שאנו מוצאים את המדונות והילד המושיט את ידו לשד האֵם. מאותה הדמות הפשוטה, שאין בה הרבה מהצד האמנותי, נמצאת דרך רחוקה עד למאה ה-15. שם, אחרי תמורות רבות, הפכו הילד והמדונה ברוח זמננו לצד יותר אמנותי, יותר ציורי, עד למיכאלאנגלו ורפאל, אבל בכל זאת המצב הוא כזה כאילו גם אצל אמנים נהדרים לא עלה בהבנתם הידע המלא, אבל כן הרגש המאיר עיניים אודות האמת העמוקה של בעיית-המדונות.
את האדם פוקדות התחושות היפות ביותר כשעומדים לפני מה שמכונה ה'פיאטה' של מיכאלאנגלו בכנסיית פטרוס ברומא, היכן שהמדונה יושבת עם הגוויה על הברכיים, המדונה בגוף כשכריסטוס צעד כבר דרך המוות ביופי של נעורים.
התעוררה אז השאלה, מדוע מיכאלאנגלו תאר את המדונה באותו הגיל כה יפה בצעירותה. על כך נשאל מיכאלאנגלו בעצמו והוא השיב: אומר אני במפורש שמדובר כאן לא על איזושהי אמונה, אלא מתוך ניסיון מדעי-רוחי – יהיה זה ניסיון שנשים בתולות שומרות לעצמן רעננות נעורים עד לזקנה מאוחרת. והאם לא צריך היה להצדיק זאת על ידי תאור אֵם-האֵל גם באותו הגיל עדיין במלוא רעננות נעורים? – השקפה נפלאה, אותה מביע מיכאל אנגלו! אם גם לא במפורש, אז אנו מוצאים אותה בכל זאת מבוטאת בתמונותיו של רפאל. אבל נוכל להבין את אותה השקפה כולה אם נחזור הרחק אל הזמנים בהם הדבר היה עדיין מופיע מבחינה חיצונית בצורה חיה, מה שמתייצב לפנינו במדונות בתור אמנות לא מודעת. אנו יכולים לחזור הרחק ובעיקרו של דבר נמצא את בעיית-המדונות בכל העולם. נוכל ללכת אל הודו העתיקה ונמצא את האלה המחזיקה על החזה את הילד – קרישנה, יכולים אנו להגיע לעבודת-הבורא הסינית וגם כאן למצוא תמונות דומות.
אבל אין ברצוננו ללכת אל אותם התחומים המרוחקים, אלא להיאחז באותו התיאור מזמנים עתיקים, אשר מחזיר לנו במובן האופייני ביותר, את מה שניתן לנו כה יפה במדונה. ברצוננו לעיין בתיאורים של איזיס עם הילד הורוס. אותם התיאורים שצמחו כליל מהחכמה המצרית, יוכלו לשמש לנו ביחס מסוים מפתח לתפישה נכונה של תיאור המדונה. בכך יהיה עלינו להפנות במקצת את תשומת-הלב שלנו לדמותה של החכמה שמובילה אל אותה דמות-האלים המוזרה של מצרים העתיקה, שהובילה אל איזיס, ומה שאותה החכמה, הבאה לידי ביטוי באגדה על אודות איזיס ואוזיריס, מה היא עבורנו. אם באמת מבינים אותה מתוך ביסוס עמוק, מובילה אותה האגדה לתוך הבעיה המיוחדת של האנושות. אנו יכולים לחקור כאן ושם את הדת המצרית, הדבר המשמעותי ביותר, המלא ביותר של תוכן נשארת עבורנו האגדה על אוזיריס, המלך, שבזמנים קדומים כמו בתוך תקופת הזהב היה שולט בין הבריות, שהיה נשוי לאחותו איזיס, שהביאה לבריות אושר וברכה. מלך אנושי עם כוח אלוהי וסגולה טובה אלוהית, כך נראה הוא לפני מבטו של המצרי הקדום, ושולט עד שהומת על ידי אחיו בשם סֶט הרע. הוא הומת באופן מיוחד. בעת סעודה עיצב האח הרע סֶט, שאותו בזמן יותר מאוחר כינו טׅיפוֹן, תיבה, ועורמתו של האח הרע הביאה את אוזיריס להיכנס ולשכב באותה התיבה. אחר כך נסגרה התיבה ונמסרה למים שנשאו אותו והובילו אותו לסביבה בלתי מוכרת. איזיס, הרעייה העצובה, מחפשת בכל מקום את הבעל, עד שאחרי חיפוש ארוך מצאה אותו באסיה. היא מביאה אותו בחזרה אל מצרים. ושם מבתר אותו האח הרע סט, והחלקים נקברים בקברים רבים. משום כך הקברים הרבים של אוזיריס במצרים. אוזיריס הופך למלך המתים, כפי שמקודם הוא היה מלך של בני אדם שחיו על האדמה. מהעולם שבצד שמעבר פוגעת קרן בראשה של איזיס. מכך יולדת היא את הורוס, ההופך שליט באותה הממלכה.
במובנה של האגדה המצרית הורוס הוא הבן לאחר מותו של אוזיריס. הורוס שהתהווה על ידי הפריה מהצד שמעבר הוא השליט בעולם הארצי-חושי, אוזיריס שולט בממלכת המתים. בה בשעה שהנפש כאן, כשהיא מסוגרת בגוף, נמצאת תחת שליטתו של הורוס, מגיעה היא, בעת עזיבת הגוף – על כך מעיד ספר-המתים המצרי – אל ממלכתו של אוזיריס, ונהיית בעצמה אוזיריס. באופן מאוד אופייני הנפש, המגיעה אל הצד שמעבר, פונה אליה אותו בית-המשפט, המתואר בספר-המתים המצרי: "אתה אוזיריס, מה עשית" וכו', כך שהנפש מתבגרת להפוך בעצמה לאוזיריס, וזאת בשעה כשצועדת היא דרך שער המוות.
באופן כזה מסתכלים אנו במובנה של מצרים העתיקה על שתי ממלכות, על הממלכה אותה אנו רואים בחושינו, ממלכתו של הורוס, והממלכה שאליה נכנסת הנפש לאחר המוות, בה שולט אוזיריס. אבל בד בבד אנו יודעים שלפי המקודשים המצריים היה ידוע שהמקודש המגיע לכושרות של ראיה רוחית כבר בחייו כאן, נכנס אל התחומים שאליהם יכולה הנפש להיכנס רק לאחר המוות, שהוא יכול להתאחד עם אוזיריס. המקודש הופך בעצמו לאוזיריס. הוא מתנתק מהאלמנט הפיזי, מוותר על כל ההרגלים של החיים הפיזיים, על התשוקות והתאוות, הוא מטהר את עצמו לעומת כל דבר פיזי, הופך לנפש מזוככת ובתור שכזו מתאחד עם אוזיריס. מה מציגה לנו אותה האגדה? יהיה זה דימוי תמים, כשטוענים כאן שאותה האגדה צריכה לתאר את המהלך השנתי של השמש מסביב לאדמה. כאן ליד "השולחן הירוק" של הלמדנות מנסים לבדות, שאוזיריס הוא השמש וכשהיא שוקעת תהיה זו ההתגברות על ידי כוחות-הטבע החורפיים, שצריכים היו להיות מאופיינים על ידי סט, האח הרע טיפון. ובאיזיס מתואר לנו הירח, המחפש את השמש, שזו תקרין עליו אור.
רק מי שבאופן כזה מקים מתוך ראשו תיאוריה אודות מיתוסי-הטבע, יכול לטעון דברים כאלה. לאמיתו של דבר אגדת-איזיס היא הביטוי הצורני של אמת עמוקה. מה הם הזמנים בהם שלט אוזיריס על הבריות? אלה הם לא זמנים אחרים מאשר התקופות בהן בני האדם היו עדיין ישויות רוחיות-נפשיות, בהיותן עדיין בעולם הרוחי-נפשי בין ישויות שהיו דומות להן, כלומר היו הן גם ישויות רוחיות-נפשיות. אם מדובר על אודות ממלכתו של אוזיריס, אז הכוונה היא כאן לא לממלכה הפיזית אלא לממלכה של העבר, בה פעל האדם בתור ישות רוחית-נפשית. ועם האח העוין של אוזיריס הכוונה היא לישות שהקיפה את האדם בגוף פיזי, שעיבתה חלק מישותו הרוחית-נפשית לגוף פיזי. כאן אנו רואים כיצד אותו אוזיריס שהיה פעם רוחי מובהק מושם לתיבה. זו האחרונה היא לא משהו אחר אלא גופו הפיזי של האדם. אבל הואיל ואוזיריס הוא ישות שלפי טבעה כולה לא יכולה לרדת עד לעולם הפיזי, אשר צריכה להישאר בעולם הרוחי-נפשי, אז ההכנסה אל התיבה – של הגוף האנושי – היא עבור אוזיריס זהה עם המוות. כאן מתואר במובן הנרחב המעבר מהממלכה הרוחית-נפשית אל תקופת ההתפתחות הפיזית של האנושות. אל תוך אותה הממלכה הפיזית לא יכול אוזיריס להיכנס, כאן מת אוזיריס עבור העולם הפיזי החיצון והפך למלך של הממלכות שאליהן נכנסת הנפש בעת יציאתה מהעולם הפיזי-מוחשי או כשהיא מפתחת כוחות של ראיה רוחית.
לפיכך המקודש בתור נפש מתאחד עם אוזיריס. מה נשאר אצל האדם מאותה הממלכה הרוחית-נפשית? מה נשאר אצל האדם, שלא נסוג מהעולם הפיזי-מוחשי כמו אוזיריס, אלא נכנס לתוכו? הנפש שלו, ישותו הרוחית-נפשית, הרוצה למשוך אותו תמיד אל הנבטים הראשונים של האלמנט הרוחי-נפשי, או אוזיריס. זוהי נפש-אנוש הגרה בתוכו, היא איזיס, ביחס מסוים הנצחי-נקבי, המושכת אותו אל הממלכה שמתוכה נולדנו.
אותה איזיס, כשהיא מזככת ומטהרת את עצמה, מסלקת את כל מה שקלטה מהאלמנט הפיזי, היא מופרית מהעולם הרוחי ומולידה אז את האדם העליון, את הורוס, המשיג את הניצחון על כל דבר אנושי נחות. אנו מסתכלים על איזיס כעל זו המייצגת את הנפש האנושית, את מה שנולד מתוכנו בתור אלוהי-רוחי, מה שמחפש את אוזיריס ומה שמוצא אותו רק בהתקדשות או במוות. אנו מציצים דווקא אל תוך אותה הממלכה המונחת מאחורי הממלכה החושית-פיזית, וזאת כשמציירים לנו לפני הנפש את אותה האגדה על אוזיריס ואיזיס, את הזמן בו היה עדיין האדם אצל האמהות, אצל התשתיות של הקיום, כשכאן איזיס טרם היתה מסוגרת בגוף הפיזי, היתה עדיין מאוחדת בתקופת הזהב עם בעלה, עם אוזיריס. בזה מופיע לפנינו, מה שבתור האנושות היפה ביותר, בתור האידיאל האנושי הנשגב ביותר נולד מתוך הגוף האנושי, מופרה על ידי רוח-העולם הנצחית עצמה.
איך יכול היה משהו אחר ממה שהוא האידיאל העילאי, האנושות העילאית, כלומר הכריסטוס – שכן הוא אותו האידיאל שהם מתארים – להיות מותאם אל ממלכת האמהות? ב'פאוסט' של גיתה מופיעות לפנינו שלוש אמהות היושבות על תלת-רגליים זהובות. שלוש אמהות! הנפש האנושית עשתה את התפתחותה בזמנים כשעדיין לא נמצאה בגוף האנושי. מה שמופיע כיום לפנינו כביכול עם עיניים חושיות בתור הפריה אנושית ולידה אנושית, זה מופיע לפנינו כסמל אחרון ומשל של הצורה הקודמת של אותו התהליך. באֵם הגופנית אנו רואים כביכול את הדמות הפיזית האחרונה של אֵם רוחית, הנמצאת מאחוריה, ואנו רואים את האֵם הרוחית לא מופרית באותו האופן, כפי שזה קורה כיום, אלא מתוך היקום עצמו, כמו שאנו גם הפרינו את נפשנו בהכרה העליונה מתוך היקום. אנו מסתכלים במבט לאחור על עיצובים תמיד יותר רוחיים של ההפריה וּפְריה ורבייה.
לכן מדובר, כשמדברים במובן מדעי-רוחי אמיתי, לא רק על אודות אֵם אחת, אלא על אמהות, ומתארים לעצמנו שמה שעומד לפנינו בתור אֵם מוחשית זהו העיצוב האחרון עבור הדמות הרוחית-נפשית מתוך הממלכה הרוחית. למעשה ישנן תמונות-צלם, העתקים של האיזיס, שמתארים לנו לא אֵם אחת אלא אמהות, שלוש אמהות. פעם היה לנו דמות, איזיס עם הילד הורוס הצמוד לחזה, כפי שגם תמונות המדונות העתיקות ביותר מתוארות. אבל מאחורי אותה הדמות יש לנו בתיאורים מצריים מסוימים דמות אחרת, איזיס מסוימת שעל ראשה נמצאות שתי קרניים של פרה המוכרות ונושאת כנפי-פֶרֶס, בהגישה לילד צלב עם ידית. כאן אנו רואים את מה שפעם היה פיזי אנושי, כאן הוא כבר מרומם יותר לרוחיות. מאחוריה אנו רואים עוד אֵם שלישית הנושאת ראש-אריה, המתארת שלב שלישי של הנפש האנושית. כך מופיעות לפנינו אותן שלוש תמונות-האיזיס בזו אחר זו. למעשה נושאת נפשנו האנושית שלושה סוגי טבע: טבע מסוג הרצון, הישות הנמצאת במקורותיו העמוקים ביותר, טבע מסוג הרגש וטבע ממין החכמה. אלו הן שלוש אמהות-הנפש: הן מתייצבות לפנינו בשלוש הדמויות של האיזיס המצרית.
זהו סימבול בעל עומק מחשבה שמאחורי האֵם המוחשית נמצאת העל-חושית, האֵם הרוחית, איזיס מהתקופה הקמאית הרוחית, ושכאן למשל אצל הדמויות מחוברות כנפי-פרס, קרני-פרה, וכדור-העולם באמצע על ראשה של איזיס. אלה שהבינו משהו ממה שנקרא תורת-הספרות העתיקה, אמרו תמיד, מה שתואר כאמת מעמיקה, שמספר שלוש מציג את האלוהי-גברי ביקום, ובאופן צורני מתואר אותו מספר שלוש הקדוש על ידי כדור-העולם ושתי קרני-הפרה, שהן, אם רוצים, הן מין תמונת-צלם של משל-המדונות, אבל בעצם מתארות הן את ההשפעה הפורָה של כוח-הטבע.
כדור-העולם הוא הביטוי עבור היצירה שבעולם. יהיה עלינו לדבר שעות רבות אם נרצה להסביר את תמונת-הצלם הגברית בעולם. כך אם כן, עומד מאחורי איזיס המוחשית הנציגה שלה, איזיס העל-חושית. שלא מופרית על ידי מי ששווה לה, אלא על ידי האלוהי-הגברי, החודר את העולם בחיים ובאריגה. תהליך ההפריה מתואר עוד כמשהו העומד קרוב לתהליך ההכרה.
בזמנים יותר קדומים זה היה משהו חי שהתודעה, תהליך ההכרה, הוא מין תהליך של הפריה. תוכלו לקרוא עדיין במקרא: "אדם ידע את אישתו ו… היא ילדה". מה שאנו קולטים כיום בתור אלמנט רוחי, זה מוליד האלמנט הרוחי בתוך הנפש. זהו משהו המציג את השארית האחרונה של סוג ההפריה העתיק. מה שבא כאן לידי ביטוי מראה לנו כיצד מופרים אנו כיום על ידי רוח-העולם, קולטים אותה במובנה של רוח-העולם לתוך הנפש האנושית על מנת לזכות בהכרה האנושית, ברגישה האנושית וברצייה האנושית.
זה מוצג לנו אצל איזיס, היא מופרית מהאלוהי-גברי, כדי שיופרה ראשה, ולילד לא מוגש חומר מוחשי, כמו אצל האיזיס החושית, אלא הצלב עם הידית[1], מה שהינו סימן החיים. בשעה שמאיזיס הפיזית מוגש החומר הפיזי של החיים, מוגשת לו כאן רוח החיים בסימבול שלה. באופן כזה מופיעה מאחורי אֵם-החיים הפיזית אֵם-החיים הרוחית ומאחורי הכוח הקדמון של החיים בכללותם, מוצג עם כוח-החיים, איך הרצון שָהה מאחורי הכל בעבר עוד יותר רוחי, יותר קדמון. כאן יש לנו שלוש אמהות וכאן יש לנו גם את האופן בו שלוש האמהות הללו מעבירות מהיקום אל השמש את הכוח הַמְחַוֶה. כאן יש לנו ביטוי, אם גם עדיין לא אמנותי, בכל זאת סימלי של אמת עמוקה שבעולם. מה שכך בתור סימבול-האיזיס עבר דרך ההתפתחות המצרית, זה התקבל על ידי תקופתנו וקיבל שינוי עיצוב בהתאם לקידמה בה התנסתה האנושות לרגל הופעתו של כריסטוס ישוע על האדמה, שכן בכריסטוס ישוע ניתן המופת הגדול עבור כל מה שהנפש האנושית צריכה להוליד מתוך עצמה היא. אותה הנפש האנושית שבהפרייתה מתוך רוח-העולם מומחשת במדונה. לכן במדונה מתייצבת לפנינו כאילו איזיס שנולדה שוב, באופן מתאים מוגברת ושופעת אור.
מה שבתחילת הרצאתנו יכולנו להעמיד באופן צורני, זה צועד כעת לפני הנפש כמחובר עם התפתחות האנושות, הזורם כלפי מעלה מימי קדם, בזוהר מבחינה אמנותית ומעוצב בתמונות המודרניות, שהועמדו בעולם כולו בשביל הנפש האנושית הזקוקה לאמנות. כאן אנו רואים כיצד למעשה הופכת האמנות לפרשנית האמת, לפי דבריו של גיתה. כאן אנו רואים כיצד בעיקרו של דבר, כשמבטנו מופנה אל המדונה וכשאותו המבט חדור ברגש של הלב, נמסר לנפש משהו אודות חידת-העולם הגדולה. כאן אנו רואים, כיצד בהתמסרות כזאת, נפשנו – בתור הנצחי-נקבי בתוכנו – בחיפוש עצמי, מתגעגעת אל רוח-האב האלוהית, שנולדה מתוך היקום, ושאותו מולידים אנו בתור שמש בנפש העצמית. מה שאנו הננו בתור בני אדם וכיצד אנו בתור בני אדם קשורים עם העולם, זה מתייצב לפנינו בתמונות המדונות. לכן הן עבורנו אותן תמונות-המדונות, מבלי להזכיר כל זרם דתי וכל דוֹגמה דתית, דבר כה קדוש. וכאן נוכל להרגיש את זה כמשהו שנולד מתוך היקום, כשהעננים הבלתי-מוגדרים מתעצבים לראשי-מלאכים ומֵהַשלֵם נולדת הנציגה של הנפש האנושית. ושוב מכילה בתוכה המדונה מה שיכול להיוולד מהנפש האנושית: האדם האמיתי, העליון, שרדום אצל כל אדם ואדם, את הטוב מכולם האנושי וזה אשר בתור רוח חודר את העולם בזרימה ואריגה.
כך הרגיש גם גיתה כשלבסוף עיצב את ה'פאוסט' שלו, כשאיפשר לו לצעוד דרך השלבים השונים המובילים למעלה אל ההכרות העליונות ואל החיים העילאיים. משום כך מרשה הוא לפאוסט ללכת אל האמהות, לכן נשמע אצלו השם "אמהות" כה מאוד יפה ונותן לרחשי לבו להתקרב אל החכמה המשמיעה את קולה מהזמנים הקדומים. לכן מרגיש גיתה שצריך הוא לתת לפאוסט ללכת אל האמהות, שרק כאן הוא יכול לחפש ולמצוא את הנצחי, אותו הנצחי שעל ידו יכול להיוולד אופוריון. הואיל ומדונה מופיעה לפניו כנציגת הנפש האנושית, משום כך נותן גיתה למקהלה המיסטית שחידת-הנפש תבוא לידי ביטוי במילים: "הנצחי-הנקבי מושך אותנו אל על". לכן הצליח כה יפה גם רפאל בתמונתו הנפלאה של המדונה – כאן בזמנים שלנו יכולים לומר מה שרק רוצים הם – להוביל שוב בחזרה אל השדות אליהן הובילו תמונות-איזיס העתיקות. ממה שהוא רוחי, מה שלא ניתן יותר לבטא על ידי צורת-אדם, מפני שתגרום היא לדמויות מוחשיות, מאותה איזיס המתוארת עבור כוחה באורח סמלי רק עם ראש-אריה, יורדים אנו אל איזיס האנושית, המעבירה את כוחה על ידי החומר המוחשי אל הילד-הורוס. בבלתי מודע הביע את זה רפאל במדונה הסיסטינית שלו. מדע הרוח יעלה שוב במודע את האנושות אל הממלכה הרוחית שממנה היא ירדה.
עוד על ידי שתי דוגמאות צריכה להראות לנו סידרת-החורף של השנה, כיצד האדם ירד מהגבהים הרוחיים ושוב יעלה לקיום יותר גבוה. בשתי ההרצאות הנושאות את הכותרת 'ראיה רוחית אירופית עתיקה' ו'המיסטריות האירופיות ומקודשיהן' צריך שיתגלה לנו באופן מדעי-קפדני, כיצד בעצם אותן תמונות המדונות ותיאורי איזיס הם באופן ברור ומובן פרשנים אמיתיים של סודות הטבע והרוח העמוקים ביותר, כיצד הם בעיקרו של דבר רק שיכתוב של המילה הגדולה שעליה דיבר אפלטון: פעם היה האדם ישות רוחית. הוא ירד רק על ידי כך שנשדדו ממנו הכנפיים הרוחיות, שנעטף הוא בגוף המוחשי. הוא ייחלץ שוב מאותו הגוף המוחשי. שוב יעלה אל העולמות הרוחיים-נפשיים. – על כך בישר פעם אפלטון באורח פילוסופי. את זה מבשרות גם תמונות המדונות, כיצד במובן היפה ביותר הינן מה שגיתה רצה להביע במילים: האמנות היא הפרשנית הראויה ביותר של סודות העולם שהכירו הבריות. – לא פוחדים שהאמנות תהפוך להיות מופשטת או אפילו אלגורית, כשתהיה היא שוב נאלצת – אני אומר נאלצת! – להכיר במציאויות הרוחיות העילאיות. לא פוחדים שמבחינה אמנותית תהיה היא נוקשה ונטולת חיים, כשכאן היא יכולה להיאחז יותר בדגמים גסים חיצוניים.
רק מהסיבה שהאדם שכח להכיר וללמוד את האלמנט הרוחי, אז גם האמנות קשורה אל החושים החיצוניים. אבל כשהאנושות תמצא שוב את הדרך אל הגבהים הרוחיים וההכרות, אז תדע גם היא שמציאות אמיתית נמצאת בעולם הרוחי, ושמי אשר מסתכל על אותה המציאות, יוכל ליצור בחיוּת מלאה, מבלי להיאחז כעבד נרצע במודלים המוחשים. אז נבין את גיתה, כשבהיקף היותר רחב תלכנה שוב אמנות וחכמה ביחד, כשאמנות תהיה שוב זו המבארת את הרוחי. אז מדע ואמנות יהיו שוב יחידה אחת ובהתאחדותם יהיו הם דת. שכן האלמנט הרוחי בצורתו יתחיל להיות בלבבות האנושיים שוב בתור אלמנט אלוהי. ליצור את מה שכינה גיתה אדיקות אמיתית ממשית. "מי שעומדים לרשותו מדע ואמנות, נמצאת אצלו גם דת" אמר גיתה, "מי שאין לו את השניים האלה, יש לו דת".
אמנם מי שעומד לרשותו ידע על אודות הסודות הרוחיים של העולם ויודע מה שמדבר דרך איזיס-מדונה, אדם כזה רואה בהן משהו החי במקורו, דבר שהוא הרבה יותר חי מאשר איזשהו חיקוי משועבד של מודלים אנושיים חיצוניים-פיזיים, היכול להיות מובא לידי ביטוי. ואדם כזה, החודר במבטו דרך האלמנט החי, שאותו מציגות המדונות, חודר במבטו כמו דרך צעיף אל האלמנט הרוחי, ויכול הוא בלא כל דוגמטיות, ללא כל דעה קדומה ובחופש רוחי להרגיש שוב יראת שמיים. בנפשו יאחד הוא מדע או חכמה ואמנות ויוליד בתוכו דתיות או אדיקות אמיתית חופשית.
——————————————————
- צלב דמוי האות היוונית טאו, ידוע גם בשם ענח' או מפתח הנילוס. זהו הירוגליף מצרי עתיק שמשמעותו חיים.
