רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

11.3.1909 הרצאה מספר 13

החידה ב'פאוסט' של גיתה – אקזוטרי

היה זה באוגוסט 1831, כשהטביע גיתה את חותמו על חבילה ומסר אותה למזכירו הנאמן אקרמן ביחד עם הנחיה כצוואה להוציא לאור את האוצר החתום. שכן אותה החבילה הכילה במובן המקיף את כל שאיפת-החיים של גיתה. היא הכילה את החלק השני של ה'פאוסט' של גיתה, שצריך היה לצאת לאור רק אחרי מותו. אצל גיתה עצמו נמצאה התודעה, שאת כל תוכן חייו העשירים והמסועפים מאוד, המגיעים אל עומקי קיום האדם, שאת כל זה הוא הכניס ליצירתו. וכיצד אותו הרגע היה עבורו בעל משמעות רבה, זה יכול לנבוע מהמילים שאותן השמיע באותה העת. הוא אמר: " בעצם הבאתי לידי גמר את מפעל חיי. מה שעושה אני בנוסף, ואם בכלל אעשה עוד משהו, זה לא חשוב אצלי!"

אם נותנים לעובדה כזאת לפעול על הנפש, אז אומרים אנו לעצמנו: חיי אנוש לא יכולים להיעשות בקלות פוריים עבור שאר האנושות באופן יותר יפה ויותר הרמוני וזה מה שהינו הדבר המהותי אצל גיתה: להיעשות פורה במודע. ויש כאן משהו מזעזע לעומק כשעוקבים אחרי חיי גיתה מאותו הרגע – זה לא נמשך יותר מאשר שנה אחת – ונותנים לפעול על עצמנו לעובדה שבעת הביקור הנוסף באילמנאו גיתה קרא שוב את אותם החרוזים היפים שנכתבו על ידו ב-7 לספטמבר 1783, כלומר בנעוריו:

"מעל כל הפסגות

שוררת דממה

בכל הצמרות מרגיש

אתה בקושי במשב.

הציפורים שותקות ביער

חכה בלבד,

עוד מעט

תנוח גם אתה."

כאן יכולים אם כן, לומר: אם גם אותם החרוזים משמעותם היתה אז בנעורים מצב רוח רגעי, משתלבים הם בכל תמונתו של גיתה בצורה חדשה, בעת שקרא אותם שוב בדמעות ומתוך התרגשות בסוף ימיו.

'פאוסט' של גיתה הוא באמת מבחינה ספרותית ורוחית צוואה ממדרגה ראשונה ביותר הניתנת לאנושות. מה שגיתה הביא אז בשנת 1831 לידי סיום, כשלאחרונה החל משנת 1824 עבד במרץ על אותו החלק השני של 'פאוסט', זה מוצא את תחילתו החל מהנעורים המוקדמים ביותר של גיתה. שכן אנו רואים כיצד מתחילת שנות השבעים של המאה ה-18 הרגיש גיתה בנפשו, מה שהיינו יכולים לכנות מצב-רוח פאוסטי, וכיצד אחר כך ב-1774 התחיל להעלות על הכתב את החלקים הראשונים של ה'פאוסט' שלו. וברגעים החשובים של חייו היה תמיד חוזר לסִפרוּת של קיומו כולו.

באופן מתמיה מופיע לנגד עינינו: הוא מביא עמו לווימאר, שבה הוא נכנס אל העולם הגדול, את החלקים הראשונים של ה'פאוסט'. אמנם הם עדיין לא הופיעו כאן, אבל הודות לגבירת-החצר הויימארית, העלמה פון גכהאוזן, נשתמר העתק מה'פאוסט' שהובא לשם, ועד היום נמצאת אצלנו דמותו של 'פאוסט' כפי שהיתה היא ביצירה הפיוטית, כשגיתה הגיע לויימאר. מוּכֶּרת היא אז הדמות, בה הודפס והגיע לציבור בפעם הראשונה ה'פאוסט' בשנת 1790, ובהמשך העיבוד, שהופיע ב-1808 במהדורה הראשונה של יצירות גיתה. כל מה שיש לנו על אודות 'פאוסט', כולל אותו הדוקומנט החשוב שגיתה השאיר אחריו בתור צוואתו, מראה לנו את השלבים השונים של התהוות גיתהאנית. שכן מעניין הוא עד מאוד להסתכל כיצד אותם ארבעת השלבים של יצירת-פאוסט הגיתהאנית במהותה הפנימית המלאה, מתייצבים לפנינו באופן שונה, כשמשמעותם היא עליה של שאיפת-החיים הגיתהאנית המלאה.

מה שגיתה הביא לויימאר היא יצירה ספרותית בעלת אופי אישי מובהק שלתוכה מזג את מצבי-הרוח, את ההכרה, כפי שליוו אותו בשהייתו בפרנקפורט, בתקופת שטרסבורג וגם עדיין בתקופה הראשונה בויימאר. יצירה של אדם, השואף בלהט להכיר, שואף בעוז להרגיש ולהיכנס אל החיים שכל אדם ישר והגון ששואף אך נתקל ביאוש. את מה שעבר עליו הוא מזג אל תוך אותה היצירה. את כל זה נמצא בדמות הראשונית של 'פאוסט'. וכש'פאוסט' הופיע בצורתו החלקית ב-1779, עיצב אותו גיתה מחדש ועבד עליו, כשבגלל כיסופים המונחים עמוק בנפשו טיהר את כל שאיפתו והחיים הפנימיים הודות להתבוננות בטבע האיטלקי וביצירות אמנות איטלקיות. מתוך יצירה אישית של אדם שטולטל בסערות-החיים, נוצרה, עד שלב מסוים, יצירה של אדם מיואש, הרואה לפניו פרספקטיבה של החיים, העומדת באופן מוגדר לפני נפשו.

בהמשך באה העת של התקשרות גיתה אל שילר, עת בה גיתה לומד להכיר ולחוות בפנימו העצמי עולם שהנטייה אליו היתה מונחת מזמן בתוכו. עולם שעליו ניתן לומר שחווה אותו אדם אשר נפקחו עיניו הרוחיות לראות את העולם הרוחי הסובב אותו. כעת הופכת אצלו אישיותו של פאוסט לישות העומדת בין שני עולמות: בין עולם של האלמנט הרוחי, שאליו שואף האדם לעלות על ידי היטהרות ועידון, ובין אותו העולם המושך אותו למטה. פאוסט הופך לישות שמעמידים אותה בין העולם הטוב והעולם הרוע. בה בשעה שמקודם ראינו ב'פאוסט' את חיי-האישיות הנאבקים של האדם היחיד, רואים אנו כעת כיצד הוזז לנגד נפשנו מאבק גדול של כוחות טובים ורעים סביב האדם, העומד בתוך המאבק העולמי בתור אובייקט הראוי ביותר, שסביבו נאבקות הישויות הטובות והרעות בעולם. וכשמיד בתחילת 'פאוסט' מעמידים אדם המיואש מהידע שלו, מתייצב כעת לפנינו אדם העומד בין שמיים וגיהינום, ובכך מועלה הפיוט באופן מהותי בשלב אחד לקיום גבוה. כאן מתקבל אצלנו הרושם שכאילו בדמות שבה מתייצב לפנינו ב-1808 ה'פאוסט', יימצאו בהתאמה אלפי שנים של התפתחות האנושות. כאן יהיה עלינו לחשוב על התיאור הדרמטי הנהדר של חיי אדם שחוללה התקופה הקדומה, לחשוב על ספר איוב – כיצד כאן הרוח הרעה מתהלכת בין האנושות ואחר כך מתייצבת לפני אלוהים והאל פונה אליה: התעניינת בדברים שונים על האדמה, האם שמת לב לעבדי איוב?

הצלילים הבאים כאן לקראתנו, שוב נשמע אותם בפיוט המתייצב לפנינו בפאוסט ב'פרולוג בשמיים' שם משוחח האל עם מפיסטופלס, עם השליח של הרוחיות הרעה:

"המכיר אתה את פאוסט? את הדוקטור? – את עבדי!"

כך מהדהד במה שהעמיד גיתה כדי לאפשר לכל חידת-פאוסט שלו להופיע, מה שאנו שומעים בספר איוב: "המכיר אתה את עבדי, את איוב?"

חייו העשירים והמלאים של גיתה ממשיכים להתקדם הלאה להתעמקות בקיום האדם שאודותיו העולם כיום מעט מאוד מעלה אותו על הדעת. ולאחר שבאותה היצירה הביא לידי ביטוי באופן רבגוני את מה שחוותה נפשו, הוא הולך אז במבט לאחור אל חייו בכללותם. ב-1824 פעם נוספת הוא מתאר כעת את מעברו של פאוסט דרך העולם הגדול, אבל כך שהחלק השני נושא כעת אופי מלא של תמונת התפתחות הנפש האנושית הפנימית.

אם נעיף מבט על החלק הראשון, אז יהיה עלינו לומר: מה שמתואר כאן על ידי הנפש השואפת היא אמת ומציאות החיים האינסופית. כל מה שמתייצב לפנינו בחלק הראשון, בייחוד בחלקים שחוברו תחילה, הוא בעל אמת עמוקה מאוד שבטבע, אבל דברים מסוימים, שצליליהם נכנסים לשם, נשמעים אצלנו כמו מין תיאורים, כאילו מישהו מדבר על דברים שטרם חווה אותם במלואם בעצמו בנפש.

וכעת החלק השני: כאן הכל הינה החוויה הפנימית של הנפש העצמית. כאן ישנן חוויות עילאיות ממין רוחי, שדרכן עולה האדם בשלבי הקיום, חודר את העולם הפיזי ומגיע למקום בו נפשו מתאחדת על ידי הרוחיות של העולם, מתמזגת איתה ומחזיקה עצמה עם העולם שבו היא מוצאת גם מרחב ואור ואת מה שמעניק לה חירות, רגש של כבוד ועצמאות. כל זה נכלל כחוויה מיוחדת ביותר, פנימית ביותר, באותו החלק השני של ה'פאוסט' של גיתה.

בוא יבוא הזמן, בו יסתכלו על ה'פאוסט' של גיתה עוד אחרת לגמרי מאשר כיום. כשאז יבינו יותר טוב מה שגיתה רצה לומר. כשב-29 לינואר 1827 פנה גיתה אל אקרמן: "אבל בכל זאת הכל הוא חושי, מעובד לתיאטרון, וימצא חן בעיני הצופה. יותר מזה לא רציתי. כשהמצב הוא רק כזה שההופעה מסבה שמחה לקהל הצופים, אז לעומתם לבעלי הסוד לא יימלט באותו מעמד החוש העילאי…"

אם ביחס מסוים מופיע לפנינו החלק הראשון עדיין באורח תיאורטי, לא מעובד ולא מובא עד לחיים, אז החלק השני הוא יצירה ריאליסטית ביותר, הנכנסת באופן העמוק ביותר אל המציאות בספרות העולמית. שכן הכל בחלק השני של 'פאוסט' נחווה, רק לא נחווה בעיניים פיזיות ובאוזניים פיזיות, אלא בעיניים רוחיות ואוזניים רוחיות. זוהי גם הסיבה מדוע אותו החלק השני הובן כה מעט. ראו כסימבולים ואלגוריות את מה שעבור החוקר הרוחי, עבור זה היכול לחוות בעולמות הרוחיים, דבר שהינו הרבה יותר אמיתי ומציאותי ממה שרואות עיניים פיזיות חיצוניות וממה ששומעות אוזניים פיזיות חיצוניות. אמנם, מיצירה כזאת ניתן לקוות להרבה ודברים מסוימים המונחים באותה היצירה יהיה אם כן, תפקידנו לעיין בהם היום ובהרצאה של מחר. היום יהיה עלינו לתאר יותר את הצד החיצוני, כשמחר נתאר כיצד היצירה 'פאוסט' של גיתה, במובן האמיתי של המילה, היא תמונה של השקפת-חיים והשקפת עולם פנימית אזוטרית. ננסה לחדור שלב אחר שלב אל המהות הפנימית ולהעיף מבט אל מאחורי הפרגוד שמאחוריו חווה גיתה את הסודות העמוקים ביותר של חייו.

מצב רוח פאוסטי היה כבר קיים אצל גיתה, בהיותו אז סטודנט בלייפציג. אנו יודעים שבאותו הזמן בלייפציג פקדה אותו מחלה שיכלה להסתיים במוות. הרבה ממה שנפשו של אדם מסוגלת לתפוס פקד אז ועבר דרך נפשו של גיתה. אבל עוד משהו אחר התרחש בתוכו. הוא הכיר את דרך ההסתכלות של המדע החיצוני על החיים. דווקא בלייפציג הוא דאג מעט למדע המקצועי העיקרי שלו. הוא התעניין במדעים אחדים אחרים, ביחוד במסגרת מדע הטבע. לעולם לא איבד גיתה את האמונה המוצקה שדווקא באמצעות מדעי הטבע ניתן להציץ אל הסודות היותר עמוקים של הקיום, אבל מיואש הוא עמד שוב ושוב דווקא בשהייתו בלייפציג, בראותו מה יש לו למדע החיצוני לומר ולתת. במובנים רבים היה זה סבך מושגים, הסתכלות מבותרת של הטבע. כאן לא יכול היה למצוא באף מקום את מה שחיפש כבר בהיותו נער, כשבגיל שבע נטל לעצמו עמוד מינרלים מהאוסף של אביו, צמחים ודברים אחרים, שם עליהם מוצרים גיאולוגיים, לקח נר-עשן קטן וזכוכית שורפת, בהמתינו עד לבוקר. וכשקרני השמש הראשונות של הבוקר הופיעו, הוא לקח את זכוכית השורפת ואיפשר לקרני השמש ליפול על נר-העשן, ובאופן כזה נתן למזבח שהקריב הוא "לאל הגדול של הטבע", אש שצריכה היתה לבוא ממקורות הקיום עצמם. אבל איזה מרחק רב צריכים היו להיות אותם המקורות של הקיום – מרוחקים ממה שבא לקראת גיתה בפילוסופיה, במדעי הטבע ובענפים השונים של שאיפת-ההכרה במכללה! מה רב היה המרחק של אותם "מקורות של החיים בכללותם" מכל שאיפה כזאת!

כעת הגיע גיתה לפרנקפורט ובא במגע עם אנשי הגות, אשר לפני הכל, על-ידי חיי-נפש מפותחים, עמד לרשותם הידע אודות ההתחברות של המהות הפנימית האנושית עם הרוחיות האורגת וחיה בעולם. הוא בא במגע עם אנשים אשר במלוא המובן הרגישו בתוכם את מה שגיתה הביע במלים הבאות: "האני העצמי מתרחב אל היקום הרוחי." כבר אז בפרנקפורט פקד אותו מצב-הרוח לצאת ממסגרת של שאיפת המושגים גרידא! צריכה להימצא דרך אל מקורות הקיום! – והוא בא במגע עם מה שניתן לכנות ספרות אלכימיסטית, מיסטית ותיאוסופית. גם הוא בעצמו ניגש לניסויים אלכימיים פרקטיים. הוא בעצמו מספר כיצד הכיר חיבור, בו מישהו חיפש אז דרכים דומות. זו היתה יצירה של ואלינג, יצירה שראו בה אז את הדרך המכובדת להכרת מקורות הקיום. בהדרגה הוא לומד להכיר את פרצלזוס, את באזיליוס ו-ולנטינוס ולפני הכל, היצירה שבמהותה צריכה היתה לעשות רושם עמוק על כל אלה ששאפו לאותו הכיוון, כלומר היצירה: Aurea Eatena Honcri. זה היה תיאור של הטבע, כפי שהמיסטיקנים של ימי הביניים חשבו לראותו. מה שהכיר כאן גיתה כיצירות מיסטיות, אלכימיסטיות ותיאוסופיות. זה צריך היה לעשות עליו רושם בדומה לרושם שמקבל כיום אדם בעל שאיפות כאלו, אם הוא מצידו לוקח לידו את הספרים של אליפס לוי, או של אנשים בעלי השקפה דומה לזה האחרון. אכן, רושם עוד הרבה יותר מבולבל צריכים היו לעשות על גיתה אותם הדברים מפני שתיאור הכתבים השונים שעסקו במגיה, תיאוסופיה וכו', היה כזה שאמנם מאחורי הסמלים התחבאו סודות, אשר בעצם לא הובנו על ידי המחברים של אותם הספרים עצמם.

הואיל והדבר לא ניתן היה להבנה בגדולתו ובמשמעותו הישירה, הוא הולבש שם בלבוש נטול-מהות, בכל מיני נוסחאות פיסיקליות וכימיות דבר שהיווה בעצם חכמה ישנה אמיתית, שחיה פעם בנפשות של בני אדם. עבור מי שראה רק את הכתוב באופן חיצוני בספרים, היה נוצר אצלו הרושם שהדברים הם שטות מוחלטת וכמעט לא היתה קיימת אז הדרך המובילה אל מאחורי הסודות ולחדירה אל משמעותם. אבל אל לנו להבין שלא כהלכה שגיתה, מתוך שאיפתו הכנה והעמוקה, היה אישיות בעלת כושר ניחוש מעמיק. וכאן נראה לו משהו משונה בפותחו את היצירה ובהסתכלו מיד על העמוד הראשון כשראה סימן מסוים שהשפיע עמוק על נפשו: שני משלושים משתזרים. בפינות, באופן נפלא, מצוירים סימני הפלנטות כשמסביב בעיגול, דרקון מתעופף ולמטה מוחזק בתוך עצמו דרקון מתמיה – גיתה קרא אז את הדברים שנמצאו בעמוד הראשון, כיצד הדרקון החולף מסמל את הזרם המפיח כאן תמיד בדרקון הקבוע את הכוחות הזורמים למטה מהיקום, או כיצד שמיים וארץ תלויים אחד במשנהו. במילים אחרות, כפי שנאמר שם: כיצד כוחות-הרוח השמימיים נשפכים במרכז האדמה.

מילים וסימנים נסתרים כאלה צריכים היו להעמיק השפעתם על גיתה. אלה למשל שתארו את כל תולדות העולם, כפי שנהוג היה לומר 'מתוהו ובוהו עד למה שמכונה התמצית האוניברסלית" – מעבר נפלא בסימנים המשתלבים באופן מוזר זה בזה של החומר הכאוטי שטרם ניתן להבחנה, דרך הממלכה המינרלית, הצמחית והחייתית – עד למעלה אל האדם ואל אותן הפרספקטיבות שאליהן מתפתח האדם בשיכלול עצמי הולך ונמשך.

אבל לא בקלות נמצאת הדרך לחדירה אל תוך המשמעות היותר עמוקה. את המצב-רוח של גיתה בעוזבו אז את פרנקפורט ניתן בערך לציין כך: לא מצאתי כלום! ומה שחוקרי הטבע יכולים לתת לי, אלה הם מושגים יבשים מפוכחים, דבר שממנו נסחט כל מה שהינם מי החיים האמיתיים. כעת הסתובבתי בין מה שנשתמר לנו מזמנים שטענו כי הם יכלו להציץ אל סודות החיים. אבל הדרך, הדרך מביאה לידי יאוש! – כזה היה באמת לפעמים מצב-הרוח של הנפש של גיתה. גיתה לא התלהב להסכים לספקולציות קלות ולפילסוף קל ולגישה של סמלים וחושיות שוממה, להסכים עם מה שהשפיע עליו בצורה כה נפלאה וסודית מתוך אותם הספרים העתיקים. הם הביטו עליו עם סודותיהם כמו משהו שאליו הוא לא מוצא את הדרך. עבור מי שמכיר את נפשו של גיתה כבר אז זה היה באמת הנבט באותה הנפש, לחדור פעם אל סודות הקיום, אבל אותו הנבט צריך היה להתפתח רק בשלב יותר מאוחר. וכאן הרגיש עצמו גיתה כמו שנדחק הצידה, כבלתי ראוי להגיע אל תוך סודות היקום.

הוא הגיע לשטרסבורג. כאן הוא נפגש עם אישים שמצד כזה או אחר היו צריכים לעניין אותו. הוא הכיר את וונג-שטילינג שהיה בעל כושר 'פסיכי' מיסטי עמוק, אשר על ידי התפתחות כוחות מיוחדים שבדרך כלל רדומים הם אצל הבריות, היה חודר במבטו עמוק אל הצדדים החבויים של היקום. הוא הכיר בשטרסבורג את הארדר שהתנסה במצבי-רוח דומים, כשברגעים של יאוש היה מגיע תדיר לשלילה מלאה של החיים. גיתה ראה בהארדר אדם שסבל משעמום ביחס ליקום. שאמר בערך את הדברים הבאים: הרבה למדתי, מצאתי דברים מסוימים על אודות הקשר של הפעילות האנושית והשאיפה האנושית על האדמה. – אבל את זה לא היה הוא מסוגל לומר לעצמו: היה נמצא אצלי גם לו רגע אחד בו כמיהתי למקורות החיים באה על סיפוקה! – בנוסף היה הוא חולה ובעל נטייה לביקורת מסויגת ולשלילה של כל דבר אפשרי. בכל זאת היה זה האדם אשר הפנה את תשומת לבו של גיתה אל עומקים מסוימים של חידות הקיום. גיתה הכיר בהארדר אדם פאוסטי אמיתי. ואת אותו הצד של אלמנט השלילה, שאינו יוצא מלעג וקלס, הכיר גיתה יותר מאוחר אצל ידידו מארק. אימו של גיתה עצמה, שידוע לנו אודותיה כיצד היתה מרחיקה מעצמה כל הטפת מוסר ומתיחת ביקורת על הבריות, אמרה על מארק: "אכן אותו מארק בעצם לא יוכל לשאת את מפיסטופלס בבית, לכך רגילים כבר ביחס אליו." – אדם השולל דברים רבים, שהם ראויים לשאיפה אליהם בחיים, אדם כזה הכיר גיתה במארק.

לעומת כל אותם הרשמים שעשו על גיתה האישים בשטרסבורג, היה זה הטבע אשר בשעת העיון בו צצו לו כל מיני חידות של הקיום. יחד עם זה יהיה עלינו לראות בגיתה אדם מחונן ברוח בעלת חדירה חדה, לא בתור אדם לא-פרקטי. כידוע גיתה נעשה לעורך דין. פעילותו באותו השטח נמשכה זמן קצר. אבל מי שמכיר את פעילותו של גיתה כעורך-דין או יותר מאוחר כמיניסטר ויימארי, יודע שאפיין אותו חוש פרקטי יוצא מהכלל. בתור עורך דין הוא ידע מבחינה חיצונית לא הרבה יותר מספרי החוקים הנלמדים בעל-פה. אבל הוא היה אדם שבמבט מהיר היה יכול להכריע את מה שהיה מונח לפניו. אדם כזה יודע גם לשרטט לפניו את קווי החיים במתארים חדים. כך מופיע לפנינו גיתה מצד אחד עם הכושר להחזיק במושגים החדים ביותר בכל הנוגע לעולם, ומצד שני להרגיש צער בגין דחף-ההכרה שלא בא על סיפוקו. הוא מופיע לפנינו כמי שמחפש את הדברים לעומקם המרבי, כשאלה השיבו אותו ריקם. ולכך התווסף משהו אחר.

גיתה הכיר את מצב הרוח שאותו יכולים לציין: הוא ידע מה פירוש הדבר להרגיש עצמו אשם! הוא הרגיש את עצמו אשם כלפי הנערה הכפרית הפשוטה פרידריקה בססנהאים, שעורר אצלה כל מיני תקוות ומצבי רוח, שאותה בכל זאת היה צריך אז לעזוב. כל זה הצטלב באופן הנפלא ביותר בנפשו של גיתה, ומתוך כל אותם מצבי רוח התעצבה אצלו דמות פיוטית, שיסודה היה בהתבוננות באותה הדמות שיכלה להתייצב אז לפניו על כל צעד ושעל: דמותו של פאוסט, אותה אישיות מוזרה שחיה במחצית הראשונה של המאה ה-16, של אותו פאוסט שעיצב אז את הנושא של מחזות עממיים רבגוניים ומשחקי-בובות ואשר דרך כריסטופר מארלובה הגיע לידי משמעות ספרותית, בהפכו בזמן דאז בעצם עבור משוררים רבים, כמו לסינג, למשל, כמו כן עבור גיתה, לבעיה חיה. כיצד קרה שגיתה קשר את צערו ומצב רוחו אל אותה הדמות של פאוסט?

פאוסט, כך מסופר, חי במחצית הראשונה של המאה ה-16, בעת בה הוכרעו דברים רבים עבור ההיסטוריה. אם משווים את אותו הזמן עם המאות ה-11 וה-12, בהן ניהלו חיי-הכרה, אז נמצא את אותם הזמנים בשוני רב. במאה ה-12 היה זה אפשרי עבור אותם האישים שהצליחו לחדור אל מה שהזמן הציע להם, שהדברים יעלו בקנה אחד עם מה שיכלו הם למצוא בנפש העצמית כשהיו מפנים את מבטם הרוחי כלפי מעלה אל מה ששלט בגבהים האלוהיים בתור אלמנט יצירתי של העולם. וכשיצרו הם מושגים על כך, אז ניתנה להם האפשרות לקשור את זה אל מה שהיה ידוע להם מתוך מדע הטבע החיצוני. שהנפשות הכירו כאן כמו דירוג מסוים: בשלב התחתון ביותר דבר מה שבתור פיסיקאי מצליחים להכיר, בשלב הבא מה שמצליחים להכיר כסודות העליונים של הקיום, הצד החבוי של הקיום, שאותו מסוגלת להשיג העין הרוחית והאוזן הרוחית, ושוב בשלבים העילאיים הכירו במושגים נעלים, עבירים שקופי-בדולח, שהשפעתם על הנפש היתה מלאה חיות ויעילות, שלבי הקיום האלוהי, והכל היה קשור יחדיו.

גם אם כיום יכולים להביט במשיכת-כתפיים למטה על האנשים של אותו הזמן, זוהי דרך שבאף מקום לא נפסקת. אם למשל לוקחים את דרך ההכרה של אלברטוס מגנוס, המתחיל מלמטה בטבע התחתון ומסיים בהסתכלות באל – אין אלה מושגים שהם עבשים ומפוכחים, אלא מושגים המחממים את הנפש ומשקפים את הלב. זה היה בזמנים שחלפו בהם חי פאוסט. כאן היו המושגים שהוטבעו על ידי תיאולוג אחד על אודות שלבי הקיום האלוהי, אמנם גם במופשט, כלומר משוכים באורח מחשבתי, אבל יבשים ומפוכחים. אלה היו מושגים שאותם ניתן היה ללמוד, שיכלה לשקוע בהם התבונה, השכל. אבל באף מקום לא יכלה התבונה לקשר את אותם המושגים עם האלמנט החי, עם הקיום המונח סביבנו. באף מקום לא היתה האפשרות להאיר את הנפש ולחמם את הלב. בהמשך הגיעו למצב שהמדע, שעמד לרשות הבריות בתור מיסטיקה, מגיה, תיאולוגיה, מדע שעסק בדברים שאותם חשים בעיניים רוחיות ובאוזניים רוחיות, הגיע לירידה מלאה, לפני כל מהסיבה שעל ידי הדפוס דברים מסוימים ממה שהיה מקודש וחבוי בכתב-יד, הובאו לציבור ופורשו מצד אישים שלא הבינו את הדברים, בראותם באלה לא משהו אחר מאשר דבר שצריך לחקותו. במעבדות עסקו אז בדברים שהם בגדר אחיזת-עיניים ותפלות. מה שצריך היה לחוות באורח רוחי דרך מה שהיה כתוב בספרים, דרך הנוסחאות החיצוניות, אבל בעלות המשמעות העמוקה, את כל זה היו לוקחים ככתבו וכלשונו. עשו כל מיני דברים עם נוסחאות ובאביקים והתוצאה מכך היתה שבאותו הזמן מה שמכנים תיאוסופיה, מגיה, אוקולטיזם, היה קרוב למה שמכנים תרמית ושרלטנות.

המצב הוא בעצם כזה שביחס מסוים ההליכה למעלה אל העולמות הרוחיים קשורה לסכנות. אנשים בעלי אופי לא טהור בשאיפתם, ששכלם ותבונתם אינם מטוהרים, אשר בחשיבתם לא מגיעים למושגים משוחררים מחושיות, אנשים כאלה נכשלים בקלות, יכולים בקלות להגיע לתהום. וכך יכול היה לקרות שאלה שידעו עוד משהו או שבמאמץ רב עיינו בכתבי המיסטיקנים, לא מצאו את הדרך לכך, או גם, הואיל ולא יכלו למצוא אותה, נכנסו בצעדיהם לרמאות, לשרלטנות. אבל גם הדבר האחר היה יכול להתרחש: שבין אי-ההבנות בתוך העם הוכרזה אותה השאיפה למעשי-כשפים, שטריטהיים משפונהיים, אגריפס מנטסהיים ואחדים אחרים אשר ביושר וכנות חיפשו בחקירתם כוחות רוחיים בטבע, כונו כאלה העוסקים בכישוף וברמאות, כבני אדם שסטו מהנתיב הטוב שאותו התוותה הדת העתיקה.

אל אותו הזמן נכנסים חייו של פאוסט של המאה ה-16, אל עת אשר בדברים אחדים ראתה זהרורי-ערב של זרם רוחי עתיק, אשר בד בבד היוותה עמוד השחר של זמן חדש לגמרי, עת שהביאה אחר כך כוכבים כאלה כמו ג'ורדנו ברונו, גלילאו, קופרניקוס וכו'. זמנים שונים נקראים זמנים של תקופת מעבר. אבל מכל הזמנים לא זוכה אף זמן במידה כה רבה באותו השם כמו זמנו של פאוסט.

לאחר הכל, מה שאנו יודעים היתה דמות פאוסט כזו שהרגישה בעומק את קוצר-היד של הלימודים דאז על אודות העולם הרוחי. פאוסט גם למד תיאולוגיה, פנה לה עורף, ובשריד האחרון של מאגיית ימי הביניים ובדומה לה חיפש את מקורות הקיום. הואיל ודמותו של פאוסט ניתנת לתפישה מהצד הטוב ביותר כשהיא מתרוצצת אנה ואנה בין השאיפה הכנה להכרה ולגבולות, העוברים אל השרלטנות, אז יהיה זה גם יותר טוב שנשאיר את דמותו באותה ההארה ולא ננסה לתפוס אותו בגבולות חדים. שכן גם הזרם הרוחי עצמו לא תפס אותו במהותו האמיתית, אלא כל אותה השאיפה שהיתה קיימת בעם עצמו, נתפסה כעת כמו הלבוש החיצוני של אותה הדמות של פאוסט מהמאה ה-16. כך מתייצב הוא לפנינו כדמות אגדית או בדרמה כאדם שפרש מהמסורות הישנות של הדת והתיאולוגיה, שהתמסר לשאיפה – כפי שחשבו על כך מתוך צרות-עין בהסתכלות מתהווה – שלעולם לא תוכל להוביל למשהו טוב בחיים. השקפת העולם כולה של המאה ה-16 עד למאה ה-18 מתבטאת במילים שנמצאו בספר העם על אודות פאוסט: "משום מה הוא שם את כתבי הקודש מאחורי הדלת ושם אותם מתחת לספסל – אחר כך לא רצה לכנות את עצמו יותר כתיאולוג והפך לאדם-העולם, כינה עצמו ד'ר לרפואה."

במילים כאלו הלבישו את מה שחשבו והרגישו בכל הנוגע לדמותו של פאוסט. הרגישו שחיפש הוא את המקור בחזהו העצמי, מקור שהיה מוביל אל עמקי החיים והתחלותיהם, שהוא רצה להשתחרר בדרכו הוא מהמסורות הישנות. גם מה שהשתמר במשחקי-העם ובמשחקי-בובות אודות אותה הדמות, היה מסתפק לא יותר מאשר בתיאור דמותו החיצונית של פאוסט. אבל על גיתה פעל כל זה שנותר בתור מסורת-פאוסט, כך שיכול היה לתת אמון לאותה הדמות, ולמה שחי בתוכו בתור שאיפת החיים ודחף ההכרה, אנו רואים כיצד גיתה מתחיל בשנות השבעים להציג את עצמו באופן מוחשי בדמותו של פאוסט. כל זה שהיה בלתי משביע רצון, כל מה שנבע מצער בגלל דחף ההכרה שלא בא על סיפוקו, העמיס הוא בדמות של פאוסט. אם מעיינים במונולוג הראשון של פאוסט, נראה במשמעותה המלאה ביותר של המילה את מה שאופיין במבוא לעיון של היום. אנו רואים את האיש שבמובן המלא ביותר התעניין במדע החיצוני, אדם המתייאש, כשהוא קרוב ללכת לאיבוד בחיים, להתנפץ בדחף ההכרה. אנו רואים כיצד הוא נוטל לידו את הספרים העתיקים. גיתה מכנה את זה הספר של נוסטרדמוס, אבל מי שבקיא בספרות של המגיה, שאותה הכיר אז גיתה, יכיר בקלות שוב למה התכוון גיתה ביחס לספר שבו ראה פאוסט את הסימן של המקרוקוסמוס. הוא נותן לו לומר על כך:

"כיצד כוחות השמיים עולים ויורדים

ומגישים לעצמם את הדליים הזהובים!

בכנפיים מריחות ברכה

פורצים מהשמיים דרך האדמה,

כשבהרמוניה חודר צלילם את היקום כולו."

ובהמשך מה שמצטרף כמו תיאור רגשי אל המילים הללו, כשהוא עובר דרכו בעדנה בהסתכלו על אותו הדף, בכל זה מכירים אנו את מה שבאותו הזמן השפיע על גיתה. מצבי רוח כאלה ודימויים יכלו להשתפך בנפשו של גיתה, והוא היה יכול לרושמם באותה האמת, כשעמד לפני אותו השרטוט הנפלא של שני משולשים משולבים ושני דרקונים. של העליון הרוחי ושל התחתון הפיזי, כשבפינות של המשולשים המשולבים עומדים סימני הפלנטות, שכוחותיהן חודרים אלה את אלה, כך שבאמת מופיעות לפנינו פלנטות בוהקות בצבע הזהב כאילו דליים זהובים שביניהם זורמים כוחות החודרים בקולם בהרמוניה עולם ומלואו.

אם נשקול בדעתנו דבר שכזה, אז יכולה להתייצב לפנינו נפשו של גיתה על כל דחף ההכרה העמוק והכן שלה. אז יכולים להטיל כמעט ספק בדבר אם צריך להביא את כל זה לאיזה שהם מושגים חדים ולפלסף רבות על כך. היינו רוצים להעמיד עובדה כזאת רק בפני הנפש, כדי שנפש המגלה רגש לדברים כאלה, תוכל להפיק מכך תועלת מרבית. אבל מי שמכיר את החיים, כיצד מתפתחים הם לאורך גיל החיים, זה יודע, כיצד מאבקי נפש עמוקים כאלה, שלעומתם מוצדק הוא לומר: אכן, גיתה היה אחד מאלה שאצלם הונח תחילה פעם בנפש הנבט, אשר הרבה יותר מאוחר יכול להבשיל ולשאת פירות. אנו רואים כאן כאילו את הנבטים לזה שאחר כך ב'פאוסט' היותר מאוחר התפתח באופן כה נהדר. וגם תורות מסוימות עבור החיים יכול האדם לשאוב מכך כשנמצא אצלו דחף מסוים בכיוון למדע הרוח.

לדאבוננו, כיום מתייחסים לשאיפה כזאת במידה יתרה של שטחיות. כיום רואים כיצד בני אדם ניגשים חיש מהר לעניין, ומהר מאוד הם גומרים אותו, כלומר כשעומדים לרשותה של הנפש מושגים אחדים. רק מי שיודע איזה חידות ישנן כאן, כשמסוגל הוא להפנות מבטו לאחור אל הזמן מלפני עשרים, שלושים שנים, בו היה נשפך פְלואִיד אל הנפש, כשאחר כך הצטברו מעליו דברים רבים, כשדברים מסוימים ניגשו אליו, כששנים וחוויות חלפו עליו; ושלושים שנים אחר כך, מה שנשפך כך אל נפשו, מבשיל כדי רק בקירוב לקבל על כך תשובה. מנקודת-מבט זו לא נוכל להעמיק במידה מספקת בהסתכלות על חייו של גיתה, ואנו רואים כיצד מהדהד מצב הרוח אותו היה יכול גיתה להרגיש נוכח שרשרת הזהב של הומר: אנו רואים אותה מבוטאת כשהוא מביע זאת לתוך המילים של פאוסט: "איזה מחזה!" אכן, זהו מחזה אדיר, כשהנפש מתעמקת באותן התמונות, מבלי שיהיה לה איזשהו מושג על כך מה היה המשכן. זהו מחזה. אבל האם הדבר נשאר בגדר ניחוש?

בהמשך באות בהכרח המילים: "אבל אהה! רק מחזה!" גיתה טרם הבין אז את המילים העמוקות הללו, אבל לפי הרגשתו חי כבר אז בנפשו הדבר: "כל דבר בן חלוף רק משל הוא!" וכמו מתוך כאב היה הוא רוצה לומר לעצמו, בשעה שעמדה לפניו הדמות המוזרה: אם גם משרטטים כך דמויות מלאכותיות, הן בכל זאת סימבולים חיצוניים!

"איזה מחזה! אבל אהה! רק מחזה!

היכן תופס אני אותך טבע אינסופי?"

יש לחוש בעומק כל צרוף מילים: מחזה רק מה שהעולם הגדול מצלם. אבל הוא התעניין בחידות אחדות של מדעי הטבע, והכיר מה נותנת לאדם אותה החוויה העמוקה כשצריך הוא לומר לעצמו: "נשארת אשם!" הוא חווה את זה. כאן הוא יכול היה לקוות לדעת יותר להרגיש כשהסתכל על הסימנים האחרים המצטרפים יותר לחיי אדם הבלתי אמצעים. אותו מצב רוח בא גם לידי ביטוי אצל פאוסט. הספר משתנה. במקום הסימן של העולם הגדול מתייצב הסימן של העולם הקטן, הפנטגרם ומה שנמצא כאן מסביב. לפני נפשו של גיתה מתייצבת מילת הקסם, שדרכה, אם משתמשים בה בצורה נכונה, ניתן לעורר אל נכון כוחות רדומים מסוימים. אכן, גיתה אמנם קיבל מושג מסוים על קיום דבר שכזה, כפי שאופיין כאן, שבנפשו של האדם ישנם כוחות רדומים. גיתה ידע שהאדם על ידי הסתכלות בסימבולים ודימויים מסוימים, מסוגל הוא לעורר בתוכו כוחות רדומים. ובכך הוא יכול להציץ אל תוך העולם הרוחי.

מה שנמצא קרוב לנפש אנוש עצמה, מה שבא לידי ביטוי בסימן של העולם הקטן, עליו היה הוא יכול להאמין שזה נגע בו. הוא נותן לפאוסט שלו להביע את המילה שדרכה למעשה, כשהאדם מתמסר לה במדיטציה עמוקה פנימית, מופיעות חוויות פנימיות מסוימות, הוא נותן לפאוסט שלו להביע את זה, וכאן מופיעה "רוח האדמה", אותה הרוח המחיה את האדמה, וגורמת לכך שעל האדמה, מתוך זרם החיים וזרם העולם הכללי, יכול האדם להתהוות ולהתקדם. באופן נפלא הבין את זה גיתה, דווקא לדחוס כל זה בקצרה במילה – את מה שהינם סודותיה של רוח האדמה, של אותה רוח האדמה המתייחסת בערך כך לאדמה כולה כמו שמתייחסת נפש בודדה, רוחו של האדם אל הגוף הפיזי שלו – שהיא כביכול השליט של כל ההתהוות והשגשוג הטבעיים של האדם וכל ההתהוות ההיסטורית. אין לה שום צורה הנראית לעין, אבל מי שפוקח בתוכו את העיניים הרוחיות, לאדם כזה יכולה אותה הרוח להתייצב לפניו, הוא יכול להתבונן בה, כך שהוא יודע שקיימת רוח כזאת של האדמה. מה מהותה, את זה מאפיין לנו גיתה באופן כה נפלא:

"בזרמים גואים של החיים, בסערת מעשים

נע אני בגלים מעלה ומטה,

אורג לכאן ולכאן!

לידה וקבר,

ים נצחי,

אריגה משתנה,

חיים לוהטים,

כך יוצר אני ליד הנול ההומה של הזמן

ופועל עבור המלבוש החי של האלוהות."

היינו יכולים לחדור אל כל מילה של אותה הנוסחה ונמצא אז שמה שגיתה מאפיין, יכול באמת לחוות אדם אשר על ידי התפתחות נפשו מגיע ועולה עד לשלבי הקיום המתאימים. אבל מתרחש דבר אותו כולכם מכירים. פאוסט מרגיש עצמו די חלש נוכח מה שנגלה כאן ולא יכול להרגיש שהגיע לאותה הרמה. הוא לא מכיר את הדרך המובילה אל העומקים הנסתרים של הקיום. עבורו מהווה מה שחי ואורג בזרמים הגואים של החיים ובסערת המעשה, מראה נורא. הוא לא מסוגל לסבול אותו. הוא מסתובב וצריך לשמוע את המילים:

"אתה דומה לרוח שאותה אתה מבין,

לא לי!"

הוא האמין מתוך המסורות העתיקות שהוא "צלם האלוהות", וכעת הוא צריך לומר לעצמו: אפילו לא לך!

"אתה דומה לרוח שאותה אתה מבין". אילו בני אדם היו יכולים פעם להרגיש את אותה האימרה שאותה הרגיש גיתה. את זה מראה לנו המצב כולו בחלק הראשון של ה'פאוסט'. האדם לא יכול להכיר דבר נוסף מאשר מה שאליו הוא התפתח בעצמו. "כמו שהינו האדם, כך נראה האל שלו", אמר גיתה בהזדמנות אחרת. וכאן לפנינו כמו הודאה עצמית של גיתה שטרם מצא את הדרך אל מקורות הקיום, הודאה שאותה הוא קושר במקום הזה של 'פאוסט'. אז אנו רואים כיצד גיתה עצמו נתקל בקשיים לתאר את הקשר של עולמו עם העולם הרוחי, שאליו הוא שואף. בלי מעבר עיקרי נמצאת ב'פאוסט' הראשון, מיד אחרי זה, הפגישה של מפיסטופלס עם התלמיד. מי זה מפיסטופלס?

מי שמכיר את הדרך המובילה אל תוך העולמות הרוחיים, יודע שבאמת ישנו אותו מפיסטופלס כאחד משני המשדלים שאותם פוגש האדם בדרכו אל תוך העולם הרוחי, כשמחפש הוא את הדרך אל העולם הרוחי. ישנם כאן שני כוחות שאותם פוגש האדם. הכוח האחד הוא זה שאותו אנו מכנים הכוח הלוציפרי, התופס את האדם יותר באורח פנימי, במרכז נפשו, כשמוריד הוא אצל האדם את תשוקותיו, יצריו, תאוותיו וכו' בדרגה אחת אל הצד האישי שלו, אל הלא-אציל. כל מה שמשפיע על האדם עצמו, מה שתופס את האדם בצד הפנימי ביותר שלו זהו האלמנט הלוציפרי. הואיל והאדם בדרך חייו בעולם נתפס על ידי אותו העיקרון הלוציפרי, עקב כך הוא נמסר לעיקרון האחר. אילו מעולם לא היה תופס את האדם אותו העיקרון הלוציפרי, אז לעולם גם לא היה מתייצב מולו העולם החיצון בצורה חומרית בלבד. אז העולם החיצון יצעד כך לקראת האדם שזה מול כל דבר מלכתחילה היה יכול לומר שכל דבר חיצוני הוא ביטוי, הוא הפיסיוגנומיה של הרוח. מאחורי כל דבר חומרי חושי יראה האדם את הרוח. אבל, הואיל וכל דבר חומרי התעבה בגין השפעתו של הכוח הלוציפרי, מתערב לתוך ההסתכלות החיצונית גם מה שמתעתע לפני האדם בחיצוני את ההזיה של אלמנט חומרי חיצוני: אם כן, זהו מה שמראה לאדם בצורה של מאיה, או אשליה, שכאילו לא היה הוא הביטוי הפיסיוגנומי החיצוני של הרוח.

אותה השליטה, המראה לאדם את העולם החיצון בצורה לא אמיתית, הכיר אותה תחילה במלוא העומק זרתוסטרא. תחת השם "אהרימן" תאר תחילה זרטוסטרא את אותה הדמות המתייצבת כנגד אל האור. אהרימן בעיני זרטוסטרא הוא היריב של אלוהות האור, ועבור כל אלה הקשורים לתרבות זרטוסטרא הפך אז אהרימן לאותה דמות כוזבת, שמול כל מה שהאדם בדרך כלל יראה בבהירות רוחית שקופה, הוא עובר בעשן וערפל ויוצר את האשליה. אם היינו רוצים להבין את זה בייחוד בצורה גסה, אז כינו את אותה הדמות, את מי שהשחית את האדם, מפני שכפה עליו את כבלי החומר ושיקר לו בכל הנוגע לצורה האמיתית של האלמנט החומרי, מפיסטופלס. הדמות הזאת כונתה בשפה העברית בביטוי המורכב משתי מילים: 'מפיץ' ו-'תפל', כלומר מפיץ דברים לא מהותיים, שקרים. ואותה הדמות עברה אחר כך אל המערב, אל הדמות מימי הביניים של מפיסטופלס. אם כן, אנו רואים בספרי פאוסט העומד מול אותו הכוח: זה האחרון מכונה גם כאן "הנחש העתיק".

גיתה הצליח להכיר את אותו המפיסטופלס. מסורת-פאוסט היותר מאוחרת לא היתה מסוגלת יותר להבחין באופן מסודר בין הדמויות של לוציפר ומפיסטופלס. בזמנים שבאו אחרי המאה ה-16, לא היה קיים אצל הבריות שום דימוי ברור אודות אותה הדמות. לא ידעו יותר איך נבדלים לוציפר מאהרימן. כל זה התחבר בדמות של שד או של שטן. באופן כזה התחברו שניהם ללא יכולת להבדילם, הואיל והבריות לא ידעו ולא כלום על העולם הרוחי. אבל לגיתה התייצב כל זה בתור מפיסטופלס, כלומר מה שמועבר על ידי החושים החיצוניים, על ידי השכל האנושי, הרגיל להשתמש במוח הפיזי בתור מכשיר, כהסתכלות על העולם החיצון. אדם, הפונה רק אל הכושרות של השכל הרגיל, היה אצלו כאילו כמו אני אחר מאדם השואף להגיע אל העולם הרוחי.

כך, עבור גיתה היה הכל כמו אצל מארק והארדר – הפניה אל האלמנט השכלי בלבד, מיוצג באופן נפלא בדמות של מפיסטופלס, שאינו מאמין בעולם של הטוב או אינו מתייחס אליו כמלא משמעות. בתוך גיתה עצמו היה נמצא אותו האני השני, אשר היה יכול לפקפק ביחס לעולם הרוחי, וגיתה לפעמים הרגיש עצמו כמועמד למצב של קרע, שאותו אנו יכולים לכנות הכוח המפיסטופלי. הוא הרגיש את עצמו מושם בין אותו הכוח הרע, שחיטט בנפשו, ובין השאיפה האמיתית הכנה של נפשו אל הגבהים הרוחיים. את אותם שני הכוחות הרגיש גיתה בנפשו. אך לקבוע את דרכו אל העולם הרוחי, את זה עדיין הוא לא ידע. הוא היה מרוחק עדיין מאוד מהחוויה שפקדה אותו והמתייצבת לפניו באופן כה גרנדיוזי בחלק השני של 'פאוסט'.

לאדם הפנימי השואף אל הגבהים הרוחיים, המרותק אל ההזיה במה שמפיסטופלס מתעתע בבריות, לעומתו מתייצב החלק השני של 'פאוסט' בסצינה של "הליכה אל האימהות". מפיסטופלס, המייצג את כל מה שניתן למצוא בשכל הקשור למדע החיצוני החומרי, הוא עומד כאן עם המפתחות. טוב הוא בוודאי אותו מדע: הוא מוביל עד לשער של העולם הרוחי. אבל מפיסטופלס לא יכול להיכנס לתוכו, והוא מציין את מה שאליו צריך פאוסט להיכנס בתור "לא-כלום". אנו שומעים ממה שמפיסטופלס מדבר כאן, מה שנשמע באופן גרנדיוזי קלאסי, מה שהרוח המטריאליסטית של האדם באה גם בטענות כיום לאדם, השואף מתוך מדע הרוח לחקור את הסיבות הראשוניות של הקיום. כאן אומרים לו: אתה בעל-חלומות ומפנטז! אין אנו מסתכנים במה שאתה, חולם, מדבר כאן על אודות התשתיות הרוחיות של הדברים. זה עבורנו לא כלום! – ואיש מדע הרוח יכול להשיב בצורה נכונה בהחלט, כמו שמשיב פאוסט למפיסטופלס: "באותו לא כלום שלך מקווה אני למצוא את העולם ומלואו!"

אבל גיתה בחוויה של אותם הנעורים, בה "הוציא הוא תחילה את פאוסט בסערה", הוא עדיין מרוחק מרחק רב מבהירות כזאת של הנפש. כאן עדיין אינו יודע, כיצד בעצם יהיה עליו לתת למפיסטופלס לגשת אל הפאוסט. מפיסטופלס נמצא בפאוסט המקורי, כפי שחווה אותו גיתה בתור כוח המושך כלפי מטה, היכן שמתהלך הוא בלעג בסצינת התלמיד. רק יותר מאוחר מצא גיתה את השינוי, היכן שמפיסטופלס, בדמויות משתנות, ניגש בהדרגה אל פאוסט.

בהמשך אנו רואים כאן היכן מפיסטופלס מושך את פאוסט למטה בסצינת ה'מרתף של אאורבק", בה הוא מפיל את עצמו למערבולת של חושניות, כשמתחיל כאן הנתיב המוביל את פאוסט לאשמה. בפרגמנטים שהופיעו ב-1790 לא נמצא עדיין הסיום, הסצינה המזעזעת בכלא. לתוך כל מה שאנו מכנים הטרגדיה של גרטכן, הכניס גיתה את הצד של חייו הבא לידי ביטוי במילים: נשאר אני אשם! ומה שגיתה מבטא בחלק הראשון של 'פאוסט' הוא המילה 'אישיות'.

רק גיתה שיוצא למסע באיטליה, יכול לפתח חלק של הנבט שהונח אל נפשו. בסיורו באיטליה הוא מוצא דרך נפלאה. הוא עוקב אחריה צעד אחר צעד. כשבסוף הוא כותב אל ידידיו הויימארים: "במידה כה רבה ודאי, האמנים הקדומים עומד לרשותם באותה המידה ידע רב בתחום הטבע וגם מושג בטוח אודות מה שניתן לדמיין לעצמנו. וכפי שצריך היה להציג זאת, כמו אצל הומר. לדאבוני כמות יצירות האמנות של הסוג הראשון קטנה מדי. אבל אם רואים גם את אלה, אז נאחל לעצמנו להכיר אותם ממש ואחר כך לנסוע לשלום. אותן יצירות אמנות הנעלות הן בד בבד יצירות הטבע העילאיות שאותן הפיקו בני אדם לפי חוקים אמיתיים וטבעיים. כל דבר שרירותי של יהירות מתמוטט כאן: כאן ישנו ההכרח, כאן ישנו האל… השערתי היא שאלה (היוצרים של אותן יצירות אמנות) פעלו על פי אותם החוקים שעל פיהם פועל הטבע, כשאני בעצמי עליתי על העקבות שלהם." – כאן מראה גיתה שאין הוא רק אותו הגיתה שממלאת אותו כמיהה מופשטת. אלא שהוא מוכן, בהתמסרות, צעד אחר צעד, לחקור את הקיום, שנמצא הוא בויתור מלא על הדרך בה מתגלות לו חידות החיים.

אין כאן על מה לתמוה כשבני אדם לא יכולים להגיע לשום הישג בכל הנוגע למטרה הרוחית הגדולה של האנושות. כשברצונם להשיג את זה רק מתוך שאיפה מופשטת. הם מיד ניגשים לבעיות הנעלות ביותר של החיים, כשאין רואים אצלם את הנטיה להשוות את הצמחים הבודדים, את החיות הבודדות, להשוות עצמות עם עצמות. כשאין הם מוכנים לצעוד צעד אחר צעד דרך העולם, כדי למצוא את הרוח בפרטים: אצל כל אלה הכמיהה המופשטת לא תוביל לשום הישג.

הבה נתבונן בגיתה, כיצד במסע האיטלקי הוא מגיע צעד אחר צעד למציאת צמח-הבראשית, כיצד הוא אוסף אבנים, כיצד בעבודת מחקר שקדנית הוא מתכונן לכך, כיצד אין הוא מחפש מיד, כיצד "אחד שואף לתוך האחר". אלא, כפי שהוא אומר לעצמו: "אם אתה רוצה לקבל פעם מושג איך דבר אחד פועל וחי בדבר השני, איך כוחות עולים ויורדים ומגישים לעצמם את הדליים הזהובים. אז ראה פעם, איך חוליה של חוט-שדרה נכנסת לשורה של החוליות האחרות, עצם אחת נצמדת לעצם אחרת, כוח מסוים מושיט יד לכוח אחר. חפש בדבר הקטן ביותר את תמונת הגדול ביותר!" – נסיעה לאיטליה הפכה את גיתה לסטודנט חרוץ המתבונן בכל בפרוטרוט, שחיפש בדבר הקטן ביותר את הגדול ביותר ואמר לעצמו: כשהאמן נוהג במובנם של היוונים, כלומר, על פי החוקים בהם נוהג הטבע עצמו, אז מונח ביצירותיו האלמנט האלוהי, שאותו ניתן למצוא בטבע עצמו. עבור גיתה מהווה האמנות "התגלות של חוקי טבע נסתרים". מה שהאמן יוצר, אלה הן יצירות טבע בשלב יותר גבוה של שלמות. אמנות היא המשך והשלמה אנושית של הטבע. שכן, "ברגע בו מעמידים את האדם על פסגת הטבע, אז הוא מביט על עצמו כעל טבע שלם, שיהיה עליו להוליד בתוכו שוב פסגה. לשם כך הוא נמצא בעליה כשהוא מצליח להחדיר את עצמו בכל השלמות והסגולות הטובות, קורא לבחירה, סדר, הרמוניה וחשיבות ולבסוף מתעלה עד להפקה של היצירה האמנותית!"

יכולים לומר בגבולות חדים, בחוויות-נפש פנימיות צעד הכל לפני גיתה במסע האיטלקי. כאן הוא תפס שוב את ה'פאוסט' שלו, וכאן אנו רואים כיצד הוא מנסה לחבר את החלקים הנפרדים. אבל אנו גם רואים כיצד כעת הוא מתעמק באופן אובייקטיבי לְמה שפאוסט היה יכול להגיע בתוך תוכו של הטבע הנורדי. כאן באיטליה הופיע בייחוד בפני נפשו, כיצד אחרת היא דמות שהתעלתה באתרים של יצירה קלאסית. כאן הוא אומר, בעצם מוזר הדבר, כיצד כה מעט שומעים ברומא על פרשיות-שדים, כפי שזה קורה בצפון. ואנו רואים כיצד אחר כך כותב הוא בוילה בורג'ס את 'מטבח המכשפות', כמו אדם שהשתחרר כבר מכל הפרשה, אבל בכל זאת כמו מי אשר נזכר שוב במה שהיתה לו פעם רוח האדמה.

אז, כשהתחיל הוא לפייט על רוח-האדמה, היה מסוגל לתאר אותה רק כך כשפאוסט מסב את עצמו מהמקום כמו "תולע המעקם עצמו ופונה הצידה מפחד". אבל גם עובדה כזאת, שפונים לה עורף בעצם כשעדיין לא יכולים להבינה, בכל זאת הדבר נשאר בתוך הנפש, הוא ממשיך לפעול. זה המשיך לפעול בתוך גיתה. אלה שאין להם סבלנות ואינם יכולים לחכות עד שכעבור עשרות בשנים הנבטים מתחילים לצמוח, אלה אינם מתמצאים בדבר, וכעת, כשגיתה נמצא באיטליה, כאן הוא יודע, שגם פניה עקומה הצידה מ"המראה האיום" פועלת בתוך הנפש. כעת מתהוות אותן המילים:

"רוח נעלה, נתת לי הכל,

למה שביקשתי, לא לשווא הראית לי

פנייך באש.

נתת לי את הטבע הנהדר למלכות,

כוח, להרגישו, להנות ממנו. לא

בקרירות מרשה אַת את

הביקור מעורר השתוממות, עינך

אינה צרה בי, להסתכל אל חזהו העמוק

כמו אל חזה של ידיד.

אַת מובילה את טור היצורים בחיים לפַנַי

ומלמדת אותי להכיר את אחַי בשיח השקט,

באוויר ובמים.

וכשהסערה ביער גועשת ונוהמת

והאשוח הענקי בהפילו את הענפים שלידו

לוחץ על הגזעים הסמוכים כלפי מטה

ומנפילתם העמומה החלולה רועמת הגבעה,

אז הנך מובילה אותי אל מערה בטוחה, אַתְ

מראה אז אותי לעצמי, ולחזי העצמי…"

בפני גיתה עומדת האפשרות של נפש אנוש, שעל ידי התפתחות עצמית מתרחקת עד ליקום רוחי מסוים. על ידי חיפוש ותרני ומסור, נמצאים כעת לפני נפשו של גיתה הפירות, שהתגנבו אז כנבטים, כשצעד הוא מול רוח האדמה. איזו תזוזה קדימה היתה זאת עד שהפירות הבשילו בנפש, את זה מראה לנו בייחוד אותו המונולוג ב"יער ובמערה". הוא מראה לנו שהנבטים שהושמו אז לתוכו, לא לשווא הונחו. כמו אזהרה בכל הנוגע לסבלנות, להמתנה, עד שנבטים כאלה מבשילים בנפש, מופיע לפנינו הפרגמנט של ה'פאוסט' שבשנת 1790 הופיע עם אותם המקומות. ואנו רואים כיצד מוצא גיתה בהדרגה את הדרך לאחר שהוא מובל אל ה'מערה הבטוחה', היכן נפתחו הפלאים העמוקים והנסתרים של הלב העצמי. כאן זוכה הוא במבט המקיף, להישאר לא רק בצערו שלו, כאן ניתנת לו האפשרות להתרומם מעל למכאובים שלו ולשלוח החוצה אל המקרוקוסמוס את המבט המנחש, להסתכל על המאבקים של הרוחות הטובות והרעות ולראות את האדם על זירת מאבקיהן. וב'פאוסט' של שנת 1808 מקדים הוא את ה'פרולוג בשמיים':

"השמש נשמעת כמימים ימימה

בזימרת-התערבות של ספירת-אחים.

ומסעה המוכתב

מסיימת היא בתהליך רעמים."

בהמשך אנו רואים כיצד השליטים המקרוקוסמיים, כוחות העולם הגדול נלחמים אלה באלה. כעת אנו רואים מתוך חוויותיה של נפש גיתה כיצד נופל אור נפלא על שני הדרקונים שהתייצבו פעם לפני גיתה בנעוריו.

לכן מהווה 'פאוסט' פיוט עולמי כזה, מפני שהוא מכיל בתוכו אזהרות כה רבות, מפני שאומר הוא לנו – זוהי מילת זהב: אם גם הדבר דורש המתנה כה ארוכה! – כמו אזהרה כזאת נשמעות גם המילים העומדות בתור 'הקדשה' בפני 'פאוסט', במקום בו מחזיר גיתה את מבטו אל אותן "הדמויות המהססות, שנגלו פעם מוקדם למבט העגום", כשכעת זורמת דרכן בהירות. כעת, לאחר שצריך היה להמתין זמן כה רב, אותם הידידים שהשתתפו בערות בעת שהגיש להם את ה'פאוסט' בצורתו הראשונית, לא היו כבר בחיים. והאחרים, שנשארו בחיים, אודותם צריך היה הוא לומר לעצמו שהם נמצאים רחוק, רחוק מרחק רב. גיתה צריך היה לחכות בתהליך התפתחות הנבטים שהונחו אז לתוכו, כך שכעת נשמעות אצלו המילים הנוגעות ללב:

"צערי נשמע אצל ההמון הלא מוכר

תשואותיו ממלאות את נפשי בפחד,

ומה בדרך כלל מענג בשירי,

כשהוא עדיין חי, תועה בהיותו מפוזר בעולם."

הדבר לא נשאר יותר תקף לאלה שהרגישו יחד עמו בתקופת הנעורים. היה עליו לחכות, כפי שמבטאות כה יפה שתי השורות האחרונות של אותה ההקדשה: "מה שהיה פעם עבורי מציאותי, זה נעשה לאי-מציאותי. אבל מה שנשאר לי מכך ומה שהופיע להסתכלות החיצונית כאי-מציאות, כעת זוהי עבורי אמת, כעת אני יכול רק לצקת את הדבר לצורות, בהן מופיע הדבר בתור אמת.

אנו רואים כיצד דווקא אותו שיר, גם אם מתבוננים בו רק מבחינה חיצונית, כפי שעשינו זאת היום, מוביל אל תוך מעמקי הנפש האנושית. 'פאוסט' החל באותו האופן של המשכים, שתמיד תחבו חלקים בין חלקים אחרים. כאן גיתה לא היה מסוגל להראות את מה שחווה בינתיים בנפשו. עוד משהו אחר הוביל לכך שגיתה הביא לידי ביטוי ב'פאוסט' את חוויותיו הנפשיות העמוקות ביותר.

אל החלקים הראשונים של 'פאוסט' שאותם כתב גיתה, שייכת גם סצינת הלנה. אבל אנו רואים שאף פעם לא נכנסה היא ב-1808 אל היצירה 'פאוסט'. מדוע לא? מפני שבעת גמר כתיבתו דאז של 'פאוסט', לא ניתן היה לעצבה בתוכו. מה שרוצה גיתה לומר עם הלנה זה היה הביטוי של רחש לב כה עמוק של החידות העמוקות ביותר של הקיום, שהחלק הראשון כולו, היקפו לא היה מספיק כדי להכניס לתוכו את אותה הסצינה. רק לעת זיקנה היה גיתה מסוגל גם באמת לעצב את מה שהיוותה עבודת חייו הפנימית האמיתית.

אם כן, אנו רואים כיצד מבטו נפתח לעולמות המקרוקוסמיים, כפי שמבטא הוא אותם ב'פרולוג בשמיים'. אבל אנו רוצים גם לראות עוד איך יודע גיתה לתאר את הדרך, את שלבי חוויות הנפש המובילים את האדם מהשבילים הראשונים עד למעלה אל הסתכלות אימגינטיבית, היכן הנפש, כשהיא חודרת תמיד יותר ויותר עמוק, מפוצצת את השערים של העולם הרוחי, שאותם מפיסטופלס רוצה לסגור. גם את אותן החוויות הפנימיות מתאר גיתה. הואיל ומתאר הוא באופן ריאליסטי בחלק השני של פאוסט את מה שהנפש חווה באימון במסגרת מדע הנסתר, אז אנו רואים בכך את חידות הקיום העמוקות ביותר, את מה שדווקא, אם מצליחים להכיר את הדבר, מתייצב לפנינו כבשורה מערבית בסגנון גרנדיוזי של מדע הרוח. תנסו להעמיד יצירה פיוטית כזאת כמו 'בהגוודגיטה' ליד החלק השני של 'פאוסט'. מתוך כתבים מזרחיים כאלה מדברות חכמות גדולות, עצומות. הדבר דומה לכך כאילו האלים בעצמם מדברים אל הבריות, כשברצונם היה להביא לידי ביטוי את החכמה שממנה עיצבו הם את העולם. בוודאי כך זה. אבל כאן, הבה נפנה מבטנו אל החלק השני של 'פאוסט', אז אנו רואים שכל זה הובא אל בני האדם עצמם. אנו רואים את נפשו השואפת של האדם, המתעלה מההשקפה החושית החיצונית אל הגובה של הסתכלות רוחית. רואים כיצד הנפש עולה אל האלמנט של ראייה רוחית אמיתית, במקום בו נכנס פאוסט אל העולם הרוחי והמקהלה הרוחית מקיפה אותו:

"משמע לאוזני-הרוח

כבר נולד היום החדש.

שערי הסלעים נוהמים בקירקוש,

גלגלי פֵאבוּס מגלגלים בהתפצחות,

איזה שאון מביא האור!

נשמעים קולות התוף, הטרומבון,

עין ממצמצת ואוזן משתוממת,

לא נשמעים דברים שלא משמיעים קולות."

עד למקום בו פאוסט מתעוור באורח חיצוני, כך שהעולם החיצון שוקע עבור תחושתו, והוא בכל זאת צריך לומר לעצמו: "רק בפנימיות מאיר אור בהיר!" עד לאותו המקום בו הנפש עולה אל הספירות של קיום העולם, בו ניתן לפגוש את העולמות הרוחיים בטוהרם, בו מתגלות לנפש חידות העולם. זוהי דרך אותה צריכים אנו לציין כדרך אזוטרית.

כיצד חודרים מהחיים החיצוניים אל החיים הפנימיים של חידת-העולם הגיתהאנית, את זה נראה מחר. נראה אז מתוך איזה עומקים השמיע גיתה את המילה שבסופו של דבר נתנה לו ודאות על אודות כל הכמיהות, אודות כל העוגמות והמכאובים של שאיפת חייו והכרה:

"מי שתמיד משתדל בשאיפתו,

אותו אנו יכולים לגאול.

ואם בכלל השתתפה אצלו

מלמעלה האהבה,

אז פוגשת אותו החבורה המבורכת

בקבלת-פנים לבבית."

כיצד גיתה פותר ומראה את אותן חידות העולם, כיצד מה שחי בנפש יכול לעלות אל מולדתו האמיתית, את זה יראה לנו העיון של מחר. הוא צריך לתת לנו את התשובה על מה שגיתה מעמיד בתור חידת הקיום שלו, כשעל כך נותן הוא לנו בסוף החלק השני של 'פאוסט' תשובה כה מלאת תקווה:

"ניצל האיבר העדין

של העולם הרוחי מהרע:

מי שתמיד משתדל לשאוף

אותו נוכל לגאול."

בכך הוא אומר לנו: ניתן להציל את פאוסט! ולא צריכות לנצח הרוחות המביאות את הבריות אל האלמנט החומרי בלבד ובכך אל הכליה.