רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: אורנה בן-דור

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

4.3.1909 הרצאה מספר 12

ארבעת הטמפרמנטים

העובדה שהחידה הגדולה ביותר של האדם הינה הוא עצמו, הודגשה לעיתים קרובות. בסופו של דבר הן מדע הטבע והן מדע הרוח מנסים לפתור את החידה הזו – הראשון בעזרת הבנת חוקי הטבע השולטים על ישותנו החיצונית, האחרון בחיפוש המהות והמטרה הטבועות בקיומנו. עד כמה שהעובדה שהחידה הגדולה של האדם הינה הוא עצמו, צריך גם להדגיש שכל ישות אנושית אינדיבידואלית הינה חידה, לעיתים קרובות אפילו לעצמה. כל אחד מאתנו חווה זאת במפגשים שלו עם אנשים אחרים.

היום לא נעסוק בחידות הכלליות, אלא באלו המופיעות לפנינו מתוך כל מפגש עם ישות אנושית כלשהי, וחידות אלו חשובות באותו מידה. עד כמה אנשים שונים האחד מן השני! אפילו רק בהתייחס לטמפרמנטים, שהם הנושא של הרצאתנו היום, אנו יכולים להבחין שמספר החידות הינו כמספר האנשים. אפילו לגבי הטיפוסים הבסיסיים הידועים כטמפרמנטים, קיימת שונות בקרב אנשים, כך שנדמה שמסתורין הקיום מופיע אפילו בתוכם. טמפרמנטים, הגוון הבסיסי של האישיות האנושית, משחקים תפקיד באינדיבידואליות על כל צדדיה, תפקיד הקשור לחיים המעשיים. אנו חשים בדבר מה הקשור להלך הרוח הבסיסי הזה בכל מפגש עם אדם אחר. עלינו רק לקוות שמדע הרוח יגלה לנו את מה שצריך לדעת על הטמפרמנטים הללו.

הרושם הראשון שלנו על הטמפרמנטים הוא שהם חיצוניים, למרות שניתן לומר עליהם שהם זורמים מבפנים, הם מראים עצמם בכל דבר שניתן להתבונן עליו מבחוץ. אין הכוונה לומר שהחידה האנושית יכולה להיפטר באמצעים העומדים לרשות מדע הטבע והתבוננות הקשורה אליו. רק כשאנו מקשיבים למה שיש למדע הרוח לומר לנו, אנו מתקרבים להבנת הגוונים המיוחדים הללו של האישיות של בני האדם.

קודם כל מדע הרוח מספר לנו שהישות האנושית הינה חלק מקו תורשה. היא מגוללת את קווי האופי שהיא ירשה מאביה, אימא, סביה וסבותיה וכיוצא בזה. המאפיינים שאותם היא מעבירה הלאה לצאצאיה. כך קיימים ברשותו של האדם קווים מסוימים בזכות היותו חלק מרצף של דורות.

תורשה זו מעניקה לנו רק את הצד האחד של טבענו. אליה מצטרפת האינדיבידואליות שהאדם מביא עמו מתוך עולמות הרוח. אותה הוא מצרף למה שניתן לו מאביו, אמו ואבותיו. דבר מה שנמשך ממהלך חיים אחד למשנהו, מקיום אחד לקיום הבא אחריו, כשהוא מקשר עצמו עם זרם התורשה. חלק מהמאפיינים ניתן לשייך לתורשה. מצד שני, כאשר מתפתח אדם מילדות והלאה, ניתן לראות שמתוך מרכז ישותו עולה משהו שחייב להיות פרי חייו הקודמים, דבר מה אותו הוא לא היה יכול לרשת מקודמיו. התוודענו כבר לחוק החיים-החוזרים, להמשכיות של החיים הארציים, וזה הינו מקרה מיוחד של חוק קוסמי חובק כל.

אילוסטרציה תמחיש את זה טוב יותר. חשבו על מינרל חסר חיים, נאמר, סלע קריסטלי. כאשר הקריסטל נהרס, הוא לא משאיר אחריו דבר מצורתו שיכול לעבור הלאה לקריסטלים אחרים. קריסטל חדש לא מקבל שום דבר מהצורה המיוחדת של הקריסטל הישן.

אם נעבור לעולם הצומח, נבחין שהצמח מתפתח לפי חוקים אחרים מאלו שלפיהם מתפתח הקריסטל. הוא יכול לנבוע רק מצמח אחר, צמח שקדם לו. כאן נשמרת הצורה ומועברת הלאה.

כאשר אנו עוברים לעולם החיות, אנו מוצאים לפנינו אבולוציה של מינים. אנחנו מתחילים להעריך ולהבין מדוע חשיבת המאה התשע עשרה רואה את הגילוי אודות האבולוציה כהישגה הגדול ביותר. אצל החיות, לא רק שישות אחת נמשכת מזו שקדמה לה, אלא שבזמן הפאזה העוברית שלה חוזרת כל חיה צעירה על כל הפאזות הקודמות של ההתפתחות האבולוציונית של המין שלה כולו. המין עצמו עובר השבחה.

בישות האנושית לא רק המין מתפתח, אלא גם האינדיבידואל. מה שישות אנושית רוכשת במהלך חיים דרך חינוך והתנסות נשמר, בדיוק כמו ההישגים האבולוציוניים של שורת הדורות של החיה. יבוא יום בו נוכל לעקוב בקלות אחרי מרכז פנימיותו של האדם עד לחייו הקודמים. הישות האנושית תוכר כתוצר של חיים קודמים.

אנו נתגבר על ההשקפות שעומדות בינינו לבין השקפות אלו, בדיוק כפי שהתגברנו על ההשקפה המלומדת של המאות הקודמות, שהחזיקה בדעה שחיים אורגניים יכולים לעלות מיסוד חסר חיים. רק לפני שלוש מאות שנה, האמינו המלומדים שהחיות יכולות להתפתח מבוץ בנהר, כלומר מחומר חסר חיים. פרנסצקו רדי, מדען איטלקי,^[1] היה הראשון לטעון שדברים חיים יכולים להתפתח רק מדברים חיים אחרים. על כך תקפו אותו וכמעט סבל מגורל דומה לזה של ג'ורדאנו ברונו.^[2] היום חלפה האופנה לעלות אנשים על המוקד. מישהו המנסה ללמד אמת חדשה, לדוגמא: מהויות פסיכו-רוחניות חייבות לנבוע ממהויות פסיכו-רוחניות שקדמו להם, לא יועלה למוקד, אבל יחשב כטיפש. אבל יבוא זמן שבו האמונה שהישות האנושית חיה רק פעם אחת תהיה הטיפשות האמיתית, האמונה שלא קיימת מהות נמשכת המאחדת עצמה עם קווי התורשה של האדם.

עתה עולה השאלה החשובה: כיצד יכול משהו הנובע מעולם שונה לחלוטין, וחייב לחפש אבא ואימא, לאחד עצמו עם הגופניות הפיזית? כיצד הוא יכול להלביש עצמו בסממנים הגופניים הקושרים אדם לשרשרת התורשה? כיצד הזרם הפסיכו-רוחני, שהאדם לוקח בו חלק דרך אינקרנציות חוזרות, מאחד עצמו עם הזרם הפיזי של התורשה? התשובה הינה שחייבת להיות ביניהם סינתזה. כאשר שני הזרמים מאוחדים, כל אחד מהם מעניק משהו מהאיכות המסוימת שלו לאחר. מאוד דומה לאופן בו הכחול והצהוב משתלבים ליצור ירוק, שני הזרמים בישות האנושית משתלבים על מנת להניב את מה שידוע בדרך כלל כטמפרמנט. הן העצמי הפנימי שלה והן הקווים התורשתיים שלה מופיעים שניהם בישות האנושית. הטמפרמנטים עומדים בין הדברים שקושרים את הישות האנושית לקו התורשתי, ובין אלו שאותם מביאה הישות האנושית עמה מתוך אינקרנציות קודמות. הטמפרמנטים מאזנים בין הנצחי לבין בן-החלוף. והם עושים כך באופן כזה שהאיברים העיקריים של ישות האדם, שאליהם התוודענו בהקשרים אחרים, נכנסים למערכת יחסים מסוימת האחד עם השני.

ישויות אנושיות כפי שאנו מכירים בחיים האלו הינן ישויות בעלות ארבעה אברים, את הראשון, הגוף הפיזי, הן חולקות עם עולם המינראלי. הגוף העל-חושי הראשון, הגוף האתרי, מתמזג עם הגוף הפיזי ונפרד ממנו רק במוות. אחר כך מגיע הגוף האסטרלי כאיבר שלישי, הוא נושא האינסטינקטים, הדחפים, התשוקות, השאיפות וכל התכנים המשתנים תדיר של התחושות והמחשבות. האיבר הגבוה שלנו, הממקם אותנו מעל לכל הישויות הארציות, הינו הנושא של האני האנושי, שמעניק לנו באופן מעורר סקרנות ועדיין בלתי ניתן להכחשה את כוח המודעות-העצמית שלנו. ארבעת איברים אלו מוכרים כמרכיבים העיקריים של הישות האנושית.

האופן בו מצטרפים ארבעת האיברים האחד לשני נקבע על ידי הזרימה של שני הזרמים יחד, לתוך הכניסה של האדם לעולם הפיזי. בכל מקרה, אחד מארבעת האברים הללו משיג עליונות על האחרים, ומטביע בהם את חותמו המסוים. כאשר שולט הנשא של האני, התוצאה היא טמפרמנט כולרי. כאשר הגוף האסטרלי הוא השולט אזי התוצאה היא טמפרמנט סנגויני. כאשר שולט הגוף האתרי, או גוף החיים, ניתן לדבר על טמפרמנט פלגמטי. וכאשר הגוף הפיזי שולט, אנו עוסקים בעיקר בטמפרמנט המלנכולי. האופי המיוחד בו הנצחי והחולף מצטרפים אחד לשני קובע את סוג מערכת היחסים שתתקיים בין ארבעת האיברים.

לעיתים קרובות גם הזכרנו את האופן בו יתבטאו ארבעת האיברים בגוף הפיזי. האני מבטא עצמו במחזוריות של הדם. זו הסיבה שאצל הכולרי המערכת השלטת הינה מערכת הדם. הגוף האסטרלי מתבטא באופן פיזי במערכת העצבים. כך שאצל הסנגויני שולטת מערכת העצבים. הגוף האתרי מביע עצמו במערכת הבלוטות. לכן הפלגמטי נשלט באופן פיזי על ידי הבלוטות. הגוף הפיזי מתבטא רק בעצמו. כך המאפיין החשוב ביותר הנראה לעין אצל המלנכולי הינו הגוף הפיזי שלו. ניתן להבחין בזה בכל תופעה הקשורה לטמפרמנטים אלו.

אצל הכולרי שולטים האני ומערכת הדם. כך מתגלה הכולרי כמישהו שחייב ללכת בדרכו שלו. האגרסיביות שלו, כל דבר שקשור עם כוח הרצון שלו, נובע במחזור הדם.

במערכת העצבים ובגוף האסטרלי, תחושות ורגשות רוחשות תדיר. הרמוניה וסדר נובעים רק מתוך ההשפעה המרסנת של האני. אנשים שלא מתרגלים את ההשפעה הזו מתגלים כחסרי שליטה על המחשבות והתחושות שלהם. הם טבולים לגמרי בתוך התחושות, התמונות ובתוך רעיונות שעולים ויורדים בתוכם. משהו בדומה לזה מתרחש בכל פעם שהגוף האסטרלי שולט, כמו לדוגמא אצל הסנגויני. הסנגוינים מכניעים עצמם במובן מסוים לזרם מתמיד ומגוון של תמונות, תחושות, ורעיונות משום שאצלם שולטים הגוף האסטרלי ומערכת העצבים.

פעילות מערכת העצבים מתרסנת רק על ידי מחזור הדם. זה מתבהר עבורנו כאשר אנו חושבים על מה שקורה כאשר אדם חסר דם או אנמי, במילים אחרות – השפעתו המרסנת של הדם נעדרת. תמונות מנטליות עולות באופן פרוע, כשהן מובילות לעיתים קרובות לאילוזיות והלוצינציות.

נגיעה מזה קיימת אצל הסנגויני. הסנגוינים אינם מסוגלים להשתהות ברושם מסוים, הם אינם יכולים לקבע את תשומת ליבם על תמונה מסוימת, ולא יכולים לשמר עניין ברושם מסוים. במקום זאת, הם רצים מחוויה אחת לחוויה שניה, מתפיסה לתפיסה. אפשר להבחין בזה במיוחד אצל ילדים סנגוינים, שם זה יכול להיות מקור לדאגה. ההתעניינות של הילד הסנגויני מוצתת בקלות, תמונה עושה עליו רושם בקלות, אבל הרושם נעלם במהירות.

נתקדם לטמפרמנט הפלגמטי. אנו רואים שהטמפרמנט הזה מתפתח כאשר הגוף האתרי, גוף החיים כפי שאנו מכנים אותו, שמסדיר גדילה ומטבוליזם, הוא השולט. התוצאה הינה תחושה של נינוחות.. ככל שהישות האנושית חיה בתוך הגוף האתרי שלה, כך היא עסוקה עם התהליכים הפנימיים שלה. היא מניחה לאירועים החיצונים להתנהל להם, בעוד שתשומת הלב שלה מופנה פנימה.

אצל המלנכולי אנו רואים שהגוף הפיזי, האיבר הגס ביותר של האורגניזם האנושי, הופך להיות שליט על כל האחרים. כתוצאה מכך, חש המלנכולי שהוא לא האדון של גופו, שהוא לא יכול לרתום את גופו לרצונו. הגוף הפיזי שלו, שמכוון להיות כלי של איברים גבוהים יותר, הוא השולט, ומתסכל את האברים האחרים. את זה חווה המלנכולי ככאב, כתחושה של דיכאון. הכאב עולה בו באופן מתמשך. והסיבה היא שהגוף הפיזי מתנגד לתחושה הטובה הפנימית של הגוף האתרי, לחיות של הגוף האסטרלי, ולמאבק הנחוש של האני.

הצירופים המגוונים של ארבעת האיברים מציגים עצמם באופן ברור גם בהופעה החיצונית. אנשים שהאני שלהם שולט שואפים לנצח את כל המכשולים, להנכיח את עצמם. בהתאם לכך מונע האני שלהם את ההתפתחות והגדילה של כל יתר האיברים. הוא מונע מהגופים האסטרלי והאתרי את חלקם הצודק. זה מתגלה כלפי חוץ בצורה מאוד ברורה. יוהן גוטליב פיכטה,^[3] הגרמני הכולרי המפורסם, הוכר בטהרתו ככזה באופן חיצוני. המבנה שלו חשף באופן ברור שהאיברים המהותיים הנמוכים עוכבו בגדילתם. נפוליאון,^[4] דוגמא קלאסית נוספת של כולרי, היה כל כך נמוך משום שהאגו שלו הדף אחורה את יתר האיברים. כמובן, לא ניתן להכליל ולומר שכל הכולרים הינם נמוכים וכל הסנגוינים גבוהים. זו שאלה של פרופורציה. מה שמשנה הינו היחס בין שיעור גודל [האיבר הדומיננטי] ובין הצורה בכללותה.

אצל הסנגוינים מערכת העצבים והגוף האסטרלי הם השליטים. החיות הפנימית של הגוף האסטרלי מחיה את שאר האברים, והופכת את הצורה החיצונית לניידת ככל האפשר. בעוד שלכולרי יש קווי פנים משורטטים אלו של הסנגויני הינם תנועתיים, מביעים, משתנים. ניתן לראות את החיות הפנימית של הגוף האסטרלי כשהיא מראה עצמה בכל פרט חיצוני, לדוגמא, במבנה העצמות הדק והעדין, או בשרירים הרזים. ניתן להבחין בפירוט בדבר דומה גם בהתנהגות. אפילו אדם שאינו רואה רוחי יכול להצביע מאחור על אדם כולרי או סנגויני. לא נדרש מדען רוחני עבור זה. אם תתבוננו על צורת ההילוך של הכולרי, תשימו לב שהוא מנחית את כף הרגל שלו חזק כל כך שנראה כאילו היה רוצה להסתער לתוך האדמה. בניגוד אליו, לסנגויני יש צעד קל וקופצני. ניתן למצוא אפילו קווים חיצוניים עדינים יותר. פנימיות האני, הפנימיות המוכלת בעוצמה של הכולרי באה לידי ביטוי בעיניים שהינם כהות ובוערות. לסנגויני שאצלו האגו לא מושרש כל כך, ושהוא מלא בחיות של הגוף האסטרלי, יש נטייה מנוגדת להיות בעל עיניים כחולות. ניתן לציין קווים מבחינים רבים כאלה בין הטמפרמנטים.

הטמפרמנט הפלגמטי מציג עצמו בפיזיונומיה סטאטית, אדישה, כמו גם בשמנמנות ודשנות, משום שהשומן חייב ברובו את קיומו לפעילות הגוף האתרי. אצל הפלגמטי מובעת תחושה פנימית של נינוחות בכל דבר. צורת ההליכה שלו רופפת ומשתרכת (הוא גורר רגלים), ונוהגו ביישני. במידה מסוימת נראה שהוא לא לגמרי במגע עם הסביבה שלו.

המלנכולי מובחן על ידי ראש תלוי, כאילו חסר היה את הכוח ההכרחי לישר את צווארו. עיניו קהות, לא זורחות כעיניו של הכולרי, הילוכו מוצק, אבל יותר בכבדות מאשר בצורה החלטית.

כך רואים אתם כיצד יכול מדע הרוח לתרום באופן משמעותי לפתרון החידה הזו. רק כאשר מחפשים לחבוק את המציאות בשלמותה, שכוללת בתוכה את הרוחני, יכול הידע לשאת פרי מעשי. בהתאם, רק מדע הרוח יכול לתת לנו ידע שיועיל לאינדיבידואל ולכל האנושות. בחינוך, צריך לתת תשומת לב רבה לטמפרמנטים האינדיבידואליים, משום שחשוב במיוחד שנהיה מסוגלים להדריך ולכוון אותם בזמן התפתחות הילד. אבל הטמפרמנטים גם חשובים למאמצנו לשפר את עצמנו מאוחר יותר בחיים. אם ברצוננו לפתח הלאה את ההתפתחות האישית שלנו, נכון יהיה עבורנו לטפל במה שמביע עצמו דרכם.

כמובן שארבעת הטיפוסים הבסיסיים אותם התוויתי כאן עבורכם בקווים כלליים אינם מציגים עצמם אף פעם בצורה טהורה שכזו. לכל אדם יש טמפרמנט בסיסי, עם דרגות משתנות של שלושת האחרים מעורבבות בו. נפוליאון, לדוגמא, למרות שהיה כולרי, נשא בתוכו הרבה מהפלגמטי. על מנת לשלוט בחיים נכון, חשוב שניפתח את נפשותינו למה שמציג עצמו כטיפוסי. כאשר אנו לוקחים בחשבון שהטמפרמנטים, כאשר כל אחד מהם מייצג חוסר איזון קל, יכולים להידרדר לקיצוניות לא בריאה, אנו מבינים כמה כל זה חשוב.

ועדיין, מבלי הטמפרמנטים היה העולם מקום משעמם ביותר, לא רק באופן מוסרי, אלא גם במובן גבוה יותר. הטמפרמנטים לבדם מאפשרים את הריבוי, היופי והמלאות של החיים. כך בחינוך יהיה זה חסר היגיון לרצות להפוך אותם להומוגניים ולהשמיד אותם, אלא שצריך לעשות מאמץ לכוון כל אחד מהם למסלול הנכון שלו, משום שבפני כל טמפרמנט מונחות שתי סכנות של סטייה, האחת גדולה, והשנייה קטנה. הסכנה הראשונה עבור הכולרי הצעיר היא שהוא לא ילמד אף פעם לשלוט על מזגו כאשר הוא מתבגר. זוהי הסכנה הקטנה. הסכנה הגדולה יותר הינה שהוא יהפוך לדָבֵק במטרה אחת באופן מטופש. עבור הסנגויני הסכנה הפחותה הינה קלות-הדעת והפכפכות, הסכנה הגדולה היא מאניה שנגרמת על ידי זרם מתמיד של תחושות. הסכנה הקטנה עבור הפלגמטי הינה אפטיה. הסכנה הגדולה יותר היא טיפשות, קהות חושים. עבור המלנכולי, חוסר רגישות לכל דבר מלבד כאבו שלו הינו הסכנה הקטנה, הגדולה הינה חוסר שפיות.

לאור כל זאת ברור שהדרכת הטמפרמנטים והכוונתם הינה אחת ממשימות המשמעותיות של החיים. אם ברצוננו לשאת את המשימה הזו בצורה הנכונה, צריך לציית לעקרון בסיסי אחד, שהינו להתייחס תמיד למה שנתון, ולא למה שאין שם. לדוגמא, אם ילד הינו בעל טמפרמנט סנגויני, לא יעזור אם המבוגרים ינסו 'למכור' לו עניין במשהו. הטמפרמנט שלו פשוט לא יאפשר זאת. במקום לשאול מה חסר בילד, על מנת שנוכל לדחוס את זה לתוכו, אנו חייבים להתמקד במה שיש בו, ולבסס עצמנו על זה. וכחוק, ישנו תמיד דבר שבו אנו יכולים לעורר עניין בילד הסנגויני. עד כמה שהוא יהיה קל-דעת, תמיד נוכל לעורר את עניינו באישיות מסוימת. אם אנו עצמנו אישיות זו, או אם אנו מקרבים את הילד למשהו כזה, לא יוכל הילד שלא לפתח עניין. רק דרך המדיום של אהבה לאישיות מסוימת יכול להתעורר העניין בילד הסנגויני. יותר מילדים בעלי טמפרמנטים אחרים, זקוק הסנגויני למישהו להעריצו. הערצה הינה כאן מילת קסם עבורו, ואנו חייבים לעשות הכול כדי שנוכל לעורר אותה.

אנו חייבים להעריך את מה שיש לנו. אנו צריכים לראות שהילד הסנגויני חשוף עתה למגוון דברים בהם הוא מראה עניין עמוק. אנו צריכים לאפשר לדברים האלה לדבר אליו, להשפיע עליו. אחר כך צריך להרחיק אותם ממנו, כך שהעניין שלו בהם יתעצם. ואחר כך ניתן להשיב אותם. במילים אחרות, עלינו לעצב את הסביבה של הסנגויני כך שהיא תתאים לטמפרמנט שלו.

הילד הכולרי גם הוא רגיש להובלה בדרך מיוחדת. המפתח לחינוך הינו כבוד והערכה לסמכות טבעית. במקום להרשים אותו באמצעות איכויות של אישיות, כפי שזה נעשה עם הילד הסנגויני, צריך לוודא שהאמונה של הילד ביכולות של המורה לא תעורער. צריך למנוע הופעה של חוסר מסוגלות אצל המורה. הילד חייב להחזיק באמונה שהמורה הינו בעל יכולת, שאם לא כן הסמכות של המורה תאבד. שיקוי הקסמים עבור הילד הכולרי הינו כבוד והערכה לאדם הראוי לכך, בדיוק כפי שעבור הילד הסנגויני זו אהבה לאדם האחר. כלפי חוץ, צריך לעמת את הילד הכולרי עם סיטואציות מאתגרות. הוא חייב להיפגש עם התנגדות וקשיים, שמא חייו יהיו קלים מידי.

את הילד המלנכולי לא קל להוליך. איתו צריך לנקוט בפורמולת קסמים אחרת. עבור הילד הסנגויני הפורמולה הינה אהבה לאדם אחר. עבור הכולרי, הערכה וכבוד לערכו של המורה. בניגוד לכך, הדבר החשוב עבור המלנכולי הינו שהמורים שלו יהיו אנשים שבמובן מסוים נוסו על ידי החיים, שפועלים ומדברים על בסיס של ניסיון מוקדם. הילד חייב להרגיש שהמורה שלו ידע כאב אמיתי. הניחו לטיפול שלכם בכל הדברים הקטנים של החיים להיות הזדמנות עבור הילד להעריך את הסבל שעברתם. סימפטיה לגורלות של אלו הסובבים אותו מקדמת את התפתחות המלנכולי.

גם כאן אנחנו צריכים להתחשב במה שיש לילד. למלנכולי יש סיבולת לסבל, לאי נוחות, שמושרשת עמוק בתוך ישותו. אי אפשר להוציא אותה ממנו. אולם ניתן לכוון אותה. אנו צריכים לחשוף את הילד לכאב חיצוני לגיטימי ולסבל, כך שהוא יוכל ללמוד שישנם דברים מחוץ לעצמו שיכולים להעסיק את היכולת שלו לחוות כאב. זה דבר מרכזי. לא צריך לנסות לשעשע את המלנכולי או להסיח את דעתו, משום שאם נעשה כך רק נגביר את הייאוש שלו ואת סבלו הפנימי. במקום זאת, צריך להפגיש אותו עם מקרים אובייקטיבים של סבל שקיים בחיים. למרות שאל לנו להרחיק לכת עם זה, הָכְוונה-מחדש את סבלו של הילד כלפי אובייקטיבים חיצוניים היא הדבר אליו אנו נקראים פה.

לילד הפלגמטי אסור להרשות לגדול לבד. למרות שכמובן כל הילדים זקוקים לחברים-למשחק, הפלגמטי חייב שיהיו לו חברים. החברים צריכים להיות בעלי עניין בדברים מגוונים. הילדים הפלגמטיים לומדים על ידי כך שהם חולקים את תחומי העניין שלהם עם אחרים וכל המרבה הרי זה משובח. ההתלהבות של החברים שלהם תגבר על האדישות המולדת שלהם כלפי העולם. בעוד שעבור המלנכולי הדבר החשוב ביותר הוא החוויה של גורלו של אדם אחר, עבור הילד הפלגמטי הדבר החשוב הוא לחוות את כל שורת תחומי העניין של החברים שלו. הפלגמטי לא מונע על ידי הדברים כפי שהם, העניין עולה בו כאשר הוא רואה דברים המשתקפים באחרים, ותחומי העניין הללו משתקפים אז בנפשו של הילד הפלגמטי. עלינו להביא לסביבתו של הפלגמטי אובייקטים ואירועים שלגביהם התגובה הנכונה היא 'ליחה'. ההסתייגות שלהם חייבת להיות מכוונת לעבר האובייקטים הנכונים, אובייקטים שלגביהם צריך להיות פלגמטים.

מתוך הדוגמאות של העקרונות הפדגוגיים הללו, אנו רואים כיצד יכול מדע הרוח להיות הכתובת לבעיות פרקטיות. ניתן ליישם עקרונות אלו על עצמנו , למטרת התפתחות עצמית. לדוגמא אדם סנגויני לא ירוויח הרבה מהלקאה עצמית על הטמפרמנט שלו. המחשבות שלנו במקרים שכאלה הינם לעיתים קרובות מכשול. אם נלך ישירות נגד כוחות חזקים כמו אלו של הטמפרמנטים, לא נוכל להשיג הרבה. באופן בלתי ישיר, ניתן להשיג הרבה. הסנגויני לדוגמא יכול לקחת את הסנגויניות שלו בחשבון, ולנטוש את התוכחה העצמית שאינה פורייה. הדבר החשוב הוא למקם את הסנגויני בנסיבות הנכונות. צריך להביא בפניו התנסויות המתאימות למנעד הקצר של תשומת הלב שלו, על ידי תכנון מחושב מראש. הקדשת מחשבה באופן הזה, אפילו במידה מועטה, תיצור את האפקט הרצוי.

בני אדם בעלי טמפרמנט כולרי צריכים לשים עצמם במכוון בתוך סיטואציות שבהם לזעם אין תוחלת, ושהוא רק מציג אותם בצורה מגוחכת. המלנכוליים לא צריכים לאטום את אוזנם לכאב של החיים, אלא לחפש אותו. דרך החמלה הם מכוונים את הסבל שלהם החוצה לעבר אובייקטים ואירועים מתאימים. אם אנו פלגמטים, חסרי תחומי עניין מיוחדים, אנו צריכים להעסיק עצמנו ככל האפשר עם דברים לא מעניינים, להקיף עצמנו במספר דברים משעממים כך שנהפוך למאוד משועממים. כך נוכל להירפא באופן יסודי מה'ליחה' (פלגמה) שלנו שאותה קיבלנו מתוך המערכת שלנו. כך צריכים אנו להתעסק עם מה שיש לנו, לא עם מה שאין בנו.

על ידי שנמלא עצמנו בחוכמה מעשית כחוכמה זו, נלמד לפתור את החידה הבסיסית של החיים, שהיא הזולת. חידה זו לא נפתרת על ידי הנחת רעיונות מופשטים ותפישות, אלא באמצעות תמונות. במקום לפתח תיאוריות שרירותיות, עלינו לחפש את ההבנה המיידית לכל ישות אנושית אינדיבידואלית. אנו יכולים לעשות זאת על ידי כך שנדע מה מונח במעמקי הנפש. לאט ובהדרגה, מאיר מדע הרוח את ליבנו, הופך אותנו למסוגלים לקלוט לא רק את התמונה הגדולה, אלא גם את הפרטים העדינים. כאשר שתי נפשות נפגשות, והאחת מהן דורשת אהבה מדע הרוח מאפשר לשנייה לתת לה אותה. ואם מתבקש משהו אחר, גם אותו ניתן לתת. דרך חוכמה אמיתית וחיה כזו אנו יוצרים את הבסיס לחברה שלנו. לזה אנו מתכוונים כאשר אנו אומרים שאנו חייבים לפתור את החידה כל רגע ורגע.

אנתרופוסופיה לא פועלת באמצעות הטפות, שידולים, משנה סדורה, אלא על ידי יצירת מסד חברתי עליו יכולים בני האדם להכיר האחד את השני. מדע הרוח הינו הקרקע של החיים, והאהבה הינה הניחוח של חיים המחוזקים על ידיו והפרי שלהם. ניתן להצהיר על מדע הרוח כעל כזה שמניח את היסוד עבור מטרתה היפה ביותר של האנושות – אהבה אמיתית, אוטנטית לאדם.

——————————–

1. פרנצ'סקו רדי, 1626-1697. הפריך את התיאוריה של יצירה ספונטנית של יצורי חיים מבוץ. ↑
2. ג'ורדנו ברונו, 1548-1600. פילוסוף איטלקי, נזיר דומיניקני, הועלה על המוקד ככופר. לימד אותנו שהעולם הוא אינסופי בחלל ובזמן ומלא באינספור שמשות.
   ↑
3. יוהן גוטליב פיכטה, 1762-1814. פילוסוף גרמני אידיאליסט. ↑
4. נפוליאון בונפרטה, 1769-1821. שליט צרפתי וקיסר 1804-1814 ו- 1815. ↑