רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה : דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

18.2.1909 הרצאה מספר 11

האיברים הבלתי נראים של טבע-האנוש והחיים הפרקטיים

כשצריך לדבר על המשמעות הפרקטית של הבלתי-נראה, בייחוד על הבלתי נראה בישות העצמית של האדם, אז אולי השוואה תוכל להמחיש למה הכוונה. ניתן לכנות אנשים פרקטיים את אלה המכוונים את מבטם והשקפתם לתפיסה על-חושית של הקיום, ואת הלא פרקטיים את אלה הרוצים להיעצר באלמנט החיצוני בלבד, רק באלמנט הפיזי. האם בעצם איש המעשה האמיתי הוא אותו אדם שמונח לפניו ברזל בצורת פרסה ערוך למגנט, בהשתמשו אחר כך עם הברזל ההוא לדבר מסוים הנראה לו שמיש לפי מראה עיניים חיצוני? או שבמלוא מובן המילה אין לכנות אדם כזה לא פרקטי, ופרקטי בלבד את אותו אדם האומר לעצמו: "באותה חתיכת ברזל נח משהו המאפשר לי שימוש הרבה יותר עילאי, יותר עדין מאשר מה שניתן לשער ממראית עין בלבד." זוהי אמנם רק השוואה, שכן אל לנו להשוות את הכוחות העליונים שעליהם צריך לדבר היום, עם איזשהו כוח שבטבע. אבל פרקטי הוא אותו אדם הבורר את הכוחות הפנימיים מתוך הדברים ויכול להשתמש בדברים הללו לפי ערכם האמיתי. לעומת אלה המונהגים על ידי משמעות פרקטית מסוימת, ניתן כאן להביא את מה שאמר י. ג. פיכטה, על המשמעות הפרקטית של האידיאלים. פיכטה ניסה להסביר את ייעודו של האדם ביחס לאידיאלים עילאיים. בהקדמה להקראה אודות "ייעודו של המלומד" מסתייג הוא מלכתחילה מכך כאילו מי שמדבר מתוך נקודות-מבט אידיאליסטיות נעלות לכאורה, לא יידע שמהנושא ההוא ניתן להסתייג ולומר שאת האידיאלים לא ניתן להציג ישירות בחיים הפרקטיים: "את זה יודעים אלה הבונים את האידיאלים האלה אולי יותר טוב מאשר המתנגדים. אנחנו רק טוענים שלפי דעתם המציאות שופטת על כך ומאלה המרגישים את הכוח לכך מתוכם, יהיה צורך לשנות את הגישה לדבר. הואיל ואין הם גם יכולים להיות משוכנעים מכך, אז לפי מהותם הם, אין הם מפסידים מכל העניין, וגם האנושות לא יוצאת כאן נפסדת בנידון. כאן רק ברור שבכל הנוגע למאמץ של העדנת האנושות לא לוקחים אותם בחשבון. ללא ספק תמשיך האנושות את דרכה באותו הכיוון. על אלה רוצה לשלוט הטבע הנדיב ולהביא להם בזמן הנכון גשם וזוהר-חמה, מזון מבריא ומחזור בלתי מופרע של נוזלים ויחד עם זה – להשאיל מחשבות נבונות!"

על זה ניתן היום בייחוד לרמוז. ברצוננו להעביר לנגד הנפש את האיברים הבלתי-נראים של טבע-האנוש. מדע-הרוח מדבר על אותם איברים בלתי נראים של טבע האנוש לא בתור משהו שאותו היינו מוצאים כאן כספח של הנראה לעין, אלא מדבר הוא על האלמנט הרוחי כגורם היצירתי של מה שהוא נראה לעין. דוגמא המונחת כמעט על היד היא: רגשות הבושה ורגשות הפחד. כל אדם, גם מי שלא מסוגל להציץ אל המרחבים של החיים הרוחיים, צריך שוב ושוב לשים לב לדבר כדי שילמד להבין שהעל-חושי הינו היסוד של האלמנט החושי. מה הם בעצם בושה ופחד? ללא שום ספק עבור מי שלא הסתבך בחשיבתו לגבי החוויות הנפשיות הללו, אז אנו צריכים לומר, נמצא את מה שמאיים עלינו: הנפש מרגישה את עצמה מאוימת. הדבר בא לידי ביטוי ברגשות של יראה ופחד. וודאי היינו יכולים להביא כל מיני דברים פיזיים המתווכים כאן. מובן מאליו שזה יהיה קל והחוקר המודרני בקושי יוכל להביא משהו שלא היה ידוע לאיש מדע-הרוח. אבל מה שחשוב כאן הוא שהדם נדחק מפני השטח של הגוף אל המרכז.

אם כן, לפנינו תהליך חומרי כתוצאה מתהליך נפשי. הוא הדין אצל רגש הבושה. יש לנו כאן שוב הצטופפות מסביב של הדם, שינוי במחזור הדם בהשפעת אלמנט רוחי. מה שרואים כאן בקטן ומה שיכולים להתבונן בו בקנה-מידה יותר גדול, כשבגלל אירוע עצוב זולגות מהעיניים דמעות, זה מראה שהאלמנט הנפשי יכול להיות הסיבה לתהליכים גופניים. אמנם ישנם כיום בני אדם תחת השפעת אופן-חשיבה חומרני לא ברור, אלא חשאי, שגם כאן נותנים תוקף להשקפות חומרניות. הבאתי גם כאן את האימרה של השקפת עולם מסוימת: לא בוכים מסיבה שאנו עצובים, אלא אנו עצובים מפני שאנו בוכים. – אותה האימרה יצאה בעצם מאדם שחשב באורח אידיאליסטי, אבל היא פורשה בצורה לא נכונה. אלה הם דפוסי חשיבה חומרניים מיושנים. מי שמתוך היסוד החומרני של זמננו הציל לעצמו חלק מחשיבה בריאה, אדם כזה יראה בקשרים ברורים כאלה בין עובדות פיזיות ועובדות רוחיות-נפשיות משהו שיוכל להוביל אותו להבנה שמדע הרוח מנקודת-המבט שלו צריך לומר: הכל, כל דבר חומרי, מקורו באלמנט הרוחי.

כך מונח ביסודו של מה שאנו רואים אצל האדם, מה שיכולים אנו לאחוז אצלו בידיים, מונח ביסוד משהו רוחי, משהו נפשי. על לנו לראות השפעה מצד האלמנט הפיזי, אלא דווקא את היסוד האנושי העל הפיזי. אנו מכנים גוף פיזי אצל האדם את מה שיש לו במשותף עם כל הישויות המקיפות אותו, מה שיש לו משותף עם העולם המינרלי. האיבר הבא המונח ביסודו של הגוף הפיזי של האדם, איבר על-פיזי, על-חושי של טבע האדם, הוא הגוף האתרי או גוף החיים. הוא זה אשר מונע לאורך כל החיים מהגוף הפיזי של האדם שיהפוך לגוויה מונע מהגוף הפיזי לצעוד ולציית לחוקים של האלמנט הפיזי. גוף אתרי כזה נמצא גם אצל הצמחים והחיות, גוף אתרי אשר יכול להיפתח למי שחושב רק באורח פילוסופי עקב חשיבתו, כשאותו גוף אתרי עבור הרואה הרוחי הוא דבר שבמציאות כמו גם הדבר הפיזי. חשיבה ספיריטואלית מתנגדת לכך כשרוצים לראות את הגוף האנושי כמכונה, אבל לא צריכה להתנגד לכך כשהאדם אינו "דוחף-קרון" פנימי בתחום החשיבה. יכולים בהחלט לומר שגופו של האדם הוא מנגנון מורכב, אם רוצים להכניס את הפיזי והכימי לתוך המבנה המכניסטי. אבל כמו שמאחורי כל מכונה צריך לעמוד מי שבונה אותה ושומר עליה, כך גם כאן, וזהו הגוף האתרי או גוף החיים, שהוא הינו לוחם נאמן נגד ההתפוררות. רק בכניסת המוות הוא נפרד מהגוף הפיזי, ואז מציית הגוף הפיזי בתור גוויה לחוקיו הפיזיים, אבל אז הוא רק גוויה. הגוף האתרי הוא ממשות יותר בטוחה מאשר הגוף הפיזי גרידא.

אם נמשיך לעקוב אחר האדם, אז נגיע לאיבר אחר של ישותו, שכל אדם יכול כבר להבהיר לעצמו כשהוא אומר: לפני עומד אדם, גוף פיזי וגוף אתרי. האם באותו האדם לא היה עוד דבר אחר ממה שניתן לראות בראיה מבחוץ, ממה שמגלים לנו הפיסיולוגיה וכו'? ישנו כאן עוד משהו אחר, משהו אחר לגמרי: הסך של רגשות, תחושות, תאוות, משאלות, מכאובים וסבל, יצרים ותשוקות. כל זה הוא המרכיב של הגוף האסטרלי. כאן ניתן היה לומר: בכל זאת לא יכולים להעלות על הדעת שאותם הדברים יוצרים ממשות מוגדרת. – אבל איש מדע הרוח יכול לקבוע זאת הודות לכושר ראייתו הרוחית. נמצא כאן הגוף האסטרלי כמו שישנו האלמנט הפיזי. אבל השכל האנושי הבריא היה יכול גם לומר כך שמשהו כמו גוף אסטרלי צריך להיות כאן. מדוע אנו יכולים לומר זאת לעצמנו? ברצוני להביא לכם דוגמא שכביכול ניתן לאחוז בידיים, כיצד בעצם עובד הגוף האסטרלי. ישנם בני אדם האומרים: כשהאדם נכנס אל העולם הפיזי, אז אין הוא עדיין כה מפותח כמו בשלב יותר מאוחר. המדע החיצוני יכול לקבוע שאמנם החושים ואיברי-העצבים השייכים לכך נמצאים במוח, אבל כל מה שמחבר את איברי החושים הבודדים במוח בא באופן יחסי לידי התפתחות רק יותר מאוחר. יכולים ממש לעקוב כיצד מתפתחים החוטים המקשרים מספירת-השמיעה לספירת-הראיה ולנתיבי-העצבים ההופכים את האדם להוגה. ובכן – בא לידי מסקנה המטריאליסט – רואים כיצד החלקים הפנימיים מתפתחים בהדרגה, ורק אז נותנים שיבזיק באדם העולם של תחושות, דימויים, סבל ושמחה, קומפלקסים של מחשבות וכו'.

הבה נעמיד פעם לפני הרהורנו את אותו מהלך ההתפתחות של המוח האנושי. מהלכי המחשבות המורכבים, הפותרים את חידות העולם, באים לידי התפתחות בהדרגה. נעמיד את זה בפני הרהורינו. האם מסוגלים אנו, את מה שיוצא כאן בהתנסותנו, לכנותו רק מכניזם, שהוא הינו בונה את עצמו? יכולים להתפעל ממבנה הפלא כמו אצל שעון. אבל יהיה זה כסיל שירצה להאמין שהשעון נהיה מעצמו. מי שיודע משהו יכול הוא שוב רק לפתח את מה שנמצא בידיעתו. האדם שהיה נמצא אצלו הידע אודות שניות, דקות וחוקי השעון, הוא הרכיב אותו. אדם מסוים חשב מראש מה שאנו לבסוף מהרהרים אחריו. האם לא נמצא שום דבר המחבר את אותם חוטי-הקשר במוח שלבסוף הופכים אותכם להוגים? לפי דעתי, חשיבה בריאה היתה צריכה להבין שעבור מה שמתפתח כאן צריך להיות כאן בונה, המחבר את החוטים, כדי שתוכלו להפוך אחר כך להוגים. אנו נאמנים רק לעצמנו ולשכלנו הבריא כשאומרים שגוף אסטרלי צריך היה לבנות את המוח הפיזי. בשבועות, החודשים והשנים הראשונות של הילד, בונה הגוף האסטרלי רק את הכלי שיהיה מסוגל לפתור יותר מאוחר את חידות העולם. מי שאינו סבור כך, מתנהג בדיוק כמו אותו אדם הרוצה להשתמש במכונה, אבל כופר בעובדה שהיה כאן קונסטרוקטור שבנה אותה. תבוא העת, בה ישלוט אצל בני אדם שיפוט בריא, בה יאמרו לעצמם שכדי שמשהו יתהווה יהיה צורך שיהיה כאן תחילה בונה רוחי. אותו הבונה נמצא כבר לפני לידתו של האדם. האיבר השלישי של האדם הוא אותו גוף אסטרלי זה אשר שוב מונח ביסודו של האלמנט החומרי.

האיבר הרביעי של האדם הוא האני, מה שעושה אותו לנזר הבריאה. הגוף הפיזי של האדם יש לו מכנה משותף עם כל המינרלים, הגוף האתרי יש לו מכנה משותף עם כל הצמחים, הגוף האסטרלי עם החיות. הודות לאני מתעלה האדם מעל שלוש ממלכות הטבע. לכן היפנו כל הדתות את תשומת-הלב שלהן לכך שבשפות, בשפה הגרמנית למשל, ישנו רק שם אחד הנבדל מכל השמות האחרים. דבר אחד קיים שלא ניתן לכנותו מבחוץ: זהו מה שנמצא בתוכנו בתור הפנימי ביותר שלנו. אף שֵם לא יכול לחדור אלינו מבחוץ, כשמשמעותו הוא אנו בעצמנו. משום כך בדת העברית הקדומה היה ה"אני הווה" השֱם שאין להביעו במילים, שבשביל כל האחרים לא ניתן היה להביע במילים.

אלה הם ארבעה האיברים היסודיים של טבע האדם, שמהם רק אחד נראה לעין. שלושת האחרים הם משהו ממשי, ריאלי, אכן המקורות הראשוניים עבור הריאלי. כל איבר הוא ישות-יסוד וסיבה במלוא ישותו עבור הגוף הבא שבדרגה יותר נמוכה. נושא-האני עבור הגוף האסטרלי, הגוף האסטרלי עבור הגוף האתרי, זה האחרון עבור הגוף הפיזי. כל מה שבעצם מהווה את חווית האני, מה שהאדם על ידי כך חווה, כלומר שהינו ישות בעלת מודעות עצמית, כל זה מוטבע בגוף האסטרלי. כאן מוטבעות כל חוויות-האני. הודות לכך מתהווה כל מה שהינם אצל האדם דימויים חולפים, שיפוט ורגישה. מה שחי בגוף האסטרלי, זה בא לידי ביטוי, מוטבע בגוף האתרי או בגוף החיים, ועקב כך הופך הוא למשהו תמידי, קבוע, למה שאינו בן-חלוף, אלא במובן מסוים משתמר. נניח שאנו חורצים משפט חולף: יוצרים לעצמנו דימוי על דבר זה או אחר. אם יוצרים דימוי שוב ושוב, אז הוא הופך לדימוי שבהסתגלות. ברגע בו הוא הופך לדימוי שבהרגל, הוא נטבע אל תוך הגוף האתרי. מה שחי בזיכרון, מה שאנו מבחינים בו מידי יום ביומו, זה חי בגופנו האתרי או בגוף-החיים. כשאנו מנגנים פעם קטע על פסנתר, זה מונח בגופנו האסטרלי. כשאנו רוכשים לעצמנו את הכושר, את ההרגל של הנגינה, אז זה מונח בגוף האתרי. כל ההרגלים נמצאים בגוף האתרי או בגוף-החיים. אם אנו חורצים משפט מוסרי, אז זהו שוב מעשה של הגוף האסטרלי. כשמוטבע בנו כיוון מסוים של שיפוט על ידי שיפוט חוזר, אז השיפוט המוסרי, הופך לשיפוט תמידי למצפון. השיפוט המוסרי הוא חווייתו של הגוף האסטרלי, המצפון הוא החוויה של הגוף האתרי או גוף-החיים. אנו רואים כיצד על ידי פעולת גומלין של האיברים העליונים עם האיברים הנמוכים בונים את עצמם חיי-האדם כולם מבפנים כלפי חוץ.

עד כמה שהאדם הוא רק ישות טבע, יש לו גוף אתרי או גוף-החיים משותף תחילה עם הצמחים. מה שמעלה ומוריד בצמחים את הנוזלים, מה שגורם לכך שהם ניזונים, מתרבים, זה מחולל אצל את האדם את אותם התהליכים. אבל לאותו גוף אתרי או גוף-החיים מוטבע מלמעלה כלפי מטה, מה שאנו מכנים הרגל, אימון או מה שנקרא אצלנו מצפון. בצורה כזאת מוטבע לאדם מלמעלה, מה שהינו נפשי-רוחי. חוויותיהם של האיברים העליונים עוברים תמיד יותר ויותר אל האיברים התחתונים. כאן אנו רואים את החשיבות עבור האדם שיהיה לו מושג על כך, שהאיברים העליונים צריכים לחדור בפעולתם אל האיברים הצפופים. ניתן לאדם, באופן בריא ופרקטי לפעול אל תוך האיברים התחתונים.

מה שניתן לאדם מהטבע, הוא יכול שוב לקלקל. כמו שאצל הצמח יכולה להתהוות צמיחה מעוותת, כשהגוף האתרי או גוף-החיים לא יווסת את מה שמתרחש בצמח, כך מתהווה אצל האדם מין מום פנימי, כשפועל הוא באופן לא נכון מפנימו, מהאני על האיברים התחתונים. הגוף האסטרלי צריך להיות מוחדר באופן בריא מהחוויות של האני. מי שאינו רוצה להוסיף כאן שבעת בנייתו של המוח אצל הילד עובד גוף אסטרלי, לאדם כזה גם לא תהיה שאלה לגבי חשיבות הפעולה הנכונה של האני על הגוף האסטרלי: המבין את זה יוכל לומר לעצמו: אתה יכול להמשיך כאן לפעול היכן שהטבע הפסיק את עבודתו, אם אתה נותן לחלוף לכל הסקלה של הרגשות באופן בריא, אז זה ממשיך לפעול על גופך הפיזי, על המוח, ובצורה כזאת אתה בונה לך בעצמך את גופך הפיזי לאורך כל חייך.

מה רב מספרם של בני אדם כיום המתרוצצים עם מה שמכונה התכווצות-הכתיבה! המבנה הנפלא כולו של הגוף האנושי בנוי באופן נפלא. האדם מתאים את ידו על ידי כל מה שהוא עושה בעולם בחוץ. אותו שיתוף פעולה של היד עם האלמנט החיצוני מתנתק באופן מסוים ממנו, כשלא מסוגל הוא לשלהב את ידו, להחדיר כוח עם חייו הפנימיים. זהו תהליך דומה כאילו מישהו נותן להרכיב לו שיניים תותבות. זהו הדבר המהותי, שלכל מה שיכולים אנו לקבל בתור העצמי שלנו, האני שלנו משלהב ומחדיר כוח. האדם מקבל ידיים רועדות רק אז כשבדרגה מסוימת מתנתקות הידיים משאר הכוחות. אלה הם דברים שבעתיד כלל לא רחוק שוב ישימו לב במידה אינטנסיבית לכך! ואז נבין מה פירוש הדבר לתפוס את האדם שוב באלמנט הרוחי שלו.

ברצוני להבהיר את זה בדוגמא מסוימת. הבה נשאר בתחום שלנו! יתגלה כאן כיצד מה שמתרחש ברוח, למעשה תופס את האדם והופך אותו למוכשר או ללא-מוכשר בחיים, פרקטי או לא פרקטי. ניקח אדם מסוים שהוא לא פרקטי בחיים מסיבה שהוא סובל מרגשות מסוימים של פחד, כשעקב כך מתהווה עצבנות. במילה עצבנות כבר ניתן לשמוע את הסף של אי-פרקטיקה. כל אדם אשר באיזשהו יחס לא מחזיק את עצמו במלואו ביד, מאופיין הוא בתור עצבני, או שמשתמשים במימרה של תעוקה תורשתית, כשמשהו חסר, או משהו מונח כאן ההופך את האדם לבלתי פרקטי עבור חיים פרקטיים. כל אותם הדברים מקורם לא מהסתכלות על העובדות הממשיות, אלא עקב השפעת אופן-חשיבה חומרני שלא מגלה שום הבנה לכך שיש לעקוב אחרי האלמנט הרוחי היותר עדין. חשוב הוא לעקוב, אם בזמנים הראשונים של החיים, בהם מבוצעת עבודה באורח אינטנסיבי מהבלתי-נראה על הנראה לעין, אם הכל עובר כאן כשורה ולא נתקל בהפרעה. מה שמפוספס כאן, לא ניתן בשלב יותר מאוחר לתקנו! אם משהו לא מגולף בדקיקותו, אז מתהוות לאורך כל החיים מתיחויות רבגוניות ביותר. אדם אשר אין ביכולתו לתת לחוויות שיעלו וירדו בהרמוניה בגוף האסטרלי, ייהפך תמיד באופן מסוים לבלתי מוכשר בחיים. במקום לחקור את הרגשות של יראה ופחד ואת המעמסה התורשתית, יהיה עלינו לחפש איך על ידי חוויה זו או אחרת התפתח משהו שבהשפעתו נשאר הגוף הפיזי מוקשה ומעוצה. יכול למשל להיות, מה שלא צריך תמיד להיות כך, שחלק ניכר ממה שאנו מכנים פחד-ממקום, הורכב לאדם בתנאים מסוימים עקב אופן מאוד מוגדר של חינוך בילדותו. ואין הוא יכול להשתחרר מאותה הרעה מפני שבשלב יותר מאוחר חסרים לו האמצעים לגשת שוב ולנגוע בדבר מכל הצדדים. נתאר לנו פעם ילדים אשר לאחר שנה שלמה מצליחים להכיר את כל החגיגות בזכות זה שמרעיפים עליהם מתנות! הם מקבלים יותר ממה שהם יכולים להרסו. אותה הזרמה של מתנות שלא היו ראויים לכך, משתקת כוחות-שאיפה מסוימים, כוחות היוצרים רגש-עצמי בריא. דבר שכזה יכול להיות רדום אצל האדם בזמן בו ההשתלמות החיצונית ממלאה את האדם, או שמקצוע חדש דורש את שרותו. אבל זה הופיע פעם בצורה של פחד-מִמקום.

את הדבר לא ניתן להבין אם לא מבינים מה פירוש הדבר כיצד הגוף האסטרלי נכנס בהדרגה אל מה שהאדם הוא בהתנהגותו הפיזית, הנראית לעין. או נוכל למצוא, כשאצל אדם איכשהו מופיעים מצבים מסוימים של אי-כשירות, שבנפשו נמצא משהו שמעיק עליו. הוא לא יכול לומר זאת ולא להודות בזאת והוא חושב שעליו להסתיר את הדבר. הואיל והאדם לא מוצא את הדרך להשמיע את בעייתו, אז זו תופסת את האיברים התחתונים וממשיכה לפעול. באיזו מידה נדיבה משפיע הדבר על האדם כשיכול הוא להתוודות בנידון! אז פוקד אותו הרגש: כעת הדבר לא מונח יותר כאבן בנפשך. ואותו רגש של הקלה משפיע באורח מבריא. הוידוי באותו היחס הינו תרופה חשובה. את זה ידעו העדות הדתיות. כאן אנו רואים כיצד הפנימי הבלתי-נראה של האדם כביכול משפיע על הנראה לעין, ואפילו אנשי רפואה מסוימים בעלי תבונה כבר הגיעו להבנה שאי-כשירות עבור החיים הפרקטיים לא יכולים לרפא על ידי טיפול במים קרים, אלא שצריך להפעיל מין וידוי, לנתק משהו מהאדם על מנת להגיע לריפוי.

כעת אנו רוצים לעיין בצד הנגדי. כיום ישנם אנשי רפואה נבונים האומרים לעצמם שיש צורך לפנות אל נפשו של האדם, כשרוצים לדעת כיצד ביחס מסוים הופך האדם לבלתי-כשיר. אותם הרופאים יודעים ששמחה והנאה הן תרופות הפועלות בצורה מבריאה ואת מה שהתקשה כמו עץ ועצם, ניתן שוב לרכך ולהביא שוב לשליטתנו. אבל זה לא מספיק במידה כה קטנה, כמו שמספיק הוא כשמישהו אומר שאת הנסתר החבוי צריך לנתק מנפשו של האדם. הם אינם יודעים שכל מה שהוא החוויה של הפנימי, יש לו בכל זאת משמעות רבה גם כשהוא מופיע בצורה הפוכה. האם אנו צריכים להעלות בטבע האנוש את מכלול האלמנט הנסתר שלו, מפני שהוא פועל אצל אנשים מסוימים בצורה הפוכה? האם אנו צריכים, כפי שזה נדרש במקומות שונים, להפוך את הרופאים לאלה שאצלם מתוודים? הדבר יכול להיות בריא ללא שיעור עבור הנפש כשמסוגלת היא להסיר את צעיף הסוד מדברים מסוימים. אימרה פרסית מספרת: הזמן אותו מנצלים להרהור שבשתיקה, קודם שאומרים משהו, אותו חוסכים אנו ביחס לזמן של החרטה ממה שאמרנו בלי שיקול-דעת! לא לחינם זרק גיתה את המילה על אודות "הנסתר הגלוי". בכל דבר חושי, המקיף אותנו, יכולים אנו לראות אצלו משהו נסתר, דבר המונח כה עמוק באובייקטים שלא ניתן להביעו, אבל מה שזורם גם כך מנפש אל נפש. והבריאות מתפשטת ברגע בו יכול האדם להרגיש כך את סוד החיים.

אותו הסוד של החיים מטופח בייחוד במדע-הרוח. אמנם אין זה האחרון מאפשר לבריות להגיע בקלות לדברים הללו, זה לא כה נוח לגשת אליהם. מדע הרוח יכול רק להמריץ, רק לומר אם דבר זה או אחר ישנו כאן. אז צריך האדם לפנות אל עצמו ולשתף פעולה. הדבר יכול להיות לא נוח אבל בריא הוא לאין שיעור. על ידי כך מומרץ האיבר הפנימי של הישות האנושית. מדע הרוח פועל ישירות על האני. כשאנו שומעים על התפתחות הפלנטות, כשמסופר לנו מה מהותם של האיברים הבלתי-נראים של טבע-האדם, על מה שמתרחש עם האדם מגלגול לגלגול – כל זה מופנה ישירות אל האני. כל אותן האידיאות הגדולות, כל אותן אידיאות מקיפות-עולם לא נשארות אידיאות יבשות ומופשטות. חום ואושר קורנים מתוכן, חום ואושר חודרים בקרינה ובריגוש את הגוף האסטרלי של האדם. שביעות רצון ואושר מתקבלים ממה שמדע הרוח מציע. ומה שעובר וחודר את האדם באריגה ובלהט בתור חום, בתור אש, זה ממשיך את דרכו אל גוף החיים שלו. כל כוחותיו של הגוף האתרי חדורים הם על ידי כוחותיו של מדע-הרוח עצמו, והגוף האתרי מעביר את הכוחות שוב אל הגוף הפיזי, מעביר אותם בתור זריזות, כך שלמשל היד נעשית זריזה ופרקטית, וזאת כשהאידיאות הגדולות, הנעלות של מדע הרוח נמזגות אל תוך הגוף הפיזי.

מדע הרוח הופך את המוח למכשיר גמיש, כפיף, כך שהוא יכול להשתחרר מהדעות הקדומות. מדע הרוח פועל בכוח חזק עד למטה אל הגוף הפיזי של האדם. במדע הרוח יכול האדם לטבול עד לתפיסות והאחיזות הפרקטיות. לכך רוצה אני לתת לכם דוגמא. בוודאי יעיל הוא כשמאפשרים לילד להתעמל. זהו אימון בריא באופן יוצא מהכלל כשמבוצע הוא בדרך הנכונה. כבר בהרצאה על חינוך הפניתי על כך את תשומת הלב שחשוב הוא להיות מודע בנדון שהאדם הוא לא רק מנגנון פיזי, אלא חדור הוא ברוחיות על ידי איברים עילאיים. צריך להיכנס כליל למצבו של המתעמל, כדי להשתתף ברגש בכל אימוץ של הגופים האתרי והאסטרלי. הכרתי מורה אחד להתעמלות שהיה תיאורטיקן גדול. הוא היה בקיא בכל מה שנוגע לגוף הפיזי של האדם. הוא נתן גם שיעורים הקשורים לתיאוריית ההתעמלות. כאן אין חשיבות בכך שמכירים היטב את הצד הפיזי, אלא חשוב הוא שבכל תרגיל יחווה המתעמל את ההגברה של נחת רוח פנימית. באופן תכליתי צריך לחוות את מה שצריך להיות התרגיל הבודד. מי שנמצא אצלו רגש חי, לא רק דימוי מופשט של הגוף הפיזי, זה יודע שיכול לעמוד לרשותו רגש חי עבור כל מה שהילד חווה, למשל כשמטפס הוא על סולם. מתקבלת על הדעת התעמלות שפועלת כה הרמונית בשיתוף פעולה של הגוף האתרי והגוף הפיזי, שמונח כאן היסוד הטוב ביותר לזיכרון טוב בגיל יותר מאוחר. גם מה שמתרחש בהיותו נראה לעין, נוכל להבינו נכון רק אז כשההבנה תבוא מצד מדע הרוח. בהתעמלות יהיה לנו האמצעי הטוב ביותר נגד הזיכרון המתמעט לעת זיקנה, אם נרצה לעסוק בהתעמלות לפי הנחיות של מדע הרוח.

מדע הרוח הוא לא תיאוריה, שום דבר דוגמטי, אלא מה שמוסר לחיים אלמנט חי. פעם יבינו שרק על ידי מדע הרוח יכול האדם להפוך לאיש המעשה האמיתי בחיים. רק אותו אדם הוא איש המעשה בחיים, היכול לטפל באותם החיים כשאינו עבד של החיים. באמצעות איבריו הבלתי-נראים צריך האדם להישאר תמיד אדון לטבעו החיצוני. רק על ידי כך הופך האדם לאיש המעשה עד לתוך האיבר האחרון של חייו, כשהוא תמיד המנהיג של האלמנט הגופני. אותו אדם הוא איש המעשה בחיים כשמתוך הבנה אמיתית של איבריו הוא יכול להבין את מה שאומר פיכטה, מה שתדיר לא הובן כהלכה. זה יהיה האידיאל של האדם, כשמתוך האלמנט הבלתי-נראה שלו יכוון שוב את מה שנראה לעין: "מה שהאדם צריך הוא יכול. וכשהוא אומר: אני לא יכול, אז הוא לא רוצה."