רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

14.11.1908 הרצאה מספר 5

מקרא וחכמה – ב

בהרצאה של שלשום נרמז בקווים אחדים על כך שיש לאל ידו של מדע הרוח לחקור את החוכמות המעמיקות והאמיתות של המסמכים המקראיים ובכך נמצאת אצלו שוב האפשרות לקרוא באופן הנכון את מה שנמצא באותו המסמך. היה עלינו להראות בקווים גסים אחדים כיצד בברית הישנה אפשר לחדור למשמעות העמוקה יותר של המקרא באופן מאוד בלתי צפוי וכיצד כל זה יכול להוביל אנשים רבים לכיבוש מחודש של אותו המסמך עבור האנושות. מה שניתן היה לומר באותה ההרצאה הראשונה אודות עמדת זמננו הנוכחי, חקירתו, ביקורתו והשקפת עולמו נוכח הברית הישנה, זה יכול להיאמר באותו האופן גם לגבי הברית החדשה. גם כאן נמצאים אנו שוב במצב שאפשר להצביע על כך כיצד במאה ה-17, 18, הופיעה ביקורת אשר קילפה לסיבים את הבשורה. ובכן, שוב מסמך אשר לאורך מאות בשנים היה בעל משמעות עצומה עבור אין ספור של בני אדם, כביכול חוּלק וגוּלף לחתיכות, כשבשורש תוקפת האוטוריטה. הייתי צריך לספר לכם מגילה ארוכה אילו הייתי צריך להפנות את תשומת הלב לפרטי הפרטים של אותה ביקורת המקרא על הברית החדשה. שכן, מאז הזמן לאחר המצאת הדפוס, כשהמקרא הגיע לידיים של כולם וכשמיד ידה של החשיבה החומרנית באה על העליונה, אז יכול היה הדבר להגיע למצב הזה. אי אפשר היה שלא להגיע למצב אחר בגלל שבאופן יותר ויותר ברור הצטיירה בעיני הבריות העובדה שבבשורות נמצאות סתירות.

אם נאחזים באותיות החיצוניות גרידא של הדבר, למשל בבשורה הראשונה על פי לוקס, צריך רק בשתי הבשורות הללו להשוות את רצף הדורות, שניתן שם, על מנת למסור את מוצאו של ישוע מנצרת, ונמצא שכבר בפרקים הראשונים הבשורה הראשונה והשלישית נמצאות בסתירה זו עם זו. לא רק ששושלת היוחסין נמסרת בצורה אחרת אצל לוקס מאשר אצל מתי, גם השמות אינם זהים. וביוצאנו מכאן, כשנשווה את העובדות הבודדות ביחס לחייו של ישוע מנצרת, נוכל למצוא בכל מקום סתירות. בייחוד מופיע הדבר בפני האדם כיצד באופן בולט שלושת מחברי הבשורות הראשונות: על פי מתי, מרקוס ו-לוקס מצד אחד ומחברו של הרביעי המכונה הבשורה על פי יוחנן, מצד שני, כיצד באופן בולט נמצאים הם בסתירה. כתוצאה מכך ניסו להעמיד לפחות את המוסכם במידה מסוימת של שלוש הבשורות הראשונות והיו בדעה למצוא שאותן שלוש הבשורות, אם גם בפרטים רבים חורגות הן זו מזו, בכל זאת יש ביניהן במידה מסוימת הסכמה, שמציגים הן תמונה אודות ישוע מנצרת התואמת את התפישה כולה ואת כל הרגלי החשיבה של הזמן החדש, לפחות עבור אנשים רבים של זמננו אנו.

לעומת זה, כבר מזמן היה ברור לרבים בכל הנוגע לבשורה הרביעית, שכאן כלל וכלל לא ניתן לדבר על מסמך היסטורי. לא רק שמחבר הבשורה על פי יוחנן מביא את העובדות מקובצות באופן אחר, לפני כל ביחס לסיפורי הניסים, שאותם הוא מתאר באופן אחר לגמרי, מתגלה גם שעמדתו כולה של מחבר הבשורה על פי יוחנן אל המרכז של תולדות העולם היא אחרת. זוהי דעה שהתגבשה במידה הולכת וגוברת. אין ביכולתנו להיכנס כאן לפרטים אך כשאנו שוב רוצים לנווט אל משמעותה של אותה החקירה, אז זה בערך מה שנאמר, שלוש הבשורות הראשונות יכולות, אם רואים בהן באורים מתקופת הזוהר, לתת את התמונה של האישיות הבולטת בגודלה של ישוע מנצרת, של מניח העיקרון היסודי והמייסד של הבשורה. הבשורה הרביעית היא כתב הודאה, מין המנון למה שהמחבר רצה לתאר ביחס לאמונתו, את כל מה שנוגע לישוע הצלוב, כשכאן לא רצה הוא לתאר דבר שבהיסטוריה, אלא מה שהיה נחשב ככתב-לימוד.

בייחוד במאה ה-19 נכנסה אותה ההשקפה על ידי מה שהיה קרוי בית הספר מֵטֽיבְּינַגֶן, שעמד תחת הנהגתו של המלומד הגדול בתחום המקרא, של הגאון כריסטיאן בַּאוֹר, נכנסה והעמיקה לחדור אל נפשותיהם של אישים רבים. השקפתו של באור היא בערך כזו: הבשורה על פי יוחנן נכתבה מאוחר מאוד, כשלעומתו כתבו המבשרים האחרים קודם לכן, עדיין על פי מסירות מסוימת של אלה אשר אולי ראו בעצמם דבר זה או דבר אחר או התנסו בדברים מאישים שנוכחו וחוו את מה שהתרחש בארץ ישראל. אבל הבשורה על פי יוחנן נוצרה רק במאה ה-2. לא ממה שהתרחש במקור, אלא ממה שנכתב תחת ההשפעה של הפילוסופים היוונים והושפע ממה שהופיע כבר בקהילות הכריסטיאניות, וממה שנכתב שם. כלומר יוחנן, שהושפע מזה, ששרטט את התמונה של כריסטוס ישוע, תמונה שהיא באופן מסוים לירית וכוּלה נועדה לרומם את נפשותיהם של בני אדם. התמונה מלמדת על האופן כיצד עד לתוך המאה ה-2 התחילו לחשוב, להרגיש ולחוש באורח כריסטיאני, אבל לא מסוגל להורות יותר על מה שקרה במקור.

וודאי, היו גם נפשות שהגנו על ההשקפה המנוגדת. אם מצד שני באמת צריכים לומר, כריסטיאן באור ואלה שהיו תלמידיו או פחות או יותר עבדו איתו, פעלו בשנינות ביקורתית עצומה, אז בכל זאת אל לנו לשכוח את חוקר המקרא כמו סופר ההיסטוריה והמלומד גֵפְרֵירֶר, הטוען שהבשורה מוצאה מהשליח יוחנן עצמו. בשקידה מראה הוא כיצד דווקא אותה הבשורה מראה כמעט בכל משפט, שכתב אותה עד ראיה או שהיא נכתבה על ידי מי שקיבל את משימתו מעדי ראיה. גפרירר מגיע למרחק כזה שבאופן השוואתי לפי דעתו כל אחד שלא מאמין בזה שהבשורה מקורה ביוחנן, לא יוכל למצוא נחמה. לא טוב יהיה לדבר גם נגד אלה האומרים שהבשורה היא לא היסטורית, ולאחר מכן תוקפים אותה בכל מיני דברים.

השאלה המעניינת אותנו כאן היא: האם באמת למרות כל השנינות, למרות כל הלמדנות, שאין לאף רגע להכחישה, האם באמת רק חקירה היסטורית הביאה לידי אותה ההשקפה בזמננו? – מי אשר מסוגל לחקור ביסודיות לא רק את הצד החיצוני של ההיסטוריה, אלא יכול לצלול עם חשיבתו, רגישתו והשקפתו כולה אל התשתיות הנפשיות של התפתחות האנושות, אדם כזה מיד שם לב למשהו אחר. זו לא היתה רק המשמעות ההיסטורית, לא היה זה רק מה שמכונה המחקר האובייקטיבי, אלא היו אלה הרגלי חשיבה של הזמן החדש, השקפות שנתחבבו על הבריות, שהַחֵל מהמאה האחרונה, בה ניתנו הן והופצו בהתמדה, ההשקפות הללו לא הרשו שאודות דמותו של כריסטוס ישוע תישמרנה בתוך הנפשות האמונה והאידיאות ששררו מאז מאות בשנים, שבתוך ישוע מנצרת נכללה לא רק ישות בולטת, אלא ישות אוניברסלית. ישות – נציין אותה תחילה בתור ישות רוחית-אלוהית – שצריך לייחס אותה לא רק לאנושות כולה, אלא להתפתחות כולה של העולם בכלל. אבדו האמונה והאידיאה שאותה הישות פעלה בגופו בן-התמותה של ישוע מנצרת, ושלפנינו מאורע מיוחד במינו. זה כל כך סתר את הרגלי החשיבה שהם היו צריכים לכוון את עצמם כנגד אמונה כזאת. כאן היה את המחקר הביקורתי, שהשתרבב בבלתי-מודע, כדי להצדיק את מה שראשית כל רצו המחשבות וההרגלים. יותר ויותר יצא החוש שלא היה יכול לסבול שמשהו בולט החוצה מהאלמנט האנושי-אישי הנורמלי, החוש שאמר לעצמו: אכן, היו קיימים אנשים גדולים בהתפתחות העולם: סוקרטס, אפלטון או אחרים, וודאי, רוצים אנו להוסיף, שישוע מנצרת היה הגדול ביותר. אבל אנו צריכים להישאר בתוך תוכה של אותה הרמה האנושית. שבתוך ישוע היה יכול לדור משהו שלא ניתן להשוותו עם אדם נורמלי, דבר כזה מנוגד לדימויים החומרניים שקיננו יותר ויותר באופן מאוד מיוחד. יכולים לראות כיצד השתרבב אותו החוש והתחבר עם מה שקובעת הגישה המכונה מחקר היסטורי.

מדוע היו לאורך תקופות מכבדים יותר את שלושת מחברי הבשורות הראשונים, בראותם במחבר של הבשורה של יוחנן ליריקן ומחבר מתוך תודעה? מפני שיכלו לומר לעצמם: שלושת המבשרים הראשונים, הסינופטיקאים, מתארים דמות אנושית אידיאלית, אבל תמיד משהו, אם גם ברמה גבוהה, בכל זאת לא בולט מעל לזה. מחמיא לחוש המודרני כשנאמר מה שאמר תיאולוג מודרני: כשנחסיר מישוע מנצרת את כל האלמנט העל-חושי והספיריטואלי, אם ניקח את האדם הפשוט מנצרת, אז אנו הכי קרובים לישוע. דבר כזה לא ייתכן אצל הבשורה של יוחנן. הוא פותח מיד עם המילים: בראשית היה הלוגוס, הדבר (המילה). והדבר שהיה בראשית אצל אלוהים, זה היה קודם קיומו של עולם חומרי. מה שהיה כאן בכל הסיבות הראשונות, זה נהייה בשר, זה נדד בתחילת ספירתנו בארץ ישראל. מחבר הבשורה על פי יוחנן משתמש בחכמה העילאית ביותר, כדי להבין את אותו המאורע ולהביאו לידי הבנה. לעומת הדבר הזה לא יתכן דיבור על אודות האדם הפשוט מנצרת. לפיכך מעולם לא צריך היה הוא להיות קשור עם מסמך היסטורי מסוים. אם כן, ישנם לא רק מניעים מדעיים, זוהי התפתחות של מחשבות רגילות, רגשות ותחושות שמצאו ביטויים במה שכיום, בתור ביקורת המקרא של הברית החדשה, מכונה מחקר היסטורי, טוענת לאוטוריטה מוחלטת או לפחות יחסית בכל הנוגע לדברים האלה.

אבל, כאן מתהווה מתוך מדע הרוח בעיה נוספת. הבה נעמיד את עצמנו דווקא על קרקע שעליה העמידו עצמם חוקרים חדשים מסוימים. אחדים רצו לתאר מאורע שהתרחש בתחילת ספירתנו הנוכחית. אלה הוסיפו אז את האלמנט המיתוסי והלגנדרי. נניח שאנו מעמידים את עצמנו על אותה הקרקע. כאן נשאל את עצמנו: האם קיימת אפשרות, עוד מתוך אותן ההנחות לדבר על אודות כריסטיאניות בתור שכזאת? הייתכן לדבר אודות כריסטיאניות כשאת המסמכים המצהירים על אותה הכריסטיאניות אנו תופסים במובן מטריאליסטי מובהק? האם זה נוגע לבעיית המקרא כולו? – יהיה צורך לאזכר תחילה שני דברים כדי להראות שאת השאלה לא ניתן כלל וכלל להציג בצורה אחרת מאשר היא הוצגה ושניתן למצוא לה מענה ברמז. נניח שהשקפתו של כריסטיאן באוּר היא נכונה, שבארץ ישראל התרחש משהו שניתן להסבירו כמו העובדות ההיסטוריות החיצוניות, ושבמהלך הזמן מסרו המחברים לדורות הבאים את מה שהיה נעוץ בתוכם מהדעות הקדומות של זמנם. הבה נשער שיהיה עלינו להניח מראש חקירה כזאת, לפני האמונה שישות רוחית מסוימת ירדה מספירות רוחיות, כשהיא דרה בתוך ישוע מנצרת, קמה לתחיה, זכתה בניצחון החיים על המוות – מה שאנו מציינים בתור התמצית העיקרית של המסתורין מגולגותא. לאותה התורה – אומר באוּר – צריך לשים קץ. התפישה הזאת היא תפישה דוגמטית. את אותה התפישה צריך למחוק. את אותו המאורע בארץ ישראל צריך לחקור כמו מאורע היסטורי אחר.

האם אז במובנה האמיתי של המילה יכולים לדבר על הכריסטיאניות, בכלל אודות המקרא, בתור יצירה כזאת המדווחת על מה שצריך להופיע? לעומת זאת יש להצביע על שתי עובדות. על מה מבוססת תחילה ההשפעה הראשונה הגדולה והמקיפה של השקפת העולם הכריסטיאנית שאותה אף אדם לא יכול להכחיש, על מה מבוססת הדרישה של פאולוס? האם היא מושתתת על מה שמחקר חדש מפוכח מסוגל לקרוא מתוך הבשורות? כוחו של פאולוס לעולם לא מושתת על הכרזתו של מה שניתן למצות באמצעים של היסטוריה מסוימת. פעילותו כולה של פאולוס מושתתת על מאורע שניתן להבינו מתוך סיבות על-חושיות, לעולם לא מסיבות חושיות. מי אשר ניגש לבדיקת כתבי פאולוס, יראה שתורתו כולה של פאולוס פשוט מבוססת על כך שהוא יכול היה לזכות בשכנוע ובניסיון שכריסטוס קם לתחיה, ושבמסתורין מגולגותא הושג הניצחון של החיים ברוח על המוות.

ממה שואב פאולוס את השכנוע שלו אודות הטבע האמיתי של כריסטוס ישוע? הוא שואב אותו לא באותו אופן כמו בערך האחרים שנמצאו סביב כריסטוס ישוע, מהנחיה בלתי אמצעית. הוא שואב אותו, כפי שידוע לכולכם, מהמאורע מדמשק. הוא שואב את השכנוע מכך שיכול היה לומר: ראיתי את מי שחי בארץ ישראל וסבל שם ומת, ראיתי אותו בחיים שלו. – פאולוס לא מתכוון למשהו אחר מאשר לכך שראה את הכריסטוס ברוח, ומתוך ההסתכלות הרוחית רכש לו את האמת שכריסטוס חי. את כריסטוס, שאותו הכיר בראייתו הרוחית, עליו הוא מצהיר והוא מעמיד את אותה התודעה ליד תודעות אחרות, שכן אומר הוא לנו בבירור: לאחר המוות הופיע הכריסטוס לאישים שונים, לשנים עשר התלמידים ולאחרים, ולבסוף גם לי בתור לידה שלא בזמנה. הוא מתכוון לכך שבאמת הסתכל הוא בהסתכלות עליונה וראה את מי שזכה בניצחון על המוות ושמאז הוא יודע שכריסטוס חי עבור האדם, כשהוא מתרומם אל העולם הרוחי.

כאן עומדים אנו כבר בתוך תוכו של מה שמתייחס אל הברית החדשה, היכן שמדע הרוח החדש צריך להיפרד מכל תפישה מילולית בלבד של המקרא. מה בדרך כלל מוצאים אתם בכתבים של מה שמכונה החקירה החדשה על המאורע מדמשק? אתם מוצאים בה בדרך כלל שהיה כאן מצב אקסטטי, בו הפך פאולוס לפאולוס, מצב בו היתה האפשרות להציץ בו כה במלואו. זה נשמט מהמחקר האנושי. אכן זה נשלל מהמחקר האנושי החיצוני. זהו דווקא, מה שהדגשנו לעיתים כה קרובות במדע הרוח, שהאדם – מה שנוכל ללמוד בהרצאות הבאות – מסוגל לעלות להכרת עולם עליון הנמצא סביב האדם, כמו הגוונים והאור מסביב העיוור. האדם יכול ללמוד את ראיית אותו העולם העליון, כמו שיכול עיוור מלידה שנותח, ללמוד לראות את הגוונים והאור. אם כן, זהו מה שעל ידי שיטות מדעיות-רוחיות מתרחש עם נפשו של התלמיד האמיתי של מדע הרוח המכשיר אותו להצצה אל תוך העולמות הרוחיים, כדי להביט בעצמו על מה שישנו כאן. מה שמתבצע עם אותו התלמיד, ושעליו יכול להעיד כל תלמיד כיום ובכל עת, זה התרחש עם פאולוס. הוא קלט את זה. לשמוע באוזניים שאינן אוזניים חושיות, לראות בעיניים שאינן עיניים חושיות. הוא היה מסוגל לחוש גם את מי שֶדָר בתוך ישוע מנצרת. ובכן אל העל-חושי נכנס בהבלטה כל כוחו של פאולוס. אם לוקחים את פאולוס במלוא אישיותו, אז יכולים לומר: מה שהוא אמר, זה משולהב מההכרזה "כריסטוס חי, הוא קם לתחיה, משום כך לא תפלה אמונתנו."

אם נתעמק במה שחוללה דווקא דרשתו של פאולוס, כיצד דווקא הוא הפיץ את אותה הדמות של הכריסטוס שצעדה דרך העולם, אז לעולם לא נוכל לומר שלא חשוב הוא לקשור את הדברים בעובדות על חושיות כלשהן. על מנת לחקור את העובדות אודות ישוע אומרים שהיינו צריכים להשתמש בצורות מדעיות רגילות. אבל אז שוכחים לא רק את העובדות הראשונות בארץ ישראל, לא רק מה שקרה במשך שלושים ושלוש שנים, אלא גם את מה שקרה למען הפצת הכריסטיאניות. שוכחים שהדבר מושתת על מאורע על-חושי, ושתחילה יש להבין ולתפוס את אותו המאורע העל-חושי.

אבל באופן דומה מאוד אנו מוצאים גם, אם מתבוננים ברצינות ובאופן ממשי בדברים, שהברית הישנה, לפחות המסמך החשוב ביותר שלה, שכתב משה, מבוססים על משהו דומה. אנו מוצאים שהשליחות כולה של משה, הכוח כולו של משה, שבעזרתו יצר עבור עמו דבר עצום, גם מושתת על מאורע על-חושי. כפי שצריכים היינו לומר שלשום, שבשעה שחוקר רוחי עולה בהתפתחותו, כך שהוא הופך לרואה בעולם הרוחי ומסוגל להציץ אל התשתיות הרוחיות של הדברים, שאז הוא משקיף על מה שהינן עובדות של העולם הרוחי, רואה אותן בתמונות, באימגינציות. אכן, יכולים גם את התהליכים המתרחשים בתוך האדם עצמו, כשבאופן כזה עולים אל התודעה הרוחית, להביע רק בתמונות. כשיחד עם זה צריך להיות ברור שמשה, שמדבר בתמונות כאלה, רוצה לדבר לא על תמונות בתור שכאלה, אלא מתכוון הוא לכך שבאותן התמונות יש לנו אמצעי ביטוי עבור חוויותיו העל-חושיות.

החוויה העל-חושית, שדרכה קיבל משה את שליחותו, מתוארת לנו בבירור בהופעה של הסנה הבוער. כאן אנו רואים כיצד משה, המנהיג והמנהל של העם, רואה את עצמו עומד מול אלוהיו, מול אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, המטיל על משה את התפקיד לעשות את זה עבור עמו, מה שאחר כך אנו מוצאים בתור מעשה-משה. בשעה שאנו מתקרבים אל זה אז אנו עומדים כבר בפני העיקרון היסודי של המקרא כולו, כלומר בפני השאלה: מה צריכה להיות עמדתנו בכלל לשם חדירה יותר עמוקה אל אותו המסמך ביחס לאותן שתי העובדות שעליהן הצבענו כעל עובדות על-חושיות, שבלתי אפשרי הוא לתהות על קנקנן על ידי חקירה חיצונית בלבד? כיצד אנו צריכים להתייחס אל אותו העיקרון היסודי של המקרא במובן המדעי-רוחי? נוכל לחדור לבעיה אם נעביר לנגד עינינו את תוכן התנסותו של משה.

הקווים העיקריים ביותר כשמשה רואה את עצמו מול אלוהי אברהם, יצחק ויעקב ובעת ובעונה אחת מטיל עליו האל את התפקיד להוציא את העם ממצרים, להביא את העם לגודל מסוים ולהתנהגות מסוימת. וכשמשה רוצה מישהו, שיוכל להצטדק בפני העם, שיוכל לומר מי הוא ומי שולח אותו, כאן מגלה האלוהים את שמו: "אני הנני אני". אף אדם לא מסוגל להבין את אותה המילה אם אין באפשרותו לתפוס את המשמעות המלאה והמהות של נתינת שמות בעבר הקדום. נתינות שמות בתקופה העתיקה אינן כמו נתינת שמות של ימינו. נתינת שם בעבר היתה צריכה בהחלט להביע את ישותה של האישיות, את ישותו של מי המתייצב לפנינו. ב"אני הנני אני" צריך היה להתבטא באופן מוגדר לחלוטין ישותו של אלוהים, שעמד מול משה והמכנה את עצמו "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב". מדוע הוא מכנה את עצמו "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב"? מאחורי הדבר מונח סוד המתבקש לפיענוח. נוכל רק לפענחו אם ניכנס לנושא עם אמצעי מדע הרוח. במקומות שונים יהיה עלינו שוב ושוב להדגיש שהאדם מורכב מהאיברים השונים של ישותו ושמה שאנו מכנים גוף פיזי של האדם, נמצא לפנינו רק כחלק של האדם ושבנוסף לזה נמצאים אצלנו איברים עליונים שהם על-חושיים, שהם הינם היסודות הממשיים, העקרונות היצירתיים. אנו צריכים להוסיף לגוף הפיזי את הגוף האתרי או גוף החיים, בהמשך את הגוף האסטרלי ובתור איבר רביעי את נושא האני. לגוף הפיזי יש מכנה משותף עם הנראה כישות הדוממת, עם המינרלים, לגוף האתרי יש מכנה משותף עם הצמחים ועם כל הישויות החיות, לגוף האסטרלי עם החיות, עם מה שיכול לשאת בתוכו תשוקות ותאוות. עם האני שלו בולט מוֹצָא האדם מכל הישויות החושיות הנמצאות סביבו. אלה הם ארבעה האיברים הממשיים של הישות האנושית שבהם הכיר תמיד מדע הרוח.

יהיה עלינו להודות על כך שמה שאנו מכנים כיום גוף פיזי יש לו את מקורו הראשוני והוא עיבוי של האלמנט הרוחי. כמו הקרח מהמים כך התהווה האלמנט הפיזי מהאלמנט הרוחי. יהיה עלינו לפנות רחוק לאחור בהסתכלות על התפתחות הרוח, אם ברצוננו לחפש את המקורות הרוחיים הראשוניים של גופו הפיזי של האדם. מארבעה האיברים של הישות האנושית הוא האיבר הוותיק ביותר. הגוף הפיזי הוא כיום הסמיך ביותר. אם כן, הוא זה שנבע מהרוח בעבר הרחוק. הוא הפך ליותר ויותר סמיך, צפוף, עבר דרך הפיכות אחדות ועל ידי כך קיבל על עצמו את צורתו הפיזית. זהו הוותיק ביותר אצל האדם. איבר יותר צעיר הוא הגוף האתרי או גוף החיים. הוא התווסף יותר מאוחר, לפיכך הוא מוצג גם בדרגת התעבות יותר פחותה. עוד יותר צעיר הוא הגוף האסטרלי. האיבר הצעיר ביותר הוא האני, שהוא נושא תודעת העצמיות האנושית. כל אותם האיברים התהוו מתוך הסיבות הרוחיות הראשוניות ומתוך ישויות רוחיות, מתוך ישויות אלוהיות-רוחיות. אנו יכולים לומר: מדע הרוח מראה לנו שאותו האני, שהודות לו הפך האדם כיום לישות המודעת לעצמה, נכנס ושקע אל תוך הגוף. קודם שהפך לישות האני הוא היה מורכב מהגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי.

גם המקרא מבחין באותן הישויות שהן הינן הבוראות והיוצרות של אותם שלושת האיברים של הישות האנושית. תורתו של משה מדברת אודות הבורא, היוצר של האני האנושי, אודות הבורא של נושא התודעה העצמית האנושית. לכן רואה גם המקרא באלוהים שהזרים לאדם את האני, כביכול את מי שהגיע האחרון במסגרת התפתחות האדם. הישויות האלוהיות, המצוינות בתור אלוהים, שאותם יהיה עלינו להבדיל בקפדנות מהאל יָוֵה או יהוה, אותן הישויות האלוהיות הן הבוראות של הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי. הישויות הללו מובדלות במקרא במדויק מהאל האחרון שהופיע באבולוציה שלנו, מאל-יהוה, ממי שהביא לאדם את האני. כשאנו שואלים: היכן מוצא האדם את ישותו של אותו האל הצעיר ביותר של האלים הבוראים, שעליו המקרא מתחיל לדבר בפסוק רביעי של פרק שני של ספר בראשית? – כאן מראה לנו מדע הרוח שבמקום בו מוצא האדם בתוכו את האני שלו, הנבדל באופן כה מהותי, כבר לפי השם שלו, מכל ישויות אחרות שמסביבנו, שם הוא מוצא בתוכו טיפה מאותה הישות האלוהית. זוהי תורה פנטסטית, גם שום הסבר לכך שעל האדם למצוא בתוכו את אלוהיו. לטעון בצורה כזאת יהיה דומה לאדם הטוען שטיפת מים היא אותה הישות כמו הים – ואומר: אותה טיפת מים היא הים.

כשאנו מדברים במובנו של מדע הרוח, אז אנו מדברים על דבר אינסופי, מקיף, אוניברסלי הקשור להתפתחות הארצית ועל האחר, השייך אל אותה ההתפתחות הארצית. באני שלנו אנו מוצאים ניצוץ של אותה האלוהות-יהוה, כמו בטיפת מים נמצאת אותה הישות כמו בתוך הים. אבל הדרך שאותה צריכה היתה לעבור ההתפתחות של האדם, היתה ארוכה מאוד, כאשר האלוהות יהוה התחילה לעצב כך את האדם כדי שיהיה מסוגל לתפוס בתודעתו את האני. כוחו של האני צריך היה לעבוד קודם לכן באדם זמן רב, כדי להגיע לתודעת האני. משה נחשב לחלוץ בהבאת התודעה של האדם אל האני. אבל אותם הכוחות עובדים ויוצרים כבר זמן רב קודם במסגרת האבולוציה האנושית. הם יוצרים כך שאת מהותם נוכל להכיר אם נתעסק באבולוציה של התודעה האנושית עצמה.

הבה נעיף במקצת מבט אחורנית אל התפתחותה של התודעה האנושית. למילה התפתחות זקוקים כיום לעיתים מאוד קרובות. אבל באופן כה יסודי ונמרץ, כפי שמדע הרוח מתייחס ברצינות לאותה המילה התפתחות, גישה כזאת לא נמצא באף מדע אחר. אותה התודעה האנושית, כפי שהיא הינה כיום, התפתחה בצורות תודעה אחרות. אם נצעד רחוק לזמני עבר, אל מוצאו של האדם לא במובנו של המדע החומרני, אלא בדרך כפי שפיתחתי זאת שלשום, אז נמצא שככל שאנו מתרחקים לאחור כך מופיעה תודעת האדם. אותה התודעה, הקושרת באופן מוכר את מושגי השכל השונים, את הבחנות החושים החיצוניים, היא התהוותה בעבר הקדום ביותר, אבל היא כבר נוצרה. באותו הזמן אנו יכולים למצוא מצב של תודעה, שהיה כולו אחר לגמרי מאשר הוא כיום, מפני שבייחוד הזיכרון היה אחר לגמרי. מה שנמצא כיום אצל האדם בתור זכרון, זהו רק שריד שהתדרדר מכוח הנפש הישן, שהיה קיים באופן אחר לגמרי. בזמנים הקדומים כשטרם עמד לרשותו של האדם הכוח המשולב של שכלו הנוכחי, כשעדיין לא היה מסוגל לחשב ולספור במובן הנוכחי, כשטרם פיתח את היגיון השכל שלו, במקום זה עמד לרשותו כוח אחר של הנפש: הוא פיתח זיכרון אוניברסלי. זה האחרון צריך היה להתמעט, צריך היה לסגת, כדי שעל חשבונו יוכל להתפתח שכלנו הנוכחי. כזה הוא בכלל המהלך של ההתפתחות. שכוח מסוים צועד אל סופו, כדי שהאחר יוכל לבצבץ ולעלות. הזיכרון הוא כוח מתמעט, השכל והתבונה הם כוחות הנפש העולים במשמעותם.

עבור אלה השומעים כאן את ההרצאות כבר שנים על שנים, דברים שאשמיע כאן לא יהיו עבורם בייחוד משהו בחינת פלא. אצל אחרים ייראה הדבר כגרוטסקי כשידובר באופן הבא על אודות טבע הזיכרון. מהו הצד החיצוני של הזיכרון האנושי? הוא זה שנזכר ביום האתמול, בשלשום וכ"ו עד לילדות. אבל בהמשך נפסקת ההיזכרות. אותו הזיכרון לא היה נפסק בעבר הקדום ביותר, לא בילדות, אפילו לא בלידה, אלא כמו אדם בן זמננו שנזכר במה שחווה בעצמו בחייו האישיים, כך היה נזכר אדם מהתקופה הקמאית במה שחווה האב, הסב, לאורך דורות שלמים. הזיכרון היווה לאורך דורות כוח נפשי שהתפשט באופן ממשי. ההיזכרות בעבר הקדום השתמרה לאורך מאות בשנים ועם אותו הפיתוח האחר של הזיכרון קשור אופן אחר של נתינת שמות.

אנו מגיעים לשאלה: מדוע בפרקים הראשונים של המקרא מדובר על אינדיבידואלים, אשר כמו אדם, נוח, מגיעים לגיל של מאות שנים? מפני שאצל האנשים שאליהם מתכוונים כאן, לא היה שום טעם להגביל את האישים. ההיזכרות מגיעה למעלה דרך הדורות עד לאב קדום. לאותו הדור כולו היו נותנים שם. לא היה אז טעם לתת לאישיות יחידה שם אדם. בצורה כזאת נתנו אז שם למי אשר בהחזיקו בהיזכרות השווה היה פונה בזיכרונו אחורנית לאורך מאות בשנים מדור אל דור – אדם, נוח. ומה זה היה? זה היה זה שצועד דרך אב, בן ונכד, אבל היה שומר על ההיזכרות. בנאמנות כזו שומר המסמך המקראי אל אותם הסודות, שניתן להבינם רק באמצעות מדע הרוח.

אם מתבוננים אנו בתודעת האני, שדרכה יכולים לתפוס את הישות של האלוהות-יהוה, אז נראה, שהאני חי בתוכנו בין לידה ומוות. באופן כזה החזיק את עצמו האני לאורך דורות, לאורך מאות בשנים. כמו שכיום אנו מדברים על האני ויודעים שהאני חוזר למרחק שאנו מסוגלים להיזכר, כך היה אומר לעצמו אדם מהתקופה הקמאית: לכנות אותי בעצמי אני, אין שום טעם בדבר. אני נזכר במבט לאחור באב שלי, בסב, באבי הסב – האני שלי צעד לאורך דורות ואפילו היה לו שם. כמו שאנו באני האישי שלנו מוצאים את ביטויו של האל, אם נתעמק באותו האני, כך אמר לעצמו האדם הקדום, כשהיפנה מבטו כלפי מעלה אל הדורות: האל החי בתוך האני, חי דרך הדורות כלפי מטה – בתור אלוהות שאחר כך הכיר אותו משה בעולמות העליונים. האל היה לא משהו אחר מאשר מי שחי בזמנים הקדומים בתור האני לאורך דורות. מציינים בתור אני באופן הביטוי של הזמן דאז, את מה שהתפשט כביטויו של האל-יהוה, עם המילה של יהוה "אני הנני האני". זה היה מה שמשה למד להכיר בהתגלותו הרוחית. זה התגלה בפעם הראשונה בחזות הסנה הבוער. היה זה אותו האל, שמקודם חי בכיוון למטה מדור לדור, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. היה זה הכוח שנמשך לחיות בהיזכרות החיה ובו-זמנית הביא איתו את הכל, מה שהקים את הסדר האנושי. כך אנו מסתכלים כלפי מעלה אל התהליך המוקדם של משה. במובנו של המקרא אנו מפנים את מבטנו כלפי מעלה עד לאבות, עד לאלה שבהם היה חי אלוהי אברהם, יצחק ויעקב.

אותם הזמנים לא היו זקוקים למצוות חיצוניות, לשום חוקים חיצוניים. שכן עם הזיכרון החי, שהיה מהסוג האחר לגמרי מאשר הזיכרון הנוכחי, היה האדם ממשיך לעשות את מה שהיה עליו לעשות. על פי איזה עיקרון פעלו בני אדם באותן התקופות הקמאיות? אם תופסים נכון את המקרא מגיעים למסקנה שהבריות פעלו לא על פי הציוויים. האדם היה פועל על פי מה שאמרה לו ההיזכרות, מה שעשו האב, הסב וכ"ו. עם הדם שלו היה מקבל האדם כיחיד את הכיוון למה שעליו לעשות. באותם הדורות הקדומים היה קיים משהו בחינת אינסטינקט חדור רוחיות, שאותו יכולים להשוות עם מה שמכנים כיום "לפעול מתוך אינסטינקט." האדם הקדום לא פעל על פי ציווי, הוא פעל לפי האופי של ישותו, לפי סוג הישות שלו. איך פעלו אלה שאותם מציין המקרא כישויות של אברהם, יצחק ויעקב? הם פעלו בצורה בה הדם שזרם דרך הדורות לחץ עליהם. האל יהוה היה מי שאותו הורידו עם האני שלהם, אם זה בשעת ניהול מלחמה, אם בחייהם בעת שלום. מצוות לא היו אצלם, גם חוק לא עמד לרשותם. היה זה האינסטינקט חדור הרוחיות של האל, שחי בתוכם.

בזמן בו הופיע משה, אזי נמצאה האישיות האנושית בשלב הראשון של התמחותה. כאן היא ניתקה את עצמה בתודעתה מאותה התודעה המשותפת של הדורות. כאן חדל כבר לפעול באופן יסודי הזיכרון שהיה מגיע כלפי מעלה דרך הדורות. כאן לא עמד יותר לרשות הבריות האינסטינקט חדור הרוחיות. כאן צריך היה לבוא במקומו משהו אחר. כאן צריך היה אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, בדמות הטבע הרוחית שלוֹ, לתת למשה את החוק, המצוות, מפני שלרשותם של בני האדם לא עמד יותר האינסטינקט חדור הרוחיות. כאן צריך היה הוא להסדיר את הסדר החיצוני, את החיים הסוציאליים של החיים בצוותא באמצעות המצוות ועל ידי החוק.

זהו אותו האל שפעל קודם ככוח הטבע, כעת הינו פעיל בתור מחוקק כדי לבסס את הסדר החיצוני בדרך של החוק. אם כן, אנו רואים שיש משמעות עמוקה בקריאה של המילים: אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. האל, המציין עצמו בתור האל "אני הנני האני", הינו זהה לאיבר הרביעי של הרוח האנושית. אבל בני האדם לא היו מסוגלים לקלוט אל תודעתם את הטבע הרוחי של האני. לכך היתה שוב דרושה הכנה יותר ארוכה וזה חל בזמן שמתואר לנו על ידי המקרא במסגרת הברית הישנה, חל הדבר בזמן החל ממשה עד למסתורין מגולגותא. לכן מהווה אותו הזמן תקופה של הבטחה שאותה מתארת הבשורה החדשה כתחילת "הזמן של ההגשמה". אם כן, מתבשר למשה האל שמצא את הביטוי "אני הנני האני". הוא מכריז על עצמו כך שהוא מסדיר בעקיפין דרך ההסתכלות של משה, על ידי ראייתו של משה, את הסדר החיצוני של בני האדם, את החיים ביחד שלהם על ידי חוקים. בצורה כזאת חוותה עצמה האנושות בתקופה הקדם-כריסטיאנית, בה יצר האל, בה עיצב האל-יהוה, בה חי "אני הנני האני" בתקופה טרם יכלה האנושות לחיות במודע, אלא לחיות על פי החוק החיצוני שמוצאו מהאל-יהוה. יותר ויותר מתקרב הזמן בו צריכה היתה האנושות להיות מודעת לאני המלא. לאורך ימי קדם בכללותם היה בנמצא רק אמצעי אחד עבור הבריות שעדיין לא היו מסוגלות להסתכל, טרם יכלו להתייצב מול האל בעולם הפיזי. רק סוג אחד היה אז בנמצא, איך אותו האל היה יכול להיות פעיל עבורם, זה היה החוק, הסדר. זה היה תקף עבור העולם החיצון.

חוץ מזה הייתה קיימת גישה על-חושית להכיר את אותו האל, ואלה היו המיסטריות או ההתקדשות. מה היתה מהותה של ההתקדשות? כל מה שנמסר לאישים מסוימים שנמצאו מתאימים לכך כדי להשתמש בשיטות הנמצאות לרשותו של המחקר המדעי-רוחי, על מנת לפתח בתוך האדם את הכוחות והכשרים הרדומים, דבר שאיפשר להם להציץ אל עולם הרוח. עבור המאמינים בברית הישנה היה מצב כזה, האל החי ב"אהיה אשר אהיה", לראותו פנים אל פנים באורח רוחי. כשהשתמשו באותן השיטות, הובאו הם למצב, עם עיניים ואוזניים רוחיות, לשמוע ולראות את מה שראה משה, כשהאל ה"אני הנני" הטיל עליו את השליחות. אבל הדבר היה אפשרי רק במיסטריות, רק על ידי התקדשות.

אבל היו גם אנשים כאלה שהכירו את ה"אני הנני האני", כשלכך היה עליהם לעבור את כל הנהלים והשיטות שבאמצעותם עיצב עצמו האדם מחדש למכשיר של הסתכלות עליונה, של ההצצה אל העולם הרוחי. כך היתה אותה האלוהות שכבר חיה באברהם, יצחק ויעקב, מוסתרת כליל כלפי חוץ עבור העולם הפיזי. היא הסדירה את העולם על ידי החוק. המקודש היה תופס בחשיבתו את עצם סוד המיסטריות. כאן הגיע הזמן בו צריך היה להתרחש המסתורין מגולגותא. מה בעצם קרה כאן? הבה נעמיד נכון בפני הנפש מה קרה למקודשים בזמנים הקדומים. אני יכול לתאר לכם רק בסקיצה את תהליך ההתקדשות על ידי מדיטציה, ריכוז ועל ידי תרגילים אחרים. באמצעות אלה המוזכרים עברה נפשו של המתקדש הכנה ארוכה. אחר כך הגיע המתקדש למצב שבמשך שלושה וחצי ימים כסיום לתהליך ההתקדשות וכשהגיע למרחק כה רב בהכשרתו, שהוא הובא על ידי החכמים בתחום ההתקדשות למצב בו גופו הפיזי היה נתון בשינה מלאה ומוחלטת. הוא לא רק היה נתון בשינה, אלא היה מונח כמו אדם מת. כך שהאדם לא היה מסוגל להשתמש בחושיו הפיזיים, בעיניו ואוזניו הפיזיות. לעומת זה יכול היה להציץ באמצעות האורגנים של אבריו הרוחיים אל העולמות הרוחיים. הוא יכול היה לחוש שם, בהיותו מחוץ לגופו, בהיותו בלתי כבול, כשהאורגנים הפיזיים היו אצלו רדומים – הוא היה אז מסוגל לראות בתוכו, מה שחי סמוי בתוכו בתור ה"אני הנני האני". הראיה ההיא היתה אפשרית רק בעמקי המיסטריות. אחר כך – כפי שידוע לכל מי המכיר את הדברים האלה – העירו אותו בגופו הפיזי, כשהוא משתמש שוב בחושים הפיזיים. אבל כעת עמדה לרשותו התודעה המלאה: "אני הנני האני, הייתי בעולם הרוחי. מה שדיבר אל משה: באני הנני האני, זה עמד לפני, והינו זה שמונע בעדי את הנצח, הייתי קשור עם מה שנכנס אל גופי. הייתי קשור עם הנושא המקורי האלוהי של אני-הנני, שבת-הזוהר והתמונה המשתקפת שלו הוא האני הנני שלי."

בדרך כזאת היה חוזר המקודש אל העולם הפיזי והפך להיות עד לכך שישנו אלמנט רוחי בתוך האני, שכן הביט עליו. והוא היה יכול להביא למאזיניו ידיעה ותשדורת, בהיותו מיועד להבאת הבשורה אליהם. אבל באופן כזה ניתן היה לראות בעולם הרוחי רק את "אני הנני האני". על ידי המאורע מגולגותא ירדה אותה הישות שהכריזה על עצמה אצל משה בסנה הבוער – עם המילים "אני הוא האני", ירדה אל הבריות. הדבר תואר במובנו המלא של הבשורה על פי יוחנן: האני נהייה בשר בגופו של ישוע מנצרת, דר בתוכו ונדד בין הבריות. זה היה הכוח המקורי שהביא דווקא את האדם אל הגובה שעליו הוא עומד כיום. הכוח המקורי נהייה לאדם, ישות-אל נהייתה לאדם ונדדה בין בני האדם. נוצרה האפשרות שבתוך תוכו של המהלך ההיסטורי של האנושות היה זה כאן פעם אחת בתור מאורע היסטורי מה שהמקודשים יכלו לחזות רק ברוח, מה שהתבצע על גולגותא כמאורע היסטורי: שישות –כריסטוס זכתה בניצחון על המוות של החומר.

זהו דבר היסטורי חיצוני ממשי, שהתבצע כך וכך פעמים אצל המקודשים במיסטריות. כזה היה המהלך של ההתקדשות שהתבצע בזמנים הקדומים באופל העמוק של המיסטריות אצל אלה שבמשך שלושה ימים וחצי עזבו לאחר הכנות-להתקדשות את גופם הפיזי, כשבמשך אותו הזמן נדדו בעולם הרוחי וחזו בתשתיות הרוחיות של האנושות, שיורדת ישות רוחית אלוהית אל העולם הפיזי ושאותו המאורע יתרחש פעם בתור עובדה היסטורית. זה היה המהלך של ההתקדשות.

כעת בא הזמן בו האנושות, על ידי הפניית הרגשות והתחושות והמחשבות אל המאורע מגולגותא, עברה את שלב האמונה. אחר כך יצאה מזה ההבנה. ניתן משהו חדש. ניתן להחזיק בצד החיצוני, מה שבדרך כלל יכול היה לעמוד לרשותו של האדם על ידי התרחקות אל העולם הרוחי. אם מקבלים את הדבר בצורה כזאת, אז נבין מדוע כריסטוס ישוע אומר: אני הוא האני – בדמות חדשה לגמרי. מה שהוא אומר, פירושו: הפנו מבטכם לאחור אל הזמנים הקדומים אל מה שחי באדם בתור הנצחי, שירד אל אברהם יצחק ויעקב, שיכול היה אחר כך להודיע על עצמו בחוק של משה. כעת ישנו כאן הזמן בו האני הופך להיות מודע באישיות היחידה הבודדה, בו האדם צריך להיות מודע לגמרי באני שלו, שהאלמנט האלוהי דר בתוכו.

בזמנים העתיקים היה קיים מצב בו האדם היה מפנה מבטו כלפי מעלה אל האל, כשהוא הסתכל ויכול היה לומר לעצמו: מה שחי בתוכי, זה חי דרך הדורות. כעת המצב הוא כזה שברגע בו מציץ הוא לתוכו הוא מוצא באני שלו את האלמנט האלוהי, האלוהי שממנו יצא כל אני. זה התגשם בתוך ישוע מנצרת, ומי שהבין זאת, כתב: בראשית היה הדבר, והדבר היה אצל האלוהים ואלוהים היה הדבר. עם הדבר (המילה) מתכוונים לישותו של טבע האנוש הפנימי ביותר ובד בבד למקור הראשוני של אותה הישות הפנימית ביותר. והוא שם בפיו של כריסטוס ישוע: מה שחי בתוכי שממנו נמצא אצל כל אישיות אנושית ניצוץ, זה היה קודם שהיתה הבשורה. המשפט המשמעותי בבשורה על פי יוחנן היה: "לפני שהיה אברהם, הייתי אני" – קודם שהיה אברהם היה ה"אני הנני", שאינו קשור לאיזשהו זמן, שהיה לפני אברהם, שהיה כבר כאן ביסודות הראשוניים של האדם. בשעה שצריך הוא לציין את עצמו כמקור ראשוני של האני הנני, השמיע כריסטוס את המילה המשמעותית: קודם שהיה אברהם היה האני-הווה.

אנו רואים כיצד מדע הרוח מחייה שוב את משמעותה של התפתחות האנושות, הזורמת דרך ספרי-היסוד של האנושות, של הברית הישנה והחדשה. ואנו רואים, כיצד מתחילות להיות קריאות המילים החשובות ביותר, כשעל ידי מדע הרוח אנו יורדים לעומקם של אותם הספרים, ללא תלות במילים. כדי להגיש משהו, שייתן לחומרניות לחשוב ברוח, אזכיר כאן את הקמתו לתחיה של לעזר. ראו, כאן אומר אדם כזה כמו גפרירר: מי אשר טוען שהבשורה על פי יוחנן לא נכתבה על ידי יוחנן, אדם כזה עוזר לעצמו בכך, שהוא אומר שהכותב העלה הרבה על הנייר, כפי שחווה את זה ובהתאם להבנתו, אבל על פלא לעזר הוא צריך היה לספר לנו. כאן הוא לא יכול היה להיות נוכח. מן הצורך שנבין נכון את פלא לעזר. הבה נתפוס את הדבר בצורה בה הכריסטוס, בהיכנסו אל העולם, הלביש על עצמו את גופו של ישוע מנצרת. עלינו לתפוס בכל זאת את הדבר כך שמה שהוכן בברית הישנה, מצא את ביטויו בברית החדשה. צריכה היתה לעמוד כאן לרשותו אישיות שיכלה להבינו במלוא ההבנה, אשר במובן העמוק ביותר יכלה לחדור אל מה שיכול היה הוא לבשר, כלומר, באופן מִשֶלוּ צריך היה להכניס בסוד הדברים אישיות מסוימת.

בכל הזמנים מסופרים לנו דברי התקדשות בכיסוי מסוים. נס-לעזר הוא לא משהו אחר מאשר התיאור הנפלא והעצום כיצד יצר הכריסטוס את המקודש הראשון של הברית החדשה. כיצד אצל תלמידו, ששכב במשך שלושה ימים וחצי במצב דומה למוות, החזיר המקדש את הנפש אל הגוף, לאחר שעשתה היא את מסעה דרך העולם הרוחי, כדי שאחר כך יגרום כריסטוס להתעוררותה. והיה זה קל לרדת לעומקם של כל הדברים הלו למי שיש לו מושג על כך, שכן זוהי השפה שבה בכלל מסופר על תולדות ההתקדשות. "המחלה הזאת לא מובילה למוות, אלא היא משרתת את כבוד האל, כדי שדרכה יחלקו כבוד לבן האלוהים." פירוש הדבר: הופעה חיצונית כהתגלות האלמנט הפנימי. כך שלאמיתו של דבר יש לתרגם את אותו המשפט: "המחלה לא מובילה למוות, אלא שהאל יתגלה בתור הופעה חיצונית, כדי שיוכל גם להתגלות עבור החושים." בתוך אישיותו של לעזר רדומה ישות אנושית יותר עמוקה, שעומדים לרשותה הכושר והכוח שהיו מסוגלים להתפתח בתוכו בצורה נסתרת על מנת להעלותו אל העולם הרוחי, כך שהיה הוא מסוגל להכיר את ישות כריסטוס עצמו, את ישותו של בן האלוהים. אבל את אותו הכוח היה צריך רק לפתח. הוא פיתח אותו בתוך לעזר, כדי שהאלמנט האלוהי, שנח בלעזר, יוכל להיות גלוי ויוכל לגלות את מהותו של בן האלוהים. באופן כזה יוצר כריסטוס ישוע בלעזר את הראשון אשר מתוך התבוננות פנימית עצמית יודע מי בעצם הוא כריסטוס ישוע. בד בבד, מראה אותו הנס – שכן הוא נס ממשי עבור מי שרוצה לתת תוקף רק לחוקים הפיזיים החיצוניים – מה צריך לעבור במשך שלושה ימים וחצי על אותו התלמיד שכן מצבו היה זהה למוות ממשי, מפני שהגוף האתרי והגוף האסטרלי מוּצאים מהגוף הפיזי, כשזה האחרון מונח כאן.

כך ממדע הרוח עצמו עומד לרשותנו מאורע כה נפלא – נפלא רק עבור מי שלא מסוגל להסבירו – הצלחנו לחדור את המאורע הנפלא כפי שהוא נס-לעזר. כל זה מתגלה לכם בנס-לעזר, כשרק נמצא אצלכם האור הנופל על כך דרך המילים: מחלתו לא מובילה למוות, אלא לחשיפה של האלמנט הפנימי – כשמעוררים אצל האדם את אותם הכושרות, אז הדבר הוא כמו לידה: כמו שילד יוצא מרחם האם, כך נולד העילאי מהאדם העומד ברמה יותר נמוכה. מחלתו של לעזר קשורה, אם כן, ללידה של חיים חדשים של אדם-האל, כך שהאדם האלוהי נולד באדם הפיזי, בתוך לעזר.

אנו יכולים לעבור צעד אחר צעד את הבשורה על פי יוחנן ונתנסה בכך שמה שהתרחש בהתקדשות הרוחי, צריך היה לתארו באופן אחר לגמרי ממה שאנו רואים בזמנים העתיקים, בהם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב פועל עם כוחות רוחיים אחרים לחלוטין. וכשבאופן כזה אנו מציצים אל המקרא, אז יהיה הוא עבורנו הספר האוניברסלי הנעלה, הזורה לקראתנו אור על מה שמצאנו בעצמנו כעת. כשאנו צריכים להוסיף כאן – יכולים לומר זאת – שרק מי אשר פיתח כוחות רוחיים עליונים יכול להגיע אל אותן האמיתות, אז אנו צריכים גם להוסיף כשאותן האמיתות מתייצבות לפנינו בבשורה על פי יוחנן, לדעת להוסיף ולומר מה שהביא אותן אל אותם הכתבים. בשעה שחוקר רוחי חדש ניגש אל הבשורה ואל המקרא כולו, הוא לומד לראות את הדבר ויכול לומר: בני אדם יגיעו שוב לערכם האמיתי של אותם המסמכים ויכירו הם שרק דעה קדומה חומרנית יכולה להשתמש במילים: "האדם הפשוט מנצרת". אבל אנו כתוצאה מהכרה אמיתית הכרנו בכריסטוס ישות-עולמית מוחצת, שחיה בגופו של ישוע מנצרת.

שלוש הבשורות הראשונות ביחס לבשורה על פי יוחנן, מופיעות לפנינו בערך כפי ששלושה אנשים המקובצים במדרון של הר היו משרטטים לנו את מה שהם רואים. כל אחד רואה קטע מסוים. מי אשר מסתכל למטה מתצפית יותר גבוהה, מקיף במבטו יותר ומתאר יותר מתוך אותה התצפית. אנו מתנסים לא רק במה שאחרים מתארים בכיוון מטה, אלא גם בזה שיכול להסביר את כל השלושה. לא יהיה זה קשה לומר מי מהם היה זה שעמד בתצפית היותר גבוהה, אלא שעבורנו המצב הוא כזה ששלושת המחברים הראשונים היו גם ביחס מסוים מקודשים. אבל המקודש המעמיק יותר, מי אשר היה מסוגל לכתוב אודות המהויות האמיתיות הרוחיות של המעשים הנמצאות מאחורי האלמנט החושי, זהו המחבר של הבשורה על פי יוחנן. באופן כזה יוצרות הבשורות הבודדות ביחד הרמוניה ומראות שמה שהתרחש בתור המיסתורין מגולגותא לא ניתן להבינו בתור מאורע היסטורי רגיל, אלא ניתן להבינו רק על ידי תהליך כפי שמוצאים אותו אצל פאולוס, האומר: "לא אני חי, אלא כריסטוס חי בתוכי."

גם מה שמראה לנו המחקר החיצוני חשוב לנו במסגרת המחקר הרוחי. כשאנו מסתכלים על הכריסטיאניות יהיה זה חשוב עבורנו לעמוד על טיבה של מהות הראיה הרוחית של משה, המתוארת לנו בתמונת החלום של הסנה הבוער. אם כן, זה מה שהיה להסביר. עוד דבר אחד יהיה עלינו להעלות: שאותו מדע הרוח החדש יהיה מסוגל לעצב מתוך עצמו את תמונת אירוע העולם, להסתכל על כריסטוס כביכול באורח רוחי פנים אל פנים ולכן למצוא שוב אותו באופן אמיתי בבשורות. אותו מחקר המקרא בעל ההנחה המוקדמת, האומר כאן: ברצוננו לחקור את המקרא כמו היסטוריה אחרת – הרי הוא מניח את הדוֹגמה, שיכולים להיות רק הקשרי-עובדות רגילים, חושיים, טבעיים. בלי הנחה מוקדמת יש רק את מדע הרוח, והוא מוביל להכרה והוקרה של המקרא על כל חלקיו. יגיע הזמן בו אולי יהיו נרגזים אלה הרוצים לומר כיום שרק בשכל הפשוט ניתן להבין את המקרא. את אותה החכמה צריך להבין המקרא שלא כהלכה. יגיע הזמן, בו דווקא החכמה הגבוהה ביותר תעריך ברמה הגבוהה ביותר את מה שניתן לנו מתוך המקרא, מפני שמהות הראיה הרוחית תתבונן במקרא מול מהות הראיה הרוחית. אז יופיעו מילים מסוימות הנמצאות בברית החדשה, באור חדש. יתגלה אז שמסמך כמו המקרא לא יכול לאבד דבר מתוך מחקר בלתי-משוחד. יהיה זה עצוב אם איזשהו מחקר של המקרא יביא אותו לידי חשיבות פחות טובה ולשֵם לא טוב. מחקר המביא את המקרא רק לשמו, לא הגיע עדיין למרחק רב. מחקר המגיע עד לסוף, יתאר את המקרא שוב בגדולתו.

האדם צריך לחקור בחופשיות. מי שהינו בדעה שעל ידי המחקר יכולה הרליגיוזיות ללכת לאיבוד מראה הינו רק בכך שהרליגיוזיות שלו עומדת על רגליים חלשות. הישות האלוהית הניחה את דחף המחקר בתוך ישותו של האדם, כדי שיתעסק בו. יהיה זה חטא כלפי אותו הדחף אם לא יהיה במסגרת המחקר. אני מצליח להכיר את האל על ידי המחקר. במחקרי ניתן להכיר את האל. האמת היא נכס בהתפתחות האנושות שממנה אין להם, לחיים הרליגיוזיים האמיתיים, מה לפחד. אבל זוהי אמת יסודית, העוברת כליל לאורך הברית החדשה.

הם לא היו צריכים להתחשב באלה אשר מתוך נוחות רוצים להרחיק את בני האדם מהמחקר באומרם: אם אתם באים אל פילוסופים ומפרשים את המקרא, אז אלה יגידו שהם לא רוצים לשמוע על כך ולא כלום. אבל מחקר כזה מבוסס על נוחות. לעומת זה מוצדק הוא ונכון המחקר האומר: אין אנו יכולים להיכנס די עמוק על מנת להבין את מה שכתוב במקרא. – מחקר נכון של המקרא הוא זה הניגש אליו בחקירה חופשית ואחר כך יבין גם את המקרא במובן הנכון. אותם החוקרים תופסים את האמת מתוך דבר המקרא: אתם תכירו את האמת, והאמת תהפוך אתכם לבני-חורין.