רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה : דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

24.10.1908 הרצאה מספר 3

התגלות סודות גיתה – אזוטרי

כנגד הרצאה כמו של היום יכולה לבוא בקלות הטענה שבאופן כפוי ניתנים פירושים סימבוליים אלגוריים אודות משהו אשר המשורר יצר במשחק החופשי של כוח הדמיון. שכן התווינו לעצמנו את המשימה לחקור, במובנה היותר עמוק, את ה'אגדה' של גיתה אודות הנחשה הירוקה והחבצלת היפה, כפי שהתייצבה היא לפנינו. שוב ושוב יקרה הדבר שיבטלו פירוש כזה, אם נרצה לומר כך, הסבר כזה של יצירת-פנטזייה, שיבטלו אותם במילים: אהה, כאן מחפשים בדמויות כל מיני סימבולים ומשמעויות הדורשים לרדת לעומקם. לכן הייתי רוצה להעיר מלכתחילה שמה שצריך אני לומר היום, אין לו שום קשר עם מה שדווקא נעשה תדיר מהצד התיאוסופי בכל הנוגע לפירושים סימבוליים או אלגוריים של אגדות או יצירות פיוטיות. והיות ואני יודע שהסברים דומים שנתתי תמיד נתקבלו בהסתייגות, שלא מסתכנים במתן פירושים סימבוליים לדמויותיו של הסופר, אז אין אני יכול להדגיש בחריפות במידה מספיקה שמה שיש כאן לומר, צריך לתפוש אך ורק במובן הבא להלן.

מונחת לפנינו היום יצירת סופר, יצירה של כוח-הדימיון או פנטזיה מקיפה, החודרת אל עומק הדברים: "האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה". צריך להעלות את השאלה: האם רשאים אנו לגשת מאיזושהי נקודת-מבט אל היצירה ולנסות לחקור את התוכן הרעיוני, המציאותי של תוצר פיוטי כזה?

אנו רואים לפנינו את הצמח. האדם ניגש אל הצמח. הוא בוחן את החוקים, את הסדירות הפנימית שלפיה גדל הצמח ופורח, לפיה מפתח הוא חלק אחר חלק של ישותו. האם הבוטניקאי או מישהו שאינו בוטניקאי, הכין לעצמו בדרך רעיונית את התהוות הצמח, האם מותר לו? האם יכולים לומר לו: ממה שאתה מוצא כאן בתור חוקים, לא יודע על כך הצמח כלום, הוא לא מכיר את חוקי גדילתו והתפתחותו! – בדיוק אותו הערך שהיה יכול להיות לאותה ההשגה כשמעלים אותה כנגד הבוטניקאי או כנגד ליריקן, שמה שהוא חש אצל הצמח מביא הוא לידי ביטוי בשיריו הליריים, בדיוק אותו המובן ואותו הערך יהיה להשגה שהיו יכולים לטעון כנגד הסבר כזה של האגדה של גיתה. לא הייתי רוצה לדעת שהדברים יובנו כך כאילו הייתי אומר: כאן יש לנו נחשה, פירושה דבר זה או משהו אחר, כאן יש לנו את מלך הזהב, הכסף, הנחושת שפירושם דבר זה או משהו אחר. לא באותו המובן הסימבולי-אלגורי הייתי רוצה לפרש את האגדה, אלא יותר בצורה שדומה לכיצד הצמח גדל לפי החוקים שעליהם אין הצמח באי-המודעות שלו, יכול לדעת משהו. וכמו שהבוטניקאי זכאי למצוא את אותם החוקים של גדילת הצמחים, גם אנו יכולים לומר לעצמנו: מה שיבואר כאן מעולם לא צריך המשורר גיתה להביא כה מוסבר לפני תודעת האדם החיצונית. אבל בכל זאת באותה המידה נכון הוא שהחוקיות, התוכן האמיתי, הרעיוני של האדם יש להתבונן בו באופן דומה כמו מה שאנו מוצאים בתור החוקים של גדילת הצמחים. זוהי אותה החוקיות שלפיה גדל הצמח, שלפיה הוא התהווה, כשבאי-המודעות אין הצמח מודע לאותה החוקיות.

משום כך אני מבקש את ההצדקה לומר את מה שארשה לעצמי לומר במובן שצריך לתאר את התובנות והרוח של אופן חשיבתו ואופן דימויו של גיתה, כמישהו שמרגיש מיועד להעמיד בפניכם את השקפת-העולם האידיאלית של גיתה – כפי שתוכלו למצוא את הדרך להבנת השקפת העולם, לבאר את התוצר של הפנטזיה של גיתה, להעלות את הדמויות ולהראות את יחסי הגומלין שהשתמש בהם בדיוק כך, כמו שמראה הבוטניקאי שהצמח גדל על פי החוקים שאותם הוא מצא.

הפסיכולוגיה של גיתה או תורת-הנפש, כלומר מהותה של הנפש, זה מומחש לנו באגדה היפה שלו על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה. ואם אנו רוצים להגיע להסכמה אודות מה שעליו צריך להיאמר, אז יהיה זה טוב אם בעיון מוקדם נביא באופן מוחשי לדיון את הרוח של עולם הנפש שלו. כבר בהרצאה שלשום נרמז על כך שהשקפת העולם המיוצגת כאן יוצאת מזה שאין לראות את ההכרה האנושית כמשהו שריר וקיים אחת ולתמיד. לעיתים קרובות שוררת הדעה: "כמו שהאדם הינו כיום הוא כזה שהוא יכול בהחלט להכריע בכל הנוגע לדברים: עם איברי החושים מתבונן הוא בעולם, הוא תופס את העולם בתופעותיו, משלב אותן עם שכלו הקשור אל החושים, ומה שמוצא הוא כאן עם הפעילות השכלית הנאחזת בהתבוננות, זוהי הכרת עולם מוחלטת, הצריכה להיות תקפה עבור כל אדם ואדם. – בניגוד לזה, אבל רק בניגוד באופן מוגדר, עומדת השקפת העולם המדעית-רוחית, המוצגת כאן. נקודת המוצא שלה הוא מזה שמה שהופך להיות הכרתנו תלוי תמיד באורגנים שלנו, בכושרות ההכרה שלנו ושאנו בעצמנו בתור בני אדם הננו בעלי כושר התפתחות שיכולים לעבוד על עצמנו, ושאנו מסוגלים את אותם כושרות ההכרה העומדים לרשותנו בשלב מסוים של קיומנו להעלותם יותר גבוה. שאנו באופן דומה, כמו שהאדם ממצב בלתי מושלם יכול לעלות ולהתפתח לנקודת מבט הנוכחית שלו, לדעת לפתח את ההכרה למרחק יותר רב ושאנו על ידי ההעלאה לנקודות מבט יותר גבוהות וחדירה מעמיקה אל הדברים, צריכים להגיע לתפיסה נכונה של העולם.

כשצריך אני להתבטא באופן יותר ברור, כשהדבר יהיה גם משהו נדוש, אז הייתי רוצה לומר: אם נתעלם לחלוטין מהתפתחות האנושות ורק נתחשב במה שהינם בני האדם החיים סביבנו, ואחר כך נסתכל על אותם בני אדם הנחשבים בתולדות התרבות לשבטים פרימיטיביים, וכשנשאל את עצמנו מה הם מסוגלים לדעת ולהכיר מחוקי העולם שמסביבנו, ולהשוות את זה עם מה שאירופי ממוצע עם מושגים מדעיים אחדים מסוגל לדעת על אודות העולם, אז נראה שאותו אדם המשתייך לשבט הפרימיטיבי נבדל במהותו כליל מאיש אירופה ממוצע. ניקח למשל את תמונת העולם של כושי מאוסטרליה ואת, נגיד, מוניסט אירופאי כשבאחרון נמצא, בזמננו, מציאות הודות לקליטת סך של מושגים מדעיים. בהחלט נבדלות אותן שתי תמונות העולם.

אבל מהצד השני מדע הרוח רחוק מתיעוב של תמונת העולם של אדם העומד על נקודת מבט חומרית מובהקת ולהסבירה כחסרת תוקף. ליתר דיוק מתייחסים לדברים האלה כך שבכל מקרה תמונת העולם של האדם תואמת את שלב ההתפתחות האנושית ושיש לאל ידו של האדם להגביר את הכושרות הנכללים בתוכו ועל ידי הגברת הכושרות להתנסות במשהו אחר, במשהו חדש.

פרספקטיבת מדע הרוח מניחה שהאדם מגיע תמיד להכרה יותר גבוהה הודות לכך שממשיך הוא לקדם את התפתחותו ובשעה שהוא צועד קדימה בהתפתחותו, אז מה שהוא חווה בתוכו זה תוכן העולם האובייקטיבי, שאותו לא ראה מקודם כשטרם עמד לרשותו הכושר לראותו. לפיכך נבדל מדע הרוח באופן מהותי מהשקפות עולם אחרות, חד צדדיות: ספיריטואלי או גם מטריאליסטי, מפני שהן בעיקרו של דבר אינן מכירות אמת מוגמרת שאינה עשויה לשגות, אלא רק את החכמה והאמת של שלב התפתחות מסוים, ונאחזות הן בדברו של גיתה: בעצם נמצאת אצל האדם רק האמת העצמית שלו והיא בכל זאת תמיד אותה האמת. – היא תמיד אותה האמת מפני שמה שאנו קולטים לתוכנו על ידי כוח ההכרה שלנו, האלמנט האובייקטיבי, הוא אותו האובייקטיבי.

על ידי מה מגיע האדם להתפתחות הכושרות והכוחות המונחים בתוכו? מדע הרוח הוא כביכול כה עתיק כמו האנושות החושבת. מדע הרוח עמד תמיד על אותה נקודת המבט, שלנגד עיניו של האדם מתייצב האידיאל של שלמות מסוימת של ההכרה שאליה הוא שואף. כינו את העיקרון המונח בזה: עיקרון ההתקדשות. התקדשות או איניציאציה פירושה לא משהו אחר מאשר הגברת כושרותיו של האדם תמיד לשלבים יותר גבוהים של הכרה ועל ידי כך להגיע לעיונים מעמיקים במהותו של העולם שמסביבנו. גיתה בכלל עמד, רשאים גם לומר לאורך כל חייו, על אותה נקודת המבט של הכרה שהושגה במסגרת ההתפתחות, עמד הוא בנקודת המבט של ההתקדשות, של האיניציאציה. דווקא את זה מראה לנו באופן יוצא מהכלל האגדה שלו.

נוכל להבין ביתר קלות את עצמנו אם נקודת המוצא שלנו תהיה ההשקפה המיוצגת ביותר כיום, בתחום ההיקף הנרחב ביותר, ואשר עומדת בניגוד מסוים לעיקרון ההתקדשות או האיניציאציה.

כיום יכולים לשמוע בחוגים הנרחבים ביותר את אותם בני אדם המהרהרים אחר דברים אלה או חושבים לחרוץ משפט על דברים כאלה, כשמיצגים הם פחות או יותר במודע את נקודת המבט שאודות האמת. אודות המציאות האובייקטיבית בעצם יכולים להכריע רק התבוננות החושים או האובייקטים של התבוננות החושים כדימוי. תוכלו לשמוע את זה שוב ושוב: מדע יכול רק להתקיים ממה שמבוסס על היסוד האובייקטיבי של ההתבוננות. ולעיתים קרובות הכוונה היא כאן אך ורק להתבוננות החושים וישומו של השכל האנושי וכושר הדימוי על התבוננות החושים. כל אחד מכם יודע שהכושר ליצור לעצמנו דימויים ומושגים, הוא יכולת הנפש האנושית בין כוחות נפש אחרים, וכמו כן יודע כל אחד מכם שאותם כוחות נפש אחרים הם רגישתנו ורצייתנו. בצורה כזאת יכולים לומר כבר בהתבוננות שטחית באופן יחסי: האדם הוא לא רק ישות דימויית אלא גם ישות בעלת רגש ורצון. וכאן אלה החושבים שצריכים הם לייצג את נקודת המבט המובהקת של המדע, יגידו שוב ושוב: במדע צריכה להשמיע את קולה רק היכולת של הדימוי, לעולם לא הרגש האנוש ומה שאנו מכירים בתור דחפי הרצון. במקרה כזה הרבה ממה שאובייקטיבי מסתאב ועל ידי כך נשאר מקופח מה שהיה יכול לזכות באופן לא פרסונאלי ביכולת של הדימוי. נכון הוא שבשעה שהאדם מכניס אל מה שצריך להיות דבר מסוים של המדע, את הרגש שלו, את הסימפטיה שלו או האנטיפטיה, דוחה את הדברים או שמוצאים הם חן בעיניו, מוצא אותם סימפטיים או אנטיפטיים. ולאן היינו מגיעים כשהאדם היה רואה ביכולת התשוקה שלו כושר ההכרה, כך שהיה יכול לומר את הדברים: אני רוצה את זה או אינני רוצה בכך – אם הדבר לא מוצא חן בעיניך או כן מוצא חן בעיניך לגישתך הדבר מתייחס באדישות רבה. וכמו שאמת הוא שמי אשר חושב, כשצריך הוא לעמוד על קרקע מוצקה של המדע, ביכולת שלו להיאחז רק באובייקטים חיצוניים, כך אמיתי הוא גם שהדבר עצמו הוא אשר כופה עליך לומר שהוא אדום, שמה שאתה רוכש לעצמך בתור דימוי מהות האבן, הוא נכון. אבל זה לא מונח במהות הדבר שהוא מופיע לפניך כמכוער או יפה, שאתה מתאווה לו או לא מתאווה. שהדבר מופיע לפניך כאדום, יש לכך יסוד אובייקטיבי, שאינך רוצה זאת, אין לדבר שום יסוד אובייקטיבי.

ביחס מסוים יצאה פסיכולוגיה בת זמננו בעצם ממסגרת של אותה נקודת המבט שאופיינה. לא מתפקידי הוא כאן לדבר בעד או נגד אותו הכיוון של מדע הנפש הנוכחי או הפסיכולוגיה האומרת כאן: בשעה שאנו מתבוננים בתופעות הנפש, בחיי הנפש, אז אין אנו צריכים להגביל את עצמנו רק לאינטלקטואליות, רשאים להתבונן באדם לא רק ביחס לכושר הדימוי, אלא צריכים גם לקחת בחשבון את השפעותיו של עולם הרגש ועולם הרצון. אולי אחדים מכם יודעים שגישה כזאת שייכת לשיטת הפילוסופיה של ווּנדְט, התופסת את הרצון כאלמנט התחלתי של פעילות הנפש. באופן בסיסי ביחס מסוים, ואין זה משנה אם מסכימים לכך או לא מסכימים, מצביע הפסיכולוג הרוחסי ליסקו בספרו תחת הכותרת "הנחת היסוד לאינטלקטואליות", על כיוון הרצייה של חיי הנפש האנושיים. הייתי יכול לומר לכם עוד דברים רבים, אם הייתי רוצה להראות כיצד תורת הנפש שואפת להתגבר על האינטלקטואליות החד-צדדית, ובהמשך הייתי רוצה להראות לכם שבמה שקיים בתור כוח הנפש האנושי, נכנסים אליו בפעולה גם כוחות אחרים.

מי אשר מסוגל להמשיך בקו החשיבה, יאמר לעצמו: מכאן למדים אנו איך הדרישה היא לא בת-ביצוע, שכושר הדימוי המגביל עצמו רק להתבוננות רשאי להוביל לתוצאות אובייקטיביות של המדע. אם המדע עצמו מראה שבלתי אפשרי הוא שבכל מקום מעורב הרצון, אז ממה רוצים אתם לקבוע שמשהו הוא התבוננות אובייקטיבית מובהקת? מפני שעל ידי כך שרצונכם גם משטה בנזכר לעיל ואתם בשל הרגלי החשיבה שלכם מגלים חובה מיוחדת לכך לראות דבר אובייקטיבי רק את מה שהינו חומרי, מפני שלא עומד לרשותכם הרגל-החשיבה והרגל-הרגש להכיר גם באלמנט הרוחי בדברים ולפיכך משמיטים אתם את זה האחרון בתיאוריות שלכם. לא חשוב הוא אם ברצוננו להבין את העולם, את מה שמניחים אנו לפנינו בתור אידיאלים מופשטים, אלא מה שמגשימים אנו בנפשנו, מה שאנו יכולים.

גיתה שייך לאותם בני אדם הדוחים בצורה החריפה ביותר את העיקרון שההכרה מועברת רק על ידי יכולת הדימוי החד-צדדית, רק על ידי כושר החשיבה. זה הקו היסודי הבולט ומלא המשמעות בישותו של גיתה שהוא, כשהדבר מבוטא פחות או יותר, תמיד הוא בדיעה שהנפש האנושית כולה צריכה לפעול בכל כוחותיה, כשברצונו של האדם לפתור את חידת העולם.

אבל אין אנו צריכים לגשת אל העניין בגישה חד-צדדית ולא להיות בלתי צודקים. נכון הוא בהחלט כשביחס להכרה באים בהשגה שרגש ורצון של האישיות הם כושרות הנתונים למרותן של התכונות האישיות של האדם, וכשנאמר: לאן נגיע אם נתייחס לא רק למה שהעיניים רואות, למה שהמיקרוסקופ מראה, אלא היינו רוצים לשייך לדברים את מה שאומר הרגש, הרצון של האדם.

זהו דווקא מה שאנו צריכים לומר לעצמנו כדי להבין מישהו כמו גיתה העומד בעקרון של ההתקדשות והתפתחות: כפי שנמצאים כיום רגש ורצון באדם הממוצע, למעשה לא ניתן להשתמש בהם למען ההכרה, בעצם הם יובילו את הבריות לאי-תמימות דעים בהכרתן. האחד רוצה את זה והשני משהו אחר, לפי הצרכים הסובייקטיביים של הרגש והרצון. אבל מי אשר עומד על קרקע ההתקדשות ברור לו הדבר שמתוך כוחות הנפש האנושיים – החשיבה, לדמות לעצמו, הרגישה והרצייה – אזי בהתפתחותו של האדם הממוצע בן זמננו יכולת הדימוי, יכולת החשיבה נמצאת בהתקדמותה הרבָּה ביותר והכי קרובה היא בנטייתה ובכושרה להרחיב את האלמנט האישי ולהגיע אל האובייקטיביות. שכן אותו כושר הנפש הנחווה באינטלקטואליות, הגיע כיום למרחק כה רב שבני האדם, אם סומכים הם על אותו כושר הנפש, מתקוטטים במידה הקטנה ביותר, לרוב מוצאים הם שפה משותפת במה שהם משמיעים. זוהי תוצאה מכך שכיום בני אדם ביחס לכושר הדימוי והחשיבה התפתחו מרחק רב, בה בשעה שרגש ורצון טרם יכלו להגיע להתפתחות של אובייקטיביות כזאת.

אם מעיפים מבט על תחום חיי הדימוי אנו יכולים גם למצוא הבדלים. ישנם תחומים נרחבים של חיי הדימוי המספקים לנו בשלמות אמיתות אובייקטיביות, אמיתות שבתור שכאלה הכירו אותן הבריות ללא שום תלות בניסיון החיצוני. כשאין זה משנה אם מיליון בני אדם חורצים על כך שיפוט אחר. מי אשר חווה בתוכו את הסיבות לכך, אדם כזה מסוגל לטעון את האמת, אם גם מיליון בני אדם חושבים בצורה אחרת. כל אחד למשל, יכול למצוא אצל אמיתות כאלה, המתייחסות לגדלים של מספר ומרחב, למצוא את האישור למה שנאמר. ששלוש כפול שלוש הוא תשע, את זה יכול כל אדם לתפוס ולחוות ונכון הוא גם אם מיליון של בני אדם חולקים על כך. מדוע זה כך? מפני שביחס לאמיתות כאלה, כפי שהן האמיתות המתמטיות, רוב אנשים הגיעו למצב בו סילקו את החיבה היתרה שלהם וההתנגדות, את הסימפטיה והאנטיפטיה שלהם, בקיצור, את הגורם האישי, כדי לתת לעניין לדבר בעד עצמו. את הסילוק מכל אלמנט אישי ביחס לחשיבה וביחס לכושר הדימוי, כינו תמיד זיכוך הנפש האנושית, וראו בזיכוך ההוא את השלב הראשון בדרך אל ההתקדשות, אל ההכרה העל-חושית.

אדם המנוסה בדברים האלה אומר לעצמו: לא רק בכל הנוגע לרגש ולרצון, לא הגיעו עדיין בני האדם למרחק כזה, בו לא נכנס לדברים יותר שום אלמנט אישי, שיכולים הם לשמור על האובייקטיביות, אלא גם ביחס לחשיבה טרם הגיע הרוב לרמה כזאת שמסוגלים הם להתמסר אך ורק למה שאומרים להם הדברים, האידיאות של הדברים עצמן, כפי שיכולים כל בני אדם לעשות זאת בדברים המתמטיים. אבל ישנן שיטות לטהר את החשיבה במידה כה רבה שאנו לא חושבים אז יותר באופן אישי אלא נותנים למחשבות לחשוב בתוכנו, כפי שאנו נותנים למחשבות המתמטיות לחשוב בנו. אם טיהרנו את המחשבות מהשפעותיה של האישיות אז מדברים אנו על טיהור או קתרזיס, כפי שזה כונה במיסטריות האלאוזיניות העתיקות. האדם צריך להגיע לטיהור החשיבה המאפשר לו אז לתפוס את הדברים באורח מחשבתי ובאופן אובייקטיבי.

כמו שזה אפשרי, אפשרי הוא גם לסלק מהרגש כל אלמנט אישי, כך שגם אז מה שהדברים מעוררים אצל הרגש שזה לא מדבר יותר אל האישיות, אין לו אז שום קשר עם האדם, עם סימפטיה ואנטיפטיה, אלא אך ורק קורא למהות הדבר, במידה ויכול הוא לדבר ליותר מאשר כושר הדימוי. חוויות בנפשנו המכות שורש בחיי הרגש שלנו או נמצאות במצב ראשוני, ואשר עקב כך מובילות להכרות פנימיות, שהן מוליכות יותר עמוק אל תוך מהותו של הדבר, אבל כשהן גם מדברות עדיין לצדדים האחרים של הנפש מאשר רק אל האינטלקטואליות, ניתן לטהרן באותה המידה מהאלמנט האישי כמו החשיבה, כך שהרגש מעביר אז אובייקטיביות כזאת כמו שמסוגלים להעביר בחשיבה או כושר הדימוי. את אותו הטיהור או התפתחות הרגש מכנים בכל תורה ההכרה האזוטרית – הארה.

כל אדם בעל כושר התפתחות ולא שואף להתפתח באיזשהו אופן, כפי שזה מונח בכוונותיה של האישיות, צריך להתאמץ לכך שייתן שימריץ אותו רק מה שמונח במהות הדבר. כשהגיע לרמה בה העצם לא יעורר אצלו אישית שום סימפטיה או אנטיפטיה, שנותן הוא לדבר אך ורק למהות הדברים, כשהוא אומר: מה שנמצא אצלי גם עבור סימפטיה או אנטיפטיה, אין חשיבות לדבר ולא צריך לבוא בחשבון – אז זה מונח במהות הדבר שהחשיבה והעשייה של האדם מקבלת כיוון זה או אחר, אז זהו גלוי דעת של הישות הפנימית ביותר. בתורת ההכרה האזוטרית כינו את אותה ההתפתחות: התפתחות הרצון השלם.

כשהאדם עומד על קרקע של מדע הרוח, אז אומר הוא לעצמו: כשנמצא לפני עצם מסוים אז בזה האחרון חי משהו רוחי, ויכול אני להמריץ את כושר הדימוי שלי שמהות העצמים מיוצגת באורח אובייקטיבי על ידי המושגים והדימויים שלי. כך כאילו מה שעובד בחוץ, מתחיל להיות נוכח בתוכי, ועל ידי כושר הדימוי הכרתי את ישות הדבר. אבל מה שהכרתי הוא רק חלק של הישות. בדברים נמצא משהו אשר בכלל לא יכול לדבר אל הדימוי, אלא רק אל הרגש, ואמנם אל הרגש המטוהר או אל הרגש שהפך להיות אובייקטיבי. מי אשר כבר בתרבות כזאת של הרגש לא פיתח בתוכו חלק כזה של ישות, אדם כזה לא מסוגל להכיר את המהות של אותו הכיוון. אבל עבור אדם האומר לעצמו: הרגש יכול לתת באותו האופן את היסוד להכרה כמו כושר הדימוי – הרגש, לא כפי שהוא, אלא כפי שיכול הוא להיות באמצעות שיטות מבוססות היטב של תורת ההכרה – לאדם כזה אט אט יתברר שישנם דברים שהם פונים יותר לעומק מאשר כושר הדימוי, דברים המדברים אל הטבע הנפשי ואל הרגש. כמו כן ישנם דברים שאפילו יורדים עד לרצון.

כאן היה ברור במידה מאוד מיוחדת לגיתה שזה באמת כך, שלרשותו של האדם עומדת אותה אפשרות של התפתחות. הוא עמד במלואו על קרקע של עקרון ההתקדשות, והוא תאר לנו את התקדשותו של האדם היכולה להתרחש אצלו הודות להתפתחות נפשו, על ידי ההתפתחות של שלושת כוחות היסוד: רצון, רגש וכושר הדימוי, על ידי כך שבאגדה שלו הוא נותן להופיע למייצגים של שלוש ההתקדשויות של האדם.

מלך הזהב הוא אשר מייצג את ההתקדשות עבור כושר הדימוי, מלך הכסף הוא המייצג עבור ההתקדשות עם כושר ההכרה של הרגש האובייקטיבי, מלך הנחושת מייצג את ההתקדשות המתייחסת לכושר ההכרה של הרצון. בעת ובעונה אחת היפנה גיתה בהדגשה את תשומת לבנו לכך שהאדם צריך תחילה להתגבר על דברים מסוימים, אם הוא רוצה להיות מחונן בשלושת הכישרונות הללו. העלם, אותו הכרנו בסיפור של האגדה, הוא לא מישהו אחר מאשר המייצג של אדם השואף אל המטרה העילאית. כמו ששילר במכתביו האסתטיים מעמיד את שאיפתו של האדם לאנושיות מושלמת, מתאר לנו גיתה בדמות העלם אדם השואף אל המטרה העילאית, הרוצה להשיג תחילה את החבצלת היפה, אבל הוא משיג אחר כך את השלמות האנושית הפנימית תודות לכך שמוענק לו המבוקש על ידי שלושת המלכים, של זהב, של כסף ועל ידי מלך הנחושת.

כיצד מתרחש הדבר, על כך נרמז במהלך האגדה. תנסו להיזכר בהיכל התת-קרקעי, שהודות כוח ההתגבשות מביט לתוכו הנחש, בכל אחת מארבע הפינות נמצא אחד המלכים. בראשונה היה מלך הזהב, בשניה מלך הכסף, בשלישית מלך הנחושת. בפינה הרביעית היה נמצא מלך המעורב משלוש המתכות, שבו היו שלושת המרכיבים הללו כה מורכבים, שלא ניתן היה להבדיל אותם זה מזה. באותו המלך הרביעי מעמיד לפנינו גיתה את הנציג של אותו שלב התפתחות אנושי בו רצון, כוח-הדימוי וכושר הרגש הם מעורבבים. במילים אחרות, הוא אותו הנציג של הנפש האנושית הנשלט על ידי רצון, דימוי ורגש, מפני שבעצם הוא אינו שליט של שלושת הכוחות הללו. לעומת זאת מוצג בעלם, לאחר שהשיג את הכישרון בנפרד מכל אחד מהמלכים – הכישרון של כושר הדימוי, כישרון של הכרת-הרגש וכישרון של הכרת-הרצון, כך שאין הם יותר מעורבבים – אותו שלב הכרה שלא מרשה יותר לדימוי, רגש ורצון להשתלט עליו, אלא שולט בהם. האדם נשלט על ידם כל עוד הם זורמים בתוכו באורח כאוטי בערבוביה, כל עוד נמצאים הם בנפשו ופועלים כל אחד עבור עצמו. כל עוד האדם לא הגיע אל אותה ההפרדה, אז אין גם ביכולתו לפעול דרך שלושת כוחות ההכרה שלו. אבל אם הגיע לכך אז לא משתלט עליו האלמנט הכאוטי, אלא נהפוך הוא, הוא משתלט על כושר הדימוי שלו, כשצרוף הוא כמו מלך הזהב, כך שלא מעורב אצלו שום דבר אחר, שהינו עומד נקי וטהור כמו מלך הכסף, ואם, כמו כן, הרצון הוא כה טהור כמו העפרה של מלך הנחושת, כך שלא משתלטים עליו דימויים ורגשות והוא יכול להציג את עצמו בחופשיות בטבעו – במילים אחרות, אם הוא מוכשר להשתמש בנפרד ברצון, רגש ודימוי (כשמדובר על תפיסה על ידי הדימוי, הרגש או על ידי הרצון) אז צעד הוא מעצמו החוצה למרחק בו כושר ההכרה כולו המתייצב לפנינו בדימוי, רגש ורצון, מוביל אותו לתבונה יותר עמוקה, שהוא באמת צולל אל הזרם של האירוע, צולל אל מה שהעצמים הינם בפנימיותם. כמובן, שכאן הניסיון יכול ללמדנו שניתן לצלול כך.

לאחר שהתקדמנו בדברים האלה לא יהיה כאן יותר קושי להוסיף שבשעה שגיתה מציג את האדם השואף במותו של העלם, יהיה עלינו לראות בחבצלת היפה מבנה נפש אחר, את אותו המבנה הנפשי של האדם שאליו הוא מגיע כשעולים בנפשו הישויות המונחות בעצמים, ובכך הוא מגביה את הקיום האנושי שלו, כך שממזג הוא את הדברים בתוכו עם מהותם של הדברים בעולם החיצון. מה שעקב כך חווה האדם בנפשו, כשהוא יוצא מעל לעצמו, כשהופך הוא לאדון על כוחות הנפש, מנצח את האלמנט הכאוטי בנפשו, את מה שהאדם חווה כאן, את אותו האושר הפנימי, אותה ההתחברות עם העצמים, אותה העליה אל תוך העצמים, כל זה מתואר לנו באורח ייצוגי על ידי גיתה באיחוד עם החבצלת היפה. אם מדובר על יופי, אז הכוונה היא כאן לא רק ליפי האמנות, אלא לתכונתו של האדם המגיע לדרגה מסוימת של שלמות בכלל. כך שגם כאן נוכל להבין מדוע מתאר לנו גיתה לשם מה נמשך העלם בשאיפתו אל החבצלת היפה, כך שתחילה נעלמים ממנו כל הכוחות. מדוע הדבר הוא כך?

נבין את גיתה בתיאור תמונה כזאת, אם נאחז במחשבה שאותה הוא הביע פעם: "כל מה שמשחרר את רוחנו מבלי שנשלוט בו, הוא הרסני." תחילה צריך האדם להגיע בחופשיות להיות אדון על כוחות הנפש הפנימיים שלו, אז יכול הוא להגיע בהכרה אמיתית להתחברות עם מצב הנפש העילאי, עם החבצלת היפה. אבל אם הוא רוצה להשיג את מטרתו כשהוא לא מוכן, מצויד בכוחות שטרם הגיעו לבשלות, אז נלקחים ממנו כוחותיו והנפש מתייבשת. לכן מפנה גיתה את תשומת הלב לכך שהעלם מחפש את השחרור ההופך אותו לאדון על כוחות הנפש שלו. באותו הרגע בו כוחות הנפש שלו לא פועלים יותר בכאוטיות, אלא עומדים מזוככים וטהורים זה ליד זה, באותו הרגע הוא בשל להשיג את מצב הנפש שאופיין ומיוצג על ידי הקשר עם החבצלת היפה.

אם כן, אנו רואים שגיתה מעצב בפנטזיה יצירתית-חופשית, את אותן הדמויות השונות השולטות ופועלות במלוא מהות הנפש – אם מתבוננים בהן בתור כוחות נפש מוצגים. אם נראה אותן באופן כזה, אם נרגיש ונחוש איך באופן מסוים ביחס לדמויות הללו הרגיש וחש גיתה, אשר לא מסתפק בכך, לומר כמו משורר דידקטי לא טוב, מה המשמעות של כוח נפש זה או אחר, אלא שמביע את מה שהוא מרגיש בעצמו, אז נכיר את מה שבא אצלו לידי ביטוי בדמויות ספרותיות כאלה. לפיכך עומדות הדמויות השונות ביחס כה אישי זו אל זו, כמו שעומדים כוחות הנפש של האדם זה אל זה.

לא ניתן להדגיש במידה מספיק חריפה שהדבר לא מתנהג כך שמשמעותן של הדמויות הוא זה או משהו אחר. זה באמת לא קורה. זהו ביתר דיוק כך שגיתה מול כוח נפש אחד או אחר מרגיש דבר זה או משהו אחר ושאז משתנה רגישתו לדמות אחת או אחרת. בכך תהליך האגדה הוא יותר חשוב מאשר הדמויות עצמן. בצורה כזאת אנו רואים את התעתואורים ואת הנחשה הירוקה. אנו רואים שהתעתואורים באים לכאן מהגדה משעבר לנהר, כשמראים הם תכונות מוזרות מאוד. הם קולטים לתוכם בלהט את הזהב, מלקקים אותו אפילו מקירות החדר של הזקן, בהשליכן את הזהב סביבם באופן פזרני. אותו הזהב הנמצא אצל התעתואורים תחת סימן של חוסר-ערך, שנרמז לנו גם עליו כשהמעבוראי צריך לדחות את הזהב מפני שהנהר יתקומם ורשאי לקחת כתשלום רק פירות, אותו הזהב, לְמָה הוא גורם בגופה של הנחשה הירוקה? הנחשה, לאחר שקלטה לתוכה את הזהב, מתחילה להאיר מבפנים! ומה שנמצא סביבה בתור צמחים ודברים אחרים, מואר גם עקב כך שקולטת היא לתוכה את מה שעומד אצל התעתואורים תחת סימן של חוסר ערך. אבל גם לתעתואורים מיוחסת חשיבות מסוימת. אתם יודעים שהזקן בשעה המכרעת דווקא מצווה לתעתואורים לפתוח את שער ההיכל, כך שכל הקבוצה יכולה להיכנס אל ההיכל.

בדיוק אותה ההתרחשות המתבצעת כאן עם הנחשה הירוקה, מוצאת עצמה בתור חוויה בנפש האנושית, חוויה שיכולה להתייצב לפנינו בייחוד חזק באופן חשיבה כזה, כפי שיכולנו לקבוע אותו שלשום עקב השיחה בין גיתה ושילר. ראינו ששילר, כשדיבר עם גיתה אודות אופן ההתבוננות בטבע, היה עדיין בדעה שמה שגיתה שרטט בקווים אחדים כצמח-בראשית, שזוהי אידיאה, משהו מופשט שאותו מקבלים כשמשמיטים את סימני ההיכר הנבדלים ומחברים את המשותף. וראינו שגיתה השיב על כך: אם זוהי אידיאה, אז עיניו רואות את האידיאה שלי! באותו הרגע עמדו שתי מציאויות שונות לגמרי זו מול זו. שילר התקרב לגמרי לאופן השקפתו של גיתה. כך שלא מוחלים כלום על כבודו בהערצת שילר, כשמביאים אותו בתור דוגמא לאותו כושר הנפש האנושי, המרחף בהפשטות ובייחוד החי בדימוי הדברים הנתפסים בשכל בלבד. זהו כושר נפש מיוחד אשר בשעה שהאדם רוצה להגיע להתפתחות יותר גבוהה, יכול לשחק בנסיבות כאלה ממש תפקיד רע.

ישנם בני אדם אשר נוטים בייחוד לכיוון המופשט. אם קושרים הם את ההפשטה עם משהו המופיע לפניהם בתור כוח הנפש, אז זהו בדרך כלל מושג האי-פוריות. אנשים כאלה הם לפעמים מאוד שנונים, יכולים לבאר הבחנות חריפות, לקשר באופן נפלא מושג זה או אחר. אבל דווקא מצב נפש כזה הוא תדיר קשור לכך שההשפעות הרוחיות, האינספירציות, לא מוצאות שום כניסה.

אותו מבנה הנפש המצוין על ידי אי-פוריות והפשטה מיוצג לנו בתעתואורים. הם קולטים את הזהב, במקום בו מוצאים אותו, הם משוחררים מכל תושייה, הינם בלתי פוריים, לא מסוגלים לתפוס שום אידיאה. זרות להם אותן האידיאות. לא עומד לרשותם הרצון להתמסר לדברים באופן זולתני, להיאחז בעובדות ולהשתמש במושגים רק עד כדי כך שבעצם הם הינם מתורגמנים ביחס לעובדות. מה שבא אצלם בחשבון הוא לדחוס אל שכלם מושגים ולתת אותם באופן בזבזני. הם דומים לאדם המתיישב בספריות, אוגר כאן את החכמה, קולט לתוכו ושוב באופן מסוים נותן אותה מעצמו. התעתואורים הללו אופייניים הם עבור כושר הנפש שלעולם אינו מסוגל לתפוס מחשבה ספרותית יחידה או תוכן התחושה, אבל כן מסוגל לתפוס צורות יפות, את מה שנמצא כאן בתור תולדות הספרות ואת מה שעשו אמנים פוריים. אין בכוונתי לומר כאן משהו כנגד אותו כושר הנפש. אלמלא היה אצל האדם אותו כושר הנפש או אלמלא היה מטפח אותו, או אילו היה מנת חלקו במידה מועטה, אז יחסר לו משהו שצריך בהכרח להתקיים ביחס לכושר ההכרה האמיתי. על ידי תמונות התעתואורים, על ידי היחסים כולם שבהם נותן הוא להופיע ולפעול, מתאר גיתה כיצד כושר נפש כזה עובד ביחס לכושרות הנפש האחרים. כיצד הוא מזיק ומועיל. אמנם כשאותו כושר הנפש לא היה נמצא אצל האדם והוא היה רוצה לעלות לשלבים יותר גבוהים של ההכרה, אז לא יימצא דבר שהיה יכול לפתוח לו את ההיכל. גיתה מעמיד את היתרונות וגם מצד שני את החסרונות של אותו כושר הנפש. מה שניתן בתעתואורים מציג אלמנט נפשי ברגע בו רוצה הוא לנהל לצד אחד או לצד האחר חיים עצמאיים, נהייה הוא מזיק. מאותה המופשטות הופך הוא לכושר ביקורתי, המעצב כך את הבריות שהן אמנם לומדות את הכל, אבל אין ביכולתן לקדם את התפתחותן, מפני שחסר להן האלמנט הפרודוקטיבי. אבל גיתה מראה באופן ברור לגמרי באיזו מידה נמצא גם האלמנט בעל ערך במה שמתואר בדמות התעתואורים. מה שהם מכילים בתוכם יכול גם להפוך למשהו בעל ערך: בתוך הנחשה הופך הזהב של התעתואורים למשהו בעל ערך, עד כמה שהוא מאיר את העצמים הנמצאים מסביב לנחשה.

מה שחי בתוך התעתואורים, אם הוא מעובד באופן אחר, נהייה בנפש האנושית לפורה ביותר. אם האדם שואף לכך, להעמיד לעצמו את מה שיכול הוא לחוות במושגים, אידיאות ויצירת אידיאלים, לא בתור משהו מופשט עבורו, אלא להתייחס לכך שהדבר הופך עבורו למנהיג ולמתורגמן עבור מה שנמצא סביבו כממשות, כך שהוא נאחז באותו האופן ובמלוא ההתמסרות בהתבוננות כמו במופשטות המושגים, אז הוא נמצא עם אותו כוח הנפש במצב דומה למצבה של הנחשה הירוקה. ולכן הוא מסוגל לעצב מהמופשט גרידא, מהמושגים בלבד, אור וחכמה. ומשם הוא מוביל אותו לאפשרות שלא להפוך לקו מאונך המאבד כל קשר ויחס לשטח. התעתואורים הם המקורבים לנחשה, אבל הם שייכים לקו המאונך. חתיכות הזהב נופלות בין הסלעים, הנחשה קולטת אותן ועל ידי כך מתחילה היא להאיר באורח פנימי. חכמה שקולט אדם הנכנס עם המושגים אל תוך הדברים עצמם.

גיתה מביא לנו גם דוגמא איך צריך לעבוד עם המושגים. אצלו נמצא המושג של צמח הבראשית. תחילה מהו? מושג מופשט. אם נֵפַתח אותו באופן מופשט, אז יהפוך הוא ליצור ריק הממית כל דבר חי, כמו הזהב הנזרק של התעתואורים הממית את הכלב. אבל תארו לעצמכם מה עושה גיתה עם המושג של צמח בראשית. הבה נעקוב אחריו לאורך מסעו לאיטליה, אז נראה כיצד אותו המושג הוא רק חוט השני על מנת לצעוד מצמח אל צמח מישות אל ישות. הוא לוקח את המושג, עובר ממנו אל הצמח ורואה כיצד מתעצב הוא בצורה זו או אחרת, כיצד הצמח לובש צורות אחרות לגמרי בסביבה יותר נמוכה או יותר גבוהה וכו'. הוא עוקב משלב לשלב כיצד המציאות הרוחית או הצורה, זוחלת אל תוך כל צורה חושית. הוא בעצמו זוחל כאן מסביב כמו הנחשה בבקיעה של האדמה. כך עבור גיתה עולם המושגים הוא לא משהו אחר מאשר מה שנותן להיטוות אל המציאות האובייקטיבית. הנחשה היא עבורו הנציג של כוח הנפש השואף כלפי מעלה לא באופן אגואיסטי אל התחומים העליונים של הקיום, כשמנסה הוא להתרומם מעל לכל, אלא נותן בסבלנות ובהתמדה לאמת את המושג על ידי ההתבוננות, הצועד בסבלנות מניסיון לניסיון, מחוויה אל חוויה.

כשהאדם לא רק עוסק בתיאוריות, לא רק חי במושגים, אלא מיישם אותם בחיים, בניסיון, אז נמצא הוא עם אותו כוח הנפש במצבה של הנחשה. זהו במלוא המובן המקיף נכון. מי שקולט לתוכו את הפילוסופיה לא כמו איזושהי תיאוריה, אלא בתור מה שהיא צריכה להיות, מי שרואה במושגים מתחום מדע הרוח כמשימות עבור החיים, אדם כזה יודע שדווקא מושגים היכולים להיות העילאיים ביותר, צריכים להיות מיושמים כשזורמים הם אל החיים ויכולים להתאמת בחוויות של יום-יום. עבור מי אשר למד מושגים אחדים כשאין ביכולתו להעבירם אל החיים, מונח לפניו תנאי דומה כמו עבור מי אשר למד בעל פה תוכנו של ספר בישול, אבל בכל זאת לא יכול לבשל. כמו שהזהב הוא אמצעי להאיר את העצמים, כך מאיר גיתה על ידי מושגיו את העצמים הנמצאים סביבו.

זהו הדבר המאלף והנהדר במדע של גיתה ואצל כל שאיפה גיתהאנית, כשהוא נותן מושגים ואידיאות, זו הינה מציאות הפועלת כמו אור, הופכת להיות מאירה ומתחילה להאיר את העצמים סביבו. האלמנט האוניברסלי אצל גיתה שהועלה שלשום מתמצה בכך שאנו, כשנכנסים אליו, לעולם לא פוקד אותנו הרגש שזוהי האידיאה של גיתה. הוא עומד כאן וכשאנו רואים אותו, אנו מוצאים רק שאנו מסוגלים להבין דברים שמקודם לא היו לנו כה מובנים, יותר טוב. על ידי כך היה הוא מסוגל להפוך לנקודת האיחוד של אחים עוינים, כפי שראינו זאת שלשום. אילו היינו רוצים לדבר על מהלך באגדה, לאפיין כל דמות, אז הייתי צריך לדבר על אותה האגדה לא שלוש שעות אלא שלושה שבועות. יכול אני למסור את העקרונות העמוקים יותר שבאותה האגדה. אבל כל תוכנה מצביע לנו על אופן הדימוי ועל השקפת העולם של גיתה.

כוחות הנפש המתוארים בתעתואורים, בנחשה הירוקה ובמלכים, נמצאים בצד האחד של הנהר. מול הצד האחר גרה החבצלת היפה, האידיאל של הכרה מושלמת וחיים ויצירה מושלמים. המעבוראי מסוגל להעביר את הדמויות מהגדה של הצד שמעבר, אבל אף אחד לא רשאי להיות מובל שוב בחזרה. הבה ניישם את זה על כל מצב הנפש והעידון שלנו.

אנו בני אדם מוצאים את עצמנו כאן על האדמה בתור ישויות נפשיות. כוחות הנפש האלה או האחרים עובדים אצלנו ככושרות, ככוחות הנפש המפותחים פחות או יותר. הם נמצאים בתוכנו. אבל חי גם עוד משהו אחר בתוכנו כבני אדם, אם נתפוס נכון את עצמנו אנו, חי הרגש, ההכרה שכוחות הנפש בתוכנו המעבירים לבסוף אלינו את מהותם של העצמים, מקורבים הם באורח פנימי לכוחות היסוד של העולם, לכוחות הרוחיים היצירתיים. כשאנו מתגעגעים לאותם הכוחות היצירתיים, אנו כמהים לחבצלת היפה. נמצאנו למדים שכל מה שמוצאו מצד אחד מהחבצלת היפה, מצד שני שואף שוב לחזור אליה. כוחות בלתי מוכרים, שאין אנו שולטים עליהם, הביאו אותנו לכאן. אנו יודעים שכוחות מסוימים מהעולם שמעבר הביאו אותנו דרך נהר הגבול אל העולם הנמצא בצד הזה. אבל אותם הכוחות הפועלים בעמקים של הטבע הבלתי מודע, שאותם אפיין המעבוראי, לא מסוגלים להחזירנו שוב, אחרת יחזור האדם בלי עבודתו, מבלי שיוסיף לכך משהו אל ממלכת האלוהות בדומה לכך, כפי שבא לכאן. הכוחות, אשר בתור כוחות הטבע הבלתי מודעים הובילו אותנו לכאן אל הממלכה של בני האדם בעלי השאיפות, כוחות אלה לא רשאים להובילנו שוב בחזרה. למטרה זו דרושים כוחות אחרים. את זה ידע גיתה. אבל הוא רוצה גם להראות כיצד צריך האדם להתחיל במאמץ הזה להיות מסוגל להתאחד שוב עם החבצלת היפה.

ישנן שתי דרכים. האחת פונה דרך הנחשה הירוקה, דרכה אנו יכולים לעבור. כאן אנו מוצאים בהדרגה את ממלכת הרוח. הדרך האחרת פונה דרך הצל של הענק. מתואר לנו שהענק אשר בדרך כלל הוא חסר כוח לחלוטין, בשעת הדמדומים מושיט את ידו כשצילה אז מניח את עצמו מעל הנהר. דרך אותו הצל מובילה הדרך השניה. מי אשר רוצה לעבור לאור היום הבהיר אל ממלכת הרוח, צריך להשתמש בדרך שאותה מעביר הנחש, מי אשר באור הדמדומים רוצה לעבור, יכול להשתמש בדרך המובילה באמצעות הצל של הענק. אלה הן שתי הדרכים המובילות אל תמונת עולם רוחית. מי אשר שואף אל העולם הרוחי כשהוא לא מצויד במושגים אנושיים או באידיאות אנושיות, לא באותם הכוחות המאופיינים על ידי הזהב חסר הערך, אצל אותם בעלי דעה סופיסטית ועל ידי התעתואורים, אלא כשהוא צועד בסבלנות ובזולתנות מחוויה אל חוויה, מגיע לאור השמש הבהיר אל הגדה שבצד שמעבר.

גיתה יודע שמחקר אמיתי לא נשאר דווקא באלמנט החומרי אלא צריך להעביר דרך הגבול, דרך הנהר, המפריד אותנו מהאלמנט הרוחי. אבל קיימת עוד דרך אחרת, דרך בשביל בני אדם לא מפותחים שלא רוצים לצעוד בדרך של ההכרה, לא רוצים ללכת בשביל ההכרה בדרך המוצגת על ידי הענק. אותו הענק הוא חסר כוח, רק לצל שלו יש כוח מסוים. מהו במובן הממשי חסר כוח? קחו את כל המצבים שאליהם יכול האדם להגיע בתודעתו המונמכת, כמו בהיפנוזה, ואפילו במצב של חלימה, כל מה שבאמצעותו מעומעמת התודעה היומית הבהירה, שבזה נותן האדם לפעול בתוכו לכוחות נפש יותר נמוכים מאשר התודעה הבהירה במשך היום. כל זה שייך אל אותה הדרך השניה. כאן מועברת הנפש במצב של חוסר כוח של כוח הנפש היומי אל הממלכה האמיתית של הרוח. אבל הנפש נהיית לא מוכשרת בעצמה, לעבור אל הממלכה הרוחית אלא נשארת ללא הכרה ומועברת כמו הצל של ממלכת הרוח. גיתה מכניס למסגרת הכוחות עוד את כל מה שפועל בבלתי מודע, מתוך הרגל, מבלי שכוחות הנפש נהיים פעילים בתודעה הבהירה של שעות היום, מבלי השתתפותם במסגרת הכוחות שיש להציגם בצלו של הענק. שילר, שנמצא בסודו של מה שחשב גיתה, כתב פעם בעת הסערות שפקדו את אירופה המערבית אל גיתה: "אני שמח שלא תפס אותך ביד קשה צלו של הענק." למה התכוון כאן שילר? הוא חשב אם גיתה יתקדם בסיורו במערב אז ייתפס על ידי הכוחות המהפכניים של המערב.

בהמשך אנו רואים שמה שהאדם צריך להשיג בתור רמה גבוהה של התפתחות ההכרה מתואר בתור היכל. זה האחרון משמעותו מצב התפתחות יותר גבוה של האדם. בזמן הנוכחי היה גיתה אומר, ההיכל הוא חבוי במקצת, הוא נמצא מתחת הנקיקים הצרים של האדמה. כוח נפשי שואף, כפי שהוא מיוצג על ידי הנחשה, יכול להרגיש רק באופן בלתי ברור את דמותו של ההיכל. הודות לקליטת האידיאלים, הזהב, לתוכו, הוא מסוגל להאיר את אותה הדמות, אבל בעיקרו של דבר יכול אותו ההיכל בזמננו אנו להיות כאן רק בתור סוד תת-קרקעי. על ידי כך שגיתה נותן לאותו ההיכל שיתקיים עבור התרבות החיצונית כמשהו תת-קרקעי, הוא מורה גם על כך שהסוד צריך להיפתח לאדם שהתקדם בהתפתחותו. בכך מצביע הוא על הזרם המדעי רוחי, שאחז כבר שכבות נרחבות של בני אדם, הרוצה במובן המקיף להפוך לפופולרי את מה שהוא התוכן של מדע הרוח, תוכן עיקרון ההתקדשות, תוכן של סוד ההיכל.

באותו המובן הגיתהאני החופשי המובהק יש לראות מכאן את העלם כנציג של האנושות השואפת. לפיכך צריך ההיכל להתרומם מעל הנהר כדי שיוכלו לא רק יחידים מעטים המחפשים את ההארה לבוא לכאן ולצד השני, אלא כדי שאז יוכלו כל בני האדם לעבור את הנהר על הגשר. גיתה העמיד מצב עתידי להיכל ההתקדשות מעל לאדמה, שיהיה כאן ברגע בו האדם יכול לעבור מממלכת האלמנט החושי אל הממלכה של הרוחי ומממלכת האלמנט הרוחי אל הממלכה של האלמנט החושי.

על ידי מה הושג הדבר באגדה? על ידי זה שהסוד האמיתי של האגדה בא לידי הגשמה. הפתרון של האגדה מונח באגדה עצמה, אומר שילר. אבל הוא גם הורה על כך שממש בצורה מוזרה מונחת בה המילה של הפתרון. הנכם נזכרים בזקן עם המנורה, המאירה רק היכן שנמצא כבר אור. מהו הזקן? מהי אותה מנורה? איזה אור מיוחד במינו יש לה? הזקן עומד מעל המצב. למנורתו תכונה מוזרה שהיא משנה את העצמים, הופכת עץ לכסף, אבן לזהב. ויש לה גם את התכונה שהיא מאירה רק במקום בו כבר קיימת מין פתיחות, מין מסוים של אור. כשהזקן נכנס אל ההיכל התת-קרקעי, מוצגות השאלות והראשונה היא כמה סודות יודע הוא. "שלושה" משיב הזקן. על השאלה של מלך הכסף: "איזהו החשוב ביותר?" עונה הזקן: "הגלוי". ועל השאלה של מלך הנחושת: "הרוצה אתה לגלות אותו גם לנו?" אומר הזקן: "ברגע בו אדע את הרביעי". על כך לוחשת הנחשה משהו לאוזנו של הזקן שעליו הוא אומר: "הגיעה השעה."

מה שהנחשה לוחשת לאוזנו של הזקן זהו הפתרון של החידה, ויהיה עלינו לחקור מה אמרה הנחשה לאוזנו של הזקן. זה ימשוך אותנו למרחק גדול מדי אם נרצה לדבר באריכות מה פירושם של שלושת הסודות. אני רוצה רק לרמוז על העניין.

ישנן שלוש ממלכות שהן כביכול ללא תנועה בהתפתחותן: ממלכות המינרל, הצומח והחי, אשר לעומת האדם, הנמצא עדיין בהמשך התפתחותו, הן מוגמרות. ההתפתחות הפנימית אותה עושה האדם היא כה נמרצת ומשמעותית שלא ניתן להשוותה עם ההתפתחות של שלוש ממלכות הטבע האחרות. זה שממלכת הטבע הגיעה למצב הנוכחי, הגעתה למשהו מוגמר, זהו מה שמונח בסודו של הזקן, זהו מה שמסביר את חוקי ממלכות המינרלים, הצומח והחי. אבל כאן באה הממלכה הרביעית, ממלכת האדם, הסוד שצריך להיות גלוי בנפשו של האדם. מהותו של אותו הסוד היא בכך שהזקן צריך רק להתנסות בו. וכיצד צריך הוא להתנסות בו? הוא יודע מה מהותו, אבל הוא צריך רק לשמוע על כך מהנחשה. זה מרמז לנו שעם האדם צריך להתרחש עוד משהו מיוחד, אם הוא רוצה להשיג את מטרת ההתפתחות, כמו שהשיגו את זה שלוש הממלכות האחרות. מה שהתרחש עם האדם בפנימי ביותר של נפשו, ומה שצריך להתרחש אם צריך הוא להשיג את המטרה, את זה אומרת הנחשה לאוזנו של הזקן. היא אומרת כיצד צריך להתפתח כוח נפש מוגדר, כשיש צורך להשיג שלב יותר גבוה, היא אומרת שעומד לרשותה הרצון להקריב עצמה לעניין והיא מקריבה את עצמה. עד כה היא יצרה רק גשר ששם רצה אדם יחיד בודד לעבור. אבל היא תהפוך לגשר קבוע בשעה שהיא מתמוטטת כך שלאדם יהיה קשר תמידי בין הצד הזה והצד שמעבר, בין האלמנט הרוחי והאלמנט החושי.

כתנאי לפענוח הסוד הרביעי צריך להימצא אצל הנחשה הרצון להקרבה. ברגע בו שומע הזקן שהנחשה רוצה להקריב את עצמה, אז הוא יכול לומר: "הגיעה השעה." זהו כוח הנפש הנאחז באלמנט החיצוני, ועל ידי כך צריך לעלות על הדרך שאותו כוח הנפש ומדע פנימי לא יהפוך למטרה כשלעצמה, אלא יהיה עליו להקריב את עצמו. זהו באמת סוד, אם גם נחשב הוא לסוד "גלוי", כלומר, אם יכול הוא גם להיות גלוי לכל מי שרוצה בכך.

מה שניתן לראות בסביבה הנרחבת בתור מטרה כשלעצמה – הכל, מה שאנו יכולים ללמוד במדעי הטבע, במדע התרבות, בהיסטוריה, במתמטיקה ובכל המדעים האחרים – לעולם לא יכול הדבר לשמש מטרה כשלעצמה. לעולם לא נוכל להגיע לשימת עין אמיתית אל העמקים של העולם, אם נראה בהם מהו כשלעצמו. אלא כשבכל עת מוכנים אנו לקלוט אותם לתוכנו ולראות בהם אמצעי שאנו מקריבים בתור גשר שדרכו נוכל לעבור, אז אנו מגיעים להכרה אמיתית. אנו חוסמים את עצמנו מההכרה העליונה האמיתית, אם אין אנו מוכנים להקריב את עצמנו. רק אז יקבל האדם את המושג אודות מה שהינה ההתקדשות, כשחדל הוא לבנות השקפת עולם ממושגים חושיים חיצוניים. הוא צריך להפוך כליל לרגש, כליל למצב נפש. למצב נפש כזה התואם את מה שמאפיין גיתה כהישגו העילאי של האדם ביצירתו "דיוואן מערב-מזרחי":

"וכל עוד אין לך

אותו תמות ותתהווה!

הנך רק אורח עכור

על האדמה החשוכה."

תמות ותתהווה! תלמד להכיר את מה שהחיים יכולים להציע לך, לך מבעד, אבל התגבר, צא מעל לעצמך החוצה. תן שיהווה זה עבורך לגשר, ותחזור לאיתנך בחיים עליונים, להיות גוף אחד עם מהות העצמיות, כשאינך חי יותר באמונת-השווא, שכשאתה מופרד מהאני העילאי הנך מסוגל למצות את מהות הדברים. ברצון נזכר גיתה כאן, במקום שהוא מדבר על אודות ההקרבה של המושג חומר-הנפש, כדי לחזור לספירות העליונות, במקום שהוא מדבר על האהבה הפנימית והעמוקה ביותר – הוא נזכר בדבריו של המיסטיקן יעקב באומה, המכיר בתוכו את אותה החוויה של ההקרבה מצד הנפש. יעקוב באומה אולי הצביע לו דווקא על כך וגרם לכך שהיה לו כה ברור שהאדם יכול כבר בגופו הפיזי לעבור אל עולם אשר כרגיל יכנס אליו לאחר המוות: אל עולם הנצח, עולם הרוח. יעקב באומה ידע גם שהדבר תלוי באדם אם יכול הוא במובן העילאי לעבור אל העולם הרוחי. הוא מראה את זה באימרה: מי שלא מת קודם שהוא מת, זה משחית את דרכו כשהוא מת. – מילה בעלת משמעות! אדם שלא מת, קודם שהוא מת, כלומר, מי שלא מפתח את הנצחי, את הגרעין הפנימי המהותי בתוכו, גם לא יהיה מסוגל, כשהוא מת, למצוא שוב בתוכו את הגרעין הרוחי המהותי. האלמנט הנצחי נמצא בתוכנו. אנו צריכים לפתחו בתוך הגוף כדי שנוכל למצוא אותו מחוץ לגוף. "מי שלא מת קודם שהוא מת, זה משחית את דרכו בעת שהוא מת". הוא הדין עם המשפט האחר: "וכך המוות הוא השורש של החיים בכללותם."

לאחר מכן אנו רואים שהאלמנט הנפשי יכול להאיר רק במקום בו נמצא כבר האור: המנורה של הזקן יכולה להאיר רק את מה שכבר מואר. ושוב מצביעים לנו על כוחות הנפש של האדם, המתייצבים לפנינו כמשהו מיוחד, על כוחות הנפש של ההכנעה, ההתמכרות הרליגיוזית אשר לאורך מאות ואלפי בשנים הביאו לבריות את הבשורה אודות עולמות רוחיים, שאת האור שלהם לא יכלו בני האדם לחפש באמצעות המדע או באיזושהי צורה אחרת. האור של ההתגלויות הרליגיוזיות השונות מתואר בדמותו של הזקן כשהאור נמצא אצלו. אבל מי שלא מגלה אור מתוך פנימו כלפי המשמעות הרליגיוזית, לאדם כזה לא מאירה המנורה של הרליגיוזיות. רק שם יכולה היא להאיר, היכן שבא כבר לקראתה האור. היא זו שהיתה משנה את הבריות, שהעבירה והפיחה רוח חיים לכל דבר מת.

ובהמשך אנו רואים שעל ידי ההקרבה של הנחשה מתאחדות שתי הממלכות יחדיו. לאחר שהיא מתנסה כביכול על ידי תהליכים סימבוליים, מה שיש לו לאדם לעבור בהתפתחותו היותר גבוהה במובן האזוטרי, אנו רואים כיצד היכל ההכרה עולה דרך כל שלושת כוחות הנפש האנושיים מעל לנהר, כיצד נודד הוא למעלה וכיצד כוח הנפש עושה את שרותו. נרמז כאן שכוחות הנפש צריכים להישמע כאן ביחד בהרמוניה כשנאמר לנו: האישיות היחידה לא מסוגלת לשום דבר. אבל כשכולם לעת שעה טובה פועלים ביחד, כשהעצומים והזעומים פועלים ביחס נכון אלה כלפי אלה, אז יכול להיווצר דבר המכשיר את הנפש להשיג את המצב הגבוה ביותר, ההתאחדות עם החבצלת היפה.

אבל אז נודד גם ההיכל מהנקודה החבויה למעלה אל פני השטח עבור כל אלה השואפים באמת להכרה ולחכמה. מלך הזהב מחונן את העלם בכוחות ההכרה של החשיבה והדימוי: "תכיר את העילאי". מלך הכסף מעניק לו את הכושר הקשור לכוחות ההכרה של הרגש, מה שגיתה רומז כה יפה עם המילים: "רעה את הכבשים!" ברגש מכות שורשים אמנות ורליגיוזיות ועבור גיתה היו שתיהן ליחידה אחת, כבר אז, כשמנסיעתו לאיטליה כתב על יצירות אמנות של איטליה: "כאן ישנו ההכרח, כאן ישנו האל!"

אבל כאן ישנו גם המעשה – כשהאדם לא משתמש בו למלחמת הקיום, כשהוא הופך אצלו לנשק, כדי להשיג בעמל רב יופי וחכמה. זה נכלל במילים בהן פונה מלך הנחושת אל העלם: "החרב מצד יד שמאל, יד ימין חופשית!" בזה מונח עולם שלם. יד ימין חופשית לפעולה מתוך הטבע האנושי של האני.

ומה קורה עם המלך הרביעי, בו כל שלושת האלמנטים מעורבים בערבוביה? אותו המלך המעורב מוּתַךְ ביחד לדמות גרוטסקית. התעתואורים באים ומלקקים מתוכו את מה שעדיין קיים בתור זהב. כוחות הנפש רוצים עוד כאן ללמוד מה שבתור שלבי התפתחות אנושיים, שכבר התגברו עליהם, היו פעם קיימים.

הבה נקח עוד קו אחד, כלומר את זה כיצד עומד כאן פסל ומראה את השעות. כשהאדם הביא את חייו לידי הרמוניה אז ישנה גם לדבר המשני משמעות עבור מה שצריך להוות סדר שיטתי. זה צריך להיטבע כמו הרגל. אפילו הבלתי מודע יקבל אז משמעות בעלת ערך משום כך מוצג הענק כאילו בתור שעון.

הזקן עם המנורה נשוי לזקנה. זו האחרונה מופיעה לפנינו לא כמשהו אחר מאשר כוח הנפש האנושי הבריא השקול בדעתו, אשר לא חודר אל האזורים הגבוהים של ההפשטה, הניגש לכל באופן בריא ושימושי, כמו למשל בסוד המוצג בדמות הזקן עם המנורה. דווקא היא יכולה גם אז להביא למעבורן את תשלום השכר: שלושה ראשי כרוב, שלושה בצלים ושלושה ארטישוקים. שלב התפתחות כזה טרם התגבר על הזמניות שהתייחסו אליה מצד התעתואורים. זוהי תמונת צלם טובה לכך כיצד רוחות מופשטים לרוב מסתכלים למטה על בני אדם בגאווה, כשהם תופסים את הדברים מתוך אינסטינקטים בלתי אמצעים או מתוך אינטואיציות.

כל מהלך, כל פנייה באותה אגדה היא בעלת משמעות של ביסוס מעמיק, ואם ניגשים עוד להסבר, הצריך להיות אזוטרי, אז אנו מוצאים שאנו בעצם מסוגלים למסור רק את שיטת ההסבר. תתעמקו באגדה עצמה, אז תמצאו שניתן למצוא בה עולם שלם, הרבה יותר ממה שניתן היה לרמוז היום.

כיצד השקפת העולם הרוחית של גיתה עוברת לאורך כל חייו, כיצד בדברים של הכרת הרוח עומד הוא עדיין בגילוי המאוחר בהתאמה עם מה שיצר מקודם, את זה הייתי רוצה להראות לכם עוד בשתי דוגמאות. כשגיתה כתב את 'פאוסט' הוא לקח על עצמו דימוי מסוים, שמוצאו בסימבול של דרך התפתחות מעמיקה של הטבע. כשפאוסט מדבר על אביו, שהיה אלכימאי והיה מקבל בבטחה את התורות הישנות, אבל כבר אז הבין אותן שלא כהלכה, אמר הוא שאביו: גם את זה עשה, שהנה

…אריה אדום, מחזר אמיץ

הוא מתחתן באמבטיה פושרת של החבצלת…

את זה אומר פאוסט, מבלי לדעת את פשר הדבר. אבל מילה כזאת יכולה להפוך לסולם המוביל למעלה לשלבי התפתחות גבוהים. באגדה מראה גיתה את העלם שלו בתור אדם השואף אל הכלה העילאית, ואת מה שאיתו צריך הוא להתאחד, מכנה הוא חבצלת יפה. אתם רואים, את אותה החבצלת אתם מוצאים גם בחלקים הראשונים של 'פאוסט'. וגם את זה שבתור עיקרון יסודי של ההשקפה הגיתהאנית מצא את ביטויו באגדה, מוצאים אנו ב'פאוסט' בחלק השני, במקהלה המיסטית, כשפאוסט עומד לפני הכניסה אל העולם הרוחי, וגיתה מצהיר על הודאתו בהשקפת העולם הרוחית במילים מונומנטאליות. הוא מראה כאן כיצד בשלושה שלבים עוקבים, כלומר טיהור הדימוי, הארת הרגשות ועיבוד והובלת הרצון למעשה צרוף, באה העליה בדרך ההכרה.

במה שהאדם זוכה על ידי זיכוך הדימוי, זה מוביל אותו להכיר מאחורי כל דבר את האלמנט הרוחי. החושי הופך למשל עבור הרוחי. הוא חודר יותר עמוק כדי לתפוס עוד את מה שאין לדימוי גישה אליו. הוא משיג אז שלב בו הוא מתבונן בדברים כבר לא יותר על ידי הדימוי, אלא מופנה אל הדבר עצמו, למקום בו מהות הדבר ומה שלא ניתן לתאר הופך להשגה. ומה שלא יכולים לתאר, מה שצריך, כפי שנשמע זאת במהלך ההרצאות של החורף, להציג באופן אחר, זה, כאשר צריך להתקדם אל סודותיו של הרצון, מצוין הוא בתור ה"שלא יתואר". כשהאדם עשה את דרכו המשולשת על ידי הדימוי, הרגש והרצון, אז הוא מתאחד עם מה שמכונה במקהלה המיסטית ה"נקבי-הנצחי", את מה שהנפש האנושית עשתה עם התפתחותה, זהו שמוצג בתור החבצלת היפה.

אם כן, אנו רואים שגיתה מבטא דווקא את הודאתו העמוקה ביותר, את התגלותו הסודית גם כאן, במקום בו הוא מביא לסיומו את שיר ההודאה הגדול שלו, לאחר שעל ידי הדימוי, על ידי הרגש והרצון, חדר כלפי מעלה להתאחדות עם החבצלת היפה, עד למצב המוצא את ביטויו במקום הנזכר של המקהלה המיסטית המביעה את אותו הדבר, את מה שאומרת הפילוסופיה הגיתהאנית ומדע הרוח ומה שאומרת גם 'האגדה':

כל דבר בן חלוף

רק משל הוא!

מה שקצרה ידו,

כאן הופך להשגה,

הבל יתואר

הוא זה נעשה.

הנקבי הנצחי

מושך אותנו אל על!