רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

עריכה : דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

15.10.1908 הרצאה מספר 1

היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?

דיברנו כאן, לאורך שנים אחדות, על עובדות הנוגעות לחיים הרוחיים. היום מתחילה סידרה חדשה של הרצאות. מי שנוטל לידו את התוכניות, יודע שהשנה נושאי ההרצאות במסגרת מדע-הרוח, נעים בתחום נרחב. הנכם מוצאים הרצאות הנוגעות לחיי-הרוח שלנו, אבל היה עלינו גם להראות כיצד דווקא מדע-הרוח נקרא לחדור עמוק אל ענייני החיים הפרקטיים, הנרחבים. אבל היום צריך לקבוע את נקודת המבט וזה יהיה מודגש במפורש בהקדמה. היום ברצוננו לאסוף במיוחד מידע אודות הרוח ככזאת. ההרצאה של היום צריכה לשאת אם כן, אופי של מבוא ולמען האוריינטציה, תהיה פרקטית.

כשמבוטאת המילה רוח, מצביעים בכך על משהו כקיום הכמיהה האנושית והצפייה האנושית, שהינה המטרה של כל בני האדם, בין של הפרימיטיבי, ובין של אדם בעל רמת התפתחות גבוהה. בכל זאת, לא יכולים לומר שהדבר שמשמעותו הוא המילה רוח, נתקל בימינו בהבנה עמוקה. מדע אודות הרוח מופיע כיום גם כמשהו שמשתוקקים אליו, וגם כדבר מבולבל, שכן האדם לא יכול לעמוד מול מחקר רוחי בקרירות ובאופן אובייקטיבי. כמה רבים הדברים שמתעוררים בנפשנו עקב הבעיה הזאת הקשורה באפקטים העמוקים ביותר בתשוקות האינטנסיביות ביותר! לא מלכתחילה נמצאת אצל בני האדם אדישות לתשובות הניתנות לשאלות הללו. אם האדם רק מעמיק בהצצה אל נפשו, אז ירגיש שנמצאת אצלו מחשבה לא מבוטאת, דעה על האופן שלפי דעתו, הייתה צריכה להתקבל התשובה. כל השאלות השייכות לכאן, כה נוגעות בבני-האדם, שיכולים תמיד לחוש כי התשובה יכולה לפגוע בכבודו של האדם. זו בצורה כזאת והאחרת בצורה שונה. האחד מרגיש עצמו נפגע דווקא מהתבוננות מפוכחת, בה בשעה שהאחר חושב שמדובר בצעד עוין. היחס לחירות המחקר יהיה עוין למדע אם רק יוצאים במקצת ממסגרת המחקר המדויק.

צביונה של ההתפתחות האנושית הביא מאז החלה הגאות של מדע הטבע, למצב בו כיום, בתחפושת הרוח, שורר בלבול בממדים הגדולים ביותר המתקבלים על הדעת, ובמיוחד בחוגים שצריכים היו לטפח משהו כמו מדע אודות הרוח. אם רוצים להכיר משהו בתחום הרוח אז הכרחי כאן, סך זה של מושגים ברורים ומדויקים, שכן ישנו בלבול מושגים משמעותי ביותר המוביל לנזק. אדם בן זמננו יעשה דבר נכון אם יפנה תחילה למה שמונח ביסודו של המדע, גם כשהוא רוצה לדעת משהו אודות הרוח. אז הוא צריך לפנות תחילה אל הפסיכולוגיה. היא היתה צריכה להוות את "המדע של הנפש". דווקא אצל מי אשר ללא משוא פנים, מתחיל לעסוק, במה שמכנים תורה אודות הרוח, מיד יתברר לו מה מבינים כיום כשמדובר על מדע אודות הרוח. כמעט שלא נמצא כיום אדם המדבר על אותם הדברים ולא מחליף בטעות נפש ורוח. כאן ברצוני להתייחס לתופעות ממשיות.

לפני זמן מה, הופיעה כאן פסיכולוגיה מאת אדם שנחשב לבעל רמה במקצועו. הוא דוגמא לכך כיצד עוסקים כיום במדע הנפש. באחד העמודים הראשונים אנו קוראים: "העילפון בא כתוצאה מכך שהמוח מתרוקן מהדם, שכן אז נפסק הכושר הרוחי, או לפחות מופחת. לעומת זה, התאמצות רוחית מביאה לידי הזרמת דם אל המוח. אמצעי גירוי משפיעים על המוח באמצעות מערכת העצבים וכו'." – תחילה יהיה צורך להצביע על כך שאדם שרוצה להבין כאן את מדע הנפש, משתמש בביטויים "נפש" ו"רוח", כזהות במהותם, ואין לו שום תודעה על כך שהם מהווים דברים שונים. ומכאן בא דווקא הנזק. חוקרי הרוח יגידו שבהתרוקנות הדם ובעילפון באה לידי שיתוק רק הפעילות הנפשית אך לא מתקיימת שום הפסקה של פעילות הרוח. כמו כן באה הזרמת הדם אל המוח על ידי פעילות הנפש. אם כן, בעילפון קיימת פעילות רוחית אחרת, כך שהנפש אמנם נסוגה כאן מהמוח, אך משאירה את השדה לפעילות רוחית אחרת.

פסיכולוגיה בת זמננו, לא מבחינה בין נפש ורוח. לכן חשוב הוא שניצור לעצמנו מושג ברור על מהותה של הרוח. זה מאוד קשה. בני האדם כאילו נדחפים על ידי כוח מסוים וחושבים כיום שהכל נתון בזמננו בתהליכים חומריים, ורוצים לראות את הרוח רק כתוצאה של פעילות החומר. חוקר רוחי מחפש את הרוח לא רק באדם, אלא בכל מקום. סביבנו הרוח מופיעה בכל, כמו פיסיוגנומיה פנימית. היא פרושה בכל מקום ביקום. אף אדם, חיה, אף צמח ואף אבן לא יכולים להתהוות בלא שהרוח תהווה את בסיסם. לשם כך אני משתמש ברצון בדמוי הבא. נתאר לעצמנו כלי למים שבו מקררים בהדרגה את המים. על ידי כך מתהווה משהו כמו התגבשות חלקית של קרח, כך שבתוך הכלי צפים גבישים אחדים של קרח. נניח שקיימת איזושהי ישות שיכולה לא לחוש במים אלא רק בקרח. ישות כזאת תכפור בקיום המים עצמם. אותה הישות תאמר: "בכל מקום קיים רק הקרח, אבל לא מים." בצורה דומה מתייחסים בני האדם לנושא הרוח והחומר. כמו שבדימוי, הקרח מתגבש מהמים, כך מתהווה החומר מהאלמנט המקורי, מהרוח. חומר הינו לא משהו אחר מאשר רוח מעובה. עבור האדם הרואה, צף החומר מתוך הרוח בחלל העולם, הכל הוא רוח מעובה. כשהמטריאליסט בא ואומר: "זה, מה שאתה מכנה רוח, לא קיים" אזי ההיגיון שלו לוקה בחסר, שכן הוא צריך בעצם לדעת שייתכן שהוא אינו יכול לחוש ברוח. אדם בעל חשיבה הגיונית בריאה, צריך להתייחס לכך בחשיבה כזאת. אם אנו מדברים אודות הנפש, אין אנו רשאים להפריד מכך את מושג הפנימיות, שאותו נחווה בצורה הטובה ביותר בנפשו של האדם.

כאן נוכל להראות מהצד הטוב ביותר את ההבדל בין רוח ונפש, על ידי דוגמא. נתאר לעצמנו שמתרחש לפנינו אירוע המרעיד אותנו והמטיל עלינו פחד ואימה, למשל, ירית רובה לכיווננו. אדם שלישי הרואה עלינו את אותו פחד, יכול רק לומר שאצל אדם אחר יראה מראה פנים אחר, שזה תלוי בתכונתו של האדם. אדם שאולי שכח והתגבר על רגש הפחד, מפנה את מבטו אל הסכנה ללא פחד. לעומתו, האחר, עומד מול האירוע אחוז פחד וחרדה. בתור אלמנט נפשי אנו מגדירים את מה שהתחושה החיצונית עוררה בפנימנו, אבל עבור האלמנט הרוחי לא קיים שום חוץ לשום פנים. מה שהוא חוץ זה גם פנים. אם תבחנו את פנימכם תרגישו שקיים מַעַבַר מהנפשי אל הרוחי, אבל קיים כאן הבדל בין מה שאליו אנו מתייחסים כנפשי וזה שאליו מתייחסים כרוחי. אודות הרגשות העולים אצלנו לא צריך להתפלמס שכן הן משתנות מאדם לאדם. אצל האחד, בהסתכלו על התמונה של רפאל, יתעורר עולם שלם של רגשות, בשעה שאדם אחר לא ירגיש כאן ולא כלום. בין זה וזה ישנם עוד כל מיני רמות ואפשרויות. כאן יש לנו עניין במשהו נפשי. משהו רוחי לעומת זאת, נקבל למשל במתמטיקה. אף אדם לא יכול לתפוס בניסיון את מהות העיגול, למשל. לשם כך דרושה תפישה פנימית. זה כה פשוט, אבל בני אדם לא תופסים את הדבר. אודות מה שהינה הרוח, יודעים אנו שכל אדם יכול לחוות את זה כמונו, כשרק יוצר הוא לכך את התנאים המוקדמים ההכרחיים. באותה המידה בה אנו מבהירים לעצמנו שמתקדמים מחוויה פנימית לזו שיש אליה גישה לכולם, באותה המידה יהיה עלינו להבהיר לעצמנו שאז אנו עוברים מהאלמנט הנפשי אל האלמנט הרוחי.

נניח שהאדם מתרומם לגובה כזה שהוא באמת מסוגל לומר משהו אודות דבר הנוגע לעולם החיצון ואחרים מסכימים איתו. כך הוא מגיע למושג האידיאה של הדבר. כאן צריך להיות מודע לנו שזהו בדיוק מה שהיה כאן לפני הדבר ושלפיו נוצר אותו הדבר. אדם כזה יכול להניח שהוא יכול לזכות באלמנט רוחי מתוך עולם שבו לא נמצאת שום רוח, כפי שהוא משער להשיג מים מכוס שאין בה שום מים. כשאנו מתבוננים באדם, בצמח, באיזושהי ישות של העולם החיצון, כך שאנו מתרשמים לא רק מהנעלה, היפה, המפואר, אלא גם מהעצוב, אם אנו מתרשמים מהמהות האמיתית של הדברים, אז צריך להיות ברור לנו שאפשרנו לפנימנו לחוות את מה שהיה כאן לפני הדבר שהתהווה ממנו. באופן כזה נראה לנו האלמנט הגופני כמו התעבות של האלמנט הרוחי.

רווחת דעה קדומה שמקורה נעוץ בהרגל לדמות לעצמנו את העולם החיצון כמשהו נטול רוח, ולראות ברוח משהו שאותו המציא האדם. זה האחרון יכול רק להחזיק בתודעתו את מה שהינה ההשפעה עליו של העולם החיצון. הבה ניזכר במה שנאמר כה תדיר: יכולים לדעת ששולחן מסוים קיים, כלומר השולחן כשלעצמו, רק על ידי הרשמים הניתנים על ידי האדם. החזקת שיפוט כזה זוהי דוגמא לכך שבחוגים נרחבים לא קיימת שום הבנה ביחס למהות הרוח. ישנה תמונה פשוטה היכולה להראות לנו מה מחקר, לאורך מאות בשנים, פשוט מרחיק מחשיבתו כשטוענים שאודות הדבר כשלעצמו לא יודע האדם כלום. אם נאמר משהו כזה אז מופיע הוא בהחלט כמתקבל על הדעת. הפיזיקה והמדע בכלל, יצביעו שוב ושוב על כך, למשל, שאת ה"צהוב" בעצם אתה לא חש כלל וכלל, אלא רק את תנועותיו של האֵתֶר. הן מעוררות אצלך את הצבע הצהוב, כמו כן, תנועות האוויר את הצליל. אינך יכול לצאת החוצה מעצמך, אתה רואה רק את מה שישנו בתוכך. – כל אותה המסקנה נעלמת כליל על ידי תמונה פשוטה. חישבו שיש לכם חותם ודונג-חותם. השם מילר נלחץ לתוכו. שום קורטוב מהפֶליז של החותם לא עבר אל דונג-החותם. אבל מה שחשוב כאן, השם עבר במלואו אל דונג-החותם. כאן יכול היה דונג-החותם גם לומר: אין לי כל מושג שהוא על החותם, שכן שום דבר מבחוץ לא יכול לעבור עַלַי. – בדיוק כזה הינו המצב עם המדע. השם מילר עובר בשלמותו על דונג-החותם. מי שטוען שפעולה כזאת תהיה בלתי אפשרית, לאדם כזה אין שום הבנה לכך שלא קיים שום גבול בין אלמנט חומרי ואלמנט רוחי, שהאחד עובר אל האחר. והדבר צריך להיות לנו תמיד יותר ויותר ברור שלרוח אין כל עניין עם מה שנמצא בתוכנו, אלא שנמצא הוא באורח חיצוני וגם בתוכנו. אנו צריכים להבדיל היטב נפש ורוח זו מזו. אז יצרנו בסיס לדעת שכל יסודות החיים הם יסודותיה של הרוח. בקצב הולך וגובר מחפשת הפסיכולוגיה את האלמנט הרוחי בכיוון מקורו באלמנט הפיזי המובהק. האם צריכים אנו בכל זאת לחוות את זה שהאלמנט הרוחי הוטה מתהליכים פיזיים ומכאניים גרידא! המדעים שהם כיום מטריאליסטים בלא מודע, הם הינם כאלה בבלתי מודע.

הבה ונחזור פעם נוספת! נתאר לעצמנו כיצד על ידי ריקות-הדם במוח, נוצר עילפון, ועקב כך הנפש מובאת לשיתוק. לאותו התהליך יהיה צורך להכניס את מדע הרוח. זה האחרון מראה לנו שהאדם הינו לא רק אותה ישות חומרית שאותה נוכל לחוש בחושים החיצוניים, אלא שהוא ישות מורכבת. הגוף הפיזי הינו התעבות גסה של גוף יותר רוחי, יותר דק, המונח ביסודו, התעבות של הגוף האתרי, או גוף החיים. אנו רואים את האדם הממשי, בתור כדור-מים, שמתעבה חלקית לקרח, כך שגוש הקרח שוחה במים, אשר מהם הוא נוצר, בתור סובסטנציית האם הדקה. הוא הדין ביחס לגופים הפיזי והאתרי. חומר הוא צורה אחרת של הרוח עצמה, כמו שהקרח הוא צורה אחרת של המים. אבל הגוף האתרי הוא עדיין לא הדק ביותר. הוא הינו התעבות של הגוף האסטרלי. וכאן נמצא לפנינו האדם כבר כישות תלת-איברית. לגוף הפיזי של האדם יש מכנה משותף עם כל הישויות של העולם הפיזי. את הגוף האתרי יהיה עלינו להכיר תחילה באורח הגיוני מובהק, בצורה הבאה להלן: אם ניקח גביש נראה שצורתו נשמרת עד להריסתו מבחוץ. זהו הדבר המהותי של המינרל. לא כזה הוא המצב אצל הצמח, החיה והאדם. בעצם נמצא את אותם החומרים בתוך האדם, אבל כאן הם מצורפים באופן כה מורכב שהגוף האנושי יתמוטט מיד אם לא יישא בתוכו לוחם כנגד התפוררותו של הגוף הפיזי. זהו הגוף האתרי, או גוף החיים. ברגע בו נמצא הגוף האתרי בחוץ, כמו לאחר המוות, הגוף הפיזי מתפורר. אבל מה שבין הלידה והמוות מונע את התפוררותו זהו הגוף האתרי, או גוף החיים. ביחס לזה האחרון יש לו לאדם מכנה משותף עם הצמח והחיה. הגוף האסטרלי משותף רק עם החיה. כאן אצל הגוף האסטרלי מגיעים כבר לאיברים יותר ויותר דקים, מגיעים כבר אל האלמנט הנפשי.

מדע הרוח יכול לדבר על שלושה איברים של האדם, על גוף, נפש ורוח. אבל אם נעקוב אחריהם ביתר דיוק אז מחולקים אנו לגוף פיזי, לגוף אתרי ולגוף אסטרלי. הבה נחשוב שעומד לפנינו אדם מסוים. תחילה מופיע לפנינו הגוף הפיזי, עד כמה שנוכל לראותו, באורח פיזי. אבל נמצא איתנו גם הגוף האתרי, הלוחם כנגד ההתפוררות, אך אין זה עדיין ההרכב השלם של האדם. כבר האדם הפרימיטיבי ביותר יודע שחיים בתוכו שמחה וצער, הנאה ומכאוב. החלק שנושא בתוכו את כל זה, החולף בפנימיותנו, נכנה אותו גוף אסטרלי. מצד המטריאליסטים יכולה לבוא כאן ההסתייגות: אבל זוהי רק השפעה של תהליכים פנימיים, זוהי כלל לא מציאות – לו כזה היה המצב, אילו התהליכים הללו היו רק תמונה של תהליכים פיזיים, למשל של מחזור הדם, אז היו כל הדברים האלה כמובן, רק פלפול מילולי. אלה הם לא תוצאות של תהליכים פיזיים, אלא להיפך: תהליכי-העצבים, הם התוצאה של האלמנט האסטרלי. מה שמעורר שמחה וצער, עונג ומכאוב קדם למה שנחווה כך בגוף הפיזי. אם כן, אנו רואים כיצד בפנימנו באים לידי ביטוי השרידים האחרונים של ההשפעה הישירה של הרוח, על תהליכים גופניים. על רגש הבושה ורגש הפחד דיברנו רבות כבר קודם. האדם מרגיש: בתוכו נמצא משהו, אותו הוויתו רוצה להסתיר והוא מסמיק. רגשות בושה ופחד הם תהליכים נפשיים, חוויות נפשיות. אבל הם באים לידי ביטוי בתהליכים הגופניים. בשעת הפחד היינו רוצים לאסוף את כל הכוחות בפנימיותנו, להחזיק מעמד. הדם כאילו מתכווץ בפנימנו. כאן יכולים אנו למצוא באופן ברור כיוון שהוא מטריאליסטי בבלתי מודע שהפך את התהליך כולו.

הפרגמטיות שמוצאה מאמריקה, הביעה את הדעה שכאשר אנו עומדים מול רובה טעון, לא הפחד גורם לנו לרעוד, אלא משהו היוצא מהרובה גורם לכך שהאדם רועד, וכתוצאה מכך בא הפחד. האדם לא בוכה מפני שהוא עצוב, אלא הוא עצוב מפני שהוא בוכה. תעלולים כאלה מבצע לכם המטריאליזם. אבל מדע הרוח מראה לנו שכל מה שקורה, זרימת המים או תהליך שמביטים עליו במיקרוסקופ, או אדם, חיה, צמח, הוא תבנית של הרוח, כשם שהאלמנט הנפשי-רוחי הוא הסיבה של רגשות הפחד והאימה. בצורה כזאת אנו מוצאים את הרוח בכל מקום סביבנו, אם רק רגילים אנו להביט על הכל כעל פיזיוגנומיה של הרוח. זהו האופן בו כל אדם יכול להגיע אל הרוח, או היינו יכולים לומר: כאן רואה האדם את הרוח דרך הצעיף של האלמנט החומרי. האם זה גם אפשרי לראות את הרוח באופן בלתי אמצעי? לכך שייך הדבר שהאדם ייקח את המילה "התקדמות" במלוא הרצינות. גיתה השתמש באימרות רבות החשובות למדע הרוח, כך למשל: "כך נוצרת העין, ליד האור, למען האור." מתוך אורגנים אדישים התפתחו בהדרגה העיניים. הוודאות אצל גיתה, יחד עם מדעני הרוח, היתה, אם כן, שהאדם צריך להפנות מבטו לאחור לעבר התפתחות ארוכה מאוד. אלמלא היה האור לעולם לא היו ניתנות העיניים. כמו שהחיות מאבדות במערות אפלות את מאור העיניים, כך האור יוצר את העין.

וכשם שבלי העין העולם אפל וחשוך עבור האדם, כך אמיתי הוא הדבר שהעין נוצרה ליד האור למען האור, ובלי האור לא היו קיימות עיניים. כך מפתחים הצלילים את כושר השמיעה, הריחות את כושר ההרחה וכו'. כך היה בעבר, ומצב כזה קיים עדיין כעת, ביחס לאורגנים הפיזיים של האדם. אבל אותו מצב קיים גם עבור האורגנים הרוחיים. על אור וצבע יכולים לדבר רק כשנוצרים לכך האורגנים המתאימים. אבל האור קיים כבר זמן רב קודם. הוא הדין ביחס לרוח, גם היא קיימת מקודם ומסוגלת לעורר באדם את הכושרות הרוחיים הרדומים, בהם חשים את הרוח כמו שהעיניים חשות את האור. הרוח יוצרת את האיברים הרוחיים כמו שהאור יוצר את העיניים. בצורה כזאת יכול האדם לפתח את האיברים הרוחיים הנוצרים מהרוח עבור הרוח.

אם מופיע לפנינו משהו כפיסיוגנומיה של הרוח, יכולים אז להיכנס אל עולם הרוח כשמתאזרים בסבלנות לפתח וליצור את עצמנו. כך מדבר מדע הרוח עדיין באופן אחר אודות הרוח. כמו שאנו מתנסים באמצעות הבוטניקאי, הפיזיקאי וכו', בסודותיו של העולם הפיזי, כך ישנו ויהיה תמיד, גם מדע הרוח. אלא שכיום רוב בני האדם לא יודעים דבר אודות העולמות החבויים של אותו מדע הרוח. תחילה טופח אותו המדע מבלי ששאר העולם ירגיש בו, טופח במיסטריות. כיום צריך מדע הרוח לצאת ולדווח בפומבי מה יש לו לומר, כמו שהמדע הפיזי מכריז על תוצאותיו הפומביות. וכמו שהמדע הפיזי משתמש במכשירים חיצוניים, גם החוקר הרוחי צריך להיות בשביל עצמו מכשיר. חוקרים כאלה היו קיימים תמיד. רק מי שמפתח את האורגנים יכול לספר איך נראה העולם הרוחי. לאחר שהדבר נמסר אז יספיק השביל האזוטרי, הפשוט, הבריא, כדי להבין את התכנים. אך למען המחקר דרושה התפתחות אחרת. נביא כאן דוגמא כיצד על ידי תהליכים אינטימיים מתבצעת התפתחות רוחית. אותה הדרך לא נושאת אופי של המולה. יש והאדם הופך לאזרח העולם הרוחי מבלי שסביבתו האנושית, תוכל לנחש משהו על כך. אבל רחוק הוא התחום הנותן לנו להכיר כיצד אנו צריכים לעבוד על עצמנו כשרוצים לזכות במבט אל העולם הרוחי. תינתן כאן דוגמא, כיצד אינטימיות היא אותה העבודה.

קיימים שלושה שלבים של הכרה. תחילה ההכרה של העולם הפיזי, בהמשך האימגינציה שאין לה שום קשר עם הזיה. באופן מסוים היא מובילה אל העולם הרוחי. את השלב השלישי מהווה העולם האינספירטיבי והאינטואיטיבי. את ההכרה האימגינטיבית משיגים על ידי כך שמתאזרים בסבלנות ומבצעים במשך זמן רב מאוד תרגילים פנימיים מסוימים שלא מושכים את האדם מהעולם החיצון, אלא עושים אותו ליותר מוכשר ומעשי. אבל בד בבד מובילים הם אל העולמות העליונים. כאן יכולה, למשל, להיות הדרכה כזאת של המורה לתלמיד: התבונן פעם בצמח, הוא גדל מתוך הקרקע, מפתח עלים, פרחים ופירות. התבונן בהתפתחות של הצמח כולו, כיצד הוא מפתח כלורופיל וכו'. הצמח יכול לשמש מופת עבור האדם. כמו שחומר הצבע הירוק עובר לאורך גוף הצמח, כך לאורך גוף האדם עובר דם אדום. אף שהצמח נמצא בשלב התפתחות נמוך יותר מאשר האדם, בכל זאת, במשהו, ידו על העליונה בהשוואה לאדם. הצמח בחומר שלו, בכלורופיל, אינו חדור ביצרים נמוכים, בתאוות ותשוקות. האדם אינו יותר צנוע או טהור ואת התפתחותו היותר גבוהה שילם במחיר של הפנמת היצרים, התאוות והתשוקות. הביטוי לכך הוא הדם האדום. תתאר לעצמך את אלה השניים, זה ליד זה, ואז תחשוב על מילותיו הבאות של גיתה, שהיא המילה של כל המורים הרוחיים בכל הזמנים:

"כל עוד לא רכשת אותו

והנך מת, ושוב מתהווה,

עובר-אורח אתה בלבד

על פני חשכת האדמה."

כלומר, את החומר שהפנים תאוות ותשוקות צריך שוב לזכך ולטהר כך שהוא מורם מעל לעצמו. למרות שעומדים בשלב יותר גבוה, הופכים שוב לצנועים. הדם צריך להיות שוב הביטוי לאותה הצניעות והטהרה. תאר לעצמך את השושנה האדומה. כאן לפניך נוזל צמחי צנוע, אדום. ואמנם הוא כאן עדיין נוזל צמחי, אבל יכול אתה לראות בנוזל הצמחי האדום, משהו הדומה לעליית השחר של התפתחות גבוהה של האדם, כשכל זה מוצג בסימבול כצלב שחור, עם שושנים אדומות. התעמק באותו דימוי תוך הרחקת כל מחשבה אחרת. חווה בו כיצד בני אדם צריכים לעלות שוב ולהתפתח לטוהר של עלה השושנה האדום. אם אתה חווה את זה, הינך חווה את הקורטוב הראשוני של הרוח.

אם כן, זוהי התמונה שאליה מצטרפות תמיד תמונות אחרות שונות. התמונות הללו מטרתן היא להוליד בפנימה של הנפש את האורגנים הרוחיים. אז מתמלא עבור האדם מה שמוצא הוא בעולם הרוחי, את מלוא השלווה והעזרה. לפיכך מדע הרוח הוא בעל חשיבות כה עצומה גם עבור העולם החיצון. מה שאומר נובליס הוא אמת: "האדם הוא המכשיר המושלם ביותר, אם רק רוצה הוא להיות כזה." ועוד: "האדם חי בעולם הרוחי שאותו יכול הוא לחוש", עם הוא גמיש די הצורך כדי לפתח את האורגנים ההכרחיים. ונכון הדבר ששם גיתה בפיו של פאוסט:

"עולם הרוח אינו נעול.

החוש שלך הוא הסגור. לבך הוא המת!

קום תלמיד, רחץ, ללא ליאות,

את חזך הארצי, באור עמוד השחר!"

כך דובר אדם שמתוך אברי הרוח, הכיר את הרוח, וכך הוא דיבר כשרצה להציב את המוטו עבור כל חוקרי הרוח.