מאת: אדריאנה קוליאס

Adriana Koulias

2010

תרגום מאנגלית לעברית על-ידי בן-ציון פורת,

בהסכמת ובברכת המחברת.

תיקונים: דניאל זהבי

בעוד שלוש שנים יחול יום השנה המאה של שנה רבת ערך, שנת 1913. בחודש פברואר באותה השנה הייתה זאת הפעם הראשונה שרודולף שטיינר דיבר על הישות אנתרופוסופיה. לאחר מכן, בחודש אוגוסט 1913 הוא נתן הרצאות על הבשורה החמישית ובספטמבר הוא הניח את אבן הפינה של הגיתאנום (Goetheanum) הראשון, אשר היה נקרא אז עדיין ‘בניין יוהנס’ (Johannes Bau), בניין יוחנן הקדוש. בשנה שלאחר מכן האנושות הייתה צריכה להתמודד עם המבחן הגדול ביותר של המאה העשרים, תחילתה של מלחמה אשר תתקדם לסימון הנתיב לעליית הנאציזם בגרמניה ותוביל, בסופו של דבר, למלחמת העולם השנייה, אשר תוצאותיה היו כה רחבות-היקף והן מורגשות עדיין כיום. עם היתרון של הסתכלות לאחור אנו יכולים לראות כיצד רודולף שטיינר הכין את האנושות בשנת 1913 לא רק לאירועים הנוראים האלו, אלא שהוא גם צפה את האירועים אשר ינסו להאפיל על הביאה השנייה של עמנואל באתרי.

למדע הרוח/האנתרופוסופיה יש את המשימה הזו:

“… להכין את נפשות בני האדם, כך שבני האדם יוכלו לקבל את עמנואל, היורד למטה אליהם.”

אז מי היא הישות העילאית החשובה ביותר הזאת אשר רודולף שטיינר קרא בשם אנתרופוסופיה וכיצד היא מכינה את בני האדם לחוות את עמנואל?

בהרצאתו דלעיל, רודולף שטיינר מדבר על אנתרופוסופיה כעל ישות שתפקידה היה לרדת לאדמה כדי לשאת את החוכמה הקוסמית לתוך נפש האדם. בעשותה כך היא גם איחדה את גורלה עם גורלה של הישות האנושית: עם חיי התחושה, החשיבה והרצון של נפש האדם. רודולף שטיינר אומר לנו שפירות הירידה הזו באו לידי ביטוי כלפי חוץ: התיאוסופיה, שאפשרה לאדם לרכוש תודעה של האל; הפילוסופיה שאפשרה לאדם לרכוש את תודעת העולם; ובימינו, האנתרופוסופיה, אשר תאפשר לישות האנושית לרכוש תודעה של כל הנפש עצמה – תנאי הכרחי להתנסות בעמנואל.

רודולף שטיינר המשיך לאחר האזכור הראשון שלו של אנתרופוסופיה, הישות האחראית על פיתוח התודעה הזו, עם הרצאותיו אודות הבשורה החמישית, ובהן גילה את המסתורין של שני הילדים ישוע, חייו של ישוע מנצרת שלא היו ידועים קודם לכן לאנושות ואת התפקיד החשוב שמילאה מרים אשר בבשורה על-פי מתי, אשר כפי שרודולף שטיינר קובע, איחדה את הנפש שלה עם הרוח של מרים אשר בבשורה על-פי לוקס.^[1] (אנתרופוסופיה)

רק אחרי ההכנות האלה, בעשרים בחודש ספטמבר בשנת 1913, יכול היה רודולף שטיינר לבצע את הפולחן של הנחת תריסרון-דודקהדרון כפול כאבן הפינה עבור הגתאנום הראשון, אשר הוא מתייחס אליו כאל התגלמות חיה של הישות האנתרופוסופיה על פני האדמה. במילותיו של זילמנס ואן אמיכהובן (Frederik Willem Zeylmans van Emmichoven), זה היה “ייצוג שלם של אנתרופוסופיה, כפי שזה יכול להיות מובא ארצה מעולם הרוח… אנתרופוסופיה שכנה בבניין הזה בצורה גלויה לעין.”^[2] במונחים אזוטריים זה היה בית מקדש חי, שנוצר מתוך כוחות אתריים עבור הישות אנתרופוסופיה, שממנה האינטליגנציה הקוסמית יכולה הייתה להדהד החוצה אל העולם הפיזי כהכנה לביאתו של עמנואל. אבל היוזמה הזו ספגה מכה אנושה כאשר מצית בזדון הבעיר את הגיתאנום הראשון בערב חג המולד, בשנת 1923. כך שניתן לומר שבאש הזו הגופים הפיסי והאתרי של אנתרופוסופיה, נהרסו, והמהות שלהם נישאה למעלה לתוך העולם האתרי. ללא גוף גשמי כזה איך יכולה הייתה אנתרופוסופיה לעבוד בעולם? מה ניתן היה להציל מההשמדה הזו כדי להפוך את נוכחותה בעולם לאפשרית שוב?

השאלות הללו חיו ברודולף שטיינר בעודו עומד ומתבונן באש ובלהבות המזנקות כלפי מעלה, במיוחד הלהבות אשר נוצרו על-ידי שריפת המכשירים המתכתיים אשר בגתאנום.^[3] בנקודה הזו הדהדה בלבו השראה, מטמורפוזה של מקדש המילה בבוננות-מדיטציה אשר קרא לה מדיטציית אבן היסוד. שנה לאחר מכן הוא נתן את הבוננות-המדיטציה הזו לנוכחים בכנס חג מולד 1923/1924 ובקש מהם להניח אותה כאבן יסוד לתוך קרקע נפשם. כי רק אז יכלה החברה האנתרופוסופית הכללית להתאחד עם הישות אנתרופוסופיה. רק לאחר שנברא מקדש פנימי בלב האנושי יכולה הייתה החברה הארצית להיעשות למקדש החיצוני לרוח של אנתרופוסופיה.

המעשה זה, מארי שטיינר מיידעת אותנו, לא יכול היה להיות מושג על-ידי רודולף שטיינר אם הוא לא היה בוחר באופן חופשי לקחת עליו את האחריות, על ידי איחוד הגורל הקרמתי האישי שלו עם הגורל של החברה האנתרופוסופית.

ניתן לומר שמתוך האפר של הגיתאנום הבוער (אשר נבנה באמצעות הקרבה על-ידי רבים כל כך) רודולף שטיינר היה מסוגל להחיות, תוך הקרבה אישית משלו, מקדש חדש עבור אנתרופוסופיה – החברה האנתרופוסופית הכללית. אבל הייתה לו משימה חשובה נוספת למלא. הוא היה צריך ליצור, בתוך מקדש גוף ונפש הזה, את הראש הנכון, הכלי המתאים לתוכן הטהור של האינטליגנציה הקוסמית של עמנואל. הכלי הזה היה בית הספר של מיכאל, או בית הספר של מדע הרוח אשר הוא ייסד זמן קצר לאחר כנס חג המולד.

מהי משמעות בית הספר מיכאל לישות אנתרופוסופיה ועבור החברה האנתרופוסופית?

בהרצאתו בשנת 1913, רודולף שטיינר אמר:

“הישות אנתרופוסופיה, קשורה באופן אינטימי עם הישות של זמננו-לא עם הרגע הנוכחי המיידי הקטן שלנו, כמובן, אלא עם כל העידן שבתוכו אנו ניצבים.”

במונחים אזוטריים זה אומר שאנתרופוסופיה קשורה באופן אינטימי עם רוח הזמן מיכאל, לא רק בגלל שהיא הייתה פעם ‘ישות דומה’ של ארכנג’ל וכפופה לחוקי השמש.^[4] אלא גם משום שהיא הייתה אחראית להכנת נפש האדם, כך שהנפש תוכל להבין את האינטליגנציה הקוסמית אשר הייתה זורמת למטה כלפי האנושות מתחומו של מיכאל (במקרה של בית הספר מיכאל בצורתה הטהורה ביותר).^[5]

על-ידי הקמת בית הספר של מיכאל, רודולף שטיינר נתן אפשרות לאנתרופוסופיה להתעלות, באמצעות חבריה, לרוח עצמות, או ליתר דיוק, לחוות התגלות של האינטליגנציה הקוסמית/המחשבות של האלים/הרוח, בתוך עצמה, ה’אני’ שלה.

איך אנחנו יכולים להבין זאת במושגים מעשיים?

ראשית הבה ונחשוב אודות החברה כגוף המשולש של אנתרופוסופיה:

• ראש – בית הספר של מיכאל או ה’ראש’ של החברה, היכן שהתוכן האזוטרי של האינטליגנציה הקוסמית חודר לתוכה והופך את החשיבה לרוחנית.

• לב/ריאות – תחום התרבות – ‘הלב’ של החברה שבו קיימים שיתוף או תקשורת בין ישויות אנושיות ‘תואמות’, ‘הרמוניות’, בתחום המחשבות המחוממות על-ידי רגשות.

• גפיים – התחום של רצון-מלא-האהבה-עתיר-מחשבה היכן ש’חניכי-הסוד’ עושים מעשים בעולם מטעם אנתרופוסופיה.

בתרשים הבא ניתנת המחשה כיצד עולם הרוח עובד לתוך השילוש של גוף אנתרופוסופיה, החברה, כדי לבצע משימות מטעמו בעולם:

האיור דלעיל מראה כיצד האינטליגנציה הקוסמית נכנסת דרך בית הספר של מיכאל לתוך הראש של החברה, מעצבת את המחשבות של חבריה כאימגינציות, אידאלים ויוזמות (חשיבה יצירתית). המחשבות היצירתיות האלה יורדות דרך חברי בית הספר אל הדם של החברה, ממלאות את מרכז הלב, כלומר, הקהילה התרבותית, עם אור. במידה שכל אחד מתלמידי בית הספר של מדע הרוח (בית הספר של מיכאל) מתאחד באופן אישי עם מהות אור הרוח הזו כדי לשחרר אותה לרשות הקהילה, נוצרים התנאים הנכונים עבור אירוע חג שבועות מחודש, דומה לזה שהתרחש בתיווך האם של האל (מרים מנצר שלמה / מרים בבשורת לוקס/סופיה) בלבם של תלמידיו כאשר התאספו בקנקולום בירושלים (חדר הסעודה האחרונה, הקומה השנייה אשר מעל לקבר דוד המלך בהר ציון – המתר’) – אנתרופוסופיה מאחדת את הלב של החברה עם האינטליגנציה המיכאלית או הרוח ובכך יוצרת התעוררות רוחנית, תודעה של עמנואל ביחיד ובחברה.

מה משיגה תודעת עמנואל?

היא משרה אהבה עבור ה’אחר’ בתחום הלב, אבל זאת לא אהבה המבוססת על קשרי דם, אלא שהיא אהבה שאינה רגשנית החודרת היישר לתוך הדם ומניעה את הגפיים. זאת היא אהבה ‘פעילה’ – רצון טוב.

“ואז דחפים אנתרופוסופיים יהיו גם למעיין נובע של היכולת לאהוב את הזולת ושל כל דבר אחר שמוביל להרמוניה חברתית ודרך חברתית באמת של החיים. כבר לא יהיו ריב ומדון, פילוגים וניתוקי יחסים בין אנתרופוסופים; אחדות אנושית אמיתית תמשול ותתגבר על כל בידוד חיצוני.”^[6]

‘המונח’ אנתרופוסופיה צריך להיות מובן באמת כמילה נרדפת ל’סופיה’, כלומר התוכן של תודעה, הגישה הנפשית והניסיון שגורמים לאדם להיות ישות-אנושית שלמה. הפירוש הנכון של ‘אנתרופוסופיה’ הוא לא ‘חכמת האדם’, אלא ‘המודעות של אנושיותו של מישהו’. במילים אחרות, שינוי הרצון, התנסות בידע, ונטילת חלק של היחיד בגורלה של התקופה, צריכים כולם להיות מכוונים להענקה לנפש כיוון מסוים של תודעה, ‘סופיה'”.^[7]

‘רצון טוב’ במונחים אזוטריים פירושו באמת אהבה ל’מעשה טוב’. זוהי האהבה המשרה אמון באלו שגורלם הובילם לקחת מתוך חירות יוזמות רוחניות להבאת מעשים לחיים. החברים האלו אשר מבצעים משימות מתוך השראה יכולים להיקרא ‘יוזמים שותפי-סוד’, במובן שהם מוכנים ‘ליזום’ או להתחיל לעשות מעשים טובים לטובת העולם, ככל שהם מקבלים אחריות קארמתית עבור המעשים האלה כמעשים של הקרבה. קורבן הופך להיות הביטוי החיצוני של איחוד אנתרופוסופיה/איזיס/סופיה עם עמנואל, כפי שזה הודגם מראש בנישואין בקנה (הבשורה על-פי יוחנן, פרק ב’, החתונה בכפר כנא בגליל), המתוארים בנישואין הכימיים של כריסטיאן רוזנקרויץ, ורודולף שטיינר גילם בפולחן של כנס חג המולד.

יתר על כן, אנתרופוסופיה עצמה חווה את האיחוד הזה עם עמנואל במרכז הנפש של החברה האנתרופוסופית. בדיוק כפי שהרוח הנכנסת לנפש מאפשרת לישות האנושית לחוות את עמנואל, כך גם הרוח הנכנסת לתוך הנפש של החברה, מאפשרת לאנתרופוסופיה עצמה, לחוות אותו.

לסיכום, מערכת היחסים של אנתרופוסופיה עם החברה האנתרופוסופית וחבריה מאז כנס חג המולד, במובן לעיל, מקבילה ליחסים של האגו/רוח אל הראש, לב/ריאות וגפיים. האגו/רוח צריך גוף בריא כדי לעבוד בעולם ולא יכול לעשות זאת בלעדיו. לעומת זאת הגוף מת אם אין רוח החדורה בו. החברה האנתרופוסופית היא האורגניזם שבאמצעותו אנתרופוסופיה חושבת, נושמת ונעה בעולם הפיזי, לעשות מעשים אשר חוממו והוארו על-ידי אור הרוח, האהבה והאור של עמנואל, ככל שהמציאות הזאת נחווית על-ידי כל אחד.

1. ההרצאה החמישית של רודולף שטיינר במחזור על הבשורה על-פי לוקס, תשע-עשרה בספטמבר 1909, 114GA. יצא בעברית בהוצאת מיקרוקוסמוס.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA114/English/RSP1964/GosLuk_index.html ↑

2. מדיטציית אבן היסוד, מאת זילמנס ואן אמיכהובן

   – The Foundation Stone, .F.W Zeylmans van Emmichoven ↑

3. הרצאת רודולף שטיינר בכנס חג המולד, ההרצאה השבע-עשרה: ‘הקנאה של האלים – הקנאה של בני אדם’, דורנאך, בערב השלושים-ואחד בדצמבר 1923, 260GA.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA260/English/AP1990/ChrCnf_index.html ↑

4. הרצאת רודולף שטיינר, ‘תפיסת מהות המחשבה’, דורנאך, העשירי בינואר 1915, 161GA.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/19150110p01.html ↑

5. רודולף שטיינר, ‘התיאוסופיה’, עמוד 30 במהדורה אנגלית. ↑
6. מחזור ההרצאות מאת רודולף שטיינר, ‘התעוררות לקהילה’, דורנאך ושטוטגרט, פברואר ומרס 1923, 257GA. יצא לאור בעברית בשם: ‘להתעורר בקהילה‘ בהוצאת חירות.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA257/English/AP1974/AwkCom_index.html ↑

7. שם. ↑