היחיד והקהילה – דמות ודמיון

היחיד והקהילה – דמות ודמיון

היחיד והקהילה - דמות ודמיון

מאמר מאת אורנה בן דור

במאמר זה אנסה להראות את הדמיון בין תהליכים המתרחשים בביוגרפיה של היחיד ובין תהליכים בביוגרפיה של קבוצה או קהילה. אשווה בין ארבעת מרכיביו של האדם: הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני לתהליכים ההולכים ונבנים בתוך הקבוצה.

אגע בנטייה הא-סוציאלית המאפיינת את תקופתנו, תקופת נפש התודעה – כנטייה טבעית, בה עלינו להכיר, ומתוכה עלינו לצאת כבסיס לשינוי.

כמו כן, אצביע על חשיבות הבנת התפתחות היחיד במהלך חייו, והבנת השינויים אותם הוא עובר, לבניית קהילה חדשה, המתייחסת ליחיד כאל אינדיבידואל, ולא כאל איבר בגוף בעל מטרות אותן הוא אמור להגשים.

ולבסוף, אראה שהדרך לבניית הקהילה המודרנית עוברת דרך מטמורפוזה של החברים שלה, בהתאם לגילאים שלהם ושל הקבוצה, על מנת ליצור קהילה מוסרית, המוּנעת מתוך אימפולסים רוחניים חופשיים.

הקהילה המודרנית והקהילה המסורתית

השאלה החברתית המודרנית נוצרת עקב התפרקות הקהילות המסורתיות, ומציבה בפנינו את המשימה לעצב מחדש את הקהילה, ולארגן אותה בצורה המתאימה לזמננו.

גם קהילות כגון הקיבוץ בישראל, שחרתו על דגלן את הסיסמא: עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבה[1], נאלצות בימינו להתבונן בהתפרקותן בכאב.

על מנת לבנות קהילה מודרנית חדשה, ראשית עלינו להבין את ההבדל בין החברות המסורתיות ובין החברה המודרנית, וכמו כן להכיר את האימפולסים השוררים בעולם המודרני, הקשורים לקושי בבניית קהילה.

בקהילות הישנות נוצר המרחב החברתי מתוך אינסטינקטים (או מתוך הנהגה רוחנית ‘מלמעלה’); בני האדם השייכים לקהילה לא היו ערים לאינדיבידואל שלהם, ולחירות של כל אחד מהם כיחיד. הקהילה, הקבוצה, המשפחה, הייתה אורגניזם בפני עצמו, והחברים בה היו למעשה איברים בגוף הכללי, בדומה לאיברים בגוף האנושי שתפקידם לשרת את השלם, כל איבר וההתמחות המסוימת שלו. לכל אחד מ’האיברים’ בחברות העתיקות, היה תפקיד מסורתי וקבוע ששירת את הישות הקבוצתית, לדוגמא – החלוקה המסורתית בין גברים לנשים בתוך הקהילה. במובן הזה היה לקהילה מבנה חברתי ותפקודי אינסטינקטיבי, בדומה לחיות , למשל – כוורת הדבורים.

בתקופתנו, תקופת נפש התודעה, חלף הזמן בו ניתן ליצור מבנים חברתיים מתוך אינסטינקטים או מתוך סמכות חיצונית – גבוהה ככל שתהא. השאיפה החשובה ביותר של זמננו צריכה להיות, יצירה מודעת של קהילה המורכבת מאינדיבידואלים חופשיים. לשם כך צריך תחילה להבין את האינדיבידואל על מרכיביו ותהליכי התפתחותו.

ארבעת המרכיבים שבאדם

רודולף שטיינר מתאר את האדם כישות המורכבת מארבעה ‘גופים’ או משלוש מעטפות ומהאני. הגופים הם: הגוף הפיזי, הגוף האתרי (גוף החיים), הגוף האסטרלי (גוף הנפש) והאני (צלם אלוהים).

האדם חולק את גופו הפיזי עם ממלכת המינרלים, את גופו האתרי עם ממלכת הצומח, את גופו האסטרלי עם ממלכת החיות, ואילו האני מייחד אותו מכל הממלכות שעל פני האדמה, ומחבר אותו לעולמות הרוח.

עם ההיריון של האם, מתחיל להיבנות בעוּבַּר גופו הפיזי, תהליך שימשך באופן המשמעותי ביותר במהלך שבע שנות חייו הראשונות, בהן התינוק גדל ומתפתח.

הגוף האתרי, גוף החיים – מתעצב בשבע השנים שלאחר מכן, בין הגילאים שבע לארבע עשרה. הגוף האתרי הוא גוף של הומיאוסטזיס, איזון ונועם. הוא מספק אנרגיית חיים לגדילה פרייה ורבייה, וכמו כן לחשיבה. ללא הגופים הגבוהים יותר (גוף אסטרלי ואני) החוויה בגוף האתרי היא חוויה של נינוחות והתפשטות אינסופיים, בדומה לצמחים הירוקים המלבלבים, גדלים ומתחדשים.

בגיל ההתבגרות (שבע השנים שבין גיל 14 – 21) נבנה בישות האנושית הגוף האסטרלי, גוף-הנפש. גוף זה מורכב מכל מגוון הרגשות, הדחפים והתשוקות, המתחלקים באופן כללי לשתי איכויות בסיסיות: סימפטיה (משיכה) ואנטיפתיה (דחייה). הגוף האסטרלי מנוגד לגוף האתרי, וזאת משום שהוא מוציא את האדם מהאיזון ההומאוסטטי, הורס במידה מסוימת את כוחות החיים – על מנת להגיע לאיזון מחודש ברמה גבוהה יותר. העולם הרגשי באדם, הוא זה שלמעשה ‘מזקין’ אותו. בניגוד לחיים השופעים של הצמח, החיים ויכולת ההתחדשות של האיברים באדם ובחיה נמוכים בהרבה.

בגיל 21 ‘נולד’ באדם האני הארצי שלו. האני הוא המקנה לאדם את היכולת לשלוט ביצריו, תשוקותיו ומאווייו, לעדן ולאזן את התנודות הרגשיות הקיצוניות המאפיינות את הגוף האסטרלי (גוף הנפש), ולהכפיף אותם לעיקרון גבוה יותר. הדבר מתאפשר בהדרגה מגיל 21 ואילך, כשגיל 42 מהווה לידה נוספת, לידת האני הרוחני. החל מגיל 42 נכנס האדם לפאזה הרוחנית בחייו, בה הוא יכול להתמיר את תשוקות הנפש ליכולות רוחניות גבוהות.

דחפים סוציאליים וא-סוציאליים באדם

“כפי שהמטוטלת אינה יכולה לנוע רק לצד אחד, כך לא יכול הדחף החברתי באדם להתבטא רק בכיוון אחד. כנגד הדחפים החברתיים עומדים בטבע האדם – פשוט כמובנים מאליהם, עקב טבע זה של האדם– הדחפים האנטי-חברתיים…. משימתה של תקופתנו לא יכולה הייתה להיות מושגת בידי האדם, לולא התחזקו יותר ויותר דווקא הדחפים האנטי-חברתיים, שבאמצעותם ניצב האדם בפסגת אישיותו העצמית… הדחפים האנטי-חברתיים חייבים להתפתח דווקא כדי שהאדם יגדל בצורה הנכונה. בתקופות קדומות לא היו הדחפים האנטי-חברתיים לחם חוקה של התפתחות האנושות. משום כך, לא נזקקו בני האדם להציב שום משקל נגד לדחפים הללו, וגם לא הציבו מאומה מעין זה. בתקופתנו – בה חייב האדם, למען עצמו ולמען עצמיותו האינדיבידואלית, לפתח את הדחפים האנטי-חברתיים, המתעוררים מאחר שהאדם כפוף להתפתחות שכנגדה אין באפשרותו לעשות מאומה – חייב לבוא דבר אותו מציב האדם כנגדם: מבנה חברתי, שבאמצעותו יישמר שיווי המשקל לנטיית ההתפתחות הזו. בפנים, חייבים לפעול הדחפים האנטי-סוציאליים, כדי שהאדם יגיע לפסגת התפתחותו; בחוץ, בחיים החברתיים, חייב לפעול המבנה החברתי, על מנת שהאדם לא יאבד את בני האדם האחרים בקשרי החיים. מכאן הדרישה החברתית בתקופתנו! במובן מסוים, הדרישה החברתית בתקופתנו היא שמירת שיווי המשקל הנחוץ כנגד נטיית ההתפתחות הפנימית של האנושות”,

ר. שטיינר, דחפים סוציאליים וא-סוציאליים באדם, ברן 12 דצמבר 1918, מתוך עיונים אזוטריים כרך א’, הוצאת תלתן 1999, עמ’ 150

ניתן לראות שהמושג א-סוציאלי אינו משמש את שטיינר להצבעה על דבר מה בעל ערך מוסרי שלילי; לדחפים הא-סוציאליים יש מקום נכון בהתפתחות; הם נועדו לעזור לאדם להפוך לישות אינדיבידואלית, עצמאית וחופשיה. בניגוד לעבר – בו היסוד הסוציאלי היה טבעי ואינסטינקטיבי – הדחף הטבעי בימינו הינו הדחף האנטי-סוציאלי. המימד הסוציאלי אמור לבוא מתוך עבודה מודעת, ומתוך מאמץ. ידיעת עובדה זו הינה בעלת חשיבות עליונה עבור כל אדם השואף להקים קהילה בימינו, או הנמצא כבר בקהילה פעילה.

“אין זו אנוכיות כאשר בני אדם מפתחים את עצמם, כי על ידי זה הם למעשה הופכים את עצמם מתאימים יותר לקחת חלק באופן פעיל בהמשך התפתחות העולם. הזנחה של המשך ההתפתחות האישית, הופכת את האדם לבלתי מתאים לעולם; גם כאן עלינו לעשות את הדבר הנכון, כך שמה שהאלוהות ייעדה לנו יוכל לבוא לידי ביטוי”.

ר. שטיינר, היסוד הרוחי של המוסריות, GA 155 הוצאת בדולח 2011, עמ’ 81-82

השאיפה של האדם המודרני לאינדיבידואציה, מחייבת את הדיפתו של האחר לזמן מה. בדומה לנער בגיל ההתבגרות – המנסה לגבש את זהותו העצמאית, תוך כדי הדיפת הוריו והתעניינות בעצמו ובצרכיו, התעניינות שנראית לעיתים מוגזמת בעיני הסובבים אותו – כך גם האדם המודרני השואף לאינדיבידואציה, הודף תחילה את האחר, על מנת למצוא את עצמו ואת חירותו.

בנפש קיימים תמיד אינדיבידואליות, רצונות אישיים אגואיסטים, שיפוט הזולת, ומחשבות סובייקטיביות; רק ברוח כולנו אחד. למעשה, אומר שטיינר, אנו חדורים בדחפים חברתיים רק כאשר אנו ישנים, ולא מחוברים לאינדיבידואליות שלנו. על מנת להתאחד עם הזולת שוב, עלינו לפעול מהמימד הרוחני. דבר זה הוא עקב אכילס של קהילות שהתפרקו – הן פעלו מתוך המימד הנפשי, המימד המפריד בימינו – כשהם אחוזים באשליה שהם פועלים ממקום גבוה יותר.

היחיד והקהילה- דמות ודמיון

“האימפולס המושך אותנו לעבר אנשים אחרים, המאפשר לנו להתייחס לאחרים בצורה אנושית חמה, לרכוש להם אמפטיה – הינו גם האימפולס אשר היה עלול לגרום לנו לטבוע בתפיסה שלנו את האחר ובהכרת הזולת – לולא היה העוקץ הלוציפרי קיים שם, על מנת להזכיר לנו למשוך עצמנו משקיעה, להעלות אותנו לקרקע – כך שנחזור לעצמנו ונעורר שוב את העניין בעצמי. מישור מערכות היחסים עם האחר, הינו מישור בו אנו חיים במיוחד בחילוף מתמשך בין הכוחות הפנימיים שלנו, ובין הכוחות הלוציפריים.

האמונה שמוטב היה לנו לעקוב רק אחר הזרם האבולוציוני שלנו מבלי להיות מושפעים מזה הלוציפרי, כמוה כאמירה, שעלינו לשקול דברים על מאזנים, לסלק צד אחד ולהשתמש בצד אחד בלבד. החיים מתנהלים דרך מצבים מתחלפים, המאזנים אחד את השני, לא דרך מצבים קבועים באופן אבסולוטי. כך ניתן לראות שהנטייה הלוציפרית מסיגה את גבולה של התודעה שלנו, דרך ערבובה של האחרונה עם העל מודע”.

מקור הרוע ושליחותו- אסופת מאמרים של שטיינר. היחסים בין ישויות אהרימן ולוציפר ובין ההיררכיות שהתפתחו באופן נורמלי. GA184

בהיווצרות קהילה קיימים שלושה שלבים המקבילים לבניית הגופים באדם:

  1. הגופים הפיזי והאתרי: שלב הלהט האידיאולוגי המלווה באנרגיה עצומה של עשייה ובתחושת שותפות ואחדות עם החברים לדרך. זהו שלב של ‘שינה’ למופרדות, לאינדיבידואליות ולצרכים האישיים. האינדיבידואל מוכן להקריב את עצמו למען הרעיון, מבלי שירגיש שהוא מקריב. הוא נישא על גלי ההתלהבות הקולקטיבית והחזון להפוך את העולם לטוב יותר. בשלב זה יכולה ההתפתחות האישית להתעכב. היחיד משרת את הגוף הקולקטיבי, ומוותר על האינדיבידואליות שלו, כאמור – מבלי להרגיש שהוא מוותר. שלב זה הוא שלב נחוץ הן מבחינה חברתית קהילתית ואבולוציונית, והן מבחינת הקרמה של האנשים הנוגעים בדבר; ניתן להשוות אותו לבניית הגופים הפיזי והאתרי; האנרגיות והמוטיבציה של הגוף האתרי מאפשרים הקמה של גוף פיזי, רעיוני ואידיאולוגי.
  2. הגוף האסטרלי: בשלב זה נגמרת ‘ההתאהבות’ ועולים בקיעים בין חברי הקבוצה – כתוצאה מרצונות אישיים ומנוגדים, השתנות של חברי הקבוצה, והקושי של הקבוצה לקבל את השינויים שחלו ביחיד. ניתן להשוות אותו לגיל ההתבגרות, בו מתחילים קונפליקטים כתוצאה מסימפטיות ואנטיפתיות, משיכות ודחיות, ועליית האינדיבידואל וצרכיו. לעיתים קרובות, בשלב זה הקהילה תתפרק או תידחה מתוכה את אותם “איברים” המאיימים עליה בפירוק.
  3. התעוררות האני הרוחני: בעזרת הכוח של האני, האדם יכול להתגבר על מאוויי הנפש, השיפוט הסובייקטיבי, המשיכות והדחיות, ולהבין את הסיטואציה בהקשרה הנכון והאמיתי, הקשור לגורל היחיד והקבוצה. התעוררות האני הרוחני יכולה לאפשר לקהילה להשתנות ולהתגמש בהתאם לצרכים האינדיבידואלים של חבריה. במידה ולא תהיה התעוררות של האני, הקהילה כאמור תתפרק, או לחלופין תהפוך סגורה, קיצונית ונוקשה יותר.

בתקופת נפש התודעה נפערה תהום בין אדם לאדם, והיכולת שלנו להבין את הזולת מתוכו כמעט ולא קיימת; אנו יכולים לחיות עם הזולת לאורך שנים, גם במסגרת משפחה, ולא להכיר אותו באמת. על מנת להכיר את הזולת אנו צריכים לפתח באופן אקטיבי את העניין שלנו בו, מעבר למעטפות, לסגנון ולפרסונה שלו; עלינו לפתח כלפי ישותו החד-פעמית פליאה, השתוממות ויראת כבוד.

“מהי התעניינות ביחס לעולם הרוח? אם נרצה להכיר את העולם הפיזי, או קודם כל ישות אנושית, אז עלינו לפתוח את עצמנו בפני טבעה של ישות זו. אך כיצד אנו פותחים את עצמנו ביחס לעולם הרוח? נוכל לעשות זאת אם נפתח סוג מיוחד מאוד של רגש… אם אנו נתקלים במישהו ואנו מתמלאים פליאה ויראת כבוד, אז אנו שואפים להבינו. באמצעות הבנת הווייתו של אדם, אנו מגיעים למידה של אחווה, אהבת-אחים, ואנו יכולים להגשים מידה זו בצורה הטובה ביותר אם ניגש אל בני אדם עם יראת כבוד. אזי נראה שיראת-כבוד היא משהו שעלינו להביא כלפי כל אדם ואדם. אם נעשה זאת, נהפוך ישרים יותר ויותר. נחוש חובה כלפי האמת. נחוש את עצמנו מתקרבים יותר אל עולם הרוח, ועל ידי הכרת עולם זה נרכוש מחדש את החכמה הרוחית ששקעה אל תוך התחומים הלא מודעים של הנפש.”

שטיינר, היסוד הרוחי של המוסר, GA 155 הוצאת בדולח 2011, עמ’ 81-82

גם את עצמנו אנו לא מכירים באמת. הדבר נובע מכך שאנו מזדהים מאוד עם האירועים שקרו לנו בכל גיל וגיל, עם הכאבים והפצעים שנגרמו לנו, אותם אנו משליכים להווה, וכמו כן אנו פועלים מתוך הקרמה הבלתי פתורה שלנו. אחת הדרכים להכרת עצמנו היא שאלת המניע. כל פעם שאנו עושים דבר מה, עלינו לשאול את עצמנו – מה המניע שלי? מתוך מה אני פועל? לפעמים נגלה שמעשה שנראה שנעשה מתוך אהבת הזולת, נובע למעשה מתוך אהבה עצמית אגואיסטית, הלבושה במעטפת של אלטרואיזם. על מנת שנוכל להכיר את הביוגרפיה שלנו באופן אובייקטיבי, צריך להתרחש מפגש בינינו לבין שתי ישויות המכונות על ידי שטיינר: שומר הסף הקטן ושומר הסף הגדול.

שומר הסף הקטן הינו כל אותם הצדדים בתוכנו שלא עברו התמרה, שנמצאים בחשכה, שלא הוארו על ידי האני הרוחני הגבוה, ואשר פועלים מתוך הלא מודע באופן הרסני, הן לגבינו והן לגבי האחר. המפגש עם שומר הסף הקטן דורש מאתנו אומץ, רצון ונחישות. על מנת לגאול את שומר הסף הקטן ולעשות אינטגרציה בין הישות המודעת שלנו לבינו, עלינו לחפש אותו בתוכנו ללא פחד וגם ללא האשמה עצמית, שעלולה להוביל לשנאה עצמית ולשיתוק. פעמים רבות אנו פוגשים אותו דרך המפגשים עם האחר, שמשקפים לנו את הפגמים שלנו. באופן הזה ניתן לומר שכל עוד אנו לא מודעים באופן מלא לשומר הסף הקטן שלנו, נמצא האני הגבוה שלנו אצל כל אותם אנשים אשר פוגשים אותנו מבחוץ, הקשורים לקרמה שלנו יותר מאשר בתוכנו. אנשים אלו ישקפו לנו את המקומות הנמוכים שלנו, שלא עברו עדיין התמרה. שיקוף זה הוא תהליך כואב, ופעמים רבות אנו נוטים לדחות אותו ולהתכחש לו.

המפגש עם שומר הסף הקטן הוא מפגש מפחיד ותובעני – הוא תובע מאתנו להשתנות, בעוד אנו נוטים בדרך כלל לרצות שהזולת ישתנה. התהליכים החברתיים מאפשרים לנו תרגול מתמיד בכך שהם מביאים אותנו למפגש עם עצמנו ונותנים לנו הזדמנות להתעורר. הצדדים בתוכנו שנשארים באפלה נותרים פעילים באופן לא מודע, ופועלים כאמור באופן הרסני; התפתחות רוחנית דורשת מאתנו לרדת עמוק לתוך ‘העולם התחתון’ של הנפש. המפגש עם שומר הסף הקטן קשור להיפוך של אמצע החיים. [2]

היכולת האימגינטיבית כיכולת חדשה להכרת האמת והזולת – שומר הסף הגדול

הנפש שלנו מונעת משני כוחות: סימפטיה ואנטיפתיה, (ושוב מבלי שנייחס להם ערך מוסרי[3]). אנו נמשכים לדברים או נדחים מהם. על מנת שנעורר בתוכנו תמונה משוחררת מאהבה או שנאה לאדם האחר, וננסה לראותו מבלי שהסימפטיה והאנטיפתיה שלנו תמסכנה מאתנו את ישותו האמיתית, עלינו להעמיד בין הסימפטיה והאנטיפתיה כוח נוסף – יכולת אימגינטיבית.

כאשר אנו מתמירים את גופינו האסטרלי, מנקים אותו מההיבטים הסובייקטיביים שלו, הקשורים בסימפטיות ובאנטיפתיות שלנו, ובביוגרפיה האישית שלנו, מתפתחת בנו יכולת חדשה, המאפשרת לנו להכיר את הזולת באופן אובייקטיבי, ולעורר בתוכנו תמונה אמיתית שלו. זוהי היכולת האימגינטיבית, הקשורה לגרעין הרוחני שבנו ובזולת, ששואל את השאלות הנכונות והאמיתיות: מי האדם הזה באמת? מה מניע אותו להתנהגות, לפעולה ולמחשבה?

בנוסף לכך מאפשרת לנו היכולת האימגינטיבית לחקור קשרי גורל: מה הקשר ביני לבין האדם הזה? למה הוא נמצא בחיים שלי?

תהליך זה אפשרי עבורנו מכיוון שמאז סוף המאה התשע עשרה נפתח ‘הסף העליון’[4], לאחר 5000 שנים של חשכת עולם הרוח, תקופה המכונה במזרח – הקאלי יוגה. בתקופתנו ניתן להתחבר שוב לעולמות רוחניים; תהליכים שהתרחשו בעבר רק אצל יחידי סגולה, יכולים לקרות בימינו לכל אדם ואדם, בתנאי שיעשה את העבודה ההתפתחותית המתאימה, ויכשיר את עצמו להבנה מחודשת של הרוח.

כך הופך העולם החברתי לאתר של התקדשות, ולזירה של חוויות רוחניות. ההתקדשות המודרנית מתרחשת בחיי היום יום, במפגשים האנושיים המעמידים בפנינו אתגרים למודעות עצמית.

עם התעוררות הרוח האינדיבידואלית שלנו (תהליך המתרחש בדרך כלל החל מאמצע החיים), מתעוררים גם הכוחות החברתיים בתוכנו, הפעם בצורה מודעת. שומר הסף הגדול הוא דמות האור העתידית שלנו ושל הזולת. בדרך של התפתחות רוחנית אנו מתקרבים ליכולת לראות את הזולת מבעד למעטפות הנפש ומעטפות אחרות שלו; אנו מכוונים לישותו הגבוהה ולפוטנציאל הגבוה שלו. אנו יכולים להחזיק עבורו את הפוטנציאל שלו, את ישותו העתידית האמיתית, גם כאשר הוא נמצא בשפל, ואינו מאמין בעצמו וביכולותיו. אין זה תהליך מכני, או ‘העצמה’ גרידא. אנו מתפתחים ליכולת להכיר שוב את נפש הזולת מבפנים; כך העניין באחר והשתתפות בסבל שלו מעמיקים והופכים לכוח של אהבה.

באופן הזה יכול להיווצר בינינו ובין הזולת בית מקדש מודרני, בתוכו יכולה הרוח האלוהית להתגלות. במרחב שנוצר בין שני אנשים או יותר, מתגלה ופועלת הרוח, המעניקה אינטואיציות גבוהות לכל חברי הקבוצה. התגלויות רוחניות, אשר בעבר היו ניתנות למתקדשים בלבד, יוכלו שוב להתרחש אלא שהפעם יהא זה במישור החברתי. הקבוצה תהווה גביע המתמלא באינטואיציות מוסריות ורוחניות.

לסיכום:

הקהילה החדשה אינה נקבעת יותר מתוך חוקי טבע או נורמות מוסריות, אלא מתוך הדבר אותו מכנה שטיינר: “האינטואיציות המוסריות” של היחיד. על מנת להגיע לאינטואיציות אלו, עלינו לפגוש את שומר הסף הקטן שלנו, ולהתמודד אתו באומץ. מפגש זה יאפשר לנו לפעול מתוך הכרה חופשית, ולהפסיק להשליך את מגרעותינו על הזולת. התמודדות עם שומר הסף הקטן וקבלתו, תאפשר לנו לזהות באחר ובעצמנו את שומר הסף הגדול, ולשקף אותו, כך שהרוח תוכל לפעול במרחב שבין שני אנשים או יותר.

הקהילה החדשה תבנה מתוך אינדיבידואלים חופשיים, תאפשר לכל חבריה התפתחות נפשית ורוחנית, ותתמוך ביכולת היצירתית שלהם. במובן זה, אף אחד מאתנו לא רשאי להתערב באופן שבו האחר יוצר זיקה לאלוהות שבתוכו; כל אחד מחברי הקהילה יהיה חופשי ליצור לעצמו את דרכו הרוחנית לאלוהות שבתוכו, תוך קבלת תמיכה מהקהילה. היחיד יחדל מהיות איבר גרידא בתוך אורגניזם גדול ממנו, וימצא את עצמו באופן חופשי בתוך הקבוצה.

ומצד שני, מכיוון שהאימפולס הרוחני לא יכול להיות אלא אמת, תפגשנה הדרכים השונות של חברי הקבוצה, ותתמוכנה זו בזו, מבלי שייווצר מצב של סתירה. כל סתירה שתתגלה בין האימפולסים השונים של חברי הקבוצה, משמעה שהאופן בו פעלה הקבוצה בסיטואציה מסוימת, אינו רוחני ואינו האמת – הוא מבוסס על פנטזיות, דימויים סובייקטיביים והשלכות.

“אולם איך יוכלו אנשים לחיות בצוותא, אם כל אחד משתדל רק לבטא את האינדיבידואליות שלו? זוהי טענה אופיינת למוסריות שלא הובנה כהלכה. זו מאמינה כי חיי אחווה ושותפות אפשריים בין בני אדם, רק אם הם מאוחדים על ידי הסדר מוסרי משותף קבוע. השקפה מוסרית זו אינה מבינה את אחדותו של עולם הרעיונות; אין היא תופסת שעולם הרעיון הפעיל בתוכי אינו שונה מעולם הרעיונות הפועל בזולתי… אני נבדל מזולתי לא מפני שאנו חיים בשני עולמות רוחיים שונים לחלוטין, אלא מפני שאנו קולטים אינטואיציות שונות מתוך עולם הרעיונות המשותף לנו. הוא רוצה לבטא את האינטואיציות שלו, אני – את שלי. אם שנינו שואבים באמת מן הרעיון ואיננו מצייתים לדחף חיצוני כלשהו, פיזי או רוחני, איננו יכולים שלא להיפגש בשאיפה משותפת, בכוונות משותפות. אי הבנה מוסרית, התנגשות, אינה אפשרית בין אנשים שהם חופשיים מבחינה מוסרית. “

שטיינר, הפילוסופיה של החירות, עמ’ 127

כך תתרחשנה המיסתריות החדשות בחיי היום יום, ככתוב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. שמות כ”ה ח

אז נהפוך לישויות יוצרות, ונקַיֵים, כאינדיבידואלים וכחברה אנושית את דבריו של הנביא יחזקאל: כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב. ישעיהו סז

אודות אורנה בן דור

ילידת 1961 נשואה ואם לשני ילדים. יועצת ביוגרפית ליחידים ולקבוצות. המייסדת והמנהלת של בית ספר לייעוץ ביוגרפי ‘כחותם’. מכשירה יועצים ביוגרפים. בוגרת האקדמיה למוסיקה בירושלים, ובעלת תואר ראשון בפילוסופיה.

———————————————————————————-

לבית ספר ‘כחותם’:

http://www.ornabendor.co.il/

  1. שורה מתוך האינטרנציונל – המנון הפועלים.
  2. ראו באתר “כחותם” סרטון על אמצע החיים
  3. הסף התחתון נפתח במידה מסוימת דרך הפסיכואנליזה של פרויד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *