מאת אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

11.2.2020

פתיחה

'להיות אדם בקהילה' הוא פועל, מעשה אמנותי, מהלך צעידה בדרך חיים ליצירת 'מרחבי תרבות אנושית', להגשמה עצמית. כדי להיות מוזיקאי, צייר או פסל, על האדם להכשיר את עצמו לכך, כאשר ההכשרה מכינה אותו לצעידה בדרך חיים כאמן, בנתיב המזמן גילויים חדשים יום יום.

הכשרה אמנותית שתכין אותנו לצעידה בנתיב האמנות החברתית, בדרך החיים 'להיות אדם בקהילה', לא קיימת עדיין. אחד הדברים שניתן לעשות עד שתוקם הכשרה כזו, הוא ליצור ולעצב את מרחב היצירה החברתי מתוך תודעת יצירה ביוגרפית-אמנותית-רליגיוזית, בזיקה חייה ומפרה למגוון תחומי חיים שיזינו ויעשירו, יאזנו וישלימו זה את זה.

כתיבת תוכן מאמר זה הוא צעד צנוע, המבקש לפתוח מרחב שיח, מפגש ומעשה אנושי שיתמוך, יעודד ואף ילהיב את המבקשים לצעוד בדרך להיות אדם בקהילה, בדרך האמנות החברתית.

הקדמה

אחת האמנויות שעשויה לעורר השראה ולהעניק כלים מעשיים למבקשים לצעוד בדרך האמנות החברתית היא אמנות היצירה המוזיקאלית. תהליך לימוד הנגינה בכלל והנגינה במסגרת הרכב מוזיקאלי בפרט, משקף מאפיינים עיקריים, חיוניים ומהותיים הבאים לידי ביטוי בדרך חיים זו. וקודם כל, את מהות היצירה האנושית שמתאפיינת בשיח, מפגש ומעשה במקום מוגדר, במהלך זמן שאותו מעצבים אנשים בהשראת תוכן רעיוני, מתוך שמחת חיים וחדוות יצירה.

מה שמייחד את היצירה המוזיקלית הוא הזיקה הבלתי אמצעית, הישירה והמיידית בין החוקיות התיאורטית לבין המימוש האמנותי, הנובע באופן ישיר וללא תיווך, מתוכנה המוזיקלי החי של אותה חוקיות תיאורטית.

כאשר נכנסים אנו למרחב יצירה קהילתי מתוך גישה ביוגרפית-אמנותית, מתקשים אנו למצוא את אותה חוקיות בהירה וברורה, את אותה 'תיאוריה אמנותית-מוזיקלית' שתוכנה זורם ישירות אל תוך מגוון מרחבי פעילותינו. ואולם, ניתן למצוא בהוויית החיים המוזיקאלית, בתכנייה וצורותיה, מקור השראה וכלים מעשיים ליצירה חברתית, אמנותית וביוגרפית.

מוטיב יסודי משותף לעולם המוזיקלי ולהוויית החיים החברתיים הוא זיקה הנוצרת בין שני צלילים, שני טונים, בדומה לזיקה הנוצרת בין שני בני אדם. אומרים אנו: נוצר מרחב משותף במפגש בין שני בני אדם, מרווח בין שני צלילים. כאשר ישנם יותר משני צלילים נוצרת מנגינה, וכשמצטרפים עוד אנשים מתהווה קהילה.

עולם היצירה המוזיקלי, תוכנו וצורותיו מתעצבים באמצעות צלילים ומרווחים הנוצרים ביניהם. כך גם באשר לעולם היצירה החברתי, המתעצב אף הוא מתוך פעילותם של בני אדם היוצרים בפגישתם 'מרחבים ומרווחים' בהם מתחייה רוח היצירה האנושית, בהם 'מתנגנים ניגונים ייחודיים' – כל אדם ושירתו הייחודית, כל קהילה והניגון המיוחד לה.

פעמות ומקצבים, מנגינות, הרמוניה ומרכיבים מוזיקליים נוספים מעשירים ומשלימים את יסודות היצירה המוזיקלית, שאותה מניחים הצלילים והמרווחים. וכך גם ביצירה הקהילתית – אורחות חיי הקהילה המגוונים והעשירים תומכים ומוסיפים טעם וצבע לאבן היסוד של יצירה זו, הנוצרת מתוך שיח, מפגש ומעשה אנושי.

תודעת יצירה ביוגרפית

התבוננות במהלך חיי האדם מן הלידה ועד פרידתו ממרחב היצירה והפעילות הארצי, עשוייה לגלות לנו, באמצעות שלבי ההתפתחות הביוגרפית שאותם הוא עובר, קווים מהותיים באופיו, בהוויית חייו הנפשית-רוחנית – את מאפייני ישותו האנושית הייחודית. וכאשר מתבוננים אנו בתהליך לידתה ויצירתה של קהילה אנושית, על השלבים הביוגרפיים שאותם היא עוברת ושאותם עוברים חבריה במהלך התהוותה והתפתחותה, אזי עשויים אנו לראות ולפגוש את הישות הקהילתית, את האידיאה הקהילתית בהתגשמותה.

נקודת המוצא לכתיבת מאמר זה היא היצירה הביוגרפית, יצירת חייו של כל אדם, המתחוללת במגוון מרחבי פעילות בהם הוא פועל ויוצר. כמו עץ הנטוע בקרקע טובה ופורייה, משריש בה את שורשיו, ומתוך חיבור אמיץ, בריא ומזין הוא צומח, מתפתח ומעניק פירות – כך גם האדם משריש שורשים במרחבי חייו העיקריים בהם הוא חי, צומח ומתפתח, מניב פירות יצירה אנושית, בהתאם לכישוריו, יכולות שטיפח, אופיו ונסיבות חייו.

בשונה מיצירה מוזיקאלית הנכתבת על ידי מלחין ומבוצעת על ידי הנגנים, לא פעם בסיוע מנצח – את היצירה הביוגרפית, את יצירת חייו 'כותב האדם בעצמו' ומבצעה עם חבריו – שותפיו ליצירה הביוגרפית. וזהו אכן הבדל מהותי בין אופייה של אמנות היצירה המוזיקאלית לבין אופייה של האמנות החברתית.

על המבקשים לצעוד בדרך האמנות החברתית להתאמן ולתרגל, לטפח כישורים חיוניים ורלבנטיים ליצירת חייהם במרחב חברתי. כישורים חיוניים ורלבנטיים אלו יסייעו להם לחולל יצירה ביוגרפית ייחודית יחד עם חבריהם, לעצב מרחב יצירה אנושי הדומה באופיו למרחב יצירה תזמורתי, בו כל נגן מבצע את תפקידו הייחודי בתוך מרקם מוזיקאלי משותף, המאפשר לאיכויות ייחודיות אלו לבוא לידי ביטוי.

המשמעות המעשית של צעידה בדרך חיים 'להיות אדם בקהילה' הינה טיפוח היכולת להשתלב במרקם קהילתי באופן המאפשר לאדם לסייע לחבריו להגשים את 'ניגון חייהם הייחודי', המאפשר לחבריו לסייע לו 'לשיר את שירת חייו המקורית'.

תהליך הכנה ביוגרפית לצעידה בדרך האמנות החברתית מתמקד אם כן בהכשרת קרקע פורייה במרחבי הפעילות העיקריים בהם אנו חיים, פועלים ויוצרים ובבניית תשתית גופנית, נפשית ורוחנית בריאה ומאוזנת, שתאפשר לנו לפגוש ולעצב באהבה, מתוך שמחת חיים וחדוות יצירה את הבא לקראתנו מן העולם ואת תוכן חיינו הפנימיים העולה מתוך מעמקי ישותנו.

מרחבי פעילות עיקריים בהם אנו חיים, פועלים ויוצרים, מחוללים את מהלך חיינו, את היצירה הביוגרפית הייחודית לנו עלי אדמות הינם:

1. 'מרחב עצמיותנו', אותו יוצרים ומעצבים אנו מתוך תודעת יצירה ביוגרפית וזיקה חיה אל כלל מרחבי פעילותנו שיפורטו בהמשך.

2. מרחב היצירה המשפחתי, ה'גרעיני' והרחב.

3. מרחב היצירה המקצועי, כולל נושא הפרנסה וכן, שאלת אופי השתלבותנו במרחב זה, תוך הגשמת ייעודנו הייחודי, שאותו אנו רוצים לממש.

4. מרחב היצירה התרבותי, החברתי והכלכלי במסגרת הקהילה והישוב שבהם אנו חיים, במסגרות אזוריות, ארציות ואף בינלאומיות.

5. מרחב עולם הטבע הסובב אותנו, שבעיצובו אנו שותפים, מתוך תודעה אקולוגית ברת קיימא.

6. יצירה ועיצוב מרחב אימון ותרגול, מתוך תודעת יצירה ביוגרפית-אמנותית המאפשר הזנה והפרייה, איזון והשלמה בין מגוון הפעילויות במרחבי היצירה השונים במהלך צעידה בדרך החיים להיות אדם בקהילה, בנתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

כאמור, שלב ההכנה, 'המכינה' לקראת צעידה בדרך חיים 'להיות אדם בקהילה' כולל בעיקר העמקת שורשים בקרקע המרחבים העיקריים בהם אנו חיים, פועלים ויוצרים. מובאים כאן כמה נושאים בזיקה לשלב הכנה זה:

א. תיאור ואיפיון קונקרטי של 'תמונת הוויית חיינו בהווה', מתוך התבוננות ביוגרפית-אמנותית רצינית, בזיקה ליצירתנו במרחבי הפעילות העיקריים.

ב. יצירת תוכנית פעילות שנתית (חזון ביוגרפי-אמנותי אינדיבידואלי) ולאורה, עיצוב הפעילות היומית, השבועית, החודשית והרבעונית (או על בסיס 'טרימסטריאלי' – חלוקה ל'שלישים, עם חופשת קיץ).

ג. עיצוב ה'פעילות הפנימית' המתחוללת בנו וזו שאותה אנו יוזמים באופן שיאפשר לנו לחיות חיים בריאים, יצירתיים ופוריים, עד כמה שהדבר נתון בידינו.

ד. עיצוב סדר יום והתנהלות מתוך חוויית זמן מקצבית חייה, לאורו של חזון פעילות אינדיבידואלי.

נושאים חיוניים, מהותיים ורלבנטיים לאנשים הצועדים בדרך החיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

א. תודעת יצירה אחדותית-חזונית, ביטוייה והשתקפותה במפגש בין דימוי מהלך התגשמותו של חזון ובין תהליך מימושו המתהווה ונוצר בהווה, בהשראת 'תמונת עתיד' המצטיירת בחזון.

תודעת יצירה אחדותית-חזונית באה לידי ביטוי ומשתקפת בשני תהליכים משלימים העשויים להפרות זה את זה, במפגש המתקיים ביניהם, בתודעתם, בליבם ובפעילותם של בני האדם:

1. חוויית האחדות הבאה לידי ביטוי ומשתקפת בדימוי תהליך התגשמותו של חזון, המשפיע על המציאות בהווה.

2. חוויית האחדות, המוצאת את ביטויה במהלך מימושו "הלכה למעשה" של אותו חזון, בתהליך התפתחות המתרחש בהווה, בהשראת החזון.

את המפגש היצירתי והמפרה בין שני תהליכים משלימים אלו נאפיין כ "נתיב כיוון והתכוונות יצירתי", בין החזון למציאות, בין המציאות לחזון.

את הגישה המתוארת כאן נכנה "גלוקאלית", היות והיא משלבת חשיבה "גלובאלית" עם פעילות "לוקאלית”.

חוויית אחדות העולם ואחדות האדם עימו, הינה במקורה, חווייה רוחנית – אידיאית, אשר לא ניתן להתנסות בה, בשלב ראשוני, בהתנסויותינו בעולם החושים. עולם החושים מופיע לפנינו כריבוי, כאוסף ומכלול רשמים, נפרד מאיתנו, המביא אותנו לידי הרגשה, שאנו ניצבים מול העולם, וודאי שעדיין לא חווים את אחדותו, ואחדותנו עימו. בו זמנית, עשויים אנו להרגיש, שישנו קשר עמוק ויסודי בינינו ובין העולם הנגלה לנו באמצעות החושים. והרגשה זו עשוייה לעורר בנו רצון לצעוד בנתיב שיאפשר לנו להבין את מאפייני חוויית האחדות ולהתנסות בה.

השאיפה והכמיהה לשלום, לאחווה בין בני האדם, לצדק חברתי ולהגשמתם של אידיאלים נשגבים וחיוניים אלו, נטועה בליבו של כל אדם, וכאשר הוא מתמסר לרגש אידיאליסטי זה, הוא עשוי להרגיש עצמו מאוחד עם כלל בני האדם ועם העולם בו הם חיים, לשאת אידיאה זאת כאידיאל, כתמונה רוחנית חיה.

ואולם, האם ניתן לשמר את חוויית האחדות, את אותה תמונה אידיאית חייה, כאשר "יורדים" אנו באמצעות יכולת דימוי רעיונית-מושגית, אל מישור הפעילות התרבותית, החברתית-פוליטית והכלכלית, לחיי היומיום השוטפים וקוצפים לא פעם? ואם כן, כיצד?

אחד הקשיים העומדים בפני אדם או קבוצת אנשים המעצבת חזון ומבקשת להגשימו, הוא שמירה על חוויית האחדות, במהלך התגשמות האידיאות היוצרות את המרקם הרעיוני של החזון שיצרו ועיצבו.

כבר במעבר מחוויית מרקם אידיאי אחדותי להפניית תשומת לב לאידיאה ייחודית, כמו לדוגמא: צדק חברתי, עלולים אנו, מתוך מיקוד תשומת ליבנו בהגשמת אידיאל הצדק החברתי, לאבד משהו מעצמת הזיקה לשאר האידיאלים היוצרים את המרקם הרעיוני של החזון, וכך, גם את חוויית האחדות "שאיתה יצאנו לדרך”.

כאן נדרשים אנו לטפח מיומנויות שונות ומגוונות, יחד עם עוד אנשים, הפועלים איתנו מתוך מטרה לפתח גם הם מיומנויות אלו, על מנת שיאפשרו את מימושה של גישה "גלוקאלית": "חשוב גלובאלי, פעל לוקאלי", "חשוב בגדול, פעל בקטן", וזאת, מבלי לאבד את חוויית האחדות, במעבר מהגלובאלי, ה'רחב, ההיקפי', ללוקאלי, ה'מקומי'.

אם כן, רואים אנו שטיפוח תודעת יצירה אחדותית מעשית, בריאה ופורייה מחייב אימון ותרגול מתאים, בהתאם לאופייה של דרך החיים בה האדם צועד, לאור המאפיינים הרוחניים והתרבותיים הייחודיים למרחב הקהילתי שבו הוא חי, פועל ויוצר.

ב. תודעת יצירת החגים, המועדים ואורחות חיי הקהילה המשולבים בהוויית חיים אחדותית, בחוגת מהלך השנה ועונותיה.

החגים, המועדים ואורחות חיי הקהילה הינם 'אורגניזם אחדותי' המשולב בחוגת מהלך השנה ועונותיה, שדרכו מוגשמת תודעה יצירה אחדותית במגוון עשיר של מקצבי-זמן. החגים והמועדים שאותם מציינים במהלך השנה הם 'נקודות שיא' וימים בעלי תוכן משמעותי וייחודי, האמורים להקרין איכות רוחנית ותרבותית אל תוך מהלך חיי היומיום, לטעון אותם ולהעשירם בתוכן ומשמעות.

החגים מהווים מרכיב חיוני ומשמעותי ביצירה התרבותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. וכך אמר חיים נחמן ביאליק באשר להתחדשות חגי ישראל בעת החדשה: "עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה.

אבותינו, לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם אחר והתערותא (התעוררות) חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהיתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה."

ג. תודעת יצירה במרחבי עולם השפה, מתוך זיקה מפרה ומעשירה בין האדם לסביבתו, וכן, 'בינו לבין עצמו'.

השפה היא זאת המאפשרת, מעצם מהותה העמוקה לאין שיעור, את הזיקה המזינה והמפרה, המאזנת והמשלימה בין מרחבי היצירה שהוזכרו עד עתה, ואלו שיבואו בעקבותיהם בהמשך. 'בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ' – בכוח המילה הנאמרת, הבוראת. 'ויאמר אלוהים: יהי אור, ויהי אור'. כדי לשוב ולחיות בתוך עולם השפה באופן מירבי, ברוח התיאור המופיע בספר בראשית, עלינו להציב כמטרה מרכזית בכל תחומי חיינו את השיבה אל מרחבי הוויית השפה החייה והמחייה, שדרכה ובאמצעותה אנו חיים ויוצרים, חושבים ומרגישים, משוחחים, נפגשים ופועלים עם בני האדם, עם ישויות הטבע ו'המצויים הרוחניים' כפי שמכנה אותם מרטין בובר.

קטעים מתוך מאמר של אגי משעול – 'ציפור רבת יופי.'

השירה היא שפת קודש המסתתרת בשפת החולין. מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש תמיד את הדרך חזרה. על יצירה, השראה וחסד.

יצירה ביסודה היא חווייה דתית, מכיוון שהיא בריאה של יש מאין. כל משורר מכיר את המקדש הפנימי שממנו נובעת יצירתו, אותו 'בית כנסת' – לא בניין כי אם מקום מסויים בתוך נפשו – שבו מתכנסים כל ה'אניים' של הווייתו אל התדר המאפשר את תפילת השירה. כל מי שבנה 'בית כנסת' כזה והתחייב לעבודה פנימית, לומד עם השנים להכיר את טעמו של המקום ולחוש בנוכחותו.

אין כמעט משורר שלא נתן ביטוי למפגש עם החסד הזה, שניתן לתארו אך ורק בעזרת דימויים. אחד היפים שבהם הוא של נתן זך:

'ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי,

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי.

עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום,

מילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום'.

כך מתואר המעבר ממצב תודעה של קודש למצב תודעה של חול. גם אם יאמר היום את אותן המילים שאמר אמש, לא יהיה להן אותו מעמד, כי השירה היא שפה בתוך שפה, שפת קודש המסתתרת בתוך שפת החולין, המשמשת אותנו לצורך השוטף של החיים. מי שראה פעם ציפור רבת יופי, מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש אליה את הדרך חזרה.

ד. תודעת יצירת שיח ומפגש אנושי, הפעילה בתוך כלל מרחבי יצירת התרבות האנושית.

מעיין החיים ומקור ההשראה ליצירתו של האדם עלי אדמות ולעיצוב נתיב חייו היא הזיקה שאותה הוא מקיים עם הווית העולם הרוחני, עם בני האדם שעימם הוא חי ועם ישות הטבע 'הבאה לקראתו מכל עבר.' ובהגשימו קשר עמוק זה, בדרך של יצירה אישית וקהילתית המכילה את תכן השיח והמפגש, מממש הוא את ייעודו הייחודי.

בהקדמה לספרו של מרטין בובר "בסוד שיח", מתאר פרופסור הוגו ברגמן את דרך השיח והמפגש האנושי, את הזיקה "אני-אתה", על ידי משלים משלוש רשויות: החיים עם הטבע, עם האנשים ועם המצויים הרוחניים.

הוא מסכם תיאור מרגש זה בציטוט של בובר: "בזיקה לשלוש הרשויות – רשות הטבע, האדם ו'המצויים הרוחניים' אפשר לומר שחיי אמת הם פגישה. כיוון שפגישה זו היא אקט דו-צדדי, שוב אינה יכולה להיעשות מקוטב אחד בלבד. אתה פוגש אותי בחסד ולא ביגיעה.

הזיקה היא היבחרות ובחירה גם יחד, נפעל ופועל כאחד. האם האהבה בין איש ואישה, בין אדם לחברו פעילות היא או הפעלות? לא זו ולא זו או אם תרצו, גם זו וגם זו. דו-קוטביות היא זיקה, שדה כוח כביכול ששני האנשים נכנסים לתוכו בחינת חסד. אין האהבה רגש סובייקטיבי. הרגשות שוכנות בלב האדם ואילו האדם שוכן באהבתו. אין זו השאלה, מליצה, אלא מציאות. אין האהבה דבקה באני. היא שרויה בין האני לאתה."

ואכן, הזיקה שמתעוררת לחיים בין ה'אני לאתה' יוצרת מרחב אנושי אשר בו יכולים אנו לחוות את כוח האהבה כהוויית חיים ממשית ומוחשית.

ה. תודעת יצירה אקולוגית ברת קיימא.

תודעת 'קיימות' החדורה בתפיסה אקולוגית של המציאות, היא המשך טבעי ומתבקש, ביטוי מעשי והשתקפות יצירתית של תודעת היצירה האחדותית. מושג הקיימות הוא חדש יחסית, וגם התפיסה האקולוגית של המציאות מתוך התודעה המודרנית של זמננו התפתחה באופן משמעותי רק במהלך העשורים האחרונים. וזאת, בין השאר ובעיקר בשל הסכנות הממשיות והמוחשיות המאיימות על המשך החיים של בני האדם ושאר ממלכות הטבע עלי אדמות.

תודעה אקולוגית ברת קיימא מבטאת גישה רוחנית ואמנותית עמוקה ושורשית, המשתקפת בהיבטים מעשיים, בריאים וחיוניים – קיומיים ממש, שהם הכרחיים על מנת לאפשר את המשך היצירה התרבותית האנושית עלי אדמות, את המשך החיים במרחב יצירה זה.

המשמעות הרעיונית והמעשית של תודעת היצירה האקולוגית ברת הקיימא, היא שימור פעיל ויצירתי של תודעת היצירה האחדותית, 'חשיפה אמנותית של אחדות העולם ואחדות האדם איתו'. וזאת, באמצעות תהליכי יצירה אמנותיים מודעים, מתוך זיקה אינטימית עם ישות הטבע על מכלול גווניה וגילוייה, במהלך צעידה בדרך חיים 'להיות אדם בקהילה', שהיא כאמור דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

א.ד.גורדון מביע באופן בהיר ומרגש את השינוי העמוק הנדרש מהאדם, כדי ליצור ולפעול מתוך תודעה אקולוגית ברת קיימא. בקטע מתוך מאמרו: 'עקירת שורשי הנשמה מן הטבע' הוא כותב:

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכל היה לא לפי מידותיך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכל…

והרגשת כל חציצה קלה החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים… כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה…

ולא יהיה עוד ביום ההוא בנינך, בן אדם, חורבן להוד בניינו של עולם… ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך לתמיד להיות שותף לו במעשה בראשית."

תודעה רוחנית-אקולוגית הבאה לידי ביטוי במילותיו של א.ד.גורדון, נובעת מהזיקה האינטימית-רליגיוזית שאותה יוצר האדם עם הווית הטבע החיה.

ו. תודעת יצירה מדעית ואמנותית, תרבותית וחברתית

תהליך יצירת מרחבי התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה הוא ביטוי נשגב, מהותי ומוחשי לדחף היצירה הנטוע בנפשם של בני האדם המעצבים את חיי הרוח והתרבות, המדע והאמנות, שוב ושוב, בהתאם לרוח התקופה שבה הם חיים ופועלים.

מרחבי התרבות נוצרים, כפי שראינו, מתוך זיקה יצירתית שמקיים האדם עם הווית העולם הרוחני, עם ישות הטבע שוקקת החיים ועם בני האדם שעימם הוא חי ויוצר. ומה שמייחד מרחב יצירה זה היא העובדה 'שאינו נוצר מעצמו' אלא 'ממתין בסבלנות' להתהוותו ועיצובו בידי בני האדם.

מתוך דחף ליצירה ולהכרה מעמיקה של העולם המתגלה ונחווה בתוכנו וסביב לנו, חוקרים אנו ומגלים כיצד להשתלב ולהיות שותפים פעילים ביצירת מרחבי תרבות אנושית שבה אכן יוכלו בני האדם להגשים את ייעודם הייחודי.

היצירה המדעית-אמנותית מתרחשת כאשר, באמצעות לימוד והתנסות בחוקיות הפועלת במרחב הסובב אותנו ובנו, משתלבים אנו בתהליך היצירה וההתפתחות, בנשימה ובדופק החיים המתקיים בשיח האינטימי-רליגיוזי בין האדם לעולם.

שליחותה של האמנות החברתית היא להביא לידי הפרייה הדדית בין הווית העולם הרוחני-תרבותי, המרחב האקולוגי-סביבתי ומישור היצירה הקהילתית, וזאת, דרך תהליך צמיחה והתחדשות ביוגרפית מתמדת, שאותו עוברים בני אדם המבקשים להגשים את ייעודם ולממש את שליחותם הייחודית במרחב פורה זה.

כאשר הוויית החיים החברתית נוצרת מתוך עשייה קהילתית עשירה ומגוונת, מתהווה קרקע פורייה לעיצוב מרחב הפעילות הפוליטי באופן שמשרת את התפתחותם האינדיבידואלית של בני האדם, ומאפשר לחוות את היצירה הקהילתית כאמנות חברתית, החיונית כל כך בזמננו.

ז. תודעת אימון ותרגול בדרך החיים 'להיות אדם בקהילה', בנתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

אחד המאפיינים המהותיים של היצירה האמנותית בכל התחומים, היא יצירתן ועיצובן של צורות מתאימות, במרחבים השונים והרלבנטיים, המאפשרות לתכנים רוחניים-אידיאיים לבוא לידי ביטוי, להתגשם ולהתממש דרך אותן צורות וכך, לפעול ולדבר ישירות אל בני האדם ובעיקר אל ליבם. האמנות החברתית הינה במובנים רבים הנשגבה שבאמנויות, היות ובה, ב'הוויית חייה', הופכים החיים החברתיים עצמם על מכלול תכניהם וצורותיהם, ל'חומר ביד היוצרים.'

לאור הנאמר כאן, מתבהרת ומתבררת חיוניות הצעידה בנתיב האימון והתרגול לכל מי שמבקש לצעוד בדרך 'להיות אדם בקהילה', בדרך האמנות החברתית. על האמנים החברתיים להתאמן ולתרגל, ביחד ולחוד, ובמובנים רבים, גם לעצב במשותף את נתיב ההתאמנות, כדי שמעורבותם בתכנים ובצורות של דרך האימון והתרגול תהיה מירבית.

מובא כאן מארג אידיאלים במגוון מרחבי פעילות, שהגשמתם ולו באופן חלקי, מחייבת צעידה בדרך האימון והתרגול.

אידיאל האמונה, יראת הכבוד והפליאה

כוח האמונה הוא יסוד מרכזי ומהותי ביצירת התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה. מקור עוצמה רוחנית זו הוא מעיין החיים להתחדשות המתמדת של יצירה מופלאה זו, ובכל דור ודור עלינו לגלות ולעורר מחדש בתוכנו את "מעיינות האמונה", ובכוח חיוניותה והשראתה, להביא להתחדשות היצירה הקהילתית-תרבותית.

בנוסף לכוח האמונה, על האדם לעורר ולטפח בליבו יראת כבוד ורגש פליאה כלפי בני האדם, הוויית העולם הרוחני וישות הטבע. טיפוח רגשות אלו יאפשר לו, ברגעי חסד ובזמנים שבהם נושאת פעילותו האנושית היזומה פרי, לראות בבני אדם בסביבתו עולם ומלואו, יצירה ייחודית.

כוח האמונה, הלך נפש של פליאה ויראת כבוד, אינם תמיד נגישים לנו. עלינו לטפחם בסבלנות ובהתמדה כדי ליצור בנפשנו קרקע פורייה, בה יעמיקו שורש, ושמתוכה תצמח, תפרח ותישא פירות הוויית חיינו האנושית.

האידיאל הביוגרפי

כל אדם הוא יצירה ייחודית. כאשר נולד האדם ומצטרף אל משפחתו למסע ביוגרפי-קהילתי, הוא מביא עימו עולם ומלואו, זרע מופלא המעורר פליאה ויראת כבוד עמוקה. הבית המשפחתי-קהילתי שבו גדל ומתפתח האדם הוא הקרקע, האדמה שבתוכה נזרע הזרע האנושי הייחודי שמבקש לצמוח, להתפתח ולהגשים את האמיתי, היפה והטוב שבישותו. נתיב קורות החיים של האדם משתקף ובא לידי ביטוי מרבי בהוויה הקהילתית וכך, מעצים תהליך הגשמת הייעוד האנושי הייחודי את המרקם החברתי ומעשיר אותו.

כמו בביצוע יצירה תזמורתית, בה מנגנים חברי התזמורת יחדיו נושאים מוזיקליים שונים במגוון רחב של כלי נגינה המעשיר את ביצוע היצירה ומעניק לה את ייחודה, כך עשויים בני האדם להעצים את חיי הקהילה שבה הם חיים ויוצרים מתוך עצם הגשמת ייעודם, מימוש שליחותם הייחודית.

האידיאל המשפחתי

התבוננות במרחב היצירה המשפחתי על מגוון התחומים העשיר שבו, מאפשרת לראות את גודל האתגר העומד בפני כל אדם המבקש להיות שותף ביצירה זו ואת האיכויות האנושיות והקהילתיות שהוא עשוי לטפח ולפתח במרחב ייחודי זה.

התהליך החינוכי-ביוגרפי שעוברים הילדים והוריהם מעצב את הווית החיים המשפחתית. אירועים משפחתיים, חגים ומועדים מטביעים את חותמם ונהיים למרכיב מהותי ומרכזי ביצירה הקהילתית. אין פלא שמרחב היצירה המשפחתית עובר משבר עמוק בתקופתנו. מרחב זה מייצג אולי באופן החריף ביותר את הקוטביות שבין הרצון להגשמה עצמית והצורך להיות שותף פעיל ביצירה המשפחתית והקהילתית. מרחב היצירה המשפחתית יוצר קרקע פורייה ומעיין חיים להתחדשות חברתית ותרבותית במגוון הרחב והעשיר של תחומי הפעילות.

האידיאל החינוכי-קהילתי

התהליך החינוכי יוצר קרקע פורייה שמתוכה עשויים לצמוח ולהתפתח הכישורים האינדיבידואליים-קהילתיים של הילדים, ההורים והסביבה האנושית שבה הם חיים. ואכן, דרך אמנות החינוך היא נתיב להתפתחות אישית וחברתית. מתוך העשייה המשותפת, המפגשים והשיחות צומחת ומלבלבת הווית חיים קהילתית.

יצירה חינוכית המתהווה במרחב קהילתי בו פועלים אנשים הצועדים בדרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית, תעניק תנופה של ממש לחיי החברה והתרבות בישוב שבו היא מתקיימת.

הורי הילדים, המורים, המחנכים וציבור רחב של אנשים התומך ביצירה זו הינו החברה האזרחית במיטבה, וכאשר אנו האזרחים שותפים בהגשמת אידיאלים חברתיים, בעשייה חינוכית היוצרת את הווית החיים הקהילתית בישוב שבו אנו גרים, אזי מתרחשת הלכה למעשה התחדשות חברתית. אכן, התהליך החינוכי שיוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה ולהתפתחותה של חברה אזרחית שעשויה לעצב ולהוביל את החיים הפוליטיים בדרך אנושית.

האידיאל החברתי-פוליטי

התהליך החינוכי היוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה והתפתחותה של החברה האזרחית. לאור עובדה זו, ניתן לראות עד כמה חשוב להרחיב ולהעמיק את לימודי מקצוע האזרחות ובעיקר, את ההתנסות האזרחית במרחב החינוכי ובחיי הקהילה.

החיים החברתיים אמורים להיווצר ולהתעצב מתוך פעילות דינמית בה שותפים שלושה מרחבי פעילות עיקריים המפרים זה את זה:

הספירה הרוחנית-תרבותית

המישור החברתי-פוליטי

מרחב החיים הכלכליים-אקולוגיים

בעידן המודרני לא מתאפשרת זיקה בריאה בין מרחבי פעילות אלו שצריכים להיות אוטונומיים על מנת לקיים קשר הדדי שיפרה ויעצים את פעילותו של האורגניזם החברתי. כתוצאה מכך נוצרו מדינות אחדותיות אשר בהן נהרסת החלוקה של האורגניזם החברתי, עובדה המקשה על תהליך התחדשות חיי החברה והתרבות.

זיקה דינמית בין מרחבי פעילות אלו, תאפשר מפגש פורה עם מגוון רחב של צרכים אנושיים ושאלות קיומיות. בהשראתו של מפגש פורה זה תימצאנה תשובות מעשיות ועדכניות לאותם צרכים אנושיים, לשאלות חיים בוערות הממתינות "בקוצר רוח" להתייחסות ראויה.

נושאים העשויים לעורר השראה וליצור כלים מעשיים לעיצוב 'יצירת חיינו', הביוגרפיה שלנו.

א. 'לפגוש ולעצב באהבה, מתוך שמחת חיים וחדוות יצירה את הבא לקראתנו מן העולם הסובב אותנו, את העולה ממרחבי ישותנו'.

ב. הרחבה והעמקה של חוויית ה'השתלבות' במפגש הביוגרפי בין 'התגשמות' ל'התפתחות'.

ג. 'פעילות קשובה, הקשבה פעילה' – מאפייני פעילות 'האני האנושי' המאפשרת 'השתלבות ביוגרפית, אמנותית ורליגיוזית בריאה ופורייה'.

ד. 'לחולל את נתיב חיינו מתוך אימפולס ביוגרפי-אמנותי, המאפשר יצירת זיקה בריאה ומפרה בין פעילותנו העצמית היזומה, המודעת, לבין הבא לקראתנו מן העולם הסובב.

ה. המדען היוצר והאמן החוקר – הפרייה אמנותית-תרבותית בין האיכות הנשית והאיכות הגברית, בנו ובאופי פעילותנו בעולם. העמקה מעשית במאפייני המונח 'מחקר-פעולה'.

ו. טיפוח אורח חיים רליגיוזי, מתוך תודעת יצירה ביוגרפית, אמנותית וקהילתית.

ז. טיפוח היכולת להבחין היטב בין חוויית אימון ותרגול לבין התנסות במציאות חיים ממשית.

ח. טיפוח היכולת 'ללמוד מהחיים' באמצעות התבוננות ריתמית-מקצבית (יומית, שבועית, חודשית, עונתית ושנתית) על פעילות שהתרחשה, וזאת, בזיקה לתוכנית הפעולה המקורית, לחזון. לאור התבוננות זו, ביצוע מהלך 'כיוון והתכוונות' בין התוכנית לבין ההתרחשות בפועל. מדובר בטיפוח מיומנות ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית, ולא חלילה בנסיון 'לשלוט' ולעצב באופן כפייתי ולא קשוב את מהלך יצירת חיינו.