ההיררכיות הרוחניות ופועלן בעולם הפיזי
רודולף שטיינר
הרצאה עשירית
דיסלדורף 18.4.1909 GA 110
מאנגלית: מוטי גולדנר
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת כחותם – ראו כאן
וגם בלקט: בעיית הגורל -הוצאת חירות
מלבד השאלה שהועלתה בסוף ההרצאה אתמול, יהיה הרבה מה להוסיף לנושאנו הנוכחי, אבל יהיה זה בלתי אפשרי למצות את ההתבוננות ביקום בעשר הרצאות. לכן הרשו לי בבקשה, לפני שאני דן בשאלתנו המרכזית לבצע מספר התבוננויות הנראות לי רלוונטיות.
ההתבוננות הראשונה אינה קלה לתפיסה בעבור ההכרה המודרנית, אבל עדיין צריכים לדעת אודות קיומם של דברים כאלו. זה מתייחס לשאלה כיצד הגופים הפלנטאריים, מהרגע בו הם הופיעו, נעלמים שוב. התבונָנו בזרם הרוחי של האבולוציה. ישויות מתפתחות לשלבים גבוהים יותר וכאשר הן מתקדמות הן חייבות להיפרד ממקום פעילותם הקודם, כלומר, הן חייבות לעזוב את מקום מגוריהן הקודם שאִפְשֵר להן במשך זמן מה לפתח יכולות מסוימות אותן לא היו מסוגלות להשיג בצורה אחרת. כאשר, במהלך האבולוציה הגיעה התקופה הלמוריאנית, אדם נעשה בשל מספיק לסכם כול דבר אותו רכש דרך האבולוציה של סטורן, השמש והירח. אז הוא הופיע במשכנו החדש באבולוציית האדמה שנעשתה זה עתה מוכנה עבור התפתחותו הלאה. הוא התפתח דרך למוריה ואטלנטיס אל תוך תקופתנו, ובהתקדמו מהתגשמות אחת לשנייה הוא יתפתח הלאה בעתיד. אבל יגיע הזמן בו הוא יהיה חייב לעזוב את האדמה מאחר והיא לא תהיה מסוגלת להציע לו יותר אפשרויות התפתחות נוספות. יכולים אתם להעלות בדמיונכם שכתוצאה מכך אדמתנו חייבת להפוך לתל חרב. אתם יכולים להשוות זאת לעיר שננטשה על ידי תושביה. אתם יודעים כיצד נראית עיר כזאת לאחר זמן מה, וכיצד היא הופכת בהדרגה לתל עפר. ערים עתיקות שהושארו לכוחות הטבע מסוגלת לספק לנו תמונה גרפית לתהליך זה.
אבל לא כך יהיה עם האדמה בעתיד. השאלה הבאה תעזור לנו ליצור תמונה אמיתית של העתיד. מה החשיבות של לאונרדו דה וינצ'י, של רפאל, או של גאונים אחרים בתחום זה או אחר, עבור האבולוציה של האדמה? מה המשמעות בעבור אבולוציית האדמה שרפאל או מיכאלאנג'לו יצרו עבודות אומנות נפלאות שעדיין מאות ואלפים נהנים מהן עד היום? אחדים מכם הרגישו עצבות מסוימת כאשר בראותכם את התמונה של הסעודה האחרונה של ליאונרדו במילאנו תהיתם עוד כמה זמן תמונה נהדרת זו תשרוד. צריכים לזכור שגתה, במסעו הראשון לאיטליה, זכה לראות תמונה זו במלוא תפארתה, דבר אשר, לרוע המזל, אינו אפשרי עוד בימינו. מאז זמנו של גתה, כתוצאה מנסיבות חיצוניות התמונה התקלקלה מאוד, עד שזה מעלה רגשות של צער בתוכנו. אבל בעבור האנשים שיחיו אחרינו, כפי שאנו חיים אחרי גתה, התמונה לא תתקיים יותר. במוקדם או מאוחר יותר יהיה זה גורלו של כול דבר שהאדם יצר על פני האדמה והגשים באופן פיסי בחומר. באופן בסיסי זה נכון גם עבור האדמה עצמה. כן, אפילו עבור מחשבות שנוצרו על ידי האדם. תארו לעצמכם תקופה בה האדם יתרומם מבחינה רוחית לאזורים גבוהים יותר. מחשבות, במשמעות הנוכחית של המילה – אין אני מתייחס במיוחד למחשבות מדעיות מאחר והן בכל מקרה תאבדנה את משמעותן בשלוש מאות או ארבע מאות השנים הבאות, אלא למחשבות בצורה כללית כפי שאנו משתמשים בהן היום, שנוצרות על ידי השכל – כמובן שלא תהיה להן יותר חשיבות עבור העולמות הגבוהים מאחר ויש להן משמעות רק עבור חיינו על האדמה. אבל האדם יעזוב את האדמה. מה יקרה לכול דבר שאדם יצר על פני האדמה במהלך האבולוציה שלו?
מההיבט הרוחי, האבולוציה של האינדיבידואליות הינה, כמובן, בעלת חשיבות. באמצעות הישגיו ליאונרדו התרומם גבוה יותר; זה יצר את התקדמותו. אבל אנו מתמודדים עם השאלה של איזו חשיבות עבור עתיד האדמה יש לרעיונות רבי העוצמה ולאימפולסים רבי הכוח שאנשים גדולים הטביעו בסובסטנציית האדמה. האם העתיד יצמצם את האדמה לאבק, והאם כול דבר שנוצר על האדמה יעלם כאשר הפלנטה של האדמה לא תתקיים עוד? אתם מעריצים את הקתדרלה של קולוגן (Cologne). אנו יכולים להיות בטוחים שבתקופה קצרה יחסית לא יישאר ממנה דבר, אבל האם משמעות הדבר שזה שהאדם גילם את האידיאה של הקתדרלה של קולוגן באבנים, חסר משמעות עבור האדמה בכללה? אין אנו דנים כעת במה שהאדם לוקח עימו מהאדמה; אנו מתבוננים באדמה עצמה. במהלך התפתחותה הפלנטה נעשית קטנה יותר באופן רצוף, היא מתכווצת. זהו גורלו של החלק החומרי של הפלנטה, אבל אין זה הכול. זהו רק חלק, אם אפשר להתבטא כך, שניתן לראותו באמצעות העיניים ומכשירים פיסיים. קיימת כאן גם אבולוציה של החומר הממשיכה מעבר לכך.
אנו מגיעים לנקודה הקשה להבנה עבור בני זמננו. זה עלול אפילו להיות במידת מה בלתי נתפס עבורם. האדמה מתכווצת בקביעות. החומר נדחס מכל הצדדים אל המרכז. כעת, מצד אחד – אני אומר זאת בכוונה – קיים חוק שימור החומר, אבל קיימת כאן גם עובדה מוזרה הידועה לכול אוקולטיסט והיא שכשהחומר נדחס לחלוטין למרכז הוא נעלם במרכז.
תארו לעצמכם חתיכת חומר הנדחסת עוד ועוד אל המרכז ושם היא נעלמת. היא אינה נדחפת אל הצד השני; היא נעלמת במרכז אל תוך האין! כך גם יגיע הזמן בו החלק החומרי של האדמה יעלם במרכז. אבל אין זה הכול. ככל שזה נעלם במרכז כך זה מופיע בהיקף. זה חוזר חזרה מבחוץ. החומר נעלם בנקודה אחת במרחב, ומופיע שוב מההיקף. כל דבר שנעלם במרכז נכנס שוב דרך ההיקף. זה נימשך פנימה, אבל בדרך כזאת שזה מביא בחזרה את כול מה שהישויות שעבדו על הפלנטה הטביעו בסובסטנציה שלה, כמובן שלא בצורה הנוכחית, אלא בצורה שתתקבל בתהליך שינוי הצורה הזה. כך תראו את החלקיקים החומריים של הקתדרלה של קולוגן נעלמים במרכז, ומהצד השני תראו אותה מופיעה שוב. אין דבר, לחלוטין אין דבר ממה שהושלם על הפלנטה שהולך לאיבוד. זה חוזר מהצד השני.
מה שהגיע אלינו במהלך שלב קודם יותר של אבולוציית האדמה לפני סטורן, הועבר החוצה אל מעבר לגלגל המזלות. זה נקרא בחוכמה עתיקה השמיים הקריסטליים, וזה המקום בו מעשיהם של ישויות השייכות לאבולוציה קודמת הופקדו. הם יצרו את הבסיס על גביו ישויות חדשות יכולות להיעשות ליוצרות.
כפי שנאמר מקודם, קשה לתפוס זאת עם הבנה בת זמננו מאחר והאדם מורגל להתחשב רק בהיבט החומרי. אנו לא נוטים לחשוב במונחים של חומר שנעלם מהמרחב התלת מימדי ומופיע שוב במקום אחר כלשהו לאחר שעבר דרך מימד אחר. כל זמן שאתם חושבים במונחים של חלל תלת מימדי, לא ניתן לתפוס זאת. מאחר והחומר יוצא אל מחוץ לשלושת מימדי החלל, הוא נעשה ניתן לראיה שוב רק כאשר הוא חוזר מהצד השני. בתקופת הביניים הוא שוהה במימד אחר. אנו חייבים להתאמץ להתמודד עם דברים אלו מאחר והיבטים רבים של מקור העולם קשורים בהם. משהו במקום אחד יכול להיות מיוחס בדרך מורכבת ביותר למשהו אחר במקום שונה לחלוטין במרחב התלת מימדי.
מוצא המערכת הפלנטרית שלנו החל בסטורן הקדום. אז הופיע יופיטר[1]. תוכלו לזכור שבמשך היצירה של יופיטר הישויות של ההיקף היו מעורבות גם כן באופן פעיל. אבל כשם שהישויות הפרושות על פני המערכת הפלנטרית מתפתחות, כך גם מתפתחות הישויות הפועלות מההיקף. כאשר ישויות מסוימות מההיקף התחילו לפרוש, אנו מוצאים גם פרישה של חלק מהישויות השוכנות בחוץ בחלל הקוסמי. כשיופיטר התכווץ, ישויות אלו אשר פרשו דחסו ביחד משהו שאין לא כול קשר לאבולוציה שלנו; זה התייחס במהותו לישויות הפורשות. כך, בהתחלה אוראנוס עוצב ולאחר מכן, במהלך האבולוציה של מארס[2], הופיע נפטון. השמות אוראנוס ונפטון לא נבחרו כהלכה כמו בעבר, למרות שמשמעות מסוימת נשארה בשם אוראנוס. זה ניתן בתקופה בה שרד שמץ של מושג בנוגע להענקת השם הנכון; לכל דבר מעבר למערכת הפלנטרית שלנו ניתן השם הקולקטיבי אוראנוס.
כך אנו מוצאים שתי פלנטות, שהאסטרונומים המודרניים שלנו מציבים במעמד שווה עם הפלנטות האחרות, שהינן למעשה בעלות מוצא שונה ובאופן בסיסי אין להן קשר עם יקומנו. הן מייצגות עולמות שנוצרו מאחר וישויות שעדיין היה להן קשר עימנו בתקופת סטורן הקדום פרשו וקבעו משכנם מחוץ לעולמנו. ניתן להסיק עובדות רבות מכך, למשל, שלפלנטות אלו יש ירחים הנסוגים לאחור, וכן הלאה.
קיבלנו סקירה כללית אודות המערכת הסולרית שלנו והתעוררה השאלה מהו היחס הנכון של האדם להיררכיות הגבוהות יותר, שהינן למעשה האבות הקדמונים של האדם. הבה נתחיל עם הנשגבים ביותר, השרפים, הכרובים ורוחות הרצון, כך שמתוך תיאור טבעם נוכל לקבל מושג נכון של האדם. לו יכולנו להתרומם מעבר לשרפים, היינו מגיעים לתחום של השילוש הקדוש. מהו המאפיין הבולט של ישויות אלו השונה מכול הישויות האחרות בעולם? הן נהנות ממה שנקרא "ראיה ישירה של האלוהות". מה שהאדם חייב להשיג בהדרגה במהלך התפתחותו הוענק להן מההתחלה. כבני אדם, אנו חייבים להתחיל מהנקודה בה אנו נמצאים היום בכדי לרכוש כוחות גבוהים יותר של הכרה, של רצון וכ"ו. כתוצאה מכך אנו מתקרבים יותר ויותר לאלוהות והאלוהות הופכת קרובה יותר אלינו. זהו ההבדל המהותי בין השרפים, הכרובים ורוחות הרצון לאדם. מתחילת האבולוציה שלהן הישויות המרוממות של ההירארכיות הרוחיות נמצאו בנוכחות ישירה של האלוהות, של השילוש הקדוש, והן נהנו כבר מההתחלה ממה שהאדם חייב לפתח. זה בעל חשיבות יתרה לדעת שישויות אלו ראו את האל מתחילת הזמן בו נוצרו, ושהן ממשיכות לעשות זאת. הן מבצעות כול דבר מתוך התבוננותן באל, האל פועל דרכן. הן אינן יכולות לעשות דבר אחר ממה שהן עושות מאחר ולראיית האל יש כוח כה רב, יש השפעה כה רבה עליהן, כך שהן מבצעות מתוך וודאות שאינה יכולה לטעות ומתוך דחף ישיר את מה שהאלוהות מועידה. כול דבר הדומה לדיון או שיפוט אינו קיים בספירה של ישויות אלו. כאן מתקיימת רק הצפייה בהוראות האלוהות שמספקות את הדחף המידי לביצוע את אשר חייב להתבצע. הן רואות את האלוהות בצורתה המקורית הנכונה, כפי שהיא באמת. הן מתייחסות לעצמן רק כמי שממלאות את הרצון והחוכמה של האלוהי. כך הדבר באשר להיררכיה הגבוהה ביותר.
בירידתנו אל ההירארכיה הבאה, אל הישויות הקרויות שולטות (Dominions), עוצמות (Mights), כוחות (Powers), או רוחות החוכמה, התנועה והצורה, אנו מוצאים שאין להן ראיה ישירה כזאת של האלוהות. הן אינן רואות יותר את האל בצורתו המידית, הן רואות את התבטאותו, כפי שהוא מגלה עצמו, אם אני יכול להציב זאת כך, באמצעות הופעתו. עבורן זוהי אלוהות וודאית, ויש להן גם כן את הדחף הישיר להוציא לפועל את התבטאותה של האלוהות כמו במקרה של השרפים, הכרובים ורוחות הרצון. הדחף אינו כה חזק אבל ללא ספק הינו עדיין דחף ישיר. היה זה בלתי אפשרי עבור השרפים, הכרובים ורוחות הרצון שלא לבצע את מה שהם רואים כדבר המיועד לביצוע על ידי האלוהות; זהו דבר שלא היה ניתן להעלותו על הדעת עקב סמיכותם לאלוהות. אבל באותה המידה היה זה דבר שאינו בא בחשבון עבור רוחות החוכמה, התנועה והצורה ליטול על עצמן משהו שאינו נרצה על ידי האלוהות עצמה.
בכדי שאבולוציית העולם תוכל להתקדם, משהו בלתי רגיל היה החייב להתערב. אנו מעלים עכשיו נושא שהיה תמיד קשה להבנה, אפילו עבור אלו שהתקדמו לרמה מסוימת בחוכמת המיסטריות. במיסטריות הקדומות ניסו להפוך זאת לניתן להבנה בצורה הבאה. בשלב מסוים בהתקדשותו, התלמיד המתחיל היה מובא בנוכחות כוחות עוינים בעלי הופעה נוראה ואכזרית אשר ביצעו את המעשים הנוראים ביותר לנגד עיניו. אבל מי שביצעו זאת היו לא אחרים מאשר כוהנים במסווה, חכמים מוסווים. בכדי לחולל את הפיתויים הנדרשים, הכוהנים הסוו עצמם בצורות של רוחות רפאים דמוניות, כישויות איומות, המבצעות את המעשים הנוראים ביותר שאדם יכול להעלות על דעתו. אבל מדוע דבר זה נעשה?
בכדי להראות לתלמיד המתחיל עד כמה ההתפתחות יכולה לסטות מהנתיב הנכון, המקודש, הכוהן עצמו הופיע במסווה של רשע. לתלמיד הוענקה האשליה שהרוע ניצב לפניו, ורק כאשר הוסר המסווה הוא ראה את האמת. האשליה הוסרה ואז הוא ידע שהוא הועמד בניסיון. בכדי לחזק ולחמש אותו כנגד זה, הרוע גולם בצורתו הזוועתית ביותר על ידי הכוהן, שכמובן לא סטה מהנתיב הנכון. זה היה רק השתקפות של משהו שלמעשה התרחש בהתפתחות הקוסמית.
בתקופה ההתפתחות שבין יופיטר למארס[3], ישויות מספירת רוחות התנועה (Mights) הופרדו מזרם האבולוציה; הן הוצבו במהלך האבולוציה כך שיציבו מכשולים במקום לפעול כגורמים מקדמים. אנו מתוודעים לזאת כמלחמה בשמיים. המעשים של ה"מצוּוים-לרע" הללו, אם יורשה לי לכנותם כך, הושלכו לרוחב נתיב האבולוציה, מאחר והכוחות השולטים של ההיררכיות אמרו לעצמם שאם הנתיב יהיה חלק, מה שאמור להתעורר לעולם לא יתרחש. מעשיהם של רוחות התנועה נועדו להתרחש!
כעת שערו לעצמכם שאתם חייבים לדחוף עגלה. אתם מפתחים את כוחכם באמצעות דחיפתכם אותה. עם היא הייתה עמוסה במשקל כבד יותר, הייתם נאלצם לדחוף חזק יותר, אבל כתוצאה מכך הייתם גם מפתחים כוח רב יותר. שערו בנפשכם שהאלוהות הייתה מרשה לאבולוציה ליטול מהלכה מעבר ליופיטר. המין האנושי היה בוודאי מתפתח היטב. בכל זאת, האנושות יכולה להיעשות חזקה יותר על ידי הנחת מכשולים בנתיבה. לטובת האנושות רוחות תנועה מסוימות היו חייבות לקבל הוראות מנוגדות. הן מלכתחילה לא היו רעות. צריך שלא להתייחס אליהן ככאלו. ניתן אפילו לומר שהן הקריבו עצמן בהניחן מכשול במהלך האבולוציה. לכן, רוחות תנועה אלו מכונות האלים של העיכובים, של המכשולים במובן הרחב של המילה. מרגע זה ואילך נוצרה האפשרות בעבור כול דבר שאמור היה להיות מושג בעתיד. רוחות התנועה המופרדות עדיין לא היו רעות בעצמן, להיפך, בצעידתן כנגד מהלך ההתפתחות התקין, הן היו המקדמות הגדולות של האבולוציה. אבל הן בכל זאת היו היוצרות של הרוע מאחר ומתוך הסערות שהן חוללו, התעורר הרוע בהדרגה.
כמובן שמהלך ההתפתחות של ה"מצווים לרע" היה חייב להתנהל בצורה שונה משל אחיהם. הם פעלו בצורה שונה וכתוצאה מכך הם נעשו למפתים של הישויות להן אנו קוראים מלאכים. במהלך התפתחות הירח, המלאכים עברו דרך שלב התפתחותם כאדם. מלאכי-אדם אלו על הירח היו עדים להשפעת המכשולים שהוצבו במהלך האבולוציה. הם אמרו לעצמם: "אנו יכולים כעת להתגבר על מכשולים אלו, אנו יכולים לצלול בזרם האבולוציה של הירח, אבל אנו מעדיפים להימנע מכך; אין אנו רוצים לשקוע מטה, אנו מעדיפים להישאר למעלה עם האלים הטובים". ישויות מלאכיות אלו התנתקו בתקופה מסוימת של אבולוציית הירח מרוחות התנועה אשר, למטה מתחת, זרעו מכשולים בנתיב האבולוציה. אבל היו מלאכי-אדם אחרים אשר אמרו: "לא נלך בעקבות אחינו מאחר ואם נעשה כך, האבולוציה תפנה אחורה ושום דבר חדש לא יוכל להתרחש". הישויות שאמרו: "אין ברצוננו לקחת חלק במתרחש למטה כאן, אנו נשארים עם רוחות התנועה" התנתקו ממהלך אבולוציית הירח הקדום וצעדו בעקבות כל דבר שהתרחש בשמש. לא נשאר להן דבר עם המתרחש על הירח הנטוש היכן שהתקיימו המכשולים. בכל אופן, האחרים ששקעו מטה, היו חייבים למעשה ליטול אל תוך טבעם הגופני כול דבר שהם קיבלו על הירח כמכשולים המתקיימים באבולוציה. הם הקשו עצמם יותר ממה שאחרת היה המצב. עטיפתן הגופנית נעשתה דחוסה יותר והם נשאו עימם את הסימן של מעשי רוחות התנועה. אבל אנו חייבים לזכור שמעשיהן של רוחות התנועה היוו חלק מהתוכנית הקוסמית האלוהית. התפתחות נוספת התחוללה כאשר אבולוציית הירח עברה אל זאת של האדמה, כל התהליך חזר על עצמו והישויות אשר שקעו מטה אל תוך הזרם רב העוצמה של אבולוציית הירח נשארו מאחורי הללו שלא נטלו חלק בזה. אחרים נשארו אפילו יותר מאחור, הם נמשכו על ידי אבולוציה מתדרדרת.
התוצאה הייתה שהופיעו במהלך אבולוציית האדמה מלאכי-אדם מתקדמים ומלאכי-אדם מפגרים. מלאכי-האדם המתקדמים התקרבו אל האדם בלמוריה כאשר הוא נעשה בשל מספיק בכדי לקבל את זרעו של האגו. הם העניקו לו את הבחירה להתקדם כאן ועכשיו אל עולם הרוח, ובכך להימנע ממה שהתערב במהלך האבולוציה העולמית מאז הירח. הישויות שנשארו מאחור, ואשר להן אנו קוראים הישויות הלוציפריות, פנו אל הגוף האסטרלי של האדם – הן לא היו מסוגלות להגיע אל ה"אני" – והזריקו לתוך הגוף האסטרלי את תוצאות המלחמה בשמיים. רוחות התנועה, אשר "צוּווּ-לרע" במהלך המלחמה בשמיים כאשר הן נעשו לאלים של המכשולים, החליקו את תוצאות מעשיהן אל תוך גופו האסטרלי של האדם. אבל תוצאות המעשים הללו קיבלו משמעות אחרת. הן הפכו לאפשריות לבצע טעויות ולגרום רע. לאדם ניתנה כעת האפשרות לטעות ולהרע, אבל במקביל הוא קיבל את היכולת להתרומם מעל לטעות והרוע באמצעות כוחו העצמי.
זכרו שלישויות כאלו כמו רוחות התנועה השייכות להירארכיה השנייה לא היה יכול להיות הכוח להיעשות רעות בעצמן מתוך רצונן החופשי; הן היו חייבות להיות "מצוּווּת לרע". רק לישויות של ההירארכיה השלישית, ולהללו הניצבות הכי קרוב לאדם, המלאכים, הייתה לראשונה האפשרות ללכת או לא ללכת בעקבות הכוחות של המכשולים. אלו שלא נכנעו מיוצגים בתמונות המתארות את הניצחון במלחמה בשמים. הן מתארות את מה שהתרחש במהלך אבולוציית הירח כאשר האדם התקדם אל השלב של התגשמות הגוף האסטרלי, כלומר, אל השלב של אדם-חיה. אותן ישויות מלאכיות שנשארו טהורות, ניתקו עצמן ממהלך ההתפתחות של הירח ונמלטו ממה שהתרחש למטה על הירח. תמונה זו מיוצגת בדרכים שונות רבות; במקור אנו מוצאים זאת בתיאור של המלחמה בין מיכאל לדרקון. אנו מוצאים זאת בהמחשה של השור של מיתרה, היכן שזה מתואר בבהירות רבה. אבל מטרת ההמחשה הזאת אינה להפנות את האצבע ולומר שישויות מלאכיות אלו זנחו את חובתן, אלא היא יועדה לתאר את האידיאל של העתיד. נאמר "שישויות אלו העדיפו להתרומם אל עולמות הרוח. אתם, מצד שני, ירדתם מטה וכך גם ישויות רבות אחרות עימכם הצועדות בעקבות כוחות המכשולים. כעת זה באחריותכם להמיר את מה שספגתם בדרכם מטה, ולשאת זאת מעלה אל עולמות הרוח. בנתיב מעלה אתם נקראים להפוך למיכאל, הכובש של (כוחות) השור." סמלים מסוג זה יכולים להיות מפורשים בשתי דרכים שונות לגמרי.
כך אנו רואים שרק עקב העובדה שרוחות התנועה קיבלו הוראות מנוגדות, קיבל האדם את האפשרות להגיע למטרתו באמצעות כוחותיו העצמיים, משהו שאפילו השרפים אינם יכולים להשיג באמצעות מאמציהם העצמיים. זוהי עובדה קריטית. השרפים, הכרובים ורוחות הרצון אינם יכולים לעשות דבר אחר מאשר ללכת בעקבות האימפולס המיידי שניתן להם על ידי האלוהות. רוחות החוכמה, כול ההירארכיה השנייה, חייבת לעשות אותו הדבר. רק בקרב הדרגה של רוחות התנועה היו מספר "מצווי רע"; הן גם כן לא יכלו לעשות דבר אחר מאשר למלא את הוראות האלוהות, כאשר הן כאילו השליכו עצמן לרוחב נתיב ההתפתחות. אפילו במה שקרוי "מקור הרוע", הן רק ביצעו את רצון האלוהות שביקשה לפתח טוב-לב מלא עוצמה שיעקוף את הרוע. הבה נרד כעת אל הישויות הקרויות רוחות הצורה; הן גם כן לא יכלו להיעשות רשעות בעצמן, וכך הוא הדבר באשר לרוחות האישיות ולרוחות האש. מאחר וכאשר האחרונות עברו דרך שלב האדם שלהן בשמש, רוחות התנועה לא צוּווּ עדיין לרע. הראשונים שהתקיימה עבורם אפשרות זו היו המלאכים, מאחר וזה התקיים רק מאבולוציית הירח ואילך. המלחמה בשמיים התרחשה במהלך המעבר מהשמש לירח. מספר מלאכים דחו את האפשרות הזו, וסירבו להתפתות; הם נשארו נאמנים לטבעם הקודם. כך שיש לנו בירידה מטה עד למלאכים, ובקרב אחדים מהמלאכים עצמם, ישויות מההירארכיות העליונות שאינן מסוגלות לעשות דבר מחוץ לרצון האלוהות. זהו דבר בעל חשיבות עליונה.
אנו מגיעים כעת לשתי קטגוריות של ישויות. הראשונה היא של המלאכים שצללו מטה אל מה שרוחות התנועה חוללו במהלך המלחמה בשמים. ישויות שבהסתמך על מעשיהן המאוחרים יותר נקראות לוציפריות, שנגשו אל גופו האסטרלי של האדם במהלך האבולוציה הארצית, כך שהחדירו בהדרגה את אפשרות הרוע אל תוך האדם, אבל גם את האפשרות לפתח עצמו מתוך פעילותו העצמית החופשית. כך שבכול רצף ההירארכיות אנו מוצאים את האפשרות לחירות רק בקרב חלק מהמלאכים ובבני האדם. האפשרות לחירות התחילה בקרב מעמד המלאכים, אבל פותחה במלואה רק בבני האדם. כאשר האדם ירד לראשונה לאדמה, הוא היה חייב קודם לפול טרף לכוח העצום של הצבאות הלוציפריים. הם חדרו את גופו האסטרלי עם כוחותיהם כך שה"אני" נלכד בשדה כוחות אלו. כך אנו מוצאים בתקופה הלמורית והאטלנטית, וגם לאחר מכן, את האגו עטוף כאילו בענן, כתוצאה מתקיפתו של לוציפר. האדם ניצל מהשתלטות הכוחות הללו בגלל שישויות קדומות יותר לקחו אותו תחת חסותן, בגלל שמלאכים וארכי-מלאכים שנשארו מעל, התגשמו באינדיבידואלים נבחרים והדריכו את המין האנושי. זה נמשך עד הזמן בו התרחש משהו יוצא דופן, כאשר ישות שהייתה קודם לכן מאוחדת עם השמש התקדמה למרחק כה רב עד שהיא הייתה מסוגלת לחדור לא רק אל הגוף הפיסי, האתרי והאסטרלי של האדם, כפי שהתרחש קודם לכן עם הישויות הגבוהות, אלא שהיא חדרה את האדם עד לאגו שלו.
תיארתי כיצד בזמנים קדומים ישויות גבוהות יותר הפיחו רוח בגוף הפיסי, האתרי והאסטרלי של האדם. כעת, ברגע מיוחד בזמן, הופיע אינדיבידואליות אנושית שנבחרה לקבל את הישות הנשגבת אל תוך עצמה – ישות שהייתה מאוחדת עם קיום השמש שלנו ושפעלה באופן אינספירטיבי אל האגו, ישירות מטה אל תוך כול כוחות ה"אני"!
ה"אני" מבטא עצמו באמצעות הדם. כשם שהסובסטאנציה החומרית של הדם מהווה ביטוי של ה"אני, כך גם החום או האש של הדם, המהווה שריד של האש של סטורן, הינו הביטוי של ה"אני" באלמנטים. ישות זו הייתה חייבת לבטא עצמה פיזית בדרך כפולה. ראשית באש. היא גילתה עצמה למשה בסנה הבוער ובברק על הר סיני. (ושנית) היא הכינה את בואה ואז הופיעה בגוף הנושא-דם, בזה של ישוע מנצרת. כך ישות שמש זו חדרה לאינדיבידואליות ארצית. מאחר ואגו האדם יתמלא במידה הולכת וגוברת בכוח שחדר אז לתוכו, הוא יהפוך למסוגל להתגבר לעד בעזרת כוחותיו העצמיים על ההשפעות המסוגלות למשוך אותו מטה. מאחר והישות אשר חדרה אל אגו האדם הינה בעלת טבע שונה מהישויות האחרות אשר ירדו מטה אל האדמה קודם לכן, והפיחו רוח בגופים הפיסי, האתרי והאסטרלי.
הבה ניקח את הרישים הקדושים הקדומים. כפי שראינו בגופם האתרי שכנה ישות נעלה, מאחר והם ירשו את גופם האתרי מאבותיהם האטלנטים הגדולים שבהם חיה ישות מרוממת. זה הועבר הלאה אליהם. הם לא היו מסוגלים להבין בעזרת האגו והגוף האסטרלי שלהם את מה שזרם באמצעות האינספירציה של גופם האתרי. כך התרחש במהלך תקופות עוקבות; בני אדם קיבלו השראות אינספירטיביות. ברגע האינספירציה כוח רב עוצמה נטל שליטה בהם. בכדי להתקדם, האדם הנדון הוצא במידת מה מזרם האבולוציה האנושי הנכון שהושאר למשאביו העצמיים. הוא קיבל השראה אינספירטיבית מישות מושלמת יותר. זה היה מצבם של כול מייסדי הדתות. הֻפְחַה בהם רוח על ידי ישות המרוממת מעל המלחמה בשמים כך שהם לא הושארו לגמרי לעצמם.
בכריסטוס, הופיעה ישות בעלת טבע שונה לחלוטין; ישות שהתאמצה שלא לכפות ולו במידה הקטנה ביותר על אנשים לבוא לקראתה. זוהי הנקודה החשובה! אם תתבוננו בדרך בה הכריסטיאניות הופצה תמצאו הוכחה גדולה, שבמהלך חייו כריסטוס לא עשה דבר ממה שלאחר מכן בוצע בהפצת הכריסטיאניות. התבוננו במייסדי הדתות של הזמנים העתיקים. הם המורים הגדולים ביותר של האנושות; לאחר תקופת התפתחות מסוימת הם נעשו למדריכי האנושות והדברים שלימדו פעלו על בני האדם בכוח מהמם. אבל כעת התבוננו בכריסטוס; האם הוא למעשה פעל באמצעות מה שלימד? למעשה, מי שחושב שתרומתו העיקרית נמצאת במה שלימד לא מבין אותו באמת. הכריסטוס לא פעל במקום הראשון באמצעות לימודיו אלא באמצעות מעשיו, והמעשה הגדול מכולם היה המעשה שהסתיים במותו. זוהי הנקודה החשובה! הכריסטוס פעל באמצעות מעשים, וכאשר מעשיו החלו להתפשט דרך העולם הוא לא היה נוכח יותר באופן פיזי. זהו ההבדל הבסיסי בין כריסטוס לבין המייסדים הגדולים של הדתות. הבדל זה בקושי מובן היום, אבל זה קריטי. ניתן למצוא בשיטות הדתיות האחרות את כול מה שהכריסטיאניות מלמדת. לא ניתן להכחיש זאת. אבל האם הכריסטיאניות פועלת ביעילות באמצעות תוכן לימודיה? האם האדם שתרם יותר מכול, לפחות בשלבים המוקדמים, להפצת הכריסטיאניות, האם הוא התבסס על מה שלמד? התבוננו בפאולוס הקדוש! האם הוא הפך משאול לפאולוס באמצעות מה שכתוב באוונגליונים? הוא רדף את המאמינים של כריסטוס-ישוע עד שזה שמת על הצלב הופיע לפניו מתוך העננים, עד שפאולוס התנסה בהתנסות אוקולטית אישית בעובדה שהכריסטוס חי. ההשפעה של המוות ההוא, ההשפעה של המעשה נעשתה לדחף ממריץ עבור פאולוס, וזה מה שחשוב.
שיטות דתיות אחרות פועלות באמצעות לימודיהן, והנלמד דומה למה שנימצא בכריסטיאניות. אבל הכריסטיאניות אינה עניין של לימודים; מה שחשוב זה מה שהתרחש. המעשה הוא כזה שאינו פועל על האדם אלא אם האדם החליט להרשות לזה לפעול כך מתוך כוחותיו הפנימיים העצמיים, כלומר רק אם זה תואם את טיבעו החופשי המוחלט של האגו האינדיבידואלי שלו. אין זה מספיק עבור הכריסטוס להיות נוכח בגוף האסטרלי של האדם; בכדי להיות מובן באמת הוא חייב להיות נוכח באגו, והאגו חייב להחליט בחופשיות לקבל אותו. זוהי הנקודה. אבל כאשר האגו של האדם אכן מאחד עצמו עם הכריסטוס, הוא נוטל משהו אמיתי אל תוך עצמו, כוח אלוהי, לא רק לימודים. לכן אין זה לעניין לטעון שוב ושוב שניתן למצוא את מה שנלמד בכריסטיאניות בדתות אחרות; העובדה החשובה בקשר לכריסטיאניות היא המעשה וזה יכול להיעשות לנכס אישי באמצעות התרוממות אל העולמות העליונים על בסיס חירות. כוח הכריסטוס יכול להתקבל רק מתוך חירות, ואיש אינו יכול לקבל זאת אם אינו עושה זאת מרצונו החופשי. אבל זה כשלעצמו התאפשר רק מאחר והאדם נקרא לפתח את שלב האדם שלו על פני האדמה.
המלאכים הנופלים שנכנסו לאבולוציית האדמה כישויות לוציפריות, נמצאים בעמדה שונה. הם היו צריכים למעשה להיעשות לאדם על הירח. הם נשארו מאחור בהתפתחותם; לכן הם מסוגלים לחדור את הגוף האסטרלי אבל לא את האגו. הם נמצאים במצב מיוחד שניתן לתארו בצורה הטובה ביותר בעזרת ציור. כעת, הניחו לעיגול זה לייצג את גופו האסטרלי של האדם בתקופת למוריה הקדומה (אנו משאירים בצד את הגופים הפיסי והאתרי); המעגל המוקף הוא האגו.
ה"אני" חדר בהדרגה אל תוך הגוף האסטרלי. מה התרחש בשלב הבא? במהלך התקופה הלמוריאנית הכוחות הלוציפריים החליקו מכול הצדדים אל תוך גופו האסטרלי של האדם וחדרו אותו עם פעילותם, שנחוותה באדם כתשוקות נמוכות. מה שאפשר לו להיכנע לטעות ולרוע שובץ בגופו האסטרלי; הישויות הלוציפריות הוזרקו לתוכו. אם הן לא היו עושות זאת, לעולם לא הייתה לו האפשרות לטעות ולעשות את הרע, הוא היה מורם מעלה לאזורים בהם היה מקבל את האגו שלו, מבלי שהיה נגוע בהשפעות המעכבות. המנהיגים הגדולים של האנושות הגנו על המין האנושי עד כמה שהיה נחוץ בכדי שהוא לא ישקע עמוק מידי.
כעת הגיעה הביאה של כריסטוס. הבה ניקח אדם אשר מקבל את כריסטוס מרצונו – הכריסטיאניות רק בתחילתה, אבל הבה ניטול סיטואציה אידיאלית – אגו אנושי שמרשה מרצונו החופשי המוחלט לכוח-הכריסטוס לזרום לתוכו. כאשר האגו התקדם כה רחוק עד שהוא חדור על ידי הכריסטוס, אז כוחו של כריסטוס מקרין אור גם על הגוף האסטרלי. כוח הכריסטוס קורן החוצה מתוך תוכו של הגוף האסטרלי היכן שקודם לכן הישויות הלוציפריות הפעילו את השפעותיהן. אבל כעת, מה יתרחש בעתיד? מאחר שבעזרת הכריסטוס, ורק בעזרתו, אנו יכולים לכבות באדם את האיכויות שנובעות מלוציפר, אנו משחררים בהדרגה גם את כוחותיו של לוציפר. יגיע זמן, בו הכוחות הלוציפריים, אשר היו חייבים לשקוע לשלב נמוך יותר באבולוציה למען חירות האדם, ולכן לא היו מסוגלים לחוות את כוח-הכריסטוס על האדמה, יחוו את כוח-הכריסטוס באמצעות האדם ויגאלו. האדם יגאל את לוציפר אם הוא יקבל את כוח-הכריסטוס בדרך המתאימה, וכתוצאה מכך, האדם יגדל חזק יותר ממה שהוא אחרת היה גודל. לצורך ההמחשה, אם אדם לא היה מקבל את הכוחות הלוציפריים, כוח-הכריסטוס היה מוקרן החוצה אבל לא היה נתקל במכשולים לוציפריים כלשהם. היה זה אז בלתי אפשרי עבור האדם להתקדם בטוּב-הלב, בָאמת ובָחוכמה לאותו המרחק אליו הוא מסוגל להגיע כעת בעזרת התגברותו על הכוחות המעכבים.
כך האדם מהווה חלק מההירארכיות, אם זאת, נפרד מהן במידת מה. הוא שונה במידת מה מהשרפים, הכרובים, רוחות הרצון, רוחות החוכמה, רוחות התנועה, רוחות הצורה, וגם מרוחות האישיות, מרוחות האש ומחלק מהמלאכים. בהביטו אל העתיד, הוא יכול לומר לעצמו "אני נקראתי לחפש את הדחף לפעולותיי בגומחות העמוקות ביותר של ישותי הפנימית – לא על ידי ההתבוננות באלוהות, כפי שלמשל השרפים עושים, אלא מתוך ישותי הפנימית העצמית". הכריסטוס הינו אל אשר אינו פועל בדרך כזאת שמוכרחים ללכת בעקבות דחפיו; אדם צועד בעקבותיו מתוך הבנה ורק מתוך חירות. לכן הוא האל אשר לעולם אינו מבקש להפריע להתפתחות חופשית בכיוון זה או אחר. כריסטוס אומר במשמעות העמוקה ביותר של המילה "אתם תכירו את האמת והאמת תוציאכם לחופשי". הישויות של ההירארכיה הבאה, הישויות הלוציפריות שהייתה להן האפשרות לעשות את הרע תשוחררנה שוב באמצעות כוחו של האדם.
האבולוציה של העולם אינה רק חוזרת על עצמה. כאן אנו רואים כיצד גורם חדש חודר לתוכה, מאחר ולא ניתן למצוא את השלב האנושי כפי שהוא נחווה על ידי האדם קודם לכן בקרב המלאכים, הארכי-מלאכים או הרוחות הראשוניים. על האדם למלא בעולם משימה חדשה לחלוטין, את המשימה אותה אפיינו זה עתה, והוא ירד אל העולם הארצי בכדי להשלימה. הכריסטוס בא לעולם כעוזרו החופשי של האדם; לא כאל הפועל מלמעלה, אלא כ-הבכור מקרב רבים.
רק כך אנו יכולים לתפוס את מלוא מעמדו וחשיבותו של האדם בקרב ההירארכיות. בהתבוננותינו מעלה אל הרוממות וההדר של ההירארכיות העליונות אנו רשאים לומר לעצמנו, "עד כמה שהן עשויות להיות רבות עוצמה, חכמות וטובות, ולכן אינן יכולות לסטות מהדרך הנכונה, עדיין זה בתחום משימתו הנשגבת של האדם להביא חירות אל תוך העולם, וביחד עם החירות, את מה שנקרא אהבה". מאחר ולא יכולה להתקיים אהבה ללא חירות. ישות המאולצת ללכת בעקבות דחף מסוים רק עושה זאת מתוך אילוץ, עבור האדם היכול לפעול גם אחרת, קיים רק כוח אחד הגורם לו לפעול נכון, וזה הוא הכוח של האהבה. חירות ואהבה יוצרות קוטביות, שני קטבים אשר שייכים האחד לשני. אם על האהבה להיכנס אל הקוסמוס שלנו, זה יכול לקרות רק באמצעות החירות, כלומר באמצעות לוציפר, ומי שמתגבר עליו, הוא זה המשמש באותו הזמן גם כגואלו של האדם, הכריסטוס. זו הסיבה מדוע האדמה הינה הקוסמוס של האהבה והחירות, וחשוב, מבלי לפתות את האדם לחוסר ענווה, שנלמד להכיר עצמנו כחלק מרצף ההירארכיות כפי שזה היה ידוע תמיד באזוטריות של המערב.
שרפים, כרובים ורוחות הרצון, מתגוררים בטווח ראיה של האלוהות, ופועלים בעקבות דחפים ישירים. רוחות החוכמה, התנועה והצורה עדיין גובלות בקרבה כה רבה לכוחות הגבוהים כך שהן חייבות לקבל פקודות נגדיות בכדי שהאבולוציה תוכל להתקדם עד לאדם. אפילו הארכי-מלאכים ורוחות האישיות אינם יכולים לטעות ואינם מסוגלים לשקוע אל תוך הרוע מתוך החלטה חופשית עצמית. ההירארכיות שנמצאות מיד מעל האדם נקראו שליחים וארכי-שליחים בכדי לציין שאין הן מבצעות את משימתן העצמית, אלא רק ממלאות פקודות שהתקבלו מלמעלה. אבל אצל האדם, מתפתחת בהדרגה הירארכיה שתבצע את המשימות שלה עצמה. במהלך האבולוציה של יופיטר, ונוס ווולקן, האדם יהפוך בשל בהדרגה לקראת ביצוע מתוך הדחפים שלו עצמו. למרות שהיום המטרה עדיין רחוקה, במשך הזמן האדם ישיגה.
מה הן ההירארכיות? תחילה יש לנו את השרפים, הכרובים ורוחות הרצון. לאחר מכן את רוחות החוכמה שמפעילות את שליטתן על ידי ביצוע האימפולס שהתקבל מהאלים. משם ממשיכים לרוחות התנועה שחייבות את כוחן למה שהתקבל מלמעלה, וכך הוא הדבר גם עם רוחות הצורה. כאשר היה עליהן להפוך לרעות, הן יכלו לעשות זאת רק כתוצאה מהחלטה של העולם האלוהי. אנו מגיעים כעת לרוחות האישיות, לארכי-השליחים ולשליחים, וכך אנו יורדים עד לאדם. כיצד צריך האדם להשתלב ברמות ההירארכיות? אחרי הארכי-מלאכים והמלאכים, הארכי-שליחים והשליחים, הוא יצטרך להוסיף להירארכיות את רוח החירות או רוח האהבה. אם נספור מלמעלה למטה תהיה זו ההירארכיה העשירית, ולמרות שהיא עדיין בשלבי התפתחות, היא בכל זאת שייכת להירארכיות האלוהיות.
ביקום אין אנו עוסקים בחזרות; בכל פעם שמסתיים מחזור, מתווסף אלמנט חדש לאבולוציית העולם. זה תמיד תפקידה של ההירארכיה שנמצאת בשלב התפתחות של אדם לספק את האלמנט החדש ההוא.
כך התאמצנו לרדת לחקר משמעות האדם באמצעות התבוננות במשמעות יקומנו. היום העלנו, לפחות במידת מה, את השאלה הרוחית של משמעות האדם וניסינו לספק תשובה לפי הוראות המיסטריות, באמצעות התייחסות לאדם כמרכז ופתירת החידה מתוך ההיקף. בעשותנו כך, הידע שלנו נכנס לספירה של המציאות. כעת הנקודה החשובה היא, שידע רוחי נכון מספק תובנה מוחשית ואמיתית, שמשמעותו שבאמצעות מדע הרוח קיבלנו תמונה של היקום ושל ההירארכיות הרוחיות.
אנו נמצאים במרכז העולם הסובב אותנו. כול דבר סביבנו מאבד את משמעותו מאחר ואנו חייבים להודות שעולם החושים החיצוני אינו מסוגל לפתור את החידות הניצבות בפנינו. כול דבר מופיע כמתכווץ לנקודה. אבל פתרון חידת היקום מגיע אלינו, במלוא ממשותו, מההיקף; כך הוא המצב עם החומר שמהווה השתקפות וסמל של הרוח. הוא מתכנס, נעלם במרכז, ומופיע שוב בהיקף. זהו מצב העניינים הנכון. הידע שלנו נעשה אמיתי כאשר אנו מסוגלים לראות זאת כתהליך וכמבנה של היקום בכללותו. אין זה יותר עניין של ספקולציה, אריגה של תיאוריות דמיוניות, מאחר והידע שלנו נולד אז מתוך היקום. אנו חייבים לפתח רגש מסוים כך שחוכמה שנולדת מהיקף היקום חייבת להיעשות לאידיאל עבורנו ומסוגלת למלא אותנו בכוח החזק ביותר – כוח למלא את יעודנו להשגת האידיאל הקוסמי הגדול, ובאמצעות זה להגשים את האידיאל של המין האנושי שממתין לנו בעתיד המידי.
—————————————-