ההיררכיות הרוחניות ופועלן בעולם הפיזי – 05

פעילותן של ישויות רוחניות בקוסמוס שלנו עמדה לפנינו בעזרת שתי דוגמאות, זו של שבתאי קדום וזו של שמש קדומה, שהינה הריאנקרנציה, או התוצר של שבתאי קדום. עתה צריך לחקור את העולם הרוחי עצמו, שבו ישויות רוחניות גבוהות אלו קיימות, ולהתייחס לפעילותיהן והשפעתן מנקודת מבט אחרת. במהלך המחצית הראשונה של הרצאות אלו יאמרו דברים מסוימים שרבים מאתכם כבר שמעתם. אבל אפילו אם לא נתייחס לעובדה שיש כאן מאזינים רבים שעדיין לא שמעו חלק מהדברים שניתן לכנותם הקדמה, יש צורך לחזור עליהם, משום שעלינו לעלות בהרצאות אלו לאזורים גבוהים מאוד של החיים הרוחניים.

ממה שנאמר ראינו שמגוון רחב של ישויות רוחניות, צריכות להיות אקטיביות במערכת הקוסמית שהינה בתהליך של התפתחות. מה באמת הינו שבתאי קדום זה? הבה ונעלה תמונה מדויקת שלו. כמובן שאין בין שבתאי קדום לבין שבתאי של היום דבר וחצי דבר. אתם יכולים להעלות בקלות על דעתכם, שבשבתאי קדום היו טמונים כבר הזרעים של כל מה ששייך היום למערכת השמש שלנו כולה. השמש שלנו, הירח, מרקורי, וונוס, מארס, יופיטר וכו’. כל הגופים הללו היו בתוך שבתאי קדום והתפתחו מתוכו. דמיינו לעצמכם כדור, או גוף כבד שהשמש נמצאת בנקודת המרכז שלו, והמגיע הרחק כך ששבתאי של זמננו כלול בתוכו. כדור זה, רחב יותר מאשר מערכת השמש הנוכחית, ייתן לכם מושג נכון על שבתאי הקדום. כל מערכת השמש שלנו נבעה מתוך שבתאי קדום. ניתן גם להשוות את זה – לא בדיוק אבל במקורב – עם הערפל היקומי הראשוני הכללי הקאנט-לאפלסי, שמתוכו, בהתאם לדעתם של אנשים מודרניים רבים, נוצרה מערכת השמש שלנו. אבל ההשוואה אינה לגמרי מדויקת, משום רבים מדמים שנקודת ההתחלה של מערכת השמש שלנו הייתה סוג של גז, בעוד שראינו שהיה זה גוף של חום, לא של גז. שבתאי קדום היה גוף ענקי של חום.

וכך שמענו אתמול, שכאשר שבתאי קדום השתנה לשמש המאוחרת יותר, החלו הכרובים לפעול מתוך הסביבה המקיפה של היקום. שימו לב עתה שהכרובים הללו, שהיו פעילים, בפריפריה של השמש, התקיימו גם בפריפריה של שבתאי קדום. אלא שהם לא נקראו עדיין לתת את חלקם. במילים רגילות, הם לא הגיעו עדיין לרמה שממנה הם יכולים להשתתף במשהו חשוב, אבל הם היו נוכחים גם בסביבה של שבתאי. גם ישויות אחרות נכחו מסביב שבתאי קדום, ישויות מרמה גבוהה יותר, נעלות יותר מהכרובים, המכונות השרפים (רוחות האהבה). גם הטרונים הגיעו מאותו אזור. אבל הטרונים, שהינם בדרגה אחת נמוכים מהכרובים, נתנו לסובסטנס שלהם לזרום כלפי מטה מתוך סובסבנס-החום של שבתאי, כפי שכבר ראינו. כך יכולים אנו לדמיין את השבתאי ככדור ענק של חום, שמסביבו חגות ישויות רוחניות שהינן נעלות ביותר, בעלות טבע גבוה ביותר. האזוטריות הכריסטיאניות מכנה אותם הטרונים (כתרים) הכרובים והשרפים. אלו הם ישויות הדינאמיס של הלימוד מהמזרח.[מתוך הגוף של רוחות הרצון, הכתרים, נוצר החום כקרבן. אבל ישויות נעלות יותר, השרפים, רוחות האהבה אפשרו את התהליך הזה]

מנין הגיעו מעגלים אלו של הישויות הנעלות? כל דבר בעולם, כל דבר ביקום התפתח. אם אנו רוצים לקבל מושג לגבי המקום ממנו באו הכרובים, השרפים והכתרים, עלינו להסב מחשבותינו למערכת השמש שלנו ולשאול את עצמנו: מה יקרה יום אחד עם מערכת השמש שלנו? אנו רוצים לשרטט עתה עבורכם בקצרה את התפתחות מערכת השמש שלנו.

אנו יודעים שהיא נבעה משבתאי קדום, שבתאי שינה עצמו לשמש קדומה, שהשתנתה בתורה לירח קדום. בזמן שהשמש הייתה ירח, התחילה התפתחות מיוחדת. הירח הזה יצא החוצה מהשמש. בירח קדום אנו רואים את הגוף השמימי הראשון שנפרד מהשמש. השמש יכלה להתפתח גבוה יותר, משום שהיא השליכה מעצמה את היסודות הגסים יותר.

כל המערכת התפתחה אז לעבר האדמה הנוכחית שלנו. האדמה שלנו נוצרה משום שלאורך הזמן של הירח שנותר והאדמה, היא הפרידה את היסודות הגסים ואת הישויות הקשורות להם מהשמש. אבל האבולוציה המשיכה. הישויות שעתה השתכנו על האדמה, נפרדות מהשמש, שנזרקו החוצה מהשמש, למרות שהם לא נכללו בתוכה, מתפתחות תמיד יותר ויותר גבוה. הם צריכים לעבור עתה דרך מצב אחר, זה של יופיטר. אבל דרך כל זאת, הם מבשילים בהדרגה לעבר איחוד מחדש עם השמש. וכאשר יגיע מצב ההתפתחות של וונוס, כל הישויות שחיות ונעות עתה על פני האדמה שלנו יקלטו בחזרה לתוך השמש, והשמש עצמה תגיע לרמה גבוהה יותר של התפתחות, רק משום שהיא תפדה את כל הישויות שהוציאה פעם מכלל עצמה.

אז תגיע התפתחות וולקן, המצב הגבוה ביותר של מערכת השמש שלנו. אלו הם שבעת השלבים של האבולוציה של המערכת שלנו: שבתאי, שמש, ירח, אדמה, יופיטר, וונוס ווולקן. בהתפתחות וולקן, כל הישויות הללו שהתפתחו מתוך התחלות קטנות של קיום השבתאי, יהפכו לרוחניות ברמה הגבוהה ביותר, הם יגדלו לא רק עד השמש, אלא אף גבוה מן השמש. וולקן הינו יותר מהשמש, ובזה הוא השיג את הבשלות של ההקרבה, הבשלות ההכרחית להתפוררות עצמית.

מהלך האבולוציה הינו זה: שמש, אשר מן ההתחלה כלולה במערכת כזו, צריכה בהתחלה לזרוק החוצה את הפלנטות שלה, משום שהיא חלשה מידי להתפתח הלאה מבלי לסלק אותם. היא מתחזקת, קולטת את הפלנטות שלה שוב, וגדלה להיות וולקן. אז הכול נמס, ומתוך הגלובוס וולקן נוצר כדור חלול, שיש בינו לבין מעגלי הטרונים הכרובים השרפים וכו’ דמיון מסוים. השמש תימס בחלל, תקריב עצמה, תשלח את ישותה לתוך היקום, ודרך זה תהפוך בעצמה למעגל של ישויות כמו הטרונים, הכרובים השרפים שבתורם יתקדמו לעבר בריאה חדשה.

מדוע עלה בידי הטרונים לתת מתוך הסובסטנס שלהם את מה ששבתאי הזדקק לו? משום שהם הכינו עצמם לכך במערכת קדומה יותר, דרך שבעה מצבים כאלו שמערכת השמש שלנו עוברת עכשיו דרכם. לפני שמערכת של כתרים, כרובים שרפים יכולה להתפתח, חייבת היא להיות מערכת שמשית בשלב מוקדם יותר. מה שאומר, שכאשר השמש תגיע עד למקום שבו תוכל להתאחד שוב עם הפלנטות, היא עצמה תהפוך להיות מעגל, מעגל זודיאק. מה שהכרנו בזודיאק, הישויות הנעלות העצומות, הינן התוצאה שהגיעה אלינו מתוך מערכת שמש מוקדמת יותר. מה שבעבר התפתח לתוך מערכת שמש יכול עתה לשלוח מטה את השפעותיו מתוך החלל היקומי, וליצור מערכת שמש חדשה, הנוצרת מתוכו. השרפים, הכרובים והכתרים הינם עבורנו ההיררכיה הגבוהה ביותר מבין הישויות הקדושות, משום שהם עברו כבר דרך אבולוציית מערכת השמש שלהם והתרוממו למעשים קוסמיים עצומים של הקרבה.

כך קרה שישויות אלו הגיעו לסביבה הישירה הממשית של האלוהות הגבוהה ביותר אודותיה אנו יכולים בכלל לדבר: השילוש, האלוהות המשולשת. עלינו לראות מעבר לשרפים, שהאלוהות הגבוהה ביותר שאנו יכולים למצוא, מוזכרת על ידי כל האומות כמעט, כאלוהות בעלת שלוש הפנים – כברהמה, שיווה, וישנו, כ- אב, המילה ורוח הקודש. מתוך האלוהות הגבוהה ביותר הזו, השילוש הנעלה ביותר, משם זורמות התוכניות עבור מערכת קוסמית חדשה. נעיף מבט אחורה לעבר שבתאי קדום ונאמר לעצמו: לפני שמשהו משבתאי קדום זה התגשם, התכנית שלו גדלה בתוך אחדות השילוש הקדוש. אבל האיחוד המשולש הזדקק לישויות על מנת להוציא לפועל את תכניתו. ישויות אלו היו חייבות תחילה להכין עצמם למטרה. הישויות אשר הינן, אם אפשר לומר כך, קרובות לאלוהים עצמו, שכפי שזה מתואר בצורה יפה מאוד באזוטריות הכריסטיאנית המערבית ‘התחממו באור פניו של אלוהים’ הינם השרפים, הכרובים והכתרים. זה אפשר לתוכניות לגבי מערכת קוסמית חדשה לזרום מהאחדות המשולשת הקדושה. ברור שתיארנו את זה כאן בצורה יותר פיגורטיבית מאשר זה באמת, משום שעלינו להביע פעילויות כל כך נעלות, שעבורם למעשה לא קיימות מילים בשפה האנושית.

לא קיימות מילים אנושיות על מנת להביע פעילות כל כך נעלה, כמו זו לדוגמא, שבה קיבלו השרפים בתחילת מערכת השמש שלנו את התוכניות הגבוהות ביותר של אחדות השילוש הקדוש המכילות את האבולוציה דרכה אמורה מערכת השמש שלנו לעבור, כלומר: שבתאי, שמש, ירח , ארץ, יופיטר וונוס ווולקן.

שרפים זה השם אשר עבור אלו המבינים אותו במובן האמיתי, אפילו באזוטריות העברית הקדומה, שסימל תמיד את המשימה של השרפים שהייתה קבלת הרעיונות הגבוהים ביותר והמשימות עבור מערכת של עולמות מן השילוש. משימתם של הכרובים, דרגה נמוכה יותר של ההיררכיות, הייתה בנייה בחוכמה של המטרות והרעיונות שהתקבלו מהאלוהות הגבוהה ביותר. הכרובים הינם רוחות חוכמה הגבוהים ביותר, שהבינו כיצד להעתיק את האינספירציות שניתנו להם על ידי השרפים לתוכניות פעולה. ומשימתם של הכתרים, השורה השלישית של ההיררכיות, אם נספור מלמעלה – כמובן שאנו מתארים את זה באופן פיגורטיבי – להתניע את הדברים, כך שמה שנחשב מתוך החוכמה – המחשבות הקוסמיות הנעלות הללו שהשרפים קיבלו מהאלוהות, ומה שהכרובים הרהרו אודותיו – ישתנה למציאות פעילה.

אם ננסה להתבונן בעזרת הנפש נראה למעשה, כיצד ההתגשמות הראשונה של התכנית האלוהית התרחשה בזרימה-מטה של יסוד-האש של הכתרים. כך מתגלים הכתרים כאותן הישויות שהיו בעלות העוצמה להפוך את מה שנחשב תחילה על ידי הכרובים למציאות חיצונית. הדבר התרחש משום שהכתרים אפשרו ליסוד שלהם עצמם לזרום מהם, היסוד של אש-העולם המקורית הראשונה, לתוך החלל, שנבחר עבור מערכת עולם חדשה. אם נדבר בצורה מאוד פיגורטיבית נוכל להביע זאת כך: מערכת שמש ישנה נעלמה וגוועה. בתוך מערכת השמש הישנה התפתחו שורות של שרפים, כרובים וכתרים למושלמות גבוהה ביותר. לאחר מכן הם חיפשו, בהתאם להשראה שהם קיבלו מעולם אחדות השילוש הגבוה, אחרי ספירה בתוך החלל היקומי ואמרו: ‘כאן נתחיל’. השרפים לקחו על עצמם את המשימה של יצירת מערכת עולם חדשה, הכרובים ביצעו את המשימות הללו, והכתרים שפכו מתוך ישותם את האש הראשונית לתוך החלל. כך ניתן לתפוס את תחילתה של מערכת העולם שלנו.

ישויות אחרות, גם הן היו נוכחות בדרך מסוימת, במערכת השמש הקדומה, שזו שלנו היא הממשיכה שלה. אבל ישויות אלו לא התעלו מספיק גבוה כפי שעשו השרפים, הכרובים והכתרים. הן עצרו בשלבים נמוכים יותר, הגיעו למצב שבו היה עליהן עדיין לעבור דרך התפתחות מסוימת, לפני שהן יוכלו להיות פעילות באופן יצירתי, כך שתוכלנה להציע קורבן. אלו הן הישויות של ההיררכיה המשולשת השנייה. עד עתה דיברנו על ההיררכיה המשולשת הראשונה הישויות של ההיררכיה המשולשת השנייה הינן: הקריותתס או הדומינוס, רוחות החוכמה, לאחר מכן אלו המכונים העוצמות – דינאמיס (או, כפי שדיוניסוס הAreopagite ובעקבותיו המורים של המערב כינו אותם הווירתוס או רוחות התנועה, ואז רוחות הצורה שמכונות גם על ידי מורי המערב- הפוטנטוס, שמשמעותו- העוצמות.

עתה עלינו לשאול את עצמנו: כאשר אנו מעיפים מבט לאחור, לשבתאי קדום, ורואים כיצד ההיררכיה המשולשת הראשונה מקיפה אותו, איפה נמצאות הישויות של ההיררכיה המשולשת השנייה? היכן אנו יכולים למצוא את הדומינוס, העוצמות, והפוטנטוס? עלינו לחפש אחריהם בתוך שבתאי קדום.

עתה עלינו להגיע אחת ולתמיד להבנה של התיאוריה הפנטסטית המודרנית היוצאת מן הכלל, אודות מקור העולם, ולהסב את תשומת ליבנו שוב לתיאורית קאנט-לפלאס. היא שמה מאסה ענקית של ערפל כנקודת ההתחלה של מערכת השמש שלנו, ולאחר מכן היא דמיינה שמאסת גז ענקית זו בשלמותה החלה להסתובב. תיאוריית קאנט-לפלאס סוברת שזה פשוט ביותר, שבעזרת הרוטציה התחלקו הפלנטות החיצוניות בהדרגה. בתחילה קיימות טבעות. לאחר מכן הן מתכווצות. השמש נשארת במרכז, והאחרות סובבות סביבה. הם מציירים זאת לגמרי באופן מכני. ניסוי מאוד חביב נערך בבתי הספר על מנת להבהיר דבר זה. הוא מראה בקטן כיצד נוצרת מערכת שמש, על ידי כך שלוקחים כלי מלא במים, זורקים לתוכו כמות נכבדה של שמש, חותכים חתיכת נייר שמייצגת את קו המשווה, ושמים מקל דק בתוכו מלמעלה. אז מתחילה טיפת השמש להיכנס לסיבוב. טיפות קטנות של שמש נפרדות לרסיסים ומסתובבות סביב, והמדגים מראה את זה לתלמידיו, לפעמים אפילו לתלמידים מבוגרים, באומרו: ‘עתה, יש לפניכם דגם קטן של מערכת השמש’.

והכול נראה מאיר עיניים, משום שמה יכול להלהיב מישהו יותר מאשר העובדה שהוא רואה בעיניו הוא כיצד נוצרת מערכת שמש כזו? מדוע שמישהו לא יאמין שפעם היה ערפל קוסמי ענקי שבעזרת הסיבובים שלו שחרר פלנטות סביבו, כמו הטיפות הקטנות הללו, וגרם למרקורי ושבתאי לשחרר עצמם מהטיפה הגדולה של השמש? קרוב לודאי שאדם יתפעם מפרוצדורה נאיבית שכזו. אך זה המנסה להפוך את תיאורית קאנט-לפלאס לכה בהירה שכח דבר אחד, לפעמים זה מאוד טוב לשכוח, אלא שבמקרה זה, זה לא הולך – הוא שכח את עצמו, הוא שכח שהוא עמד ליד הדבר והוא גרם לו להסתובב. זה תמים באופן בלתי יאמן, אך צרות המחשבה של מיתולוגיה מודרנית, מטריאליסטית, הנה גדולה ביותר – גדולה יותר מכל מיתולוגיה אחרת. הדבר יובן בעתיד. קיים מישהו שהתחיל את כל הדבר, שגרם לו להסתובב. הכרחי להניח שכוחות רוחיים מעורבים בסיבובו של כדור היקום אם אנו רוצים שאדם יוכל בכלל לחשוב, ולא להינטש על ידי רוחותיה הטובות של הלוגיקה. מלבד הטעות של הצבת גז בראשיתי בהתחלה, במקום אש בראשיתית, אל לנו להניח גם שמאסה של גז התחילה להסתובב בעצמה. חייבים לשאול: היכן הם הכוחות והעוצמות שהניעו את המאסה הזו, שעבורנו הינה האש הראשונית, על מנת שמשהו יתחיל להתרחש בתוכה? כבר מנינו אותם.

כוחות רוחניים פועלים מחוץ ומבפנים מערכת השמש שלנו. ישויות אלו המקיפות אותה, ושרכשו את היכולות שלהם במערכות קודמות, פועלות מבחוץ. בפנים נמצאות הישויות הבשלות פחות, שמפרידות את המאסה הפנימית, שמביאות את מה שאודותיו קיבלנו מושג, כאשר דיברנו על צורות החום הנוצרות בתוך שבתאי. ישויות בעלות אינטליגנציה גבוהה הן אלו שמנהלות את כל מה שמתרחש שם.

מהי אם כן, משימתם של הישויות של ההיררכיה המשולשת הראשונה והשנייה? רוחות החוכמה או הדומינוס, או הקרייותתס, לוקחות את מה שהכתרים או רוחות הרצון מביאות כלפי מטה מתוך החלל היקומי, ומסדירות אותו כך שתוכל להיווצר מערכת יחסים הרמונית הדדית בין הגלובוס היחיד שנוצר – בין שבתאי והיקום כולו. בתוכו של שבתאי צריכים כל הדברים להיות מאורגנים כך שהם יתכתבו עם מה שמחוצה לו. מה שהשרפים, הכרובים והכתרים מורידים מטה לשבתאי מתוך האלוהות הגבוהה, חייב להיות מפורט עד די כך שבתוך שבתאי, תוכלנה פקודות האלו להתבצע, והאימפולסים הללו יהפכו למציאות. רוחות החוכמה או הקרייותתס מקבלות מהיקפו של שבתאי דרך מדיטציה של ההיררכיות הגבוהות, את מה שיורד מטה, כך שהן יכולות לשנות אותו, כך שיהיה עם מה שנימצא בתוך השבתאי.

מה שמתקבל על ידי ישויות החוכמה, עובר לעוצמות ולרוחות התנועה על מנת שיעבדו עליו וישכללו אותו. ובעוד שהקודמים החזיקו בתוך שבתאי, את הצו הגבוה ביותר, לקחו האחרונים על עצמם להמשיך בכיוונים הללו. הכוחות ורוחות הצורה – יותר מאוחר נסביר זאת ביתר פירוט, עתה אנו מאפיינים אותם רק באופן כללי – סיפקו את מה שנוצר בהתאם לכוונות היקום וצריך להמשך כל עוד זקוקים לו, כך שאסור שהוא ייהרס שוב באחת. העוצמות הללו, או רוחות הצורה הינן התומכים.

כך, הדומיניון או רוחות החוכמה הינן הבמאיות בתוך סטורן. העוצמות או רוחות תנועה הינן אלו שמוציאות לפועל את הכיוון שלהן, והכוחות או רוחות הצורה הינן התומכות, המתחזקות את מה שהעוצמות בנו.

נשמיט היום את האופן בו פועלת השלישית המשולשת (דיברנו אודותיהם לפני כן) רוחות האישיות, הארכי-מלאכים או רוחות האש, והמלאכים. נסב את תשומת ליבנו היום לידע שרכשנו זה עתה, למעבר משבתאי קדום לשמש קדומה. המהלכים העיקריים ביותר הוסברו בהרצאה האחרונה. כאשר שבתאי קדום הופך להיות שמש, מה שקורה הוא שהאש הקדומה הופכת למצב של גז או אוויר, כך שהשמש הקדומה מורכבת ממה שאנו מכנים השארית, המשקע של האש הבראשיתית. האש הבראשיתית מתערבבת עם מה שהתעבה לגז או לעשן ויוצרת את הבסיס להם. כך שניתן למצוא שני יסודות: אש בראשיתית והחלק של האש שנדחס לגז או עשן, כנו אותו כפי שאתם רוצים. זהו האופי המרכזי של שמש קדומה. אנו נראה שהשמש שלנו הפכה למשהו שונה, דרך תנאים משתנים עד לזמננו אנו. היא התפתחה לדבר מה שונה, למרות שישנם אנשים שמדמים שפנימה של השמש שלנו היום אינו אלא סוג של גז.

אם תכנסו לתיאוריות המגוונות שאליהן הגיעו מדעי הטבע שלנו, ותחשבו עליהם, תידהמו. ישנו לדוגמא ספר קטן פופולארי, שנרכש מאוד משום שהוא זול, שטוען שאין בשמש של זמננו שום דבר מוצק, אלא גז בלבד. אלא שגז זה, לא ניתן להאמין, אבל זה מה שכתוב שם – הגז הזה עבה כדבש או כזפת, הייתי מאפשר ברצון לאדם המפליג ברעיונות שכאלו אודות גז שהופך תחת תנאי לחץ לדבש או לזפת לשוטט בארץ קרושה שכזו שבה האוויר הינו דבש, אבל לא הייתי מאחל לו להיות מוכרח לנוע באוויר עבה כזפת!

אין אנו מדברים עתה אודות השמש הנוכחית, אלא אודות השמש הקדומה שבאמת הייתה מורכבת מהאש הבראשיתית, וממה שמכונה ערפל-אש או אש-אוויר. ניתן למצוא את הביטוי הזה בשימוש בפאוסט, משום שגתה ידע זאת בבירור, וכמו כן ניתן למצוא את הביטוי אש-ערפל בשימוש אצל הספרות התיאוסופית. אנו חייבים לחשוב על השמש הקדומה כתערובות של שני יסודות אלו. הדבר לא התרחש מעצמו. גופים אוניברסאליים לא נדחסים בעצמם. ישויות רוחניות גרמו לתהליך זה של דחיסה.

מי הן הישויות הרוחניות שנשאו את הדחיסה של החומר של שבתאי קדום לשמש קדומה? אלו הישויות המכונות הדומיניון, רוחות החוכמה. הן אלו שעתה דחסו מן החוץ פנימה ובמקור לחצו יחד את המאסה העצומה של סטורן כך שהיא הפכה לקטנה יותר. הדומיניון הביאו לחץ על מנת להכביד עליה, עד שהשמש הקדומה הפכה להיות בגודל הגלובוס. צריכים לדמיין את המאסה, אם שמים את השמש במרכז, כמגיעה עד יופיטר. כך סטורן גלובוס-עולם ענקי, עם השמש שלנו במרכזו, שמגיעה עד למרחק של השמש בת זמננו. גלובוס ענקי, רחב כמו כל מערכת השמש שלנו. השמש אודותיה דיברנו הייתה גלובוס-עולם שנמתחה עד ליופיטר של זמננו. נקודה זו מציינת את הגבול של עולם-שמש עתיק. תעשו נכון אם תדמו את הפלנטות החיצוניות הללו כגבול המסמן את הגבולות של העולמות העתיקים. רואים אתם שאנו מתקרבים בהדרגה לתיאוריה של הפלנטות, שפעילות ההיררכיות הובילה אותן עד לכאן.

הבה ונתבונן הלאה. אנו יודעים שהמצב הבא הוא שוב של דחיסה. המצב השלישי של מערכת השמש שלנו הינו זה של ירח קדום. אלו מכם ששמו לב לתקשורת מהרשימות האקשיות יודעים שהירח הקדום בא לידי קיום משום שהיסוד השמשי נדחס יותר, עד למצב של מים. הירח לא הכיל אדמה מוצקה כפי שהיא עתה, אבל היה מורכב מאש, אוויר ומים. כך הוא תאם את האלמנט המימי. גז או אוויר נדחקו בתוכו לאלמנט של מים. מי השפיע על כך? הייתה זו היררכיה של ישויות רוחניות אותה מכנים אנו העוצמות, הווירתוס או רוחות התנועה שגרמה לכך.

כך דרך העוצמות קרה שהמאסה של ירח קדום התכווצה לגבולות של מסלולו של מארס הנוכחי. מארס הינו הגבול המראה את גודל הירח. אם תדמו כדור, גלובוס עם השמש הנוכחית במרכזו, ובגבולו המסלול של מארס הנוכחי, תקבלו את הגודל של ירח קדום. הגענו לנקודה שבה אנו חייבים לזכור שכאשר ירח קדום נוצר מתוך שבתאי קדום ומתוך השמש, קרה משהו לגמרי חדש. חלק מהיסוד הדחוס נזרק החוצה, ושני גלובוסים באו לידי קיום.

אחד מהשניים לקח את היסוד העדין יותר ואת הישויות העדינות יותר והפך לשמש המעודנת. השני הפך לירח הדחוס. מצב שלישי זה של מערכת השמש שלנו התפתח באופן כזה, שלזמן מסוים הוא נשאר פלנטה יחידה, לאחר מכן הוא זרק מתוכו פלנטה החוצה, שנשארה בקרבתו. בתחילה, כל עוד הוא יצר גוף בודד אחד, התפשט הירח עד למסלול של מארס הנוכחי. לאחר מכן התכווצה השמש על ידי גוף אחר. פחות או יותר במקום שהיום הוא מסלולו של מארס, הייתה הפריפריה של הגוף היחיד המקורי.

דרך מה התרחשה חלוקה זו? מהי ההשפעה שדרכה התחלק גלובוס אחד זה לשניים? הדבר התרחש בזמנם של הדומינישן, רוחות התנועה, העוצמות, או הדינאמיס. עבור אלו שעקבו אחרי עד כה, אין בזה חידוש שבקוסמוס מתרחשים דברים באופן דומה מאוד לאופן שבו הם מתרחשים בחיים האנושיים. כאשר ישויות מתפתחות, כמה מהם מתקדמות ואחרות נשארות מאחור, כפי שהרבה אבות יודעים, אבות שמתלוננים שבניהם בקולג’ משתרכים מאחור בעוד שהאחרים מתקדמים היטב.

אנו מתעניינים לכן בהבדל ‘בקצב’ של ההתפתחות. אותו דבר בקוסמוס. ומסיבות מסוימות, אותן נלמד מאוחר יותר, עתה כשהעוצמות או הווירתוס החלו במשימתם, התרחש דבר מה שמכונה בכל הזרמים האזוטריים, ובכל המיסטריות ‘המעוף בשמים’. ‘מעוף בשמים’ זה מהווה חלק עיקרי ואינטגראלי בכל המיסטריות. הוא מכיל גם את המיסטריה הבראשיתית המתייחסת למקור הרוע. בנקודה מסוימת של התפתחות הירח, הגיעו העוצמות או הווירתוס לדרגות שונות מאוד של בשלות.

חלק מהם שאפו לעלות רוחנית גבוה ככל הניתן. האחרים נשארו שוב מאחור, או לפחות התקדמו באופן נורמאלי בהתפתחות שלהם. חלק מהעוצמות בירח קדום התקדמו רחוק יותר מאשר העמיתים שלהם. התוצאה של זה הייתה ששתי קבוצות של עוצמות נפרדו. המתקדמים יותר נמשכו החוצה עם גוף השמש, והאחרים יצרו את הירח הסובב אותו.

קיבלתם עתה תאור תמציתי של המעוף בשמים, הקריעה של הירח הקדום, כך שהפלנטה המלווה את הירח הקדום הייתה תחת שליטת רוחות התנועה או העוצמות או הווירתוס שנשארו מאחור, ושמש קדומה תחת שליטת הווירתוס המתקדמים.

משהו ממעוף בשמים זה עדיין נשמע במשפטים הראשונים של הגיטה הקדושה, כאשר באופן סמלי בתחילת הקרב, ניתן לשמוע הדים של הקרב העצום בשמים. או, היה זה שדה קרב עצום! מהזמן שבו הדומיניון או הקריוטטס יצרו את השמש הקדומה, עד לזמן של ירח קדום, כאשר התגייסו העוצמות או הדינמיס למשימתם, הכול היה שדה קרב עצום. קרב ענק שרר בשמים. הדומיניון כיווצו את המאסה כולה של מערכת השמש שלנו עד לגבולו של יופיטר, ואז הווירתוס או העוצמות כיווצו אותו עד לגבולות מארס של ימינו. בין שני גבולות פלנטאריים אלו בשמים השתרע שדה הקרב הענק של המאבק בשמים. התבוננו במלחמה שמימית זו!

רק במאה ה-19 גילתה עין אנושית שוב, אם לומר ככה, את ההרס שנוצר על ידי המלחמה בשמים. כמות רבה של מטאורים התפזרה בין מסלולם של מארס ויופיטר. אלו הם השרידים של שדה הקרב של המאבק בשמיים שהתרחש בין שתי נקודות של זמן קוסמי, כאשר מערכת השמש שלנו התכווצה תחילה עד ליופיטר, ולאחר מכן עד מארס. וכאשר האסטרונומים שלנו מכוונים את הטלסקופים שלהם לעבר החלל השמימי, ועדיין מגלים את המטאורים הללו, ישנם עדיין שרידים של שדה קרב עצום זה, של המלחמה בשמים בין הווירתוס המתקדמים ובין אלו שהיו פחות מתקדמים, ושנשאו את ‘חתיכת’ הירח מן השמש.